העולם צריך כישלונות ענקיים. לא סתם יצירות כושלות, אלא גופות לוויתנים שנסחפו לחוף. פרויקטים רחבי מימדים עם תקציב גדול ותקוות גדולות שברגע האמת התגלו כפדיחה לכל המעורבים. אנחנו צריכים אותם כי לדעת מה לא עובד זה חלק מהותי מההבנה מה כן. אנחנו צריכים אותם כי הסיפור מאחוריהם תמיד מעניין ומלמד משהו על המקום והזמן, על התנאים שאיפשרו יצירה של משהו כל כך עלוב. אנחנו צריכים אותם כי לפעמים חוויה קולנועית משוגעת ומוזרה לגמרי היא מהנה לא פחות מסרט מופת מעורר השראה.
"קאטס" דחה אותי מהשנייה הראשונה של הטיזר, אבל מסיבת השלכת העגבניות הבינלאומית על הטריילר ואחר כך על הסרט עצמו עשו לי חשק לחזות בזוועה. חשבתי שאני אראה סוג של קומדיית אימה מוזרה, אצחק ואצעק לסירוגין כל הסרט ואז יהיה לי מלא חומר לממים. רציתי לכתוב ביקורת מצחיקה כמו כל המבקרים בחו"ל. באמצע הסרט בן הזוג שלי אמר את המשפט שמסכם את הסרט הכי טוב שאפשר: "בכלל לא שקלתי שזה הולך להיות סרט משעמם". וזאת בדיוק הבעיה – כשמגיעים לסרט בידיעה ברורה איזה דברים משוגעים מתרחשים בו, לא נשאר בו שום עניין. כן, האפקטים מכוערים. כן, כולם משחקים גרוע. רבל ווילסון אוכלת ג'וקים עם פרצופים של אנשים. סבבה. מה עוד?
אין עוד. יש שעתיים של אורגיית אנשי-חתול שיותר מכל דבר אחר מעוררת אי נוחות. יכול להיות שכל הביקורות באינטרנט כל כך טובות כי למבקרים היו שעתיים של בהייה ושעמום לחשוב בהן על פאנצ'ים. אין לסרט הרבה עלילה – חתולה צעירה מחפשת את עצמה ברחובות לונדון ומנסה להשתלב בקבוצה של חתולי רחוב המכונים "ג'אליקל קאטס". בספר השירים של טי.אס אליוט שעליו מתבסס כל העניין מדובר פשוט בחתולים שישנים ביום וחיים בלילה. את המחזמר לא ראיתי, אבל יש לי תחושה שכמו בסרט ה"ג'אליקל" שודרגו בו למעין מעמד מיסטי מעורפל, משהו בין כנופייה לכת חתולים שלחלקם יש כוחות קסם. לכל חתול יש שם מעצבן, תכונה או מקצוע אחד שמאפיינים אותו ושיר רפטטיבי שמתאר אותו. טי.אס אליוט כתב את השירים לילדים שלו, אז כנראה שהוא פשוט רצה להצחיק אותם עם שמות כמו "מנגוג'רי", "גריזבלה" או "ראם טאם טאגר". זה פחות עובד כשאנחנו אמורים להתייחס לדמויות האלה ברצינות גמורה ולמקם אותם בתוך סיפור גדול. אולי בגלל זה לדמות הראשית קוראים פשוט ויקטוריה.
אז ויקטוריה (פרנצ'סקה הייוורד) היא חתולה בהירה ותמימה שננטשת על ידי בעליה ברחוב. היא פוגשת בכמה חתולים, בהם מאנקוסטראפ, שכונה על ידינו "חתול ההסברים" (רוברט פיירצ'יילד) ומיסטר מיסטופוליס (לורי דיווידסון), חתול קוסם. היא פוגשת עוד כל מיני חתולים, מוקסמת ו/או מזועזעת מהם. מתישהו יש "נשף" שבו כל חתול מציג את עצמו ואת כישוריו והמנצח מת. כאילו, הוא "עלה לשכבת ההביסייד", שהיא בעצם שכבה אמיתית ביונוספירה של כדור הארץ. בתוך הסיפור היא מסמלת מוות ולידה מחדש לחיים חדשים ויותר טובים. אז בעצם מדובר בתחרות מסכנות, רק עם ריקודים ושירים. השופטת היא מלכת החתולים הזקנה (ג'ודי דנץ') שבוחרת את "הנפש" הראויה ביותר. יש גם נבל (אידריס אלבה) שמנסה לפגוע בחתולים אחרים.
העלילה דלה כי היא לא העיקר במחזמר ולא הייתה אמורה להיות העיקר בסרט. העיקר הוא השירים ולא פחות מזה הריקודים. "קאטס" היה אמור להיות סרט שמציב, לראשונה מזה זמן רב, את המחול במרכזו. הכוריאוגרפיה, צעדי הבלט, התנועה הקבוצתית, כל אלה היו צריכים להחזיק אותו, להוות את המשקל הרגשי של הסרט ולהחזיק את הסיפור באוויר. בשביל לעשות את כל זה צריך במאי מיומן ומוכשר. טום הופר ("נאום המלך", "עלובי החיים") הוא במאי בינוני במקרה הטוב וכנראה היוצר הכי פחות מרשים במעגל ה"נשקל אוטומטית לאוסקר" בימינו. אפשר רק לדמיין מה היה מוציא מהסיפור הזה מישהו שיודע מה הוא עושה. הנאמברים נדחקו לשולי רשימת הפשלות של "קאטס" כי הרבה יותר קל וכיף לצחוק על העיצוב המכוער והאפקטים המצ'וקמקים, אבל הבינונית הקיצונית שלהם היא הסיבה האמיתית ששום דבר בסרט לא עובד.
בהיעדר קטעים מוזיקליים מושכים או עלילה מעניינת, אנחנו נשארים עם דמויות. השחקנים, בעיקר אלה האנונימיים בקאסט, משתדלים למכור את התפקידים ולשכנע שיש בהם בסיס כלשהו של היגיון. אפשר להרגיש כמה הם רוצים שזה יעבוד, אבל אין לזה סיכוי. הם פשוט קיבלו הוראות בימוי מטומטמות מדי. באחת הסצנות ג'ודי דנץ' מסתכלת ישירות למצלמה בעוד שלושה חתולים אחרים מסתכלים במבט מלא משמעות זה על זה או עליה. זה נמשך דקות ארוכות וזה לא נעים לצפייה. כל אינטראקציה בין שני חתולים, ללא הבדלי גיל או מגדר, טעונה באנרגיה מינית ובדרמה עצורה. זה לא ממש סקסי כי החתולים יותר מזכירים קופים מגודלים ואפילו בתור חייזרים עם אוזניים מחודדות הם לא משכנעים כי כל הזמן יש גליצ'ים מוזרים שמסיחים את הדעת. בשילוב עם המוזיקה ותנועות הריקוד החתוליות והמקריפות שמשמשות את כל הקאסט לביצוע כל פעולה, מתקבלת לעיתים קרובות תחושה שמשהו חשוב הולך לקרות. אבל המשהו החשוב אף פעם לא קורה.
יש הרבה מלנכוליה וכאב בסיפור הזה, בכוונה. אם היתה בו גם שמחת חיים טום הופר ויתר עליה כדי שיהיו לו יותר שעות בחדר העריכה. בכוונה או שלא, הסרט הזה פשוט עושה רע על הלב. במקום חווית צפייה קאמפית ומצחיקה בקול רם, קיבלתי שעתיים של בהייה במסך בתקווה שמשהו פאקינג יקרה כבר. כלומר, משהו שהוא לא "יצור דוחה דמוי אדם מסתכל על יצור דוחה דמוי אדם וקצת נוגע בו". בשביל מה היינו צריכים את כל זה? כדי שטום הופר יוכל לביים עוד סצנה שבה שחקנית שרה שיר גדול מהחיים ובוכה ומתלכלכת מדמעות ומנזלת. לא יכולת פשוט לצלם קליפ עם ג'ניפר הדסון במקום להשפיל כל כך הרבה אנשים?
כי להגיד חתולים זה ללוזרים?
אני מקווה לפחות שאף אחד לא יטעה לחשוב שמדובר בחתכים.
זה רע
הנה הקטע עם "קאטס": אין עיבוד טוב למחזמר הזה. זה מחזמר גרוע, מטומטם ומעפן שכמעט ומצדיק כל קינק שיימינג שfurries עברו אי פעם. השירים סתומים, הסיפור בדיחה, והכוריאוגרפיה (מהקליפים שראיתי) סבירה. עיבוד טוב ל"קאטס" הוא עיבוד שרוצח את חומר המקור ומשאיר רק את השם שלו. עיבוד נאמן – בכל צורה שהיא – למקור, מתחיל מ"רע" ומשם יכול רק לרדת.
"קאטס" הקולנועי נענה לאתגר הזה ויורד כמה שאפשר.
זה מתחיל מהויזואליה, הנקודה שהייתה צריכה להיות ה"תגידו מה שתגידו אבל זה דווקא באמת טוב" אבל טום הופר לא שמע על סרט שהוא לא יכול להפוך למכוער וחסר חיים, וגם כאן חסרה היד המכוונת שתהפוך את העסק הזה לאסתטי. אני לא מדבר אפילו על העיצוב של הדמויות, שנכנס ל"עמק המוזרות", קנה אותו מהמדינה, חפר אותו, והפך אותו לקניון עם חניון בשם "היכנסו ולא תאמינו למראה עיניכם בעיקר כי ממש תרצו להאמין שאתם לא באמת רואים את זה". את רשימת השמות שניתן למצוא כדי לתאר את הזוועות על שתיים הללו צריך לשמור לפעם אחרת. חתולים, בכל מקרה, הם לא. אבל, כאמור, לא בזה מדובר – אני מדבר על התפאורה. הופר, כך נראה, ממש השקיע בתפאורות מאוד מעניינות, מגניבות וייחודיות. ואז הוא פשוט לא מצליח לגרום להם להיראות טוב. לא בקטע של "הם נראים מכוער". בקטע של "הוא לא יודע איך להשתמש בהם, ואיך לגרום להם להיראות מרשים". כל סט שהיה אמור לנקר עיניים הופך בידיים של הופר למשהו בנאלי שאתה כמעט לוקח כמובן מאליו. מה שהיה אמור להיות פלא, נהפך לשעמום.
החלק השני של העיבוד הם השחקנים, שנראים אבודים בדמויות שאפיון הוא בו זמנית כל מה שהם עושים ושום דבר מהדמות הזאת. לכאורה, זה מאוד מתאים לסרט ילדים הסוג הזה של דמויות, אבל מי ההורה הלא אחראי שיראה לילדים שלו את הזוועה הזאת? זה חרא שמתקשרים בגללו לרווחה.
לכאורה, הדרך לנצח מבחינת השחקנים היא ללכת קאמפ כמה שאפשר – אבל זה לא עוזר. יש גבול מאוד ברור לכמה אפשר לשחק כשאתה לבוש ככה, וכשאף אחד לא רוצה להסתכל על הפרצוף שלך כי אמאלה. וזה לא עוזר שהדיאלוגים, והשירים, פשוט מטומטמים מדי. אף שחקן לא הלך לצאת מפה טוב, אבל למזלם הם גם לא יוצאים גרוע – הם בקושי יוצאים. בקושי אפשר להבין שזה הם באמת. אולי זה בגלל שבקושי אפשר להאמין שהסרט הזה באמת מתרחש.
אבל בעיקר? בעיקר בעיקר? "קאטס" הוא פשוט באמת מחזמר כל כך מחורבן ומטופש. כלומר, לא יודע, אולי הקטע שאוכלים ג'וקים לא היה במחזמר. מה אני יודע. אבל הבסיס שלו הוא מטומטם מדי. פסקול מלא באנרגיה מינית שאתה רק רוצה שתפסיק, נבל טיפשי ומטופש, ומשהו שעושה קולות של אלגוריה דתית כלשהי אבל מסתכם לדת הכי מטומטמת שאפשר לחשוב עליה. אני לא יודע מי יוצא יותר רע מ"קאטס" – המעורבים בדבר, או חתולים.
בקיצור, זה רע. זה מאוד מאוד רע. זה לא כל כך כיף, כי הסרט לא ממש מזמין אותך להמשיך ולבלות איתו כי הוא פשוט מכוער מדי, אבל אני מניח שבהשפעה הנכונה הוא דווקא בהחלט יכול להיות להיט סרטי קאלט אצל אנשים ששונאים את העיניים שלהם.
יותר גרוע מהתפוח?
https://www.google.com/amp/s/www.seattlepi.com/entertainment/movies/amp/Eric-s-Bad-Movies-The-Apple-1980-884448.php
לא ראיתי את התפוח
אבל אם השאלה היא "האם זה הסרט הכי גרוע שראיתי בחיי", התשובה היא לא.
אני יודע שזה נורא פופולרי לרדת על המחזמר עצמו, ועל אנדרו לויד וובר בכללי
אבל ניכר שגם אתה וגם נעמה לא באמת מכירים את המחזמר, לא ראיתם אף אחד מהגרסאות הבימתיות שלו, ואני בספק אם טרחתם אי פעם לשמוע את הפסקול או לקרוא את חומר המקור עליו הוא מבוסס. אני מניח שההיכרות שלכם איתו מסתכמת, כמו אצל רוב העולם, בכמה קליפים שראיתם פה ושם והשיר הטחון MEMORY. טרם צפיתי בסרט הנוכחי, אבל גם אם הוא גרוע כמו שאומרים זה קצת יומרני (שלא לומר מזלזל, שלא לומר בלתי מקצועי) להשליך ממנו על המחזמר ולפסול אותו בהינף יד.
את חומר המקור לחלוטין קראתי, והוא מקסים
והקשר שלו למחזמר קלוש. אולי על במה זה עובד, מה אני אגיד לך. ניסיתי לתת לו צ'אנס עוד לפני הסרט כמה פעמים וכל פעם לא הצלחתי. בהתחשב בכך שזה אותו נסיון וכבוד שנתתי לשלל מחזות זמר אחרים ואותם דווקא סיימתי ונהנתי מהם – אני מרגיש מספיק בטוח להגיד עליו שהוא לא טוב.
מה שכן, כמו כל דבר – אפשרי שאני נחפז לשים אותו בקטגוריית ה"גרוע" כשהוא צריך להיות בקטגורית ה"לא בשבילי".
עם אנדרו לויד וובר אין לי בעיות, "ישו כוכב עליון" מדהים והעיבוד שלו ל"רוק בבית הספר" גם נחמד.
נראה לי שהמילה "מחזמר" בעייתית, כי אין ממש מחזה
זה יותר כמו פסטיגל (רק לא במובן הרע של המילה) – מופע צבעוני של שירים וריקודים עטוף בסיפור מסגרת. כשחווים את זה באולם זה כיף גדול – יש בו לא מעט שירים טובים (עניין של טעם, מן הסתם) והכוריאוגרפיה והאקרובטיקה נהדרות. גם התלבושות מרהיבות. הבעיה שכל זה מתאים מאוד לבמה ולא לקולנוע.
החיסרון הגדול (לפחות בגרסה הבימתית) הוא האורך – יש לא מעט "בררה" ואפשר בקלות לנפות שליש החוצה ולהשאיר רק את הקטעים הטובים. זה מה שעשו בהפקה של בית צבי לפני כעשור (שנקראה בפשטות "חתולים", בלי אל"ף מיותרת שהיא בכלל לא תנועת A…).
הראש לא עובד
כשכתבת 'בלי א' מיותרת' שעה ניסיתי להבין מי קרא למחזה 'חאתולים' ולמה.
תעתוק השם כך שישמע אותו דבר: כץ
עד כאן.
לקשר את הדבר הזה עם סדרת המופת דוקטור כץ זה פשוט מעשה שלא ייעשה (ובהזדמנות זאת, אפשר לבקש דף סדרה?)
אם כבר אז "קץ".
(ל"ת)
שים לב שלא אמרתי מילה על המחזמר
אני מודעת לקיומו של המחזמר בעיקר כי שיחקתי מחווה / פארודיה אליו בחוג תיאטרון פעם, אבל הנחתי שזה (+קליפים ביוטיוב וכתבות בטלוויזיה) זה לא מספיק כדי להניח דברים על היצירה כולה. לכן לא כתבתי כאן שום דבר רע על המחזמר ואני לא מתיימרת לומר אם הוא טוב או לא
בתור חובב המחזמר
אני מאוד נהניתי מהסרט.
כלומר: זה עדיין סרט רע. אפילו מאוד. ונעשו שם בחירות מאוד מאוד מוזרות. אבל עדיין יצאתי ממנו בתחושה של כיף ואין לי שום התנגדות לראות אותו שוב (להבדיל, למשל, מ"עלייתו של סקייווקר" שכשיצאתי ממנו היה ברור לי שאין לי שום חשק לראות אותו שוב גם אם יתנו לי עכשיו כרטיס חינם).
מבחינתי זה היה לראות עוד גרסה – נחותה מהמקור, אמנם, אך מעניינת ושונה – של מוצר אהוב (בתור מי שראה את המחזמר 9 פעמים על הבמה, ואין לי מושג כמה פעמים את הסרט מ-1998 בווידאו).
ברור לי שמי שלא אוהב מראש (מאוד) את המחזמר המקורי לא ימצא שום דבר מהנה בגרסה הקולנועית, וזה עוד לפני כמה מבחירות הבימוי והעיצוב המוזרות יותר.
עיבוד של מחזמר כמו שיקגו או עלובי החיים מהבמה למסך זה דבר אחד. אולם "קאטס" הוא לא מחזמר עלילתי – למעשה אין לו בכלל עלילה אמיתית (יש קו שעובר בקושי בין קטעי השירה והריקוד רק כדי לקשר אותם איכשהו אחד לשני) ולכן מראש הוא לא מתאים לקהל הרחב שבא לראות סרט עם סיפור כלשהו.
מקאוויטי במקור
דוגמה מהירה מגוגל.
כן, אני יודע שבמקור זה הגיוני
הפריע לי שהסרט לא מתייחס לזה, בדיוק כמו שאמרת. זה בדיוק סוג החפיפניקות המוזרה שאפיינה את כל הגישה לעיבוד הסרט הזה, שמרגיש שנעשה באופן אוטומטי ולא על ידי במאי כמו שעל ידי ועדה.
אני דווקא מצאתי את דמותו של מאנקוסטארפ מרשימה גם בלי הרעמה שלו מגרסת הבמה. בכלל לי זה גם נראה שעל הבמה בחרו לתת לרוב השחקנים רעמות גם למרות שלחתולים שהם אמורים לייצג לא אמורות בכלל להיות רעמות (כי ברצינות, לחתולי טאבי כמו סקימבלשאנקס יש רעמה? בחיים שלי לא ראיתי חתול כזה)
אני יכול אולי להבין למה התאכזבת מהמונוטוניות של השיר של מנגוג'רי וראמפלטיזר, אבל לי זה דווקא ממש לא הפריע. חזרתי לצפות בשיר מ-1998, ושוב גיליתי שבגרסה הזו הרבה יותר קשה לי להבין מה הם שרים. אולי המונוטוניות של הגרסה הנוכחית הופכת את המילים קלות יותר להבנה. אני עד עכשיו מוצא את עצמי מזמזם את פזמון הגרסה העכשיווית. האזכור היחיד על המסך (לדעתי) אולי שמצאתי לאקרובטיות שלהם נמצא כשהם שרים על כך שהם אקרובטים ובמקביל מהלכים בשיווי משקל על השער שבגדר לכיוון הבית (עד כמה משמעותי ונחשב, לא ברור).
בקשר לוויקטוריה ומר מיסטופליס – בגרסת 1998, התרשמתי שנרמז מהריקוד הזוגי של ויקטוריה ופלאטו שהם זוג/מאוהבים. יכול להיות שהוחלט לשלב את דמותו של פלאטו לתוך מר מיסטופליס בגרסת 2019, כי בנשף הג'ליקל הוא זה שרוקד ביחד עם ויקטוריה ורואים בבירור שהשניים מאוהבים והופכים לזוג בסוף הסרט. לגבי ויקטוריה, התרשמתי שבמקום סולו אחד גדול בהתחלה כמו במקור, היא קיבלה מיני-סולואים לאורך הסרט כשהבולט הוא בתחילת נשף הג'ליקל
אני מוריד בפניך את הכובע
שב20 דקות כתבת את ההודעה שלך מחדש לחתולין.
נו באמת...
סה"כ הייתה לי בעיה עם האינטרנט
הבעייה היא שבמקום ליצור עיבוד קליל בסיסי רומנטי כיפי ומצחיק לקהל.
הם יצרו עיבוד לאנשי התעשייה במטרה לזכות באוסקר.
רק מהטיזר הראשון כל מה שאנחנו מקבלים זה ניימדרופינג לעוד ועוד cast n crew זוכי אוסקר. כאילו המטרה היחידה שלשמה הסרט הזה קיים הוא להיות מועמד למשהו.
וזה בעיני זה החטא הכי גדול שיוצרים סרט יכולים לחטוא בו בשלב הזה .
הם לגמרי קפצו מעל השלב הראשון שהוא לגרום לעיבוד הזה לעבוד ולהיות למען הקהל . למען הצופים.
הסרט הזה כושל בעיקר בגלל שאין קשר בינו לבין המחזמר
שרוב הזמן התרחש תחת תפאואת רחוב רומנטית .
הסרט נוצץ עד רמת הקאה. לא מצחיק . מתאמץ עד זוב דם.
במקום להיות קליל ופשוט.
הביקורות על הסרט בעולם היסטריות מרוב שהם כתשו אותו ואני ממליץ לכולכם לקפוץ לרוטן טומייטוס ולהינות מהביקורות הכי אכזריות שראיתי אי פעם על סרט.
הבעייה היא שבמקום ליצור עיבוד קליל בסיסי רומנטי כיפי ומצחיק לקהל.
הם יצרו עיבוד לאנשי התעשייה במטרה לזכות באוסקר.
רק מהטיזר הראשון כל מה שאנחנו מקבלים זה ניימדרופינג לעוד ועוד cast n crew זוכי אוסקר. כאילו המטרה היחידה שלשמה הסרט הזה קיים הוא להיות מועמד למשהו.
וזה בעיני זה החטא הכי גדול שיוצרים סרט יכולים לחטוא בו בשלב הזה .
הם לגמרי קפצו מעל השלב הראשון שהוא לגרום לעיבוד הזה לעבוד ולהיות למען הקהל . למען הצופים.
הסרט הזה כושל בעיקר בגלל שאין קשר בינו לבין המחזמר
שרוב הזמן התרחש תחת תפאואת רחוב רומנטית .
הסרט נוצץ עד רמת הקאה. לא מצחיק . מתאמץ עד זוב דם.
במקום להיות קליל ופשוט.
הביקורות על הסרט בעולם היסטריות מרוב שהם כתשו אותו ואני ממליץ לכולכם לקפוץ לרוטן טומייטוס ולהינות מהביקורות הכי אכזריות שראיתי אי פעם על סרט.
סרט מקסים, אמנות הקולנוע במיטבה
יפה, מצחיק, מרגש, קצבי, מוזיקלי, מהנה ועוסק בתכנים חשובים של החיים. עתיר אסוציאציות מהספרות האנגלית, מהווי הלונדוני, מהתיאטרון ומהחברה. הבעיה היחידה שהוא אינו שגרתי ומקובל, אינו פוליטי ואינו מקדם את האג'נדה הנדרשת בימינו. סרט מחוץ לקופסא, אחד בדורו, כדאי לחוות בראש פתוח.
מהי "האג'נדה הנדרשת בימינו" שהסרט הזה לכאורה לא מקדם?
(ל"ת)
בהנחה והתגובה של הדוקטורית איננה דוגמה לחוק פו,
אני מניח שמדובר באג’נדות פמיניסטיות התומכות ב-#MeToo ובקהילה הטראנסית ומתנגדות לגבריות רעילה (לא צפיתי בסרט וגם אין לי שום כוונה לצפות בו רק בשביל עשר דקות של טיילור סוויפט, אבל סביר שלכך היא התכוונה.)
אני.. א-.. מה?
(ל"ת)
היא כתבה,
"אינו פוליטי ואינו מקדם את האג'נדה הנדרשת בימינו". לכן הנחתי שלכך התכוונה. אם טעיתי, היא יכולה כמובן להסביר למה כן התכוונה. אבל זה נראה לי סביר.
טיילור סוויפט
יותר קרוב ל-5 דקות בלבד, לדעתי.
ואמנם ההופעה של טיילור סוויפט בהחלט איננה מהרגעים הגרועים בסרט, אך *אם* אצפה בו שוב זה לא יהיה בשביל לראות את ההופעה של סוויפט (כבר עדיף לראות שוב במחשב בבית את אחת ההופעות שלה) אלא את של פרנצ'סקה הייוורד.
חשבתי שרק סרטים ישראלים מממנים כאן מגיבים בתשלום
זה… חדש.
אם זו תגובה בתשלום, הייתי דורשת החזר
אני פירשתי את זה כטרולינג מאוד לא מעודן.
לאור העובדה שישנה ד"ר אמירה דור והיא פסיכולוגית
(ובתואר הראשון שלה גם למדה ספרות אנגלית), אני תמה אם מדובר בגברת עצמה, ואז אני גם תמה מה הדברים שתוכן התגובה לא מפרט, או בהטרלה כלפיה ואז אני תמה למה. בכל מקרה סביר שלא מדובר במגיבה בתשלום.
הייתי בטוח שמדובר בפרודיה מכוונת, כמו המורה חניתה ברגמן מפנאי פלוס
(ל"ת)
Why is Cats?
https://www.youtube.com/watch?v=G6iqAip-ZNo
מישהי החליטה להרים את הכפפה וסקרה את תולדות המחזמר וההחלטות האומללות שהובילו לכישלון המפואר של הסרט. התוצאה היא סרטון ארוך (כמעט שעה) אבל מעניין ומושקע מאוד, ובסופו יש בונוסים הזויים משהו…
אם היה סיכוי שאצפה בסרט, הוא נגוז לחלוטין. הקטעים שראיתי הספיקו כדי להבהיר שאין בו שום דבר מעניין, רק מעצבן. מדובר בעלבון לעיניים, לאוזניים ולאינטליגנציה. אפשר לבכות מרוב כיעור גם בלי הצווחות של ג'ניפר הדסון (מצטערת, לא אוהבת את השירה שלה). זה לא מצחיק מרוב שזה רע, זה פשוט גרוע. אני ממליצה לכולם לוותר על הזוועה הזאת ולהסתפק בגרסה הבימתית המצולמת מ-1998.