ביקורת: האם אי פעם תסלחי לי?

הסיפור שמספר "האם אי פעם תסלחי לי?" לא מעניין במיוחד. יש המון סרטי "מבוסס על סיפור אמיתי" שהעובדה שמה שהם מתארים התרחש באמת היא הלם, אבל פה מדובר בסיפור קטן על זיוף והונאה. הסכומים שהדמויות הראשיות מרוויחות בסרט עבור פשעיהן הקטנים הם לא משהו שג'ורדן בלפורט מ"הזאב מוול סטריט" או כריסטיאן בייל מ"חלום אמריקאי" היו מתכופפים להרים מהמדרכה.

הייחוד שלו הוא הדמויות הראשיות. ראשית, לי יזראל, בגילומה של מליסה מקארתי (הופעה שהרוויחה לה מועמדות שנייה לאוסקר) – כותבת ביוגרפיות לסבית בגיל העמידה, שמתארת את עצמה ככזו שאוהבת חתולים יותר מבני אדם. היא לא נעימה, לא חברותית ונראה שהיא ממש מקפידה לעבוד קשה כדי שאף אחד בסביבתה לא יאהב אותה, או אפילו יסבול לשהות במחיצתה. היא אוהבת אלכוהול, סרטים ישנים, ואת החתולה שלה. היא מסתובבת בתחושה שהיא פשוט חיה בעשור הלא נכון, אבל מסצנה לסצנה מתבהרת לנו אמת אחת פשוטה – לא משנה איפה ולא משנה מתי, היא כנראה נועדה לחיות חיי בדידות.

אבל הבעיה של לי היא לא רק הבדידות הצורבת שלה, אלא העובדה שלאף אחד לא באמת אכפת מהביוגרפיות שהיא כותבת וכנראה שגם לא מהאנשים שאת סיפור חייהם היא מעלה על כתב. כתוצאה מכך, היא ממש ענייה. האסימון נופל לה כשהיא נתקלת במכתב ישן של פאני ברייס, בדרנית משנות השלושים עליה היא ניסתה לכתוב ביוגרפיה (ובטח שתיכשל – יש מה לספר עליה אחרי שברברה סטרייסנד הנציחה אותה בסרט "מצחיקונת" ב-1968? בואי). כשהיא מנסה למכור את המכתב, נאמר לה שאין בו מספיק פרטים פיקנטיים כדי שיהפוך לפריט שווה לאספנים. הפתרון של לי, כותבת מוכשרת שיכולה לחקות את סגנון הכתיבה של מי שתרצה כמו מקצוענית, הוא פשוט – לזייף מכתבים של ידועני עבר ולמכור אותם לפראייר המרבה במחיר. אולי היא לא תהפוך למיליונרית, אבל לפחות יהיה לה איך לשלם שכר דירה.

כאמור, לא מדובר בסיפור אמיתי שומט לסתות, אבל נראה שאף אחד לא שאף שזה מה ש"האם אי פעם תסלחל לי?" יהיה. מדובר בדיוקן שובר לב, מצחיק, מדויק, חכם ומעורר הזדהות של אישה שנולדה לעולם שהיא פשוט לא סובלת – לא אותו, ולא את שוכניו האנושיים. שנאת-אדם היא תכונה בלתי נסבלת והאנשים שמתהדרים בה עוד יותר בלתי נסבלים. לכן ההופעה של מליסה מקארתי כל כך מפוארת – היא הצליחה לגרום לדמות שאין בה ולו גרם של ידידותיות או סקס אפיל לעורר בי הזדהות וחמלה, בלי שארחם עליה אפילו קצת. וריבונו של עולם, כיף איתה! אחת הדרכים המקובלות של שחקן אל בימת האוסקר באוחזו פסלון מוזהב היא לעבור מעולם הקומדיות, שלעיתים נדירות זוכה להערכה ממסדית, לעולם סרטי הדרמה הרציניים (ספציפית מקארתי כבר הועמדה לאוסקר פעם אחת, ודווקא על תפקיד קומי שהיה ממש לא לרמתה, או לרמת אף אחד מהמשתתפים, ב"מסיבת רווקות"). פה היא מביאה לדמות הכמעט-טראגית שלה נוכחות של שחקנית קומית מנוסה, שמאזנת את הבאסה התמידית בה שרויה לי, ובכך מונעת מהסרט להיות דרמה כבדת משקל והופכת אותו לקומדיה מרירה מאוד. כמובן שזה לא רק המופע של מליסה – לצידה מככב ריצ'רד אי. ג'רנט, שגם הוא מועמד לאוסקר על התפקיד שלו, בתור ג'ק, החבר ההומו המזדקן של לי שמתחיל לשתף איתה פעולה בהונאה הקטנה שלה. הסצנות שלהם ביחד הן תענוג.

התסריט של ניקול הולופסנר, שידועה בעיקר בתור התסריטאית והבמאית של סרטי "צרות של נשים עשירות" כמו "חברות עם כסף" או "דיברנו מספיק", חד ומלא בהברקות קטנות וכיפיות ורבדים שככל שמתעמקים בהם יותר מתגלה שהוא לא רק סיפורה האמיתי של זייפנית קטנה ובודדה. הולופסנר כתבה, בהתבסס על ספרה האוטוביוגרפי של יזראל (אין ספק שהגיבורה בורכה בשם שיביא על ראש צופיו פה בארצנו הקטנטונת עננה של צחקוקים) תסריט שבמרכזו סיפורה של אישה אפורה שהתפרנסה שנים מכתיבה על חייהם של המפורסמים והזוהרים, וכשזה הפסיק להשתלם, למדה לסגור את החודש בבדיית תכתובות דמיוניות בינם לבין עצמם. יותר משהוא סיפור על פשעים ועבירות קלות, הוא סיפור על כוחה של המילה הכתובה – על כמה ששקר אמין וכתוב טוב מספיק יכול להיות לא רק רווחי, אלא גם להביא מזור לבדידות.

ומעליהם – מריאל הלר, שחקנית-שהפכה-במאית צעירה שזהו לה סרטה השני (הראשון, "יומנה של נערה מתבגרת", שווה צפייה. למי שסרט על בחורה בת 16 ששוכבת עם החבר של אמא שלה לא מכאיב לו בבטן רק משלב התיאור היבש), שביימה בחדות וברגישות סרט מצוין על אנשים מרירים ופגומים שמנסים למצוא דרך לסיים יום שלם בלי להרגיש כמו בזבוז של אוויר. למדתי, אי אז בימי כנער פוחז במגמת קולנוע, שכדי לדבר על שעמום לא צריך לשעמם את הקהל. הלר, יחד עם שחקנית מצוינת בהופעה הטובה ביותר שלה עד היום ותסריטאית מבריקה, ביימה סרט על עצב עמוק מאוד שסיימתי עם הרגשה טובה בבטן. אם לא בזכות העולם בו אני חי, אז בזכות הסרטים שנעשים בו.