החיים שאחרי (סרט יפני)
ワンダフルライフ

לו היית צריך לבחור רק זכרון אחד נפלא, אותו אתה מוכן לחיות שוב ושוב, במה היית בוחר?

אורך: 1:58
תאריך הפצה בארה"ב: 12/05/1999
תאריך הפצה בישראל: 16/03/2000

4 תגובות פתח ספוילרים פתח תגובות ישנות

  1. פשוט נפלא

    רתם הדיקטטור-R

    יהיו פה ספוילרים קלים,אם כי אני לא חושב שזה אמור להשפיע בסרט שכזה. אבל מזהיר מראש.
    מתאר אכסניה מסוימת אליה אנשים מגיעים לאחר המוות , ופקידים מספרים להם שעליהם לבחור זיכרון אחד משמעותי מחייהם, בו הם יצפו ויחוו אותו שוב ושוב בחיים הבאים.
    לדעתי, לא צריך הרבה יותר מכך. הסיטואציה הבסיסית הזו היא פשוט מושלמת וכמובן מפנה ישירות את השאלה לצופה. הסרט מראה אפיזודות מגוונות של אנשים בוחרים את הזיכרון הנדרש, בצורה שממחישה עד כמה נפש האדם שונה ועשירה. אנשים רבים בוחרים בקלות זיכרון, אך יש אנשים שעבורם חשבון הנפש הזה מלא ייסורים.
    הסרט שואל שאלות מרתקות- איזה רגע בחיים שלך מגדיר אותך יותר מכל? האם בכלל ניתן להגדיר את הנפש שלך בעזרת רגע אחד, מיוחד ככל שיהיה? עד לאיזו רמה של כנות אתה מסוגל להגיע עם עצמך כדי לבחון את חייך? ישנו למשל בחור צעיר שבאופן אידיאולוגי בוחר לא לבחור זיכרון, כי הוא מבין שמשמעות בחירת הזיכרון היא למעשה לקיחת אחריות, דבר שממנו ניסה לברוח כל חייו.
    בין כל השיחות הכבדות והמהורהרות האלה, בהחלט יש גם הומור בסרט(למשל-"גבירתי, אתמול הלכת לעולמך,אני מצטער על האובדן שלך")
    העיצוב הבנאלי והפשוט שבה מעוצבת האכסניה אליה מגיעים המתים מקורי מאוד בעיניי. לעיתים קרובות נוהגים לתפוס את המוות כמשהו עצום,בין אם גן עדן ובין אם גיהנום. הסרט הזה מציע את האפשרות שהמוות הוא בסך הכל תחנה בחיים. אבל הסרט אומר שעצם קיומה של התחנה הזאת נועד לגרום לנו לחשוב על משמעותה של הנסיעה אליה, ושעדיף לחשוב על המשמעות הזאת בזמן הנסיעה, כדי לא לרדת מהאוטובוס ולגלות שהדרך היתה ריקנית לחלוטין (מתנצל, יצא לי נורא פואטי)
    אבל למרות שהסיטואציה הבסיסית מושלמת, קורה אדה לא מסתפק בה. בצורה חכמה מאוד הוא בונה את התסריט בסבלנות גדולה, כמעט מרדימה, כדי לספר סיפור שהוא בו בזמן פשוט מאוד, אך בו בזמן גם ממיס את הלב לחלוטין.
    בלי שנשים לב איך, דמות שולית לכאורה הופכת לדמות הראשית, וזו עוברת תהליך של גילוי עצמי שסופו באחת התובנות ההומניות והמרגשות ביותר שראיתי בקולנוע.
    יחד עם 'המשפחה שלי', מדובר בסרט השני של הירוקאזו קורה אדה שאני רואה. בשני הסרטים הוא התברר כאמן ערמומי ומתוחכם, שעושה סרטים שבנויים בקפידה ומלאים ברבדים וברגישות הומנית. אין לי שום תירוץ קביל לשאלה למה לא השלמתי את כל הפילמוגרפיה שלו בינתיים (צפיתי בסרט בסינמטק לפני כארבעה חודשים)
    חפשו את הסרט הזה.הוא ידרוש המון סבלנות,אבל זה לחלוטין יהיה שווה את זה.

    • אני גם אוהב את הסרט

      אבל רוצה להגיד שלמרות הדרך שבה התסריט מנווט את עצמו בצורה ערמומית: עדיין חשתי שהוא ארוך מדי שלא לצורך.

      • מבין אותך

        רתם הדיקטטור-R

        אם לא עשית זאת,ממליץ לצפות בסרט שוב.כשיודעים למה נכנסים אז הרבה יותר קל וכיף להתחבר לסיפור של כל דמות.
        יש מצב שבאמת הסרט מעט חוזר על עצמו,ובצפייה ראשונה היה לי קצת קשה, אבל בצפייה שנייה נשארתי עם טעם של עוד.

  2. שרשרת המזון

    בשנת 2002 קיבלתי מחבר קסטת וידאו עם כתבה מצולמת על איי גלפגוס, לשם התכוננתי לנסוע.
    בהמשך לכתבה , על גבי קסטת הוידאו, היה מוקלט הסרט החיים שאחרי, וכך, ממש במקרה, התוודעתי אליו.
    אכן, הרעיון מקסים, הסיפורים מרגשים, יש הומור דק ואינך יכול כמובן שלא לחשוב על חייך שלך:
    מה הייתה אתה בוחר? האם אתה יכול, או שתוכל בעתיד להסתכל על חייך בסיפוק? האם אתה יכול בכלל להסתכל לעצמך בעיניים ועוד.
    הקצב האיטי הוא חלק מהעניין של מרחק ופרספקטיבה.
    אבל , לעיתים נדמה שבסרט היה אפשר להתעמק יותר בסיפורי הדמויות ולפתח אותן , כי בחלקן לא ׳נגעו׳ מספיק לעומק לטעמי .ויש מספיק זמן לכך…

 

כתיבת תגובה

(חובה)

Optionally add an image (JPEG only)