ביקורת: אליטה מלאך קרב

"אליטה" הוא עיבוד למנגה שג'יימס קמרון ניסה להרים במשך כמה שנים עד שהוא זנח את הרעיון ונתן לרוברט רודריגז לביים את זה במקומו, בעודו יושב על כס המפיק. ומרגישים את זה.

מרגישים שזה עיבוד למנגה, עם כל מיני דקויות ומוזרויות שהיה אפשר לבלוע באנימציה יפנית על שלל השטויות שלה, אבל באנגלית הן חורקות ומבליטות את הפערים בתפיסת האנושות שיש בין יפנים לשאר העולם. יותר מזה – מרגישים שזה עיבוד לפרקים הראשונים של מנגה, כאשר הכותב עדיין משחק עם הדמויות ועם העולם ועוד לא סגור במאה אחוז על מה הסיפור ומיהן הדמויות החשובות. רוברט רודריגז אמנם נשבע שהוא תכנן את הסרט כך שיעמוד בפני עצמו, אבל נו באמת. הסרט כל כך בונה לסרט המשך שמפתיע שלא קוראים לו "אליטה: מלאך קרב: חלק 1". קשה אפילו להתייחס אליו כפריקוול שנועד לבנות ציפייה לסרט הבא: זה פילר שהיה צריך להיות עשר דקות-חצי שעה גג בתוך סרט טוב יותר, שמשקיע גם בעלילה שלו ולא רק בויזואליה.

כאן נכנס החלק שמרגישים שזה סרט שג'יימס קמרון נגע בו – ממש כמו כל הסרטים של הבמאי, ובטח שני הסרטים האחרונים שלו, מרגישים כמה עדיפות קיבלה עבודת האפקטים על פני כל היבט אחר בסרט. זה משתלם, כי סצנות הקרב הן אדירות, האפקטים מרשימים ואפילו לעיניים הבולטות של אליטה מתרגלים אחרי חמש דקות. אבל זה גם ממש לא משתלם כי הדמויות בסרט הן בדיחה גרועה למושג "דמות" – יש את דמות האב, יש את האינטרס הרומנטי, יש את ה"דמות המסתורית שיש לה אג'נדה משל עצמה מעניין מה היא תעשה", יש את הרשע-בריון, יש את הרשע-מוח, יש את הרשע-שמוק ויש את אליטה.

ואליטה, למען האמת, היא ממש אחלה. היא כתובה איום נורא, אבל גם מבעד לתסריט מטומטם היא מצליחה לזרוח. אם אנחנו עדיין בהשוואות מול קמרון, אז אליטה, בניגוד לג'ייק סאלי מאווטאר (ואני לא הולך לבדוק אם זה באמת השם שלו), היא דמות שקשה לשכוח רגע אחרי היציאה מהאולם: היא מגניבה, יש לה מראה ייחודי ורגש בשפע ואמנם קשה להגיד שמדובר בדמות אייקונית חדשה שתשנה את הקולנוע, אבל ממש כיף איתה. רוזה סלזאר, שאני כנראה לא אזהה בלי עיניים ענקיות, נותנת הופעה כריזמטית וכובשת בדמות מבולבלת שמחליפה מוטיבציה מסצנה לסצנה. לראות אותה קורעת בחורים רעים לגזרים זה כיף לא רק כי סצנות האקשן מבוימות היטב, אלא כי זה כיף לראות ספציפית אותה, אליטה, קורעת אנשים לגזרים. כי היא עושה את זה טוב. 

ומרגישים שזה גם סרט של רוברט רודריגז, כי כמו בכל הסרטים של הבמאי, עידון הוא לא הצד החזק פה. יש סצנה שבה אליטה אומרת שהיא תעשה הכל בשביל מישהו ואז מוציאה את הלב שלה מהחזה, מילולית. הדיאלוגים רדודים ברמה כזאת שאפילו ילדים בני ארבע יגלגלו עליהם עיניים וכל אפשרות לתחכום או לניואנסים אובדת ברגע שבו אליטה מוציאה את הלב שלה. מהחזה. וואו. ורי סימבוליזם. מאץ' ניואנס.

אבל רודריגז מביא איתו גם יתרונות, וכאן הם מתבטאים בקולקציית דמויות המשנה, שאמנם כולן קלישאות מהרעיון ועד הליהוק (לאד סקריין יש את הפרצוף הכי דורש כאפה מאז מיילס טלר, אז הוא כמובן בתפקיד הנבל השמוק), אבל חלקן מטורפות בצורה הרודריגזית שהביאה לנו את רוז מקגואן עם רגל-הרובה שלה. למשל, בחור עם חבורת כלבים רובוטיים שמגיע לסצנה והולך, ובחצי הדקה הזאת מפגין כל כך הרבה סטייל שאם אכן יהיה סרט המשך, אני מקווה שהוא יהיה כולו על דמותו המוזרה.

כשעתיים מטומטמות של פיצוצים בקולנוע, "אליטה" עושה את העבודה. יש בו פיצוצים, הוא נמשך שעתיים, והוא מטומטם ממש. כסרט שאמור לעורר עניין בסרט המשך – הוא דווקא פחות. ביליתי מספיק זמן עם אליטה, וניכר בסרט שלא בטוח שהיוצרים יודעים איך לעבד את הסיפור הזה בצורה שיהיה לי אכפת ממנו. לא שאני אתנגד נחרצות לסרט המשך, אבל קשה להגיד שאני סופר את הדקות. ואני בכל מקרה תמיד יכול לקרוא את המנגה, איפה שהסיפור כנראה מסופר בצורה הטובה ביותר.

אבל "אליטה" כן עושה משהו אחד, וזה שהוא מראה שרוברט רודריגז עוד יכול לביים סרטים, דבר שנראה שהוא קצת שכח איפשהו בתחילת העשור בין בחירה אומללה אחת לשנייה. אני עוד לא יודע מה הסרט הבא של רודריגז, אבל לראשונה מזה הרבה זמן רצף המילים "הסרט הבא של רודריגז" גורם לי לעניין ולא לגלגולי עיניים. בוא נראה אם הוא יצדיק את זה.