בשלב הזה של הקריירה שלו, להתלונן שסרט של מייקל ביי כתוב רע וערוך יתר על המידה זה כמו להתלונן שבסרטים של מארוול יש גיבורי על. אם אתם לא יודעים למה נכנסתם זה לחלוטין באשמתכם.
בכל זאת, שווה להתעכב על הסרט החדש שלו מבית נטפליקס, שמוציאה בחודש האחרון אוסף של סרטים חדשים מאת במאים גדולים. במקרה או בכוונה, נטפליקס הציבה את מייקל ביי בשורה אחת עם פרננדו מיירלס, מרטין סקורסזה ונוח באומבך, וכמוהם, גם הוא קיבל צ'ק פתוח וחירות אמנותית לעשות כל מה שבראש שלו. זה לא סתם מייקל ביי – זה ביי ללא גבולות, שעושה את מה שבוודאי רצה לעשות מאז שהמפיקים של "רובוטריקים" הסבירו לו שבדירוג PG13 יש גבול לכמות האנשים שהגיבורים יכולים לדרוס להנאתם.
הסרט מתחיל בנאום שבו הדמות הראשית המכונה "מספר אחת" (ריאן ריינולדס) מסבירה שהיא מתה. אחרי הסברים על רוחות וצללים והעולם הבא מסתבר שהוא לא באמת מת אלא רק זייף את מותו כדי לאסוף צוות של מקצוענים מכל מיני תחומים (ירי, נהיגה, ירי, פארקור, ועוד קצת ירי) כדי לנקום בכל מיני חלאות עולם. המטרה הראשית שלהם היא הדיקטטור של מדינת תורג'יסטן (מדינה פיקטיבית דמוית סוריה), רוואץ' אלמינוב (ליאור רז, "פאודה"). הם הולכים להפיל אותו ואז לשים את אחיו "אוהב הדמוקרטיה" בשלטון, כי דברים כאלה תמיד עובדים לאמריקה אני מניח.
כראוי לסרט של מייקל ביי, הנשים יפות, הגברים שריריים, והאישיות של כולם נעה על הסקאלה שבין "מעצבן" ל"בלתי נסבל בעליל". בין הבחורים שאינם ריאן ריינולדס כמעט ואין הבדל – כולם מסתערים ויורים וזורקים שורות מחץ. בין שתי הבחורות קל יותר להבדיל – אחת עם שיער כהה (שהיא אמנם רופאה אבל לא תמצאו לזה זכר מעבר לסצנת הפתיחה, ועל שבועת היפוקרטס היא בהחלט לא שמעה) ואחת בלונדינית (קשה להאמין שזו אותה מלאני לורן שלכדה את תשומת הלב בכל שנייה שבה הופיעה ב"ממזרים חסרי כבוד").
התסריטאים רט ריס ופול ורניק הגיעו יחד עם ריינולדס מ"דדפול" אבל שכחו לארוז את הכישרון. ברגעים שבהם דברים לא מתפוצצים, הדמות של ריינולדס (שאמור להיות מלא תשוקה וזעם אבל בעיקר נראה משועמם) תסביר לכם מה קורה, אם צריך ואם לא צריך: "אנחנו מתים", "אנחנו צללים", "אנחנו רוחות", "אנחנו המילרים".
הסרט גם מנסה להצחיק פה ושם אלא שהוא ממש גרוע בזה: בשלב כלשהו אחד הגיבורים פשוט מצטט שורות אקראיות מסרטים ואומר "זה מסרט". אפילו ריינולדס הידוע בהומור המטא שלו אומר לו לסתום את הפה .
בתחילת הסרט יש מרדף מכוניות ארוך (הו כמה ארוך) ומדמם (הו כמה מדמם), שבו החבר'ה הטובים (אליבא הסרט) דורסים לפחות אדם אחד חף מפשע לפני המצלמה ועוד כמה עשרות מחוץ לפריים, משמידים יצירות היסטוריות בהמוניהן ומצלקים רגשית את כל התושבים של פירנצה. בסרטים מהז'אנר הזה תמיד יש קצת יותר מדי הרס ואלימות, אבל "מחתרת השישה" מתפרע הרבה מעבר לגבולות הטעם הטוב. בשם המטרה הגיבורים מרשים לעצמם לעשות הכול כולל הכול. זה קלישאתי להגיד שסרט מרגיש כמו צפייה במשחק וידאו אבל מה לעשות, הרעים כאן הם פשוט מטרות שצצות כדי שיהיה לגיבורים משהו לירות בו וכלי בידי הבמאי לבחון את ההשפעות של תנועה קיצונית על הגוף האנושי.
פעם נוספת אני מתפעל מהיכולת של מייקל ביי לארגן ולתזמר כזו אמנות של אנשים, כלים, פיצוצים ואפקטים בהרמוניה מושלמת בלי להרוג אף פעלולן, ואז מתפעל שוב מהיכולת של העורכים שלו לזרוק חצי מהמאמץ הזה לפח.
זה נראה כאילו יש קרב בין העריכה והסרט. יותר מדי פעמים הייתי צריך לעצור ולחזור אחורה (ומהבחינה הזאת נטפליקס היא הפלטפורמה המושלמת לסרטים של מייקל ביי) כדי להבין מה בדיוק מתפוצץ ומאיזה כיוון הירי מגיע הפעם. כל פריים מלא כל כך בפעילות ותנועה שכמעט בלתי אפשרי לקלוט את הכול. המרדף בהתחלה עדיין מובן יחסית (החבר'ה הטובים נוסעים, החבר'ה הרעים נוסעים אחריהם) אבל אני לא יכול לספר לכם כלום על סצינות האקשן האחרות, לא כי הן מכילות ספוילרים אלא כי באמת קשה לי לשחזר מה בדיוק קרה בהן בין כל הקאטים והפיצוצים. כל הבלגן הזה נעשה באופן מודע לחלוטין – צריך לעבוד קשה כדי להפוך משהו לכל כך כאוטי.
אבל דווקא הקיצוניות הזו, האכזריות וההנאה בהתעללות בגופים אנושיים, הן אלה שהופכות את הסרט למעניין. התזה שלי כבר הרבה זמן היא שמייקל ביי הוא גדול הניהיליסטים הקולנועיים של ימינו. האנשים שאחראים לדברים כמו "הוסטל" או "שואה קניבלית" מנסים, לפחות בתיאוריה, להעביר מסר באמצעות האלימות שלהם. לא אצל ביי. כל השטיקים הדרמטיים הרגילים שלו – הילוך איטי, הלוויות חיילים, דיבורים על חברות והקרבה (הדגל המתנפנף יצא לחופשה) – הם רק כסות מעל למה שבאמת מעניין את הבמאי: להראות שהגוף האנושי הוא לא יותר מפיסת בשר חסרת כל תוכן. ביי יודע שאי אפשר להראות סתם ככה אכזריות לשמה, ובגלל זה נמצאים כל הנאומים הדרמטיים על פטריוטיות והקרבה ב"הבריחה מאלקטרז" או על אחוות הגבריות ב"בחורים רעים 2"; אבל הרגעים בהם הסרטים שלו קמים לתחייה, בהם האנרגיה מתפרצת וביי נהיה באמת ביי, אלה רגעי האקשן הכאוטיים הללו.
האם הסרת המחסומים הופכת את "מחתרת השישה" לסרט טוב? לא. אבל היא הופכת אותו לחוויית צפייה מעניינת. זה רחוק מלהיות הסרט הכי טוב של ביי (את התואר הזה לוקח "רווח וכאב", בו אין העמדת פנים שצריך להיות לנו אכפת מהדמויות), אבל אם אתם רוצים להסביר למישהו את כל מהות המייקל ביי בסרט אחד, הבחירה ברורה.
קשה להתכווח עם הנימוק שנתת למה 'רווח וכאב' זה הסרט הכי טוב של ביי
אבל לדעתי הסרט הכי טוב שלו (וסרט אקשן מצוין באופן כללי) לנצח יהיה 'הפריצה לאלקטרז'. ניקולס קייג' עוד בימיו הטובים, שון קונרי בתפקיד מעולה ופסקול פסיכי במדהימותו של האנס צימר שדורות של מלחינים ניסו לחקות ונכשלו. תראו את הדבר הזה אם עוד לא ראיתם – זאת ההוכחה שאם ביי ממש רוצה, הוא יכול. או לפחות כך זה היה פעם.
סרט מתיש
מתחיל עם "המרדף שאינו נגמר" ולא משתפר אחר-כך. ערוך באופן היפראקטיבי מעייף ושום "פאנץ'" לא מצחיק. הדבר הכי מוצלח בהתחלה זה דייב פרנקו אבל היו חייבים להרוג אותו.. ממליץ למצוא משהו יותר טוב לעשות עם הזמן שלכם.
פרט הטריוויה הזה יותר מוצלח ומצחיק מכל הסרט (זה הסרטון שריינולדס צילם).
לדעתי הכי טוב זה ארמגדון. כיפי, אקשני, ובן אפלק וברוב וויליס טובים ומשכנעים
אני סוג של נהניתי מרוב הסרט
מתברר שכל מה שהאובר-דה-טופ של מייקל ביי היה צריך כדי להיות מבדר (לא יצירת מופת, אפילו לא סרט טוב, אבל מבדר) זה ריינולדס. אבל בחייאת, מה נסגר עם העשר דקות האחרונות? זה כמעט היה סרט סביר, ואז זה.
סליחה על השאלה המוזרה.
לא הבנתי למה כשנופל על מכונית מוט ברזל מהשמים או משהו – היא קופצת ועושה סלטה איטית באויר.
זה משהו שקורה הרבה מאד פעמים בסרט (וגם בשאר הסרטים של ביי)
כל פעם שקורה משהו דרמטי – אז בלי קשר איזה מכונית קופצת פתאום ועושה גלגול ראש.
אולי בעולם של מייקל ביי, אפילו אם רק תמחא כף או תצעק חזק – מאחוריך יהיה פיצוץ גדול ובצד השני של הכביש מכונית תקפוץ פתאם ותעשה סלטה באויר.
כמו רוב עם ישראל והשיר "ילדים זה שמחה"
מייקל ביי שמע את השיר הזה והבין אותו מילולית.
שאלה טובה - אבל יש תשובה
אם יש לך מכונית ברזל קטנה צעצוע בבית אז אפשר לנסות לבד – לתת מכה עם עפרון במכסה המנוע. גם אם המכונית במנוחה בהינתן שהמכה חזקה מספיק המכונית תתהפך באוויר, על אחת כמה וכמה אם היא בתנועה – אבל אז הניסוי קשה יותר לביצוע.
כאשר החלק הקדמי מקבל תנע גדול לכיוון הרצפה, החלק האחורי חייב להתרומם כי השלדה קשיחה. אם התנע גדול מספיק אז המומנט יגרום למכונית להתהפך. אם מראש החלק האחורי היה בעל תנע קדימה האפקט יוגבר.
ככלל, עד כמה שסרטי מייקל ביי מטומטמים, הפיזיקה של ההתנגשויות מדוייקת יחסית לקולנוע. (כמובן שגם הוא חוטא בזה שפיצוצים לא פוגעים בבני אדם אם הם עפים ונוחתים נכון – זה כמובן שגוי, גלי הדף יגרמו לדימומים פנימיים רבים בדרך כלל ב10 דקות הראשונות של כל סרט)
זה גם עניין של חלוקת משקלים
בדרך כלל החלק הקדמי של מכונית הוא כבד יותר, בגלל שנמצא בו המנוע. אם החלק הקדמי נדחף למטה, אז החלק האחורי יעלה למעלה בצורה יותר גבוהה – בגלל חוק המנוף. אם תוסיף לזה מכשול שימנע מהמכונית להתקדם – אז כל התנע קדימה יעבור לחלק האחורי, ומכיוון שהחלק האחורי מוגבה (ואין לו את החלק הקדמי שיעצור אותו) – התנע הקדמי יגרום לו לזוז קדימה, לא יהיה מה שיעצור אותו והרכב יתהפך.
להוכחות שאינן מסרטים של מייקל ביי:
דקה 1:20, 4:30
https://www.youtube.com/watch?v=AAJNxU6miVI
בהזדמנות, מי שרוצה לראות מה זה לחיות בסרטים של מייקל ביי (תמונות קשות):
https://www.youtube.com/watch?v=M_kLP_OetAA
איך לכל הרוחות אפשר לטעון שהסרט שהסרט הכי טוב של מייקל ביי
הוא לא "הפריצה לאלקטרז"?
זה שניקולס קייג' וטוני טוד מופיעים יחד באותה סצינה
כבר הופך את זה לסרט יותר טוב מ"רווח וכאב"
איזה חופר, השם ישמור
שלא תבינו לא נכון – יש הרבה מה ליהנות מהסרט הזה. מרדף המכוניות, למי שעומד בעריכה של ביי, הוא מופת של קולנוע שבו הדמויות המוגדרות היטב מנווטות את הסצנה הן רגשית והן פעולתית. היא סצנה ארוכה מאוד, שאמורה להיות מונוטונית להחריד אבל ביי מוצא איך לגוון אותה כל פעם – בין אם בגזרת האקשן, בין אם בגזרת הדמויות ובין אם בגזרה אחרת.
הבעיות מתחילות כשהסצנה נגמרת, ואז הסרט חותך ל"ועכשיו בוא נסביר לכם מה ראיתם" כאילו אנחנו ילדים מטומטמים. וכאילו, בסדר, איזה אקסופזיציה אחת הייתה מתקבלת על הדעת. אבל "מחתרת השישה" פשוט לא מפסיק לתת לנו עוד ועוד אקספוזיציה, כולל לדברים מובנים לחלוטין שלא היינו צריכים אליהם כזאת.
עם הרוח הזאת, הסרט מהר מאוד נמאס ומסצנת פתיחה ששמה אותי בקצה המושב, התחלתי להתעניין בכל דבר שהוא לא "הידעת? אנחנו רוחות".
ואז, רגע לפני שויתרתי, מגיעה סצנת האקשן האחרונה של הסרט ומזל שלא כיביתי בייאוש כי היא שווה את זה. לא טובה כמו הראשונה (או אולי כן טוב אבל חוסר האכפתיות שלי הכהה את המוצלחות שלה) אבל מקורית, כיפית, ואמנם הפעם עם פחות אפיון בין הדמויות (איכשהו בין המשימות חלק מהן איבדו אופי) אבל עם לא פחות קצב.
ולמרות הטענה שביי הוא הכי ביי פה מבחינת בימוי, זה עדיין מרגיש סרט מאוד "מסורס" תסריטאית לעומת דברים כמו "כאב ורווח" שנתנו לביי חופשיות אמיתית לעשות מה שהוא רוצה תסריטאית, ולא רק ויזואלית.
האם זה אכזבה? כנראה שלא. "מחתרת השישה" התחיל אצלי ברשימת ה"לא לראות" ביקורות "אתם חייבים לראות" שכנעו אותי לתת לו צ'אנס ומי שפתע יקלל את מי שהמליצו לו הסרט בהתלהבות חסרת גבולות יכעס בצדק. זה סרט עם פתיחה נהדרת, סוף כיפי, ושעה מיותרת. דרך נוחה לשרוף שעתיים כשאין מה לראות בקולנוע, אבל יש כל כך הרבה מה לראות בקולנוע, שחבל לשלוף אותו דווקא כרגע.
הצלחתי לשרוד כ25 דקות לתוך הסרט. אפילו הבן שלי בן ה15 לא הבין מה רוצים מאיתנו. האקשן לא מכפר על הטימטום. זה לא דד פול ובטח לא הפריצה לאלקטרז. הגעתי עם 0 ציפיות אבל הסרט היה מוגזם מדי.
קצת הגזמה להשוות את הסרט לקניבל הולוקוסט.
יש אלימות ויש אלימות. פיסות של דם קרוש שהושתלו באמצעות אפטר אפקטס, זה לא הרג של חיות בר על הסט. גם קניבל הולוקוסט הרבה הרבה יותר מבחיל, מסוג הסרטים שעושים טראומה מלצפות עליהם (ואני לטיפשותי הסתכלתי על כמה סרטים כאלה, לא דבר בריא.)
רצינו דדפול פוגש את The A team
וקיבלנו סרט פעולה בינוני חסר עלילה, דמויות שאפשר לזכור, וחסר שנינות/הומור…
אסיים בקריאה דרמטית- די לתת לריאן ריינולדס לשחק את אותו התפקיד בכל סרט שהוא עושה!
א. נמאס, ב. הלכה האמינות שלו כשחקן… בפרט בסרט הזה בו קיבלנו את אותה דמות עם אותן מניירות אבל לא מצחיקה בעליל
פרסומת באורך סרט לג'ין אוויאטור.
(ל"ת)