אזהרה: אל תראו את "תל אביב על האש" בלי שיש לכם תוכניות מסודרות כיצד להשיג חומוס טוב אחרי הצפייה בסרט. בלי קשר לדעתכם על הסרט ולמרות שזה לא סרט על חומוס, אתם תצאו מהסרט ויהיה לכם צורך עמוק בחומוס. אני לא מאחל לכם להיתקע כמוני באחת עשרה וחצי בלילה, מחמם חומוס אחלה במיקרו רק בשביל להרגיע את היצר. ראו הוזהרתם.
"תל אביב על האש" הוא סרט על לוזרים. סלאם (קאיס נאשף, "גן עדן עכשיו") הוא מסוג הלוזרים שלא מסוגלים להתמודד עם האמת של מה שהם עושים והוא נקלע לתסבוכת של שקרים עם כל מילה שיוצאת לו מהפה. אנחנו פוגשים אותו לראשונה על הסט של "תל אביב על האש" – שמה של אופרת סבון פלשתינאית שמספרת על ימי מלחמת ששת הימים מנקודת מבט, איך נגיד, לא פרו-ציונית. סלאם נשכר לעזור עם העברית על הסט, שכן מה היא אופרת סבון פלשתינאית בלי קצינים ישראלים רשעים ומרגלות שצריכות להפיל את הקצינים הנ"ל בפח, ועל כן סלאם נשכר כדי להסביר שהלב הוא "רוטט" ולא "רטוט" ושלהגיד למישהי שהיא נראית "פצצה" זה לא הדבר הכי מכבד בסלנג ישראלי.
בדרך הביתה, בעקבות שיחה שטותית שלא מובנת כהלכה (כדרכם של לוזרים שכמותו), הוא מוצא את עצמו אצל מפקד המחסום, אסי (יניב ביטון, "היהודים באים"). כאשר הוא מנסה להסביר את עצמו לקצין, הוא מוצא את עצמו משקר ואומר שהוא תסריטאי הסדרה. בגלל שמסתבר שאשתו של אסי צופה שרופה של הסדרה, אסי מגלה עניין בבחור, טופח לו על השכם, מבקש שיגיד לו מה סוף הסדרה, מחרים לו את התסריט של הפרק הבא ושולח אותו לדרכו.
בביתו, אנחנו מגלים שאסי הוא לוזר מהסוג האחר – זה שדווקא נראה שהצליח בחיים אבל לא מרגיש ששומעים או מעריכים אותו. בבית שלו, אשתו ומשפחתה רק מתלוננים שהוא מפריע להם לראות את הסדרה האהובה עליהם ואף אחד לא ממש רואה אותו. לכן, אסי מחליט לנצל את הקשרים החדשים שלו עם התסריטאי ולקדם את מעמדו בבית.
מכאן ואילך, ההתערבות של אסי והרצון של סלאם להתקדם ממשיכים לדחוף את סאלם לעוד שקרים ועוד הסתבכויות (מול ההפקה, השחקנית הראשית ובחירת ליבו שמתעלמת ממנו) כאשר ברקע מרחפת השאלה הגדולה – כיצד הסדרה תסתיים – בפיצוץ או בחתונה בלתי אפשרית בין המרגלת הערבייה והקצין היהודי?
אם כל זה נשמע לכם כמו סרט מאוד פוליטי, אז, ובכן, בערך. "תל אביב על האש" הוא סרט על הסכסוך, אבל יותר משהוא על זה, הוא גם על זה. הסרט שם בקדמת הבמה דמויות שרוצות לחיות מיום ליום ודילמות שכל אחד מכל מדינה יכול להזדהות איתן. ענייני המדינות הם רק הרקע להתרחשויות בסרט ולא המניע. כן, כל החלטה תסריטאית שמתרחשת בסדרה גוררת עיסוק בשאלה האם היא תעמולה ציונית או אנטישמית, אבל אף אחד מהגיבורים של הסרט הוא לא לוחם חופש אידיאליסט שתובע את זכותה של פלשתין בדם ובאש.
לכן מי שירצה לראות את הסרט רק בפריזמה פוליטית ימצא את עצמו בבעיה. אלה שיחפשו בדמותו של אסי "השחרת פני ישראל" כקצין שמנצל את כוחו על פלשתינאי וגורם לו לעשות כרצונו, יצטרכו להתמודד עם זה שהוא מוצג כדמות סימפטית להפליא שהרצון שלה, במישור הפוליטי, הוא בסך הכל "נכון" – חתונה סמלית של שלום בין היהודים והערבים ובמישור האישי מעורר הזדהות עצומה.מצד שני, גם אלה שירצו לראות את הסרט כתעמולה ציונית שמעלימה עין מזוועות הכיבוש בשביל לגרד בבטן של צופים ישראלים יתקשו לנסח את הטענה עד הסוף, כי הסרט ממש לא מתעלם מהן. סלאם רחוק מלהיות דמות וודי אלן-ית ניו יורקית, וזה בגלל שהוא ממש לא בניו יורק. הסכסוך נמצא סביבו ובמצב הייחודי שבו הוא נמצא, מסכת השקרים שהוא נופל לתוכה היא ייחודית למצב הישראלי-פלשתינאי הדפוק מיסודו.
הטון הזה שרוצה לפנות לקהל רחב ככל האפשר כאשר הוא מתעסק בין היתר בנושא הכי נפיץ במדינה הוא משימה לא קלה. לכן, מזל שהסרט בוחר להיות מצחיק וחכם במקום מעיק ומתנשא. "תל אביב על האש" הוא לא קומדיה פרועה שתגרום לכם להתגלגל מצחוק. הוא מהקומדיות היותר רגועות, אלה שמורחות חיוך על הפנים. אפילו כשחלק מהבדיחות לא נוחתות בדיוק במקום, הוא עדיין גורם לאושר קטן באשר הוא.
במשימה הזאת עוזרים צוות השחקנים הנהדר (קייס נאשף הוא לוזר נהדר ובסרט הזה הוא מזכיר בצורה קצת חשודה את בן וישו ויניב ביטון הוא שחקן קומי נפלא), ריבוי הדמויות וההרגשה שאף אחת מהן לא חד מימדית (מה שעוזר לבניית עולם מציאותית ביקום שבו יש סדרה פלשתינאית עם צופים ישראלים מרותקים שזאת נקודת מוצא קצת פחות ריאליסטית) וגם העובדה שהסרט נכנס לתת-הז'אנר החביב "סרט על מאחורי הקלעים של התעשייה", ז'אנר שגם ברגעיו החלשים ביותר יש בו, עבורי, איזה הנאה בסיסית. מעל הכל, בולטת עבודת הבימוי והכתיבה של סאמח זועבי, שבצורה לא אופיינית לקולנוע הישראלי, זה לו סרטו השני ולא הראשון (קדם לו "איש ללא סלולרי") וניתן רק לקוות שימשיך ליצור סרטים.
בין ההיצע הרציני מדי של הקולנוע הישראלי למצועצע מדי של הקולנוע האמריקאי, יש משהו מרענן ב"תל אביב על האש" – קומדיה בוגרת, חכמה, מצחיקה ומרגשת. כזאת שמצליחה להגיד דברים מעניינים ולא צפויים על הסכסוך שבו אנחנו חיים, אבל בעיקר על בני אדם. הוא לא הסרט הכי טוב שתראו אי פעם, והוא לא מרקיע לשחקים ולפסגות שהקולנוע הישראלי הגיע אליו, אבל מכיוון שעם סרטים ישראלים זה נוטה להיות נגעת-נסעת – או שראית כשהוא יצא בקולנוע או שעכשיו לך תמצא אותו, כדאי ללכת לראות אותו עכשיו, לפני שזה יהפוך למשימה מורכבת.
סמאח זועבי.
זהו, זאת הפואנטה.
ייתכן שיתגלה כ-nominative determinism יום אחד?
(ל"ת)
ביקורת מעולה ממש
אשכרה גרמת לי לחשוב על לראות סרט ישראלי בקולנוע, שזה נדיר אצלי מאד. שאפו.
למה הסרט עשה לך חשק לחומוס?
יש שם סצנות מעוררות תאבון שבהם הגיבורים אוכלים חומוס? או שוטים מרהיבים של גרגירי חומוס נטחנים?
הראשון. סוג של.
לחומוס יש תפקיד משמעותי בסרט, בעיקר לקראת סופו.
ומה אם אני אוכל חומוס לפני הסרט
הצורך בחומוס ישאר?
קשה לדעת. ממליץ לערוך את הניסוי ולחזור אלינו עם תוצאות.
(ל"ת)
כניסוי שלישי אנו זקוקים למישהו שמוכן לאכול חומוס בזמן הסרט.
יש מתנדבים?
סרט על יצירה
קראתי כמה מהביקורות על הסרט, שרובן שמו במרכז את הצד הפוליטי, חלק אפילו האשימו את זועבי בחנפנות או במירוק חטאי הכיבוש. אני מסכים עם הביקורת כאן, "שמי שירצה לראות את הסרט רק בפריזמה פוליטית ימצא את עצמו בבעיה". אני כן חושב שמעבר להומור יש בו גם אמירה, אבל היא אינה פוליטית בבסיסה, לפחות לא פוליטיקה של פני השטח. אולי ארחיב בתגובה נוספת עם ספוילרים, אבל מוקד הסרט הוא בעיניי התפתחותו של סלאם כיוצר, ותהליך היצירה של דמויות בכלל. הבסיס ליצירת דמות הוא הקשבה, ואכן מההתחלה משבחים את סלאם על כך "שיש לו אוזן טובה", אבל בשביל דמות עם נפח צריך יותר מכך, צריך לבטא את עצמך דרך הדמות, ובשביל זה צריך שתכיר את קולך שלך.
נציג האוסקר של לוקסמבורג
זה היה לא צפוי…
https://chronicle.lu/category/film-production/30429-tel-aviv-on-fire-to-represent-luxembourg-at-oscars-2020
אז ראיתי את הכתבה הבאה:
https://www.mako.co.il/news-israel/2020_q1/Article-464fc5d3ea76f61026.htm
וישר חשבתי על הסרט הזה.
אני חושבת שהחושים שלנו (=יהודים ישראלים) התקהו
לפני אי אילו שנים נסעתי במונית שירות מתל אביב הביתה. באחד המושבים הקדמיים ישב מבקש מקלט שיכור וקצת קולני. במהלך חילופי דברים מוזר ולא אוהד בינו לבין הנהג, שאל אותו הנהג 'מה אתה?' והשיכור החביב במשך דקות ארוכות אמר כל מיני משפטים 'מה אני? אני מזרחי מקופח' 'מה אני? אני רוסי שומר' 'מה אני? אני אתיופי דפוק!' והמשיך והמשיך והמשיך לעבור דרך הסטראוטיפים העדתיים הישראלים, כשהוא מתגלגל מצחוק בסופו של כל משפט. איש פליט ישב ומנה את דרגות הקיפוח הישראליות, כמה שכולם מסכנים וזה הצחיק אותו. עבורי זה היה שיקוף מרתק של האופן שבו הישראליות תופסת את עצמה לעומת איך אנחנו נראים למביט מהצד. הרי אין שאלה בכלל שהקיפוח והגזענות קיימים בחברה הישראלית ומאוד בולטים בה ובאופן שהיא מתנהלת. לא באמת מפתיע אותי שפליט מתקשה לגלות אמפתיה לים הקיפוח הזה, לאור מה שעבר ולאור היחס הישראלי לפליטים ופליטוּת.
נזכרתי בו בסצינה הטלנובלאית בה יוסוף סוויד ולובנה אזאבל מחליפים חוויות שואה משפחתיות.
אני לא מצליחה להבין איך הסרט הזה זכה בארץ להתיחסות של סרט מרוכך מפוייס או לא מאוד פוליטי. הכיבוש הוא הנוף וסיפור הרקע, לא מרכז העלילה בסרט, אבל כל כך נוכח שהוא לא רק מכתיב את החיים הפלסטיניים בסרט אלא גם נכנס בכח ומכתיב את הסדרה. והכח המניע? קצין בכיר שהכוונות שלו לא באמת רעות, רוצה בסך הכל להרשים את אשתו, וסוף מפייס ואופטימי לטלנובלה. רצונות שאפשר אפילו לומר שהם יפים, אבל מה המחיר? הוא בכלל מודע להשלכות של הרצונות שלו?
זו לא קומדיה עם בדיחות פיפי קקי אלא סאטירה, וככזו היא רצופה שנינויות ממש טובות, ומעט מאוד רגעים שגרמו לי לצחוק בקול (למשל על מחמאה חסרת טקט שמופיעה בתחילת הסרט, וחוזרת באופן כמעט בלתי מורגש במהלכו).
הטקסט רצוף אירוניות, השיחות עוקצות בנקודות שמצליחות להפתיע. לא נחסכת ביקורת מאף דמות, לא מהקצין עם הכוונות הטובות, לא מהדוד עם השאיפות הלאומיות שמגולמות בטלנובלה בהפקתו במקום בפעילות פוליטית משמעותית, לא מהשחקנים שעסוקים באמינות הדמויות יותר מאשר במשמעות, לא על הבחירה לקחת כוכבת שלא יודעת ערבית ע"ח שחקניות מקומיות..
באופן מעניין, הדמות היחידה שמונעת מאידאולוגיה של ממש היא אישה (התסריטאית) והיא גם נדחקת מהסיפור מהר מאוד.
אני יודעת ש'לא פוליטי' זו דרך מצויינת לתווך לישראלי הממוצע צפיה בסרט, אך לא הייתי קוראת לו כך. הוא עוסק גם באנושיות ובלא יוצלחיות, הוא משאיר הרבה מהכיבוש ברמה שאפשר להסתדר איתה גם אם רוצים להשאר עיוורים לכיבוש, והוא מצחיק. אז בעיני שווה צפיה.
הוא גם נמצא בחינם במאגרים של אמזון פריים (כתוביות באנגלית בלבד), וטוב שכך כי אני מאוד שמחה שצפיתי בו.
אם הסרט היה קומדיה רומנטית רגילה האם הביקורות היו נשארות חיוביות?
סרט זה מצטרף למלך האריות, הנסיכה מונוקה והיא(2014) כסרט שהבנתי את מה שהוא מנסה להגיד אבל איך שהוא אומר את זה הגעיל אותי לחלוטין והוא עלבון לכתיבת סרטים בכלל. אם הייתי מוריד את הפוליטקה מהסרט אז הגיבור שלנו הוא גבר חרמן שאפילו לא יכול לזכור מה הפרי האהוב של חברתו לשעבר ובנוסף מתעלק עליה גם כאשר היא לא רוצה לראות אותו (כמו לנוארד מהמפץ הגדול רק הרבה יותר גרוע והרבה פחות הדדי), המתנגד לגיבור הוא גנרל שחושב שלחטוף אנשים בשביל להרשים את אישתו זה דבר הגיוני לא רק דבר שעובד ושמטרתן של הדמויות הנשיות בסרט זה להראות כמה כל (ואני מתכוון לכולם) הגברים בסרט הם חדלי אישים, חסרי רגישות והתחשבות ,כמה קשיים הם צריכות לעבור בגללם (הן בעבודה והן במערכות יחסים) וכמובן לא לשכוח שאין להן טיפת אישיות מעבר לתפקיד שלהן בעלילה וקשייהן כי למה צריך לכתוב דמות כשאפשר ליצר לה קונפליקטים מדמות אחרת ?!
אבל מכיוון שכותב והגנרל בסרט מייצגים את פלסטין וישראל,טכנית יש יצוג של דמיות נשיות (אם אפשר לקרוא לדבר הזה ייצוג)ואת כל זה שמים במסגרת של טנלובלה ככה שלכותב יש תירוץ לכתוב בצורה מלודמטית , אבסורדית (והכי גרוע לא רומנטית בעליל) ופתאום הסרט הופך לסטיארה גאונית וחדה ולא לקומדיה הרומנטית חסרת הרגישות והטקט שהיא באמת.
אם הסרט הזה היא לפחות מצליח בבסיס (כמו למשל לתת לדמיות הנשיות לחשוב רגע על מה שעובר עליהן במקום להראות שכואב להן או שהם מבליגות על חיזוריים רונטיים איומים ומטרדים מהדמויות הראשיות זאת תהיה התחלה) הייתי מבליג אבל זה לא סרט רע רגיל, זה "רע רע", זאת הרמה של "החדר" רע (עדיין לא ראיתי ואני רוצה לראות אבל אני חושב שהנקודה ברורה) והחלק הכי גרוע שבגלל שזה סרט סטירה ולא קומדיה רומנטית רגילה זה אפילו לא יכול להיות מצחיק רע (שאגב הסטיארה היחידה שראיתי שכן נמצאת בקטגוריה הזאת היא "עבודת נמלים" וגם זה בקושי כי הסרט יותר חסר טקט מגרוע). אז כן חשוב לשמוע דעה אחרת וסטירות הן דרך חשובה לחנך אנשים על נושאים פולטים ובכל זאת צריך להיות איזשהו בסיס אנושי שלדעתי לא קיים כאן הסרט הוא חד מימדי וכתוב ברמה הסמלית בלבד מבלי להתחשב על איך הדמיות מרגישות מסיטואציות האבסורדיות שנצבות מולם אכפת לו רק שהן קורות. (אני גם אתווכח שזו גם בעיה עם שאר הסרטים שהזכרתי למעלה אבל זה פחות חשוב)
הוא לא גנרל
כולה רב-סרן.
זה כבר לא ממש קצין זוטר, אבל רחוק מאוד מלהיות גנרל. כאילו, אני רב-סרן ואני יכול לומר לך שאני ממש, אבל ממש לא גנרל.
צודק טעות שלי
נתתי לו יותר מדי קרדיט בשימוש בסמנטיקה לא נכונה.
אבל אתה מעלה טיעון מאוד מוזר
זה כמו לשאול אם נאהב לאכול בננה אם נוציא לה את הטעם של הבננה ונשאר רק עם מרקם ספק רך מידי ספק חולי, וצבע שנע בין החוץ לפנים של רימה.
הפוליטיקה היא לב הסרט הזה, ברור שאם נמחק אותה יאבד חלק ענק מהמשמעות שלו.
אני גם לא חושבת שאתה צודק בטענה שהגיבור הוא רק חרמן, הוא אכן לוזר שמנסה לחפש קיצורי דרך, והלוזריות הזו שלו מאוד משרתת את הנרטיב (הפוליטי) של הסרט. הסוגיה הפמיניסטית בסרט היא דווקא מאוד ברורה בעיני, כי הגברים כל כך עסוקים בנרטיבים שלהם שהם ממש מוחקים את הנשים שסביבם. הגיבור (אני כבר לא זוכרת את השמות, עבר מלא זמן) מנסה לזכות באקסית שלו אבל כסימבול, הוא די מוחק את הזהות שלה בתוך המרדף שלו. הכפרה שלו במהלך הסרט מגיעה בין היתר כשהוא פונה אליה, דרך הטקסט, ומוכיח שלמעשה הוא כן קשוב לה.
הגברים שמנהלים את הסט כל כך עסוקים באקשן שלהם ובאיך יצאו מורווחים, שהם מתעלמים מהעלילה שהתסריטאית מנסה להביא.
הם כל כך עסוקים בלספר את הנרטיב הפלסטיני, אבל בתאכלס הכל קישקוש, כי הם בוחרים בשחקנית אמריקאית שבקושי מדברת ערבית.
אני חושבת שדווקא היחס לנשים בסרט או השימוש של היחס הזה משרתים נרטיב טוב בסרט, שהיה עובד גם אם היו מגיעים לבקר תופעה חברתית אחרת שהיא לא דווקא הנרטיב הפלסטיני.
אה...
קודם כל תודה על התגובה לא חשבתי שיגיבו לי בכלל ובכל זאת אני עדיין לא מסכים אם הביקורת. אני מודה הזיכרון מהסרט שלי עמום (למה לי לראות סרט שחשבתי שהוא ממוצע בסנימטק ושנאתי אחרי מחשבה נוספת) אבל את הסצנות שאני כן אגיב אליהם אני לפחות זוכר את רוב מה שקרה בהן:
1."זה כמו לשאול אם נאהב לאכול בננה אם נוציא לה את הטעם של הבננה ונשאר רק עם מרקם ספק רך מידי ספק חולי, וצבע שנע בין החוץ לפנים של רימה."
אם הייתי משתמש במטאפורה של מזון זה יותר כמו חטיף מצופה שוקולד (מסגרת הטנלובלה) ובאמצע מכיל חמאת בוטנים (הסאטירה) אך הוא מורכב מחצץ (התסריט וכתיבת הדמויות) . הסרט הוא לא מוצר שעוצב למאכל אדם ואני שואל מה היה קורה אם הינו הופכים אותו למשהוא שלא ראוי למאכל אדם, מראש אני אומר שלדעתי הוא לא ראוי למאכל אדם והשאלה שלי האם אנשים היו סובלים את זה או מפארים אותו בלי חמאת הבוטנים והשוקלד ? אין לי ספק שהם שם (אני לא חושב שגם אותם הכינו טוב אבל זה כבר טעם אישי) הבעייה היא שלא משנה מה החטיף עדיין עשוי מחצץ זאת אומר הסרט רקוב מהיסוד בלי קשר לאמירתו הפוליטית או למסגרת העלילתית.
2."…הוא אכן לוזר שמנסה לחפש קיצורי דרך, והלוזריות הזו שלו מאוד משרתת את הנרטיב (הפוליטי) של הסרט"," הסוגיה הפמיניסטית בסרט היא דווקא מאוד ברורה בעיני, כי הגברים כל כך עסוקים בנרטיבים שלהם שהם ממש מוחקים את הנשים שסביבם."
אוקי אולי הסברתי את עצמי לא נכון. אני לי שום ספק שהסוגיות שהסרט עוסק בהן ברורות הבעיה שלי שהן באות על חשבות המוח של הדמיות כדי שיהיה יותר קל לכתוב בדיחות לסרט. יותר קל לכתוב בדיחות על חוסר רצון לכתוב נרטיב פרופגנדה שכל הכותבים שלך ערימה של לוזרים שלא יודעים מה הם רוצים מהחיים של עצמם, יותר קל להציג על האבסורד של מעמד האישה בסרט כשכל האישיות שלהן היא רק אבסורד זה ,דוגמה לכך היא אשתו של הרב סרן, שמקבלת רק כמה שורות על איך היא רואה את הדמות "הגברית" של בעלה דרך הטנלובלה ו.. זהו. מטרתה היא רק לשרת את הנרטיב שלו אבל אין לה באמת מחשבות משל עצמה לפחות לא כאלה שלא באות לשרת את הקומדיה בסרט. זו לא פעם ראשונה שזה קורה בסרטים בנסיכה מונונוקי זה אותו דבר כל האישות של הדמיות יכולה להיות מסוכמת בה' הידיעה הלוחמות, הבעלים, הבחור המנודה, המורדת, החזירים, התחמן וככול הנראה תתקשי למצוא בהן משהו מעבר לתיאור החד מימדי הזה כי למיוזאקי היה יותר חשוב להעביר את המסר של אכזריות כדור הארץ והנזק של אינטרסים מנוגדים לכמה שיותר אנשים מאשר לכתוב דמיות עם חיים מורכבים שחווים את הקונפליקטים הללו. וזה העניין זה לא שקל יותר לכתוב דמויות חד מימדיות, אלא שקל יותר להעביר מסרים באמצעותם. תודה לאל לסרטים כמו "הטירה הנעה" "לילו וסטיץ", "בולט", הדרקון הראשון שלי" ואפילו "אינקנטו" (את יודעת, סרטי אנימציה לילדים) ועוד שמוכיחים שזה לא חייב להיות המקרה והדמיות עמוקות יותר שנוצרו קודם כל עם אישיות משל עצמן שתוביל אותם לקונפליקטים בעתיד והן לא חלק מנחיל כולל שנועד להעביר בקלות המסר לקהל ואנחנו אמורים להאמין שטרחו לכתוב אותה כדמות חושבת (בדיוק כמו החברה של הכותב) זו טעות כל כך רווחת שאפילו סרטי קומדיה כמו "התקופה היפה בחיי" ו"ראן" (סרט מ 1985 שמבוסס על מחזה של שייקספיר ודעה אישית של הבמאי על אגדה אורבנית) צוחקים על זה ומראים את הנזק שמחשבה חד מימדית יכולה לעשות לחברה ואפילו מציגים אלטרנטיבות. אם סרטי קומדיה יודעים שלכתוב כך שזו טעות בלי שום צל למה כותבים חוזרים על הטעות הזו שוב ושוב? ויותר גרוע למה הקהל מפאר את זה? . אני אתן קרדיט הדמות הראשית והרב סרן הם לא כאלה, הם קורבים לזה מאוד (במיוחד הרב-סרן) אבל הם לא שם שאר הדמיות שם לצערי בצד החד מימדי ומבחינתי זה הופך את הכתיבה שלן והכתיבה של הדמיות בסרט זה ובסרטים כמו מנונוקה, מלך האריות והיא(2014) לבלתי נסבלת כי הבמאים/כותבים חוטאים במה שהם מטיפים נגדו אומרים שדברים מורכבים רק כי הם מעמיסים דמיות חד מימדיות עם קונפליקטים חד מימדים ואומרים: "תראו כמה שהסיטואציה מסובכת" זו פשוט צביעות לשמה.
ספוילר…….(בערך)
"הכפרה שלו במהלך הסרט מגיעה בין היתר כשהוא פונה אליה, דרך הטקסט, ומוכיח שלמעשה הוא כן קשוב לה." אם זיכרוני לא מטעה אותי (ויש סיכוי רב שאני טועה או מפספס ניאנסים) זו הסצנה שהוא שם את המחווה הזוגית שלו בטליווזיה את יודעת אותה אחת שהוא לא יודע בה את הפרי האהוב אליה. מבחינתי זו היא לא הוכחה שהוא קשוב אליה להיפך זו הוכחה שרוב הזמן הוא לא יהיה קשוב אליה אבל זה לא משנה כי הוא אוהב אותה הוא רוצה לחיות איתה ולא משנה מה המחיר הוא גם הרס הסדרה שהוא עובד בה הוא רק רוצה לגרום לה להיות מאושרת ואם היא תהיה מאושרת איתו הוא כמובן ישמח (כן אני יודע שהבדיחה שהוא לא הרס את הסדרה כי לכולם אכפת רק מהדרמה, אבל זה פשוט מוכיח לי שהבמאי חייב להכליל ולשטח את הדמויות בשביל שהבדיחות יעבדו). מבחינתי זו מחווה רומנטית מהמגעילות שראיתי… אי פעם ואם לי היו עושים את זה לא הייתי שומר אם אותו אדם ואם האדם היה ממשיך להטריד אותי, אחרי תקופה מסוימת הייתי מנסה להוציא נגדו/נגדה צו הרחקה. בקיצור הדמות הראשית היא כמו ללאונרד מהמפץ הגדול רק בניגוד ללנוארד שלפחות ניסה להקשיב לפני כי זאת הייתיה סדרת סיטקום והיה להם את כל הזמן שבעולם לבדוק שזה היה המקרה פה אין להם זמן והיו לדמות הזאת לפחות עוד 3 עלילות צד ולא היה להם זמן למחווה רומנטית יותר טובה מזאת אבל היי העיקר שאנחנו יודעים בערך למה הכותב התכוון אז מה עם הוא יכול להתפרש בקלות קקריפ? אבל "על טעם ועל ריח יש המון על מה להתווכח על יש מקרים שעדיף לא להתווכח עליהם" אז אוקי אני מבין את נקודה הראות שלך שזו הוכחה או לכל הפחות נסיון של הבמאי לעשות משהו יפה; מבחינתי "המפץ הגדול" עדיין עשה עבודה יותר טובה על זוגיות ממה שמראים כאן.
על שאר הדברים.. אין בעיות להפך נתת לי כמה נקודות לחשוב אליהם אני עדיין חושב שהדמיות הינם חד מימדיות אבל הראית לי שהייתה איזשהי מחשבה על הפרטים הקטים בחייהם כדי להפוך אותם ליותר אנושיות אז סאמח זועבי לא כותב כל כך גרוע. אני לא חושב שאצפה בסרט שוב פעם לפחות לא במלאו אולי בקטעים קטנים הוא עדיין מבחינתי אחד מהקומדיות הרומנטית הגרועות שראיתי אבל הוא לא אחד מהסרטים הכי גרועים שראיתי בכלל גם אם התסריט עשוי מחצץ.
" זו פשוט צביעות לשמה."
יכול להיות שהגזמתי עם זה אבל כן יש ניגוד בין המסר שהכותבים רוצים להעביר ואיך שמעברים אותו זאת הייתה הטענה שלי מלכתחילה.