הסדרה הזאת מסמלת את אותה נקודה בזמן שבה אוטיזם ואספרגר הפסיקו להיות תו תקן לאיכות באמנות נרטיבית. מאיפה להתחיל?
קודם כל, קייסי. פשוט… קייסי. בחיי, כבר הרבה זמן לא הייתה דמות בסדרת טלוויזיה שגרמה לי לרצות לשבור לה לבנה על הפרצוף כמעט בכל סצנה שהיא נוכחת בה כמו קייסי. היא בריונית ואכזרית ומרושעת וסדיסטית ומתעללת בסם בתדירות בלתי נסבלת, גם פיזית ובצורה מסרסת ממש. ההורים שלהם לא עוצרים אותה ונראה שסם סובל את ההשפלות שלה רק כי אין לו שום מגע פיזי עם בנות אחרות רוב הסדרה. והקטע הוא שבכל התקצירים הרשמיים, קייסי מודגשת כדמות שתמיד תומכת בסם ומגנה עליו, כזאת שאנחנו רוצים להיות בטובתה. היו יכולים לבנות אותה כל-כך הרבה יותר טוב, אבל פספסו. לכן זה כמעט מענג לצפות בסצנות שבהן גם היא נופלת קורבן לבריונות מצד אנשים אחרים, וזה נוראי.
סם עצמו – בבנייה של דמות ראשית חייבים שהיא תצא אהיבה, אחרת הצופים לא ימשיכו לצפות בה, ואכן סם מעורר אהדה רוב הזמן, חוץ מאשר בסצנות שבהן, ובכן, הוא פאקינג הורס לעצמו בעיוורון ובטמטום דורש סטירה. יש לו סיכוי לאבד את בתוליו עם בחורה יפהפיה עוד בפרק הראשון אבל אז הוא דוחף אותה מהמיטה כשהיא מלטפת אותו כי הוא מעדיף מגע קשה ולא רך? מה?! מה?! אבל אתם יודעים מה, בסדר, נניח שבנסיבות מסוימות גם לנוירוטיפיקלים יכול לקרות דבר כזה, שגבר נבהל מאיזו תנועה פתאומית של הבחורה בדרך לסקס ומעיף אותה מהמיטה לא בכוונה, זה יכול להיות אחלה קו עלילה של ג׳ורג׳ בסיינפלד כשחושבים על זה. אבל למה אחר-כך להרוס את זה עם הנערה היחידה שממש אוהבת אותך ולהשפיל אותה ליד כל המשפחה שלה, וכי הוא מתאהב בפסיכולוגית שלו?! למה לעזאזל?! היא מבוגרת ממנו ולא מאוד מושכת, שוב גם כאן אני מניח שזה פשוט כי מדובר באישה היחידה שממש בעדו ואין לו קשר דם איתה. ואיזו מין פסיכולוגית זאת שעונה על שאלות על חייה האישיים בפגישות בכזאת קלות במקום להחזיר את השאלה אליו (״למה אתה שואל?״) יוצרי הסדרה יודעים בכלל איך טיפול פסיכולוגי עובד?
אלסה. טוב, אלסה… וואו. לקרוא היום לדמות חדשה אלסה בקטע לא אירוני אחרי לשבור את הקרח זה אידיוטי לגמרי, בערך כמו לקרוא לגיבורה שלך הרמיוני או קטניס. והסיבה שאלסה בוגדת היא ש… זה מה שדמויות עושות בעלילות משנה בסדרות כשהכותבים רוצים לגרום לך להמשיך לעקוב אחרי הסדרה באמצעים הזולים ביותר (למרות שההתעללות הרגשית של קייסי באלסה הרבה לפני הבגידה היא חלק ממה שדחף אותה לזה, אין ספק; אבל היוצרים פשוט מנטרלים כל אלמנט הפתעה בשימוש בקלישאות האלה. בכלל, בכל פעם שדמות חדשה מוצגת ליד דמות קיימת מהמין ההופכי (ולפעמים גם מאותו המין) ברור שיקרה ביניהם משהו רומנטי/מיני. ובאמת שקצרה היריעה מלתאר את שאר הכשלים, כמו הסמליות הצעקנית וחסרת העידון או חוסר העקביות של הדמויות (כשאוואן מתחיל עם קייסי היא מסרבת בנימוס כי היא מעדיפה להתמקד בריצה שלה אבל מיד מהסצנה המשותפת הבאה שלהם הם כבר זוג), ועוד ועוד.
ומה שכל-כך מרגיז פה זה שהסדרה ממכרת בכל זאת, וגמרתי את כולה תוך כמה ימים (בכל זאת לא כזה קשה, רק שמונה עשר פרקים והעונה החדשה שתתחיל מחר.) היא ממכרת כי יש בה הרבה פוטנציאל, שבחלקו גם מתממש, וכשהיא באמת רוצה להפתיע ולרגש וגם להציג דמויות אהיבות באמת (זאהיד!) היא גם מצליחה בכך. הרבה אומרים שהעונה השנייה היא שיפור מהראשונה, שזה נכון חלקית ולא מדויק, וידוע שהמון סדרות מופת לא הבריקו בשתי עונותיהן הראשונות, מסיינפלד ועד שובר שורות. כולי תקווה שבעונה החדשה הסדרה סוף כל סוף תגדל את הזקן ותעשה את השיפורים הנדרשים.
אחרי הפתיחה של העונה השלישית שהייתה וולגרית ומתסכלת כתמיד, הפרקים האחרונים של העונה סגרו את כל העלילות בצורה מושלמת כמו שרק טלוויזיה טובה באמת יכולה לעשות, סיפקו לדמויות סוף טוב וגם הצליחו לגרום לנו לחבב את רובן (כן, כולל קייסי; רק שיעשו טובה ויעיפו את הכונפה המעצבנת משיעורי האמנות של סם שדומה לקימיה דוסון, היא לא מוסיפה שום דבר.) מוקדם מדי לדעת האם תהיה עונה רביעית, אבל אני כבר מחכה.
היוצרים והכותבים עשו עבודה מצוינת בלהחריב את כל מה שהפך את סם וקייסי לאהיבים בפרק הסיום של העונה הקודמת. הרעיון של סם לעבור לאנטארקטיקה (והרעיון של אבא שלו להצטרף אליו) מופרך מיסודו, גם אדם נוירוטיפיקלי במאת האחוזים יתקשה להסתדר שם, על אחת כמה וכמה אדם עם הרגלים ושיגיונות. ההערצה של סם לחוקרי הקוטב ברורה אבל ברוב המקרים, חלומות כאלה נופלים ומתרסקים על הרצפה אצל אוטיסטים ונוירוטיפיקליים כאחד, לא בגלל שהסביבה לא מאמינה בהם (אבל גם זה גורם אפשרי) אלא פשוט בגלל הדבר הזה שנקרא החיים עצמם. קייסי כמובן ממשיכה לזגזג בין היותה אחות אוהבת, תומכת ומסורה לבין הבריונית הוולגרית והאלימה שהיא בדרך-כלל, ולהראות אותה כדמות אהיבה רק כשהיא עם איזי לא שיכנע אותי לעבור לצד שלה. על דמויות המשנה הדוחות כמו קבוצת התמיכה של סם או ההיא מהחוג לציור שלו אני כבר מעדיף לא להרחיב, וחוסר הרגישות שלו כלפי פייג' כאשר כל מה שהניע אותו בעונה הראשונה זה מציאת בת זוג ממש גרם לי לתהות למה היא עדיין נשארת איתו – אוטיזם או לא, חוסר הדדיות יהרוס כל מערכת יחסים באשר היא. מה שכן, למחכים עד הסצנה האחרונה ממש צפויה הפתעה גדולה – מחווה לרדיוהד.
ו... גידלה את הזקן.
אחרי הפתיחה של העונה השלישית שהייתה וולגרית ומתסכלת כתמיד, הפרקים האחרונים של העונה סגרו את כל העלילות בצורה מושלמת כמו שרק טלוויזיה טובה באמת יכולה לעשות, סיפקו לדמויות סוף טוב וגם הצליחו לגרום לנו לחבב את רובן (כן, כולל קייסי; רק שיעשו טובה ויעיפו את הכונפה המעצבנת משיעורי האמנות של סם שדומה לקימיה דוסון, היא לא מוסיפה שום דבר.) מוקדם מדי לדעת האם תהיה עונה רביעית, אבל אני כבר מחכה.
אז הסדרה נגמרה ומה אני אגיד לכם,
היוצרים והכותבים עשו עבודה מצוינת בלהחריב את כל מה שהפך את סם וקייסי לאהיבים בפרק הסיום של העונה הקודמת. הרעיון של סם לעבור לאנטארקטיקה (והרעיון של אבא שלו להצטרף אליו) מופרך מיסודו, גם אדם נוירוטיפיקלי במאת האחוזים יתקשה להסתדר שם, על אחת כמה וכמה אדם עם הרגלים ושיגיונות. ההערצה של סם לחוקרי הקוטב ברורה אבל ברוב המקרים, חלומות כאלה נופלים ומתרסקים על הרצפה אצל אוטיסטים ונוירוטיפיקליים כאחד, לא בגלל שהסביבה לא מאמינה בהם (אבל גם זה גורם אפשרי) אלא פשוט בגלל הדבר הזה שנקרא החיים עצמם. קייסי כמובן ממשיכה לזגזג בין היותה אחות אוהבת, תומכת ומסורה לבין הבריונית הוולגרית והאלימה שהיא בדרך-כלל, ולהראות אותה כדמות אהיבה רק כשהיא עם איזי לא שיכנע אותי לעבור לצד שלה. על דמויות המשנה הדוחות כמו קבוצת התמיכה של סם או ההיא מהחוג לציור שלו אני כבר מעדיף לא להרחיב, וחוסר הרגישות שלו כלפי פייג' כאשר כל מה שהניע אותו בעונה הראשונה זה מציאת בת זוג ממש גרם לי לתהות למה היא עדיין נשארת איתו – אוטיזם או לא, חוסר הדדיות יהרוס כל מערכת יחסים באשר היא. מה שכן, למחכים עד הסצנה האחרונה ממש צפויה הפתעה גדולה – מחווה לרדיוהד.