באחד הקטעים היפים בסדרת הדוקו ״חגיגה לעיניים״ יושבים מספר במאים (כל אחד בתורו) מול המצלמה ובכנות כובשת מספרים, מנתחים או מנסים להבין למה הסרט השני שלהם נכשל אחרי פריצה מטאורית. ניר ברגמן מדבר על כך שהוא לא ראה את הסוף של ״הדקדוק הפנימי״ באותו אופן שרוב הקהל עשוי לחוות אותו; קרן ידעיה מסבירה על הפער בין איך ש״כלת הים״ נחווה אצלה בראש לבין איך שוועדות של הפסטיבלים הגיבו לו; *ערן קולירין מספר שתקופה הוא הסתובב עם התחושה שהוא נותן את כל האני שלו ב״ההתחלפות״ ובכל זאת לא מצליח לעניין יותר מדי את הקהל שעף עליו ב״ביקור התזמורת״, מפגש אקראי עם אמן מתחום אחר הבהיר לו ש״זה שאתה חשוף לגמרי ביצירה שלך לא אמור לעניין את הקהל, אף אחד לא רוצה לראות אותך עירום״; דובר קוזושווילי נותן מונולוג מפוכח שאין לו מי יודע מה מושג בבימוי ושאת ״מתנה משמיים״ הוא עשה שיכור מתהילת הסרט הראשון תוך כדי שהוא מתעלם מכל ההערות שהוא קיבל מכל הסובבים אותו. מה שאני מנסה להגיד זה שאם היו עושים את הסדרה היום ל״אחד בלב״ היה מקום מכובד ברשימה הזאת. די אמביוולנטי לגבי הסרט אבל התסריט שלו הוא מופת באיך ללכת בכוח נגד הקהל.
כלומר, אף סרט ישראלי שאינו "שולי" לא ממש פרץ השנה, אבל אם "אחד בלב" עשה 50 אלף בערך, שזה לדעתי בזמנים רגילים אומר מינימום 100 אלף – זה לא רע בכלל ורחוק מחלק מהכשלונות האחרים פה. לדעתי דווקא היא, גידי דר ובן בכר יכולים לעשות סדנא הפוכה על איך לעשות סרט שני נפלא ולצלוח את המשבר.
והוא עדיין נחווה ככשלון בעיני יוצריו, בטח אחרי ״כנפיים שבורות״. אני לא מנסה להשוות ל״אב״א״ או לתת משקל יתר לכמה סרט מכר אבל שמע, הדמות הראשית ב״אחד הלב״ זאת דמות מאתגרת קהל.
כלומר, דאנה איבגי מאוד סימפטית, אבל שתי הדמויות האחרות במשולש שעל הפוסטר הן דמויות יותר "מאתגרות קהל" (כל אחת בדרכה).
ובכלליות אני כן חושב שזאת קומדיה רומנטית שקל להתמסר לה (גם אם זה קל יותר אם אתה ירושלמי). את הברק של אפס היא לא תפסה פה, אבל גם מבחינת תקשורת עם קהל וגם מבחינה ביקורתית אני לא רואה כאן שבירה הצידה או היעלמות לתוך חור התחת של עצמה (בניגוד לחלק מהדוגמאות שנתת).
מקבל את זה. לפעמים זה ככה אבל, לא כל הסרטים בעלי ביקורות טובות ואפילו אהובים על קהל שהוא רואה את זה בטלוויזיה נניח מצליחים בקופות בהתחלה אבי3ב-22/11/2021 14:12
מקבל את זה. לפעמים זה ככה אבל, לא כל הסרטים בעלי ביקורות טובות ואפילו אהובים על קהל שהוא רואה את זה בטלוויזיה נניח מצליחים בקופות בהתחלה
1. בחיי שהתאפקתי עם התיוג של ״אחד בלב״ ברשימה הנ״ל כמה שיותר רחוק מתקופת ההקרנה שלו. עדיין חושב שהוא נכנס פה מבחינתי ובחיי שרציתי לאהוב את הסרט
2. משום מה המילה כשלון נתפסת פה כמילה חזקה ובהכרח בעלת משמעות שלילית, למרות שברוב המקרים שהוזכרו הכשלון היה מנוע לצמיחה שהגיעה אחר כך. השתמשתי במילה כי זה המינוח שבחרו להשתמש בו הדוברים בקטע שהזכרתי, אפשר להחליף אותו ב״ירידה״ לצורך העניין, זה לא ישנה את העובדה ש״אחד בלב״ הוא פחות קומוניקטיבי מ״אב״א״. אף אחד לא מנסה להספיד או קובר קריירות, סתם משהו נקודתי.
כלומר, אולי בקצת – אבל אפס ביחסי אנוש היה שילוב מאוד ספציפי של המון דברים. בניגוד למקרים אחרים בקולנוע, לא היה נראה שהמחשבה הייתה "איך לייצר להיט" אלא משהו שבאמת נפלט מנפשה של לביא, ונחת גם כאן. ההבדל הוא לא דווקא התקשור עם הקהל כמו ש"סרט על משהו שלא נעשה בעולם בצורה הזאת" הוא לעד יהיה שונה מ"סרט על משהו שנעשה בצורות שונות בעולם, אבל על רקע אחר".
לצורך הקריירה של לביא, אני מאוד מקווה שהיא לא מתכננת ללכוד מחדש את אותו ההיי, כי אני פשוט לא בטוח שזה יביא תועלת – אני מעדיף בהרבה שהיא תמשיך לנסות למצוא נקודות אחרות בישראליות שמעניינות אותה (גם אם הן כאלה שדנו בהן בצורות אחרות בעולם או בארץ).
"מבוסס על שיר אמיתי מאת דני סנדרסון".
(ל"ת)
הקרנה וירטואלית בפסטיבל לונדון
לא יודע אם זאת הבכורה העולמית.
כמו כן שינה את השם ל- Honeymood.
https://www.bfi.org.uk/london-film-festival/screenings/honeymood
וזה חינם לכולם או צריך להיות לונדוני בשביל זה?
(ל"ת)
בהנחה שזה יהיה דומה לדברים אחרים ב BFI player,
לא חינם ולא גלובלי.
חודש הבא?
לפי האתר של יס פלאנט, הסרט יוצא פה לקראת סוף יולי. נחזיק אצבעות.
טרום בכורה
למי שקשה לו לחכות, סינמטק חולון עושים הקרנת טרום בכורה לסרט ב 15.7.
תושבי ארה"ב שמעוניינים לצפות ותושבי כל מקום שמעוניינים בQ&A
יש אירוע של אוניברסיטת קולומביה – מקבלים לינק להסטרים את הסרט (לתושבי ארה"ב בלבד) וב23 בספטמבר יהיה אירוע Q&A עם טליה לביא (13:00 שעון ניו יורק, 20:00 שעון ישראל אאל"ט, אבל עם שעוני קיץ/חורף, תבדקו גם אתם).
האירוע כאן:
https://www.iijs.columbia.edu/upcoming-events/2021/9/23/filmiijs-honeymood
לידיעת הגולשים מישי וJaguar (ומי שזה עוד רלוונטי עבורו).
תודה! מעולה!!
(ל"ת)
באחד הקטעים היפים בסדרת הדוקו ״חגיגה לעיניים״ יושבים מספר במאים (כל אחד בתורו) מול המצלמה ובכנות כובשת מספרים, מנתחים או מנסים להבין למה הסרט השני שלהם נכשל אחרי פריצה מטאורית. ניר ברגמן מדבר על כך שהוא לא ראה את הסוף של ״הדקדוק הפנימי״ באותו אופן שרוב הקהל עשוי לחוות אותו; קרן ידעיה מסבירה על הפער בין איך ש״כלת הים״ נחווה אצלה בראש לבין איך שוועדות של הפסטיבלים הגיבו לו; *ערן קולירין מספר שתקופה הוא הסתובב עם התחושה שהוא נותן את כל האני שלו ב״ההתחלפות״ ובכל זאת לא מצליח לעניין יותר מדי את הקהל שעף עליו ב״ביקור התזמורת״, מפגש אקראי עם אמן מתחום אחר הבהיר לו ש״זה שאתה חשוף לגמרי ביצירה שלך לא אמור לעניין את הקהל, אף אחד לא רוצה לראות אותך עירום״; דובר קוזושווילי נותן מונולוג מפוכח שאין לו מי יודע מה מושג בבימוי ושאת ״מתנה משמיים״ הוא עשה שיכור מתהילת הסרט הראשון תוך כדי שהוא מתעלם מכל ההערות שהוא קיבל מכל הסובבים אותו. מה שאני מנסה להגיד זה שאם היו עושים את הסדרה היום ל״אחד בלב״ היה מקום מכובד ברשימה הזאת. די אמביוולנטי לגבי הסרט אבל התסריט שלו הוא מופת באיך ללכת בכוח נגד הקהל.
למה ככה
כלומר, אף סרט ישראלי שאינו "שולי" לא ממש פרץ השנה, אבל אם "אחד בלב" עשה 50 אלף בערך, שזה לדעתי בזמנים רגילים אומר מינימום 100 אלף – זה לא רע בכלל ורחוק מחלק מהכשלונות האחרים פה. לדעתי דווקא היא, גידי דר ובן בכר יכולים לעשות סדנא הפוכה על איך לעשות סרט שני נפלא ולצלוח את המשבר.
גם ״הדקדוק הפנימי״ מכר כ-50K
והוא עדיין נחווה ככשלון בעיני יוצריו, בטח אחרי ״כנפיים שבורות״. אני לא מנסה להשוות ל״אב״א״ או לתת משקל יתר לכמה סרט מכר אבל שמע, הדמות הראשית ב״אחד הלב״ זאת דמות מאתגרת קהל.
גם באפס יש דמויות מאתגרות קהל, לטעמי
כלומר, דאנה איבגי מאוד סימפטית, אבל שתי הדמויות האחרות במשולש שעל הפוסטר הן דמויות יותר "מאתגרות קהל" (כל אחת בדרכה).
ובכלליות אני כן חושב שזאת קומדיה רומנטית שקל להתמסר לה (גם אם זה קל יותר אם אתה ירושלמי). את הברק של אפס היא לא תפסה פה, אבל גם מבחינת תקשורת עם קהל וגם מבחינה ביקורתית אני לא רואה כאן שבירה הצידה או היעלמות לתוך חור התחת של עצמה (בניגוד לחלק מהדוגמאות שנתת).
הדקדוק הפנימי סרט מעולה
(ל"ת)
גם לטעמי (בטח יותר טוב מהסרט שניצח אותו באופיר)
והוא גם זכה לביקורות חיוביות לרוב. אבל בעיני יוצריו הוא נחווה ככשלון יחסי וככזה שהצליח לתקשר עם כאלה בצורה פחותה הרבה מתחת לפוטנציאל שלו.
מקבל את זה. לפעמים זה ככה אבל, לא כל הסרטים בעלי ביקורות טובות ואפילו אהובים על קהל שהוא רואה את זה בטלוויזיה נניח מצליחים בקופות בהתחלה
(ל"ת)
1. בחיי שהתאפקתי עם התיוג של ״אחד בלב״ ברשימה הנ״ל כמה שיותר רחוק מתקופת ההקרנה שלו. עדיין חושב שהוא נכנס פה מבחינתי ובחיי שרציתי לאהוב את הסרט
2. משום מה המילה כשלון נתפסת פה כמילה חזקה ובהכרח בעלת משמעות שלילית, למרות שברוב המקרים שהוזכרו הכשלון היה מנוע לצמיחה שהגיעה אחר כך. השתמשתי במילה כי זה המינוח שבחרו להשתמש בו הדוברים בקטע שהזכרתי, אפשר להחליף אותו ב״ירידה״ לצורך העניין, זה לא ישנה את העובדה ש״אחד בלב״ הוא פחות קומוניקטיבי מ״אב״א״. אף אחד לא מנסה להספיד או קובר קריירות, סתם משהו נקודתי.
שוב, אני לא בטוח לגבי פחות קומניקטיבי
כלומר, אולי בקצת – אבל אפס ביחסי אנוש היה שילוב מאוד ספציפי של המון דברים. בניגוד למקרים אחרים בקולנוע, לא היה נראה שהמחשבה הייתה "איך לייצר להיט" אלא משהו שבאמת נפלט מנפשה של לביא, ונחת גם כאן. ההבדל הוא לא דווקא התקשור עם הקהל כמו ש"סרט על משהו שלא נעשה בעולם בצורה הזאת" הוא לעד יהיה שונה מ"סרט על משהו שנעשה בצורות שונות בעולם, אבל על רקע אחר".
לצורך הקריירה של לביא, אני מאוד מקווה שהיא לא מתכננת ללכוד מחדש את אותו ההיי, כי אני פשוט לא בטוח שזה יביא תועלת – אני מעדיף בהרבה שהיא תמשיך לנסות למצוא נקודות אחרות בישראליות שמעניינות אותה (גם אם הן כאלה שדנו בהן בצורות אחרות בעולם או בארץ).
כמו כן,
״אגדת החורבן״ הוא הסרט השלישי של דר, אחרי ״אושפיזין״ ו״אדי קינג״, אבל כן.
על מה אתה מדבר
שנות התשעים לא התקיימו בקולנוע הישראלי