למה אני לא מתכוון לראות את "השומרים" 

מאת
תום שפירא
– פורסם ב 23 באוקטובר 2019Posted in: הגיגים, טלוויזיה
מאחורי הסיפור האפל של אלן מור עומד סיפור אפילו אפל יותר.

ישנו פשע בלב של "Watchmen"; גופה של גיבור על שנמצאת בדירתו, גופה שמובילה לשרשרת אירועים שמהדהדת עד היום בעולם הבדיוני של היצירה.

בזמן שאני כותב את המילים האלו עולה לאוויר בערוץ HBO הפרק הראשון של סדרת הטלוויזיה "השומרים" שמבוססת, באופן חופשי למדי לפי החומרים המקדימים, על סדרת הקומיקס הפופולארית והמוערכת Watchmen. אני לא הולך לצפות בסדרה הזו, לא בפרק אחד ולא בשניה אחת. אני לא אצפה בה גם אם רוחו של פאדי צ'ייפסקי תעלה מהמעמקים ותבטיח לי שמדובר בסיבה בגללה נוצר המדיום הטלוויזיוני. אני לא הולך לראות אותה כי הסדרה הזו בנויה על יסודות רעועים במיוחד – יסודות של גניבה, רמייה ושקרים.

מי מכיר את השומרים?

בספטמבר 1986 התפרסם הגיליון הראשון של סדרת הקומיקס Watchmen. באוקטובר 1987 הסדרה השלימה את הסיפור שלה ב-12 גיליונות וזכתה די מהר להכרה כאחד הדברים הכי טובים שקרו למדיום הקומיקס בכלל ולז'אנר גיבורי העל הפרט. הסיפור הציג היסטוריה אלטרנטיבית של ארצות הברית שבה הופעה של גיבורים במסכה (ולאחר מכן אינדיבידואל בעל כוחות על אמיתיים) בזמן מלחמת העולם השנייה שינתה באופן רדיקלי את ההיסטוריה של אמריקה. היוצרים של הסדרה (הכותב – אלן מור, האמן – דייב גיבונס, הצבעי – ג'ון היגינס) הביאו עומק פסיכולוגי חדש לדמויות עטויות הגלימה והתחפושות וריאליזם מדעי לבניית העולם שסביבם, והשתמשו בתעלומת רצח מרתקת במרכז העלילה כדי לחקור את החשיבות של מיתוס גיבורי העל לאומה האמריקאית ולמדיום הקומיקס ואת האלמנטים הפחות נעימים שחבויים מתחת לצבעים הבהירים.

אמנם, קצת הגזימו בגודל ההשפעה של הסדרה (היא המשיכה טרנדים שהתקיימו כבר שנים ונבנתה על רעיונות שנחקרו בעבר בסדרות כמו Miracleman אוSquadron Supreme ), אבל אי אפשר להכחיש שזאת היתה הצלחה אמנותית וכלכלית. וכאן התחילה הבעיה: הסדרה נהייתה כל כך רווחית שהאנשים שניהלו את החברה המפרסמת, DC Comics, התחילו לחשוב מחדש על החוזה הראשוני שנתן ליוצרי הקומיקס שליטה מלאה בזכויות לאחר השלמת פרסום הסדרה.

מי מרוויח מהשומרים?

אני לא הולך להסביר את כל הבעיות המוסריות שמאחורי הניצול המתמשך של Watchmen (וספציפית של הכותב והיוצר המקורי אלן מור) – הדבר ייקח אלפי מילים והכותב והמבקר צ'ייס מג'נט כבר עשה עבודה מקיפה יותר משאני אי פעם אוכל לעשות. אבל בקצרה: Watchmen, העולם הסיפור והדמויות, נוצרו על ידי אלן מור ודייב גיבונס. בהתחלה הסדרה התבססה על דמויות קומיקס ישנות יותר ש-DC קנתה במעין מכירת חיסול מהחברה המקורית שלהם Charlton Comics, אבל מהר מאוד התפתחה למשהו עצמאי יותר, חופשי מהקיום כחלק מיקום גיבורי על או מהצורך להתחשב ברצון של מנהלי החברה להמשכים. זה לא היה סיפור שניתן לספר עם דמויות בבעלות תאגיד כי בסופו רובן יוותרו לא נאותות לשימוש. בשל כך הדמויות שנקנו מצ'רלטון עברו כמה גלגולים עד שנהפכו לאייקונים המוכרים של היום – רורשאך, נייט אאול, הקומיקאי ועוד.

לכן, החוזה שחתמו מור וגיבונס עם DC היה שונה ממה שהיה מקובל באותה תקופה: ברגע שהסדרה תסתיים ותצא מדפוס למשך יותר משנה הזכויות על הדמויות יועברו לידי היוצרים, שיוכלו לעשות איתן כרצונם. DC עמדו להרוויח יפה מאוד מהמכירות הראשוניות: גיבונס היה אמן מכובד ומור הפך תוך שנים מעטות מהבחור הבריטי המוזר ההוא לתרנגולת שמטילה ביצי זהב. רוב האנשים ששמו עין על הסדרה בזמן תהליכי ההכנה שלה הבינו שמדובר במשהו מיוחד, והעורכים נתנו ליוצרים מרחב אמנותי מכובד (מומלץ לבדוק את ספרו של גיבונס Watching the Watchmen לפירוט על תהליך היצירה של הסדרה). 

אני מניח שלאלו שמכירים את תעשיית הקומיקס בימינו זה נראה מגוחך ומטופש מצד מור וגיבונס לחתום על חוזה שכזה, אבל באמצע שנות השמונים קומיקסים עדיין נתפסו ברובם כמדיום מתכלה שלא נועד לשימור. מעטות היו היצירות שזכו להדפסה חוזרת בתור אוסף או ספר, ומעטות עוד יותר (דהיינו, לא קיימות) היו היצירות שנשמרו בדפוס באופן קבוע. באותה מידה היוצרים יכלו לחתום על חוזה שאומר שהם יקבלו את הזכויות כל עוד חזירים לא יעופו, מבלי לדעת של-DC יש מהנדסים שעובדים בשו-שו על תותח לשיגור חזירים. DC לא סתם מכרו לאנשים את Watchmen, הם מכרו לקהל הקומיקס את הרעיון שהם מקום שמכבד זכויות יוצרים, שמדובר בצעד אמיץ לכיוון שישלוט בעתיד תעשיית הקומיקס.

מובן שאף אחד לא יכול היה לחזות עד כמה Watchmen תצליח. הרמאויות התחילו באופן מיידי – ההוצאה מכרה תגים עם פרצוף הסמיילי המפורסם וכאשר מור וגיבונס ביקשו אחוז מהרווחים, כפי שהובטח להם בחוזה ממכירות ‘merchandising’, השיבו להם שמדובר בעצם ב- ‘promotional items’, ככה שלא מגיע להם כלום.

Watchmen הצליחה כל כך שהיא לא יצא מהדפוס במשך יותר משלושים שנה; כל כך הצליחה שאפשר להקים ספרייה שלמה רק מהמהדורות השונות שזמינות לקוראים: מהדורה רגילה, מהדורה מהודרת בכריכה קשה, מהדורת Absolute שמודפסת בגודל מגוחך ויכולה למחוץ תינוקות למוות, מהדורה בשחור-לבן, מהדורה עם אנטוציות (פרשנויות וביאורים), מהדורה דיגיטלית, תרגומים לשלל שפות, מהדורה עם הדפסה מחודשת של החוברות המקוריות בקופסה, ואני מניח שאיפשהו יש גם מהדורה בצורת מגבת. הזכויות לא חזרו, וגם לא יחזרו, לידי היוצרים.

נכון, DC לא הפרו את החוק. כל מה שהם עשו היה במסגרת ההסכם. מה שהם עשו היה גם לא מוסרי להדהים, בניגוד לרוח ההסכם אם לא למילים המדויקות. דייב גיבונס, מקצוען וותיק עם ניסיון של שנים בניצול מידי התעשייה, בחר למשוך בכתפיו ולקחת את מה שהיה יכול להציל מהעסקה. אלן מור, צעיר יותר ועצבני יותר, עזב בזעם את DC ואת תעשיית המיינסטרים של הקומיקס לטובת שורה של חברות עצמאיות, בתקווה שהן יכבדו את פועלו קצת יותר (זה לא בדיוק עבד, אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת).

מי ממשיך את השומרים? 

במהלך שאר המאה העשרים DC המשיכו להדפיס את Watchmen. אבל משהו השתנה בעשור האחרון: אחרי שנים של ניסיונות כושלים להרים הפקה יצא "השומרים" בבימויו של זאק סניידר ב-2009. הסרט לא היה ההצלחה המאסיבית הכלכלית שציפו לה אבל כן קיבל ביקורות חיוביות ועזר לקבע את המעמד של סניידר בתור במאי עם חזון ייחודי לסרטי קומיקס. בין אלו שהתלוננו על הסרט (כולל עבדכם הנאמן) שבה ועלתה התלונה ש-Watchmen פשוט לא נועדה לעיבוד, שמה שגורם לקומיקס לעבוד זה שהוא, ובכן, קומיקס. נוסף על כך מדובר ביצירה שעוסקת בעבר של המדיום והז'אנר בצורה שפשוט לא יכלה לעבוד בשנת 2009 – עדיין לא היו מספיק סרטי גיבורי על (שלא לדבר על סדרות טלוויזיה) כדי שהקהל הרחב יוכל להבין את כל המוסכמות שהיצירה מתכתבת איתן.

עשור לאחר מכן התלונות האלו כבר לא תקפות. גיבורי על נמצאים בכל מקום ובהחלט ניתן לטעון ש-Watchmen יותר רלוונטית כיום, בעולם שנשלט על ידי גיבורי על (העולם שלנו, אם היה לכם ספק). אבל ההשפעה החשובה של הסרט היא לא הזנקת הקריירה של זאק סניידר או פיתוח הרעיון של סרטי גיבורי על בדירוג R – זאת פתיחת השערים בכל הנוגע לניצול של Watchmen בתור לא יותר מעוד פיסת קניין רוחני; לא עוד יצירה יחידה שלא ניתן לגעת בה, אלא חלק מאסטרטגיית מכירות תאגידית.

וכך, DC התחילו ב-2012 את פרויקט Before Watchmen – סדרה של 32 חוברות שמספרת את כל מה שלא רציתם לדעת על מה שקרה לדמויות לפני שהן הופיעו בעמוד הראשון של הסדרה המקורית. למרות המעורבות של כמה יוצרים מוצלחים, הסדרה התקבלה במשיכת כתפיים ציבורית. כשגם זה לא עבד, החליטו לפני שנתיים לפרסם סדרת המשך בשם Doomsday Clock שמביאה את הדמויות לעולם של סופרמן ובאטמן. ועכשיו יש גם סדרת טלוויזיה.

אלן מור לא היה מעורב באף אחד מאלו. מי שיסתכל על הקרדיטים בפתיח של הסרט ישים לב שהוא מבוסס על "הרומן הגרפי מאת דייב גיבונס". מור אסר על ההפקות השונות להשתמש בשמו, ובמקום לכבד את הבקשה הפשוטה הזו ולתת לאיש להמשיך בשלו, האנשים שמעורבים ביצירות האלו מתעקשים להמשיך לדבר עליו ולהפוך אותו בכוח לחלק מהפרויקט. 

אותם היוצרים, והרבה פעמים גם המעריצים שלהם, מתפלאים שאלן מור כועס עליהם. הדבר יצר לו שלא בצדק תדמית בתעשייה של זקן נרגז, והאנשים שאחראים על יצירת התדמית הזו ממשיכים להתגרות בו. לצפות במעגל הלא נגמר הזה מזכיר קצת את הצפייה בסרט "איש הגריזלי" (זו לא בדיחה על שיער הפנים החריג באורכו של מור, אני נשבע) – אי אפשר להמשיך להציק לדוב ואז להתרעם עליו כשהוא משלח בך כפה אדירה. או מטיל עליך קללה.

מי מקלל את השומרים?

דיימון לינדלוף, האיש מאחורי סדרת הטלוויזיה נוכחית, משוכנע שאלן מור הטיל עליו קללה. הטענה הביזארית הופיעה באחד מהראיונות לקראת יציאת הסדרה. אני מניח שזאת רק הגזמה לשם הקומדיה, אבל זה גם המשך טבעי לטון הפאסיבי-אגרסיבי שלינדלוף מנהל מרגע הכרזת הסדרה מול דמות האבא החסר של מור. במקום לקבל את העובדה שהוא מעורב במשהו אפור מוסרית במקרה הטוב, הוא מתעקש להפוך את זה לדיון אינסופי ששם אותו עצמו במרכז השיח במקום את היצירה.

 בראיון קודם לינדלוף אמר שהוא יצר את הסדרה ב"רוח הפאנק" של אלן מור הצעיר. על זה יש לי שני דברים לומר: א. כן, אין דבר יותר פאנקיסטי מלעבוד עבור תאגיד גדול על יצירה בעשרות מיליונים שמבוססת על חומרים של יוצר צעיר ללא הסכמתו ב. אלן מור אף פעם לא ממש חתר לפאנק. הוא גם אמר לאלן מור – האמיתי, לא זה שבראש שלו – "לך תזדיין". אתם מבינים, הוא הולך לעצבן את אלן מור בשם אלן מור, לנצל את אלן מור בשם אלן מור ולהרוויח מעמלו של אלן מור בשם אלן מור.

ג'ון רפיון, כותב קומיקס בריטי (שנשוי ללאה מור, הבת של וכותבת בפני עצמה), צייץ לאחרונה שמבחינתו כל הסאגה של לינדלוף נגד מור היא לא יותר מדרך צינית להשתמש בשמו של יוצר הקומיקס הכי מפורסם בדורו בקמפיין לעליית הסדרה, אפילו שטכנית אסור להם להשתמש בו.

רפיון צודק. כל הסיפור של יצירת הסדרה הזו, כל מה שהוביל לעולם שבו היא יכולה להתקיים, הוא לא סתם דוגמה ל"רצחת ואז ירשת" – זה "רצחת ואז ירשת, ועכשיו אתה כותב לכל העולם למה מה שעשית היה בסדר גמור וחוקית אף אחד לא יכול לגעת בך, אז תפסיקו להתלונן, שבו בשקט ותצפו בתוכנית שלי".

אני מודה שחלק מהרגשות השליליים החזקים שלי כלפי התוכנית הזו נובעים מכך שאני לא אוהב את דיימון לינדלוף כיוצר (וגם כתוצאה מהראיונות האחרונים איתו, כאדם). לא ראיתי את "הנותרים", הסדרה שגרמה לכמה וכמה אנשים להכתיר אותו כמושיע הטלוויזיה, אבל זכיתי להיחשף לחלק ניכר מהתוצרת שלו. תצטרכו לעבוד קשה מאוד כדי לשכנע אותי שהכותב של "פרומתיאוס", "הפלישה למערב", "האויב בתוכנו – סטארטרק", "מלחמת העולם Z" ו"אבודים" (לצופינו הצעירים נספר ש"אבודים" הייתה כמו "משחקי הכס" – הסדרה שכולם דיברו עליה עד שהגיע הפרק האחרון והאינטרנט נשבר מרוב זעם) הוא האדם הנכון בשביל לעבד את אחת מיצירות המופת של מדיום הקומיקס.

אבל חוסר הכישרון של לינדלוף הוא לא הבעיה פה. גם אם יוצרים שאני אוהב יותר כמו נואה האולי או ווינס גילגאן היו מעורבים – ובטח אם הם היו נותנים את אותם ראיונות – הפרויקט היה משאיר לי אותו טעם מריר בפה. וכן, קורים דברים גרועים יותר על בסיס יום-יומי, וכן, תעשיית הקומיקס באמריקה בנויה על עשורים של ניצול יוצרים. אבל המקרה הזה, שממשיך להגדיר את היחס של עולם הקומיקס מהעורכים למנהלים ועד למבקרים והמעריצים, חורה לי במיוחד. 

הוא חורה לי כי אלן מור היה יכול להמשיך ולייצר הצלחה כלכלית בשביל DC (רוב הדברים שכתב בשבילם עדיין מוכרים פי כמה וכמה יותר מבערך כל יוצר אחר), אבל הם בחרו בדרך קצרת ראייה של הריגת הטווס שמטיל ביצי זהב; הוא חורה לי כי אלן מור ביקש רק שיעזבו אותו לנפשו אבל אנשים מתעקשים להמשיך לערב אותו באירועים הכואבים האלו; הוא חורה לי כי מדובר במשהו שממשיך עד עצם היום הזה ולא נראה שהולך לעצור בקרוב.

יש פשע בלב Watchmen, פשע של גניבה וניצול ומילים יפות שמכסות על כלום. הוא מהדהד בעולם שלנו, בעולם האמיתי, עד היום.

תגיות: