הרגע שאני ייחלתי לו הגיע. "הנוקמים: סוף המשחק" סוף סוף עקף את "אווטאר" והפך לסרט הכי מצליח בכל הזמנים. הסרט, כך על פי מארוול, הרוויח 2,789.2 מיליון דולר, וזה כל מה שהיה צריך (למרות שהוא כנראה ירוויח עוד). כן, זה דרש שחרור מחדש של הסרט, וכן, כנראה שהפצה מחודשת של "אווטאר" תשנה את העניינים אבל מקום ראשון זה מקום ראשון. פייגי הכריז על כך (ביחד עם עוד כמה דברים, מחר קצרצרים) בפאנל בקומיק-קון.
מארוול בנו במומחיות סיפור שנמשך על פני 11 שנים עם דמויות שלמדנו לאהוב לאורך השנים אז זה רק מן הראוי שכל העבודה הקשה שלהם תתוגמל בשיא האולטימטיבי (ויהיה מעניין לראות אם שבירת השיא, בנוסף למועמדות של "הפנתר השחור" שנה שעברה, תשפיע על סיכויי האוסקר של הסרט). השיא התווסף לכל שאר השיאים ששבר כמו הפתיחה הכי גדולה לסרט אי פעם בארצות הברית ובעולם, הסרט שהגיע למיליארד הכי מהר אי פעם, הפתיחה הכי רחבה לסרט אי פעם ועוד – אבל הסרט הכי מכניס אי פעם זה משהו מיוחד.
בימינו סרטים מגיעים למיליארד על ימין ועל שמאל, אבל להגיע ל-2 מיליארד זה כבר משהו מיוחד. ולהגיע למקום הראשון ולקחת את השיא מג'ימס קמרון בכבודו ובעצמו ששלט בשיא הזה כבר 22 שנה, קודם עם "אווטאר" ולפני זה עם "טיטניק" זה משהו באמת מיוחד. מיוחד כמו שהסרט הזה הביא סיום מושלם לסאגה שלו, כי למדנו מסדרות וסרטים אחרים שסיום זה משהו לא פשוט בכלל.
מארוול הרוויחו את השיא הזה ואני לא יכולה לחשוב על סרט ועל קהל מעריצים שזה מגיע להם יותר.
סוף סוף!
שיא מוצדק מאין כמוהו.
ותודה על הידיעה, שנכתבה בצורה מרגשת. זהו אכן ציון דרך.
לא בקטע של להיות פארטי פופר אבל זה שיא שיכול להיות מוצדק יותר
אם נגיד הוא היה מגיע לזה בצורה אורגנית בלי הטריק הזה של להפיץ מחדש עם קטע אקסטרא כשאתה יודע שיש לך קהל שבוי שיבוא לראות אותו כי זה מה שמאפיין קהל שבוי.
גם אוואטר הופץ פעמיים והמספר המנופח הזה שהוא הגיע עליו זה תוצאה של שתי סבבי הקרנות.
אין צורך להצדיק או להכשיר עיוות של נתונים באמצעות עיוות אחר, הרי זה חלק מהמשחק
אני רק אומר ששבירת השיא הייתה יכולה להיות יותר מתוקה ומוצדקת (אם או בלי קשר לביצועים של "אווטאר" או לשיטת המשחק של מפיציו).
אז כמה נחמד לדעת
שההוצאה המקורית של אנדגיים עקפה את ההוצאה המקורית של אווטאר.
קהל שבוי?
קוראים לזה מעריצים.
אני בספק אם המסה העיקרית של האנשים שראו את ההקרנה המחודשת הלכו רק בשביל הקטעי אקסטרה.
במקום שבו המערכת מעודדת עדריות באמצעות הוספה של קטעים לסרט שכבר הופץ בידיעה שדבר כזה עלול לגרום לצופים מסוימים לחשוב שצפייה בסרט בהפצה הראשונה אינה חוויה שלמה ולרצות לראות אותו שוב בהפצה החדשה, הגבול בין "מעריצים" ל"קהל שבוי" מיטשטש בעיני, אתה תקרא לזה כרצונך.
לגבי החלק השני, מסופקני. אחרת קשה להסביר איך סרט שכבר עשה את שלו בקופות ונמצא כבר תשעה שבועות רצוף במגמת ירידה מבצע פתאום עלייה של 207%. אני מניח שהם לא הלכו רק בשביל הקטעים שנוספו אבל הם כן הלכו (רק) בגללם.
ולמה הלכו לראות את אווטאר שוב?
(ל"ת)
חזרנו להצדיק שרץ באמצעות שרץ?
(ל"ת)
לא, חזרנו להצדיק מהלך לגיטימי
באמצעות ראיה שהוא אכן לגיטימי.
הם הגיעו לשיא שלהם בצורה אורגנית, וזוהי עובדה. את שיא ההפצה מחדש הם שברו באותה צורה בה הוא נוצר. זמן ההמתנה בין ההפצות הוא קטנוני לדעתי.
אם אתה/ם בכל זאת מתעקשים להגיד שוב ושוב שגם המפיצים של "אווטאר" פעלו כך, כדאי גם לזכור ששם לפחות נתנו לגופה להתקרר והיה הפרש של כ–9 חודשים בין שתי ההפצות. פה היה מהלך קצת יותר ציני, מחושב וקר.
השיא של אווטאר יותר מרשים כי הוא סרט standalone
(ל"ת)
יש לי אולי 10 סיבות למה השיא של אווטאר פחות מרשים
1. הוא יצא בחגים
2. לא הייתה לו כמעט תחרות
3. רוב הכרטיסים שלו בתלת מימד
4. הריצה שלו הייתה ארוכה בהרבה
5. נטפליקס עוד הייתה בחיתוליה וכמוה שאר שירותי סטרימינג.
6. לא היו לדמויות שלו שום אימפקט על הקהל או התרבות מעבר לויזואל.
7. זה שהוא סרט שעומד בעצמו דווקא היה קל ונגיש לכל קהל להצטרף ולראות אותו.
8. הוא היה שונה מאוד בנוף, בשונה מאנדגיים שהוא צריך להתמודד בעוד סרט גיבורי על מיוחד ככל שיהיה.
9. לפני שאנדגיים עקף את אווטאר הוא עקף אותו בקניית כרטיסים.
10. אנדגיים עקף את ההוצאה המקורית שלו ללא הוצאה חדשה.
11. אנדגיים לא הוסיף שום סצנות לתוך הסרט עצמו בשביל להביא צופים, נטו מסביב.
אני אישית מאוד אהבתי את אווטאר, אותי הוא האשים מאוד למרות הסיפור המוכר. אבל ההישיג של אנדגיים הרבה יותר מרשים מכל הבחינות ויותר מגיע לו. דווקא זה שהוא השיא של יקום שלם, זה ניצחון הרבה יותר מרהיב כי היה לו הרבה מה להוכיח והוא עמד בזה בגבורה.
ה נ א ה בצפיה
קרב צמוד
ואני התכווחתי אם אנשים האם הם יצליחו לשבור את לכבוד הקומיקון. ונכון שיש הרבה שעמלו במלאכה להשגת השיא, אבל באמת למי שצריך להודות, זה לקווין פייגי שהוא המאסטר של כל היקום הזה, הוא התחיל בקטן בסרטים שהביאו לנו את הגל הראשון של אקסמן וספיידרמן המפיק כאן, עד שעלה בגלגל להיות המפיק האדיר ביותר בעולם שהיה בהיסטוריה והוא בנה את המושג יקום קולנועי ועכשיו הוא הראשון שמרחיב את היקום לטלוויזיה עם קשר ישיר בין הסדרות למסך הגדול! בצניעותו אמר בפאנל: “Thanks to you, Avengers: Endgame is the biggest film of all-time".
התווכחתי איתם כי היו ביצועים מאוד מפתיעים להוצאה המחודשת, למרות שאף אחד לא דיווח את זה ובטח שלא נכון, לא אנליסטים ולא עיתונאים כולם דאגו לומר כמה הרווח היה קטן במהלך הסופש בדומסקטיק ומסביב לעולם, אבל מי שעקב הביצועים השבועיים שלו היו מאוד חזקים, במיוחד שהדיווחים של הפורג'ן מגיעים רק בסוף הסופש אבל להרבה היה נוח להתעלם מזה. אם בשבוע הראשון של ההוצאה המורחבת עשה 13 בשבוע השני 9 ןבשבןע השלישי 9 כמה יעשה בשבוע ה4 שזה סופש קומיקון, אבל לא.. יותר נוח לדווח במהלך סוף כל סופש הסרט עשה רק 4 מיליון עולמי או רק 3..
בכל מקרה אני מדגיש את זה כי מי שלא מבין מהתמונה הכללית יש לאנדגיים בערך כ20M עוד להכניס לפחות לפני הדיווחי הסופש, זאת אומרת מה שידווח בסופש יכלל מתוך ה20. יש לו עוד שבוע+ לעשות בקופות לפני ההוצאה הדיגיטלית ובלאק פנתר לאחר ההוצאה הדיגיטלית שלו עשה עוד 7 מיליון. אני גם רואה את דיסני מעמידים את הסרט לאוסקר אז יכול להיות לו גם הוצאה מיוחדת בשחור לבן, שיכולה להכניס עוד 5-10 מיליון. ככה שהפער יכול לעמוד על 30 מיליון נכבדים מאווטאר. אם דיסני תעשה לו הוצאה מצומצמת אל תתפלאו אם לאנדגיים עדיין ישאר השיא.
ואם נחזור רגע לשיאים, זה נראה כאילו לדיסני מסתדרים כל הכוכבים. בדיוק לקומיקון יש להם על ההכרזה שהם הכי גדולים בעולם, והסרט שלהם שבר את השיא של הסרט שברשותם, בדיוק לפני הכרזת השלב הבא, בדיוק כשמלך האריות מתעלם מהביקורות, מקבל אהבה מהקהל עם ציון A בסינמסקור. ואוסף מיליארדים כדי לסגור להם את הקיץ הכי מושלם שיכלו לבקש. הוא כנראה גם יפגע בהוב ושואו דורה ואנגרי בירדס 2, אני לא אתפלא גם שיהיה לו רגליים דומות לאלאדין והוא יישאר בטופ 5 עד ליציאת הג'וקר באוקטובר.
בדרך אלאדין צשס4 וספיידי (כן של סוני אבל בהפקתם והם מרוויחים על המרצ'נדייס) למליארד. אם ספיידי מגיע ל1.09 מליארד הMCH סגר בלבד השנה הכנסות של 5 מליארד! להזכירכם הזכויות נקנו ב4 מליארד. אחרי ההכרזה המטורפת של הסדרות שיהיו קשורות באופן ישיר ליקום הסינמטי, אפשר לראות שהשירות של דיסני+ שיגיע בנובמבר כנראה ישבור שיא בהתנפלות הכי גבוהה לשירות סטרימינג שנראה איי פעם וזה אפילו רק 7$.
אני לא רוצה לזלזל במתחרות, אבל הם פשוט לא מתחרות? כאילו לא קשור למונופול אבל זו אימפריה שצריך ללמוד ממנה. פשוט אין לי מילים, אני אוהב את דיסני אבל כאילו וואוו.
נקודה שקצת מורידה מההישג - כמות האנשים בעולם
אהבתי את אנדגיים הרבה יותר מאווטאר, אבל בעולם היום יש כמעט *2 מיליארד אנשים יותר* מאשר ב-1997. בנתונים כאלו להשיג את אותה כמות כסף כמו סרט מלפני 22 שנה זה קצת פחות מרשים.
אויש, איך מוחקים תגובה שיוצאים בה חומוס בלי טחינה? :)
התבלבלתי עם שנת היציאה של טיטאניק…
עדיין מ-2009 יש הבדל של בערך 750 מיליון אנשים בעולם. לא כזה דרמטי אבל בטח שמשפיע.
זה נכון, אבל יש משהו שלא לקחת בחשבון
בשנת 1997 ו 2009 לא היו בכלל הורדות פיראטיות באינטרנט, בניגוד להיום שכל סרט עולה אחרי שבוע לאינטרנט. חוץ מזה גם המגוון כיום גדול יותר, ובעוד לא יצאו סרטים גדולים במיוחד בסמוך לאוווטר וטיטאניק, יצאו בסמוך לסיום המשחק כל מיני שוברי קופות כמו אלאדין, שאזאם ועוד.
בשנת 1997 אולי לא ממש. ב-2009 היו גם היו.
(ל"ת)
זה נכון, אבל להרגשתי אירוע ההורדות היה מאוד לא רלוונטי כלפי אווטאר
גם בתקשורת המסורתית וגם בסצנת הפה-לאוזן, כל מי שראה הבהיר שזה משהו שחייבים לראות בקולנוע (אני אישית חושב שהוא מחזיק אחלה של צפייה בטלוויזיה, אבל אני הוכחה לסוג האנשים שהפכו אותו לאנטי-תופעה חברתית: ראיתי אותו פעם אחת והספיק לי. יצא לי לראות כמה סצנות אקראיות בטלוויזיה כשראו אותו אצלי בפלוגה ואז הלכתי לישון).
הסקרינר של "אווטאר" הגיע לרשת מאוד מהר
זה לא השפיע על ההכנסות בקופות, או לפחות לא השפיע משמעותית.
ומצד שני
הזמינות של הסרטים בבית היא הרבה יותר גדולה.
היום הרבה יותר קל לוותר על סרטים מתוך מחשבה שאוטוטו זה מגיע לנטפליקס, VOD, הורדות לא חוקיות וכדומה. לאט לאט צריך סיבה יותר ויותר טובה כדי לצאת מהבית ולראות סרט בקולנוע
היו כל מיני שינויים בעולם
כנראה שמאז 2009 נפתחו עוד בתי קולנוע בעולם (וגם נסגרו) ובנוסף צצו כל מיני גימיקים כמו 4DX וסקרין-X שלא היו אז (לפחות לא באותו מספר מדינות כמו היום) ושהכרטיסים שלהם יקרים יותר מכרטיס רגיל.
אוכלוסיית העולם בתחילת "סוף המשחק" הייתה רק 50%...
(ל"ת)
שלום אני התחברתי רק כדי לתת לייק לתגובה הזו
(ל"ת)
כשמגיע, מגיע
כמו שציינת השחרור המחודש הוא סוג של טריק מלוכלך אבל אנשים הלכו וקנו ומגיע להם הכבוד והמקום הראשון רק בזכות הבנייה שהם עשו במשך עשור.
מאכזב
ההישג של mcu מרשים בכללותו – אבל גם בלי זה הם הפרנצייז הכי מצליח בעולם. ברמת הסרט הבודד אני חושב שאווטאר השפיע יותר על הקולנוע, בלי קשר להיותו כנראה סרט מוצלח יותר.
והוא גם סרט מקורי.
באיזה מובן אווטאר הוא סרט "מקורי" יותר מ"סוף המשחק"?
(ל"ת)
יש בו את נינט
(ל"ת)
אבל היא זמרת קאברים
(ל"ת)
מקורי זה קצת מוגזם
אבל מסכים עם שאר התגובה שלך
[הכנס כאן את הדיון על ההשפעה המוטלת בספק של אווטאר על הקולנוע]
(כי אין לי כוח ממש להיכנס לזה, אבל זאת לא טענה חד משמעית. בקצרה: השפיע לרגע ודחף את טכנולוגיית התלת מימד לכל מקום ואז נעלם, ואז גם התלת מימד די נעלם. מצד שני, לא נאמר הדבר האחרון בספר דברי האווטאר, מה עם כל ההמשכים האלה שג'יימס קמרון מאיים עלינו שהוא יעשה)
רק אותי לא מעניינות כל ההשוואות "למי יש יותר גדול"?
זה היה אחלה סרט וזה אחלה סרט, וההצלחה של אחד לא באה על חשבון הצלחתו של האחר, ומה אכפת לי כמה הוצאות היו וכו'… העיקר שאנשים נהנו (בראש ובראשונה אנשים שהם אני![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
).
אגב, בלי קשר להוצאה מחודשת (שהוקרנה בכלל בישראל?) תכננו לצפות שוב ב"סוף המשחק" אחרי שנסיים לצפות מחדש בכל סרטי מארוול, אבל עד שזה קרה הסרט הציג בחיפה רק ב-21:00, ולסיים סרט בקולנוע אחרי חצות זה כבר קצת מאוחר לנו בגילינו המתקדם. ניסינו לתזמן צפייה לשישי בלילה, אבל עכשיו הוא כבר לא מוקרן בכלל… קצת חבל.
כמה עצוב
שלושה חודשים אחרי שהסרט יצא וכולם כבר גמרו עליו את ההלל (סרט טוב מאוד, יש לומר). ובכל זאת, אנשים עדיין מחכים ל"שיא האולטימטיבי" של הכנסות. כאילו שמישהו צריך אישור של מכירות ומספר אנשים שהלכו לראות את הסרט בשביל שהוא ידע שסוף סוף, כאילו באמת, גם אתם אוהבים את מה שאני אוהב, אז אני לא באמת גיק, אני מגניב נורא, נכון?
זה מוריד מערך הסרט והופך אותו לסתם עוד מוצר (ועוד להשוות אותו לסרט כמו אווטאר…) ולא לסרט שמתעלה מעל למכונת סחיטת המזומנים הרגילה ולמשהו שהוא גם, לא יודע, אמנות הקולנוע. מי שמספיק בטוח שהסרט מעולה, לא צריך לחכות לאישור חיצוני, לא של מבקרים, לא של הפורומים ולא של עוד 100,000 איש שהלכו לסרט בפעם השלישית בשביל להקפיץ את המכירות שלו.
אבל זה מוצר
אחושרמוטה מוצר
אמת. מוצר טוב
זה מוצר כלכלי ואין בכך שום בושה או הפחתת כבוד. אולי כדאי להפסיק עם כל הלך המחשבה הזה שאם מדובר במוצר, גם אם טוב, אז זה בהכרח מקטין את הסרט, או שעצם הדיון בכמה הוא הרוויח לעומת אווטאר, אז זה איכשהו מוזיל אותו. זה סרט טוב, מעולה אפילו לדעתי, גם אם לא מושלם. כמה הוא הרוויח או לא הרוויח לא יפחית מכך. אי אפשר להתעלם מכך שמדובר במוצר כלכלי, שנוצר בין היתר – ואולי גם בראש ובראשונה – כדי להרוויח כסף, אבל גם שאמות המידה של מי שיצרו אותו גבוהות מאוד ושהם לא היו מוכנים לעגל פינות או להוריד מהסטנדרטים שלהם כדי להרוויח עוד קצת. אמנם יהיו מקרים שבהם ניסיון להרוויח כסף, כמה שיותר כסף, יפגעו ביצירה, אבל זה לא הכרחי, ויש לשפוט כל יצירה לגופה, בהקשר שבו נוצרה. ההנגדה בין "מוצר כלכלי" לבין "יצירת אמנות" לא הייתה קיימת עד לעידן המודרני. יצירות אמנות גבוהות, ואף נשגבות, נוצרו כדי להרוויח כסף, או כדי להאדיר את שמו של פטרון כזה או אחר, או בשליחות הכנסייה. זה שיש מטרות משניות ביצירה, לא מבטל את הערך שלה. יש חשיבות אדירה לכך שסרט טוב מאוד החליף סרט בינוני מינוס במקום הראשון, גם כלכלית, בכך שהוא יעודד את המשך היקום המארוולי, שבתקווה ימשיך להיות כל כך מצוין (למרות שבזמן האחרון אני לא אופטימי כל כך, מה שהתגבר בעקבות ההודעות האחרונות), וגם מבחינה סמלית -תרבותית: איכות מתגמלת את יוצריה, ולא רק הישגים טכניים יוצאי דופן, ואנשים מעריכים סרט מסחרי טוב על פני סרט מסחרי בינוני.
זה מדהים אותי שאנחנו חיים בעולם שבו הסרט המצליח ביותר, והאהוב ביותר, כפי שמעידה ההצלחה הכלכלית שלו, הוא סרט קומיקס. ואני שמח שיש הרבה מאוד אנשים אחרים ששותפים לכך.
מסכים עם כל מה שאמרת
בנוגע לבולשיט המתחסד הזה של "אם זה מוצר זה רע!"
בנוגע להאם זה סרט טוב מאוד או האם אוואטר הוא סרט בינוני מינוס (לדעתי בשני המקרים כן) זה כבר יותר נתון לוויכוח.
ספציפית לגבי הסרט הזה, אני חושב שהכוונה שלי כשאני אומר "מוצר" היא לא להגיד שזה סרט רע או שזה דבר רע שזה מוצר, כי א' זה גורם להרבה אנשים הרבה הנאה, אז מה צריך יותר מזה, וב', צריך להיות אובייקטיביים, זה מוצר מהאיכות הגבוהה ביותר. מעבר לזה, אפשר להתווכח על כמה זו יצירת אמנות. אני אגיד שזאת לא יצירת אמנות, אתה תגיד שכן, אבל זה לא כזה חשוב.
כן. יצירת אמנות זה מעט היסחפות מצידי
נישאר עם סרט טוב מאוד בפני עצמו, וזה מספיק. מה שכן, אני אוסיף שלדעתי מדובר בחלק אינטגרלי מפרויקט שאפתני ומהפכני, שמחזיק את עצמו באופן מעורר התפעלות.
ושוב נכנסנו לפלונטר של מוצרים
ואני חושב שהביקורת על זה שמוציאים לנו מוצרים באה מהכיוון הזה, של "הנוקמים סוף המשחק הוא רק מוצר נוסף בשורת המוצרים של מארבל, עוד אייפון ברשימה לא נגמרת של אייפונים שיוצאים כל שנה ומחדשים מעט במחיר מלא". אמרתי פלונטר, כי אני חושב שדיסני בפלונטר בקטע הזה, כי מצד אחד הם רוצים לעשות סרטים באיכות גבוהה, אם מסיבות אמנותיות (אני בטוח שרוב אם לא כל התסריטאים והבמאים שעובדים שם הם כאלה) ואם מסיבות כלכליות (וואו להשקיע בסרט מביא כסף! מי היה מאמין!), אבל מצד שני הם לא יכולים ללכת רחוק מידי כי הפרויקט הזה חייב להמשך, ואי אפשר באמת להרוג חצי מהאנשים בעולם כי יש לנו ספיידרמן חדש במאי והעולם חייב להיות רגיל. אז המוצר החדש עמיד, מצלמה משופרת, רזולוציה חדה כל כך שאפשר להתגלח איתו, אבל בסוף זה אותו מוצר.
בסופו של דבר לרוב הם מצליחים לספר סיפורים שנעים בין נחמדים לטובים מאוד, אבל הפרוייקט הזה שהוא הצלחה חסרת תקדים וגם הישג מטורף שלדעתי לא יצליחו לשחזר בעשורים הקרובים הוא גם העקב אכילס של היצירתיות של מארבל. עד כה הם השתמשו בו לא רע (למשל להשתמש בעייפות החומר של שחקנים ראשיים ולהרוג את הדמויות שלהם), אבל כמה זמן זה יוכל להמשך? אני מקווה שלא הרבה כי לי נמאס, בשביל האוהבים מקווה שימשך עוד קצת עד שגם להם יימאס, ובשביל דיסני מקווה שזה יקרה כמה שיותר מהר, כי דיסני אחרי נפילה זה מתכון לדברים חדשים מעניינים וטובים.
אפשר לבטל את הסתירה
בהתייחסות למכלול הסרטים של מארוול כיצירה אחת שלמה. ואז אני באמת אתיימר ואקבע שפרוייקט ה-MCU הוא גם מוצר מסחרי וגם יצירת אמנות. יהיו הרבה שלא יסכימו, ואני אבין אותם, אבל רוחב היריעה, החיבור בין הסרטים, העובדה שכולם עובדים ביחד ברמה כזו או אחרת של הצלחה, ההתפתחויות הדרמטיות והשינויים העמוקים שעברו חלק מהדמויות, והשיא שבא לידי ביטוי בנוקמים האחרון שמצליח לעמוד בכל העומס כמעט לגמרי בהצלחה, מעידים על כך. אפשר להתייחס לכך כסדרת טלוויזיה מאוד מושקעת ומופקת, שיש בה פרקים טובים יותר ופחות. יהיו פרקים שיחשבו יצירת אמנות בפני עצמם, אבל הם לא יכולים לעמוד במנותק מהיצירה שבה הם נמצאים. למשל, הפרק שאני הכי אוהב בסדרת המופת האהובה עליי "באפי קוטלת הערפדים" הוא "NORMAL AGAIN". זו יצירת אמנות במלוא מובן המילה, ברמה הגבוהה ביותר בעיניי. אבל אין אפשרות להבין זאת, בלי להכיר את ההיסטוריה של הסדרה.
כל סרט הוא פרק מופק ומושקע בסדרה אחת גדולה. יהיו סרטים טובים מאוד, ואיכותיים מאוד בפני עצמם, ויהיו כאלה שפחות. החיבור של כולם ביחד הוא זה שמביא את הערך המוסף גם לכל המכלול, וגם לכל סרט בנפרד. הוא מעלה דרגה "מוצרים" בינוניים כמו איירון מן 3 ואפילו סרטים גרועים כמו איירון מן 2. ויהיו סרטים שיוכלו לעמוד בפני עצמם כסרטים טובים מאוד, כמו הנוקמים הראשון, ובחיבור לעולם הסינמטי כולו, יעלו לדרגת יצירת מופת.
ההבדל עצום
בבאפי יש הרבה הרבה פרקים שיכולים לקבל את התואר (ככה בשלוף – once more with feeling, lie to me, born bad, Hush, restless) "יצירת אמנות" (לצורך הדיון אני אגדיר אותו כ"פרק שהוא הרבה מעבר לכיפי, יש בו הרבה רבדים מעבר לפני השטח, פרק שמקדם את הדמויות בצורה מיוחדת, או כל התשובות נכונות). בבאפי יש קאסט קבוע, ויוצרים קבועים, שעובדים ביחד קבוע, אז ברמת התאוריה הרבה יותר קל ליצור את הפרקים האלה (ברמה הפרקטית מעט מאוד סדרות הצליחו בכך). אני חושב שאם היקום הקולנועי של מארוול היה סדרת טלוויזיה, היה מדובר בסדרה די גרועה. עוד פעם, אני חושב שההשוואה לבאפי ממש לא עושה למארבל טוב, כי לבאפי יש הרבה יותר זמן לפתח דמויות, יש לה קאסט קבוע ולכן יותר זמן מסך לכל אחד, ויש לסדרה ארק מרכזי שלא משתנה מפרק לפרק. לנוקמים יש מיליון דמויות, חלקן מקבלות המון זמן להתפתח (טוני סטארק וסטיב, והם אכן הדמויות הכי קרובות לטובות שיש ליקום הזה להציע, לא טוני ולא סטיב לא מתקרבים לדמויות הכי חלשות בבאפי), חלקן מקבלות מעט וחלקן לא מקבלות כלום (וואנדה אוהבת את וויז'ן. למה איפה איך? מי יודע). היקום הקולנועי משחק עם רפרנסים ופאן סרביס בצורה ממש טובה, יודע לתת לכל סרט לעמוד בפני עצמו פחות או יותר (יש שיגידו פחות, אבל אני אהיה לארג' הפעם ואגיד שחלק גדול מהסרטים ניתנים לצפייה בפני עצמם), ולא מנסה להיות כבד או אפל מידי (וגם כשהוא כן, התוצאות די עלובות בעיניי, בעיקר בגלל שהמגבלות של היקום הזה מונעות ממנו לקחת את זה עוד טיפה קדימה).
אז שוב, בהתחשב בזה שמדובר בסדרה של סרטים ולא סדרת טלוויזיה, זה כן הישג. אבל אישית אני חושב שבתור סדרה היא בינונית לכל היותר, כשאין לה שום תמה מרכזית שמאחדת אותה חוץ מ"הכול מתרחש באותו עולם, אבל חוץ מקצת רפרנסים לפרקים קודמים אין ממש קשר בין דוקטור סטריינג' לאנטמן (הסרטים)", וגם הסרטים הגדולים שלה גדולים כי הם בעיקר רוכבים על זה שאתה מכיר את כל הדמויות וזה מגניב לראות אותן סוף סוף ביחד.
עוד דוגמא מבאפי רק כי אני גם מת על הסדרה הזאת (ואני חושב שלמרות שהיא אובייקטיבית פחות טובה, אני יותר אוהב את אנג'ל) – באנג'ל ובאפי יש פרקים שהם קרוס אובר, ואלה פרקים ממש טובים, אבל שתי הסדרות יכולות לעמוד בפני עצמן גם ללא הפרקים האלה.
הבדל עצום באיכות אבל לא במהות
מסכים בנוגע לבאפי. היא בהחלט הרבה יותר טובה כיצירה מה-MCU. השתמשתי בבאפי כדוגמה לסדרה שיש בה פרקים טובים יותר ופחות, אבל שאי אפשר לשפוט כל פרק בנפרד בלי להתייחס להיסטוריה הפנימית שלה, על כל הרבדים שלה. כל אחד מהפרקים שציינת מעולה בפני עצמו. החיבור לעולם הפנימי של הסדרה הוא זה שהופך אותם ליצירת מופת. ה-MCU לא מגיע לגבהים האלה, אבל הוא מגיע לגבהים משלו. אני חושב שההתפתחויות והשינויים שעברו טוני וסטיב בהחלט עומדים מול דמויות מסוימות בבאפי בלי להתבייש. אם יהיה לי כוח להסביר אני אכנס לזה, אבל ההודעות שלי נוטות להיות ארוכות במיוחד ויש לי תחושה שכאן אני אסחף ממש. הסרטים האלה לא מנסים להיות אפלים באמת. היחיד שניסה הוא "הנוקמים – מלחמת האינסוף" והוא הצליח בצורה יוצאת מהכלל. הם כן מנסים ליצור עולם קוהרנטי ורציף. יש בו הרבה מעבר לפאן סרביסים, רפרנסים ואיסטר אגס לדעתי. לכל הסרטים יש טון דומה מאוד וזו אחת מהביקורות שמשמיעים נגדם, כמו שאתה עצמך ציינת. שהם לא מעזים לחרוג מהמסגרת שמוקצית להם על ידי פייגי כי הם חייבים להתחשב זה בזה. לדעתי זה דווקא היתרו הגדול של הסרטים. שלמרות שיש במאים שונים, עם אופי שונה, כולם מתחברים ביחד לסיפור אחד גדול. אם זה לא היה כך, סרט הנוקמים האחרון, והקודם, לא היה נראה כמו שהוא, אלא היה אסון קטסטרופלי. כן, יש דמויות חלשות, כמו וונדה וויז'ן, ודמויות שלא פותחו מספיק, כמו נטשה, אבל גם אצלן, אני מרגיש שאני מכיר אותן, שיש להן אופי מיוחד ושונה. שיש איזושהי היסטוריה מאחוריהן.
אז כן, ההשוואה לבאפי אכן לא עושה חסד עם מארוול כסדרה שחלק גדול מחלקיה הם יצירות מופת, אבל בהחלט אפשר להתייחס לדומה בין הסדרה ל-MCU: שני הפרויקטים העצומים האלה הם מכלול הגדול מסך חלקיו, שבסך הכול, בחיבור של כל החלקים, הם יצירות עצומות ממדים והיקף (הראשון יותר מהשני).
עוד פעם
לא מתווכח עם ההישג. אני מסכים איתך שההישג פה הוא יוצא דופן, אין אף אולפן אחר בהוליווד שהצליח להתקרב להצלחה של היקום הקולנועי (למרות הרבה ניסיונות). אבל אני כן טוען שיש פה מצב מאוד מוזר, שיש לך במאים שונים (שגם בטלוויזיה זה דווקא דומה, הרבה במאים לבאפי אבל בסוף הסדרה היא של ג'וס ווידון) שעובדים במסגרת מהודקת כדי ליצור משהו קוהרנטי. אבל ביקום של מארבל זה לא עובד, כי במקום לבחור להיות יקום שמנסה לספר סיפורים שונים מאוד עם תמה זהה או להיות סיפור אחד ארוך שמתקדם, מארבל ניסו לעשות גם וגם, ועוד פעם, בגלל שזה היקום הקולנועי היחיד שהצליח (וזו הצלחה מסחררת), אין לנו שום דרך להשוות למשהו אחר, אז אנחנו "מוכרחים" להכתיר את זה כהצלחה. ואנחנו יכולים לעשות את זה בלי השוואה לטלוויזיה, כי אם אנחנו משווים לטלוויזיה, זה פתאום נראה הרבה פחות מוצלח.
כמה דוגמאות שחשבתי עליהן – אם ניקח את טוני סטארק – בהתחלה הוא היה שמוק מתנשא ואז בסוף איירון מן הוא שמוק מתנשא עם מצפון, באיירון מן 2 הוא עדיין שמוק מתנשא עם מצפון, באיירון מן 3 הוא שמוק מתנשא עם מצפון והלם קרב, אבל בפעם הבאה שרואים אותו הוא שוב שמוק מתנשא, ואז שוב שמוק מתנשא עם מצפון ואז יותר מצפון פחות שמוק מתנשא. כשאני רושם את זה ככה זה דווקא נראה לא רע בתור ארק, אבל בסרטים עצמם לפעמים המעברים נעשים בצורה כל כך מלאכותית ועלובה (שתי דוגמאות שישר עלו לי – בסוף איירון מן 3 הוא מפוצץ את כל החליפות ובסרט הבא הוא שוב איירון מן בלי שום הסבר, במלחמת האזרחים הוא נפרד מפפר בלי הסבר מניח את הדעת וסרט אחרי הם שוב ביחד, שוב בלי שום הסבר ושום תהליך, פשוט מצפים מאתנו להסתדר עם זה כי התחלף סרט… בסדרת טלוויזיה דבר כזה בחיים לא היה עובד) ובגלל שאלה סרטים שקורים בהם עוד מיליון דברים אחרים אנחנו מתעלמים מזה, אבל בסדרת טלוויזיה זה לא היה עובד.
ת'ור זה גם דוגמא טובה, כי בחלק הראשון של היקום הוא היה בחור די רציני, והבדיחה הייתה שהוא רציני מידי יחסית למה שקורה סביבו, ואז פתאום גילו שכריס המסוורת' מצחיק אז החליטו לשנות את הדמות שלו בלי הרבה גינונים כי זה התאים לסרט, אבל אין פה משהו שהוביל לזה (הסרט דווקא מתחיל ממש קודר, אבא מת וזה).
אפשר לטעון שהדמויות זה לא הסיבה לצפות ביקום הקולנועי של מארבל, וזה נכון, אבל העלילה היא גם לא סיבה מאוד חזקה, אין פה שום דבר מיוחד או עמוק לרוב (לעתים יש דברים מעניינים כמו מה שעשו בחייל החורף, ולמרבה הצער גם להפיכה של שילד להידרה היו אפס השלכות).
בקיצור, אני חושב שההשוואה לסדרת טלוויזיה לא עומדת בכלל. זה יקום קולנועי, וזה לא חיה שיש בשום מקום אחר, ועדיף לחשוב על היקום הקולנועי כיקום קולנועי.
ההשוואה לא מושלמת
ובהחלט חוטאת ל-MCU אבל אי אפשר להבין את הכוח העצום של סדרת סרטים, בלי להתייחס לעובדה שמדובר בסדרה. ושמה שמושך בסדרה הזו ספציפית זו ההמשכיות חסרת התקדים שלה, שבה כל חריקה מהנרטיב הכללי בולטת מאוד, וכל שינוי שהוא לא אורגני או נובע מהעלילה ומאופי הדמויות פוגעת בהנאה וביצירה הכללית, שהיא ה-MCU כולו.
אבל אתה צודק. מדובר בחיה אחרת, קרובת משפחה רחוקה של סדרת טלוויזיה, שיש לשפוט בכלים אחרים, ולכן ההשוואה דווקא ליצירת מופת טלוויזיונית לא נכונה כאן. למרות שדווקא ההבדלים יכולים להאיר על הדמיון בין השתיים.
אני מסכים עם זה שהדמויות לא מגיעות לאותה רמת עומק, למרות שהתיאור שלך של טוני די חוטא לדעתי להתפתחות שעבר, אבל חובת ההוכחה עלי, כאמור, ואין לי כרגע זמן, אז שם את זה בצד.
מה שחשוב לדעתי בכל הפרויקט הזה הוא הסך הכול. ה-MCU לדעתי הוא יצירת מופת אמתית. אין לנו יקומים להשוואה דווקא בגלל שכל כך קשה ליצור, להעמיד ולשמר במשך זמן יקום כזה מתפקד, ברמה כזו של הצלחה. אני יודע שאתה לא מתווכח עם זה, אבל מה שאני מנסה להגיד זה שההצלחה הזו לא באה במקרה. היא באה כי יש לה הוכחות, ברמת המשכיות, התפתחות, וגם עומק מסוים, עם תמות שמשותפות למרבית הסרטים. מה שתיארת למעלה בנוגע להתפתחות הלקויה של ת'ור נכון, ולדעתי מעיד על כך שמדובר בצרימה בתוך נרטיב די הדוק. כשיהיה לי זמן וכוח אני אפרט בעמוד של סוף המשחק, אחרי שארענן את זיכרוני מהסרט.
יש פה כמה נקודות אנסה להגיב על הכל
"שמה שמושך בסדרה הזו ספציפית זו ההמשכיות חסרת התקדים שלה, שבה כל חריקה מהנרטיב הכללי בולטת מאוד, וכל שינוי שהוא לא אורגני או נובע מהעלילה ומאופי הדמויות פוגעת בהנאה וביצירה הכללית, שהיא ה-MCU כולו". מסכים במילון אחוז שהמשכיות ואורגניות הן חשובות בסדרה (בין אם זה טלוויזיה או קולנוע). חוסר ההסכמה שלנו נובע לדעתי מהשאלה כמה הMCU מצליח בזה. אתה טוען שהרבה, אני טוען שמעט מאוד. הסרטים מאוד מאוד דומים, אבל זה לא קשור לעלילה הגדולה או לדמויות הגדולות, זה יותר קשור לזה שהתבנית של הסרטים פשוט מאוד דומה עם שינויים קלים. זה יותר מכל מזכיר לי את פאוור ריינג'רס (למרות שגם אם עושים השוואה לבאפי זה דומה, כי גם באפי נוטה לעשות פרקים עם מפלצת השבוע).
כל פעם שאני חושב על הנרטיב הגדול של הMCU שני דברים ישר קופצים לי לראש-
1. אין דבר כזה
2. הרבה יותר מידי דמויות
3. זה שהסרטים דומים לא אומר שהנרטיב עקבי, למעשה זה לעיתים הפוך
כמובן ש1 לא נכון עובדתית. בניתוח מאוד פשוט אפשר לראות שהעלילה הכללית של הסרטים (שמלבד בסרטי האוונג'רס אין לה שום ביטוי, שזה קצת כמו העונה הראשונה של באפי אגב) היא ניק פיורי בונה צוות של גיבורים שעושים צחוקים ונלחמים ברעים (שזה דווקא לא רע בכלל כשאני חושב על זה לעומק). השאלה, ופה אני חוזר לטענה שלך על המשכיות חסרת תקדים ולטענה שלי על גימיקיות ופאן סרביס, היא האם באמת צריך את כל הסרטים האלה, והאם כולם תורמים בצורה כלשהי לעלילה של הנוקמים? התשובה היא שלא אבל זה כיף, תשובה טובה לדעתי, אבל אני לא חושב שזו הנקודה החזקה ביותר של הMCU מעבר לזה שאין פרנצ'ייז אחר שעשה את זה, ושזה פשוט לא מצדיק הכתרה כיצירת מופת. זה כמו שאגיד שהחדר הוא יצירת מופת כי באף סרט אחר אין כזאת כמות של כפות, זה הכתרה של מוצר כיצירת מופת על דרך השלילה ולא על סמך מה שיש בו בפועל. אתה חוזר כל הזמן (וזה סוג של מוצדק) על ההישג העצום, אבל אני רוצה לשפוט את התוכן, לא את המסביב. כשאני שופט את באפי לא מעניין אותי כמה קשה היה להפיק את הסדרה (ואני מאמין שזה לא היה קל).
2. מישהו כבר בירר בשבילנו, ומתוך מעל 48 שעות של MCU, הדמות שמקבלת הכי הרבה זמן מסך היא טוני סטארק (כמעט 6 שעות). 6 שעות זה הרבה, אבל באחוזים זה רק 12.5% מהזמן שהסדרה הזאת רצה. תשווה לכל פרוטגוניסט אחר ותקבל אחוזים הרבה יותר גבוהים (ניסיתי לבדוק את וולברין, ובשקלול כולל של כל סרטי האקסמן כולל דדפול כולל הכול יצא לי 22%. זו לא השוואה מושלמת, שכן סרטי האקס מן לא מתיימרים להיות באותו יקום, אבל היא די הוגנת לדעתי, שכן וולברין אמור להיות איפשהו בעולם בכל אחד מהסרטים. כל סדרת סרטים אחרת שחשבתי עליה כמו משימה בלתי אפשרית, ג'יימס בונד, ג'ייסון בורן, רמבו, שליחות קטלנית, מלחמת הכוכבים, מוציאה אחוזים גבוהים בהרבה). הדמות היחידה שקרובה לטוני היא הקפטן (קצת מעל ארבע שעות שהן 8%), ואז ת'ור עם שלוש וחצי. אבל הבעיה היא לא רק בזמן המסך, אלא גם באינטרקציה שהדמויות מבצעות בזמן המסך הזה. בסדרה טובה עם קאסט קבוע (בוא לא נלך רחוק, קח את אבודים, סדרה סבירה עם עונות ראשונות מאוד טובות לדעתי, וקאסט מצויין) לא מספיק שהדמויות יהיו טובות בפני עצמן (שזה משהו שאני מוכן לתת לך ולומר שלMCU יש), האינטרקציה בינהן והדינמיקה חשובות פי כמה. יש דינמיקות טובות מאוד בMCU כסדרה (כלומר לא דינמיקות של סרט ספציפי אלא במבט כולל) כמו טוני-סטיב, שגם מתפתחות ומשתנות ומשפיעות על הדמויות (אני חושב שקפטן אמריקה הוא דווקא הטוב ביותר בMCU, והשינוי שלו גם הכי עקבי, וחלק גדול מזה בגלל ההתפתחות ביחסים בינו לבין טוני, שהיא מעולה), אבל רובן מלאכותיות וחוזרות על עצמן (וואו הנוקמים לא מסתדרים בגלל כל האגו באותו חדר, ואז שוב ושוב ושוב בוואריאציות טיפה שונות, ואז שומרי הגלקסיה מצטרפים והם גם לא מסתדרים עם הנוקמים). נראה לי שהבעיה המרכזית היא שוב עודף דמויות, מה שיוצר מצב של כפילים (דוקטור סטריינג' וטוני למשל) ודמויות לא אפויות שמגיעות לסרט נוקמים בשביל להגיד כמה שורות ונעלמות. אני לא רוצה להכנס בכלל לדמויות שאני לא סובל (ספיידרמן) כי זה כבר טעם אישי. אגב התהליך הזה של כור היתוך של איפיונים (לא מצאתי הגדרה טובה יותר, אני מתכוון לזה שדמויות בעלות אופי שונה לאט לאט הופכות להיות אותו דבר) התחיל ממש בקטנה בנוקמים הראשון בו עוד היה הבדל משמעותי בין כל דמות ובסוף הנוקמים השני רוב הדמויות כבר היו די עותק אחת של השנייה עם קצת שינויים בניואנסים (ברוס באנר הכי גרוע בעניין הזה.. מדמות מעונה הוא הפך למעין בדיחה מתמשכת). האמת, אחרי שכתבתי את כל הסעיף הזה אני חושב שהוויכוח בינינו הוא על "כמה הדמויות והאינטרקציות בינהן צריכה להיות טובה בשביל להצדיק הכתרה כיצירת מופת", וכנראה שזה וויכוח על טעם. אשמח לקרוא את דעתך.
3. אני ממשיך לפתח את מה שאמרתי בתגובה הקודמת. אין לMCU עקביות באמת, מה שהMCU יודע לעשות טוב מאוד (ואני מתכוון לזה במובן שהוא יודע לגרום לקהל להתעלם מזה) זה לחזור לסטטוס קוו. איך הוא עושה את זה? אין לי מושג. שוב קופצת לי לראש ההשוואה לפאוור ריינג'רס, וזו השוואה טובה לדעתי, כי גם בפאוור ריינג'רס יש סטטוס קוו, ולרוב הוא נשמר בצורה פסיכית (בניינים יכולים לההרס העיר יכולה להחרב, אבל בפרק הבא הכל חוזר לשגרה), אבל כשהוא לא, זה משפיע. כשהריינג'ר הירוק מגיע, אז קודם כל עושים לו ספיישל של חמישה פרקים, ואז הוא מצטרף לקאסט, ואז כשהוא מאבד את הכוחות הוא אשכרה עוזב (ובדרך גורם לריינג'ר האדום להכשל, כישלון שיהדהד כמה עונות קדימה) ולא חוזר לפני שהוא מקבל את הכוח החדש של הריינג'ר הלבן. הMCU ממש דומה. העולם יכול להחרב אבל בסופו של דבר המצב יחזור לקדמותו בלי הרבה תופעות לוואי. שילד יכולים להפוך להידרה בסרט אחד, אבל בסרט הבא ניק פיורי יבוא עם כל הרחפות שלהם כאילו הכל נשכח. לוקי (אני צריך להוסיף עוד משהו?). וסטטוס קוו זה טוב, אני פשוט לא חושב שהMCU מנצל את זה בצורה טובה, ויותר מזה, אני חושב שזה היה יכול להיות יחסית פשוט לעשות זאת, אבל (וזו המסקנה המרכזית מכל המפלצת שכתבתי), הMCU נכשל בתור סדרה בגלל שתמיד תהיה עדיפות לסרט על פני הסדרה. אין לי יותר מידי כוח לכתוב עוד, אבל אזרוק כמה דוגמאות ואקווה שתבין, אם לא אסביר יותר מאוחר- חצי מהעולם נמחק וחזר ועכשיו כולם מבוגרים בחמש שנים, אבל במקום להתמודד עם זה יותר חשוב ליסוע לחו"ל, הידרה החליפה את שילד אבל צריך רחפות וניק פיורי אז יהיו רחפות וניק פיורי, איירון מן עובר שינוי משמעותי באיירון מן 3 אבל חשוב לנו שהוא יהיה שמוק יהיר שוב אז הוא יהיה שמוק מהיר שוב.
עוד בהמשך, מוזמן להגיב בינתיים
עוד קצת בולשיט מתחסד
הטנעה שלי היא לא נגד הסרט והשיטה הקפיטליסטית. בלי הכסף הגדול לא היו סרטים טובים מלכתחילה. זה לא שמארוול התלבטו בין סדרת הסרטים הזאת, מיצב אמנותי מרגש ונוגה על מהות הקיום או תרומה לעניים. לא זה הדיון.
הטענה שלי נוגעת למהות הדיון כאן באתר. כשעין הדג התחיל את דרכו, הייתה מגמה ברורה נגד מתן ציונים מספריים לסרטים, כי דיון על סרט לא יכול להסתכם בציון כמותי ושרירותי שלא אומר שום דבר לאף אחד. כן, היה דוח קופות שבורות גם אז אבל הדגש היה ביקורת סובייקטיבית לסרט שמסתמכת על התוכן שלו. לסרט הייתה ביקורת שאפשר להסכים או להסכים איתה (יש באתר מגמה ברורה שגורמת לכתם עיוור בכל מה שקשור לנושאים מסויימים, שלא לומר כתמי גיקגזמה על המסך שלי). אבל לצד הביקורות שנשארו טובות וסובייקטיביות יש כאן דגש גדול על דיונים שעוסקים כל הזמן בהישגים של סרטים בקופות ובאתרי מבקרים, גם בשרשורים וגם בכתביה הרשמית של האתר.
זה מעציב אותי. אין שום דבר מכבד ברדיפה אחרי המיליארד הבא או באחוזי מבקרים שאוהבים או לא אוהבים את הסרט. זה עומד בניגוד מוחלט לאהבת קולנוע, זו אהבת קונפורמיזם וזה מסמל בעיני, קורא ותיק, מגמת עדריות שהשתלטה על האתר הזה, שפעם היה חסין נגדה והתגאה בנימה האישית שהוא מביא איתו. טענתי ואני טוען שוב, אם אתה אוהב סרט, הלל אותו במילים שלך, ולא ע"י הסתמכות על נתונים מספריים שכל מה שהם מוכיחים זה שעוד הרבה אנשים אוהבים אותו.
אני לא מסכים (הפתעה!)
אני חושב שסרט הוא הרבה דברים, שתקפים לכל יצירות האומנות אבל בולטים ביותר באומנות כה מסחרית – הוא מצד אחד אומנות, ומצד שני מוצר צריכה.
עכשיו, אנחנו לא זאפ, ואני לא בעד רידוד השיח עד כדי כך – אבל אני גם לא בעד להעלים עין מהעובדה שהחלק השני של הקולנוע – הוא זה שמזיז את הגלגלים מאחורי התעשיות הללו, וצריך לסקור אותו ברמה מינימאלית. זה אומנם לא נחמד, ומאוד מאוד מגעיל – אבל זה גם משפיע.
"הנוקמים" לא יותר טוב או פחות טוב בגלל הכסף שעשה, וגם לא "אלאדין", "מלך האריות", "צעצוע של סיפור 4", ועוד. בגדול אני ואלינה, כשאנחנו נדרשים לסקר – מנסים להסתכל רק על הנתונים היבשים, ופחות מכניסים את דעתנו. אנחנו אומנם קוראים לסרטים מסוימים "הצלחה" – אבל זה לא הופך אותם למוצלחים, כמו שלמדנו ונמשיך ללמוד עוד ועוד.
כמו שאתה אומר – השאלה לגבי טיב הסרט נשארת לביקורות (או הגיגים אחרים). הדיווחים תפקידם הוא פשוט אחר לחלוטין. לא חלק ממגמה כזאת או אחרת. יש בהחלט יותר דיווחים מבעבר, ויכול להיות שבוע נטול ביקורות אבל תמיד יהיה דוחק"ו – אבל אני לא חושב שמישהו מעריך את אווטאר או הנוקמים יותר כסרט בגלל ההישגים שלהם. כמוצר צריכה, לעומת זאת – בהחלט יש הבדל. ולצערנו (או שלא, כל אחד יכול לבחור), הקולנוע הוא לחלוטין שניהם.
בולשיט? אולי. מתחסד? בטוח לא
בוא נתחיל רגע עם עובדות: קודם כל, מספרים לא זרים ל"עין הדג", וכתבות דו"חקו מלוות אותו מראשית ימיו. מזכיר שדו"חקו הוא דו"ח *קופות שבורות*, בלעז "בלוקבאסטר", ובעברית תקנית "סרטים שהרוויחו מלא כסף במעט זמן".
עכשיו עניינית, אני עונה גם לך וגם ל-mip: אני חושב שכבר די ברור שאני רואה בפייגי בעל חזון ולא מישהו שיצר את הסרטים ואת העולם הזה רק כדי להרוויח כסף, אבל אין להתכחש לכך שמדובר במוצר. דיסני לא היו משקיעים במארוול אם לא היו מרוויחים הרבה מאוד כסף ואם לא היה פוטנציאל אדיר לעוד הרבה מאוד רווחים, שמומש וממשיך להיות ממומש בינתיים. וזה אומר שיש מערך שיווק אדיר שפועל כדי להפיץ את הסרטים, ולפרסם אותם. זה אומר שכל החלטה של פייגי עוברת בסופו של דבר פילטר כלכלי כלשהו. זה חלק ממערך היצירה. חלק בלתי נפרד. ביחד עם היצירתיות והחזון. זה בדיוק מה שרציתי להגיד קודם: אין סתירה בין היותו של המארוולוורס מוצר לבין היותו ספק יצירת אמנות. התעלמות מהממד הכלכלי שביצירה הזו, המוצר הזה, היא זו שמתחסדת. ההתייחסות לסרטים במנותק מהעולם הכלכלי הסובב אותם מפספס המון הקשר חברתי-כלכלי שיכול ללמד משהו על ההתקבלות של הסרטים, ומה זה אומר עלינו, על החברה שבה אנו נמצאים בה היום. וזה מעניין לא פחות מאשר כתבות וביקורות שעוסקות בנושאים ברומו של קולנוע באופן ישיר. עיסוק בקולנוע, בטח הוליוודי, הוא עיסוק בממד הכלכלי, הארצי לכאורה. וכן, אין שום בושה להיות קונפורמיסט לעתים. אני לא מתבייש בכך שאני ממש אוהב את הסרטים האלה ואת היקום הזה, כמו הרבה מאוד אנשים אחרים, לצד עיסוק בתחומים ונושאים שאנשים לא מבינים ובעיקר שואלים "מה" כשאני מזכיר אותם. אני השקעתי הרבה מאוד מילים כדי להלל את הסרטים הללו במילים שלי, לצד איזכור של ההצלחה הכלכלית ושימוש בה כדי להעיד על מה שאני אומר. אז זה בהחלט לא סותר.
מדויק מאוד מה שאתה אומר וחסכת לי קצת בלכתוב
עשיתי לייק גם ליהונתן, אבל אני לא מסכים עם הפסקה האחרונה שלו ואני חושב שזה מיצג של פספוס באתר באופן כללי.
האשמתי את יהונתן לפני שבוע, בהצגת אור שלילי של דיסני בסיקורי החדשות בנושאי הריימיקים/העלמת ידיעות חשובות בליהוקים, לעומת סרטים ללא כל השפעה, שנותנים להם מקום. הוא לא הבין מה אני רוצה, אבל גם אני לא הבנתי מה שאני רוצה ממנו (הוא כתב לי מייל, מה אני רוצה ולא עניתי, סליחה על כך.. והסיבה), לא היה לי מחודד על מה אני בעצם מתלונן. אבל עכשיו הודות לדיון התבהר לי מאוד. יש התעלמות גסה באתר בכוח ההשפעה של סרטים גדולים על התרבות.
אני לא יודע מה ההלך רוח של הקוראים והמגיבים ואני לא מתיימר להבין, אך יש כאן התחפרות מסויימת להבין מהי הצלחה גדולה ומה ההשפעה שלה. כאילו זה לא באמת מעניין, זה לא באמת משנה וזו טעות גדולה מבחינתי ומכאן שאין את הדיון האמיתי שהייתי רוצה לראות באתר, (רעיון לכתבה יהונתן) למה דיסני כל כך מצליחים? למה זה נהפך להיות הקיץ של דיסני, אבל לא 2 שורות כי נוסטלגיה וזה. גם פה זה חוטא להבנה של ההשפעה התרבותית של נוסטלגיה ומקטין אותה. הייתי רוצה לשמוע את הדעה העמוקה של הכתבים, מה הם חושבים ומה לומדים מזה? (אני לא אתפלא אם חלקם יענו כי כסף וזהו, או שלפחות זו תהיה סיבה מרכזית אצלם) וסוף וסוף לפתוח את הנושא המעמיק מה כוחה של יצירה שנוגעת ברוב הגלובוס, כן זה יכול להיות לפעמים יצירות שדווקא בגלל שדווקא עברו התאמה לכולם זה שיטח אותם לגמרי (וגם שם אפשר ללמוד משהו) אבל זה גם יכול להיות השפעה תרבותית גדולה, שסוף סוף הנגישו אותה למשא של אנשים.
אני חושב שדיסני היא סוג של מחנך על שלל מקצעותיו, שהעולם בוחר בה למורה הכי כיף, הכי נכון שרוצים לחזור אליו ולהמשיך איתו. אנשים מתחילים להתחנך ע"י דיסני, זה נשמע מוגזם, אבל אני חושב שזו הסיבה בתת מודע שאנשים בוחרים בהם עוד לפני ביקורות ושאר ערכים. אני חושב שעכשיו יותר מבעבר, דיסני מגשים את חזונו, כי בשונה מהצלחתם בשנות ה90 כאן בניית דיסני מתרחבת לכל סוג בידור (מקצוע) שירצו ולאן שהדימיון ייקח אותם. הפורמולות הם החינוך שלהם. יודעים מה הקהל רוצה ואיך תמיד להביא לו את הדבר הבא, דיי דומה, אך מספיק שונה בשביל שלא יימאס לו (לפחות לבנתיים).
דוגמה להנגשה, הסרט בלאק פנתר, שהיה לנו ויכוח, גם הפלא עם יהונתן, שביבוקרתו לא ראה שום ערך מוסף בסרט, עם טענה עיקרית שלא התעמקו מספיק לטענתו בנושא של הויכוח ומסר השחורים במידה וזה היה הכיוון. אבל כאן נכנסת בדיוק ההשפעה של 1.3 מליארד. אם לצורך העניין היו דיונים מעמיקים הרבה יותר רוב הסיכויים שהסרט היה עושה פחות, לא בגלל שהסרט היה פחות טוב, אלא בגלל שהוא היה פחות נגיש לקהל. אז אם הסרט היה עושה רק חצי, 650 מיליון גרמת להעביר את המסר התרבותי שלך רק לחצי. ארחיב ואומר בגלל שהוא היה נגיש יותר הוא גרם לעוד 200 מיליון לבוא, להבין על מה המהומה. חלק לא הבינו כאמור, אבל אני כשחום שמחתי מאוד בתוצאה והוא הסרט שהכי השפיע עליי מנטלית יחד עם אנדגיים. יתרה על כך אם בלאק פנתר לא היה מקבל הצלחה מסחררת כל כך, אני בטוח שדיסני היו חושבים פעמיים האם ללהק שחקנית שחורה לשחק את בת הים הקטנה. זו גם ידיעה שאין לה משקל וכן אני מבין את הצד של טריק שיווקי ועוד טענות, אבל יש לי מה לענות על זה. אבל במסגרת של עין הדג מתייחסים לזה כלא קיים. אה ואמרתי כבר, שמייסד האתר כתב בעצמו פוסט בפייסבוק שהליהוק לפחות הפך את הסרט למעניין, אבל כבר לא כאן. אני יכול להמשיך לעוד דוגמאות אבל לא אאריך מידי.
מה שאלעד לוין אמר, זה ניתוק מוחלט בכל המכלול התרבותי של הקולנוע, הסתכלותו כטעמו וחזונו ותו לא. הסתכלות כזו היא מה שגורמת למיתה של הסרטים האומנותיים בתקציב בינוני, כי לא להבין איך השוק עובד ויותר מכך איך הקהל מגיב, שאלה בעצם המספרים, זה מה שגורם לעצב הבא שלו. מיותר לציין שקודם כל אותם סרטים יכולים לקבל כבוד הראוי שלהם אם לפחות יכוונו כסרטי פרסים. אם אין להם כלום איזו חשיבות בעצם יש לחופש היצירה שלהם? שיגעו בקהל נישה שבנישה? זה עצוב ועגום לא פחות וזה יהרוג להם את העתיד בוודאות. דוגמה ההמשך של בלייד ראנר 2, הוא גם לא שינה לרוב האנשים וגם הוא פגע בעתיד של סרטים כמוהו. אם היו המפיקים מרימים קצת את החומר ומנגישים אותו לקהל,
אולי הסרט היה קצת שונה אבל למישהו היה איכפת. לדוגמה סרט שהצליח לא הרבה יותר אבל השפיע גם בהתאם לכך מקס הזועם. גם הוא לא הצליח להרוויח מספרים אך הוא פרץ את הברייק איוון שלו וזה נתן אור ירוק להמשך, גם לבמאי המרשים בגילו, גם לשרליז, גם לסרטים מסוגו, גם לאומנות. (2 נקודות לסרטים שאתה מדבר עליהם, גם יש להם מקום היום בסטרימינג וגם אם יש טענה שהם צריכים עדיין להיות בקולנוע, אני בהחלט עומד מאחורי הרעיון שהם יתומכרו בהתאם, לא ייתכן שקומדיה רומנטית, מדע בדיוני בתקציב שאול ישודרו על אותם אקרנים של הבלוקבסטרים בתקציב ענק יידרשו אותו מחיר כרטיס).
אחזור למה שיהונתן אמר, אני חושב שכן יש הערכה לאנדגיים יותר בגלל המספרים, אומנם לא בגלל המקום עצמו, ראשון או שני זה באמת לא משנה, אבל בוא נגיד 2.5 מליארד מוכיח שיצירת האינפיניטי וור הרחיבה את הנגיעה שלה בקהל (אני צפיתי זאת כבר מראש עקב מעקב, אחרי הקפיצה המשמעותית של המנויים ביוטיוב לערוץ הרשמי של מארוול סטודיוס) אנדגיים ניצל את המומנטום והתעלה על עצמו, באמת שהיינו יכולים לקבל לא עלינו את הסיום של משחקי הכס. הנגיעה התרבותית הגלובלית הזו מעידה על טיבו לא כאינדבידואל בצפייה עצמה אלא בכוח השפעה וחיבור בין האנשים כל על הגלובוס שמבינים את הרפננסים של הגיבורים ולומדים מהם באופן דומה אך שונה. השיגעון התחיל כבר מההזמנת הכרטיסים שהייתה חוויה תרבותית כלל עולמית שלא פסחה על שום יבשת וקריסת השרתים שלה. כולם בשביל לקחת חלק באירוע הגדול כמעט בו זמנית, בדומה להופעות קונצרטים שמשדרים בלייב גם כשהאומן לא נמצא. כל אלה מראים על כוחה של היצירה וההשפעה התרבותית שלה.
האם נוכל להפסיק כל ההתעלמות? האם נוכל באמת לגעת בנושא, לחקור לאן התרבות מתקדמת ולהבין את הנושא ביחד? אשמח לכתבה שתיתן מענה לכך אין ספק שיש בה צורך. יש מגיבים משני קצוות החבל אני ואלעד, יהונתן ותום שנשמעים קצת במרכז עם נטייה מסויימת. זה החלק שרציתי שתהיה בו פתיחות באתר, לא סיקורי חדשות שברור בהם למה הריימיקים אווט, או דוחות מספרים בלי להבין את הצורך בהם. הקהל השתנה פה לאורך השנים. בוא נבין את התמונה הקבוצתית בנושא הביזנס שווס ועתיד הקולנוע.
כולי תקווה שכמו שחודד לי עכשיו הנושא, ככה אחרים יוכלו להבין מה רציתי כל הזמן ואולי באמת נתקדם מהודעות בודדות, לסיכום מסודר, מורחב שפותח ולא מצמצם את הנושא הגדול שנקרא קולנוע.
בתודה רוי.
נ.ב ההודעה מופנית גם ליהונתן אלעד וכל צוות הכתבים באתר.
בהפרדה גסה, באמת יש כאן שני קצוות
אחד מתייחס לקולנוע כאמנות מנותקת מהמציאות, כיצירה שאמורה להתעלות מעל הכאן והעכשיו ולכן יש לנתח אותה על פי קני מידה אמנותיים נטו – אמנות גבוהה מול אמנות נמוכה וכל מה שעל הרצף בין שני הקצוות המהותניים האלה. כל נגיעה במציאות מחללת את הקודש. ולכן קולנוע פופולרי לא יכול להיות אמנותי. השני מתייחס לקולנוע כחלק מהעולם שסביבנו ורוצה ללמוד מתוך הסרטים משהו על מה שקורה מבחינה פוליטית, חברתית, כלכלית ותרבותית. הדו"חקו נוגע בזה במידה מסוימת. בעבר יותר, היום פחות, אבל ההודעות דווקא כן פותחות אפשרות להרחיב את התפיסה הזו. אני לא יודע אם עין הדג צריך להיות אתר של כתבות פילוסופיות-סוציולוגיות. הוא התחיל כאתר לאנשים אינטליגנטים אך לא מתנשאים שאוהבים קולנוע מכל סוג אבל שונאים ביקורות קולנוע, ויודעים לנתח בעצמם סרטים שבעבר נתפסו כסוג ב' באופן מעמיק ומעורר השראה. כך לדעתי צריך להישאר. זה הרוח המלווה אותו מראשית ימיו וזה מה שמשך אותי לכאן. היכולת לעבור מסרט בינוני ומרהיב ויזואלית כמו ההוביט למבחן בכדל וייצוגי נשים בקולנוע, למשל. אבל לדעתי בהחלט יש מקום לגעת יותר גם בנקודות האלה שאתה מעלה, לאור פרופיל המגיבים והמגיבות ואופי הכותבים והכותבות, על פי מה שהם משתפים באתר. אותי אישית זה ימשוך יותר, אם יהיה דיון מסוים בפנתר השחור, למשל, ובהשפעה התרבותית-חברתית שלו (אבל אני די משוחד כי אני לומד סוציולוגיה אז אני די משוקע בזה), מעבר לסרט עצמו. או אולי כן דיון בסרט דרך המרכיבים האפריקניים המדומיינים שלו. אני סומך על הכותבים והכותבות כאן שהם יעשו זאת באופן נגיש ולא מתנשא/פלצני/אקדמי. סרט שבו האנטגוניסט פותח בנאום בתחילת הסרט על גזילת אמנות אפריקנית מזמין את זה. ואפשר למצוא דוגמאות כאלה בהרבה סרטים פופולריים. גם כאלה שנמצאים פחות על השולחן ואפשר למצוא אותם רק אם מחפשים. דוגמה מצויינת לכתבות מהסוג הזה נמצאת באתר סריטה בניתוח של פבלו אוטין את סרטי DC. סרטים גרועים עם יומרה עד השמיים, שפורקו לחלקיקים קטנטנים שהעידו על מחשבה ואינטליגנציה (יותר של הכותב אמנם אבל גם של היצירה), וקישרו בין מה שמופיע על המסך לשינויים שעוברת החברה האמריקאית.
בכל מקרה, דו"חקו הוא חלק בלתי נפרד מהאתר. גם בעבר הוא פורסם למיטב זכרוני פעם בשבוע, כמו עכשיו. ובגלגול הראשון של האתר הוא טבע בתוך עדכונים קצרצרים יומיומיים של טריילרים והודעות ליהוק למיניהן. היו גם כתבות מעמיקות יותר, אבל די נדירות. בגלגול השני, היו יותר ביקורות מרוכזות ומעט יותר ניתוחים מעמיקים אבל בכמות שהלכה והתמעטה. בגלגול הנוכחי יש ממש רנסנס. הרבה מאוד תוכן ואנשים שאוהבים קולנוע ויודעים לכתוב בצורה כיפית. אבל הכתבות המעמיקות נעלמו כמעט לחלוטין, בעוד ההודעות של המגיבים הקבועים המשיכו להתעמק בעצמם. לעתים גם בדו"חקו תוך ניסיון להבין הצלחה או כישלון של סרט מסוים. אפשר להתייחס לדו"חקו בשלב הנוכחי כמצע שמזמין דיון מעמיק מצד המגיבים, ואפשר ממש להצית דיון כזה בדו"חקו עצמו. מה שהכותבים והכותבות פה מעדיפים. זה פרויקט שלהם מן הסתם, ואני אוהב אותו מאוד גם בגלגול הזה, אז סומך עליהם.
תודה על כל המידע המתומצת
בהחלט נותן קצת אור על הדברים. אולי באמת, פחות מעניין את הכתבים באתר לתת מקום לכתבות סוציולוגיות וזה מובן. אני אישית חושב שזה חוטא קצת לאומנות, יש כבר אנשים אינטלקטואלים כאן ואני חושב שיש הבנה כללית, למה היא תרבות משפיעה בסדר גודל שאי אפשר לבדל אותה מהיצירות עצמן וזה גם מה שטענתי אז על בלאק פנתר, כשתפרק אותו לגורמים ותוריד את כל הכובד של המסר שלו, לא ישאר הרבה, זה הבשר של הסרט.
נכון שיש הודעות פה ושם מעמיקות אבל אני קודם טוען שמיקוד הוא יותר טוב ויוציא יותר הרבה גם מהאינטלקטואל וגם מהאנשים עצמם ללמוד על החברים המגיבים כאן, כשיש כתבה על דוח קופות, זה לא מושך ומגרה דיון מעמיק, זה יכול למשוך אבל לא בהכרח. מעבר לכך אני חושב שאולי זה ברור לותיקים הסוג תגובות והאנשים באתר, בהבנה של רפננסים. אבל לחדשים ואפילו אני כעוקב מעל 10 שנים, לא תמיד מבין את ההלך רוח וחלק מהתגובות. כתבות ממוקדות שיבואו בלשון נוסח שמרחיב ומזמין בהחלט יוכלו להנגיש את האתר יותר (אלא אם כן אין לכותבים רצון בכך וזה בסדר) ללמוד על הקהילה שמן הסתם התרחבה. במקרה שלי להכיר ולהתדיין עם אלעד, לא בדיעבד. (אגב נראה שגם הוא לא יודע מה הולך כאן, רק מהצד ההפוך).
מעבר לכך הטענה שלי המרכזית, היא שבסיקור טריילרים לדוגמה, הלשון ניסוח של יהונתן הייתה, הנה הריימיק המיותר הזה ובעצם לא נתנה לאנשים כמוני לקרוא אותה ולהרגיש שאני מקבל הרגשה שמציגה גם אותי כחלק מהאתר. בעצם היא דיי מחקה את כל הצד של מי שחושב שיש בריימיקים האלה צורך ולמה יש להם השפעה תרבותית חשובה שאפשר ללמוד ממנה. אבל אם לצורך העניין הייתה כתבה בנושא הריימיקים של דיסני, לפחות הייתה לו אפשרות להכניס קישור ולהזכיר בחצי משפט, שיש עדיין דיון פתוח בנושא.
ברור לי שלא לכל סרט, או סיקור יש סיבה לפתוח דיון כזה. בוא נגיד בלאק פנתר כן. למה זה הקיץ של דיסני כן. ולא הגיבובים האלה בדוח. כן כתוב בצורה יפה ומציג את התמונה כמו שהיא. אבל ההרגשה אוקיי והלאה, לא מעניין למה והתגובות בהתאם. אני בטוח שאם היה כאן מקום לכתבה תגידו למה איזה סוג ספיידרמן וכו' יש מקום ל'למה זה הקיץ של דיסני? זו לדוגמה כתבה שמאוד מעניין אותי מה יהונתן חושב עליה בהרחבה, וכותב הדוח למה הוא שמח בהשיג אנדגיים מעבר להידד. עוד דוגמה קטנה לניתוק מהביזנס זה בכתבה על ניצחון אנדגיים, לא היה כל אזכור למפיק הראשי פייגי, כאילו היקום במה את עצמו. זה גורם לי פשוט להרים גבה בתמיהה, מה אני מפספס כאן?
התייחסות לכמה נקודות:
1. הדוחק"ו, כאמור, חזר אלינו מפגרה של כמה שנים ולמרות שהוא לא נראה ככה (הרבה בזכות העבודה האדירה של אלינה), הוא בשלבי בטא. אני מקבל את הרעיון של ניתוח לאחור פעם בכמה זמן.
2. אני מבין שזה יוצא ככה וזה מתבאס, אז אני רק רוצה לקחת את הזמן ולהגיד – כל היופי באתר הזה הוא שיש מקום לאנשים להגיד דעות שונות (כמו שאתם עושים כאן ועכשיו). כשאני אומר שטריילר כלשהו הוא לא לטעמי (באיזה מילים שאני בוחר להגיד את זה), אני לחלוטין מוכן לקבל מתקפה בתגובות על כך שזה בעצם טריילר מדהים ועל מה אני מדבר. כאמור, זה עניין טריקי של ציפיות וטונים – אבל בטריילרים אני בהחלט חושב שראוי שהכותב (יהיה אשר יהיה) יציין את ההתרשמויות שלו ולא רק מידע הפקתי, ואני בהחלט מקווה ומצפה שקוראים שמרגישים אחרת מהכותב יחלקו איתנו את דעתם ונוכל ליצור מזה דיון מניב.
3. לגבי ניתוחים מעמיקים: קודם כל – *היה* דוחקו שהתייחס לפנתר השחור וניסה קצת להסביר את ההייפ ומה קרה סביבו. סתם רציתי לציין, כאילו התעלמנו לחלוטין מהסרט. זה לא קורה פה הרבה, ואולי זה צריך לקרות פה יותר אבל אני מודה שיש בי גם מקום מסוים שנרתע מזה. לא יודע. מן הסתם, זה גם תלוי בכותבים ועל מה בא להם לכתוב.
תודה על התגובה
בנוגע לדוגמה של "הפנתר השחור", למען האמת שכחתי את הכתבה שאתה מתייחס אליה. הסתכלתי עליה עכשיו כדי להיזכר ונראה לי שזה באמת הכיוון שאני מתכוון אליו, אבל לא לגמרי. זה רק נוגע במקרה אבל לא באמת מנתח אותו. אבל זה היטפלות לקטנות מצידי. אני מבין את הרתיעה שלך, ושל הכותבים האחרים, מלהיכנס לקן הצרעות הזו של האינטרנט הישראלי. ייתכן שלהכניס תכנים שנוגעים בפוליטיקה ובאידיאולוגיה באופן ישיר, יכניס לכאן אנשים מהסוג שאוהב להתווכח ולהיות צודק באינטרנט ופחות אנשים שאוהבים קולנוע ולדבר עליו ולהתעמק בו. וזה עלול להפוך לכאב ראש נוראי במקום כיף גדול בבניית ויצירת האתר, שאפשר ממש לחוות אותה מהאתר, התכנים וצורת הכתיבה. אני אישית כן חושב שיש לדיונים כאלה פוטנציאל גדול, שעדיין לא מומש כאן, אבל אני לא אחראי לאתר, אז זו רק התרשמות מהצד, ולצד הפוטנציאל לבנייה מחודשת, יש גם פוטנציאל להרס YNET-י מסוים. לב האתר תמיד היה התגובות המנומקות וזה כנראה ימשיך להיות כך. העליתי תקווה שהמצע עליו נכתבות התגובות ייגע יותר בשאלות גדולות ועמוקות, ואולי יום אחד זה יהיה כך, אבל גם כך זה בסדר גמור.
אגב ההקרנה המחודשת
מה הוסיפו שם בעלילה?
אני עצוב.
אני מבין את האנשים ששמחים שסוף המשחק הצליח לעבור את אווטאר. על הנייר, זה נשמע בהחלט מובן, בגלל הפרויקט, בגלל שסרטי מארוול הם בסך הכל סרטים טובים, בגלל ההשקעה והמחשבה, והסיכון, והזמן. אבל זה גם סופו של עידן, עידן של יוצרים. כבר שנים שהמהפיכה נמצאת בעיצומה, אבל סוף המשחק הוא השלב שכבר אי אפשר להתחכש לו שמותגים ואולפנים לקחו את ההובלה.
הייתה הילה כמעט מיסטית בשליטה של ג'יימס קמרון בקופות בחצי היובל האחרון. וגם אם הסרטים שלו לא נחשבו הסרטים הכי טובים, וגם אם היו אמנים שהגיע לסרטיהם לעקוף אותו, קמרון הצליח לשלוט באופן כמעט חסר פרופורציה על טבלת הקופות. שום סרט לא היה קרוב אפילו לשבור את השיא של טיטאניק, עד שיצא אווטאר שניפץ אותו ב-700 מיליון דולר. ובעשור שעבר מאז, הסרט שהכי התקרב אליו היה רחוק גם הוא בכ-600 מיליון דולר להגיע אליו.
לפני ג'יימס קמרון היו לנו את שפילברג, לוקאס, נולאן שהתקרב אליהם בהצלחה הקופתית. גם סרטיהם לא היו מושלמים, אבל היו מזוהים עם היוצרים שלהם. מבט על טבלת הקופות היום מראה כיצד כולם נדחקו אחורה אחורה, ואיך השליטה הבלתי מעורערת של האולפנים נראית. סרטי הנוקמים וסרטי מלחמת הכוכבים. ג'יימס קמרון מיותם שם, יוצא דופן עם הסרטים שלו. העקיפה של סוף המשחק את אווטאר לא הולכת לשנות את המשחק עכשיו, המשחק השתנה כבר מזמן. אבל ההילה הזו של ג' יימס קמרון שהראתה שיוצר יכול לגבור על אולפנים, מותגים מוכרים, רימייקים, מכונות יחצנות, התעמעמה במעט היום. ולא, החוויה המתקנת שלי לא תגיע אם אווטאר 2 יעבור את הנוקמים, אלא אם סרט אחד, של יוצר אמיתי, יצליח לעבור את כולם.
מצד שני… יש מישהו שכן דחף מאחורי הפרויקט של הנוקמים. אז אולי לא אבדה תקוותינו.
ההיסטוריה תשפוט
אני חושב שעוד מוקדם לדעת האם MCU הם יותר מסתם אוסף של סרטים נחמדים או משהו מעבר… אבל ברמת התחושה (הסובייקטיבית לחלוטין ואין לי דרך לגבות אותה יותר מידי), מסכים איתך
כן, יש כאן שאלה האם זה באמת מעבר ל"שיטת המותגים"
או פשוט מעבר (די חד פעמי) מתיאוריית האוטר להכרה בכוחו של מפיק מוכשר.
אני קצת יותר אופטימי ממך בנוגע למה שהקהל מגיב עליו (ולכן חושב שההצלחה של מארוול היא חד פעמית, במובנים מסוימים – כי פשוט אין הרבה פייגי-ם בעולם), אבל בהחלט מסכים עם החששות לכך שכולם מנסים להיות מארוול ונוטשים כל מיני סגנונות ורעיונות שליוו אותנו ועזרו לנו בקולנוע (סרטי אמצע תקציב שלא מד"ב/פנטזיה/אקשן).
המשפט האחרון שלך אומר הכול
הפרוייקט של הנוקמים הוא קודם כל של פייגי. הוא בעל החזון, זה שדוחף את כל הסרטים קדימה מעמדת המפיק. אני לא דואג דווקא. האוטרים תמיד היו מעטים, כבמאים וכיום כמפיקים. הבעיה היא שהרבה יותר קשה להפיק פרויקט כזה מסרט אחד מבחינה יצירתית ואופרטיבית ולכן ככל הנראה לא יקום עוד פייגי, או שהמפיקים האוטרים יהיו נדירים הרבה יותר. אבל אני לא דואג לסרטים הקטנים והמיוחדים. תראו מה קורה עכשיו עם DC. הם עוברים לסרטים קטנים, שכל אחד עומד בפני עצמו, ובסופו של דבר אולי יתחברו לאותו יקום. ההבנה שיקום כזה הוא כמעט בלתי אפשרי תדחוף גם אחרים לכך. היצירתיות לא הולכת לאיבוד והיא תמיד תמצא מוצא. הספידו את הקולנוע מספיק פעמים כדי לקחת את החששות בעירבון מוגבל.
ההיסטוריה תשפוט 2
כמו שרשמתי למעלה אין לנו עדיין דרך לדעת וצריך לחכות עוד כמה שנים ואז להחליט האם הוווייבים של קץ הקולנוע הם סתם ווייבים או שבאמת הקולנוע מאבד את כל הרלוונטיות שלו. לגבי מפיקים אוטרים, אני מניח שהכוונה היא למפיקים שאחראים גם על הסיפור הכולל של הפרנצ'ייז כמו קווין פייגי, ושוב, קשה מאוד לשפוט האם הוא טוב או לא כי אין עוד כמוהו, אלא אם כן אנחנו שופטים אותו על דרך השלילה (בגלל שהוא היחיד סימן שהוא טוב), מה שאני לא רוצה לעשות.
אני כן יכול להגיד שאני מניח שדיסני מאוד מרוצים ממנו, והוא הכניס לאולפן הזה טונות של כסף, אם זה מדד למשהו (ואני חושב שכן, למרות שזה לא יכול להיות הדבר היחיד ששופטים על פיו איכות).
כן, ההיסטוריה תשפוט
אבל אנחנו כבר יותר מ-10 שנים בסיפור הזה ועברנו כמה דברים בתוך היקום הזה ויקומים אחרים. ההסתכלות הזו עושה טוב לפייגי, כי הוא היחיד שהצליח לתפקד כמפיק אוטר (הבנת נכון למה כוונתי). הוא לא היחיד. יש עוד כמה שעומדים בראש פרנצ'יינזים גדולים בעלי פוטנציאל ולא מצליחים להגיע לאותה תוצאה. אני משווה אותו אליהם כי זה מה שיש לי כרגע. מעניין אם יקום עוד אחד כמוהו. אבל גם אם לא, זה לא מוחק את כל העשור האחרון ומה שהוא השיג. אני מבין שאתה לא רוצה לקשור לו כתרים מוקדם מדי, כי אנחנו בשיא המארוולוורס (אולי קצת אחרי, יש לי תחושה לא מבוססת), ויתכן שזו תהיה אפיזודה חולפת. יכול להיות. קטונתי מלנבא. אבל כל מה שאני יכול לעשות זה להתייחס למה שהיה, מה שקורה ומה שהוכרז שהולך להיות בקרוב, ולנסות להבין מה הוביל אותו לאיפה שהוא היום. הצלחה כלכלית היא בטח לא המדד האולטימטיבי, ויעידו על כך סרטי הרובוטריקים שמי זוכר אותם היום לטובה (או זוכר בכלל), אבל בשילוב עם הביקורות המשבחות (לא כולן. יש כאלה שמסתייגות אבל גם הן מעולם לא טענו שמדובר בסרטים גרועים, מקסימום בינוניים) והקהל המעריץ שהולך ומתרחב (הרבה, לא כולם. לחלק נמאס, אני יודע), זה מעיד שנעשה כאן פרויקט מזן חדש ומעולה, שעומד בפני עצמו.
אה, וגם
הקולנוע ישרוד לדעתי גם אם לא יהיו עוד יקומים וגם אם פייגי יפול בסופו של דבר. זה הרי יקרה. אם יש משהו שבטוח בעולם הזה, זה שהכול חולף. אי אפשר לשמור על כזו רמה של הצלחה יצירתית וכלכלית לאורך שנים. כבר עכשיו לדעתי רואים את תחילת הנפילה (למרות שמי יודע, אולי זה ייקח עוד כמה שנים). סוף העולם הקולנועי לא יגיע בגלל היקומים הללו. הקולנוע ישתנה, יתאים את עצמו,אולי אפילו באופן רדיקלי, אבל אנשים יצירתיים ימשיכו לפנות אליו וליצור בתוכו.
אבל אבל אבל
אני מרגישה שאני מכמסת כאן לויכוח באמצע ואין לי מושג מי אומר מה, אז אני אגיד את זה פה למען הסדר הטוב.
השיפוט של הMCU כפרנצ'ייז של דיסני הוא מאוד לא הוגן. כי כל הרעיון של ה MCU זה בדיוק חברה קטנה (מארוול) שהחליטה להתרחק מהאולפנים הגדולים כדי להפיק לעצמה את הסרטים כשהיא משתמשת בחומרי המקור של עצמה – כשרוב הדמויות נחשבו דמויות דרג ב אם לא דרג ג' במקרה הטוב, ולראות איך מייצרים מהם סוג חדש של סרטים.
דיסני קנו אותם רק אחרי שהם הצליחו, וכשהם די משאירים לפייגי את רוב השליטה האומנותית על המערכת.
הMCU לא צמח בתוך דיסני, הוא צמח באופן מאוד עצמאי, עם הימורים על דברים מאוווווווווווווד לא טריוויאלים (לקשר כאן לכתבות של דורון שהוא מנסה להבין מה למעו השם מארוול מתכננים לעשות בסרט עם עץ מדבר ורקון? זה לא חוכמה לחשוב על זה עכשיו כהצלחה, הרעיון היה לדעת להמר על הסיפור הנכון עם הצוות הנכון כדי להפוך את זה להצלחה).
הסיבה להצלחה של מארוול היא לא היקום הקולנועי. זו התוצאה של ההצלחה שלהם. אף יקום קולנועי לא היה קם אם חמשת הסרטים הראשונים היו בלתי ניתנים לצפייה. הסיבה של ההצלחה של מארוול זה כי הסרטים הראשונים שלהם ניסו למצוא בדיוק את המקום המדוייק הזה שבין בלוקבאסטר גדול, אבל אולפן עצמאי שמספר את הסיפור שלו, בלי מגבלות שרירותיות של האולפנים הגדולים כמו "כריס מי? אולי תביאו את בראד פיט שישחק את ת'ור? זה שם שמוכר".
הסיפורים שלהם, במיוחד בפייזים הראשונים – היו סיפורים קטנים וכנים שממוקמים בעולם של הבלוקבאסטרים. נכון, הם לא שברו את הקופות אבל הם עשו את העבודה שלהם בדיוק כמו שצריך וסיפרו בדיוק את הסיפור שהם רצו לספר בדיוק עם השחקנים שהם רצו שיהיו.
אז בכנות – אני לא מבינה את הקטע שהכל זה מותגים ואולפנים.
אם הסרטים של מארוול היו משתנים בגלל שדיסני קנו אותם זה דבר אחד, אבל אני חושבת שמאוד ברור שהחזון שקיבלנו לפני דיסני ואחרי דיסני הוא החזון של פייגי. אז על מה אנחנו מדברים בעצם?
אני ממש לא מנסה ל וריד מההצלחה והכבוד שמגיעים לפייגי על היקום הקולנועי שהוא יצר.
באמת, כמו שאמרתי, על הנייר לסרט שמסכם את היקום של מארוול מגיע להיות הסרט המרוויח בכל הזמנים. אבל להתעלם מהמיתוג והתאגיד זו עצימת עיניים. פייגי הוא מפיק נהדר ובעל חזון, ובהתחלה את צודקת שהסרטים של מארוול היו מקוריים, יצירתיים, ולקחו סיכונים.
הקנייה של דיסני לא שינתה את הסרטים, היא עשתה משהו יותר גרוע. היא פשוט שיבטה אותם שוב ושוב ושוב. אפשר לחזור לכתבות שמדברות על במאים בסרטים של מארוול שהיו כבולים מבחינה יצירתית ונאלצו לעזוב או להוציא סרטים שלא חידשו כלום. או הבמאית של קפטן מארוול שציפו ממנה סך הכל לשים את השם שלה על הסרט, אבל לא לביים את סצינות האקשן. זו לא עצלנות, זה פשוט לא לסטות מנוסחא שהצליחה.
אני שמחתי שסרט כמו שומרי הגלקסיה הצליח כי הוא הביא משהו חדש, אני שמח שסרט כמו התחלה מצליח, או כמו אווטאר, או כמו טיטאניק. אלה סרטים שהיוצרים שלהם סיפרו סרט בדיוק כמו שהם רצו לספר והצליחו, ובתוך כך עודדו יוצרים אחרים לספר את הסיפורים שלהם.
אני לא חושב שהקיפה של סוף המשחק את אווטאר תשנה את הקולנוע כי הוא כבר השתנה מזמן. ויש מספיק חלופות לסרטים של יוצרים. אבל הנקודה שלי הייתה שג'יימס קמרון בראש טבלת שוברי הקופות היה מזכרת לתקופה שבה יוצרים שלטו בטבלה, ספילברג, לוקאס, נולאן, קמרון, מייקל ביי (כן, גם הוא). מתוך עשרות המקומות הראשונים בטבלת הקופות היום, אווטאר וטיטאניק הם הסרטים היחידים שאפשר להגיד עליהם שהם של ג' יימס קמרון, כאשר כל השאר הם של 'מארוול', או 'דיסני', או 'מלחמת הכוכבים', או רימייק.
אבל זה בדיוק אותו הדבר
פשוט היוצר הוא פייגי.
אני באמת ובתמים לא חושבת שמי שמכתיב את הנוסחתיות של הסרטים השונים זה לא דיסני, אלא פייגי עצמו. באמת שרואים את השליטה של פייגי בכל פרט ופרט (כולל אגב, העובדה שבמאבק הכוחות על ג'יימס גאן – דיסני הפסידו, וגאן חזר לביים את שומרי הגלקסיה 3).
אלה הסרטים של מארוול כי מארוול סטודיוס==קוין פייגי.
קווין פייגי מנהל את מארוול סטודיוס כמו שמנהלים סדרת טלויזיה. לסדרת טלויזיה יש יוצר (לרוב התסריטאי, או צוות תסריט-במאי, אבל ממש לא תמיד), והוא זה שיש לו את החזון. לחזון הזה מביאים במאים שונים ותסריטאים שונים שהמטרה שלהם היא להביא לכדי מימוש את החזון של אותו היוצר. במובן הזה אין הבדל בין הסדרה שנקראת MCU לסדרה שנקראת משחקי הכס. במקרה הראשון לאיש החזון קוראים דיוויד בניאוף, והוא מתבסס על עולם כתוב של ג'ורג' RR מרטין, עם כמעט 20 במאים שונים שאחראים על להוציא את החזון שלו לפועל, ובמקרה השני איש החזון הוא קווין פייגי, שמתבסס על העולם הכתוב של מארוול קומיקס, ויש לו X במאים שונים (לא ספרתי אבל אני מניחה שבסביבות 10-15).
והסיבה שזה ככה היא שטכנית לא יכול להיות במאי אחד שאחרי על הכל.
הפקה של פרק בסדרת טלויזיה זה בין שבועיים לשלושה, אבל הם צריכים לצלם בקצב של פרק תוך 10 ימים כדי להספיק לקצב בשידור, אז מישהו עם חזון אומר להם "אני שוכר אתכם כדי שתעשו X", והם עושים את זה.
זו הסיבה שג'ון פאברו עזב, זו הסיבה שג'וס ווידון עזב – להיות האחראי על סרט כזה זה עבודה מאוד אינטנסיבית של בין שנתיים לשלוש. אי אפשר להיות במאי אחד ולייצר שלושה סרטים בשנה. זה פשוט עומס לא נורמלי. האחים רוסו מצליחים בקצב של סרט בשנה, וגם זה ככל הנראה כי הם שניים שמצליחים לעבוד בצורה מאוד מתואמת, וזה לא טריוויאלי בכלל.
זה שהחזון הוא לא של הבמאי לא הופך את החזון ל"לא אומנותי". אין שום בעיה שהחזון יהיה של מישהו אחד והביצוע של מישהו אחר. מה גם שאפילו תחת ההגדרה הזו – אין ספק שפייגי בוחר במאים ונותן להם כן מקום לבטא את עצמם תחת המסגרת שהוא מכתיב. שומרי הגלקסיה הוא לחלטין מארוול, אבל אפשר לראות שם את ג'יימס גאן. איירון מן הוא יותר מארוול ממארוול ועדיין רואים שם את ג'ון פאברו (גם מילולית, אבל התכוונתי יותר לסגנון המאלתר וההומור). אפילו בנוקמים נתנו לג'וס ווידון להיות ג'וס ווידון ולהרוג דמות משמעותית ואהובה במהלך הסרט (גם אם רואים שהוא בילה חצי סרט בלהפוך אותה להיות דמות משמועתית ואהובה) .
גם בשלבים מתקדמים, רואים את ההשפעה של שיין בלאק על איירון מן 3, ולחלוטין רואים את ההשפעה של האחים רוסו על קפטן אמריקה (תשוו את הראשון לשני או לשלישי) – שהחזון שלהם כל כך קרוב לחזון של פייגי שהם כבר התחברו על מנת להגיע לשיא.
מישהו מתישהו החליט שאם זה לא במאי שמרים את החזון של עצמו זה לא נחשב – ואני לא קונה את זה. יש אנשים שיש להם חזון מהמם, אממה – במאים הם לא. אז מה הבעיה בזה שהם ישכרו מישהו שיוציא את החזון שלהם לפועל, ולמה זה הופך את הסרט לפחות "אומנותי"?
בסדרות טלוויזיה קוראים לתפקיד הזה showrunner
והוא התפקיד הבכיר ביותר בהיררכיה היצירתית. כשמחליפים שואוראנר בסדרה, ממש מרגישים איך היא משתנה. הרבה פעמים משייכים זאת לתסריטאים, אבל זאת טעות ("הסדרה x כבר לא אותו דבר בעונות y-z"). השואוראנר קובע את הטון של הסדרה, והאפיון האמנותי שלה – כולל כמה הומור, רצינות, כמות אקשן, חשיבות קונטיניואיטי, אפיון דמויות וכו'.
קווין פייגי הוא השואוראנר לסדרת סרטי קולנוע הראשונה בהיסטוריה שסיימה מספר עונות (הוא קורא לזה "פייזים"). כל סרט נוקמים הוא פרק סיום עונה.
קווין יצר דבר שעד היום לא הצליחו לבצע: כל פרק בסדרה חייב להיות לפחות "טוב". אסור שיהיה גרוע. כי בניגוד לסדרת טלויזיה, בה נפוץ שאומרים "תשרוד את כמה הפרקים הראשונים ואז הסדרה נהדרת", בסרטי קולנוע אסור לפשל. כל סרט הוא פרוייקט בשווי עשרות מיליונים. יש באתר דיון בין שניים המשווים את היצירתיות עם הסדרה באפי. קיים שם פספוס של השוני המהותי בין סדרת סרטי קולנוע לסדרת טלויזיה. כשמבינים את האילוצים עבור סדרת סרטים, מבינים את הבחירות של קווין. ואז גם מבינים את הכשרון והתעוזה (לדעתי) ביצירת הסרטים החורגים מכללי הסדרה (במקום להתאכזב מאלו שהם "רק" עוד פרק).
לא קיימת סדרת טלויזיה המחייבת אתכם, כל פעם מחדש, לבחור לרכוש כל פרק בנפרד. הסדרה הזו עוד תומכת במי שרוצה לצפות רק בחלק מהפרקים. יקום קולנועי שנכשל הוא סדרה קולנועית שפישלה בפרק (או מספר מועט של פרקים).
ניסיתי להזכר מה ההגדרה המדוייקת
רציתי להגיד executive producer, אבל ידעתי שזו לא הדרגה הכי גבוהה
תודה!
לא טעית!
על פי ויקיפדיה הגדרת שואוראנר
לא מסכים עם הרעיון הבסיסי
אני מבין את ההבדל בין סדרת טלוויזיה לסדרת סרטים שיוצרת יקום. מה שרציתי לחדד בהשוואה לבאפי זה את את הדמיון, שלדעתי הוא זה שעומד בבסיס ההצלחה הגדולה של ה-MCU. אני לא אחזור על מה שכתבתי. מקווה שזה ברור. אבל כן אנסה לחדד את השורה התחתונה: ההצלחה של באפי נובעת מהחיבור בין כל הפרקים לכדי נרטיב אחד שלם, כשכל פרק יכול להיות פרק מעולה בפני עצמו אבל הקישור לפרקים האחרים ולעונות בכללותן, הוא זה שמעלה אותן לדרגת יצירת מופת או לפחות לשיפור באיכות.
זה נכון במידה מסוימת שכל סרט נפרד ב-MCU הוא מבחן בפני עצמו ליקום הקולנועי וכמה כישלונות עלולים להוביל לכישלון של הפרויקט כולו, אבל גם במקרה של סדרה, אם תהיה פתאום ירידה ברמה מבחינה יצירתית, ובעיקר כלכלית, במשך עונה אז החידוש שלה יהיה מוטל בספק. יהיה צורך במספר רב יותר של פרקים לא טובים ולא רווחיים כדי לסכן אותה, אבל בעקרון זה אותו דבר. אם השלב הראשון של ה-MCU לא היה מוצלח, הוא באמת היה נכשל נורא מהר. אבל בשלב הזה, אנחנו נמצאים כבר מעבר. גם ב-MCU היו סרטים שהרוויחו פחות והצליחו פחות ביקורתית בשלבים מתקדמים יותר, ועדיין הפרויקט כולו עומד על שתי רגליים, כי הקהל כבר סמך על פייגי. ואפילו אם פייז 4 יהיה בעייתי יצירתית ואנשים פחות יבואו לראות את הסרטים, אני מאמין שהוא עדיין ישרוד לפחות את פייז 5. יתנו לו את ההזדמנות להשתפר. בסדרות מהתקופה של באפי זה היה הפוך. נתנו יותר אורך נשימה לסדרות בהתחלה, גם אם הן פחות הצליחו כלכלית, בגלל פוטנציאל יצירתי. היום באפי הייתה נקטעת כבר בעונה הראשונה, סביר להניח. אז זה דווקא דומה יותר למה שקורה ב-MCU.
פייגי הוא הרבה מעבר ל-show-runner של סדרה, למרות שכמובן שיש דמיון בין מה שהוא עושה למה שקורה בסדרות טלוויזיה. הוא בעל החזון וזה שמכוון את היצירה באופן מוחלט, תוך כדי מתן אוטונומיה מסוימת לבמאים שמביימים את הסרטים, שאמורים להיות שותפים לחזון הזה, ובעיקר כפופים לו. לבמאים בטלוויזיה יש הרבה הרבה פחות כוח השפעה על החזון. לבמאים בקולנוע יש הרבה יותר משקל. ולכן מה שפייגי עושה כאן הרבה יותר מרשים.
זה מתקשר למה ש-mip כתבה ומאוד נכון לדעתי, עם הסתייגות מסוימת. זה נכון, כאמור, שפייגי הוא בעל החזון והוא זה שבנה את הפרויקט מראשיתו, כך שההצלחה הכלכלית היא לא מה שמניעה אותו. אבל יש משמעות גם לרווחיות של המותג ולאינטרסים כלכליים, פשוט לא מהכיוון שצוין כאן. מה שאתם קוראים לו "שכפול" הוא האופי של ה-MCU. אותו דבר בסדרות. יש רוח מסוימת שבאה לידי ביטוי בהומור, בסוג הדמויות, בהתפתחויות העלילתיות וכיו"ב. לשמחתנו, לפחות לשמחתי, אותו אופי התקבל יפה בקופות, והרבה אנשים אהבו אותו. הוא הפך להיות רווחי מאוד כלכלית ולכן נקנה על ידי דיסני ושרד עד היום בהצלחה מרובה, כלכלית ויצירתית. בשלב כלשהו יימאס לאנשים, כמו שנמאס מכל דבר, אבל זה לא בגלל "שכפול", או חוסר יצירתיות, או כניעה לחליפות ולכסף הגדול, אלא בגלל שהקהל יעבור הלאה, ליקום או לפרויקט היצירתי הבא, שיתבסס על הרעיון של יקום אבל ייקח אותו קדימה. יש כאן חיבור נדיר בין חזון, יצירתיות, אינטרסים כלכליים ופופולריות ציבורית גדולה. זו אחת מהסיבות, או הסיבה המרכזית, שלדעתי לא נראה יקום דומה בעתיד הקרוב.
אתה מתאר שואוראנר
סך הכל אני די מסכים איתך עם הסייגים הבאים:
התיאור שלך לפייגי הוא תיאור של שואוראנר. הייחוד שלו הוא שהוא הצליח לעשות את זה בסרטי קולנוע. הוא הראשון מסוגו (והיחיד המוצלח).
אתה ממאיט מידי בהשפעה של הערך הכספי. כשסרט אחד עולה כמו שתי עונות של משחקי הכס, אחת הסדרות היקרות אי פעם, אסור לפשל. כשלון בסרט אחד (כמו "המומיה") הורג סדרה.
אוקיי. פחות אכפת לי מהגדרות
שיהיה שואוראנר שהצליח בקולנוע. זה כבר הצלחה כבירה בעיניי.
בנוגע לכישלון: השאלה איך מגדירים כישלון ביקום מתפקד שקיים לאורך זמן. כבר הסכמנו בדיון למעלה שזה מקרה יחידני. אז האם סרט אחד שלא מגיע לסף הרווחים שציפו לו זה כישלון? האם סרט שלא מחזיר את ההשקעה בו נכשל? בסרטים אחרים שהיו אמורים להיות שוברי קופות, הם היו נחשבים לכישלון, בטוח במקרה השני, אולי במקרה הראשון, ולא היו מפיקים סרטי המשך. במקרה של יקום קולנועי שהוכיח את עצמו שוב ושוב עם סרטים שמככבים בהם רקון מדבר ועץ, או גיבורי קומיקס מהשורה השנייה והלאה? אני חושב שהם הרוויחו מעט אורך רוח בשלב הזה. וכישלון כלכלי של סרט אחד, או אפילו של כמה, לא יבטל את המשך היקום. צריך כישלון קולוסלי לאורך כמה סרטים, כלכלי וכזה שמלווה בכישלון בקרב דעת הקהל, כדי לגרום ליקום הזה לקרוס לתוך עצמו. אני די בטוח שכשפייגי הציע את "שומרי הגלקסיה", היו כאלה שהתנגדו מקרב ה"חליפות" בדיסני. אפילו עכשיו, בפייז הנוכחי: הוא רק מרמז על קיומם העתידי של מוטנטים, למרות הכוח הכלכלי המוכח שלהם. למה לא לצרף אותם כבר בפייז 4? למה ה"נצחיים", שמי מכיר אותם בכלל חוץ מגיקים של קומיקס? אם זה היה כל יקום אחר, בשלב הזה המוטנטים היו מצטרפים ועוד שני סרטים הם כבר היו משתלבים בנוקמים. ראו ערך סופרמן>בטמן וסופרמן>בטמן וסופרמן וסייבורג ואקוומן ווונדרוומן ופלאש וכו' וכו'. ואולי יותר מתבקשים, כי הם יכולים להשתלב בעולם הקיים כבר עכשיו: ארבעת המופלאים. למה לא להודיע כבר עכשיו שבסיום פייז 4 הם מגיעים?
(אז תגידו שמדובר בעניינים משפטיים ועניינים של זכויות יוצרים מול פוקס וכל זה, ושאולי יודיעו על כך בהמשך באוגוסט. אני טוען שאם היו רוצים, זה היה קורה כבר עכשיו באיזה שהוא הליך יצירתי, כמו במקרה של ספיידרמן וסוני. ובצירוף ההיסטוריה הארוכה של היקום הזה, והאופן שבו הוא צמח באיטיות בשילוב של עוד ועוד דמויות, עד שהגיע למסה הגדולה שלו היום, זה מכוון. וגם אם יודיעו על כך באוגוסט, זה משהו שיקרה רק בסוף פייז 5 שכולו יושקע בהכנה לכניסתם של המוטנטים ל-MCU).
מסכים בגדול על כח המותג כיום
למה אתה כל כך להוט להוספת המוטנטים? אולי כדאי לתת קצת מרווח נשימה מהסרט האחרון בריצה הנוכחית? שדור המדבר שידע את וולברין יוחלף (סתם, הכוונה היא שבעוד 3-4 שנים בלי יותר ג'קמן כוולברין אולי יסכימו לקבל גרסה אחרת יותר בקלות).
כמו שכתבת, הם מדודים בהחלטות שלהם. ועל הדרך מוסיפים מותגים שאף אחד לא חשב שיוסיפו.
על מה אנחנו מתדיינים בעצם?
חשבתי שהיו שני צדדים לדיון, אבל עכשיו כשאני קוראת זה נראה לי כאילו כולם אומרים אותו הדבר….
כל כך לא להוט לצרף אותם
שהצגתי את זה כיתרון גדול של מארוול והחלטה נכונה ומובהקת. כן, נראה לי שאנחנו מסכימים בגדול
זה ממש לא אותו הדבר.
פייגי הוא מארוול, ומארוול זה פייגי כמו שאמרת. אבל החזון של פייגי הוא לא אומנותי ולא יצירתי. הוא פשוט לוגיסטי. כמו ג'רי ברוקהיימר, שגם הסרטים שלו היו מזוהים איתו, אבל הוא לא היוצר. זה שפייגי עשה דבר מדהים עם היקום של מארוול זה נהדר. אבל אם את מוציאה את המותג מארוול מהמשוואה, האם פייגי יצליח בסרטיו כמו היוצרים שהזכרתי לפני כן? האם פייגי, רק בעזרת השם שלו והיכולת האומנית שלו, ייצור את פארק היורה, את אי.טי, את טוראי ריאן, ואת אינטליגנציה מלאכותית? האם החזון האומנותי יתפרש על סרטים כמו שליחות קטלנית, טיטאניק, ואווטאר, וינפץ קופות כמוהם? האם פייגי יכול לעשות סרט כמו האביר האפל, יוקרה, והתחלה ולהביא מיליונים בגלל השם שלו?
אני מאמין שלא. אני מאמין שלולא המותג מארוול, ולולא הדחיפה של דיסני מאוחר יותר, הוא לא היה מצליח כל כך. אז אולי העתיד יראה לנו שפייגי הוא באמת יוצר בחסד ויכול ליצור סרטים טובים, ורסטיליים, ומנפצי קופות. אבל כרגע בראש הטבלה הסרטים הם לא שלו, אלא של מארוול. ושל מלחמת הכוכבים. ושל מותגים ואולפנים קיימים. ג'יימס קמרון הוא היחידי באמת שהסרטים הם שלו ורק שלו, ומזוהים רק איתו.
לנצח בשבריר אחוז זה לא להביס
רק הערה לכותרת המאמר.
שלחת אותי לחפש במילון "להביס"
וגם אחרי זה, אני לא רואה בעיה עם השימוש במילה "להביס". בטח לא בשימוש היום-יומי שלה, שמתעלם מעניין הלא קושי/כן קושי.
השימוש היומיומי שלה, למשל בכותרות עיתוני ספורט
הוא תמיד כשההפרש גדול.
מכבי הביסה את ביתר 3-0 זה עובד, אחד-אפס לא עובד.
כנ'ל גם בכדורסל, לא תראה 'יוסטון הביסה את בוסטון 107-108'. אבל 130-97 בהחלט כן.
תבוסה היא הפסד קולוסאלי, נוק אאוט, לא נצחון בנקודות.
אפשרי שאני לא מספיק קורא כותרות כדורגל
אבל בשבילי "לנצח" ו"להביס" מאוד תחליפיים, ובשביל תיאור של ניצחון מוחץ הייתי משתמש בשמות תואר אחרים (כלומר, בשבילי הדוגמאות שאמרת ש"לא עובד", "עובד").
ספר זאת לספורטאים אולימפיים
כגון אצנים, שחיינים, קופצים וכו'.
כמו גם לשווי של שעון הסווטש שלי המתעד שיא עולם שנופץ מאוחר יותר במאיות השנייה. לעזאזל איתך יוסיין בולט!
אני חושבת שההישג האמיתי "בנצחון" הזה
הוא לא המספר אלא ההילה התקשורתית והמעמד, וכך זו בהחלט תבוסה. כמו שיגואר כתב למעלה, לראשונה באלוהים יודע כמה זמן, ג'יימס קמרון כבר לא האיש עם הילת ההצלחה שאי אפשר לנפץ אלא רק הוא מסוגל לשפר. אז יש פה תבוסה ברמת המעמד המיתי, ברמת האזכורים העתידיים והנקודה שאליה יש לשאוף.
ניצחון בשבריר אחוז בטבלה השבועית זה לא להביס, אבל כאן יש הדחה של מישהו מהמקום הראשון בכל הזמנים.
אין עוררין על חשיבותו או גודלו של ההישג,
אבל גם אין עוררין על חשיבותו של הנצחון הישראלי במלחמת יום הכיפורים. בין זה לבין ההגדרה שבאותה מלחמה צה'ל הביס את אויביו (שבהחלט ראוי להיאמר על מלחמת ששת הימים למשל) יש מרחק גדול.
ההבדל בין התוצאות במלחמת יום כיפור לאלו בסוף המשחק
שבמלחמת יום הכיפורים הניצחון היה בנקודות, אבל המחיר היה בלתי נסבל וזו מלחמה שהולכת עם הנרטיב ההסטורי הישראלי לא כניצחון, אלא בעיקר כפצע פתוח.
סוף המשחק ניצח את הקרב בנקודות, אבל ישאר בספרי ההסטוריה כהצלחה עד אשר יודח. אני מרשה לעצמי לחזות שהוא לא יאבד את מקומות בתוך שנה-שנתיים, יתכן ואני טועה, אבל ההסטוריה הקולנועית מלמדת שהוא שבר שיא שמאוד קשה להשוות.
יותר מעניין בעיני מה יקרה למעמדם של טיטאניק ואווטר בעקבות איבוד המקומות שלהם. שניהם סרטים לא מעניינים במיוחד מבחינה עלילתית, ומאוד מרשימים מבחינה טכנית. להבנתי סוף המשחק לא כל כך חשוב מבחינה טכנית, והוא בסך הכל סרט המשך. אולי עכשיו קמרון יתהדר בתואר שובר השיא של כל הזמנים לסרטים שאינם המשך או שקרכלשהו כזה.
אני לא מת על טיטאניק אבל אני לא חושב שהוגן להגיד שהוא "לא מעניין"
בניגוד ל"אווטאר", גורם המשיכה שלו לא היה ויזואלי, אלא הרגש שבבסיס הסיפור, ושני החתיכים במרכזו (שאכן הפכו לכוכבי על בזכותו, בניגוד לאנשי "אווטאר"). זה לא הסיפור הכי מרתק או עמוק, והוא יותר מבעייתי בשלל תחומים (הידעתם? עניים הם אנשי קסם שנועדו לפזר אבקת פיות על חייהם המשעממים של אנשים עשירים ואין להם אף פעם בעיות או צרות וכולם חביבים טרלהלהלה) אבל הוא בהחלט חלק מגורם המשיכה של הסרט, והוא עובד.
מסכים בהחלט,
לסוגו – סרט אסונות משולב באגדה רומנטית, הוא סרט ראוי לגמרי, עשוי היטב, משוחק היטב ומהנה אפילו על מסך הטלויזיה.
אוואטר, מלבד אפקט התלת מימד שהוא הנציג הכמעט בלעדי לביצוע מוצלח שלו, חלש בכל אספקט וז'אנר שהוא אולי נמצא בו. מד"ב – בנאלי, רומנטיקה – שטוחה בכמה ממדים מהגימיק הטכנולוגי, ספקטאקל – די מה, מאבד כל עסיסיות שאולי היתה בתלת על מסך ביתי, אמירה חברתית/אקולוגית – מביישת אפילו מסרי ניו-אייג'. שלא לדבר על המשחק.
זה נכון, עם סייג
לא יודעת אם ניסיתם לצפות בטיטאניק שוב, אני כן, ממש מזמן (עוד כתיכוניסטית) ומהר מאוד איבדתי את הסבלנות, וקלטתי שלמעשה זה סיפור שמאלץ קצרצר שמלווה בשעתיים מרהיבות של ספינה עצומה מתפרקת.
אבל אנשים לא היו באים סתם לראות ספינה מתפרקת
הסיפור לחלוטין ממסגר את מופע הראווה המאוד מרשים הזה ודוחף אותו הלאה וקושר אותנו לדמויות וגורלן – גם אם זה שמאלץ שמאלצי ביותר.
אין לי ויכוח על זה, אני לא חושבת שהסרט רע
ולמעשה רגעי השמאלץ שלו היו אייקוניים הרבה לפני שאנשים ידעו מה זה מם (לא כולל הנודניקים שקראו את דוקינס)
פשוט, לפחות במקרה שלי, לא הצליח להחזיק צפיה שנייה, ועבורי זה הרבה משום שאני מאוד צופה בסרטים שוב (ושוב, ושוב).
לגבי ההערה על אנשים לא היו באים סתם לראות ספינה מתפרקת: אנשים באו סתם לראות עץ בתלת מימד..
ההבדל הוא בין "בוא לראות חווית קולנוע שונה"
ובין "בואו לראות משהו מדהים בקולנוע, באותה חוויה שראיתם עד כה".
(לא שאני מסכים, אבל זה היה הדיבור).
ראיתי את טיטאניק בפעם הראשונה
על המסך הקטן, אחרי גיל 30. זכור לי כסרט לא רע בכלל, ולמרות שהעלילה שלו לא חדשנית, הדמויות והיחסים ביניהן נבנים היטב ומערבים את הצופה רגשית (לפחות אם הצופה הוא אני).
לא מסכימה
כאילו, זה שמאלץ, ברור שזה שמאלץ, אבל זה שמאלץ שעשוי ממש טוב.
זה שמאלץ שלחלוטין מחזיק ספינה שמתפרקת במשך שעתיים.
אני בהחלט חושבת שאנשים שנהנים משמאלץ – אם הם יצפו בסרט היום הם יהנו ממנו, בדיוק כמו שאפשר להנות מ… לא יודעת… נניח נוטינג היל.
אין שם שום דבר גאוני אבל היסודות בנויים טוב.
זה ממש לא המצב לגבי אוואטר, שזה סרט שחוץ מהויזואליות המרהיבה שבו – אין בו כלום. ממש ממש כלום.
בואי נגיד שאם טיטאניק היה בראש רשימת שוברי הקופות, לא היה מפריע לי שהוא שם. הוא הצדיק את זה. אבל זה שאוואטר שם זה הגילום המילולי ביותר של "לא ממש משנה על מה הסרט, משנה הגימיק".
רק מזכיר שזואי סלדנה הופיעה עד כה בשלושה סרטים (מתוך ארבעה אי פעם) שהרוויחו מעל שני מיליארד דולר
אולי לא צריך לזקוף את הזנקת הקריירה שלה רק לזכות "אווטאר", אבל זה נתון שחשוב לזכור.
לא הייתי זוקף אותו בכלל לזכות "אווטאר"
בייחוד כאשר רואים איך הקריירה שלה נראתה ב2010-2013, ואז נרשמה לשומרי הגלקסיה.
תשווה את זה לדיקפריו שרגע אחרי טיטאניק הצליח לגרום ל"מה? זה היה סרט" שהוא "האיש במסיכת הברזל" להפוך ללהיט עצום בקופות. שלושת הסרטים הבאים של סלדנה ב-2010 לא עשו יחדיו את אותו סכום, וזה, כמו שכולנו יודעים להגיד – אחרי ענייני אינפלציה.
היא מלוהקת כמעט תמיד לתפקידים אנמיים
כאלה שלא יגנבו את ההצגה לסטאר האמיתי (נגיד, כריס פראט)
וקשה לדעת אם זו אשמתה או אשמת התסריט, כי נדמה לי שפגשתי סרט אחד בכיכובה הבלעדי (הזה שהוא המשך היפותטי ללאון), היא היתה הדמות היחידה שנשארת לאורך כל הסרט ועם זמן מסך מאוד מרכזי, ועדיין הצליחה להיות אנמית להחריד. אז אני חושדת שזה אצלה.
וכבר לא, או משהו
הוצאה מחודשת של "אווטאר" בסין לכאורה נתנה לו שוב את המקום בפסגה. מה שחוקי אבל קצת מקטין את כל החלק ההישגי של כל זה? מצד שני מראש כאשר לא מתחשבים באינפלציה זה לא מרשים? לא יודע. בכל מקרה, דבר שקרה.
אז גם הנוקמים סוף המשחק יכול לצאת מחדש לבתי הקולנוע
ואז נראה תחרות צמודה בין אווטאר לנוקמים סוף המשחק, דווקא זה יכול להיות מעניין אחרי כל כך הרבה זמן שדיווחי הקופות נהיו משעממים בטירוף.
כל עיניני האינפלציה אפילו יותר מורכבים בדיווחים מחו"ל
כי הדולר נחלש מאוד גם ביחס למטבעות אחרים. אז אם כרטיס ישראלי ב-40 ש"ח היה פעם שווה ערך ל-10 דולר, היום הוא שווה ערך ל-13 דולר (וזה עוד לפני התייקרות הכרטיס בשקלים בזמן הזה).