ביקורת: עם הגב לקיר

ברט רידג'מן הוא שוטר זקן, מריר, קשוח וגזען. הוא כמעט בן שישים ותקוע באותה דרגה כבר עשורים – הוא שוטר יעיל, יעיל מאוד אפילו, אבל הוא לא מוכן להתלכלך בפוליטיקה (לדבריו) או להפסיק להפעיל לחץ פיזי בלתי סביר על חשודים בני מיעוטים (לדברי המפקד שלו והתקשורת). אז כמובן שלקחו את מל גיבסון לשחק אותו – רידג'מן אפילו נראה כמו הגרסה העתידית של הדמות הכי מפורסמת של גיבסון, הבלש מרטין ריגס מסדרת "נשק קטלני".

אחרי שמעצר אלים במיוחד מצולם על ידי שכן, ריג'מן והשותף האחרון שלו לורסטי (וינס ווהן, שמשלים את הטרנספורמציה שלו בשנים האחרונות מכוכב קומדיות לאדם שאם תראו אותו ברחוב תעדיפו לחצות את הכביש, שלא לומר את המדינה כולה) מושעים מתפקידם. בזמן ההשעיה הם מתחילים לחשוב – על איך החיים בזבל, התשלום בזבל, תרבות הפי.סי בזבל ואולי מגיע להם קצת יותר. אז הם מתחילים לעקוב אחרי שורה של סימנים שמשהו גדול עומד להתרחש – עסקת סמים? שוד מזויין? לא ברור – בתקווה שהכסף ייפול לידיים שלהם. אחרי הכל, הגונב מגנב פטור, ואם הסירו להם את התג הסירו מהם גם את המחויבות. ישנו גם אחד, הנרי ג'ונס (טורי קיטלס המצויין), שהשתחרר מהכלא וחוזר עכשיו ישר לרחובות – יש לו אימא מכורה לסמים ואח בכיסא גלגלים והוא מתכוון לדאוג לשניהם. הוא הולך לעשות את מה שצריך לעשות.

"עם הגב לקיר" הוא הסרט השלישי של ס. קרייז זהאלר ומי שראה את הקודמים יודע בערך למה לצפות: זהאלר לוקח ז'אנרים מוכרים, לרוב כאלו שנחשבים לתרבות נמוכה (בוקרים נגד אינדיאנים, קרבות אגרוף בכלא), ומתייחס אליהם במלוא הדרת הכבוד. זאת לא דקונסטרוקציה או טרנספורמציה, אלה פשוט הסיפורים שאנחנו רגילים לראות מבוצעים ברמה אחרת – כאילו נתתם לג'ימי הנדריקס לנגן את סולו הגיטרה שכתבתם בתיכון. התוצאה בהחלט מרשימה. לסרט יש כמעט שלוש שעות לשרוף והוא שורף אותן באיטיות מעוררת כבוד: סצנות שבסרט מתח אחר היו חולפות במחי קאט או מונטאג' זוכות פה לחשיפה איטית (בטח תמיד רציתם לראות את וינס ווהן אוכל סנדוויץ' בזמן אמת. מה, לא?) בשעה שאנחנו נכנסים עמוק-עמוק לעולם של הדמויות האלו. ההבנה של שני אנשי החוק שהם הולכים לחצות קו מוסרי היא לא רגע מהיר אלא חציה איטית של הרוביקון שבמהלכה הם מהססים שוב ושוב – הפרס בצד השני מבטיח, אבל ברגע שעוברים אי אפשר לחזור.

זה אולי נשמע משעמם בתיאוריה, אבל במציאות זה מרתק: זהאלר התחיל ככותב מותחנים מוערך לפני שנהיה קולנוען ויש פה משהו שמזכיר את המיטב של אלמור לנארד ("תפוס את שורטי", "ג'קי בראון", "רומן לא חוקי") או דונאלד אי ווסטלייק ("הנוכלים"); הדמויות מדברות בקצרה, בלינגו שפיתחו בעצמן במשך שנים של עבודה משותפת, ועדיין אומרות המון. ככל שהסרט מתקדם אנחנו לומדים להכיר את הטיקים והשריטות של הדמויות וזה כמו להביט באנשים אמיתיים שבאמת מכירים אחד את השני.

עוד דבר שמבדיל את הכתיבה של זהאלר מזו של רוב המותחנים סוג ב' היא העובדה שכל הדמויות הן מקצועניות, בין אם מצד החוק או מצד הפשע, ומבצעות את כל ההחלטות שלהן בצורה שקולה: לא משנה כמה רע נהיה המצב – והוא נהיה רע מאוד מהר מאוד – אנשים עוצרים, חושבים, מנסים אסטרטגיות ומשנים נאמנויות. בנוסף, יחסית ליצירה כה ארוכה, הסרט חוסך במלודרמה ויש בזה משהו מרענן. ביחס לזהאלר, כריסטופר נולאן  – במאי שהואשם יותר מפעם אחת בהיותו דג קר וחסר רגש – הוא בת נוער חייכנית על טונות קפאין וכמות בלתי מוגבלת של פילטרים באינסטגרם.

חוץ מוינס ווהן, עוד שותף חוזר מהסרט הקודם של זהאלר ("מהומה באגף 99" המרהיב) – הצלם בנג'י בקשי. זהאלר דורש ממנו הרבה – לא רק לשמור על עניין במשך שורה של שוטים סטטיים ארוכים אלא גם להחזיק את כל השליש האחרון של הסרט, שהוא כולו מעין מיני-סצנת אקשן ארוכה שמתרחשת בעיקר בלילה, עם כמה משתתפים שנמצאים כל אחד בגרון של האחר. זה דורש הבנה עמוקה של מרחב ושל יכולת להכניס את הצופה להתרחשות, ובקשי עונה לאתגר. אם היה צדק בעולם האיש כבר היה מועמד לאוסקר על צילום. אם יהיה צדק הוא יזכה בעתיד הלא רחוק.

ובכל זאת, אחרי כל המחמאות, מגיע החלק הפחות נעים והפחות בטוח-בעצמו: זה לא רק שכשמו הלועזי, הסרט נגרר בשלב מסוים (אפילו סרג'יו ליאונה או טרקובסקי כבר היו מוכנים לצעוק 'קאט') או שהסוף שלו מרגיש פשוט ונוח מידי; זאת כל העננה שהסרט עוטה על עצמו. "עם הגב לקיר" עוסק בגזענות באמריקה, או לפחות – הסרט מזכיר גזענות באמריקה.

זה לא רק שגיבורינו נעצרים על שהעזו לכפות בכוחנות יתרה חשוד לטיני ולהשפיל את החברה שלו (ועל הדרך גם לצחוק על קשיי השמיעה שלה); זו גם סצנה בה הבת של רידג'מן מוטרדת, ולא בפעם הראשונה, על ידי קבוצה של צעירים שחורי-עור, או הערה מזלזלת של ווהן שהוא לא יכול להיות גזען כי הוא מזמין את הקפה שחור במיוחד ביום הזיכרון למרטין לות'ר קינג, וכמובן –עצם הליהוק של מל גיבסון, איש שהיה ידוע בתור כוכב-על לפני שנהיה ידוע בתור האנטישמי ההוא שמאיים על החברה שלו. זה לא שגיבסון הוא שם שמושך אנשים לקופות (חוץ מבישראל, כנראה, אחרת קשה להסביר למה דווקא זה הסרט הראשון של זהאלר שמוקרן באופן סדיר בקולנוע) ככה שאפשר להצדיק את ליהוקו כאיזו החלטה כלכלית נטו – לא, כמו כל דבר אחר אצל זהאלר, זו בחירה אמנותית. מבחינת איכות המשחק זו מסתברת כהחלטה טובה, אבל זה עדין עשוי לגרום לחלק מהצופים להתכווץ בחוסר נוחות.

ובכל זאת, לפסול את הסרט בתור יצירה שחוגגת גבריות מהסוג הישן (כשגבר היה גבר, אישה הייתה אישה ובני מיעוטים ידעו את מקומם) זה קל מדי: למרות מה שהפרסום יגיד לכם, דווקא הנרי ג'ונס מסתמן כדמות הראשית וזוכה כנראה לאור הכי סימפטי מכל הצוות הא-מוסרי שמקיף אותו. ובעוד שהסרט לא עוצר להגיד לדמויות הראשיות "נו נו נו" על דברי הבלע שהם משמיעים, הוא גם לא בהכרח תומך בהם – הוא פשוט מציג אותם ונותן לצופה להחליט.

יש אנשים שבהחלט יצאו מהסרט כועסים: על הדרך שבה הוא משחק איתם, על הברוטליות חסרת הרחמים (ועל הדרך שבה היא מכוונת כלפי דמויות מסוימות) ועל האיטיות שלו, ואני לא הולך להכחיש את ההאשמות האלה. הסרט הזה הרוויח ביושר את כל מה שאנשים אומרים עליו, וגם את מה שאני הולך להגיד – זה סרט גדול.