בשבוע שעבר יצא הטריילר לסרט "Cats" (או, כפי שאכנה אותו מעכשיו, "החתולות". במלעיל) ומהרגע ששמעתי את ג'ניפר הדסון מתחילה לשיר את "Memory", התרגשתי כמו ילדה עם קוקיות. למרבה המזל, מהר נחתתי לקרקע הקרה והקשה שהיא המציאות, כי התברר לי שהאינטרנט קורע את הטריילר הזה לגזרים. "יש לנו חמישה חודשים כדי לפתח התמכרות למת' בשביל הדבר הזה", צייץ אחד. "הסרט הזה הוא העונש שלנו על פילטרים בסנאפצ'ט", צייץ אחר. "קרקד" הגדילו ועשו וקראו לו "פשע מלחמה". להלן פשע מלחמה:
קצת רקע – "Cats" היה, לתקופה, המחזמר הותיק ביותר בברודווי (כ-7500 הצגות) ובווסט אנד (קרוב ל-9000 הצגות). הוא היה לאבן דרך בתולדות התיאטרון המוזיקלי. שעד 2012 (קצת יותר משלושים שנה אחרי שהוצג לראשונה), הרוויח יותר מ-3 מיליארד דולר. כלומר, הוא לא רק אחת מהצגות התיאטרון המצליחות ביותר אי פעם – הוא המציא דרכים חדשות בהן תיאטרון יכול להצליח. ובכל זאת, חובבי המדיום שונאים אותו ולועגים לו בכל הזדמנות (כפי שאפשר לראות בסדרות כמו "קימי שמידט" או "האקסית המטורפת").
אז למה המחזמר הזה כל כך אהוב? ולמה הוא כל כך שנוא? ובכן, לעניות דעתי, מדובר במחזמר דבילי ברובו, מרגש לפרקים, שבוים ועוצב בצורה מנקרת עיניים – מה שיכול להסביר את המשיכה הבינלאומית אליו. הוא מופע מחול מרהיב עם המון שירים קליטים שמחברת ביניהם עלילה מינימלית מאוד וביזארית ממש:
זה סיפורו של שבט חתולי רחוב לונדוניים שלילה אחד בשנה נאספים לכבוד נשף חגיגי שבסופו פטריארך השבט יחליט מי מהם קיבל את הזכות לעלות השמיימה ושנשמתו תתגלגל לחיים חדשים. עד סוף ההצגה, כל החתולים יציגו את עצמם בשיר וריקוד. זהו. זאת כל העלילה.
רגעי השיא של ההצגה הם אלה שבהם אנדרו לויד וובר פשוט נותן לשחקנים שלו לשיר מכל הלב. לא מעט שירים מתוך ההצגה מתפקדים כשירים מצוינים בפני עצמם, והשיא מגיע עם הלהיט הגדול מתוך המחזמר ואחד הגדולים אי פעם – "Memory". אנשים מכירים את השיר הזה גם בלי לדעת ששרה אותו חתולת רחוב שמאוחר יותר תמצא את עצמה על צמיג מעופף (עזבו. באמת) ובצדק: זו בלדת פופ יפהפייה שבידיים הנכונות יכולה להיות מרסקת לב בצורה די אפקטיבית.
על עיבוד המחזמר הופקד טום הופר, במאי שיש מבקרים ששונאים בתשוקה בוערת אך עדיין מצליח לגרום לשחקניו לזכות באוסקר סרט אחר סרט. הוא אסף לחיקו צוות שחקנים שנע בין המרשים ל"מה לעזאזל הסרט הזה הולך להיות": איאן מק'קלן, רבל ווילסון ואידריס אלבה מצד אחד, וטיילור סוויפט וג'ייסון דרולו מצד שני. לכל אחד יש את השחקן המועדף עליו מבין השחקנים אבל מבחינתי האס האמיתי –היא דיים ג'ודי דנץ', בתפקיד שמגדרו עוקם במיוחד בשבילה. דיוטרונומי בדרך כלל מגולם על ידי גבר, אבל ג'ודי דנץ,' כידוע, יכולה לעשות הכל.
ההזדעזעות הקולקטיבית של האינטרנט מובנת – אבל עדיין מתישה. כן, העיצוב של החתולים באמת משונה. זה כי "Cats" הוא באמת מחזמר מאוד משונה. ככה נראות הדמויות, ריבונו של עולם. כל עיצוב אחר היה מהווה בגידה מוחלטת בהצגה קלאסית. זה כמו להתלונן על כך שלהוביטים יש רגליים שעירות. זאת חלק מעסקת החבילה ואם אתם לא בעניין, כנראה שהיא לא ממוענת אליכם.
הציפייה ל"Cats", בקרב מעריצי הז'אנר בכלל והמחזמר הזה בפרט, אמורה להיות אופטימית אך זהירה – בפעם האחרונה שטום הופר ביים גרסה קולנועית למחזמר איקוני, התוצאה הייתה "עלובי החיים", סרט שלמרות ראסל קרואו, גם נתן לנו את אן הת'וואי גורמת לקהל לפרוץ ביבבות עם הביצוע שלה ל"I Dreamed a Dream". מצד שני, בפעם האחרונה שסרט שמעבד את אנדרו לויד וובר מהבמה למסך עלה לאקרנים, התוצאה הייתה "פאנטום האופרה", שהיה כישלון חרוץ בקופות ובקרב המבקרים.
התגובות לטריילר רומזות לתוצאה דומה, אבל אני, כאמור, שומר על אופטימיות – לי דווקא די נעים לשמוע את ג'ניפר הדסון שוב. ושוב. אל תקשיבי להם, ג'ניפר. את חתולה טובה.
ראיתי את קטס בלונדון בשנות התשעים
הייתי בת 16, כבר לא נכשלתי באנגלית אבל גם לא באמת הצלחתי לעקוב אחרי השפה, ובשלב כשלהו ויתרתי, נתתי לקולות להתעמעם והתרשמתי מהויזואליה.
זה מחזה מרהיב, לא סתם הוא גרף כל כך הרבה פרסים. עוד כשהתיישבנו במקומותינו, זמן מה לפני שהתחיל המחזה, כבר התרשמתי ממבנה הבמה שהיתה עגולה וסביבה היו פזורים פחי ענק וצמיגים עצומים. פתאום הבנתי שהבמה עוצבה כך שתתאים למימדי אדם שמתימר להיות חתול.
כמה שנים מאוחר יותר, כשטרחתי לקרוא מה באמת קורה במחזה, הבנתי שלמעשה הבנתי את עיקרי הדברים מבלי להבין כמעט אף מילה. קאטס באמת חקוק בליבי כאחד המחזות היותר מרשימים שראיתי- ואני אפילו לא כל כך בקטע של מחזות זמר.
עד כאן המחזה הזה, עכשיו בואו נדבר על הטריילר:
אולי מעניין להזכיר עוד מחזמר אולטרא מצליח שהדמויות הראשיות בו הם חתולים: מלך האריות. במלך האריות-גרסת הבמה, אנשים בתחפושות של בע"ח מסתובבים על הבמה, שרים, משחקים ומעבירים עלילה שלמה. וזה מרשים כי השירים טובים, והסיפור טוב ואומרים שגם התפאורה מצויינת. זה מרשים, משום שבמחזה או מחזמר, המגבלות של התפאורה ושל נראות השחקנים הם חלק מהעניין, מי שרוצה לראות דינאמיות של נופים מתחלפים וסביבות משתנות באופן רדיקלי, תיקוני ניראות של הדמויות כך שהחיות והמפלצות וכל דבר אחר יראו ריאליסטים, יעדיף כניראה לצפות בגרסת הסרט.
ואיזה קטע, מלך האריות מבוסס על סרט, שיצא ב2 גרסאות: מצויירת וריאליסטית.
ומה יש בשתיהן? חיות "אמיתיות" ולא בני אדם בתחפושת.
אז למה בחתולים היה דחוף כל כך להשאיר את הדמויות כאנשי חתול? אפילו thundercats נראו יותר טוב מהדבר הקרינג'י הזה, ומה שנסלח בפורמט תיאטרלי, לא נסלח בפורמט קולנועי.
בתאטרון הרשימו אותי מאוד המחוות החתוליות של השחקנים, בקולנוע הרי ממילא הכל ילוטש באפקטים, אז למה אני לא צופה בחתולים?
לא יודעת אם זה מכוון או לא, אבל מתאים לשאלה שעלתה בשבוע שעבר, אני חושבת שזה בדיוק הסרט שדורש רימייק באנימציה.
זה טריילר הזוי ברמות!
מצד אחד את שומעת את ג'ניפר האדסון שרה כמו מלאך – אבל אז את צופה בטריילר כל כך קריפי עד שמתקבלת הרגשה כאילו זה טריילר לסרט אימה.
אולי אם היו בוחרים שיר שונה זה היה אחרת.
אני חושבת שאם זה היה סרט אנימציה התוצאה הייתה טובה יותר.
אני מאוד אוהבת חתולים, וגם די מחבבת בני אדם,
אבל יצורי הכלאיים שבטריילר החרידו אותי.
זה כמו לערבב שוקולד עם חרדל.
בול!
(אוף, כמה בא לי שוקולד)
אני שמחה שמשהו כה מוזר קיים
אבל עדיין חושבת שהיה עדיף ללכת על אנימצית דו-מימד או לחילופין, איפור במקום ה-CGI הכעור
הבעיה העיקרית היא שהטריילר פשוט נראה כמו הצגה מצולמת
אני לא סבלתי את "קאטס" בגרסה הבימתית, אבל יותר בגלל העלילה הלא-קיימת והאורך המתיש, פחות בגלל העיצוב/העמדה/כוריאוגרפיה וכו'. יש דברים שהם הגיוניים להצגה שרואים על במה בלייב ללא עריכה, אבל כשמעבירים אותם לפורמט של סרט הם פשוט נראים ביזארי על גבול המגוחך.
זה היה ג'. גולדבלום שאמר
Your scientists were so preoccupied with whether or not they could, they didn’t stop to think if they should.
אולי אפשר לשים פרווה דיגיטלית על שחקנים ולגרום להם להיראות כמו אנימגוסים שנתקעו באמצע השינוי. זה לא אומר שצריך.
לא כל מחזמר צריך (או אפשר) להפוך לסרט...
את Memory הכרתי מילדות בביצוע של ברברה סטרייסנד ולא סבלתי אותו – שמלץ פומפוזי דביק, צווחני ומתייפח. לא ידעתי שהוא ממחזמר… כשהייתי בצבא הקצינה שלי הביאה למדור קלטת אודיו עם מבחר השירים בביצועים של ההפקה האמריקנית. במהרה הם מצאו חן בעיניי וחרשתי עליה בווקמן בשמירת שבת. קניתי את אותו אלבום בדיוק בתקליטור, ובטיול משפחתי ללונדון התעקשתי על Cats (בדיעבד, מזל שהוריי התעקשו גם על "עלובי החיים") וזה היה כל מה שקיוויתי: שילוב נהדר של מופע אקרובטי, ריקודים ושירים בחיבור עלילתי קלוש ולא באמת חשוב. קניתי שם את קלטת הווידאו (ולימים את ה-DVD) ובעיניי היא ממצה את כל מה שצריך – צילום מיטבי של מופע בימתי (לא בהופעה חיה מול קהל, הקלטות באולפן וכו'). מי צריך יותר?
בתקליטורים יש גם יתרון חשוב – היכולת לדלג על שירים ולצפות רק בקטעים האהובים. הייתה סיבה שהקצינה שלי קנתה קלטת "מבחר" והייתה סיבה שבבית צבי/תיאטרון הספרייה העלו (לפני כעשור) גרסה מקוצרת (כ-70 דק' בלי הפסקה במקום שעתיים+): לצד שירים חזקים וראויים יש במחזמר הזה גם לא מעט שירים משעממים ומיותרים (חסרה בו עבודת דרמטורג טוב שאינו יודע רחם). לפני כשלוש–ארבע שנים הגיעה לישראל הפקה נודדת (בריטית, אאל"ט) ואז פתאום הופתעתי לגלות חלקים ושירים שלא זכרתי (שלא לומר הדחקתי) את קיומם… בעיקר 20 הדקות של מחזמר בתוך מחזמר, בזבוז זמן מוחלט.
אפשר רק לקוות שיוצרי הסרט הזה השכילו לוותר עליהם… (אם לא השכילו לוותר על הסרט). כי בתור סרט קולנוע הוא באמת עוף מוזר שלא מצליח לחבר בין הסוגה למדיום – למה להפוך את זה לריאליסטי אם זה ממש לא? אפשר היה לנסות למצוא לזה סיפור מסגרת בנאלי אבל הגיוני יותר – למשל מופע קרקס או להקה שמעלה את המחזמר וכיו"ב. הקדימון הזה נראה כמו שעטנז הזוי ומגוחך אפילו לאוהדים כמוני.
ונקודה אחרונה בעניין הליהוק – יסלחו לי כולם, לא חובבת את ג'ניפר הדסון. לא אהבתי אותה גם ב"סמאש". היא יודעת לפתוח פה ולרוקן את הריאות, ויש לה עוצמות, אבל אני לא נהנית להקשיב לה, היא תמיד נשמעת לי טכנית נורא, גם כשהיא לא צועקת. אם יש משהו שבכ"ז גורם לי לחבב (קצת) את Memory בגרסה הבימתית, זו תחושת הכאב האותנטי שמביאה איתה לתפקיד איליין פייג' (שהחליפה את ג'ודי דנץ' בהפקה המקורית, הידעתם? דנץ' נפלה ושברה את הרגל בחזרות, ופייג', aka אוויטה, נחלצה לעזרתו של ובר והשתחלה לתפקיד האיקוני של גריזבלה ברגע האחרון). משהו בתחינה הנואשת שלה נשמע לי אותנטי יותר. אגב, זה היה נהדר גם בביצוע המקסים של רויטל זלצמן (ששיחקה בתפקיד גם בבית צבי) ב"גריז" לצד זמרת שיודעת לשיר אבל לא להגיש את השיר (כדאי לצפות בסרטון הסוף).
ואף על פי כן ולמרות הכול, יש להניח שאצפה בסרט… אולי לא בקולנוע, אבל זה יקרה כך או אחרת (לכל הפחות בשירים האהובים עליי, בתקווה שלא יקלקלו לי אותם).
למעשה, את רוב מחזות הזמר הבימתיים עדיף לא להפוך לסרטים
אלא אם כן משנים אותם מן היסוד כך שיתאימו למדיום הקולנועי.
במקרה הרע, מקבלים את האדפטציות הקולנועיות של רנט (איך לעזאזל הם הצליחו לקחת את הקאסט המקורי של המיוזיקל המופלא הזה ולעשות סרט כל כך גרוע) ושל המפיקים (הסרט המקורי מושלם, הגרסה הבימתית מטופשת אך חמודה, והסרט המוזיקלי שמבוסס על מיוזיקל שמבוסס על סרט שמספר על מיוזיקל כושל, הוא שיקוץ שלא נראה כדוגמתו). במקרה הלא-נורא-אבל-למה-היינו-צריכים-את-זה מקבלים את ג'ונטרה בפאה בתור אמא של טרייסי טרנבלד או את אן האת'ווי מייבבת עם עיני עגל בוהות.
דווקא "המפיקים" החדש היה חביב ביותר בעיניי
העביר היטב את החוויה הבימתית למי שלא זכה לצפות בה בברודווי, בסגנון קצת מיושן (הרבה צילומי אולפן, הזכיר לי את הסרטים המוזיקליים הישנים של MGM) אבל לא מביך או בעייתי, פשוט לא מאוד קולנועי, לא נורא. אני חושבת שרוב האנשים שאהבו אותו בתיאטרון אהבו גם את הסרט; פשוט יש לא מעט כאלה שלא אהבו אותו גם בתיאטרון (המשפחה שלי, למשל).
לגבי המפיקים - אני מסכים עם טריליאן
לא עיבוד סוחף, ובכלל, לא ממש הבין את הקטע של "עיבוד", ולא יהיה אף פעם ברשימת עשרת מחזות הזמר הקולנועיים הגדולים – אבל זה מחזמר נהדר, והגרסה המוצלמת שלו מעבירה את זה שהוא מחזמר נהדר, וזה די והותר עבור אנשים שלא היו חיו או תיירו בניו יורק בזמן הצגת המחזמר.
מהההה נסגרררר עם וויקדדדד
באיזה קטע דיסני הספיקו להוציא את החיקוי שלהם לוויקד לפני שהוויקד המקורי הספיק להגיע לקולנוע? אידינה כבר מבוגרת מדי בשביל לחזור לתפקיד, מן הסתם, וגם קריסטין (למרות שהיא יכולה לחזור בשביל לגלם את מיס מוריבל, למשל), אבל המחזמר הזה דורש עיבוד קולנועי הרבה יותר מ"קאטס". מדברים על ההפקה הזאת בערך מאז שהמחזמר עצמו יצא, אבל היא כל הזמן הולכת ונדחית. לפי ויקיפדיה, יוניברסל נתנו ל"קאטס" את תאריך ההפצה שהיה אמור להיות זה של וויקד. עקרונית, הוא אמור לצאת עוד כשנתיים וחצי, בחג המולד 2021. אם זה אשכרה יקרה, דיינו. רק הלוואי שזה אשכרה יהיה שווה משהו. ושלא יקחו איזו אריאנה גרנדה לאחד משני התפקידים הראשיים!
אוקי, זה נורא יפה.
ציפיתי לגרוע מכל, ויש משהו באנשי החתול האלה שדווקא מצליח להיות קריפי בצורה הנכונה, חתולי במידה לא מבוטלת ואשכרה מעורר סקרנות.
השירים מעולים ומצמררים. הקשבתי להם הרבה בתקופת מבחנים כלשהי.
I'm in, גם אם אהיה היחידה.
זה נראה מוזר קריפי ואדיר
ראיתי מישהו אומר שהסרט הזה יהיה מועמד למלא אוסקרים, או מועמד לכל הקטגוריות בראזי.
אני חושב שיהיה שילוב בין השניים
סיכויי האוסקר של הסרט הזה מעניינים בעיני
שלושה נתונים שאי אפשר להתווכח עליהם:
1. טום הופר לא ביים סרט עם פחות משתי מועמדויות לאוסקר על המשחק מאז 2011.
2. טום הופר לא ביים עד עכשיו סרט בלי ששחקן אחד מתוכו יזכה באוסקר מאז 2011.
3. עד כה לא היה שחקן אחד אי פעם שהועמד לאוסקר לתפקיד של חיה מדברת.
נראה ש-3 יהיה הגורם המכריע כאן, ולו רק בגלל שאת סחורת זמרת הנשמה של הדסון האקדמיה קנתה כבר לפני קרוב ל-15 שנה. בטוני דווקא הם מאוד גמישים לגבי סוג התפקידים שיכולים לזכות בפרסים – בטי באקלי זכתה על גילומה של גריזבלה, החתולה המזמרת, וב-98' רוג'ר בארט זכה בו על גילומו של סנופי. ב-2001 אדי מרפי היה יחסית קרוב למועמדות על "שרק", אבל זה לא באמת היה קורה. סביר מאוד שהראזי יצטרפו לחגיגה, כי סרט כמו "קאטס" הוא מטרה קלה מאוד, בטח אחרי שהטריילר זכה לכזה יחס של פסולת רעילה. מאז 84' שחקן לא קיבל מועמדות לאוסקר ולראזי על אותה הופעה, ככה שסביר שהאדסון (היחידה שאני רואה מקבלת יחס כלשהו מתוך כל האנסמבל הזה – אולי דנץ' ומק'קלן יצליחו לגייס תמיכה, אבל הסבירות ש"קאטס" יהיה שחקן משמעותי מספיק בעונת הפרסים כדי שיותר מאחד ייכנס לזירה נמוך ביותר) לא תזכה ליחס דומה.
מי זה השחקן ב-84
שקיבל מועמדות לאוסקר ולראזי על אותה הופעה?
שחקנית – איימי אירוינג על "ינטל".
מה כל-כך גרוע בפאנטום של האופרה, שמישהו יסביר לי בבקשה
(ל"ת)
רק על עצמי לספר ידעתי...
אבל באופן אישי, כשצפיתי בו (ועבר הרבה זמן מאז, כן?) פשוט לא הרגשתי כלום. חלק מהשירים הכרתי לפני כן, ואני זוכרת איך הוריי חזרו מנסיעה ללונדון ודיברו עליו בהערכה רבה, לכן היה לי מוזר שהסרט פשוט הרגיש חסר לב. כאילו אני צופה באנשים מדקלמים שורות ושרים שירים, ולא בשחקנים שגם מעבירים רגשות תוך כדי. אפילו השתעממתי קצת.
באותו זמן לא ידעתי בדיוק מה הבעיה, עד שראיתי את הגרסה המוסרטת של המחזמר, שצילמו כאשר העלו ברויאל אלברט הול בלונדון הפקה מיוחדת לכבוד 25 שנה למחזמר. השחקנים שם, גם הראשיים אבל גם בתפקידים הקטנים ביותר, פשוט עושים עבודה הרבה יותר טובה. ובמיוחד, וזה הכי חשוב, השחקן של הפאנטום ששם את ג'רארד באטלר (אותו אני דווקא כן מחבבת) בכיס הקטן.
ויכול להיות שזה באמת מחזמר שלא עובד בהפקה קולנועית באותה המידה שהוא עובד על הבמה. לראות את החלפת התפאורות, את המעבר התת קרקעי ואת הנברשת מתנפצת על במה זה מרשים. בקולנוע זה הסטנדרט, אז אין בכך שום דבר מיוחד.
אוקיי (תודה על שתי התגובות!)
אני דווקא די נהניתי מהסרט, הצלחתי להתחבר לדמויות ונהניתי מהשירים והאווירה. רק זמן רב אחרי שצפיתי בו נחשפתי לביקורות החריפות לסרט והדירוגים הנמוכים (לאו דווקא פה, יותר באתרים הפופולריים העולמיים) ומאוד הופתעתי. עם זאת, יש לציין שני גורמים שאולי מסבירים את הפער הגדול בין חווית הצפייה שלי לזו של אחרים:
א. אף פעם לא ראיתי את המחזמר או גירסה אחרת של סרט (ידוע לי שיצא עוד סרט אחד לפחות). בהערת אגב, גם לא קראתי את הספר שעליו המחזה התבסס, אבל לא יודעת אם זה היה משנה משהו בכלל.
ב. ראיתי אותו בצפייה ביתית עם חברה שכבר הכירה את הסרט וסיפקה קריינות ופרשנות תוך כדי הצפיה בסרט.
אז… לא יודעת. אני נהנתי, ולא נראה לי שמגיע לו יחס כזה, אבל אולי זה קשור יותר לנסיבות הצפיה שלי, מי יודע.
מקווה לצפות במחזמר מתי שהוא, בכל אופן.
גם אני לא צפיתי בו על הבמה, כאמור
הואיל והמחזמר הצליח מאוד, נראה לי שהשירים פשוט מרשימים מאוד על הבמה, בביצוע חי של זמרים מלאי כריזמה, ואז יש בזה משהו סוחף. אבל בקולנוע זה די הולך לאיבוד ונשארים רק עם העלילה, והיא לא כ"כ מעניינת למען האמת.
גם בגזרת השחקנים הליהוק היה מאכזב – השחקן הראשי (של הפנטום) לא הלהיב אותי משום בחינה; איימי רוסום חמודה אבל לא יותר מזה (אין לה איזה קסם כובש) ומיני דרייבר פשוט מעצבנת. שאר השחקנים היו בסדר, אבל בתפקידים די משניים בסה"כ.
נשארנו עם שירים לא רעים שבהחלט שמחתי להכיר (מבין אלה שלא הכרתי) אבל לשם כך לא צריך דווקא את הסרט… וכאמור, זה לא שהוא היה רע, הוא פשוט היה קצת מע. לא הצטערתי שצפיתי בו (ואפילו יותר מפעם אחת) אבל לא היה קסם, לא נכבשתי.
לא גרוע במיוחד, פשוט לא טוב במיוחד...
לא צפיתי בגרסה בימתית שלו, אבל הגרסה הקולנועית די סתמית ופושרת. לא יודעת מה לא עובד שם, אבל זה פשוט לא "זה".
פתאום הבנתי את מי הם מזכירים לי
הם מזכירים לי את Annoying Orange וחבריו:
https://www.youtube.com/watch?v=ZN5PoW7_kdA
כמובן שטום הופר מביים את הסרט הזה *סמיילי מאוכזב*
(ל"ת)
העלילה של קאטס
ממש מזכירה את זו של שורת המקהלה.
אף פעם לא ראיתי או צפיתי בקאטס, בגלל היחס השלילי, מעניין שלא זכור לי יחס כזה שלילי לשורת המקהלה שזה בגדול אותו דבר (שיר של שחקן כושל שמציג את עצמו ובסופו ששה מהם יעלו השמיימה)
גם אני לא צפיתי בקאטס
כך שאני לא יכולה להגיב עליו,
אבל לגבי שורת המקהלה – זה מחזה מאוד כנה, מאוד ישיר ומאוד אמיתי.
המחזה המקורי (לפני שהסרט עיוות אותו) היה פשוט השחקנים על הבמה, עם הקול של הבמאי מהדהד ברקע, וכל הקהל מרגיש כאילו הוא נמצא שם על הבמה הזו יחד עם השחקנים, וכאילו הוא בעצמו נבדק ונבחן ונאלץ להכיר בחסרונותיו.
לא יודעת איך זה קאטס, אבל קשה לי להאמין שיש כזו רמה של כנות, וכזו יכולת לייצר אמפתיה אצל אנשים בתחפושות של חתולים…
סרטון שמנתח את המחזמר "חתולים" בגרסת ההופעה המצולמת
(והמוצלחת מאוד, אפשר היה להסתפק בה לנצח, לדעתי). הכינה אותו מעריצה מושבעת ומתלהבת שצפתה בו כ"כ הרבה שהיא שמה לב לפרטים רבים ברקע והאירה לא מעט נקודות שלא חשבתי עליהן עד היום. היא מסבירה קצת על מבנה העלילה (שאין בו הרבה), הדמויות ועוד. מומלץ מאוד לחובבים (וגם למי ששוקל להיות).
Let's Talk About CATS
הסרט, כצפוי, נקטל ללא רחם.
נראה שהמבקרים מתחרים מי יקטול את הסרט קשה יותר ומרהיב יותר. מצד אחד – חבל, אני בעד מחזות זמר קולנועיים ומצער אותי שכישלונות כמו CATS יפגע עוד יותר במוניטין הבעייתי ממילא של הז'אנר בקולנוע. מצד שני – כמה שהביקורות מזדעזעות יותר, כך אני מחכה לראות אותו יותר. אם הוא גרוע אפילו קצת כמו שהעדר אומר שהוא, יכול להיות שהוא יהיה הסרט המבדר של השנה, ואתאכזב בעיקר אם הוא יתגלה כסרט בינוני. לא ראיתי כזאת קטילה קולקטיבית ומלאת חדווה של סרט הוליוודי מיינסטרימי (שנעשה על ידי במאי זוכה אוסקר! עם המון כוכבים! לשתיים מהן יש אוסקר!) אולי אף פעם. אחד אמר שדבר ביזארי ומחריד כמו "קאטס" לא ייעשה יותר לעולם, אחת כתבה שהיא ראתה זוועות שאף אדם לא צריך לראות. יוניברסל משכו את הסרט מאתר ה-For Your Consideration לקידום לקראת האוסקר שלהם, ומתכננים להוציא אותו מחדש עם אפקטים משופרים (מתוך תקווה נכזבת שזה יעזור) – אחד הגולשים החדים מצא רגע שבו אנשי האפקטים הממוחשבים של הסרט (שלפני צאתו התהדרו בחדשנות של "טכנולוגיית הפרווה הדיגיטלית" שבה השתמשו) התעצלו לעבוד על כף ידה של דיוטרונומי שמגלמת ג'ודי דנץ', וניתן לראות את כף ידה האנושית – כולל את טבעת הנישואים – של ג'ודי. הניו יורק טיימס ריכז כמה מהתגובות המזדעזעות כאן.
לפחות בנושא האפקטים
קרה כאן משהו שכנראה לא קרה עוד בשום מקרה – האולפן הפיץ לבתי הקולנוע גרסה מתוקנת של הסרט עם תיקוני אפקטים, אחרי שכבר התחילו ההקרנות.
הקטילות בטוויטר מצחיקות אך גם מתסכלות
משעשע לקרוא ציוצים של חוויות של אנשים שצפו בזוועות, אבל מבאס לראות שלהרבה מהם מצורפות תמונות / סרטונים שצולמו בתוך האולם. גם אם אתם חושבים שסרט ממש גרוע או מגוחך, להוציא טלפון ולהתחיל לצלם אותו במהלך ההקרנה זה סופר דיק-מוב לאנשים שצופים אתכם (ויש גם את האספקט החוקי והכל). תשמרו את הטלפונים בכיס כשאתם רואים סרט.
האם זה מקרה מבאס של Uncanny valley ?
הגדרה: העתקים מלאכותיים אשר דומים באופן כמעט מושלם, אולם לא לחלוטין, לבני אדם, גורמים לאנשים הצופים בהם תחושה מטרידה ולא נוחה. זה, בהפשטה, בגלל שהמח עובר ממצב של "זה ממש מזכיר לי פנים" למצב של "משהו דפוק בפנים האנושיות האלו".
החתולים האלו יותר מידי אנושיים: הם לא אדם בתחפושת, הם חתולים עם תווי פנים לא מתאימים וחתולות עם חזה אנושי. זה גרוטסקי משהו…
זה לגמרי זה
לדעתי הרבה מהחוסר נוחות שחשים במהלך הצפייה בסרט הזה היה נמנע על ידי שימוש באיפור ותלבושות במקום CGI. זה אולי לא היה הופך את הסרט ליצירת מופת (בטוח שלא) אבל זה לפחות היה נותן להתרכז בשירים ובעלילה (נגיד) במקום במראה של הדמויות.
ודבר אחד אחר שהפריע לי – נראה שרוב הזמן צילמו את הדמויות על מסך ירוק ואז שתלו אותן בתוך התפאורה, גם כשאין סיבה הגיונית לכך. יש כל הזמן תחושה שהדמויות לא באמת נמצאות בחלל שבו הן אמורות להיות, לא באמת דורכות על הרצפה וכד׳.שזה בעיה כשחלק מהאטרקציה הם קטעי ריקוד ממושכים. העין שלי כל הזמן הלכה לרגליים כדי להסביר לעצמי למה זה מרגיש שהדמויות מרחפות גם כשהן על הרצפה.
דרך אגב למי שחושב שזה סרט שאפשר להנות מכמה הוא גרוע – לא ממש. הוא בעיקר נורא משעמם כשמתגברים על המימד הביזארי שלו.
איפור במקום CGI וסט במקום מסך ירוק
זה בעצם מה שקורה במחזמר, והוא עטור פרסים ושבחים. כניראה שזה היה מציל את הסרט :)
לזכותו של הסרט אומר
שגם המחזמר עצמו היה המשמים ביותר שראיתי בחיי, אכזבה טוטאלית שזכורה לרעה גם אחרי 25 שנה.
אני חושבת שזה בעיקר עניין של תיאום ציפיות
כי "מחזה" אין בו, וזה משהו שמקשה על אנשים להתחבר אליו, בעיקר אם לא יודעים מראש למה הולכים ולמה לצפות, ומנסים להבין מה קורה ומה העלילה, ואין מה להבין כי היא לא ממש קיימת… הוריי שצפו בו בברודווי אמרו שהוא היה מרשים אבל הם לא הבינו מה קורה (וחשבו שה"בעיה" אצלם) וויתרו על צפייה שנייה איתנו בווסט אנד. לעומת זאת אני הגעתי מוכנה והכרתי היטב את רוב השירים, אז נהניתי מאוד לצפות בהם על הבמה סוף סוף (עד אז עוד לא ראיתי כלום, ולפני עשרים שנה עוד לא היה יוטיוב). בשורה התחתונה, הוא רחוק מלהיות מושלם (כאמור, גם אני הייתי מנפה ממנו לפחות שליש), ועדיין, למרות הכול – הצלחה מוכחת.