ישנו פשע בלב של "Watchmen"; גופה של גיבור על שנמצאת בדירתו, גופה שמובילה לשרשרת אירועים שמהדהדת עד היום בעולם הבדיוני של היצירה.
בזמן שאני כותב את המילים האלו עולה לאוויר בערוץ HBO הפרק הראשון של סדרת הטלוויזיה "השומרים" שמבוססת, באופן חופשי למדי לפי החומרים המקדימים, על סדרת הקומיקס הפופולארית והמוערכת Watchmen. אני לא הולך לצפות בסדרה הזו, לא בפרק אחד ולא בשניה אחת. אני לא אצפה בה גם אם רוחו של פאדי צ'ייפסקי תעלה מהמעמקים ותבטיח לי שמדובר בסיבה בגללה נוצר המדיום הטלוויזיוני. אני לא הולך לראות אותה כי הסדרה הזו בנויה על יסודות רעועים במיוחד – יסודות של גניבה, רמייה ושקרים.
מי מכיר את השומרים?
בספטמבר 1986 התפרסם הגיליון הראשון של סדרת הקומיקס Watchmen. באוקטובר 1987 הסדרה השלימה את הסיפור שלה ב-12 גיליונות וזכתה די מהר להכרה כאחד הדברים הכי טובים שקרו למדיום הקומיקס בכלל ולז'אנר גיבורי העל הפרט. הסיפור הציג היסטוריה אלטרנטיבית של ארצות הברית שבה הופעה של גיבורים במסכה (ולאחר מכן אינדיבידואל בעל כוחות על אמיתיים) בזמן מלחמת העולם השנייה שינתה באופן רדיקלי את ההיסטוריה של אמריקה. היוצרים של הסדרה (הכותב – אלן מור, האמן – דייב גיבונס, הצבעי – ג'ון היגינס) הביאו עומק פסיכולוגי חדש לדמויות עטויות הגלימה והתחפושות וריאליזם מדעי לבניית העולם שסביבם, והשתמשו בתעלומת רצח מרתקת במרכז העלילה כדי לחקור את החשיבות של מיתוס גיבורי העל לאומה האמריקאית ולמדיום הקומיקס ואת האלמנטים הפחות נעימים שחבויים מתחת לצבעים הבהירים.
אמנם, קצת הגזימו בגודל ההשפעה של הסדרה (היא המשיכה טרנדים שהתקיימו כבר שנים ונבנתה על רעיונות שנחקרו בעבר בסדרות כמו Miracleman אוSquadron Supreme ), אבל אי אפשר להכחיש שזאת היתה הצלחה אמנותית וכלכלית. וכאן התחילה הבעיה: הסדרה נהייתה כל כך רווחית שהאנשים שניהלו את החברה המפרסמת, DC Comics, התחילו לחשוב מחדש על החוזה הראשוני שנתן ליוצרי הקומיקס שליטה מלאה בזכויות לאחר השלמת פרסום הסדרה.
מי מרוויח מהשומרים?
אני לא הולך להסביר את כל הבעיות המוסריות שמאחורי הניצול המתמשך של Watchmen (וספציפית של הכותב והיוצר המקורי אלן מור) – הדבר ייקח אלפי מילים והכותב והמבקר צ'ייס מג'נט כבר עשה עבודה מקיפה יותר משאני אי פעם אוכל לעשות. אבל בקצרה: Watchmen, העולם הסיפור והדמויות, נוצרו על ידי אלן מור ודייב גיבונס. בהתחלה הסדרה התבססה על דמויות קומיקס ישנות יותר ש-DC קנתה במעין מכירת חיסול מהחברה המקורית שלהם Charlton Comics, אבל מהר מאוד התפתחה למשהו עצמאי יותר, חופשי מהקיום כחלק מיקום גיבורי על או מהצורך להתחשב ברצון של מנהלי החברה להמשכים. זה לא היה סיפור שניתן לספר עם דמויות בבעלות תאגיד כי בסופו רובן יוותרו לא נאותות לשימוש. בשל כך הדמויות שנקנו מצ'רלטון עברו כמה גלגולים עד שנהפכו לאייקונים המוכרים של היום – רורשאך, נייט אאול, הקומיקאי ועוד.
לכן, החוזה שחתמו מור וגיבונס עם DC היה שונה ממה שהיה מקובל באותה תקופה: ברגע שהסדרה תסתיים ותצא מדפוס למשך יותר משנה הזכויות על הדמויות יועברו לידי היוצרים, שיוכלו לעשות איתן כרצונם. DC עמדו להרוויח יפה מאוד מהמכירות הראשוניות: גיבונס היה אמן מכובד ומור הפך תוך שנים מעטות מהבחור הבריטי המוזר ההוא לתרנגולת שמטילה ביצי זהב. רוב האנשים ששמו עין על הסדרה בזמן תהליכי ההכנה שלה הבינו שמדובר במשהו מיוחד, והעורכים נתנו ליוצרים מרחב אמנותי מכובד (מומלץ לבדוק את ספרו של גיבונס Watching the Watchmen לפירוט על תהליך היצירה של הסדרה).
אני מניח שלאלו שמכירים את תעשיית הקומיקס בימינו זה נראה מגוחך ומטופש מצד מור וגיבונס לחתום על חוזה שכזה, אבל באמצע שנות השמונים קומיקסים עדיין נתפסו ברובם כמדיום מתכלה שלא נועד לשימור. מעטות היו היצירות שזכו להדפסה חוזרת בתור אוסף או ספר, ומעטות עוד יותר (דהיינו, לא קיימות) היו היצירות שנשמרו בדפוס באופן קבוע. באותה מידה היוצרים יכלו לחתום על חוזה שאומר שהם יקבלו את הזכויות כל עוד חזירים לא יעופו, מבלי לדעת של-DC יש מהנדסים שעובדים בשו-שו על תותח לשיגור חזירים. DC לא סתם מכרו לאנשים את Watchmen, הם מכרו לקהל הקומיקס את הרעיון שהם מקום שמכבד זכויות יוצרים, שמדובר בצעד אמיץ לכיוון שישלוט בעתיד תעשיית הקומיקס.
מובן שאף אחד לא יכול היה לחזות עד כמה Watchmen תצליח. הרמאויות התחילו באופן מיידי – ההוצאה מכרה תגים עם פרצוף הסמיילי המפורסם וכאשר מור וגיבונס ביקשו אחוז מהרווחים, כפי שהובטח להם בחוזה ממכירות ‘merchandising’, השיבו להם שמדובר בעצם ב- ‘promotional items’, ככה שלא מגיע להם כלום.
Watchmen הצליחה כל כך שהיא לא יצא מהדפוס במשך יותר משלושים שנה; כל כך הצליחה שאפשר להקים ספרייה שלמה רק מהמהדורות השונות שזמינות לקוראים: מהדורה רגילה, מהדורה מהודרת בכריכה קשה, מהדורת Absolute שמודפסת בגודל מגוחך ויכולה למחוץ תינוקות למוות, מהדורה בשחור-לבן, מהדורה עם אנטוציות (פרשנויות וביאורים), מהדורה דיגיטלית, תרגומים לשלל שפות, מהדורה עם הדפסה מחודשת של החוברות המקוריות בקופסה, ואני מניח שאיפשהו יש גם מהדורה בצורת מגבת. הזכויות לא חזרו, וגם לא יחזרו, לידי היוצרים.
נכון, DC לא הפרו את החוק. כל מה שהם עשו היה במסגרת ההסכם. מה שהם עשו היה גם לא מוסרי להדהים, בניגוד לרוח ההסכם אם לא למילים המדויקות. דייב גיבונס, מקצוען וותיק עם ניסיון של שנים בניצול מידי התעשייה, בחר למשוך בכתפיו ולקחת את מה שהיה יכול להציל מהעסקה. אלן מור, צעיר יותר ועצבני יותר, עזב בזעם את DC ואת תעשיית המיינסטרים של הקומיקס לטובת שורה של חברות עצמאיות, בתקווה שהן יכבדו את פועלו קצת יותר (זה לא בדיוק עבד, אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת).
מי ממשיך את השומרים?
במהלך שאר המאה העשרים DC המשיכו להדפיס את Watchmen. אבל משהו השתנה בעשור האחרון: אחרי שנים של ניסיונות כושלים להרים הפקה יצא "השומרים" בבימויו של זאק סניידר ב-2009. הסרט לא היה ההצלחה המאסיבית הכלכלית שציפו לה אבל כן קיבל ביקורות חיוביות ועזר לקבע את המעמד של סניידר בתור במאי עם חזון ייחודי לסרטי קומיקס. בין אלו שהתלוננו על הסרט (כולל עבדכם הנאמן) שבה ועלתה התלונה ש-Watchmen פשוט לא נועדה לעיבוד, שמה שגורם לקומיקס לעבוד זה שהוא, ובכן, קומיקס. נוסף על כך מדובר ביצירה שעוסקת בעבר של המדיום והז'אנר בצורה שפשוט לא יכלה לעבוד בשנת 2009 – עדיין לא היו מספיק סרטי גיבורי על (שלא לדבר על סדרות טלוויזיה) כדי שהקהל הרחב יוכל להבין את כל המוסכמות שהיצירה מתכתבת איתן.
עשור לאחר מכן התלונות האלו כבר לא תקפות. גיבורי על נמצאים בכל מקום ובהחלט ניתן לטעון ש-Watchmen יותר רלוונטית כיום, בעולם שנשלט על ידי גיבורי על (העולם שלנו, אם היה לכם ספק). אבל ההשפעה החשובה של הסרט היא לא הזנקת הקריירה של זאק סניידר או פיתוח הרעיון של סרטי גיבורי על בדירוג R – זאת פתיחת השערים בכל הנוגע לניצול של Watchmen בתור לא יותר מעוד פיסת קניין רוחני; לא עוד יצירה יחידה שלא ניתן לגעת בה, אלא חלק מאסטרטגיית מכירות תאגידית.
וכך, DC התחילו ב-2012 את פרויקט Before Watchmen – סדרה של 32 חוברות שמספרת את כל מה שלא רציתם לדעת על מה שקרה לדמויות לפני שהן הופיעו בעמוד הראשון של הסדרה המקורית. למרות המעורבות של כמה יוצרים מוצלחים, הסדרה התקבלה במשיכת כתפיים ציבורית. כשגם זה לא עבד, החליטו לפני שנתיים לפרסם סדרת המשך בשם Doomsday Clock שמביאה את הדמויות לעולם של סופרמן ובאטמן. ועכשיו יש גם סדרת טלוויזיה.
אלן מור לא היה מעורב באף אחד מאלו. מי שיסתכל על הקרדיטים בפתיח של הסרט ישים לב שהוא מבוסס על "הרומן הגרפי מאת דייב גיבונס". מור אסר על ההפקות השונות להשתמש בשמו, ובמקום לכבד את הבקשה הפשוטה הזו ולתת לאיש להמשיך בשלו, האנשים שמעורבים ביצירות האלו מתעקשים להמשיך לדבר עליו ולהפוך אותו בכוח לחלק מהפרויקט.
אותם היוצרים, והרבה פעמים גם המעריצים שלהם, מתפלאים שאלן מור כועס עליהם. הדבר יצר לו שלא בצדק תדמית בתעשייה של זקן נרגז, והאנשים שאחראים על יצירת התדמית הזו ממשיכים להתגרות בו. לצפות במעגל הלא נגמר הזה מזכיר קצת את הצפייה בסרט "איש הגריזלי" (זו לא בדיחה על שיער הפנים החריג באורכו של מור, אני נשבע) – אי אפשר להמשיך להציק לדוב ואז להתרעם עליו כשהוא משלח בך כפה אדירה. או מטיל עליך קללה.
מי מקלל את השומרים?
דיימון לינדלוף, האיש מאחורי סדרת הטלוויזיה נוכחית, משוכנע שאלן מור הטיל עליו קללה. הטענה הביזארית הופיעה באחד מהראיונות לקראת יציאת הסדרה. אני מניח שזאת רק הגזמה לשם הקומדיה, אבל זה גם המשך טבעי לטון הפאסיבי-אגרסיבי שלינדלוף מנהל מרגע הכרזת הסדרה מול דמות האבא החסר של מור. במקום לקבל את העובדה שהוא מעורב במשהו אפור מוסרית במקרה הטוב, הוא מתעקש להפוך את זה לדיון אינסופי ששם אותו עצמו במרכז השיח במקום את היצירה.
בראיון קודם לינדלוף אמר שהוא יצר את הסדרה ב"רוח הפאנק" של אלן מור הצעיר. על זה יש לי שני דברים לומר: א. כן, אין דבר יותר פאנקיסטי מלעבוד עבור תאגיד גדול על יצירה בעשרות מיליונים שמבוססת על חומרים של יוצר צעיר ללא הסכמתו ב. אלן מור אף פעם לא ממש חתר לפאנק. הוא גם אמר לאלן מור – האמיתי, לא זה שבראש שלו – "לך תזדיין". אתם מבינים, הוא הולך לעצבן את אלן מור בשם אלן מור, לנצל את אלן מור בשם אלן מור ולהרוויח מעמלו של אלן מור בשם אלן מור.
ג'ון רפיון, כותב קומיקס בריטי (שנשוי ללאה מור, הבת של וכותבת בפני עצמה), צייץ לאחרונה שמבחינתו כל הסאגה של לינדלוף נגד מור היא לא יותר מדרך צינית להשתמש בשמו של יוצר הקומיקס הכי מפורסם בדורו בקמפיין לעליית הסדרה, אפילו שטכנית אסור להם להשתמש בו.
Hey, just a reminder that Alan Moore's name isn't on the new Watchmen TV series and can't be used in the marketing for it. So the only way to ensure an ongoing connection between the two in the media is for people involved in the show to keep mentioning Alan in interviews.
— John Reppion was a werewolf but he's alright noOOW (@johnreppion) 19 באוקטובר 2019
רפיון צודק. כל הסיפור של יצירת הסדרה הזו, כל מה שהוביל לעולם שבו היא יכולה להתקיים, הוא לא סתם דוגמה ל"רצחת ואז ירשת" – זה "רצחת ואז ירשת, ועכשיו אתה כותב לכל העולם למה מה שעשית היה בסדר גמור וחוקית אף אחד לא יכול לגעת בך, אז תפסיקו להתלונן, שבו בשקט ותצפו בתוכנית שלי".
"That crazy old Alan Moore, he doesn't even like it when random people he's had no previous dealings with send him letters saying they're going to use his work in ways he's said for decades he doesn't want it used. What's up with him? Why is he even bothered?"
— John Reppion was a werewolf but he's alright noOOW (@johnreppion) 26 ביולי 2019
אני מודה שחלק מהרגשות השליליים החזקים שלי כלפי התוכנית הזו נובעים מכך שאני לא אוהב את דיימון לינדלוף כיוצר (וגם כתוצאה מהראיונות האחרונים איתו, כאדם). לא ראיתי את "הנותרים", הסדרה שגרמה לכמה וכמה אנשים להכתיר אותו כמושיע הטלוויזיה, אבל זכיתי להיחשף לחלק ניכר מהתוצרת שלו. תצטרכו לעבוד קשה מאוד כדי לשכנע אותי שהכותב של "פרומתיאוס", "הפלישה למערב", "האויב בתוכנו – סטארטרק", "מלחמת העולם Z" ו"אבודים" (לצופינו הצעירים נספר ש"אבודים" הייתה כמו "משחקי הכס" – הסדרה שכולם דיברו עליה עד שהגיע הפרק האחרון והאינטרנט נשבר מרוב זעם) הוא האדם הנכון בשביל לעבד את אחת מיצירות המופת של מדיום הקומיקס.
אבל חוסר הכישרון של לינדלוף הוא לא הבעיה פה. גם אם יוצרים שאני אוהב יותר כמו נואה האולי או ווינס גילגאן היו מעורבים – ובטח אם הם היו נותנים את אותם ראיונות – הפרויקט היה משאיר לי אותו טעם מריר בפה. וכן, קורים דברים גרועים יותר על בסיס יום-יומי, וכן, תעשיית הקומיקס באמריקה בנויה על עשורים של ניצול יוצרים. אבל המקרה הזה, שממשיך להגדיר את היחס של עולם הקומיקס מהעורכים למנהלים ועד למבקרים והמעריצים, חורה לי במיוחד.
הוא חורה לי כי אלן מור היה יכול להמשיך ולייצר הצלחה כלכלית בשביל DC (רוב הדברים שכתב בשבילם עדיין מוכרים פי כמה וכמה יותר מבערך כל יוצר אחר), אבל הם בחרו בדרך קצרת ראייה של הריגת הטווס שמטיל ביצי זהב; הוא חורה לי כי אלן מור ביקש רק שיעזבו אותו לנפשו אבל אנשים מתעקשים להמשיך לערב אותו באירועים הכואבים האלו; הוא חורה לי כי מדובר במשהו שממשיך עד עצם היום הזה ולא נראה שהולך לעצור בקרוב.
יש פשע בלב Watchmen, פשע של גניבה וניצול ומילים יפות שמכסות על כלום. הוא מהדהד בעולם שלנו, בעולם האמיתי, עד היום.
למה תרגום לא רשמי? ככה קוראים לסדרה ביס.
וכחובבת הקומיקס שראתה את הפרק הראשון של הסדרה אני רוצה להוסיף שהזלזול הוא לא רק באלן מור – הוא גם בנו. דמויות, ציטוטים ופרופס מווצ'מן מופיעים לפעמים בסדרה של HBO, אבל אין לה שום קשר תמטי או נרטיבי לקומיקס. זה פשוט מרגיש כמו סיפור מקורי (לא רע בהכרח, אבל קשה לשפוט מפרק אחד), שהוכנס לעולם של ווצ'מן כי אנשים אוהבים פרנצ'ייזים קיימים. האווירה של העולם של ווצ'מן לא מדויקת בסדרה, והיא גם לא מציגה שום דרך סבירה שבה האירועים של הספר יכולים להוביל לאלו של הסדרה (ואני לא מצליחה לחשוב על כזו בעצמי). כרגע אני מרגישה שמנצלים את הסנטימנטים שלי כלפי הספר כדי לגרום לי לראות את הסדרה, בלי המאמץ המינימלי של להסביר לי למה הסדרה הזו משתמשת בשם ווצ'מן.
מסכים לגבי הקשר המאוד רופף למקור
אבל זה רק פרק ראשון, וסביר מאוד להניח שנבין את הקשר בהמשך. הרי זה השיטה של לינדלוף. לגרום לצופה לשאול את עצמו מה לעזאזל קורה פה ולענות על זה כשנח לו. לפעמים הוא עונה בצורה מספקת, לפעמים פחות, ולפעמים הוא לא עונה על זה בכלל.
דוגמא בולטת מהפרק הזה: גשם דיונונים. כנראה שהקשר הרופף למקור הוא עוד אחד מהמקרים שנוצרו כדי להעלות שאלות שיפתרו בהמשך.
בהמשך בפרק הבא או בהמשך בעוד חודש וחצי?
כי יש גבול לכמה זמן אני מוכנה שימשכו אותי בהבטחה ש"הי, זה הדבר הזה שאת אוהבת".
והבעיה לא רק העלילה, הבעיה היא גם הקשר הרעיוני. מה בין רורשאך לעליונות לבנה? זה לא רק שאף אחד לא מסביר לי מה זה הגשם של התמנונים. הגיוני להשאיר מסתורין להמשך. זה זה שהסדרה הזו פשוט לא מרגישה כמו העולם של ווצ'מן.
אבל שוב, אני לא מדברת על קשר עלילתי אלא על קשר רעיוני.
גם אם זה הגיוני שה-KKK יאמצו את הטרמינולוגיה והסימבוליזם של רורשאך, הסדרה לא עוסקת בנושאים דומים לשל הספר ולא משרה אווירה דומה לשל הספר. הרוח של ווצ'מן היא בדיוק מה שחסר בה. ווצ'מן הוא יותר מהשפה הויזואלית – הטקסט הצהוב, הציטוטים שחוזרים בסוף הפרק, הקומפוזיציה הזהה בין סצנות שונות. ווצ'מן הוא רעיונות ומסרים ותפיסת עולם שנעדרים מהסדרה החדשה.
זה רק הפרק הראשון כן?
גם בחוברת הראשונה של הקומיקס לא שיטחו בפנינו את כל הרעיונות והמסרים של הסיפור.
הרעיון הבסיסי של ביקורת חברתית ופוליטית בעולם סמי-ריאליסטי עם גיבורי על/ויג'לנטים קיים בסדרה, כמו גם הנושא של הסתרת זהות/מסכות וסיפור שצבוע באפרוריות מוסרית. וגם נראה שקו העלילה של אוזימנדיאס יספק את הדיון הפילוספי יותר על זמן, חיים ואלוהות.
עוד מוקדם לדעת איך הרעיונות והמסרים שהסדרה תדון בהם יתחברו עם הרעיונות והמסרים של הקומיקס. מה שהפרק הראשון כן יכול להציג בפנינו זה את השפה הויזואלית של הסדרה, את רמת הכתיבה, את הגישה לבניית סיפור ועולם, ומכל התחומים האלה נהנתי מאוד. גם מהאלמנטים שמתורגמים מהמקור וגם מהאלמנטים שמזוהים יותר עם העשייה הטלווזיונית של לינדלוף.
התפקיד של הפיילוט הוא להוכיח לי שהסדרה שווה צפייה.
בינתיים, היא מרגישה כמו סדרה לא קשורה שמשתמשת בשם של משהו שאני אוהבת כדי למשוך אותי לצפות בה – וזה לא גורם לי לרצות להמשיך לצפות בה. אם זה היה סתם פיילוט, יכול להיות שהייתי די מרוצה ממנו. אבל אם זה פיילוט של ווצ'מן, אני רוצה שהוא ייראה כמו מה שכתוב על האריזה כדי שאני אמשיך לצפות.
אולי בסדרת בינג' פחות חשוב שהפרק הראשון ישכנע את הצופים שקיומה של הסדרה מוצדק, אבל זו לא סדרת בינג', והיא הייתה צריכה להיכתב בהתאם.
אוזימנדיס כאן, סילק ספקטר מגיעה בפרק הבא ובהמשך גם מנהטן.
אני לא מבין למה אנשים מתעקשים לטעון שזה לא באמת קשור לווצ'מן, כשבפירוש כן.
טוב, אתה יודע, היו סרטים שלמים עם אובי ואן-קנובי, אנאקין סקייווקר ופלפטין שלא באמת קשורים ל'סטאר וורס'.
אז זה לא סימן.
ברור שזה סטאר וורס, וברור שזה קשור.
זה אולי גרוע ולא תופס את רוח המקור אבל לטעון לאי קשר עלילתי במקרה הזה (וגם של השומרים)? זה הזוי וחסר בסיס.
אוקיי, אז זה לא המשך ישיר של השומרים.
בואי נקרא לסדרה השומרים TNG. אותו עולם, 30 שנה אחרי כן.
אבל אף אחד לא ציפה מ"הנערים" להתעסק בגיאופוליטיקה.
כי רוב הסדרות לא מתעסקת בזה.
אבל ווצ'מן הוא פרנצ'ייז שהקונפליקט המרכזי בו הוא כזה, ושפעם אחרונה שעזבנו אותו הוא היה במצב מאד חריג ולא ברור. אז כן, יש לי ציפייה שיתייחסו לזה מיד. זה כמו לסיים עונה בקליפהאנגר ואז לא לחזור להתמודד איתו במשך שלושה פרקים של העונה החדשה. זה גורם לצופים להרגיש שמושכים אותם באף.
ועניתי כבר שלוש פעמים לנושא של "זה רק הפרק הראשון". הצפייה שלי בפרקים הבאים בסדרה לא מובטחת לאף אחד. קל וחומר כשאני צריכה לחזור שבוע אחרי שבוע ולא מדובר בבינג'. זה העבודה של הפרק הראשון לתת לי סיבות *טובות* להמשיך לצפות. ו"אנחנו ניתן לך את כל הדברים הבסיסיים שלהם את מצפה מיצירה שנושאת את השם ווצ'מן בפרק שלוש, או בפרק שש, או בעונה הבאה" זה לא סיבה טובה.
אם לכם מה שהיה בפרק הזה הספיק, ואם לכם זה הרגיש כמו אותו עולם, אני שמחה בשבילכם. אבל אני לא רואה מה הטעם בלשכנע אותי שזה כן מרגיש כמו המשך לווצ'מן כשזה לא, בשבילי.
כמובן שאי אפשר להתווכח איתך על מה שאת מרגישה
אבל במקרה הזה למה בכלל להתחיל לראות סדרה של לינדלוף, שידוע בכך שאפילו כשהוא עונה על השאלות, זה לאחר זמן?
קודם כל, כי לא היה סנל שבוע שעבר וכבר הייתי מול הויאודי בשביל זה.
אבל באופן כללי, אין לי בעיה עם מיסתורין. להשאיר שאלות פתוחות להמשך זה לא רק בסדר, זה הכרחי. השאלה היא רק איזה שאלות משאירים פתוחות. בניית עולם זה לא המקום שבו צריך מיסתורין לדעתי, בעיקר כשאתה מנסה לבנות עולם שאנשים יזהו בתור משהו שהם מכירים ואוהבים.
ואין לי באמת דעות קודמות על לינדלוף. בקושי ראיתי אבודים, ועל הנותרים שמעתי רק דברים טובים ואני עדיין מתכננת לראות. אני אוהבת את ווצ'מן, ולכן בחרתי לראות את הסדרה.
גם לא בהכרח פסלתי את האפשרות שאראה עוד ממנה. אני באופן טבעי סקרנית לגביה, וכמו שאמרתי בהתחלה, הסיפור לא בהכרח רע בעיניי. אבל אם בפרק או שניים הקרובים אני אמשיך להרגיש שמדובר בניצול ציני של מותג שקרוב לליבי, אני כנראה אפסיק לצפות.
וכאן אני חוזר לנקודה שלי-
לא צריך להסיק מסקנות על סמך הפרק הראשון לא כי הוא פרק ראשון, אלא כי הוא בפירוש פרק שבא לספר סיפור מצומצם. את הסיפור שלו הוא בונה היטב – בתכל'ס רק גשם הדיונונים הוא משהו שלא קשור לטולסה והוא לא רפרנס ישיר לספר – ולכן התלונות שהוא לא מתייחס לדברים שהם לא חלק מהסיפור שלו בעייתיות בעיני.
מה שכן, כל סדרה שעבורה דורון עושה ולוג אוטומטית קופצת גבוה במדד הצפייה שלי, אז אני גם ככה לא מקרה מבחן.
עכשיו אחרי הפרק השלישי - צפית? נשארת בדעתך?
(ל"ת)
לא יצא לי לראות.
במקרה היו לי הרבה סדרות אחרות לצפות בהן בתקופה הזו.
אולי אני כבר אחכה לסוף העונה ואעשה בינג'. יש לי תחושה שזה הפורמט היותר מתאים לסדרה הזו וההערות על זה שאחרי שלושה פרקים היא עדיין באקספוזיציה רק מחזקות אותה.
אנטישמית, גזענית, אנטי-פשע, אנטי-סמים...
(ל"ת)
אני... חושש שלא הבנתי את מה שהתגובה הזאת מנסה להגיד
(ל"ת)
שהניו-פרונטירמן הוא עיתון קיצוני
ששונא בערך הכל, וגם רורשאך הוא אדם קיצוני, אבל הקיצוניות הזאת היא אידיאולוגית ולא קשורה רק לגזע.
זה טיעון מאוד בעייתי
אם אני אומר "השחורים מביאים סמים ואונסים את הנשים שלנו" אז זה לא רק קשור לגזע כי אני נגד סמים ואונס?
הרי בקריקטורה הזאת, הפושע הוא איטלקי, ומי שמציעה סמים היא שחורה (אני חושב שגם החוליגן הצעיר אמור להיות יפני, אבל עליו אפשר להתווכח). זה לחלוטין "כל הזרים האלה באים לפה ומזהמים לנו את אמריקה היפה שלנו עם הפשע והסמים שלהם".
אנשי עליונות לבנה הרבה פעמים ידברו גם נגד פמיניזם ובעד תפקידי מגדר מסורתיים ונוקשים, נגד להט"בים, ולפעמים גם נגד סמים ואלכוהול כעניין עקרוני (דוגמא קונקרטית – The Golden One). זה לא מרדד את התפיסות הגזעניות שלהם.
בקיצור, אנשים שקוראים עיתון כמו The New Frontiersman אלה בדיוק סוג האנשים שצועדים עם לפידים ודגלים נאציים וצועקים "Jews Will Not Replace Us". מן הסתם יש שם גוונים והבדלים אידאולוגיים אם רוצים להכנס לעומק הדבר הזה, אבל השורה התחתונה היא שאדם שקורא את The New Frontiersman הוא לגמרי, לחלוטין ב-100% אדם שקשור לעליונות לבנה וממש אין פה מה להיות מופתעים.
ובכן, לא.
לא כל מי שקורא עיתון שקוראים נאצים הוא נאצי.
וכמובן, יכול להיות שהגדוד השביעי חושבים שרורשאך היה נאצי כי הוא קרא עיתון שקוראים נאצים, אבל אנחנו מכירים אותו יותר טוב.
ובכן, כן.
כי נדייק, זה לא "עיתון שקוראים נאצים", זה "עיתון נאצי". בן אדם שמנוי לעיתון בעל קו פוליטי מאוד מובהק, כנראה מסכים עם חלק נכבד מהקו הפוליטי הזה. (יש כמובן מקרים בהם אנשים קוראים עיתונים שהם לחלוטין לא מסכימים איתם כדי לצאת מתיבת התהודה ולראות מה חושבים אנשים שהצד השני וכל מיני כאלה, אבל יש לנו בדיוק אפס אינדיקציה לכך שזה מה שרורשאך עושה.)
כשהקומיקס מראה לנו שרורשאך קורא את העיתון הזה, הוא מספר לנו מה דעותיו של רורשאך.
אז, ובכן, אני לא "יודע יותר טוב". אני קראתי את הקומיקס, ראיתי את סוג הזבל שרורשאך קורא, ואמרתי "אוקי, הבנתי, אז זה סוג הבן אדם שהוא רורשאך. מעניין."
נראה לי שדי ברור שרושארך של הקומיקס שייך למה שנקרא היום
הפופוליזם הימני, וסביר להניח שלחלק חובב הקונספירציות שלו. יש הבדל בין התנועות האלו (שבעצמן שונות מאוד ממדינה למדינה) לבין נאציזם ממש, אבל להניח שאדם שהיה גיבור של תנועה אחת ינוכס על ידי השניה זה ממש לא מופרך (עוד לא ראיתי את הסדרה אז אני לא יודע איך זה מוצג שם). מספיק לראות כיצד התנועות האלו מנכסות אליהן את טראמפ (פופוליסט בהחלט, אפשר להתווכח על מידת הגזענות שלו, קשה להגדיר אותו כנאצי), את טיילור סויפט (סתם כיוון שלא הביעה דעות ליברליות באופן מפורש), או את פפה הצפרדע (סתם, כי סתם).
הו, בזה אין ספק
זה ברור לחלוטין למה הגדוד השביעי ניכס לעצמו את רורשאך. אבל זה לא אומר שאם רורשאך היה חי הוא לא היה יוצא במניפסט שלם נגדם.
תודה
לא הייתי מודע לרקע של הפקת הסדרה אז צפיתי בפרק הראשון.
"אחלה, נחמד"
"מה זה? השם של לינדלוף מופיע לי פה?"
ופה עצרתי. לא הולך ליפול באותו פח עוד פעם עם חבריקו לינדלוף. לא מצליח להבין את העובדה שעדיין נותנים לו לכתוב/ליצור.
ותודה על הרקע. עוד סיבה לא לצפות. אשקיע את זמני בסמויה עוד פעם.
הנותרים היא לא פחות מיצירת מופת.
לא מוכן לתת לה צ'אנס בגלל לינדלוף? ההפסד כולו שלך.
'הנותרים' שעממה אותי להפליא
הפסקתי אחרי העונה הראשונה.
לא הפסדת כלום
הפרק הראשון היה Underwhelming לחלוטין, ברמה שאני קצת מובך בשביל HBO שהחליטו להפיק אותה. ואני מסכים שלינדלוף מהתסריטאים הגרועים והמעצבנים שעובדים כיום ואני בהלם שהוא עדיין מקבל עבודה אחרי שכתב את כל הסרטים המטופשים שציינת (ו"אבודים"). אהבתי את חומר המקור ואהבתי גם את הסרט של סניידר, אבל על סמך הפרק הראשון הסדרה הזאת נראית סתמית להחריד.
בנוסף, תודה על כל חומר הרקע המעשיר, את רוב הדברים האלו לא ידעתי.
נותנים לו לכתוב כי הוא בין יוצרי הטלוויזיה הטובים שיש היום. אני לא אתווכח איתך לגבי הסרטים שהוא כתב. מאיזשהי סיבה הוא לא מסוגל לכתוב תסריט טוב לקולנוע אבל הוא ללא ספק יודע איך לכתוב סדרות. הנותרים לדעתי היא הסדרה הטובה ביותר של העשור ואבודים למרות הסוף הפושר ( אבל ממש לא הכזה גרוע כמו שאנשים מסוימים טוענים) היא עדיין יצירת מופת טלוויזיונית.
מסכן אלן, can't catch a break
אני לא מעורה גדול בקומיקס, אבל הבנתי שגם מארוול איכשהו דפקו אותו בשנות השמונים.
בכל אופן, עוד לא צפיתי בפרק הראשון אבל מודה שזה בתכנון. פיתחתי סקרנות, וכן קראתי ביקורות חיוביות על הפרק (אה, ו-"הנותרים" היא באמת אחלה סדרה). אבל אני מבטיח לצקצק בלשון כשהלוגו של DC יופיע.
תעשיית הקומיקס אגב יכולה ללמוד דבר או שניים מתעשיית המנגה. האם קשה לפרוץ בה? בהחלט. האם העבודה סיזיפית? הו הו. אבל (וזה נכון אצל המפיצות הגדולות והקטנות כאחד) היוצרים שומרים על מלוא הזכויות ויכולים להחליט אם המנגה תזכה לעיבוד כזה או אחר, ואפילו (במקרים נדירים) להחליט כי בא להם לעבוד 3 שעות בשנה בלי שאפשר יהיה להעיף אותם מהמדרגות ולחפש להם מחליף, על אף הפופולריות הכבירה של מה שיצרו (אני מסתכל עליך טוגאשי). הממ… אולי בכל זאת אוותר על ווצ'מן?
ליפנים יש את תעשיית האנימה בשביל לנצל יוצרים
(ל"ת)
תעשיית האנימה מנצלת אנימטורים בדרג זוטר עד בינוני
אנימטורים בכירים ובמאים משתכרים בה יפה. ואת היוצרים של תעשיית המנגה היא מפרנסת טוב כשהיא מעבדת את היצירות שלהם.
רוב יוצרי המנגה הם עניים מרודים
זה נכון שביפן יש יותר אמני קומיקס שמצליחים להתפרנס ממשלח-ידם בהשוואה לארה"ב, ונכון שיש כאלה סופר-מצליחים שיכולים לעבוד רק שבוע בשנה או פעם בעשור, אבל הרוב המכריע של האמנים שם מקבלים גרושים על כל עמוד ומתחננים לאנשים שיקנו את מהדורות ה-tankobun שעליהן הם מקבלים עוד כמה גרושים.
שוק הקומיקס ביפן גדוליותר משמעותית מבכל מקום אחר בעולם, מה שאומר שיש יותר אמנים מצליחים, אבל הרוב המכריע עדיין מתקשה לסגור את החודש.
לינדלוף הוא תסריטאי קולנוע גרוע
אבל בטלוויזיה שם לתסריטאים של סדרות יש הרבה יותר השפעה וכוח על התוצר הסופי הוא מבחינתי בין הכותבים הכי טובים שיש היום. "הנותרים"(אולי ביחד עם שובר שורות) זאת לדעתי הסדרה הכי טובה שנעשתה פה ב10 שנים האחרונות.
את "אבודים" ראיתי לראשונה בזמן שזה שודר כשעוד הייתי בחטיבה/תיכון/צבא. תמיד חיבבתי את הסדרה אבל לא יכול להגיד שאהבתי אותה והסוף באמת היה מעפן. לפני כמה חודשים החלטתי לחזור אליה ועשיתי בינג' של כל 6 העונות בחודשיים והתאהבתי בה לחלוטין. היא עובדת הרבה יותר טוב בבינג' מאשר בצפייה שבועית. מבחינתי בין הסדרות הכי טובות שנעשו אי פעם. הסוף לצערי עדיין מעפן אבל זה רק מעיק על תחושת הצפייה הכוללת ולא הורס אותה.
את "השומרים" ראיתי בינתיים רק את הפרק הראשון. הפרק היה די טוב אבל עדיין מוקדם לדעת אם זאת איזשהי יצירת מופת טלוויזיונית. יש לה פוטנציאל להיות סדרה מצויינת.
מה שאני מנסה להגיד זה שאם אתה רוצה לפסול את הסדרה בגלל כל הבלגן מאחורי הקלעים וחוסר המוסריות של האולפנים כלפי אלן מור זה סיבה לגיטימית ( וזאת סיבה לפסול חלק ניכר מהסרטים ששמבוססים על ספרים כיום) אבל הטיעון שלינדלוף הוא כותב גרוע ולכן לא כדאי לראות את הסדרה זה לא טיעון שתופס לדעתי.
לקח לי הרבה זמן להבין למה אתה טוען שההסכם שגיבונס ומור חתמו עליו הוא רע.
כלומר, ברור שבדיעבד הם חתמו על הסכם גרוע מבחינתם, בדיוק באותה צורה שבה הרוסים מכרו את אלסקה; וגם, לפי מה שאתה מספר, לא נעשה ניסיון לשפר את היחסים ביניהם לבין DC, ולא מפסיקים לחטט בפצע.
אבל למה שהסכם "הזכויות נשארות אצל המפיץ עד שמפסיקים להדפיס" הוא הסכם רע? מישהו היה יכול לחזות שזאת תהיה אבן דרך תרבותית שאף פעם לא תרד מהפריים? הרי במקרה של סוני וספיידרמן, נדרש למצוא כל הזמן סיבות חדשות למה להשאיר אותו על האקרנים, אבל במקרה של השומרים עדיין יש ביקוש. מור הוא הקורבן של ההצלחה שלו עצמו, לא של אולפן מרושע שניצל כותב חסר מודעות.
לינדוף הוא אחלה יוצר טלוויזיוני
"הנותרים" היא בין הסדרות היותר מוצלחות שנעשו בעידן הזהב של הטלוויזיה, "אבודים" למרות הסוף שלה הייתה סדרה טובה שיצרה משהו חדשני לימיה. אני מבינה את הכעס כלפי DC, אבל לינדוף הוא לא הבעיה, בעיניי לפחות
דבר ראשון אני מסכים איתך לחלוטין, אבל אני לא חושב שזאת סיבה לא לראות את הסדרה. ההורים שלי, אי שם בשנות התשעים לא ראו את טיטאניק כי יצא לדיקפריו שם של אנטישמי, אז כמה ישראלים (הרבה או קצת, באמת לא יודע, למה לא גדלתי בשנות השמונים לעזאזל?) עשו עליו חרם, וככה הם הפסידו את הטיטאניק, עכשיו אני לא בא לומר שהטיטאניק זה מאסטרפייס ואחד הסרטים הכי טובים שאי פעם נעשו אבל זה כן סרט טוב, וקלאסה. עכשיו לפואנטה, מאחורי כל סרט, סדרה, ספר מחזמר או מחזה יש סיפור רקע ארוך מאוד, הוא יכול להתפרש על גניבה ספרותית, רעיונות שעלו במקלחת או כל דבר אחר אבל מאחורי סיפור הרקע הארוך הזה יש עדיין רק תוצר אחד, כמה מזוויע שהסיפור מאחוריו יהיה או לא יהיה התוצר יכול להיות טוב או להיות רע.
אנחנו חיים בעולם פיראטי, עולם שבו "לא לראות משהו מסוים ימנע כסף ליוצרים" לא באמת יקרה, כי אני בטוח ש70% מהאנשים פה יראו את הסדרה פיראטית, אז אם אתה לא מעריך אותה לך תראה אותה פיראטית! זה גם גניבה וגם הנאה, או שאסור פה לדבר על פיראטיות? לא יודע.
נגיע לנקודה מספר 3, סיפור הרקע יכול להיות מזעזע אבל התוצר עדיין יהיה מדהים (כאילו, יכול להיות). עכשיו יבוא החכמולוג שיכתוב "ואם זה היה סרט שנוצר על ידי היטלר, גם אז היית הולך לראות?", אני אשאיר את השאלה פתוחה, תנחשו לבד. אבל את הפואנטה הבנת.
את האם לראות או לא לראות זאת בחירה שלך, ואני ממש אבל ממש לא הולך לבוא אלייך הביתה עם סכין ולהכריח אותך לצפות (תצא רגע למרפסת, אני מחכה שם…) אבל ההנאה או חוסר ההנאה תלויה בתוצר, לא בסיפור רקע מאחוריו. כולנו אוהבים את השיר I Dont Like Mondays אבל אף אחד לא מתלונן שהוא מבוסס על טרור שהיה בבית ספר, דוגמא רעה. קיצר, נהנתי לקרוא, החלטה שלך אם לראות או לא אבל התוצר ישאר אותו תוצר.
בשביל הפרוטוקול
דוגמא לתמונה די\נורא יפה, שזה שצייר אותה היטלר לא הופך אותה לפחות יפה:
זאת באמת לא תמונה מרשימה.
בשביל ילד / צייר חובב היא אחלה, בשביל מישהו שרואה את עצמו כאמן מקצועי זה ממש על הפנים. לא פעם ראשונה שהטענה הזו עולה באתר הזה משום מה אז פעם אחת ולתמיד: היטלר לא היה צייר טוב.
הטענה היא לא על המקצועיות של היטלר
הטענה היא שהתמונה הזאת יפה, ואני חושב שהיא יפה, והרבה אנשים אחרים חושבים שהיא יפה, בלי קשר לשאלה מי צייר אותה, ולהגיד "אבל בעצם התמונה הזאת רעה כי היטלר צייר אותה" (או לחילופין, להגיד "אין שום דבר רע בתמונה עצמה, אבל בזה שאתם מודים שאתם אוהבים אותה אתם גם בעצם תומכים בהיטלר") זה מוטעה גם ברמה הפילוסופית וגם במעשית (רק במעשית במקרה השני), אז תשובה לשאלה הפתוחה של איתי מובנת מאליה.
אני עוד לא הבנתי מה התשובה.
אתה אומר שאם היה סרט שהיטלר – היטלר, כן? לא מישהו שעשה פעם משהו רע, אלא היטלר עצמו – היה הבמאי שלו, היית משלם על כרטיס ונכנס לקולנוע?
תלוי על מה הסרט...
(ל"ת)
ברצינות?
כדי שזה יהיה קצת פחות היפותטי:
היטלר לא התאבד. הוא נלכד על ידי הסובייטים ומשיג עו"ד ממש ממש טוב. הוא מבלה בכלא 30 שנה, ואז יוצא לחופשי. הוא פותח בקריירה שנייה (או רביעית, לא חשוב) בתור במאי. הוא מוציא סרט על-פי תסריט של דיימון לינדלוף (בוא נקרא לו "החולמנים", על עולם שבו הגבול בין חלום למציאות לא ברור).
תשלם על כרטיס ותלך לראות את הסרט?
לא יכול לדבר בשם יגואר, אבל בהנחה המתירנית שאף אחד לא היה נפגע במהלך עשיית הסרט עצמו, בהנחה העוד-יותר-מתירנית שמישהו היה מביא את הסרט לישראל*
ובהנחה הכי מתירנית בעולם שהביקורות היו נשפכות ואומרות שזה סרט שאסור-אסור-אסור לפספס, יצירת מופת של פעם במאתיים שנה – אני מניח שסקרנותי היתה גוברת עלי והייתי מנסה לברר על מה כל הרעש.
* להוריד אותו באינטרנט באופן פיראטי לא היתה בעיה מוסרית עבורי
אוקיי, לפחות קבענו צד אחד של גבולות הגזרה
אני לא הייתי חושב אפילו לראות אותו, וסביר להניח שגם לא הייתי מסוגל לראות אחרי זה שום דבר שלינדלוף מעורב בהפקתו (החצי השני הוא לא מנימוקים רציונליים או משהו, הוא אמוציונלי לגמרי).
יש את הסיטואציה ההיפותטית שאתה הזכרת,
שבה, כמו רז, תלוי הרבה הביקורות ונסיבות נוספות שיש סיכוי ממש קל שהייתי מתעניין.
לעומת זאת אם היטלר היה מביים סרט דוקומנטרי על עצמו בזמן המלחמה השנייה, בזמן מלחמת העולם הראשונה, או סרט על החיים שלו בהחלט הייתי רוצה לצפות בסרט כזה. ועדיין, זה לא מוחלט כי הרצון שלי לצפות יהיה תלוי באיכות, במה שהסרט מעביר, וכדומה.
מצד אחד, אני איתך
אני יכול להבין למה יש כאלה שיצרכו יצירות אמנות נשגבות מאנשים שהם לא בהכרח טהורים או אפילו טובים. אני אחד מאלה. אני מבין שאין דבר כזה אנשים זכים וטהורים, בטח לא כאלה שנולדו לפני יותר ממאה שנה ונשפטים בסטנדרטים של היום.
אבל היטלר? מתי הגבול בין אמנות לבין החיים עצמם מיטשטש כל כך שאי אפשר להפריד בין השניים? חשבתי עד עכשיו שמקובל על כולם שהיטלר הרבה מעבר לקצה הגבול. מתברר שלא. אמנות חשובה ונשגבת יותר מרצח עם. האמן מנותק לחלוטין מיצירתו. איך זה יכול להיות? איך ביוגרפיה של בן אדם לא משפיעה על היצירה שלו? כאילו אמנות נוצרת בעקבות נגיעה אלוהית באדם, שמשמש רק צינור לעולמות עליונים. כאילו אין קשר בין אמונותיו, תפיסותיו וזיכרונותיו של אדם מהיצירה שלו.
מצד שני, כשתיארת דווקא את הסרט הזה, על גבול בין חלום למציאות, פתאום הבנתי כמה מתחשק לי לראות אותו. לא מסיבות "אמנותיות" כאלה ואחרות, דווקא. בדיוק להפך. מעניין אותי לצפות בסרט הזה כי הוא יכול לעזור לי להבין אישיות שהיא כל כך חולנית ומעוותת. בדיוק מאותה סיבה שהייתי שוקל לקרוא את מיין קאמפף. לא כי אני כל כך איהנה מהיצירה הנשגבת שהיא הספר הגרוע שלו, אלא כי הוא מאפשר לי להבין משהו גם על האישיות של הבן אדם, וגם על החברה שסביבו. אולי זה בעצם הערך האמנותי של היצירה הזו? דווקא הקשר לחברה? אולי ניתוק רגשי הוא זה שיכול להוביל אותי דווקא לחוויה רגשית שהיוצר לא התכוון אליה בכלל?
על מיין קאמפף אפשר לוותר.
לא באמת תבין על היטלר מקריאת הספר שום דבר שאי אפשר להבין מטריליוני טונות הספרות שיש, ובוודאי תבין פחות ממיין קאמפף מאשר מביוגרפיות טובות שלו.
כן, זה לא מפתה אותי כל כך באמת
אבל יש משהו במגע בלתי אמצעי ככל האפשר (תרגום וכל זה…) עם מה שכתב, כדי לפחות לתת לי תחושה כוזבת שאני מבין אותו יותר טוב. ברור שאחרים עשו כבר את העבודה לפניי ובטח הבינו ויבינו יותר טוב ממני גם מה כתב וגם למה כתב. בכל מקרה, מישהו מתישהו היה צריך לקרוא את הספר כדי לנסות להבין אותו, לפחות חלקית, גם אם זה לא אני. אני אישית באמת בינתיים הסתפקתי בביוגרפיות, ואני באמת לא מרגיש איזשהו חוסר או רצון "להתלכלך" ישירות.
רגע עוד יותר אוף טופיק
אמנם תנועות ניאונאציות בימינו יותר מציקות לשחורים (בארה"ב) ולא רק ליהודים בשאר העולם, ועדיין, אם כבר בא לך "להתלכלך" במניפסטים ניאונאציים, הייתי מחפשת את מה שרלוונטי בימינו, להבין מול מה אנחנו עומדים היום. לפחות גילוי דעת שבאמת הם טורחים לקרוא (אלו מבינהם שיודעים לקרוא)
גילוי נאות: אין בי שום סקרנות לקרוא תכנים ניאונאציים, אולי זה מעקם את התפיסה הזו שלי.
ובכל זאת: לפני כמה שנים חיפשתי משהו מאוד לא פוליטי בשום צורה (וגם לא ערבי בשום צורה). מוזיקה או משהו בסגנון, ואיכשהו בטעות הגעתי לאתר מוסלמי של שונאי ישראל ויהודים (זה גם היה כשפעילותי ברשת לא היתה מזוהה פוליטית, כי היום לפעמים פרסומים וכאלה מציעים לי כל מיני תכנים פלסטיניים). דווקא היה מאוד מעניין לקרוא את עיקרי הדברים שלהם. כלומר, בגדול, הטיעונים שלהם נגד היהדות מאוד דומים לטיעונים ששמעתי נגד האיסלאם וגם הוצגו באופן מאוד לעומתי, שזו שפה שבהחלט משתמשים בה פה כנגד האיסלם (היהדות אלימה עם ציטוטים מהתנך, האיסלם שוחר שלום עם ציטוטים מהקוראן). היה בזה משהו מאוד מעניין. עדיין, אני לא אחפש תכנים כאלו בכוונה.
תיקון זריז לעצמי
לפני כמה שבועות ירו בבית כנסת, שבועות ספורים אחרי שירו בעוד בית כנסת (בארה"ב) אז המשפט הראשון שלי שגוי.
ניסיתי, אבל אני לא מסוגל להתמודד עם זה
אני מבין את הערך בלקרוא את המניפסטים האלה ומה זה יכול ללמד אותי, אבל באמת שאין לי כוח. מעריך את מי שמסוגל ועושה את זה.
לא יודע. אין לי בעיה לראות סרט של רומן פולנסקי כמו הפסנתרן.
לעומת זאת אם רומן פולנסקי היה עושה סרט כמו לוליטה, הייתה לי בעיה גדולה יותר. לנסות ולהחיל bright line rules נראה לי קצת מיותר. כל מקרה לגופו.
עדיין צריך עקרונות וקווים מנחים
"כל מקרה לגופו" זה מסוג המשפטים שאין מה לעשות איתם. זה נכון תמיד ולכן הם סותמים דיון. אבל לפי אליו קריטריונים אתה שופט "כל מקרה לגופו"? מה משותף ומה מפריד בין המקרים השונים? אני מבין את הגבולות שלך מהדוגמה שנתת, ואני נוטה להסכים, למרות שרגשית זה קשה לי. אני לא יכול להתנתק לחלוטין מדמותו של היוצר וממעשיו בעבר. וודי אלן, למשל, עוסק רבות בסרטים שלו בזוגיות רומנטית, שאין לה נגיעה למה שעשה בעבר בוודאות או למה שמיוחס לו בצדק או שלא בצדק. המעשים שלו מהדהדים כל הזמן בסרטים, ואני "מצליח" (או נכשל, לא יודע. אולי אני סתם מחפש) למצוא תתי מסרים שמקשרים למעשים האלה. במקרה של פולנסקי זה יותר מורכב. מדובר במעשים שעשה בשנות ה-60, בהקשרים חברתיים אחרים, אבל הוא מעולם לא נענש עליהם, וממשיך לקבל כבוד מהעולם בזכות היצירה שלו, תוך התעלמות והכחשה ממה שעשה (ולא, דיון צקצקני תוך כדי מתן פרסים לא נחשב כתגובת נגד). עד כמה אנחנו יכולים להפריד בין היצירה ליוצר, בין הכבוד שנותנים לו בזכות אותן יצירות לבין המעשים שעשה? בין המחיר שלא שילם לתשלום שהוא מקבל על הסרטים? לא יודע. אבל זה בטח לא פשוט כמו המשפט "כל מקרה לגופו". צריך להחליט מה יותר חשוב לנו, האמנות הטהורה או הצדק החברתי? להחליט האם ניתן והאם צריך להפריד בין השניים? אם כן, אז מתי כן ואיך? מהם הגבולות?
אוקיי, אני בגישה של לנתק את היצירה לחלוטין מהיוצר.
לרוב אני לא יודע מי היוצר או מה הרקע שלו, ולמרות שבמצבים מסויימים אין מה לעשות ואני נחשף למידע הזה, זה אכן משנה לי את התפיסה. וגם אז… אני מנסה להתעלם מזה במודע.
אתה מנסה לשפוט פה דבר כל כך סובייקטיבי ונזיל, שאין לי אפשרות לשים קווים מנחים.
ניקח את הדוגמא של אדם; אם היטלר היה יוצר את אווטאר כנראה שהיינו תופסים את הסרט אחרת, וכנראה שהייתי משליך מהידע שלי על האיש לדעתי על הסרט ולא הייתי רוצה לצפות בו. האם זה בכל מצב? לא. באופן וודאי אני יודע שיכולים להיות מקרים יוצאי דופן, ויש סרטים של היטלר שהייתי רוצה לראות, בין אם מסקרנות או בגלל שהיצירה נחשבת מדהימה.
אבל אני אוהב להסתכל על היצירה במנותק לגמרי מהיוצר, לטוב ולרע. לפעמים לא אכפת לי מה היוצר אומר שהוא התכוון לעשות, או מה המסר שהוא מעביר, ואני שופט את הסרט לפי התפיסה שלי. וכמו שציינתי למעלה, אם אני לא יודע כלום על היוצר, יותר קל לי לבוא בגישה נייטרלית. ואני מוכן גם לעשות את זה עם אנשים שעשו דברים רעים.
במצב שהיית מגלה שקופולה היה בעצם רוצח שכיר של המאפיה ולכן הצליח ליצור את הסנדק, האם זה היה מוריד מערך הסרט? האם זה היה מוריד מחומרת מעשיו?
הגבול היחידי שאני יודע שאני יכול להציב ולא לעבור אלה סרטים שפוגעים על מנת ליצור את הסרט. מן הסתם, סרטי סנאף, סרטים שהורגים חיות (למרות שאני מוכן לקבל שסטנדרטים משתנים עם הזמן), וסרטים אחרים שנוצרו בעזרת סבל של אנשים (פה אני מכניס גם סרטים שמשתמשים בציניות בסבל של אנשים, הדוגמא הכי טובה שלי היא דווקא פודקאסטים על מקרי רצח שאני לא יכול להאזין להם יותר, ובנקודה הזו אמליץ לכולם להאזין לפודקאסט הפשע של האוניון שהוא פשוט מעולה!).
ואגב, זה קצת מצחיק, כי בסיפא של ההודעה שלי זה נשמע כאילו אני מסכים עם השורה התחתונה של הכתבה.
אז כדי לדבר על הכתבה: הייתי חושב פעמיים, אבל אם הסדרה טובה, בהחלט הייתי צופה בה.
לא יודע
אני מבין למה כדאי להפריד בין יוצר ליצירה. הרבה שנים גם אני עשיתי את זה. אבל היום אני כבר לא יכול. נראה לי שהבנתי שיוצר, יצירה וקהל הם לא באמת מנותקים אחד מהשני, ויש קשר רב כיווני בין כל אלה. יוצר, שמואשם באונס לצורך העניין, מקבל כבוד מהקהל על יצירה שיצר מתוך עולמו הפנימי ומתוך הביוגרפיה, הזיכרונות והטעם האישי שלו, שכוללים גם את המעשה הנורא הזה. הכבוד הזה מאפשר לו להתעלם במרבית המקרים מהמעשה שלו, או יותר גרוע, לאותת לאנשים מסוימים בחברה שהמעשה עצמו לא נורא כל כך. או במקרים הכי קיצוניים, ש"בלי היצרים החזקים ועצם היכולת לעבור עבירות לא היתה אמנות. אמנות דורשת קורבן" (מפי הוגה הדעות הגדול בני ציפר). זה לא אומר שבהכרח צריך להחרים יצירה של יוצר שנתפס כבעייתי. יש הרבה מאוד סייגים לכך, שבפועל שבמרבית המקרים, אני אמשיך לצרוך את היצירות של אותו אמן, אבל זה בהחלט שיקול מבחינתי. זה באמת לא כזה נזיל ואמורפי. ואני חושב שהיה עדיף שכחברה כולנו נחליט ביחד על גבולות ברורים בהתאם לכללי המוסר שלנו. הגבולות יכולים להשתנות, הם צריכים להיות רחבים ככל האפשר, אבל הם צריכים להיות שם.
לשאלתך: אם הייתי מגלה שקופולה הוא רוצח שכיר, והסרט שלו עוסק ברוצחים שכירים, ובאופן מסוים הוא מאדיר את ה"מקצוע" הזה ומנרמל אותו, אז כן, זה היה פוגע בסרט, מוסיף לו משקל יתר מוסרי שאסור שיהיה שם, ואני אישית לא הייתי צופה בו. מעגלי הפגיעה של הסרט מתרחבים. לא רק מי שנפגע על הסט עצמו.
אקשר את זה ל-"שומרים", שלא יהיה אוף לחלוטין: אני אישית לא הייתי מחרים במקרה כזה את הסדרה. החוזה עליו חתם מור הוא כשר, ובעת החתימה לא היה ברור מה הולך להיות עתידו של הסיפור, ובטח שלא היה ברור מה תהיה רמת ההצלחה. נכון שקיים ריח רע שעולה מההתנהלות של DC לאחר מכן, אבל זה לא מספיק כדי למנוע את קיומה של הסדרה. יש פה התנהלות עסקית בעייתית, אבל זה לא עובר מבחינתי את הגבול המוסרי הנדרש כדי למנוע מעצמי צפייה.
אם הצלחנו להגיע למצב שבו יש סרט של היטלר שהיית מוכן לצפות בו אני חושב שקווים מנחים די מיותרים.
אם *לך* יש גבולות ברורים זה בסדר, אבל בתור חברה לא נוכל להסכים.
אני לא מנסה להתווכח האם יש ניתוק בין היוצר והיצירה, הרי ברור שאת היצירה הוא יוצר מתוך עולמו הפנימי. אבל *בתפיסה* שלי אני יכול לנתק אותם, ולא להתייחס לעברו ו/או למצוא מסרים ודברים שאליהם היוצר לא התכוון שמסתדרים עם תפיסת המוסר והעולם שלי.
אתה מניח הנחות בהודעה שלך, ומתייחס אליהן אחר כך בתור עובדות. בני אדם הם יצורים מתוחכמים מספיק (במציאות, לא בטוויטר) כדי לתת כבוד על יצירה, ולהוקיע את המעשים הנוראיים. במצב היפותטי שהיטלר כן היה צייר יותר מוכשר, מה הבעיה להודות ולהגיד שהוא היה צייר מוכשר אבל אדם נורא?
ומה הבעיה בלצרוך את היצירה? בתור צרכן אל תאותת לאף אחד שהמעשים הם בסדר, אבל *שהיצירה* היא טובה. איפה הקישור נעשה בין אותה יצירה למעשים?
או באנלוגיה, אם אדם נורא היה יוצר פטנט נהדר, היית מונע מעצמך את השימוש באותו פטנט? אם אנס מורשע היה יוצר עכשיו טכנולוגיה של אנרגיה מתחדשת שיבולת לחלוטין את כל זיהום האוויר בעולם, היית פועל לכך *שלעולם* לא יוכלו להשתמש בפטנט כדי לא לאותת לחברה שהמעשים לא כל כך פסולים?
בצד השני של הגבול, אני לא מנסה לבטל את הדעה שלך. לכל אחד יש את הגבולות שלו שאי אפשר לחלוטין להסביר אותם. כמו שאמרתי, יש בבירור סרטים של אנשים נוראיים שהייתי שמח לראות. אבל אם היה אנס מורשע שפותח מסעדה מדהימה, הייתי מרגיש לא בנוח לאכול באותה מסעדה. למה?
באמת שאין לי תשובה לזה.
לא מבין למה שונאים פה את לינדלוף כל כך
אבודים היה אכן גרוע אבל הנותרים היה מצוין, וראו שהוא למד לקח והשתפר מאבודים לדעתי.
אלן מור הוא לא מסכן ודי סי אינם הנבלים בסיפור.
הכל קרה כדת וכדין. אם מור סמך על זה שהסיפור לא יהפוך לקלאסיקה – הוא כנראה די תמים.
הבנאדם עשה מעצמו אגדה בזכות העבודה שלו על די סי. בזכות התקופה שלו שם יש לו את האפשרות לעשות מה שבא לו באווטאר פרס (ליטרלי בלי טיפת צנזורה – חלום של כל אמן).
בתור מישהו שמכיר את התסכולים של "האמנות שלך טובה אבל אין לנו מה לעשות עם זה", אני רק יכול לאחל לכל אמן שינהגו בו כמו שדי סי נהגו באלן מור.
ההתנהגות של די.סי. בכל הסיפור בהחלט היתה פסולה
לא יודע לגבי "סמך על זה שהסיפור לא יהפוך לקלאסיקה", אבל כמו שתום ציין, באותה תקופה פשוט לא היה נהוג שסדרת קומיקס נשארת בפרינט לנצח. היה קשה להעלות על הדעת תרחיש אחר. גם אם די.סי. מצאו את הלופ-הול הזה בדיעבד, וגם אם הם החליטו פתאום שלא מתחשק להם לוותר על אווזה שמטילה להם ביצי-זהב, במינימום הם היו יכולים לבוא למור ולגיבונס ולהגיד להם "תראו, בואו ננסח הסכם חדש שכל הצדדים ירוויחו ממנו." הם לא עשו את זה.
זה נכון שהתקופה שבה מור עבד בדי.סי. נתנה פוש רציני לקריירה שלו. אבל זה לא מצדיק את היחס שהוא קיבל שם, גם אם זה היה "לפי החוזה".
לא יודע.
הבן אדם בא לעבוד בתאגיד ממוסחר ומוותר על הזכויות שלו מראש, ובדיעבד מגלה שהשינויים בתעשייה לא מאפשרים לו לקחת את הדמויות האלה לקבר.
כך או כך – הוא עצמאי כבר שנים כה רבות ועושה מה שבא ומתפרנס מלעשות את מה שבא לו – בזכות די סי והגבולות שהם רופפו בשבילו והסגנון שלו.
אני פשוט לא מוכן לקרוא לזה פשע. זאת הגזמה פראית, בעיני.
זו לא מכירת זכויות על דמות בזול בלי לדעת כמה רווחית היא תהיה בעתיד.
זה חוזה "שנה אחרי שיפסיקו להדפיס, הזכויות שלכם" שנחתם מתוך הנחה "בקרוב יפסיקו להדפיס".
הניסוח לא זהיר וחסרה תוספת כמו "או עד 31.12.1990, המוקדם מביניהם" – זו פרצה שנוצלה.
זה בדיוק העניין: הוא לא ויתר על הזכויות שלו מראש בכל הנוגע ל-Watchmen
או ליתר דיוק, עשו לו תרגיל.
עדיין לא רואה את זה כמו תרגיל.
זה לא שדי סי מראש החליטו לעשוק ממנו פרנצ'ייז. אף אחד מהצדדים לא ידע מה יהיה.
אף אחד לא מאשים את DC בחשיבה קדימה ותכנון מראש (משפט שנכון ביותר ממובן אחד).
אה, שוב הנושא הזה. מזמן הוא לא עלה.
(ל"ת)
אתה מפספס את הנקודה או מתעלם ממנה בכוונה?
אלן מור והמיינסטרים
אלן מור הוא גאון. DC התנהגו כמו חלאות – כמו חלאות חכמות, ועדיין – במקרה של הספר המקורי. ועדיין, לא תהיה לי בעיה לראות את הסדרה, בגלל שאלן מור הוא גם פרימדונה.
הרושם שלי (ואני לא מומחה), היא שכל ההיסטוריה של מור בתעשייה היא סדרה של התנהלויות עסקיות אומללות, שאחריהן הוא מתנהג כמו ילד קטן שלקחו לו את הצעצוע, ופורש בזעם לחברה חלופית – שם קורה בדיוק אותו הדבר. זה אף פעם לא בדיוק אשמתו, אבל הוא אף פעם לא לומד לקח, הוא רק שורף גשר אחרי גשר.
יכול להיות שלמישהו ברמה שלו יש זכות לעשות את זה. יכול להיות שהוא גם לא עד כדי כך מפונק (אחרי הכל, הוא הצליח להשלים גם סדרה ארוכה של יצירות מופת). יכול להיות שבמדיום אחר כולם היו מתייחסים אליו כמו לגאון האקצנטרי שהוא ונותנים לו את אוטונומיה מוחלטת. יכול להיות. אבל בתחום הקומיקס זה לא עובד ככה: למרות הבזק קצר של עצמאות יצירתית בשנות ה-80, זו תעשייה שנשלטת בידי כמה ענקים עם יחס די אגרסיבי לזכויות יוצרים ושליטה חזקה בעולמות היצירתיים שבתוכם פועלים, כשחקני משנה, היוצרים. ומור לא היה מוכן לקבל את זה.
בפועל, מי שסובלים מההתנהלות הזו של מור – ששוב, היא ממש לא רק באשמתו, אבל הוא בהחלט שותף לה – הם הקוראים. הוא השאיר אחריו שובל ארוך של סדרות שהתחילו נפלא ואז נמוגו כי הוא פרש בזעם, או אסופות שבהן החליפו לו ציירים כמו גרביים כי הוא הלך לחברת קומיקס מתחתית החבית רק כי הוא נשבע לעולם לא לעבוד עוד עם כל השאר.
אני מעריץ את מור. כיוצר קומיקס, אף אחד לא מגיע לקרסוליים שלו. הוא הגדול ביותר שהיה. אבל הוא היה יכול להיות הרבה יותר גדול אם האגו שלו היה קצת יותר קטן. ולכן לא, אני לא בעדו בסיפור הזה.
דווקא נראה שהוא מצא בית יציב באווטאר פרס.
גם נותנים לו לעשות מה שבא לו, פלוס מצמידים לו אמנים באופן עקבי. הוא עבד עם ג'אקן בורוז על כל טרילוגית לאבקרפט שלו (כשפרובידנס אשכרה הניבה 12 גיליונות). מרשים!
הוא לא מצא בית בשום מקום. הוא פרש.
לטענתו, הגליון האחרון של The League of Extraordinary Gentelmen היה יצירת הקומיקס האחרונה שלו אי-פעם.
אלן מור והחופש היצירתי
ואגב, אם רוצים לראות מה קורה כשאלן מור מקבל חופש יצירתי מוחלט צריך רק להסתכל בהמשכים ל-The League of Extraordinary Gentlemen שהוא סיפק לאורך השנים.
אם ה-League המקורי היה חכם ופורץ דרך וגם מרתק ומותח, ההמשכים הם חכמים ופורצי דרך ובעלי קצב איטי להחריד וכמעט בלתי אפשריים לקריאה בלי הכרות עמוקה עם הספרות הוויקטוריאנית כולה. הם תרגיל אינטלקטואלי מרתק, אבל קהל היעד שלהם מאוד מצומצם, וההשפעה שלהם על מדיום הקומיקס מינורית מאוד, אם היא בכלל קיימת.
מצד שני, זה נכון לרוב המוחלט של היוצרים שמקבלים חופש יצירתי מוחלט
לזמן ארוך מדי.
תודה! כתבה מעולה, לא מסכים עם נקודה אחת
כתבת שהתלונות לכך שאי אפשר לעבד את Watchmen למדיום אחר כבר לא תקפות.
למרות ההבדלים שציינת בין 2009 ל2019, ביצירה הזאת עולים היבטים שבמכוון לא ניתן לעבד למדים אחר.
כפי שהזכרת קצת במובלע, מור יצר כאן קומיקס על קומיקס, יצירה ארספואטית/רפלקסיבית/ווטאבר, וחקר את גבולות המדיום עצמו.
כך למשל בקומיקס מופיע פרק העוסק בתפיסת הזמן של ד"ר מנהטן, שבהתאם ניתן לקרוא בו את הפריימים בו זמנית ובאיזה סדר שרוצים, דבר שבאופן מהותי לא ניתן לעבד למדיום לינארי כמו סרט או סדרה. וגם הפרק הבנוי כתמונת מראה, בו כל הפריימים מקבילים, הראשון לאחרון וכן הלאה עד לעמוד האמצע, הן ברמה הויזואלית והן ברמה התוכנית. או הקומיקס בתוך הקומיקס.
ולכן נראה לי שהפתרון ברור
אי אפשר לעבד את גישת הקומיקס-על-קומיקס של ווצ'מן כי סרט הוא לא קומיקס. אז, כאילו, מה שצריך לקרות זה סרט שעם אותה עלילה מפרק את את סרטי גיבורי העל כמו הקומיקס פירק את קומיקסי גיבורי העל – וכמו שאז הוא השתמש בכל האלמנטין הקיימים במדיום כדי לבפר את הסיפור שלו, כך גם במאי יצירתי וחכם יכול להשתמש במוסכמות הוויזואליות וההתנהגותיות של סרטי גיבורי על בימינו כדי לעשות אותו דבר על המסך. הסרט של סניידר מ-2009 לא יכל אפילו לעשות את זה כי לא באמת היו איזה מוסכמות בולטות לז'אנר הזה בקולנוע. ב-2019? או-הו. אם רק היו מחכים עשור… ומוצאים מישהו טוב מסניידר, כמובן.
תראה, אתה טועה, גם אלן מור
בפעם הראשונה שקראתי את oryx and crake הרגשתי מועקה והלם, בחיים לא קראתי ספר כל כך ריאליסטי על סוף הקיום האנושי. זה חצי רלוונטי כי בקרוב תעלה סדרת טלויזיה מבוססת הספר, ולצערי אני חוזה כישלון אדיר, הרי הספר שמר על עמימות מסויימת בנוגע לטכנולוגיה, דבר שמאפשר לו להשאר רלוונטי גם עשור וחצי אחרי פרסומו. הוא גם היה בלתי אפשרי לתרגום בין שפות (אין לו תרגומים טובים) אז לטלויזיה הוא יעבור תרגום שעובד?
ואז קראתי את השני שמומלץ על ידי מעריציה של אטווד, מעשה השפחה (שתורגם באופן כל כך גרוע, שבתרגום השני נאלצו להחליף את שמו לסיפורה של שפחה כדי להתבדל מהזוועה התרגומית המקורית. חבל כי תרגום השם המקורי טוב יותר). ואז גיליתי שיש סרט, וצפיתי בו ורציתי לבצע לינץ' ביוצרים שביצעו לינץ' בעלילה והפכו אותה לסרט פורנו רך בלי המין.
גם מרגרט אטווד התבטאה בעבר לגבי האכזבה מהיצירה, גם הכוכבת הראשית ציינה שלא אהבה את התוצר הסופי ולא היתה משתפת איתו פעולה. ואז יצאה הסדרה, והיא היתה מהממת, כי היא נתנה צורה לדברים שלמים מהספר והצליחה לעדכן כמה סוגיות שהתיישנו. וגם בעייתית, כי היא הפכה את המסר למערבי ומרוכך יותר מזה שהופיע בספר. ואז יצאו העונות הבאות, ולא בא לי לצפות בהן כי הן שחטו את כל מה שהיה חשוב בספר, וכשאנשים צועקים "סיפורה של שפחה" כדי להסביר משהו לא קשור (לעלילת הספר) ובגלל המיאוס מהשימוש הנרחב מידי ברפרנס הזה, אני פשוט זורקת על המרפררים המרגיזים את סוף הספר, שהוא ספוילר מטורף למשהו שלא קיים בסדרה ובעצם הסיבה שהספר הזה לא יכול לצאת לי מהראש לעולם.
ולמה כל החפירה הזו? כי למרות התסכולים מהמגרעות של העיבודים, מרגרט אטווד גם לימדה אותי שיעור חשוב על שיתוף פעולה. היא פשוט הבינה שבין אם תזרום או שלא, אנשים ימשיכו לרצות לעבד את היצירות שלה. היא גם הבינה, ומתבטאת בנושא בחופשיות, שהיא לא יכולה להכריח אותם להשאיר את החזון שלה 100% נאמן למקור. היא הבינה ששיתוף הפעולה תורם לשימור הדברים הבאמת חשובים, וגם כשלא, עדיף לשחרר. היא אמרה ביותר מדרך אחת שלא הסכימה עם כל הבחירות. למעשה, בקרוב עומד לצאת ספר המשך לסיפורה של שפחה, כזה שנולד בגלל דרישת הקהל בעקבות הסדרה, כזה שהפחיד אותי שמע היא תשתף פעולה עם מה שקרה בסדרה, ותחרב את הסיפור של עצמה. לשמחתי, היא מצאה דרך לא לפגוע בעלילת הספר המקורי, והסיפור הבא יתמקד בדמות אחרת לגמרי (לא זוכרת של מי). כלומר, מצאה דרך לא לריב, לא לרטון, לא לכעוס ולא לפגוע ביצירתה שלה.
וכן, כמאוהבת טוטאלית ביצירה, מעצבן אותי כשאנשים משתמשים לא נכון ברפרנס, ומפספסים את המסר הגדול יותר והחשוב יותר של יצירה. אבל אני גם יודעת לשים את הדברים בפרופורציות הנכונות.
אולי אם אלן מור היה משתף פעולה עם התעשייה החמדנית שהשתלטה על יצירתו, הכל היה מנותב למקום טוב יותר (או רע פחות). אולי אם היה משתף פעולה עם יוצרי הסדרה, העלילה היתה בפחות סיכוני פגיעה בהשוואה למה שיקרה לה בעיבוד מנותק ממנו.
אולי זה לא היה משנה כלום, ואולי באמת אתה לא תאהב את מה שעשו לעלילה בסדרה הזו. אבל הטהרנות הזו לא באמת תורמת ליוצרים, אלא הופכת אותם לזקנים קטנוניים ונרגנים, כי תאכלס, הם באמת קצת כאלה.
___________________________________
אולי קצת חבל שאנשים מתעקשים לעבד את הספרים היותר בולטים ויותר מסובכים של אטווד. דווקא העיבוד הפחות מבריק ל'לטענת גרייס' היה לא רע בכלל, אפילו שצמצם את אחת משתי הדמויות הראשיות בספר. אני גם חושבת שbodily harm והכלה השודדת יכולים להיות שתי סדרות טלויזיה מעולות, הייתי ממש שמחה לראות להם עיבודים. דווקא משום שאין עליהם את כל הנטל של מסר משנה עולמות.
ההשוואה לא מוצדקת
באופן עקרוני אפשר לומר שאם מעבדים ספר יכול לעזור שהיוצר משתף פעולה, אבל כאן יש מקרה סבוך בהרבה. אצל אטווד המהות של הספר יכולה להיות מועברת גם במדיום אחר, זה לא המקרה עם אלן.
אתה מתכוון שיצירה אחת אתה מכיר ואוהב ויצירה אחרת לא?
כי אני לא מבינה למה קומיקס אי אפשר להפוך לסדרה, וספר כן
לא.
(ל"ת)
לייק התגובה המנומקת
(ל"ת)
ובכן, אני לא מחרים את הסדרה,
ואם אתם רוצים לראות אותי אפילו מדבר על הפרק הראשון ועל הקשרים המרומזים יותר ופחות לספר, אז בבקשה.
יש תמלול במקרה?
(ל"ת)
יש כתוביות
ותמלול בלבד יפספס את ההצגה של כל הדברים שדורון מדבר עליהם
כן צריך לעבד את זה לקומיקס
(ל"ת)
הולי שיט, פישלר עדיין נוכח באתר?!?!?
(ל"ת)
He's not dead yet.
(ל"ת)
Not today
(ל"ת)
אחלה סרטון
והפעם אני אפילו ממש מרגיש שאני קהל היעד (סרטוני משחקי הכס נועדו בבירור לאלה שלא קראו את הספרים והיו צריכים עזרה בהבנת הדברים שפוספסו, הפעם אני שייך לאלה שלא מכירים את המקור ואין שום סיכוי שהייתי מבין לבדי כמעט 100% מהרפרנסים וההסברים שלך).
רק אם אפשר הערה טכנית קטנה – מוזיקת הרגע שליוותה את מרבית ההסברים שלך היתה חזקה מדי ולא מאוזנת, ברמה שהפריעה להתרכז בדברים שלך, לולא הכתוביות.
Peteypedia
מסתבר ש-HBO פרסמו ארבעה מאמרים/קטעי ארכיון מעולם הסדרה בדומה לקומיקס המקורי שבו אחרי כל פרק היה מצורף טקסט כלשהו שמהווה חלק אינטגרלי בסיפור. זה מהלך מעניין. רוב הצופים לא יקראו את החומרים האלה ולגמרי יהיה אפשר להמשיך לצפות בסדרה בלעדיהם, אבל מדובר בטקסטים כתובים היטב שמשתלבים בטבעיות בעולם של הקומיקס והסדרה ונוגעים באלמנטים משמעותיים לסיפור.
יש שם הסבר על שימוש במחשבים שבעצם מסביר על ההתקדמות הטכנולוגית בעולם של הסדרה(שזכה לייצוג מעודן בפרק הראשון עם השימוש בביפרים), סקירה היסטורית על הסרט "בטח בחוק!" שאיתו נפתח הפרק, הכתבה המלאה על מותו של אדריאן ויידט(אוזמנדיאס) שהכותרת שלה נראתה לרגע בפרק, ותזכיר של סוכן FBI על רורשאך והמורשת שלו שכולל כמה אזכורים מסקרנים לשאר דמויות מהקומיקס.
הנה זה כאן – https://www.hbo.com/peteypedia
הו, בPDFים!
(ל"ת)
ועכשיו אחרי שהיו כבר שניים-
זאת תוספת מוצלחת לסדרה. חלק מעיקים (מה שהופך אותם לממש דומים למה שהיה בספר), והם לא מוסיפים מידע חדש (או לפחות לא כזה שלא יוסבר בפרק הבא), אבל הם מכניסים קצת עומק לנושאים שמרפרפים עליהם על המסך.
אני אפילו לא מתכוון לקרוא את הכתבה
כי תכלס אני יודע כבר הכל.
מאוד אהבתי את הרומן הגרפי.
הסרט בעיניים צעירות יותר הרגיש לי כמו אחת היצירות החשובות בקולנוע. בין היפות ביותר.
כיום הסרט נראה לי קצת חווית אוננות מוגזמת.
כאילו זאק כל כך רצה לרצות את אלן מור שכל פאקינג פריים זה מהרומן הגרפי וזה קצת העלתי נסבל לצפייה רציפה.
הרי את הקומיקס קראתי בהפסקות ופתאום סרט שלם . זה מוגזם.
הסדרה מבריקה. באה בגישה " יש את הרומן. יש סרט
אנחנו מודעים לזה. והתקדמנו"
יוצרת עולם שאיכשהו הגיוני שהדמויות יתקיימו בו בצורה הזאת.
ואני מקווה שכל האולפנים ילמדו מהסדרה הזאת איך לייצר סרטים איך לעבד קומיקס למדיום הטלוויזיה והקולנוע.
וכדאי לכתוב הכתבה להשתחרר קצת ולראות את הסדרה כי היא מבריקה
המלצה על קומיקס ההמשך.
לפני כשבועיים יצא הווליום הראשון (מתוך שניים) של Doomsday Clock שנוצר בידי ג'ף ג'ונס וגארי פרנק (כותב ומאייר בהתאמה, צוות שעובד מדהים).
העלילה מתמקדת באוזימנדיס שבורח ליקום של DC בניסיון למצוא את דוקטור מנהטן, כדי למנוע את האסון שפוקד את העולם כשיומנו של רורשאך מתפרסם.
ג'ונס כותב את זה מדהים, עם המון כבוד ויראה מהמקור, אבל עושה את זה לגמרי שלו. היורש של רורשאך כאן הוא אחת הדמויות היותר נהדרות שקראתי לאחרונה וממש חבל שהגרסא הזאת לא מופיעה בסדרה של לינדלוף.
זה די מדהים כמה הקומיקס הזה שונה מהסדרה ולוקח הכל לכיוון כל כך אחר, ועדיין, שני התוצרים כל כך מספקים בתור המשכים לווצ'מן של מור וגיבונס.
איזה שחיטה מפוארת של פרה קדושה.
הבטחתי לעצמי לעולם לא לצפות במשהו שדיימון לינדלוף השקרן יעשה, בגלל אבודים ולא, הבעיה לא היתה הפינלה עצמו, היא היתה שלאורך כל הסדרה, 6 שנים, הוא שיקר במצח נחושה שיש תשובה לכל הטוויסטים בעלילה ויש הסבר קוהרנטי לפרמיס של הסדרה והגיון שעומד מאחורי הקצוות שנפרמים ונפרמים ויש בעצם הסבר להכל שהכותבים יודעים. הוא וחבר שלו פשוט שיקרו, כל קומיקון וכל פודקאסט שהם עשו הם פשוט שיקרו לכל המעריצים, הם לא עשו את זה מעורפל אפילו, הם ידעו שאין להם מושג ואין להם שום כוונה לתת איזה מענה הגיוני לשטויות שהם קישקשו אז לא אמור להיות לאף אדם סיבה לצפות במשהו שהבנאדם הזה עשה כי הוא לא אמין ככותב. אבל אז ראיתי את הוידאו של דורון וזה גרם לסקרנות ומפה לשם יצא לי לראות. למרות שברור לי שזה ייגמר באותה צורה, שיהיה ברור שזה הכל הונאה ולא תהיה שום קוהרנטיות בעלילה, אין לי ספק בזה בכלל. אז כל מי שחכם ויכול להמנע, זאת המלצתי.
g, סוף.
מספיק זה מספיק
נמאס כבר מהטרנד הזה – של שכירת כותבים המעוניינים רק להראות את העמדה הפוליטית שלהם מאשר לכתוב תסריט טוב ועקבי!
למה זה קשור לדיון שכאן?
כלומר, בעצם הכותב של הקומיקס המקורי מיצג איזושהי עמדה פוליטית ולכן כל המהות של העלילה פוליטית במידה מסויימת. אבל זה לא בוטה כל כך, לפחות בינתיים, אלא בעיקר רוכב על היסודות שהיו קודם.
יחד עם זאת, בעצם בכל סיפור יש עניין פוליטי, ואלה שמנסים בכח להיות לא פוליטיים, לרוב מקדמים השקפות פוליטיות בלי בכלל להבין את מהות הפוליטיקה בדברים שלהם*. כי אין חיה כזו לא פוליטי.
*מצטערת, לא מבינה למה זה הפך לתוכן סגור, זה מהימים שהארץ היה פתוח לכולם.
איזו עמדה פוליטית מציג אלן מור בקומיקס המקורי?
כי לדעתי אחד הדברים המרשימים בקומיקס זה שהוא מציג לפחות ארבע עמדות שכאלה, ומציג כל אחת מהן בצורה משכנעת. אני באמת ובתמים לא יודע באיזו מהן אלן מור עצמו תומך.
יש פגם בטיעון שלי
כי קשה לי עם קומיקס, זה ז'אנר שמאוד ניסיתי לאהוב ואף פעם לא הצלחתי לעבור עמוד. נראה לי קטע של הפרעות ריכוז שלא מתחברות טוב עם הערבוב.
אז ההכרות שלי עם אלן מור תמיד מגיעה דרך פילטר די גדול, ועדיין התחושה שלי ממה שיצא לי להכיר מממנו, שהוא בעיקר מאוד אנטי ממסדי/אנרכיסט.
(וכניראה שלא הייתי ברורה מספיק, משום שעל הקומיקס המקורי עצמו אין לי המון מה להגיד כי לא קראתי אותו.)
צריך להפריד בין מור הסופר למור האדם
אלן מור האדם הוא אנרכיסט וגם עוסק ב-chaos magic. בחלק מהיצירות שלו זה בא לידי ביטוי ובחלק לא, אבל אלן מור הסופר הוא מקצוען שאין כדוגמתו. הוא מסוגל לכתוב דמויות משכנעות שחושבות ההפך ממנו, ועלילות שלמות שהלקח המוסרי שלהם (ולא לכולן יש לקח מוסרי, כן?) הפוך מהאידיאולוגיה שלו. הוא מאוד, מאוד וורסטילי.
אז כן, נדמה לי שהוא מעולם לא כתב סיפור שבו הממסד מתפקד היטב ובצורה יעילה ומוסרית (אולי חוץ מ-Top Ten, אבל גם שם יש הבלחות לכיוונים אחרים), אבל רוב הסיפורים שלו בכלל לא עוסקים בממסד – והאמת, בכלל קומיקס הוא לא מדיום שממסד מוצג בו באור מחמיא.
למה בעצם?
אני לא מפקפקת בכישוריו, אני לא חושבת שיש סיבה.
יוצר בורא עולם מטא, הוא שם משפטים בפה של הדמויות שיצר, כל זמן שבספר עלילתי אין אלמנטים אוטוביוגרפיים מובהקים, אני לא חושבת שאפשר להצביע על דמות ולטעון שהיא מייצגת את הסופר (אצל סופרים טובים/מעניינים).
בתור בורא העולם, כן אפשר להצביע על הנרטיב של הבריאה בתור האמירה של הסופר. במקרה של ה[סרט] השומרים, יש הרבה רעיונות, אבל אף אחד מהם לא באמת טוב (להבדיל מאפקטיבי). איכשהו המסר הכללי שנשאר לי הוא סופר אנטי ממסדי. אולי זה גם עניין של תפיסת עולם, כי במידה מסויימת זו תפיסה שקצת תואמת את ראיית העולם שלי.
ואם כבר חושבת על נרטיב בריאה, אז במידה רבה זה גם מה שלינדלוף עשה בהנותרים, אולי ביד טיפה יותר גסה. עברו אי אלו שנים מאז שצפיתי בסדרה ואולי זה טשטש את הזכרון שלי, אבל נדמה לי שלא היו שם טובים או רעים באופן מובהק, אלא אנשים שהתמודדו עם המציאות באופן שנראה להם הכי נכון, וממרחק נח קל לומר שאף אחד לא בדיוק טוב או רע אבסולוטי. לכן אני לא פסימית בנוגע להתכנות שהוא יקח את העלילה הנוכחית למקום מעניין באמת.
למה בעצם מה?
למה צריך להפריד? לא בגלל סיבות עקרוניות. פשוט במקרה הספציפי של מור, ומהכרות עם הכתיבה שלו, אני אומר שאצלו צריך להפריד, כי הוא כתב יצירות שמקדמות תפיסות שונות מהתפיסות שלו עצמו.
לגבי השומרים באופן ספציפי, אני לא רואה אותו כאנטי-ממסדי. אם תוכלי לבסס את הטיעון שלך, אדע איך להגיב.
לגבי הנותרים: לנותרים אין מסר פוליטי. יש לו מסר, או מסרים, חברתיים ובעיקר תיאולוגיים. השומרים היא יצירה אחרת מאוד במובן הזה, כי היא לחלוטין עוסקת בפעולה פוליטית. אני מסכים שבשתי היצירות הדיון המוסרי הוא די מורכב, אם כי ב'נותרים' נדמה לי שדווקא יש כמה דמויות רעות באופן מובהק.
נמחקה לי תגובה ארוכה
אז אני אשחזר, בתקווה שלא שכחתי שום דבר חשוב.
לגבי הנותרים, כמובן שהסיפור לא פוליטי, אבל הוא כן עוסק בעולם מורכב יותר מטוב מוחלט ורע מוחלט. אני חוששת שאולי אני לא זוכרת מספיק מהנותרים ויתכן שאני טועה, אבל נדמה לי שרוב הדמויות קיבלו איזושהי מורכבות. אפילו הרעות שבהן (הגורו בעונה הראשונה למשל) קיבלו איזשהו רגע של חסד. גם הכת המעצבנת מאוד, שעסקה בלהכעיס, לפרקים הוצגה בצורה די אמפתית.
למה קיבלתי רושם אנטי ממסדי? כי בסופו של דבר כל דמות ייצגה תפיסת עולם אחרת, אבל כולם התכנסו לבחירה לשרת את טובת הממסד, וכולם הסכימו להפטר מהאיש היחיד שלא הסכים עם הבחירה הזו. ובאופן כללי, רורשאך היה הייצוג האנטי ממסדי, והוא בהחלט לא יצוג מלבב של התפיסה הזו, ועדיין, המשמעות של הבחירה להרוג אותו (בפקודה, באופן אקטיבי או בהסכמה שבהמנעות) השאירה אותי עם הרעיון שככל שהממסד מגייס לצידו יותר כח, זה בא על חשבון החופש של הציבור.
אמנם בעלילת הקומיקס יש האפי אנדינג במידה מסויימת, כי העולם נדחק לאיום קיצוני והגיבורים הצילו אותו. אבל בלי כל בעלי הכח האלו, הכח של הממסד היה נחלש והעולם בכלל לא היה נדחק אל נקודת הקיצון הזו. (כי את התרחיש האלטרנטיבי אנחנו מכירים מנסיון).
מעניין, תודה
לא לקחתי בחשבון שהקומיקס יצא בשנות השמונים, כן, הפרשנות שלך נשמעת הגיונית יותר.
הקשר הוא
הקומיקס אומנם לא היה חף מפוליטיקה, אך הוא הציג מגוון דעות שונות בצורה מאוד אפורה ומבלי להצביע על אף אחת כ"הדרך הנכונה והיחידה" או "התגלמות הרוע"!
וזה חלק מכל העניין, הקומיקס היה מאוד אפור עם דמויות שהתנדנדו מאוד בין הגבול של גיבור לנבל.
הסדרה לעומת זאת, מציגה קונפליקט שבו מיד ברור מי הטובים ומי הרעים, ובוחרת להראות רק השקפת עולם פוליטית אחת כ"היחידה שנכון לחשוב" (משהו מאוד נפוץ אצל הקהל האמריקאי, אשר עדיין מאמינים כי מצב הגזענות בעולם נשאר זהה בדיוק לזה של לפני מלחמת העולם השנייה), ותוך התעלמות בוטה של המקור בשביל נוחיות תסריטאית לקבל נבלים חד מימדיים (רורשאך אומנם לא היסס להשתמש באמצעים קיצוניים, אבל בשום מקום בקומיקס לא צויין שהוא היה גזען)!
הסדרה דווקא לא כזאת חד מימדית מבחינה פוליטית בעיני
היא מציגה עולם שבו הליברלים שולטים כבר לא מעט שנים, המשטרה הרבה פחות גזענית, הפיקוח על הנשק יותר הדוק (כך נראה לפחות), שארי הטבח בטולסה זוכים לפיצויים. ועדיין, בעיות היסוד של החברה לא ממש נפתרו, השוטרים עדיין אלימים והגזענות עדיין מבעבעת מתחת לפני השטח ולפחות נרמז שהממשל הליברלי כנראה משתמש בטקטיקות פסולות כדי לעורר פחד מפלישה מבחוץ. אחרי שלושה פרקים עוד מוקדם לשפוט, אבל נראה שהסדרה מציגה עולם שבו המטוטלת שבין "חופש" לערכים איתו הוא לעיתים מתנגש (שבארצות הברית נוטה לרוב לכיוון החופש) מוטה לכיוון השני, אבל נראה שהבאקלאש קרוב.
אופס, זה ספוילר. סליחה.
(ל"ת)
זאת אמירה כללית על קיצוניות
כל אידיאולוגיה, גם אם הכוונות שלה טובות, הופכת לרעה כשהיא מגיעה לקיצוניות.
כתבה נהדרת בנושא
https://www.lesswrong.com/posts/yEjaj7PWacno5EvWa/every-cause-wants-to-be-a-cult
לי מאוד קשה לדעת לאן הסדרה הולכת
אני לא בטוחה שכל כך ברור מי הטובים ומי הרעים כמו שיש הצגה קולנועית סטראוטיפית של טובים ורעים. מצד אחד יש לנו את הניפוץ של המעטה הטוב מאחורי הקפטן, עם החליפה בארון, מה שלכאורה עוד יותר מדגיש מי "הטובים". אבל תחשוב על זה 2 דקות, את גיבורת הסדרה ראינו באמצע הפרק הראשון אוספת איש לא קשור מצריף, מעלה אותו לתא מטען, מביאה אותו לחקירה מתעללת ואז בסוף מפוצצת אותו במכות עד שדם זורם החוצה מהחדר. זה לא ממש "הטובים". ואפשר גם להקדיש כמה דקות מחשבה לסגנון האמהות שלה, וגם על זה יש לי לא מעט ביקורת.
בשלב זה עוד יש הרבה מאוד מרחב תמרון לפני שיהיה ברור לאיזה כיוון הסדרה הולכת, נכון לכרגע זה בעיקר ברמת המיינד-פאק, הרבה רעיונות מעניינים נזרקו לאויר. אני חושבת שיהיה קל יותר לחוות דיעה על התוצר או הפוליטיקה שלו, רק כשנראה איך הם מסתדרים.
לא חשבתי על זה ככה
דם שיוצא מסף הדלת זה לגמרי רפרנס לסצינה מהספר.
אני חושב שהבדיחה של לורי בפרק שלישי מתארת יפה את מה שתיארת – לא משנה אם תהרוג שלושה מיליון איש או אף אחד או שבכלל אין לך משמעות להאם אדם הוא חי או לא, זה לא משנה את השאלה האם אתה אדם טוב או לא.
נמאס כבר מהטרנד הזה – של כותבים המעוניינים רק להתלונן על מסרים פוליטיים במסווה של כתיבת ביקורת על איכות התסריט!
אז פרק 5.
מצד אחד – נהדר.
מצד שני בפעם הראשונה בחיי אני סבור שיש פה אשכרה מסר *מסוכן*.
תמנון!
(ל"ת)
זה הפרק הראשון עם עלילה
אני צריכה לחשוב עליו עוד קצת, כדי להחליט אם זה מוצא חן בעיני.
גם בלי להתיחס למסרים, איכשהו הסדרה לקחה 4 פרקים ארוכים (מתוך 9) כדי להציג בכל פרק קומץ מהדמויות המרכזיות, ובנתה באופן איטי ומקיף את העולם. ופתאום בפרק הזה קרו המון מהלכים בבת אחת, כאילו מישהו לחץ פאסט פורוורד על קצב ההתקדמות העלילתי.
והמסר הוא?
(ל"ת)
יצא להם (בטעות. אני מקווה) מסר פרו-הכחשת שואה ופרו-קונספירציות 9/11.
(ל"ת)
אני חייבת להודות ששום דבר בשרשור הזה לא גרם לי לרצות להמשיך לצפות כמו ההודעה הזו.
אני לא גאה בזה.
טרם ראיתי, אבל בקומיקס המקורי יש מסר פרו-קונספירציות רצח JFK
(ל"ת)
אבל כולנו יודעים שהקומיקאי רצח את JFK.
(ל"ת)
חשבתי שמגנטו רצח את JFK
(ל"ת)
שיתוף פעולה של שניהם
במסגרת החוברת המיוחדת "Marvel VS DC VS JFK"
כן, אבל זה במסגרת העולם שבו מתרחשת הסדרה
העובדה שבקומיקס הקומיקאי נפגש עם ניקסון בדאלאס ביום שקנדי נרצח וזה מן הסתם רומז שהקומיקאי היה מעורב ברצח קנדי לא אומרת שמור תומך בתיאוריות קונספירציה בנושא רצח קנדי בעולם האמיתי – יותר משהוא מאמין בתיאוריה לגבי ג'ק המרטש שהוא טווה ב-From Hell. כלומר, האיש מספר סיפור, הוא לא בהכרח אומר לקוראים שלו להאמין בתיאוריות קונספירציה (להבדיל ממסרים אחרים שהקומיקס בהחלט כן מעביר).
נא פרט איך ראית את זה שם ואז נתחיל דיוני ספוילרים
(ל"ת)
ועכשיו - סרטי אנימציה
טיזר:
https://www.youtube.com/watch?v=bdUESyHY8go
זה נכון שחטיבת האנימציה של DC כבר הביאה לנו סרטים באיכות משתנה
אבל למה הם הלכו על סגנון האנימציה המכוער של מה אם? כשמדובר בווצ'מן זה גרוע פי כמה וכמה.
כדאי להתרגל, כנראה
בשנה שעברה וורנר הוציאו סרט באותו סגנון שממשיך את עלילת "בבילון 5" וכנראה הצליח מאוד – כי הם לקחו את JMS, היוצר של "בבילון 5" לכתוב את התסריטים גם להפקה הזאת של ווצ'מן (הוא טוען שהוא נצמד לטקסט המקורי – גם אם זה נכון, אין סיבה להאמין שמה שלא עבד בשביל סניידר כן יעבוד פה).
אז אלא אם כן הפקת האנימציה הזאת תהיה כישלון טוטאלי (אפשר לקוות), כנראה שנראה עוד דברים בסגנון מוורנר בשנים הקרובות.
אני מבין שיש דור שלם שנוטה חסד לסטרזינסקי בגלל בבילון חמש
אני לא. הוא כותב מחורבן. במיוחד כשזה נוגע לקומיקס. ספיידרמן, סופרמן, ווטצ'מן – יש לו את ההפך ממגיע מידאס
הסופרמן שלו לא טוב (וגם בחלקו השפיע ישירות על סופרמן של סניידר).
מצד שני, ממש אהבתי את סנס8 וזה היה יחסית לא מזמן (וכן, גם האחיות וואצ'ובסקי שם וקשה להבדיל איפה הוא נגמר והן מתחילות, ועדיין).
אני בספק שהוא קשור לבחירה בסגנון האנימציה המחריד הזה.
(ל"ת)
כנראה שלא (הוא גם לא היה קשור לסגנון האנימציה המזעזע של סדרות הזבל של פילמיישן שהוא עבד עליהן בתחילת הקריירה)
אבל וורנר ראו שזה הולך להם, אז הם כנראה ימשיכו באותו כיוון.