במידה ואיכשהו לא ברור – ספויילרים! ברבים! ל"סוף המשחק"! וגם לסרטים שהיו לפניו בסדרת מארוול!
כולם שבורים ב"הנוקמים: סוף המשחק". לא רק הדמויות, אלא גם הצופים – הדקות האחרונות בסרט שקדם לו, "הנוקמים: מלחמת האינסוף", הן מהקשות שאי פעם חתמו סרט הוליוודי לכל המשפחה. אנחנו אוהבים להיזכר בנוסטלגיה שטופת דמע במותו של מופאסה ב"מלך האריות" כטראומה קולנועית מכוננת, אבל הילדים של היום יהיו הרבה יותר מחושלים מאיתנו – מה זה אריה מצויר אחד לעומת חמישים אחוז מגיבורי העל האהובים עליהם?
הצופים באו שבורים והדמויות עוד יותר. הדבר החדשני ביותר שכריסטופר נולאן הביא לז'אנר גיבורי העל בטרילוגיית באטמן שלו היה התעוזה לשבור את גיבור העל. הוליווד הרגילה אותנו לצפות מגיבורות ראשיות לבכות, אבל בשנים האחרונות יצא לנו לראות גם את גיבורי העל הגבריים והקשוחים ביותר שלנו – וולברין, ריבונו של עולם – שבורים ורצוצים. השבר הזה הוא אחד הדברים המרשימים ביותר ב"סוף המשחק". כל אחד ואחד מגיבורי העל שלנו מגיע באיזשהו שלב לנקודה שבה ים של דמעות בשתי עיניו: איירון מן, מחובר לאינפוזיה עם פאסון של מטופל כימותרפיה, כואב את כישלונו; ת'ור, מוזנח, אלכוהוליסט, מחבק את אמא שלו פעם אחת אחרונה, מייבב.
המערכה הראשונה של "סוף המשחק" מייאשת מספיק כדי שגם מי שנחר בבוז למראה המוות ההמוני שסיים את "מלחמת האינסוף" יאמין שאין סיכוי שנזכה לראות את חזרתם של אלו שמתו בסרט הקודם. האחים רוסו, סטיבן מקפילי וכריסטופר מרקוס עבדו קשה מאוד כדי לבסס עולם פוסט אפוקליפטי מוכה ייאוש וכאב. הנוקמים שלנו מרגישים בעיקר אשמה על חוסר התוחלת שלהם מול ת'אנוס (שג'וש ברולין, בסרט הקודם, הפך לבלתי נשכח) ונשבעים לעשות כל מה שהם יכולים כדי לתקן זאת.
מקפילי ומרקוס התסריטאים (שמגיעה להם איזושהי הוקרה מקצועית על ההצלחה במשימה הבלתי אפשרית לסיים את הסאגה הענקית הזאת במינימום פאשלות ומקסימום תשואות) מבצעים עם ת'אנוס מהלך מרתק בדקות הפתיחה של הסרט: הם הורגים אותו. בעוד שב"מלחמת האינסוף" ת'אנוס בוסס כנבל אלוהי בלתי מנוצח, ב"סוף המשחק" הם פשוט מאפשרים לת'ור לערוף את ראשו, ובמקום שנריע, אנחנו רק מתייאשים עוד יותר. המערכה הראשונה של "סוף המשחק" מבאסת ואפורה, אבל יש בה נקודת אור אחת – חמש שנים לאחר מאורעות "מלחמת האינסוף" טוני סטארק הגיע לסוף הטוב שלו. הוא חי חיים שלווים עם פפר פוטס ועם הבת שלהם, ילדה קטנה ומתוקה שאוהבת אותו.
"וכך זה הולך וכך זה הולך, ובספר נכתב: אולי סיימת עם העבר, אבל העבר לא סיים איתך". במשפט המפתח הזה מתוך "מגנוליה" של פול תומס אנדרסון נזכרתי יותר מפעם אחת במהלך "סוף המשחק", פשוט כי רוב הסרט מתרחש בעבר – הפתרון הפשוט לכאורה שהנוקמים מוצאים להפיכת הנקישה של ת'אנוס בסוף הסרט הקודם הוא מסע אחורה בזמן. פה מגיעות הבדיחות המארווליות המוכרות לנו: כשטוני וברוס מנסים לגבש תוכנית למסע בזמן, שאר הנוקמים מנסים להבין על איזה סרט הם מתבססים: "בחזרה לעתיד"? "טיימקופ"?
מסע בזמן (או "שוד זמן", כפי שאנטמן אוהב לכנות אותו) הוא גם דרך מצוינת מצד מקפילי ומרקוס לסכם 11 שנות מארוול: טוני, ברוס וסטיב חוזרים לסצנת השיא של "הנוקמים" מ-2012, תור ל"תור: העולם האפל" מ-2013, ונטשה, הוקאיי ונבולה ל"שומרי הגלקסיה" ב-2014. אם המערכה הראשונה של "סוף המשחק" מזכירה במלנכוליות שלה את "לוגאן" שיצא לפני שנתיים, המערכה השנייה היא בעצם סרט מארוול כמו שאנחנו מכירים, תרתי משמע – היא גם מכילה את הרגעים הקלילים והמשעשעים ביותר בסרט, וגם מחזירה את הנוקמים לכמה מהסצנות האהובות עלינו מהסרטים הקודמים ביקום הקולנועי של מארוול. שווה להתעכב רגע על סצנה אחת שנויה במחלוקת (ובצדק) במערכה הזו – מותה של האלמנה השחורה.
כדי להשיג את אבן הנשמה מרד סקאל, קלינט ונטשה נדרשים לקורבן אדם, וכל אחד מהם מתעקש להקריב את עצמו. לרגע נראה שאנחנו בסצנת קרב די מיוחדת – דו קרב שבו כל משתתף נלחם על חייו של האחר. זה מרגש עד שזה חופר. מכירים את הבדיחה ההיא על הזוג שרב מי ינתק את הטלפון? אז ככה, רק במדכא. התוצאה – נטשה מנצחת ומשליכה את עצמה מקצה צוק ובכך משיגה את אבן הנשמה – די מאכזבת. גם ברמה הפמיניסטית – האישה הראשונה בנוקמים, שחלק ניכר מהסאגה הייתה גם היחידה, נעלמת לנו באמצע הסרט לפני שמגיעים לסוף הסאגה, וגם ברמה האמנותית: היא דמות הרבה יותר מעניינת מהוקאיי. עם כל הכבוד לג'רמי ראנר, שסצנת הפתיחה בכיכובו באמת הייתה שוברת לב, לא היה נגרע דבר מן העולם אם היינו מוותרים דווקא עליו באמצע הסרט. חוץ מזה, לא כבר ראינו את זה? הרי "הנוקמים: עידן אולטרון" עשה בדיוק את אותו הדבר עם הוקאיי וקוויקסילבר, שכולנו בטוחים שאנחנו הולכים סוף סוף להיפטר מהקשת עם פני הטחינה הגולמית, ואז ברגע האחרון מישהו מקריב את עצמו בשבילו כי משהו משהו. מה היה כל כך חשוב שהיינו צריכים לעשות את הסצנה הזאת עוד פעם? להראות לג'וס וידון איך עושים את זה נכון? זילות רגשית?
אם המערכה הראשונה הייתה בסימן באסה והשנייה בסימן צחוקים ושיגועים, המערכה השלישית והאחרונה של "סוף המשחק" היא בסימן יאללה בלאגן. הקרב הסופי. ת'אנוס חוזר, והפעם בא להשמיד את כל היקום, לא רק חצי ממנו. אבל קצת אחרי שת'אנוס מגיע, מגיע הרגע לו חיכינו: התחייה.
אני זוכר את הצפייה שלי ב"נוקמים" הראשון, בבימויו של ג'וס ווידון. זכורה לי מהמחצית הראשונה שלו תחושה חזקה מאוד של שעמום. ג'וס ווידון, מלך החנונים דאז, העביר יותר משעה של סרט בחילופי דברים שנונים בין הנוקמים, ואני בעיקר חיכיתי שיתחיל כבר האקשן. וכשהוא התחיל, קרה דבר מאוד משונה: היה לי אכפת מהדמויות. האקשן היה יותר מסתם אוסף של פיצוצים ויריות שמצטלמים טוב, הוא היה משהו שקורה לדמויות שמעניינות אותי. דבר דומה קרה לי כשהחזירו לחיים את כל מי שאיבדנו בסרט הקודם: למרות שהיה לי ברור שהם ישובו, כל רוח הנכאים ששרתה על "סוף המשחק" בתחילתו השתלמה – החזרתן של דמויות שאבדנן היה טראגי כל כך הייתה קתרזיס מהמספקים שנראו בז'אנר. היקום הקולנועי של מארוול אינו יצירת מופת נטולת פגמים, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו – מעט מאוד זיכיונות קולנועיים הצליחו לגרום לכל כך הרבה אנשים להיות עד כדי כך מושקעים בכל כך הרבה דמויות. כשהפריים התמלא בכל מי שאת התפוררותם לאבק ביכינו רק לפני שנה, והמצלמה, בתנועה מושלמת, זזה אל קפטן אמריקה באומרו "נוקמים – התאספו", הקהל הריע. וגם אני.
אותן שתי מילים היו, כאמור, מהרגעים הפנטסטיים בקולנוע שובר הקופות של השנים האחרונות, והקרב האפי שבא אחריהן לא איכזב. והוא התנקז לרגע אחד חשוב מאין כמוהו, שובר לב כמו שהוא עצום – מותו של טוני סטארק. ברגע הזה הובהר לנו שאמנם "הנוקמים" הייתה יצירת אנסמבל שנתנה לכל אחד מחבריה את זמנו לזרוח, אבל העשור ומשהו האחרונים תמיד היו שייכים לטוני סטארק. זה היה המסע שלו, מסוחר נשק נהנתן וחסר דאגות למנהיג שגורל היקום מונח על כתפיו. התחלנו את זה ב-2008 עם "איירון מן" שפתח ב-100 מיליון דולר בסוף השבוע הראשון שלו (פתיחה שבזמנו הוגדרה פה באתר כ"הפתעה טובה") ונחתם רק לפני כמה שבועות, עם פתיחה של 357 מיליון דולר.
טוני סטארק מת בזרועותיהם של פפר פוטס, שותפתו לעסקים, אשתו ואם ילדיו, ושל פיטר פארקר, בן טיפוחיו, שבסרט הקודם מת הוא בזרועותיו של טוני. הלוויה שלו, שמרכזת בשוט אחד את כל משתתפי היקום הקולנועי של מארוול, שחולקים לו ולהוכחה שיש לו לב כבוד אחרון, הייתה שוברת לב.
כמו "שר הטבעות: שיבת המלך" בזמנו, גם "הנוקמים: סוף המשחק" לוקח את הזמן כדי לחתום את כל קווי העלילה שנשארו פתוחים. אבל בניגוד לסוף ההוא, ב"סוף המשחק" לא הרגשתי שום מריחה. להפך – אני מעריץ את הבחירה של מקפילי ומרקוס לסיים את הסרט כפי שסיימו אותו. קפטן אמריקה חוזר בזמן כדי להשיב את אבני הנצח למקומן הנכון, אבל בוחר להישאר בקו זמן אחד יותר זמן משתכננו לו: הוא נשאר בעבר ומזדקן עם אהובתו, פגי קרטר. להווה של הסרט הוא חוזר כאדם זקן, אחרי שחי חיים שלמים ומספקים עם האישה שהוא אוהב.
טוני סטארק הקים בית ומשפחה ומת על חרבו, וסטיב רוג'רס, שהיה רק ילד קטן ורזה שרצה להתגייס לצבא ולהילחם בנאצים כמו כולם, מת בשיבה טובה אחרי שנשא לאישה את פגי. אין יותר מתאים מזה. ובכך, האחים רוסו מבהירים סופית את מה שבגדול הבנתי אז ב-2012 – היקום הקולנועי של מארוול הוא לא מפגן ראווה הוליוודי של פיצוצים ויריות, אלא סיפור על אנשים; הוא דרמת מדע בדיוני מבדרת בכיכובן של דמויות שלאורך 22 סרטים העולם כולו למד לאהוב. "סוף המשחק", בהתאם, לא נגמר באיזו קריאה לקרב, אלא בגבר ואישה מחובקים ורוקדים. איזה יופי.
לא רק בגלל שסיפורו של קפטן אמריקה בא לסיום יפהפה אלא גם כי בכך מוכח לנו שבסופו של דבר עשייה קולנועית מוצלחת מנצחת. "הנוקמים" אף פעם לא היה יצירת מופת, וגם לא "סוף המשחק" – לי אישית חרה בעיקר המסע בזמן המבלבל כמו גם היעדרן של שחקניות אופי שעברו את גיל 40 – אבל אף אחד מהסרטים הללו אף פעם לא זייף. עם כתיבה טובה, ליהוק אדיר, במאים שלעיתים נדירות מפספסים ופסקול סוחף בניצוחו של אלן סילבסטרי, "הנוקמים: סוף המשחק" הוא לא רק אירוע קולנועי נדיר, אלא גם פשוט סרט טוב ממש. אחד הטובים שיצאו השנה. ת'אנוס הובס, "הנוקמים: סוף המשחק" הוא אחד הסרטים המצליחים ביותר בתולדות הזמנים – לפחות הפעם, הטובים ניצחו.
עוד פעם?
כבר אמרתי כל מה שאמרתי על הסרט הזה, סרט טוב מאוד מבחינה טכנית, תסריט כתוב טוב, משחק טוב, אקשן טוב, וסובייקטיבית שיעמום גדול עבורי. פשוט מוצר שנודף ריח חזק של מוצר. אני חושב שפישלר קרא לנוקמים הראשון בזמנו שווארמה, וגם הסרט הזה עונה על ההגדרה הזאת. הבעיה היא שאחרי כל כך הרבה שווארמה אני שוקל להיות טבעוני (לא באמת. אל תסקלו אותי).
בקיצור, אני כנראה סתם עייף מהיקום הזה, ואני יכול למצוא סיבות רבות לא לאהוב את הסרט הזה, אבל מה הטעם? מי שאוהב את היקום הזה יהנה בטירוף, מי שאדיש יכול להיות שגם ימצא כמה דברים לאהוב בו, ומי ששונא ישנא. אובייקטיבית אין בו שום דבר שהורס אותו לחלוטין, וסביר להניח שאם אתם מעריצים אין סיבה לא לראות אותו, וגם אם אתם לא (אזהרה לאלה שממש לא בעניינים – חברה אחת שהייתה בהקרנה בלי לעקוב בכלל, כלומר ראתה רק כמה סרטים פה ושם, נרדמה. Take it as you will)
אני לא מעריץ גדול של היקום המארוולי
וכבר מעידן אולטרון התחלתי להרגיש את עייפות החומר ואת דעיכת ההתלהבות. שני הקפטנים קצת עצבנו אותי, ואפילו מלחמת האינסוף לא ריגש אותי מדי, עם זאת שהיו בו כמה רגעים טובים מאד.
ולמרות כל אלו, מאד נהניתי מסוף המשחק.
מבלי לחזור שוב על פרטים שכבר נדונו כאן לעומק, לדעתי הוא לא רק סיום ראוי ומספק ששואב את כוחו מהסרטים שלפניו, הוא עושה מה שסיומים רבים נכשלים בו כשלון חרוץ – הוא הופך את הסדרה שקדמה לו לשלמה וטובה יותר.
הרבה סיומים של סדרות, גם חלק מהטובות שבהן, לא רק שאכזבו אלא גרמו לכל הסדרה להראות בדיעבד טובה פחות מאשר בעת הצפייה הראשונה. החל מ'אבודים', וכלה כנראה במשחקי הכס.
סיומים גדולים – ונדירים, כמו 'שובר שורות' שהוזכרה כאן, 'הנותרים' ו'האמריקאים' למשל, מעניקים נופך עמוק יותר לכל הסאגה לפניהם, ולפעמים אפילו מעלים אותה דרגה (האמריקאים לגמרי כאן).
יקום מארוול לא עומד אצלי באותה דרגה כמו סדרות המופת הללו, אבל הסיום שלו מעלה בעיני את כל הסדרה – על בעיותיה ופגמיה – דרגה אחת למעלה, ומאד ייתכן שכשאתקל באחד הסרטים הקודמים בצפייה נוספת, חווית הצפייה תשתבח דוקא בגלל שכבר ראיתי את סוף הסאגה.
ואם זו לא תעודת כבוד לגרנד פינאלה, אני לא יודע מה כן.
אני לא רוצה להכנס לזה שוב
אין לי שום דבר נגד אנשים שנהנים מסרט, אז בשלב הזה הדיון די חסר טעם בעיני
סיכמת בדיוק את מה שאני מרגיש!
בהתחלת הסדרה הייתי מעריץ אדוק ואהבתי פלוס מינוס כל מה שיצא מבית מארוול.
עם הזמן הערצה התאכזבה לאכזבה ואז לשנאה.
שנאתי את מלחמת אזרחים. שנאתי את מלחמת האינסוף.
בכל סרט מצאתי שקר, זיוף ואפס אומנותיות.
אז גם לסוף המשחק הגעתי עם אפס צפיות ותחושה מבאסת של 'שוב פעם אני יראה סרט שולם עפים עליו והוא לא שווה סנט'
ואוו כמה שהופתעתי. השעתיים הראשונות היו מדהימות! מי ידע שמארוול יכולים להוציא כזה קולנוע? שצוות הנוקמים באמת יודע לשחק??
סרט נהדר ממש!
ענית לעצמך.
כי ככה המוות שלהם משמעותי.
כדי שיהיה למעריצים על מה להתלונן
כשהורגים דמויות משנה / דמויות שלצופים פחות אכפת מהן, מתלוננים שזה לא מספיק רציני, כי הם רק נלחמים ואף פעם לא מתים, והנה עוד קרב שבו שום דמות חשובה לא מתה, ובכלל הדמויות ביקום הזה אף פעם לא מתות וכו' וכו'.
ואז הורגים דמות ראשית אהובה וכולם מתלוננים למה בעצם הרגו דווקא אותה ולא דמות משנה שלצופים פחות אכפת ממנה וכו' וכו'…![!איכס!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_yuck.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_yuck.gif" alt="" width="" height="" />)
זה לא אותו הדבר
טוני – זה סיפור אחד, והיה לי ברור שכך או אחרת הסרט הזה נגמר במוות שלו (ויש לי אפילו הודעה מדיון מוקדם להוכיח זאת!)
הבעיה עם נטשה זה לא שהיא אהובה, ולא שסתם הרגו אותה – אלא שא. הדמות הזו היתה חשובה מדי מכדי לא להופיע בקרב הסופי (בעיני). וב. יש משהו מאוד מקומם בזה שלקחו את שתי הדרדסיות של שני הצוותים העיקריים וסרט אחרי סרט הרגו את שתיהן באותו האופן. אין להם מספיק גיבורות על רציניות בשביל שהם יוכלו ככה להפטר מהמעט שיש להן, בעיני.
אני באמת ובתמים חושבת שאם נטשה היתה מתה בקרב הסופי ולא בשלב כל כך מוקדם, ובסצינה שכבר ראינו אחת כזו עם מישהי אחרת – התגובות היו שונות. אני בטוחה שהתגובה שלי היתה שונה.
אני מבינה מה את אומרת, אבל בעצם משתמע
שרק גברים יכולים למות והנשים חסינות כי אין הרבה מהן, ו… זו לא גישה נבונה בעיניי והיא ודאי שלא פמיניסטית (אפרופו הטענה בביקורת). נטשה מתה באותה מלחמה בדיוק, גם אם לא בקרב הסופי שלה. זה ממש לא משנה. היא מתה גיבורה, הקריבה את חייה למען המטרה וטובת הכלל בדיוק כמו טוני וגם למען חברה הטוב שחס על חייה והעניק לה חיים חדשים, את החיים האלה. היא הרגישה חייבת לו וזה היה נכון מאוד בעיניי.
אני חושבת שעוד דקות מסך או לראות אותה דווקא בתוך אנסבל כ"כ גדול (שבו לא היה דווקא לה משהו מיוחד לתרום) לא היו הופכים את המוות שלה למיוחד יותר. להפך, הוא רק היה מפריע למוות של טוני לקבל את מרכז הבמה, או גרוע מכך, הואיל והוא דמות פופולרית וראשית ממנה, הוא היה דוחק אותה לצד והיא לא הייתה מקבלת מהצופים הזדמנות להתאבל עליה בנפרד (ואני בהחלט דמעתי באולם).
מה מה מה?
איך ממה שכתבתי הבנת ש"רק גברים יכולים למות והנשים חסינות כי אין הרבה מהן"?
אם כתבתי שזה היה הגיוני מבחינתי אם היא היתה מתה בקרב הסופי?
הבעיה שלי היתה שהם אפילו לא הצליחו לחשוב על סיפור *שונה*. לקחו את שתי הגיבורות העיקריות והרגו את שתיהן באותה צורה. שתיהן קיבלו בדיוק את אותו המנח לאחר הנפילה מהצוק. (נעמה כתבה את זה טוב בהערות שלה)
במקרה הזה, זה לא נראה לי כמו הקבלה. זה נראה לי כמו עצלנות נטו, עם קצת שוביניזם של "איזה יופי נראה אותה שוכבת מלמעלה כמו איזה יפיפיה נרדמת".
אין לי בעיה עם זה שהיא מתה. יש לי בעיה עם איך.
כי על זה נשען הטיעון, על מיעוט הנשים
"אין להם מספיק גיבורות על רציניות בשביל שהם יוכלו ככה להפטר מהמעט שיש להן, בעיני" ו"הדמות הזו היתה חשובה מדי מכדי לא להופיע בקרב הסופי". ואני לא מבינה למה הכמות משנה ולא האיכות. כבר התייחסתי לכך שאמרת שמבחינתך היא יכלה למות בקרב הסופי והסברתי למה זה לא משנה דבר, ולמעשה ההקרבה שלה רק מעצימה את התרומה שלה ולא מקטינה אותה. היא חשובה מדי כדי למות בקרב הסופי עם כולם שבו היא הייתה נאלצת לחלוק את הגבורה עם טוני. היא קיבלה את הזמן שלה ואת הקרב הפרטי שלה והיא ניצחה בו.
אגב, רצה הגורל, השבוע צפיתי בסרטון יוטיוב שדיבר על כל מיני רעיונות תסריטאיים ומתברר שבהתחלה הייתה טיוטה שבה קלינט הצליח להקריב את עצמו ואז אחת ממפיקות המשנה התעצבנה ואמרה "שלא תעזו לקחת את זה מנטשה", כי באמת מגיע לה. זה לא ההפסד שלה, זה הניצחון שלה.
והיא ממש לא מתה כמו גמורה, זו רק הקוסמטיקה. גמורה נרצחה באכזריות לצרכיו של ת'אנוס, ונטשה הקריבה את עצמה למען הצלת העולם ולמען חבר הנפש שהציל אותה והעניק לה את ההזדמנות השנייה ב"שילד" ובנוקמים. המנח הזהה של הנפילה אולי לא היה רעיון חכם, אבל זה בעיניי לא משנה דבר מהנקודה המהותית הזאת. היא ניצחה בקרב האחרון של חייה והיא העניקה לו חיים בתמורה לחיים שהוא העניק לה.
זה כבר יותר משכנע.
יכול להיות שבאמת ככה נתנו למוות שלה את הכבוד הראוי לו, ואם זה היה במקביל לטוני זה היה עלול ללכת לאיבוד.
המנח הדומה היה טעות בעיני, וההקבלה קצת יותר מדי.
אני כאילו משתכנעת שהמוות של גמורה היה הגיוני, והמוות של נטשה היה הגיוני, אבל איכשהו שתיהן ברצף, סרט אחרי סרט… אני מסכימה עם הכל, אבל איכשהו זה עדיין לא עובר לי חלק.
תודה, אבל כבר כתבתי את אותה נקודה בדיוק בתגובה הקודמת...
ומשום מה התעלמת ממנה (והיא רק חלק קטן מכל הטיעון שלי ואפילו לא החשוב יותר בעיניי). אגב, ייתכן שפיזיקלית יש מנח מסוים שאנשים נוטים לנחות בו כשהם נופלים מגובה. לא בדקתי את הנושא, וזה לא חייב להיות כזה שמצטלם טוב, אבל אם נקבל הנחה כזאת, זה דווקא הגיוני…
ומה לעשות, הם היו שם סרט אחר סרט כי מישהו היה צריך לקחת את האבן סרט אחר סרט. אבל אצל גמורה זה היה בדיוק הפוך – היא ניסתה למנוע מת'אנוס להגיע לשם, היא העדיפה למות לפני ובלבד שהוא לא יקבל את האבן, והוא הקריב אותה באכזריות. נטשה וקלינט רצו להגיע לשם ולקחת את האבן וכשהם הבינו שמישהו צריך לשלם עבורה בחייו הם נאבקו על הזכות הזאת והיא ניצחה. אני לא חושבת שההקבלה הזאת עושה לה רע.
אבל בפעם הקודמת לא שכנעת אותי
ועכשיו כן שכנעת אותי. מה לעשות, כנראה לא כתבת בדיוק אותו הדבר..
(למקרה שתהית – מה ששכנע אותי סופית היה מה שכתבת שהתסריטאית אמרה, ורק אז הבנתי למה את מתכוונת כשאת אומרת גבורה).
ואני חייבת לציין שממש קשה לי להאמין שמנח שאנשים סטטיסטית נופלים בו יותר יהיה על הגב, אם כבר אז על הבטן. אין לי שום סטטיסטיקה לגבות את זה, אבל תחושת הבטן שלי היא שהנטייה תהיה דווקא ליפול עם הפנים קדימה.
בכל מקרה – זה מהמקרים האלה שאני מבינה את כל הפרטים, יכולה להסכים עם כל אחד מהם בנפרד, ועדיין לא להתלהב מהתוצאה הסופית. כל מה שאת אומרת – הכל נכון. ועדיין, רגשית, קשה לי עם זה.
מסכים לגמרי
ביקורת מצוינת, כתובה בצורה טובה וקולחת ומסכמת בדיוק את כל מה שצריך.
זאת דוגמה טובה איך לעשות סרט סיום נכון ומספק.
לפני שהסרט יצא, הפחד הגדול שלי היה שבעצם כל הסרט יהיה אקשן ללא הפסקה בלי עלילה ופיתוח דמויות. אקשן של "זה הסוף, יאללה כל הסרט אקשן אחד ענק!"
ממש שמחתי כשהתברר שזה לא כך. שלוש מערכות מצוינות, כל אחת שונה מהאחרת ומרתקת. והמערכה השלישית האדירה היא אחת מהטובות שראיתי, ועוצמת הסיפוק והרגש שהיא מביאה זה ברמה חסרת תקדים (וכל אלו שבוכים שיש פחות אקשן ממלחמת האינסוף, אין לי מה לומר מלבד "רציתם שחזור של הסרט הקודם? למה ציפיתים בכלל?").
אין לי מה להוסיף על כל מה שנאמר. זהו סרט סיום עמוס, מרגש, סוחף ו….. יותר מדי תיאורים מוצלחים.
תודה רבה על הביקורת!
תודה!
גם לזוהר על ניתוח מצוין, וגם ליהונתן (אני מניח) שהחליט לפנק אותנו אפילו בפוסט נוסף על הארוע הקולנועי של השנה.
אולי יש גולשים שירגישו שהפוסט הזה הוא אובר דה טופ. אני לא מרגיש ככה בכלל: בהחלט מגיע לסרט הזה יחס יוצא דופן.
אפילו שכבר אני עצמי פרסמתי טקסטים ארוכים על הסרט, תמיד כיף לראות ולקרוא עוד, בפרט כשזה כתוב כל כך טוב, וגם מפרגן (אני מבין שפוסט הספויילרים של נעמה היה אמור להיות הומוריסטי, אבל הניטפיקינג שלו צרם לי קצת. זוהר מבהיר היטב שזה לא סרט מושלם – אבל שם דגש על מה שכן עובד בו, ויש המון).
והצעה לגולשים שמרגישים שחלק גדול מהדיון מוצה: אולי בהמשך לפוסט על מה יהיה בפייז 4, שווה להעלות תיאוריות על מה יקרה הלאה בMCU, בפרט לאור הטריילר של ספיידרמן? מולטיוורס? כוכבי לכת חדשים? והעתיד של ארבעת המופלאים… יאללה, יש הרבה ניחושים לזרוק.
יש בכלל צורך בספויילר טאגז פה?!
(ל"ת)
טקסט נהדר - תודה!
אין לי הרבה להוסיף ומצד שני יש עוד המון מה לדבר על הסרט הזה, אבל כן מרגיש לי שהדיון הזה צריך להיות כבר בין מעריצים, זה לא הזמן לשכנע את האנשים שלא התחברו לעולם וממש לא הסרט לנסות להניע את האהובים.
אני בעצם מחכה עכשיו לתשובות של היוצרים על הבלאגן שהם עשו, ואולי לפתוח דיונים על העתיד. אין ספק שסוף המשחק נמצא אצלי בטופ 3 של סרטי הMCU ועם כל ההנאה שלי ממנו, אני גם רוצה לראות אותו על בסיס שבועי וגם רוצה שהם יסגרו את הבאסטה אחרי הסיום הראוי (וול, לרוב הדמויות).
לי זה דווקא טוב פחות מהקודם
הרגיש לי מאוד משהו כמו שעה שיש פה צורך של האולפן לרצות את המעריצים במקום לעשות סרט מהודק
איכשהו ישבתי חצי סרט וגלגתי עיניים על כל קלואז'ור שהיה שם, הייתי מסתדר בלי סגירת קצוות של איזה 6 דמויות ומסתפק בסרט של שעתיים במקום
האלמנה השחורה
לאורך הצפייה השניה בסרט התחוורו לדעתי המניעים בהחלטתה של נטשה להיות זו שמוקרבת כביכול, ומדוע 'נתנו' לה לעשות זאת. בניגוד ליתר הנוקמים, ניכר כי היא היחידה שלאחר 5 שנים לא הצליחה להזיז את עצמה קדימה בשום צורה. האישה שמשנה תסרוקת וצבע שיער ותמיד נראית מוקפדת, לפתע מזניחה את עצמה, לא מצליחה לשחרר את הצורך בשליטה ובהתבוססות בעבודת הנוקמים, ממשיכה לחיות באותו המקום בניגוד לאחרים שעזבו. בשיחה עם סטיב ניתן להבין כי נטשה מרגישה שמעבר למשפחה שהנוקמים יצרו לה, העבודה במסגרת הזו היא שנתנה לה את הערך והמשמעות לחיים יותר מכל דבר אחר. לכן היא, בניגוד לאחרים, מתקשה 'לשחרר', לכן היא מוכנה להקריב יותר מהאחרים כדי שהמצב יחזור לקדמותו. מבחינתה זה מצב של Win-Win…היא לא מסוגלת לחיות יותר בעולם שנוצר, לכן היא מקריבה את עצמה, באקט אחרון שממלא אותה פעם נוספת במשמעות וערכיות…ואם זה לא יצליח, היא לא תהיה שם לחוות את זה. בצפייה הראשונה הרגשתי בדומה לכותב הביקורת, נטשה באמת הרבה יותר מעניינת ובעלת תפקיד משמעותי מברטון…מצד שני, הצפייה השנייה חשפה בפני את הקושי הקיומי של נטשה בעולם הפוסט-ת'אנוסי ולכן לפתע הבחירה נראית כהגיונית. דעתי בלבד כמובן.
ביקורת מעולה, אבל..
איבדתי קצת כבוד כלפיה ברגע שדובר על כמה היה אפשר לוותר על קלינט בארטון.
מדובר באחת הדמויות הכי עמוקות ביקום הזה, ומי שמעז להסתכל ולחפור מתחת לעניין ה"קחו בחור עם חץ וקשת והעמידו אותו ליד סופר חייל ואל".
להזכירכם – מדובר בבחור שהצליח להפתיע את לוקי עם חץ מתפוצץ לפרצוף. הוא ידע לחשב בדיוק מתי והיכן לוקי יגיע.. תיארו את זה מושלם בתגובה לסרטון שראיתי – "He can watch his own six while watching yours", וזה כל כך נכון – דיוק מטורף, יכולות קרב שדורשות אימון של שנים, ותוך כדי הוא מצליח לקבל מקום בצוות אחד עם חייל על, אל הרעם ומפלצת גאמה, וזה תוך כדי שהוא מנהל חיי משפחה.
יכולות של דמות לא הופכות אותה לעמוקה.
כי לפי ההיגיון הזה, גם סופרמן של "איש הפלדה" הוא דמות עמוקה.
אם כבר, העובדה שהיכולות של הוקאיי מתגמדות לעומת אלו של שאר הנוקמים, ושהוא מודע לכך ומפקפק בעצם נחיצותו לקבוצה, הופכת אותו לדמות עמוקה.
רק שמסופרמן אתה מצפה בדיוק לזה.
אני חושב שלא הבנת אותי – הרקע שלו זה מה שהופך אותו לעמוק, היכולות שלו הן מה שהופכות אותו למרשים. היית מצפה מבחור עם חץ וקשת להיות חלק מאותו צוות עם אל? וזה עדיין קורה. דיוק פסיכי, יכולות מנטליות ופיזיות פסיכיות שדורשות שנים על גבי שנים של אימון (הוא גבר על כמות די גדולה של צ'יטאורי, אולטרונים וכו' לבדו)
יש סרטונים שמסבירים את העניין הרבה יותר טוב ממני, אני ממליץ בחום לחפש אותם
הוקאיי הוא אכן דמות מרשימה,
פשוט קודם תיארת אותו כדמות "עמוקה", ולא "מרשימה".
מצטרפת למקהלת התודות
זה שלא שהביקורות הקודמות לא היו טובות. שתיהן. היו מעניינות ומצחיקות והסכמתי איתן, אבל הרגשתי שהן לא מצליחות לסכם לי את החוויה של לצפות בendgame.
לא ציפיתי שתעלה ביקורת שלישית (כפי שכתבתי בביקורת הראשונה) ואני ממש ממש ממש שמחה שטעיתי. כי זו הביקורת שהייתי צריכה, והיא מסכמת בדיוק את מה שחשבתי.
דעה: קפטן אמריקה היה צריך להקריב את עצמו במקום איירון מן
קודם-כל, ביקורת מצוינת. את דעתי על הסרט כתבתי כבר בביקורת ללא הספוילרים, לכן אני רוצה להתמקד כאן בנושא אחר, שלדעתי ראוי שידברו עליו: האם ההקרבה של טוני היתה מהלך תסריטאי נכון, והאם לא היה מתאים יותר שקפטן אמריקה היה מקריב את עצמו במקומו.
אין ספק שטוני סטארק היה הדמות הראשית של יקום מארוול. הוא זה שהתחיל את הפרנצ'ייז, הוא היה מנהיג הנוקמים פחות או יותר, וגם כשהוא לקח בחירות שגויות (ואולי בעיקר), הוא תמיד היה חביב הקהל. כשהייתי הולך לצפות בסרט בכיכובו, לא הייתי הולך כדי לראות אותו יורה טילים וקרני אנרגיה מתוך החליפה שלו, הייתי הולך כדי לראות אותו מתווכח עם קפטן אמריקה ומלגלג על תור. היו אלה ההומור שלו והאישיות שלו שהפכו אותו למיוחד, לא כוחות-העל שלו. כמובן, הדמות שלו לא היתה רק סאטירית, היא גם הרבה פעמים היתה עמוקה ומורכבת, בעיקר בסרטים המאוחרים יותר; אבל כשאני חושב על טוני סטארק, האסוציאציות הראשונות שלי הן סרקזם ומשפטים אייקוניים. ובדיוק מהסיבה הזאת, קשה לי לקבל את העובדה שהוא באמת מת, כשברור שהנוכחות וההומור שלו ימשיכו לשרור באינטרנט לעד (ראיתי בערוץ ביוטיוב תיאוריה שאומרת שקולו של סטארק יהיה קול-החליפה של ספיידרמן ב"רחוק מהבית". זה לא כזה מופרך, ועד כמה שזה בוודאי יהיה משעשע, זה רק יוכיח שאפילו מארוול לא רוצים לוותר כל-כך בקלות על הנכס הזה).
מנגד, ניצב סטיב רוג'רס, שערך ההקרבה העצמית טמוע עמוק בדמות שלו. כמה פעמים במהלך הסרטים ראינו אותו מוכה, שבור, מובס, ובכל זאת חורק שיניים, קם על הרגליים ואומר "אני יכול לעשות את זה כל היום"? כמה פעמים הוא הגן על באקי גם כשהדבר היה יכול לעלות לו בחייו? שלא לדבר על החיזיון של טוני ב"עידן אולטרון", שבו סטיב מת בזרועותיו. במילים אחרות, כל קשת-העלילה של סטיב רוג'רס חתרה לכך שהוא יקריב את עצמו, עד-כדי-כך שהייתי בטוח שזה מה שאני הולך לראות על המסך. לדעתי, המוות שלו היה הצעד הנכון יותר מאשר זה של טוני.
ובכל זאת, אפשר היה לתת לטוני את הכבוד הראוי לו, על-ידי-כך שהוא וסטיב היו נלחמים פעם אחת אחרונה, על מי יקריב את עצמו: מי ילבש את הכפפה. הדו-קרב של הוקאיי ונטשה היה מעניין, אבל הרעיון הזה היה יכול להיות הרבה יותר מרגש אם הוא היה מיושם על שתי הדמויות הענקיות האלה. שני חברים, שמעולם לא חיבבו מאוד אחד את השני אך תמיד העריכו איש את רעהו, נלחמים כעת זה על חייו של זה בחירוף נפש. כך, אפשר היה להראות שטוני התכוון להקריב את חייו, אך זה נמנע ממנו ברגע האחרון פשוט כי סטיב ניצח בקרב.
ייתכן שזה נושא לדיון שלם, ולא בטוח ש"עין הדג" לבדו יצליח לכסות את כל קשת הדעות בעניין, ובכל זאת, אשמח לשמוע את דעתכם :)
נטל, לא נכס.
בעוד כריס אוונס סתם לא רצה להמשיך בתור סטיב רוג'רס, רוברט דאוני ג'וניור כבר הפך להיות שחקן ממש, ממש, ממש יקר עבור מארוול. משתלם, בהחלט, אבל עדיין מאד יקר. אני לא חושב אפילו שמארוול אפילו ירצו לשלם לו עבור הקול שלו.
חצי כוח
אני מסכימה לגבי זה שהיה יכול להיות מעניין לראות את סטיב וטוני נלחמים פעם אחרונה מי יקריב את עצמו- אבל עדיין הייתי רוצה שהתוצאה הסופית תהיה אותה התוצאה.
הסיפור של טוני חייב להגמר. לא רק בגלל שרד"ג הוא יקר. אלא כי כבר דשו בו מכל כך הרבה כיוונים שהוא הגיע למיצוי. אין מה לספר עליו. ובדיוק בגגלל ההתחלה של מוכר נשק שאכפת לו רק מעצמו- זה הסיום היחיד שיתן כבוד לסיפור של טוני.
אבל זה העניין, שניהם עשו מסע לכיוון ההפוך
סטארק התחיל כמיליונר אגואיסט, פיתח מצפון, למד להקריב, שמע בסרט הזה את אבא שלו אומר שהחרטה שלו היא שטובת הכלל לא תמיד מעניינת אותו כמו טובתו האישית, ובסופו של דבר טוני שילם את המחיר הכי גבוה שהוא יכול לשלם. הוא כבר היה מוכן להקריב את עצמו בעבר, אבל מעולם לא כשהיה לו כל כך הרבה להפסיד.
אחרי ההפסד לת׳אנוס קפטן אמריקה למד שהאידאליזם העיוור שלו לא תמיד צודק. הסצנה שהוא נלחם בעצמו הצעיר יותר היא בעיקר לצורך ההומור אני מניח, אבל אולי ה״i know, i know" שלו זה גם קצת ״וואו הייתי טרחן פעם״.
זה מסע שהדמויות עוברות, וזה נפלא בעיניי שהם לא נשארות סטטיות. זה אולי סיפור פשטני, אבל העובדה שמארוול מנסים ומצליחים לספר סיפור עם הדמויות שלהם זה מה שמפריד אותם מכל שאר הבלוקבאסטרים הגדולים האחרים. מישהו למעלה רשם שהסרט הרגיש לו כמו מוצר, ואני מבין למה הוא מתכוון סה״כ, אבל זה נכון לכל בלוקבאסטר שנעשה ב20 השנים האחרונות בערך. לפחות זה מוצר שמרגיש שאיפשהו שם במערכת הענקית של דיסני יש כמה אנשים שממש אכפת להם מהדמויות וממש מנסים להוציא משהו טוב באמת מלבד להרוויח טונות של כסף על הדרך.
ועכשיו, אחרי שלוש ביקורות,
מתי יהיו תוצאות למכסחי הנוקמים?
היום-מחר?
(ל"ת)
אתה שואל?
(ל"ת)
לא?
(ל"ת)
מחלוקת תסריטאים-במאים
אין ספק שאחד הדברים הכי טיפשיים לאחר "סוף המשחק" הוא זה שנראה שאף אחד מהצוות לא ממש סגור על מה קורה. טום הולנד טוען ש"העובדה שכל החברים שלו באותו גיל זה חור בעלילה עצום" ואילו ג'ון ווטס (במאי ספיידרמן: הרחק מהבית) טוען שלא, זה לא, יתייחסו לזה בבית ויראו שחלק מהילדים גדלו בחמש שנים.
אבל אולי הנקודה היותר משמעותית היא דווקא בסרט עצמו – מה קרה עם קאפ? כי מילא שחקנים שיש להם טייק משלהם ולא עודכנו מול היוצרים, אבל כאן יש מחלוקת בין היוצרים עצמם – האחים רוסו טוענים ש"משהו משהו קווי זמן חלופיים" והתסריטאים טוענים "לא, מה פתאום, זה בדיוק כמו שזה נראה – הוא הזדקן, הוליד ילדים ונח". וזה.. אה.. טוב, לא משהו שדיברתם עליו לפני מסע היח"צ לסרט??
להגנתם, זה לא חדש – יש הרבה מחלוקות לגבי אנשים בסרט על מה שקורה בו (צ'רלטון הסטון, למשל, לא ממש עודכן ברעיון שבן חור הוא הומו, בניגוד לבמאי-תסריטאי והשחקן האחר) אבל זה בכל זאת בולט לנוכח העובדה שיש כאן שאלות מהותיות והיית מצפה שמישהו…אה.. ידבר עליהם?
רק הסבר אחד לא יוצר חור עלילתי
אם הוא חזר לחיות עם פגי, הוא יוצר קו זמן מקביל – ולכן כדי לתת את המגן הוא צריך לשוב לקו הזמן המקורי. זה גם ההסבר של האחים רוסו וזה ההסבר היחיד שלא יוצר חור עם ההסבר של הסרט על מסע בזמן.
תשובה חלקית
אז לגבי 1+2 – לשניהם התשובה היא אותה התשובה.
הכל מתבסס על זה שטוני הוא גאון טכנולוגי שאין שני לו, ולכן הוא יכול לבנות דברים שאחרים לא יכולים לבנות. כולל המכשיר לאיסוף האתר (שלא היה באסגארד, כי הם לא אנשי טכנולוגיה) וכולל כפפה חלופית שתצליח לרתום את האנרגיה של אבני האינסוף (בדיוק כמו שהחליפה שלו רותמת את האנרגיה של הכור הקשתי.
אני כן אסייג ואגיד שעושה רושם שכן יש שני לו, או יותר נכון, שנייה – כי שורי בהחלט עושה רושם של מישהי עם יכולות טכנולוגיות שוות (שלא לומר מתקדמות – היא ידעה איך לסדר את הראש של ויז'ון מה שטוני לא ידע איך לעשות), אבל היא פשוט לא היתה זמינה. אין לי ספק שהיא הולכת להיות ה Q של השלבים הבאים.
לגבי 3 – האחים רוסו אמרו איזה שקר כלשהו שלא היה משכנע ואני לא זוכרת אותו אבל אם למישהו יש כח לחפש – יש להם איזשהו הסבר.
לגבי 4 – אנחנו עוד לא יודעים איזה השפעה יש להחזרה של דמויות. וגם הם לא. התנאי של לקיחת האבנים היתה להחזיר אותם בחזרה בדיוק לזמן שהם נלקחו. סביר להניח שבלי טוני שינהל שם את העניינים הם לא רוצים לקחת סיכון.
תשובות (נו, בשביל מה צפיתי בחצי יוטיוב?
)
1. הוא לא ניסה לגעת בה או לתקוף אותה כמו כולם, הוא ניסה לאסוף את החומר בציוד ייעודי שנוצר במיוחד לשם כך, לכן זה לא אותו מצב.
2. טוני בנה כפפה מיוחדת בטכנולוגיה של ננו-בוטים שהוא קיבל משורי; ומתכת מיוחדת? פחחח. מי צריך כוכב גמדים כשיש לך גישה בלתי מוגבלת לוויברניום? ולהזכירך מדובר באדם שבאיירון מן 2 גילה יסוד לא מוכר שאביו "הוריש" לו, קיבל עדכון מג'רוויס שאי אפשר ליצור אותו ואז סנתז אותו עוד באותו יום…![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
(ובסרט הראשון בנה אבטיפוס עובד של איירון מן במערה באפגניסטן). וזה בלי להזכיר את הצ'כלולים המטורפים של שורי… אם קיבלת את הניסים והנפלאות הטכנולוגיים האלה בסרטים הקודמים, אין כאן שום דבר מיוחד שמצריך סספונד. אני לא מנסה לטעון שיש היגיון בשיגעון, אבל עקביות יש.
3. לפי הסברי מעריצים לת'אנוס יש גאון משלו שעובד בשבילו (הזקן הקריפי הזה) והוא השתמש בהנדוס לאחור כדי לייצר עוד חלקיקי פים.
4. לא מחזירים לחיים, זה לא אפשרי; כפי שכתבת בעצמך, מעבירים דמות מהעבר להווה. הסרט גם מסביר שזו בעיה של פתיחת צירי זמן/יקומים מקבילים, בעיה שהוזכרה כבר בד"ר סטריינג' וכבר אז הוסבר שזה מצב לא יציב שראוי להימנע ממנו. לכן עושים אותו רק בלית ברירה במצבי קיצון. צריך גם לזכור שהבאת דמות מהעבר להווה "מחיה" אותה רק מבחינת הדמויות שנשארו בחיים (והצופים); בפועל זה פשוט קו מקביל שלא משנה את המוות המקורי שלה, רק פותח עוד קו מקביל (ובלי אבני נצח, אם הבנתי נכון) שההשלכות שלו אינן ברורות (ואולי עוד נראה אותן).
אין ספק שהם "ערבבו" וסיבכו לא מעט את המצב עם מסעות בזמן (כפי שקורה תמיד בכל סרט שמנסה לעסוק בכך) ואיך הם יצאו מה"בוחצלגיחצן" הזה נראה, כנראה, בסרטים הבאים.
אבל בדיוק לכן הם החזירו את האבנים!
ולגבי שאר ההערות שלך – הסרט ארוך גם ככה. אני בטוח שמלא סצינות דומות למה שאתה מתאר נשארו על רצפת חדר העריכה. לא כל דבר צריך להביא בכפית לצופים, בפרט אם זה נקודות שוליות כמו "איך הם הוציאו את האיתר מג'יין פוסטר! איזה פאק בתסריט!"
אז לא...
ניסיתי לענות כמיטב יכולתי, לא התיימרתי לשכנע
אני חושבת שבסרט עמוס כ"כ לא הייתה חובה להתייחס לכל פיפס, ובכל מקרה לא משנה מה ייאמר, תמיד יהיו נקודות שיפריעו לחלק מהצופים… בעיניי לשמוע את טוני אומר שהוא יבנה מכשיר מיוחד זה כ"כ מובן מאליו שזה סתם מיותר.
אין לי מושג באיזה דיון מדובר (השתעממתי קשות ב"שודדי 3", הסדרה הידרדרה קשות מסרט לסרט) אבל אני לא בהכרח מסכימה עם הגישה שמה שלא רואים בסרט "לא קיים". אם ניתן להסיק אותו בצורה הגיונית מהעולם המוכר לנו ו/או מהעולם שהסרט מציג לנו, זה קביל מבחינתי (גם אם רק בדיעבד ולא עלה בדעתי בזמן הצפייה. לא על הכול אפשר לחשוב, זה בסדר).
אני מסכימה עם חוסר הרצון "לגלות שלמישהו היו יכולות שלא הכרנו ולא הוזכרו קודם לכן" אבל זה לא המקרה כאן, למיטב הבנתי. היכולות של טוני (ושל שורי) מוכרות וכבר בוססו היטב בסרטים הקודמים, והבנתי שהמניון של ת'אנוס מוכר, אני מודה שלא התעמקתי בו (או בחלקיקי פים או בכל הממבו-ג'מבו הטכנולוגי שהם קשקשו שם על מסע בזמן) ולכן לא יכולה להתייחס בעצמי. הבאתי רק הסבר ששמעתי ביוטיוב…
אחרון חביב, התוצאה אינה "אותה תוצאה". שוב, זה נכון רק בראייה מזווית צרה בלבד, בלי להסתכל על התמונה הגדולה. בסרט הזה מסבירים (שוב) למה זה לא נכון ולא מומלץ, ולכן קפטן אמריקה נשלח להחזיר את אבני הנצח לנקודה שבה הן נלקחו, בתקווה למנוע שינוי מהותי שיפתח קו מקביל (ואז הוא עושה לביתו, אבל זה כבר לא קשור לאבנים). לפיכך הנימוק האחרון שנתת אינו תקף. כמובן, זה נכון גם בראייה רחבה מחוץ לסרט – מבחינה תסריטאית למוות הזה חייבת להיות נוכחות (וזה לא יהיה אותו הדבר אם יפעלו כעצתך) ומבחינת ההפקה רד"ג ביקש לפרוש (או שרוצים שהוא יפרוש כי השכר שלו יקר או מה שזה לא יהיה).
מה שמעניין בקשר לחלקיקי פים
זה שמבחינת תאנוס וחבורתו אלו חלקיקים שנועדו לאפשר מסע בזמן, ואין להם מושג שמדובר בעצם בחלקיקי כיווץ.
אוף, עכשיו אני מרגיש קטנוני
אבל המשל שהבאת פשוט לא נכון: רואים בבירור שהספסל עף אל מעבר לקו העצים, ולא אל תוך האגם.
לא יודע מה זה אומר לגבי הנמשל.
אולי...אבדוק שוב בצפייה שניה
אבל לפי מה שאתה אומר שהוא זרק את הספסל למקום שהוא לא יודע אם הוא מאוייש ויכול להיות שמשפחה תמימה שבמקרה היתה באזור בפיקניק חטפה ספסל לפנים :-)
בכל מקרה סאונד של הנחיתה לא היה שם.
סאונד ממרחק של... מאות מטרים? ואולי יותר?
אנחנו לא דרדוויל.
אי אפשר להתווכח עם החוויה הסובייקטיבית שלך
אבל אובייקטיבית, לא היה שם חוסר היגיון. למיטב הבנתי לא זכרת במדויק את ההסבר מהסרט הראשון והייתה לך ציפייה/פרשנות שונה בעקבות זאת; בפועל הם לא חרגו מתנאי שהם הציבו כדי לקבל את האבן. אם אתה מחפש סתירות או בעיות בסרט דווקא יש לא מעט דיונים בנושא (ושלל סרטונים ביוטיוב שמנסים לסתום את ה"חורים" בעלילה) אבל אתה היחיד שראיתי שהעלה את הנקודה הזאת.
בעניין הבכי אנחנו הפוכים – לא סבלתי את "לוגאן" כי סבלתי ב"לוגאן". אני לא נהנית מסרט שמתבוסס במרה שחורה. זה היה מעיק ולא מצחיק, ואני לא צופה בסרטי קומיקס כדי שידכאו אותי או יזכירו לי כמה מבאס להזדקן וכו'. זה מחמיץ את כל הרעיון בסוגה (בעיניי). לא סבלתי את הדמויות הישנות שהציגו לי (ואהבתי, אבל לא בסרט הזה; הן היו בלתי נסבלות) והדמות של הילדה נשארה בעיקר זרה ומוזרה, אז אינטימיות לא הייתה שם. לעומת זאת עם "הנוקמים" כבר עברתי כברת דרך, ויצאתי רטובה עד מאוד. בכיתי בקולנוע בכל הזדמנות שהסרט נתן לי (והוא נתן…). כמה שבכיתי על נטשה (מחייכת חיוך של דמעות), המוות של טוני, צפוי ככל שהיה, היה רגע כואב במיוחד (לא יודעת אם כמו "בעיטה בביצים" כי אין לי, אבל זו בד"כ גם מטאפורה לכאב פיזי משפיל ולא לצער או אבל) והסרט בהחלט יכה גלים ביקום של מארוול, פשוט עוד לא ראינו את רובם…
לשמחתי לא חסר לי דבר; הרגשתי בצפייה (הראשונה, בינתיים) כפי שהרגשתי אחרי הצפייה הראשונה ב"שיבת המלך" (במרתון עם שני קודמיו) – חזרתי הביתה וכ"כ רציתי להישאר בעולם הזה, שבפעם הראשונה בחיי הצלחתי להתחיל וגם לסיים את "ההוביט" (זה מה שהיה לי בבית). זה קרה גם הפעם, ולא בפעם הראשונה: בשבוע האחרון התחלנו לצפות מחדש ב-20 סרטי הסדרה לפי הסדר ובסוף נגיע (שוב) ל"סוף המשחק". בכל צפייה אני שמה לב לפרטים קטנים שפספסתי בעבר (או אולי סתם הספקתי לשכוח) וזה בעיניי חלק גדול מהקסם. ממליצה לך על צפייה שנייה ב"סוף המשחק" לא לפני צפיית רענון ב"מלחמת האין-סוף" (לכל הפחות). נראה לי שזה יהיה הגיוני יותר ואולי גם ישלים לך את החסר![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
.
אכן חוויה סובייקטיבית
אבל זה שאני היחיד שהעלה את זה לא אומר שאני טועה. אני באמת חושב שהמשפט The stone demands a sacrifice הוא עילה לגיטימית להבין את זה כמו שהבנתי, בייחוד כפי שהציגו את האקט של תאנוס והכאב שלו בלאבד את גאמורה שמבחינתי היה הסצנה אולי הכי טובה בסרט ובטח זו שהפכה אותו לנבל כל כך טוב. מה שמציל אותם מבחינה לוגית זה שאחר כך הם אומרים In order to take the stone you must lose that which you love אבל זה הופך בערך כל אחד בעולם לרשאי לקחת את האבן כי כולנו מאבדים אנשים שאנחנו אוהבים (פשוט רק מיעוטנו עושים זאת מול תהום מיסטית). ברור שהיו חורים הרבה יותר גדולים בעלילה, בהחלט אפשר לקרוא לזה קטנוניות וזו בטח לא הפעם הראשונה שאזכה לכינוי הזה, אבל כמו שאמרת – זה סובייקטיבי. דווקא רוב האנשים שאני מעלה בפניהם את הנקודה הזו מסכימים איתי (אבל שוב, זה לא הופך אותי לצודק יותר).
לגבי לוגן, האינטימיות שלי היתה עם לוגן והפרופסור שהן שתי הדמויות שליווינו במשך כברת דרך של כמה סרטים. שאר הדמויות אכן פחות עניינו אותי, ואינטימיות עם ילדה בת 10 היא איך לומר? לא ממש כוס התה שלי :-)
בכל מקרה אשריך. הלוואי והייתי יוצא מהסרט עם חצי מהתחושה שהיתה לי כשיצאתי משיבת המלך (לעד צליל קרנות הרוהירים והנאום של תיאודן ירגשו אותי יותר מהסצנה המקבילה של סוף המשחק שבה כולם יוצאים מהפורטלים של המכשפים) . כנראה שזה בעיקר אני שהשתנתי. אני בטוח שאם האני של לפני 15 שנים היה צופה בסוף המשחק, זו היתה חוויה שונה לחלוטין.
אם אתה טוען שהם לא עומדים בהגדרה שלהם, זה אומר שאתה טועה
כל פרשנות היא לגיטימית, אבל כשהיא לא עולה בקנה אחד עם הסרט לא ברור לי למה להתעקש עליה… האבן דורשת קורבן אדם – היה. גם אם נטען שזה חייב להיות אובדן של אדם אהוב – היה (וזה אפילו לפני שנכנסים לנקודה שה"שומר" של האבן הוא דמות נכלולית ומניפולטיבית שאמינות אינה הצד החזק שלה, ומלכתחילה הוא יכול לומר מה שבא לו). לכן הם עמדו בהגדרה שלהם ואין כאן חור בעלילה, גם אם אתה חווית אותו ככזה והוא קלקל לך את הצפייה (שוב, אני לא מתווכחת עם החוויה שלך, מה שחווית הוא מה שחווית, ואת העבר אי אפשר לשנות, כידוע…).
אני מודה שאני לא אוהדת גדולה של סרטי אקס-מן, הם חביבים אבל שטחיים (ומחוררים פי כמה, אגב…) ורובם ככולם אכזבו אותי בצפייה שנייה. אין לי ספק ש"לוגאן" היה סרט אפל ובוגר יותר, אבל לא בסגנון שהוא כוס התה שלי (אני מעדיפה את הסגנון של נולאן). דווקא מכיוון שעברתי כברת דרך עם הדמויות זה היה רק מבאס כפליים, כי זקנתם ביישה את נעוריהם (לא מילולית, ובכל זאת) ולא היו בסרט קתרזיס/נחמה או הומור שנון להיאחז בהם, רק מרה שחורה. אז מבחינתי – לא תודה![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
.
באמת שאין טעם לדוש סמנטיקה
של sacrifice או של demand ובתור מורה לשפות אני דווקא מת על דיונים כאלה.
לגבי אקסמן, אני נוטה להסכים איתך, אבל במקרה שתי הדמויות האהובות עליי הן לוגן והפרופסור ובשילוב עם השחקנים המעולים שגילמו אותם זה לחלוטין הספיק לי.
אתה ממש לא היחיד
היו הרבה שטענו את זה.
על מנת לא לחזור על דיונים – ניהלנו על זה דיון יותר מעמיק פה
היכן היו הרבה שטענו את זה? (אני באמת שואלת)
בדיון הקודם שקישרת אליו הוא היה היחיד, וגם ביוטיוב לא ראיתי שום התייחסות לכך (וחרשתי על סרטונים שחפרו על הסרט / ניסו לסתום חורים / לענות על חורים שהעלו מעריצים).
פשוט
התווכחתי על זה עם הרבה חברים…
מילה על הפסקול
כל כך שמחתי שהחזירו את אלן סליבסטרי למלחמת האינסוף אחרי העבודה הלא טובה על הפסקול של עידן אולטרון, והוא עושה עם זה דברים נפלאים. "PORTAL" (ניראלי שמיותר לציין מתי הוא מנוגן ברקע) הוא אחד הפסקולים העוצמתיים ביותר ששמעתי בשנים האחרונות.
לא מסכימה
הקטע עם תור הוא שזה עמוק יותר.
הוא בא כי אמרו לו לבוא, אבל בתכלס הוא לא באמת מבין שיש תקווה ושיש סיכוי להחזיר את הגלגל לאחור.
ואגב – הם לא באמת מחזירים את הגלגל לאחור. הוא באמת עשה טעות קריטית (שתיים, לא באמת היתה לו סיבה לרצוח את תאנוס בתחילת הסרט). והטעויות הללו לא ישתנו. גם אם יצליחו להחזיר את האנשים החמש שנים האחרונות עדיין ימשיכו להדהד בו.
הוא מתחיל להבין שיש תקווה לעתיד טוב יותר (לא להחזיר את הגלגל לאחור, אבל כן לאיזשהו בטחון עצמי מחודש) רק בפגישה עם פריגה – שנותנת לו את האנרגיות שהוא צריך כדי לקרוא למיולניר.
רק כשמיולניר מגיע אליו – והוא מבין שהוא עדיין ראוי – רק אז הוא מתחיל להשתנות.
לגבי השאר – טוני שבור, אבל הוא בונה את החיים שלו מחדש, יש לו את כל הסיבות להנות מהווה. נטשה וקלינט באופן די ברור לא מצליחים לשחרר את העבר, ברוס מחליט להפוך לfull time hulk. היחיד שזה באמת נראה כאילו זה עבר לידו זה קפטן אמריקה, וזה באמת קצת מעאפן, ומצד שני אולי זה כי הוא היחיד שחווה אובדן בסדר גודל הזה כבר פעם אחת.
כמאמר המשורר: כי אני חייל, ואל תבכי לי ילדה...
אני לא מסכימה שזה "עבר לידו", אני לא הרגשתי כך בסרט. יש הבדל בין לא להקרין החוצה לבין "עבר לידו" ובעיניי זה לא "קצת מעאפן" אלא נאמנות לדמות. אני יכולה להבין למה סטיב תמיד נראה יותר מסוגר ולא ממש נשבר – כי זו הדמות. הוא "קפטן אמריקה" והמעמד מחייב. הוא כבר איבד את חבר ילדותו והמשיך להילחם; הוא איבד את אהובתו ואת כל העולם שחי בו והסכים להצטרף לנוקמים; הוא ראה את פגי מתה בזקנה טובה; הוא ראה את ניק פיורי מת (בדיעבד לא); הוא ראה את הידרה משתלטת על שילד… הוא כבר למוד קרבות ואכזבות, והוא אכן ראה הרבה אנשים מתים. מבחינתו זה חלק מהנטל שהוא קיבל על עצמו, זה מבחינתו להיות חייל. הוא מגויס למטרה, הוא נלחם עד הסוף ולא מתפרק. רק אחרי שהוא השלים את המשימה האחרונה שקיבל הוא בעצם סטה ממנה והלך "לעשות לביתו" (שנאמר: קח לך אישה ובנה לה בית).
כבר פעמיים כתבתי תגובה מאוד ארוכה שנמחקה :(
יש למישהו מושג מה קרה? היא תקועה במעמקים יש סיכוי שהיא תחזור?
צצה פתאום
אין לי מושג מה קורה פה. סליחה!
לא פתאום, בעקבות ההודעות שלך הלכתי למצוא אותן
(ל"ת)
הלכו לאיבוד בתהומות הנשייה
מקווה שלא היית צריך להקריב כלום לredskull בשבילן…
ותודה רבה!
גם התגובות שפרסמתי בשעה האחרונה נעלמו...
כלומר הן פשוט לא מופיעות לי. ובהזדמנות זו אזכיר שכבר חודש לפחות אני לא מקבלת בכלל התראות לדוא"ל כשמגיבים לי (אף שהאפשרות מסומנת אצלי, בדקתי). עדכונים על כתבות חדשות מגיעים כרגיל. אפשר למחוק את התגובה הזאת אחרי שהנושא יטופל.
חולצו גם הן
(כלומר, ביחד עם התגובה הזאת שנעלמה גם כן. פשוט הלכתי לחפש בעקבות mip האם יש עוד)
לגבי ענייני המייל – תודה על התזכורת.
"האדם היחיד שניסה באמת לשנות דבר מה, נמחץ תחת גלגלי הריאקציה"
כל כך צריך להעביר את CHANGE OR DIE של STORMWATCH לסרט…
יש פה כמה נושאים ביחד
הראשון – השמירה על הטבע. זה נכון שהחברה האנושית מזהמת והורסת את הטבע ברמה שלא נודעה מעולם, ושאנחנו גורמים להכחדתם של אלפי ואולי אף מיליוני מינים, אבל אני לא חושב שאנחנו לא יכולים לשנות את ההרגלים שלנו. עם זאת, לצערי, שינוי שכזה לא יבוא מתוך טוב-ליבם של האנשים או מתוך רצון כנה לעזור לפלנטה, אלא רק בעקבות קטסטרופה אקלימית גדולה, כי זה מטבע האדם לטפל בדברים רק כשהעניינים ממש מחמירים. אבל יכול להיות שבשלב הזה כבר יהיה מאוחר יותר, וכדור הארץ לעולם לא יוכל לחזור למצב שהוא היה בו קודם.
השני – פיצוץ האוכלוסין. קודם כל, המתודה של תאנוס היא כמובן מוגזמת בצורה חסרת כל פרופורציות, כי הוא דמות קומיקסית. אני חושב שכולנו מסכימים שאף מנהיג או ראש ממשלה לא יתמוך בגלוי ברעיון השמדת חצי מאוכלוסיית העולם במטרה לחדש משאבים. אבל אם נקטין את המספרים ונסתכל על העניין ברזולוציה גבוהה יותר, המציאות הכואבת היא שרעיון המתת חלק מהאוכלוסיה על רקע חוסר במשאבים הוא אינו תיאורטי בלבד, אלא למעשה מתבצע, לפחות אצל בעלי-חיים: זאבים, למשל, מגרשים חברים מהלהקה שלהם כשיש חוסר במזון, וזאת פעולה שכמעט שקולה להריגה, כי לזאב בודד יש מעט מאוד סיכויים לשרוד. ומה לגבי בני-אדם? ובכן, לפחות אצל חברות ציידים-לקטים מסוימות (שחלקן קיימות עוד היום), המבוגרים היו נוהגים להרוג ילדים שהם לא חשבו שיוכלו להועיל לשבט, בין אם כי אותם ילדים היו חלשים, דחויים חברתית או בגלל סיבות אחרות. אבל מה לגבי חברות מודרניות יחסית, מאלפי השנים האחרונות, אתה שואל? כאן צריך להתייחס לעניין בזהירות מסוימת. כשהמצב המדיני-כלכלי מתערער (בלא מעט מקרים בגלל חוסר במשאבים), המנהיגים והמלכים לא יודו באשמתם שלהם, או באשמתה של החברה כקולקטיב; הם יעדיפו להטיל את האשמה על קבוצות חלשות באוכלוסיה, לרוב ממוצא אתני אחר, פשוט כי קל יותר לסחוף את יתר האוכלוסיה אחר הדעה הזאת. בתקופת המוות השחור, לדוגמה, הנוצרים העלילו על היהודים שהם מרעילים את הבארות ובכך גורמים למגפה, מה שגרם לגל של פרעות נגדם. במילים אחרות, גם אם הסיבה למלחמות רבות היתה חוסר במשאבים, ההיסטוריה תעדיף לטאטא זאת מתחת לשטיח.
ולגבי הנושא השלישי שהזכרת – הפיכת כוכבים סמוכים לראויים להתיישבות, או בשמה הנכון: הארצה. אין לי ידע בנושא הזה, אבל אני משער שתהליך הפיכת כוכב לראוי למחייה עשוי לקחת מיליוני שנים במקרה הטוב, ומילארדי שנים במקרה הרע.
הפתרון החלופי לבעיית פיצוץ האוכלוסין היא הבאת פחות ילדים לעולם, כמו הגבלת הילודה בסין. גם זה בוודאי נושא שנוי במחלוקת, כי זכותם של ההורים להביא לעולם כמה ילדים שהם רוצים וכו' וכו', אבל בשורה התחתונה, הפתרון הזה עדיף על-פני רצח עם.
ובמעבר חד נחזור לנושא המקומי יותר: הסרט. אני לא חושב שהיה זה נכון להשאיר את כולם מתים. אחרי כל-כך הרבה סרטים של מארוול שבהם ראינו את הגיבורים שלנו מצילים את היום, פשוט לא היה יכול להיות מצופה מהם אחרת. הפתרון שהצעת – לערוך שינוי משמעותי יותר ביקום – הוא מעניין ויצירתי, אבל הוא פשוט, מה לעשות, לא מתאים לסרט גיבורי-על.
תודה על השאלה המרתקת, גרמת לי לחדד את הדברים גם עבור עצמי :)
אבל הבעיה שפיתרון טבעי הוא כזה שייארך זמן רב יותר.
מאות או אלפי שנים, ולפי מדענים רבים, אין לנו כל כך הרבה זמן. האנושות לא משתלבת במערך הטבע כמו שהיא מפרה אותו, למרות התבונה והמודעות העצמית שלנו (ושמא בגלל?). חיות פועלות על פי צו האבולוציה, מתוך איזון עם הטבע. האדם פועל מתוך אמונות, דחפים, פחדים ורגשות, ואין לזה שום דבר עם שמירה על תקינות האדמה שהוא חי עליה. אי אפשר לשכנע את כולם לעשות את הדבר הנכון; וכך דווקא רעיון הבחירה החופשית והחירות עומד לנו לרועץ – אם כולם יעשו מה שהם רוצים בנושא הקריטי הזה, אנו כולנו עלולים להיכחד. אין לנו זמן לפתרונות הדרגתיים שיבואו במשורה.
אני מסכים שפתרון טבעי ייערך יותר מדי זמן,
וגם לא דיברתי על פתרון שכזה. הגבלת הילודה היא לא פתרון טבעי. אבל לפי מה שאתה אומר, הפתרון היחיד הוא פשוט לתת לממשלה לרצוח אנשים. או זה, או שלא הבנתי אותך נכון.
זה תלוי מה ההגדרה שלכם לטבעי...
הפתרון הטבעי הוא מה שמתרחש כרגע.
בני האדם יוצרים נזק לכדור הארץ -> שינויי אקלים -> עליית משמעותית בתדירות אסונות הטבע שמורידים את כמות בני האדם על פני כדור הארץ. ככל שזה ימשיך האסונות יהיו כבדים יותר ויותר. זה הכי טבעי שיש.
הגבלת ילודה זה פתרון אפשרי, רק שהוא לא רלוונטי. ברוב המדינות המפותחות – הילודה גם ככה מוגבלת, רוב האנשים מעדיפים להשקיע את עיקר המשאבים בכמות קטנה של ילדים – ויש מדינות עם גידול אוכלוסין שלילי, דבר שיוצר בעיה כלכלית משמעותית באותן המדינות.
במדינות העולם השלישי – איך אפשר להגביל ילודה במדינה שבה אתה אף פעם לא יכול להיות בטוח שהילדים שילדת בכלל יגיעו לבגרות?ואני בכלל לא מדברת על איך לאכוף דברים כאלה.
בכל מקרה, שלא לדבר על זה שעם מה שקורה בארץ ובארה"ב, הבעיה היא בדיוק הפוכה – מניעת הפלות==הגדלת הילודה, וזה הכיוון שהולכים אליו כרגע. (ואני אשאיר את תחושות "סיפורה של שפחה" שלי בצד כרגע, כי זה באמת לא המקום..)
ממשלות רוצחות אנשים גם ככה, האמת.
ולא מסיבות הומניטריות. אבל זה לא פיתרון קביל בעיניי. אולי אין בכלל פיתרון כזה.
גם חיות פועלות על דחפים, פחדים ורגשות.
הדחפים האלה הם "צו האבולוציה".
וגם חיות יכולות לפגוע מאוד בטבע. פשוט הן מתות אחרי זה. זו הסיבה שקיים איזון אקולוגי – כל דבר שגרם להפרה שלו מת לפני אלפי שנים, והפרה חדשה יכולה להופיע רק שיש שינוי חיצוני.
ההבדל בין חיות לאנשים זה שאנשים יכולים לגרום לשינוי החיצוני הזה.
(לא פרופסור לביולוגיה, יכול להיות שטעיתי במשהו)
אם אתה מבקש -
כמה סיבות למה תאנוס לא צודק:
1) להרוג אנשים זו אף פעם לא פתרון לפיצוץ אוכלוסין. או למשהו. אלא אם כן "משהו" זה "יש אנשים מסוג מסוים ואני שונא אנשים כאלה". וגם אז לא.
2) בדרך כלל הפתרונות קיימים ומגיעים בבוא הזמן; ברגע בו פיצוץ האוכלוסין יתחיל להשפיע על איכות החיים של בני האדם הם יסגלו אורח חיים מותאם, ירצו או יסרבו, במודע או בלי לשים לב. אמנם החשיבה של הנוקמים היא בעיקר נגד שינויים דרסטיים, אבל לדעתי זה בעיקר מכיוון שהם מבינים שפעולות מסוג כזה מזיקות יותר משהן מועילות.
3) האם ישנה באמת התפוצצות אוכלוסין ב-MCU? היקום שלנו הוא אינסופי, והאבנים של הכפפה נקראות "אבני האינסוף", כך שאני לא רואה שום סיבה שתהיה התפוצצות אוכלוסין קוסמית אוניברסלית… תאנוס נראה פשוט אכול אשמה ממה שקרה בטיטאן (אגב, איך בדיוק פיצוץ האוכלוסין חיסל את האוכלוסיה שם ב-99%? הרי בשלב מסוים היו צריכים מספיק אנשים למות כדי שהשאר יוכלו להסתפק בכמות המשאבים שנותרה, ובהנחה שמדובר במשאבים אורגניים גם אלו היו יכולים להתאושש…)
4) דווקא בסופמשחק תאנוס מחליט שעכשיו הוא רוצה למחוק את כל היקום, ככה שקשה להצדיק את המהלכים שלו באינסופוור…
אין טעם לסמן ספוילר בדיון הזה... יש אזהרה גורפת בראש הביקורת
בקצרה: ת'אנוס לא צדק. אני מסכימה איתך בחלק הראשון של דבריך (לכן גם פרגנתי לך פישלייק), וגם אותי הנושאים האלה מטרידים מאוד; אבל לאיש מאיתנו אין זכות לשחק "אלוהים" ולקבל החלטות אכזריות כאלה בשביל כל העולם. אני מניחה שגם הנוקמים חושבים כך – הם לא מנהיגים, הוגי דעות, פוליטיקאים, נבחרי ציבור וכו', וכידוע, אפילו הכוח והשליטה (והחוק) שהם לקחו לידיהם אינם מקובלים על כולם. מטרתם להגן על העולם (במקרה הזה, להשיב את המצב לקדמותו) ואין להם יומרה "לתקן" אותו.
______________
אגב, ת'אנוס הרשה לעצמו להסיר את השריון כשאבני האין-סוף עמדו לרשותו. אין לו שום סיבה לעשות זאת כשהוא פגיע יותר, קל וחומר כשהוא ניצב מול חבורה שהוא כבר יודע שהצליחה להרוג אותו פעם אחת.
לגמרי לא מסכימה לגבי האלמנה השחורה
זה שהרגו אותה נותן יותר כבוד לדמות שלה. בעלילה אפית של גבורה לצאת לפנסיה עם האישה והילדים זה לא נצחון. זה סוג של כישלון. גיבור אפי מת על חרבו. תחשבו על הסאגות האיסלנדיות בהן לוחמים זקנים מתחננים לצאת לקרב כדי למות בו ולא למות במיטה. נטאשה קיבלה מות גיבורים עם מוזיקה של עליה לשמים ואבל של כל החברים שלה. זה סוף מתאים לגיבור/ה. הוקאיי אכן פחות "גיבור" ממנה בהרבה מובנים (המסע שלו הוא מסע פחות אפי) ולכן הוא *הפסיד* בקרב על מי יזכה למות. לא הגיע לו המוות הזה, שמהווה מעין אפותאוזיס. נטאשה קיבלה סוף שמתאים לגיבורת על, ואת הכבוד שבא איתו.
תודה על הביקורת המקיפה! נהניתי לקרוא והזדהיתי עם רובה
כמה נקודות שלא הזדהיתי איתן:
אני זקנה מכדי לחוות את "מלך האריות" בילדות ולא הזלתי בו שום דמעה. הדור שלי מתרפק, אם כבר, על אימו של "במבי". אבל את הטראומה שלי דיסני דווקא השאירו מחוץ לעלילה: הסוף (המקורי) של "בת הים הקטנה". לא זכור לי אף סרט אחד בילדות שבכיתי בו כפי שבכיתי בסוף הסיפור הזה. אל דאגה, "סוף המשחק" סיפק לי יותר מהזדמנות אחת לבכות… (וניצלתי את כולן).
להפך!
כתבתי על כך בפירוט בתגובתי ל-15 הנקודות של נעמה, אז הפעם בקצרה:
ברמה הפמיניסטית היא הכול מלבד מאכזבת. כי לא רק לגברים מותר להקריב את עצמם למען נשים בפרט ואנשים בכלל, ובד"כ הגבר הוא סוכן בודד והאישה היא כמובן סמל למשפחתיות וביתיות, ובצמד הזה זה היה הפוך. היוצרים לא פחדו להרוג דווקא דמות חשובה אף על פי שהיא אישה (וכמובן, כזאת שאכפת לנו מאוד ממנה, זו בדיוק הנקודה של ההקרבה, כן?) במקום להרוג בקטנה דמות משנית יותר, לכאורה.
בהקשר זה אין לי מושג למה הכוונה ב"זילות רגשית", אבל בעניין " להראות לג'וס וידון איך עושים את זה נכון" – זו לא הייתה בחירה שלו (את מי מותר לו להרוג ב"עידן אולטרון"). רק מזכירה שהוא ביים סרט אמצע ולכן לא היה יכול להרוג דמויות שצריכות להמשיך הלאה (בדיעבד הוא גם הביע צער על כך שקולסון חזר לחיים בסדרת הטלוויזיה, אגב).
יש כאן סתירה מוזרה ותמוהה בין "חילופי דברים שנונים" לבין "שעמום".
או במילותיו של מלך החנונים:
Your logic does not resemble our Earth logic
אשתו אולי (לא בדקתי אם יש להם טבעות נישואים על היד) אבל אם ילדיו? ברבים? בינתיים רק אם בתו היחידה (אלא אם אתה יודע משהו שאנחנו עוד לא יודעים…
תשמעו
מעבר לזה שמשהו לא עבד לי בסרט הספציפי הזה. אני רוצה להתייחס לנקודה מסויימת. אני חושב שתאנוס לא היה נבל הוא היה סוג של גיבור, גיבור אמיתי שלא אכפת לו מהישות הבודדת אלא מכלל ציבור ישויות העולם. האג'נדה שלו לא הייתה להרוג נישה מסויימת אלא לסלק 50% מהיקום ובכך לעזור ל50% מהיקום הנותר לשרוד ולהתפתח וכל זאת תוך כדי שהיקום מחליט מי מת (אולי בצורה אקראית אולי ליקום יש לב משלו). בשונה מתאנוס בקומיקס המקורי שרק רצה להרשים את מוות או מוולנטיין (ס.א.ג מקינגסמן) שרצה לבחור בעצמו- כאן לאורך כל סרט "מלחמת האינסוף" ראינו פה בדיוק דמות של גיבור, עם כל הצער והעצב שלה לחתוך למטרה האמיתית לגאולת כל היקום. לא סתם הסרט עצמו היה על תאנוס והסתיים בנצחונו של הגיבור.
הסרט הנוכחי קצת הרס את העניין ובכדי שנשכח את תאנוס ההוא הם שינו לו פה את האג'נדה ל"בוא נהרוג את כולם" שנבין שהפעם הוא נבל אמיתי.
ואני שואל – למה לא היה אפשרי באמת להמשיך מהנקודה שבה נגמר הסרט הקודם ולצאת למלחמת "נקמה" בתאנוס או כמו שטוני סטארק אמר "אנחנו הנוקמים ולא המונעים" (ובסוף המשחק זה בדיוק מה שהם עשו הם "מנעו" ולא "נקמו"). הרי כבר התקדמנו 5 שנים אל תוך העתיד. ולא הציגו בפנינו עולם אכול שכול, העולם ממשיך העולם מתקדם לחלק יותר ולחלק פחות.
הרבה לפני שהסרט הגיע לקולנוע – כולם כבר ניחשו שהדמויות יחזרו וכולם גם הגיעו למסקנה שזה יהיה דרך מסע בזמן, קצת מאכזב (אמנם בלתי נמנע אבל מאכזב) להתעסק עם מסע בזמן הוא לא רק מאוד מסובך ומשאיר חורים מלווים בחצאי הסברים – אלא גם הורס את כל אפקט ההפתעה או האבל על האובדן – כי אף אחד לא יכול למנוע התעסקות עתידית נוספת בזמן ולהרוס גם את קו הזמן הנוכחי שנבנה "מחדש" ולא יהיה לזה סוף.
עכשיו ראיתי
שהיה דיון על זה מאתמול בערב.
אבל כן.
כן הציגו בעינינו עולם אכול שכול. הראו את זה עם קבוצת התמיכה של הקפטן, עם האנדרטה שביקר סקוט לאנג, ועם החרפון הויג'ילנטי של קלינט. זאת חלק מהמשמעות של ה"לאחר חמש שנים" – לא רואים את ההלם, אלא את השכול עצמו.
לגבי התוכנית של תאנוס, הבעיה העיקרית היא שהיא תוכנית פשטנית. כשאתה מחסל 50% מאוכלוסיה, היא משתקמת בדיוק אחרי זמן דור אחד. ואם חיסלת חצי מהיקום, אז שוב יש בעיה של משאבים – כי חיסלת גם חצי מהאוכל.
וזה גם לא כ"כ פשוט להשתקם אחרי 50%... זה לא בהכרח מתאזן
כי אומנם יש מקצועות ותפקידים שכמעט כולם יכולים למלא אבל בעולמנו יש שלל מקצועות והתמחויות שמצריכות שנים של לימוד, השתלמות, ניסיון וכו'. מפעל או בי"ח שפתאום נעלמים לו 50% מהעובדים לא בהכרח יכול למלא את החסר בקלות, כי זה לא שאם היו לו בדיוק שני אנשים באותה מומחיות אז בדיוק אחד מהם נמחק והשני נשאר.
וזה כמובן רק על קצה המזלג… יש עוד לא מעט בעיות אחרות. הרעיון הפשטני שלו שמחיקה אקראית של 50% תביא לשגשוג מלא של השאר לא בהכרח עובד בחברה אנושית מודרנית, ודאי שלא לטווח הקצר.
אבל הם קצת עבדו עלינו
אם הייתי צריך להמר, אכן הייתי מהמר על פיתרון שכולל מסע בזמן, אבל אחד כזה שמחזיר אותנו למלחמה מול ת'אנוס. מעולם לא העלתי בדעתי שהפיתרון יהיה לאסוף את אבני האינסוף שוב מ0. חכם ואלגנטי בעייני
דווקא הייתה לתאנוס סיבה טובה להקצנת האג'נדה שלו.
הוא אומר במפורש שכל עוד יהיו כאלה שזוכרים מה קרה, יהיו כאלו שינסו להחזיר הכל לקדמותו. וכיוון שכך הוא בוחר לעשות מעשה אלוהים ולהתחיל הכל מאפס.
הקטע הפמיניסטי הזכיר לי סרט מושמץ מהניינטיז.
"גברים בחלל", על כל פגמיו, עושה דבר אחד נכון. הסאטירה שלו הייתה כל כך טובה שהיא עברה לי מעל הראש בזמן אמת, ורק מקריאה באתר הבנתי אותה (בזמנו זה נראה לי כמה אקשן מד"בי מרהיב ומטופש, נקודה). אבל מעבר לפשיזם הבוטה, לגיבורים הרדודים, לסצינות הגור ברמה של המסור 3, הסרט הזה מציג עולם שבו שוויון מגדרי הוא כבר עובדה קיימת ומוכחת: רואים נשים בכל שדרות הפיקוד, מלוחמות חי"ר, עבור במפקדות חלליות וכלה במפקדת הצבא עצמו. יש להם אפילו מקלחות משותפות, למען השן! וזה מוגש באופן כל כך אגבי, בלי אף דמות שוביניסטית שתטען שמקומן של הנשים במטבח ולא בשדה הקרב, שזה עובר בטבעיות. ולמרבה האירוניה, שם הסרט תורגם לעברית באופן הכי מצ'ואיסטי שיש – גברים בחלל. מה הייתה הבעיה לשמור על השם המקורי – לוחמי החלל?
למרבה האירוניה, הסרט דווקא נוקט בגישה הפוכה לזו של הספר – באחרון נשים משרתות בחיל האוויר בלבד, ולא בצבא. המספר מציין שהטירונות הייתה על טהרת הגברים זמן רב כל כך, שכאשר טען אחד הטירונים שראה אישה, מיד הוקיעו אותו כשקרן. אפילו הדמות של דיזי (הג'ינג'ית שג'ואי נדלק עליה בעונה השלישית של חברים) הייתה במקור של גבר.
עוד משהו שזכור לי מהסרט זה שהספינה שעליה משרתת מדענית הטילים האמינה בהיסטוריה (דניס ריצ'רדס, כמובן) נקראת רוג'ר יאנג, על שם חייל אמריקאי שנהרג בסין יום לאחר תום מלחמת העולם השנייה. בתמורה הוא זכה לכינוי המפוקפק "הקרבן הראשון של מלחמת העולם השלישית."
הדברים שנצרבים לנו בזיכרון, בחיי.
ואם כבר starship trooper, אז שיהיה השיר הנפלא הזה של להקת יס:
https://www.youtube.com/watch?v=y3AQXtqY0Es
לגבי **
אני חושב שזה משתנה מחברה לחברה, ושבישראל אפשרי שקבוצה בראש גיבור על שנכשל היא בהחלט סיפתח לסרטון יוטיוב מצולם "קללות על הקפטן", אבל ספציפית בארה"ב אני לא חושב שהיו כועסים עליו. זה לא מנומס, לא בחוקים ובכלל – תראה כמה הדרומיים עדיין בקטע של גנרל לי *שהפסיד* (כלומר, היה חלק ממאמץ ההפסדה) את מלחמת האזרחים. אם כבר, הייתי מצפה שרוב מי ששם עדיין יתפנגרל ויבקש סלפים כל הזמן, ושזאת תהיה קבוצה גדולה בהרבה שבה הרבה נמצאים רק כדי להצטלם איתו. אבל אולי יש סינון קפדני כלשהו בנושא הזה.
תגובה כתובה היטב
וניתוח מעניין, למרות שאני חולק עליו חלקית.
רק שתי הערות: לגבי כוכבית אחת – ממש לא. הובהר בסרט לפחות פעמיים שלא ניתן לשנות את העבר. אם מישהו רע יעשה משהו רע, הוא יידע שמה שהוא עשה יישאר לפחות בקו הזמן בו הוא חי. ייתכן שמישהו יחליט לחזור בזמן וליצור קו חדש בו הרע שהוא עושה לא קרה – אבל למה שיהיה אכפת לו?
דבר נוסף – קפטן מארוול לא היתה דאוס אקס מכינה. ההכנסה שלה לעלילה אולי קצת מאולצת, אבל היא בשום שלב לא עשתה משהו דרסטי שלא היה יכול להיפתר בלעדיה, בלי להשתגע תסריטאית יותר מדי. הקטע הוא שזאת בחירה מודעת לחלוטין: לא מעט צופים היו מרגישים נבגדים אם הפוקוס לא היה על ששת הנוקמים המקוריים. היא שם בשביל אפקט ה'וואו כולם פה', אבל העלילה לא ממש צריכה אותה. זאת לא ההגדרה של דאוס אקס מכינה.
וברצינות: אם שרדת עד אתמול בלי ספויילרים, כל הכבוד.
משום מקום זאת הגדרה טובה
אבל לא מאד מדויקת – במהלך מלחמת האינסוף היא, נניח, לא הייתה מודעת לסיפור של תאנוס ולכן לא הצטרפה. אבל ברגע שפיורי שלח לה ביפר, היא הגיעה במהירות לכדור הארץ, ראתה את הבלאגן שהנקישה השאירה (המוקד של הנקישה היה בכדור הארץ, ככה שבהחלט ייתכן שהיא קודם קיבלה את הביפר ורק אז אנשים סביבה התחילו להתפורר), מצאה את השאריות של שילד וגילתה שצריך לחפש את טוני סטארק. פשוט לקח לה המון זמן למצוא אותו ולכן ההופעה שלה ברגע האחרון נתפסת כאל מחוץ לחללית.
לא רק זה
אולי מילולית היא כן 'דאוס אקס מכינה', אבל המובן הרחב של הביטוי מייצג עצלות של היוצרים לפתרון שמתקבל בתוך חוקי העולם המוצג ביצירה. כאן, כשברור שגם האתגרים אותם מפצחת הדמות של קפטן מארוול נבנו אך ורק בשביל זה, אתה מבין שהכתיבה לא עצלנית, אלא מתוכנננת כך שיהיה לדמות מקום, גם אם לא הכרחי. את טוני, למשל, יכל להציל גם מישהו אחר. יכל להיות גם שהוא מצליח לתקן את החללית ולא נתקע בכלל בחלל.
אם משומקום היה מופיע פתאום דוקטור דום, משמיד את ת'אנוס בהינף יד ואומר "היי, חבר'ה, אני הבאד-גאי של פייז 6", זה היה דאוס אקס מכינה.
אני חושב שזה מקרה של "טוב מאד הוא אויבו של הטוב".
עצם העובדה שבסרט שנמשך שלוש שעות לא מרגישים את מעבר הזמן זה כבר הישג טוב יותר מהרבה סרטים אחרים. אבל עדיין, זה סרט ולא אפוס, ולכן אפשר לסלוח על כך שיש דברים שהיה צריך להריץ ודברים שהיה צריך לא לפתח. אמנם ההצהרה שנראה את השפעת הנקישה על העולם מובטחת רק לגבי ספיידי, ועוד לא בטוח עד כמה הנושא הזה יהיה מרכזי בפייז 4, אבל אני סומך על פייגי שכן יוקדש זמן להתמודדות עם זה (במאמר מוסגר, אני כל כך כועס על סוכני שילד שפתחו עונה בשבוע שעבר והעבירו אפס התייחסות לנושא). דווקא הניסיון להכניס יותר לסרט הזה הייתה עלולה להתפוצץ לנו בפנים.
** קפטן אמריקה לא מפחד מלינץ'.
* אני פחות בטוח שיתייחסו לנושא הזה בהמשך. גם לפני כן, צוות הנוקמים לא היה מפעיל את כל התותחים הכבדים שלו בכל פעם, וכמו שכדור הארץ לא נשלט על ידי הכוחות האלוהיים של וונדה מקסימוף ככה גם העובדה שיש במטה הנוקמים מכונת זמן היא משהו שיישלף רק אם באמת תהיה סיבה טובה יותר.
*** אני אהבתי את הענק החדש. אולי עזרה לזו הסדרה המצוירת של הענק ששודרה במקביל לMCU, הרעיון של ענק ירוק (ושי האלק, אם כבר) אינטליגנטי לא נראה לי מופרך, והבעיה הכי מרכזית שהייתה לי היא שהתהליך גם הפך את השיער שלו לאפור. בסך הכל טפטפו לנו לא מעט בסרטים הקודמים שיש לברוס בעיה עם הפרסונה של הענק, אבל חסר לו הגוף שלו (יש גבול כמה חליפת האלקבאסטר יכולה לעזור), ככה שההחלטה למחוק את הפרסונה של הענק ואת הגוף של ברוס באנר נראית הגיונית ורק צריך להתרגל אליה.
כתבת יפה, הסכמתי עם הרוב
גם אני לא אהבתי את הענק החושב ולעומת זאת חשבתי שהקרב על המוות בין קלינט ונטשה היה עשוי היטב (ונראה שאנחנו במיעוט בשתי הנקודות) אבל לי הפגישות עם ההורים – הסליחה, הקבלה המחילה, ההשלמה – עבדו נפלא. זה היה קצת צ'יזי ואולי אפילו קלישאתי, אבל פסיכולוגית זה בדיוק מה שהרבה אנשים צריכים, בפרט אם הוריהם מתו במפתיע והם מעולם לא נפרדו מהם באמת.
טוני תמיד הרגיש שאביו לא אהב אותו בחייו (עד שצפה בסרטון שהוא הוריש לו באיירון מן 2) ות'ור לא הספיק להיפרד מאימו, ובמצבו הקשה (שעבד מצוין; ת'ור תמיד היה דמות קומית, אבל אין סתירה בין מצוקה להומור, להפך) וכשאתה בנקודת השפל שלך (ועוד צריך לחזור למקום ולזמן שבו היית בשיאך ועכשיו אתה מסתיר את מצבך הנוכחי) אין כמו אימא שמייד מזהה שמשהו לא בסדר ויכולה לקבל אותך כמו שאתה, לומר את המילים הנכונות. כמה קלישאה, ככה נכון.
משעשע לחשוב על ההשלכות
שיצרו הצוותים ששוגרו לעבר על מנת לאתר את האבנים, מבחינת צירי הזמן שהתפצלו כתוצאה מכך, והכוונה לא לאבנים שנלקחו כי הוסבר שהאבנים יוחזרו לאותה נקודה, אלא לכל מיני דברים אחרים.
(כאמור, על פי החוקים שהוסברו צירי הזמן ממשיכים כמו שהם בלי להשפיע על אלו שהגיעו מהעתיד.)
למשל, הצוות שכלל את סטארק,באנר,רוג'רס ולאנג גרם נזק אדיר כביכול לנוקמים של 2012 בכך שתודות להם לוקי ברח עם אבן החלל למקום לא ידוע ובכך הרסו להם את כל העבודה..(רוג'רס וסטארק מהעתיד נאלצו עקב כך לבצע עוד קפיצה זמן בגלל זה אבל זה לא השפיע על אותה נקודה מבחינת הנוקמים גרסת 2012)
הצוות של רודס ונביולה שחזרו ל-2014 (שומרי הגלקסיה) גרמו לכך שפיטר קוויל (ושאר השומרים) לעולם לא יכירו את גאמורה, כי זו נעלמה מציר הזמן שלהם בשל הקפיצה לעתיד יחד עם תאנוס ונספחיו. מצד שני גם תאנוס נעלם לפתע ולמעשה כל הסאגה הזו של איסוף האבנים לא תתקיים (לא עם תאנוס לפחות)
ת'ור שחזר עם ראקט ל-2013 לוקח איתו לעתיד את הפטיש של ת'ור מאותה תקופה ופוגש באמא שלו. לא ברור אילו השלכות זה יכול ליצור אבל ת'ור של 2013 יגלה שהפטיש שלו פשוט נעלם כלא היה..(אולי יל ליצור חדש כמו במלחמת האינסוף)
והיה כמובן את נהצוות של נטאשה והוקאיי אבל לא נגרמו שום נזקים כביכול מהצד שלהם לציר הזמן דאז.
לגבי מיו-מיו
רואים שחוץ מהאבנים, סטיב החזיר לעבר גם את מיולניר. עוזר שהוא יכול עכשיו להרים אותה.
צפיתי אתמול במלחמת האינסוף בפעם החמישית, וקלטתי משהו חדש.
בתחילת הסרט טוני אומר לפפר, "חלמתי שיש לנו ילד וקראנו לו על שם הדוד המעצבן שלך, מורגן."
הא. היה איזה מורה שאמר לי בכיתה ה' שחלומות הם שישית הנבואה. צדק.
וזה ממש עוזר שכותב החלום וכותב התסריט
הם אותו אדם.
את זה הוא בטח לא סיפר לכם.
*אחד משישים
האמרה הזו האמרה ג"כ עם –
דבש הוא אחד משישים מהמן (שירד במדבר)
שינה היא אחד משישים מהמוות
לא הבנתי מה בדיוק אתה מציע ואיך זה מסתדר עם הסרט
וההסברים שלו על מסע בזמן. בשום שלב לא נאמר שהם לא מבטלים את חמש השנים האלה בגלל טוני, להבנתי זו בכלל לא הייתה אפשרות. הסרט מסביר שוב ושוב שמה שקרה כבר קרה ואת העבר אי אפשר לשנות. אגב, פפר לא הייתה כבר בהיריון לפני 5 שנים, בתחילת הסרט הקודם היא לא בהיריון.
עוד מאוכזב
שלום לכולם,
מתחיל בגילוי נאות – אני לא חובב של ז'אנר גיבורי העל. כן כן. אף סרט גיבורי על לא עשה לי פרפרים בלב בשום צורה. לא אקס מן (כולל לוגאן), לא מארבל (ראיתי 5 בערך) ואפילו לא DC (כן – גם לא האביר האפל). כל הסרטים שראיתי היו סרטים ראויים, ברמה טכנית מצויינת, משעשעים לפרקים ובעיקר – נשכחים דקה וקצת אחרי שראיתי אותם.
הבעיה המרכזית עבורי בז'אנר הזה – (שאפשר לומר אותה גם על ז'אנרים אחרים כמובן, אבל אני בוחר ליישם אותה בז'אנר זה) – גנריות ושעמום. בכל הסרטים האלה מגיע נבל, חזק יותר או פחות, וגיבור על, אחד או יותר יילחמו בו עד שבסוף הם מנצחים (עם או בלי קורבנות של דמויות "מוכרות").
אני מעדיף את הסרטים שלי עם סוף לא ידוע מראש ולכן קשה לי להתחבר לסרטים מסוג זה.
עוד גילוי נאות – מאוד (!) אהבתי את סרטי שר הטבעות בתחילת שנות ה – 00 . עד היום הראשון הוא אחד מהסרטים האהובים עלי ביותר. את הטרילוגייה הראשונה של מלחמת הכוכבים אני מאוד אוהב ואת הבאות בתור – בהחלט פחות.
זהו – אפשר להבין קצת את היחס שלי לז'אנר הזה.
מלחמת האינסוף הפתיע אותי. מאוד
האנסמבל המרשים של כל גיבורי העל מבלי שזה יהיה מטופש (ולא, לא מכיר את כולם)
העלילה הקולחת שמגיעה לקליימקס מרשים
הסוף המפתיע ביותר (אפילו שלכולם ברור שזה "הפיך" בצורה מסויימת)
מודה שנותרתי בסוף הסרט בהלם.
סוף המשחק – היה פשוט סרט לא מספיק טוב מבחינתי.
כלומר – הוא בהחלט לא סרט גרוע (שוב – מבחינה טכנית, וכו'..) – אבל הוא רחוק מאוד (!) ממלחמת האינסוף.
למה?
סיבה טכנית אחת היא שמלחמת האינסוף היה הראשון שאיחד כמות מטורפת של גיבורים שכולנו מכירים מאינספור סרטים קודמים. הסרט הזה עשה את אותו הדבר ובמידה פחותה (הרי חלקם השתתפו בסרט לזמן קצר בלבד). ולכן התשואות על התזמור המושלם בין הדמויות מגיע לסרט הקודם ולא לזה. בסוף המשחק – אפשר להגיד "כבר ראינו קודם את יכולות התזמור של האחים רוסו קודם". זה לא מחדש דבר בקטגוריה זו.
סיבה שנייה – ושוב טכנית – ארוך… כמה שזה היה ארוך מלחמת האינסוף היה 2.5 שעות שלא הרגשתי אותן לרגע. 3 השעות של הסרט הזה היו לי קשות מדי פעם וייחלתי שיסתיים כבר לפרקים.
סיבה שלישית וכאן אני עובר לבעיות בעלילה – היא ההתחלה המייגעת והארוכה מדי (שעה?) באיסוף מחדש של השברים ובנייה מחדש של ה"צוות".
אני מספר 4- ושוב בעייה עלילתית קשה – ת'אנוס. גדולתו של מלחמת האינסוף, בין היתר הייתה שת'אנוס הפך לאד הנבלים הטובים בהיסטוריה. נבלים טובים הם כאלו שאפשר להזדהות איתם או עם המטרה שלהם ובעיקר כי המנטרה שלם היא לא נובעת מרוע מוחלט אלא מסיבות שבמהלך הסרט אפילו ניתן להשתעשע בנכונותן. ת'אנוס היה נהדר. חזק מאוד ומובן מאוד. והסרט הזה מחרב את הדמות הזו לחלקים קטנים. פתאום הוא אישי במלחמתו, פתאום (ספויילר) הוא רוצה להשמיד את כל היקום. פתאום הוא רק נבל גנרי לחלוטין ומאכזב ביותר. אם זה היה סרט רגיל , מילא – אבל פשוט הייתי מאוכזב שזה מה שעשו לו.
סוף הסרט (בלי ספויילר) גם היה מאכזב. סצינת קרב קליימקסית שבמלחמת האינסוף הייתה פשוט מושלמת של מליון דמויות, רצות, קופצות, נלחמות , בלי שאפשר להבין שום דבר. מקריאת ביקורות רבות, הבנתי שזה הסגנון של האחים רוסו, אז ניחא. אבל בסרט הקודם – סצינות הקרב היו נהדרות. כל הדמויות היו ברורות, תפקידן בקרב היה מובן – אולי בגלל פיצול זירות הלחימה גרם לכך. בכל מקרה – ישבתי בסצינה האחרונה בלי שום עניין מיוחד, בעוד שבמלחמת האינסוף כססתי ציפורניים.
נכון לרגע כתיבת התגובה, הסרט קרוב קרוב לעבור את אוואטר (עוד סרט בינוני להחריד בעיני) ברשימת הסרטים המכניסים בכל הזמנים (ללא התייחסות מדד – המספרים כאן מרשימים, אבל פחות – רק מקום 19 בארה"ב- האם יש מקום שמפרט את השפעות המדד בצורה עולמית? ב box office mojo זה בארה"ב בלבד). מן הסתם הצלחה כזו לא מגיעה רק מגיקים שמכירים את כל הסרטים ורואים את הסרט שוב ושוב, אלא מרבדים שלמים באוכלוסייה שרוצים לראות במה מדובר. שני שותפי לצפייה (בן 16 שראה את חלק מהסרטים, ובן 40 שראה את רובם) חשבו בדיוק כמוני.
אין ספק שהסרט מהווה סיום טוב ביותר לסדרה מרשימה ובלתי אפשרית של סרטים. מבחינתי, הייתי שלם לחלוטין אם הסאגה הייתה נגמרת בסרט הקודם.
גם אני מצטרף למאוכזבים מסרט קיץ נחמד מאוד שהציפיות ממנו היו מוגזמות בשבילי.
הגם שהן כבר ירדו קצת אחרי 'מלחמת האינסוף'. אני לא שולל את האפשרות שאני זקן מדי.
בכל מקרה, נקודה מאכזבת (עוד) קצת היא ת'אנוס של הסרט הזה. ת'אנוס של הקודם היה היטלר. בלי התיאטרליות והצרחות של האחרון, אבל רעיונית – הוא אמנם מזכיר קצת את ראס-אל-גול של באטמן מתחיל, אבל הקטע של התודה שהאנושות חייבת אחרי שהיא תבין כמה הכרחי היה לעשות את מה שעושים בהחלט מזכיר את היטלר ורעיונותיו, למי שנאלץ לקרוא את דבריו ונאומיו. ההצלחה של 'מלחמת האינסוף' הייתה בכך שהוא לקח רעיונות היטלראיים על טורבו (למרות שאני די משוכנע שאף אחד מהתסריטאים לא קרא את מיין-קאמפף או את דבריו של היטלר ב-1944-1945) ופשוט הצליח, על ידי הימנעות מצרחניזציה, לגרום להם להישמע, ובכן, נוראיים אבל בעלי לוגיקה מסויימת (גרועה ממש, אבל לוגיקה). ת'אנוס של 'סוף המשחק', אחרי סצנה שנפתחת בצורה מבטיחה אבל נקטעת לאקשן שלא מאפשר לה להתפתח, הוא סתם רשע שרוצה להשמיד את העולם כי הוא רשע רשעתי באופן מרושע שברשעים. והוא אפילו לא נחמד!
ועוד אגב באותה רוח,
משום מה הפרצוף וההתנהגות של Ebony Maw, אחד מ'ילדי ת'אנוס', הזכירו לי מאוד את גבלס.