באיחור קליל, אנחנו שוב כאן (וזה הזמן להודות לעודד על העבודה הנפלאה שלו מאחורי הקלעים, ושבזכותו אנחנו מתחילים עכשיו ולא אף פעם לא, כי האתר קרס ואין דרך להשיב אותו לחיים).
ממש עוד יומיים תסתיים השנה, וזה אכן מועד מצוין לסכם אותה. כרגיל, אנחנו נתחיל עם המוקדמות. אם אתם כבר מכירים את כל העסק משנים קודמות – אין הרבה מה להוסיף, אתם יכולים להתקדם ישר לטופס ההצבעה, אבל תכלס אין לכם למה כי ההצבעה הסתיימה. אם אתם חדשים פה או צריכים תזכורת – המשיכו לקרוא.
בטופס תמצאו רשימה ארוכה מאוד של סרטים: 294 הסרטים שבסקר הם כל הסרטים שהופצו מסחרית בבתי הקולנוע בארץ השנה, ועוד מבחר סרטים לא קטן שלא הוקרנו מסחרית בארץ אלא נצפו באמצעים אחרים (נטפליקס, פסטיבלים ועוד) וקיבלו המלצות בכתבת "מה היו הסרטים הכי טובים שלא הוקרנו בארץ השנה?".
את הסרטים בטופס אתם מדרגים באופן הבא: האם אהבתם אותם, לא אהבתם אותם, או שהיה ככה-ככה. בנוסף, מבין כולם אתם יכולים לבחור עד חמישה סרטים שאותם הייתם מגדירים כסרטי השנה שלכם. אין שום חובה לדרג כל סרט וסרט ברשימה. אם אתם רוצים לתת ציון לכל סרט שראיתם – סבבה; אם אתם רוצים לציין רק את הסרטים האהובים עליכם ביותר ולהתעלם מכל היתר – גם סבבה.
בנוסף, בקצה הטופס מחכה לכם האפשרות לבחור את "הופעות השנה" שלכם: השחקניות, השחקנים, החיות או יצורי ה-CGI שעשו את העבודה הכי טובה, מבחינתכם, בסרט מסוים כלשהו. שימו לב שאתם מצביעים לא לשחקן, אלא להופעתו של שחקן בסרט מסוים אחד. אם אותה שחקנית הרשימה אתכם בשני סרטים שונים, אתם יכולים בהחלט להצביע לשתי ההופעות – אבל תצטרכו לציין אותן כשתי בחירות נפרדות.
אם אתם משתמשים רשומים באתר, אתם יכולים לחזור לסקר שוב ושוב, לשנות, להוסיף, להחסיר או להחליף דירוגים. הסקר ייסגר ביום ראשון (6.1) בבוקר, ואם הכל ילך כמתוכנן, באותו היום יתפרסם סקר הגמר: עשרת הסרטים שקיבלו את הציונים הטובים ביותר במוקדמות יעמדו לבחירתכם. שבוע אחר כך – עשר ההופעות הנבחרות בגמר "הופעת השנה" של 2018.
את ההיסטוריה של הסקרים השנתיים – כל הזוכים, ולינקים לכל סקרי הגמר מ-17 השנים האחרונות – אתם יכולים למצוא כאן.
משום מה הוא זוכר לי את הבחירה בהופעות השנה משנה שעברה.
(ל"ת)
מוזר. כי לי הוא לא עשה את זה.
עוד מישהו שזה קרה לו? (כמו שאמרתי, במצב מעבר בין מקומות אז כדאי שנדע על באגים כאלה).
אבל הצלחת למחוק אותם, לשים חדשים ולשלוח?
אכן הצלחתי
כמו כן, היו לי ארבעה שדות לבחירת הופעת השנה, אבל באחרון ההשלמה האוטומטית של השם ושם הסרט לא עבדה.
אפילו יותר מוזר. לעוד מישהו זה קרה?
(ל"ת)
לי זה לא קרה
אבל הבחירות משנה שעברה כן נשמרו
לי יש תקלה אחרת
זה לא זוכר את השם והמייל שלי על אף שאני משתמש רשום
מוזר. שוב, עוד מישהו נתקל בזה? כי אני לא
(ל"ת)
הסתדר,איכשהו.עכשיו זה זוכר
(ל"ת)
גם לי זה קרה
(ל"ת)
אוף נראה לי שזה יצא מבלבל. מה שהתכוונתי הוא שגם לי זה זכר את הבחירות בהופעות של שנה שעברה.
אבל יכולתי לשנות והכל בסדר.
לי זה קרה בשנה שעברה
(ל"ת)
שיא שלילי מבאס: רק 27 סרטים
חוץ משנה קולנועית, אני מסיים אוטוטו שנה ראשונה כהורה (לילדה חמודה), ואם יש דבר אחד שאני מתגעגע אליו זה הקפיצות הספונטניות לקולנוע (מצד שני, כמות החורים בהשכלה שהשלמתי בבית היא עצומה. אז לא הכל רע).
בכ"א החמישייה שלי (בסדר יורד):
1. ממד העכביש [סרט השנה מבחינתי]
2. משפחת סופר-על 2
3. חיפוש [מהנה אף יותר בצפייה שניה, עם כל הרמזים המטרימים]
4. שלושה שלטים
5. ה… נוקמים, מניח? ממש גירדתי פה.
(ממש חבל שמיראי לא ברשימה)
אה רגע, והופעות:
– דניאל רדקליף על "בחזרה מטואיצ'י" (הסרט נגרר, אבל רדקליף סובל פה הרבה באופן משכנע).
– ג'ון צ'ו על "חיפוש" (שיחק באופן נהדר במגבלות שהציבו לו)
– אמה תומפסון על "טובת הילד" (כל החצי השני של הסרט לא משהו, אבל ההופעה הנהדרת שלה מצילה את המצב).
ואם הייתי צריך תזכורת לאיך הייתה השנה הראשונה בטכניון
אז הנה, הצבעתי לכל ארבעת הסרטים שראיתי.
ברוך הבא למועדון
(ל"ת)
זה רק יהיה גרוע יותר
(ל"ת)
כל הזמן הייתי בטוחה ש"טוניה" יצא ב2017
אבל כנראה הופץ פה רק השנה. בכל מקרה, החמישייה שלי:
1. אני טוניה
2. הרוכב
3. ליידי בירד
4. משום מקום
5. שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי
צפיתי רק ב36 סרטים
סרטי השנה שלי:
שחור על לבן
.אני טוניה
הפנתר השחור
.חי בסרט
הנוקמים : מלחמת האינסוף
הופעות השנה מבחינתי :
גארי אולדמן – שעה אפלה
ראיין גוסלינג – האדם הראשון
ג'יימס פרנקו – חי בסרט
ואני עדיין מתלבט אם להחליף את אחד מהשחקנים האלו במרגו רובי בגלל המשחק המעולה שלה באני טוניה .
87 סרטים מהרשימה הזאת
לא שברתי את השיא הקודם, אבל לא רע בכלל.
חמישיה:
1. כיתה ח'
2. בליינדספוטינג
3. גזעיות
4. מקום שקט
5. שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי
הופעות: סאם רוקוול ("שלושה שלטים"), אלסי פישר ("כיתה ח'") ואוליביה קוק ("שחקן מספר אחת". סתם, לא, על "גזעיות").
יש לי ייצוגים בכל אות ברשימה, אבל לא ראיתי אף סרט שהתחיל עם מספר. מרגיש שצריך להוסיף דירוג פחות טוב מ"לא אהבתי" בשביל סרטים כמו "עולם היורה" ו"תורשתי".
חמישייה
ללא סדר חוץ מהחמישי שנכנס בדחיפה קשה
מימד העכביש, שחור על לבן, כוכב נולד, משודרג, והפנתר שחור למרות שבכנות זה רק כי צריך 5 בעיקרון ה4 הראשונים הם סרטי השנה שלי.
הופעות: לידיי גאגא בכוכב נולד זה מובן מאליו נדמה לי,
ברולין כתאנוס אני יודע שזה דיון כמה זה הוא כמה מחשב והכל אבל אני הרגשתי את ברולין בכל שנייה של תאנוס במסך.
גון יוויד ווישנגטון- עשה את שחור על לבן בשבילי
יאללה, איפה ההימורים
(ל"ת)
בכנות,קשה מאוד השנה
בלי קשר לשום דבר-הנוקמים,הפנתר השחור,באסטר סקראגס,שלושה שלטים,ספיידרמן,משימה בלתי אפשרית,צורת המים,שחור על לבן,רומא,ראלף ההורס.
בתכלס אני בטוח רק לגבי מארוול
הימורים
הנוקמים מלחמת האינסוף
שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי
ספיידרמן ממד העכביש
הפנתר השחור
שחור על לבן
משפחת סופר על 2
הבלדה על באסטר סקראגס
משימה בלתי אפשרית
העולם שאחרי הכחדה
רומא
** מקום שקט במקום רומא
2018 שלי
עקב סיביות אישיות וקצת מצערות יצא לי כך שהשנה בעיקר ביליתי את זמני רואה סרטים בבית, בקולנוע, בפסטיבלים או בהקרנות עיתונאים מאשר עושה דברים אחרים שלא כוללים בהיה במסך. מהרשימה ראיתי 121 (!!!) סרטים. כן, השנה לא כול כך היה לי חיים. כמו כול שנה אני מסקר בקצרה את הסרטים שראיתי השנה אז הנה זה:
לא ראיתי: זה כמובן בלתי אפשרי לראות את כול הסרטים שיוצאים בעולם ולמרות שהשנה שברתי שיא של חוסר חיים יש כמה סרטים שהתפספסו לי. יש כמה שאני מצטער שפספסתי ('ללא עקבות', 'דוג מן') ויש כמה שאני שמח שלא בזבזתי עליהם זמן ('דרור אדום', 'משאלת מוות').
לא אהבתי: הסרט שהכי לא אהבתי השנה, בהפרש עצום, זה 'החיים האלה'. זוועה של סרט שהוכיחה לי שעדיף שדן פוגלמן ייתרחק ממכשירי כתיבה עד סוף חייו. 'אלמנות' ו'סוספיריה' היו מאוד מאכזבים, 'עולם היורה: נפילת הממלכה' היה סרט מפלצות עילג, 'בית בגליל' היה אחת החווית המענות ביותר שהיו לי בפסטיבל חיפה שנה שעברה ו'הטורף' הראה שלא כול דבר שיוצא תחת השם שיין בלאק שווה זהב.
ככה ככה: כול מיני סרטים אוברייטד. אני שמח שגיירמו דל טורו זכה באוסקר על 'צורת המים' אבל חבל שהסרט עצמו, מעבר לעיצוב היפה, לא נחרט לי בזיכרון. גם 'קרא לי בשמך' ו'חי בסרט', למרות היותם סרטים טובים, הם סרטים ששכחתי מהם איך שהם נגמרו.
אהבתי: 'האדם הראשון' הוכיח לי שדמיאן שאזל כאן כדי להישאר. מהסוף של 'מוטלים בספק' לא התאוששתי עד עכשיו. 'באמבלבי' ו'מרי פופינס חוזרת' היו הפתעות כריסטמס מרעננות. 'דדפול 2' היה מצחיק. 'הבלדה על באסטר סקראגס' הראה לי שוב כמה האחים כהן גאונים ו'ספיידרמן: ממד העכביש' היה כיפי בטירוף.
ועכשיו לחמישייה שלי:
כיתה ח': סרט שממש תפס אותי לא מוכן והפתיע אותי לטובה. דרמת התבגרות כנה, אמיתית, מצחיקה ומרגשת מאוד. מי שעושה את הסרט היא בלי ספק אלסי פישר החמודה שהלוואי שתזכה בכול פרס משחק אפשרי בעונת הפרסים הנוכחית (מצטער יאליצה אפריסיו).
תורשתי: אני לא מפחד כול כך בקלות אבל כמה ש'תורשתי' הפחיד אותי. בנוסף להיותו סרט אימה מהמפחידים שראיתי בשנים האחרונות הוא גם דרמה פסיכולוגית עצובה מאוד על משפחה בתהליך התפרקות. סרט שהצליח להפחיד ולהעציב אותי בו זמנית. אה, וטוני קולט אדירה.
אי הכלבים: כן, זה לא בטופ שלי של סרטי ווס אנדרסון אבל גם סרט לא רע של ווסי הוא במונחים רגילים סרט אדיר בטירוף. עם אנימציה מרהיבה ומושקעת לפרטי פרטים, בדיחות מצחיקות, פסקול משובח והמון המון כיף, ווס אנדרסון ממשיך לייצב את עצמו כאחד הקולות המעניינים ביותר בתעשיית הקולנוע ההוליוודי.
חוטים נסתרים: גילוי נאות: פול תומס אנדרסון הוא הבמאי האהוב עלי ודניאל דיי לואיס הוא השחקן האהוב עלי. מכאן שזה מובן מאליו ש'חוטים נסתרים' הוא במקום גבוה ברשימת הסרטים שהכי אהבתי השנה. עם תצוגות משחק מושלמות, פסקול שמיימי. תסריט חד, קטעים חזקים וצילום מרהיב, 'חוטים נסתרים' הוא תענוג של סרט.
רומא: סרט השנה שלי. הסרט השנתי, לצד 'חוטים נסתרים', שמראה לי למה אני אוהב כול כך קולנוע. סרט מלא בקולנוע עשיר וסוחף למרות שהוא אינטימי לחלוטין. הצילום מרהיב, המשחק ללא רבב, העלילה מרתקת, השעתיים ורבע עברו לי כמו 45 דקות ומעל הכול הדימויים שהסרט מציג רודפים אותי עד עכשיו. אני כבר לא יכול לחכות לסרט הבא של אלפונסו קוארון.
נתראה ב-2019 וחסר לטרנטינו אם הוא מאכזב עם 'היו זמנים בהוליווד'.
וואו לא ראיתי כלום השנה
חוץ מכל הסרטי קומיקס המעאפנים. נהייתי כמו החמוצים של ביבי מתלונן ורואה
נחמד לסכם ככה
קודם כל, יש בהחלט מצב שפספסתי כמה סרטים בגלל חוסר היכרות עם השם שלהם בעברית, אז באופן אישי הייתי מאוד שמחה אם להבא הרשימה תכיל גם את השם הלועזי.
ברור לי שיש אפשרות ללחוץ על ״פרטים נוספים״ ולבדוק, אבל התייאשתי אחרי איזה 10 נסיונות שבהם זה לא הוביל לסרט מוכר.
מהרשימה הזו ראיתי 63 סרטים, והדבר הנחמד הוא שבאופן יחסי אהבתי את רובם המוחלט.
היו 6 סרטים שהייתי ככה ככה לגביהם, ורק 3 שממש לא אהבתי (תורשתי, תעלומה בסילבר לייק, ולחיות בקטן).
חמשת סרטי השנה שלי היו: כוכב נולד (ללא ספק הסרט שראיתי השנה הכי הרבה פעמים בקולנוע, שלא לדבר על ההתמכרות לפסקול), מקום שקט, קרא לי בשמך, צורת המים ופדינגטון 2 הנפלא.
אם הייתי יכולה להוסיף עוד שניים, גם ספיידרמן מימד העכביש ומלחמת האינסוף היו מתווספים לרשימה.
השנה נהניתי מנגישות כמעט בלתי מוגבלת לקולנוע וראיתי יותר סרטים מאי פעם בעבר, ובהתאם רשימת הסרטים שלא ראיתי (לפחות מה מתוכה שהצלחתי לזהות) מורכבת בעיקר מסרטים שוויתרתי עליהם ביודעין או מסרטים שעוד לא יצאו כאן בקולנוע.
יכולה בהחלט לומר שעם כל כמה שסופדים לקולנוע שאינו בלוקבאסטרי, אני חושבת שאנחנו חיים בתקופה של שפע תרבותי מטורף, גם בקולנוע וגם על המסך הקטן. היתרון הוא כמות עצומה של תוכן מעניין לצרוך, החיסרון הוא שאין סיכוי להספיק הכל וחייבים להפוך להיות יותר בררניים.
ומהבחינה הזו אני מאוד מעריכה את האתר הזה, שעוזר לי להחליט מה כן שווה את הזמן שלי ומה פחות.
תודה לכל הכותבים והמגיבים, שיהיה לנו יופי של קולנוע ב-2019!
ניסית "מעבר לתצוגה לועזית"?
זה קצת קשוח עם סרטים בצרפתית/שפות זרות, אבל לכל הסרטים באנגלית זה אמור לספק את הפתרון שאת מחפשת.
הו, איך לא שמתי לב לאופציה!
תודה!
נ.ב. נוסף רק סרט אחד שלא זוהה במקור – Film Stars Don’t Die in Liverpool. “כוכבים חיים לנצח”? באמת?
אצלי גם mouse over על כל סרט מראה את השם בלועזית שלו
אז אני הולך להיות היחיד שאלמנות בחמישייה שלו?
הוא לא רק שם, הוא לדעתי סרט השנה (אם בכל זאת נודה ששלושה שלטים הוא של שנה שעברה, כן) ואני פשוט לא קולט: זה קולנוע אדיר, חכם ומסוגנן, קאסט מקורי עם הופעות נהדרות ותסריט ששועט קדימה – ובכל זאת הדיעה הכללית היא שהוא היה בסך הכל בסדר.
אז אולי זה רק אני.
מצטרפים אליו
מקום שקט
חוטים נסתרים
שלושה שלטים (כאמור)
ואיכשהו הוצאתי מחוץ לחמישייה סרטים של האחים כהן וג'ייסון רייטמן רק כדי ש
הבלתי רשמיים יכנס. אני מקווה שאלירן מלכה מעריך
ההופעות של שלושה שלטים לא ממש השאירו מקום פנוי אבל בסוף ויתרתי על וודי הארלסון כדי להכניס את שרליז ת'ורן על טלי.
בתשעים ומשהו אחוז המקרים, לשאלה "האם אני היחיד" התשובה היא לא
כך גם הפעם.
ממש ממש חסר לי התייחסות לסרט הישראלי "אשה עובדת"
הסרט אולי הכי מטלטל שראיתי השנה (ומסתבר אגב, שראיתי השנה אמנם הרבה מאוד סרטים, אבל מיעוטם המאוד מאוד קטן שייכים לסרטי 2018). לירון בן שלוש בתצוגת משחק מדהימה.
נתייחס אליו כשייצא, ככל הנראה שנה הבאה
עד אז מעט מדי אנשים ראו אותו, הוא לא הופץ מסחרית ובמצב כזה אין המון מה להרחיב עליו.
רגע רגע רגע, הוא עוד צפוי לצאת בהפצה רחבה?
אלה חדשות מעולות. ראיתי אותו לפני חודש כחלק מהקרנה בים עיון לסטודנטים, בדקתי פרטים על הסרט הזה וגיליתי שלפחות מבחינה רשמית הוא כבר יצא בספטמבר.
הייתי בטוח שזה סתם עוד מקרה של סרט ישראלי נהדר שהתפספס בקופות, ובאמת התבאסתי על זה שהוא לא עשה את הרעש המתאים לו.
תראה, קרו מקרים בעבר וסרטים בסוף לא הופצו בכלל
אבל עם הבאזז לו הוא זוכה קשה לי להאמין שהוא לא ייצא בכלל, והמועד הכי הגיוני הוא שנה הבאה.
כיתה ח'!!
חבל כל כך שסרט השנה שלי לא הופץ מסחרית בארץ אני חושב שזה פספוס גדול, אם יש לכם זמן תראו את כיתה ח'.
בחיים לא ראית סרט שמעביר את חווית בית הספר בצורה כל כך כנה כמו הסרט הזה. הסרט מעביר במדויק את תחושת הבלבול, ההתבגרות המינית המבוכה (אלוהים! כמה שהסרט הזה מביך ) שיש בחווית הבית ספר. סוף סוף סרט שבו השחקנים הם חבורה של ילדודס מחוצ'קנים שמתנהגים ומדברים כמו ילדים ולא דוגמנים בני שלושים מנסים את הכי טוב שלהם .
לדעתי זו יצירת מופת שחובה לראות. אני מחכה לראות מה עוד יש לבו בהרמן להציע בעתיד.
מקום שני: אני טוניה.
מקום שלישי:שלושה שלטים.
מקום רביעי:חיפוש.
מקום חמישי:אי הכלבים וספידרמן ממד העכביש, קשה לבחור אחד.
החמישייה שלי
כמעט נכנסו שחור על לבן, הבלדה על באסטר סקראגס, ללא עקבות וחיות אמריקאיות שאני עדיין מאוד מתקשה להשאיר בחוץ.
5. חוטים נסתרים
4. רומא
3. בליינדספוטינג
2. שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי
1. סליחה על ההפרעה
מקום ראשון ושני היו מאוד קרובים אבל בסוף הלכתי עם הסרט שהכי הפתיע אותי הצחיק אותי וזעזע אותי.
הופעות:
כמעט נכנסו דניאל דיי לואיס בחוטים נסתרים, אוון פיטרס בחיות אמריקאיות.
5. בן פוסטר ללא עקבות
4. יאליצה אפאריסיו, רומא
3. גארי אולדמן, שעה אפלה
2. לאקית סטנפילד, סליחה על ההפרעה
1. פרנסס מקורמנד, שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי
אני רוצה להוסיף להופעות את גף ברידגס
הוא היה פשוט מעולה בזמנים קשוחים באל רויאל, הוא שיחק את הדמות המוכרת שלו אבל עם טוויסט ושילוב מעניין של כמה מהדמויות שהוא שיחק בעבר והיה פשוט נפלא בעיניי.
אם כבר, עוד כמה הופעות נהדרות מהשנה החולפת
שרליז תרון מופלאה ב'ואז הגיעה טלי', חואקין פיניקס וגון סי ריילי ב'האחים סיסטרז', דוד דיגס ורפאל קאסל 'בבליינדספוטינג', תומסין הארקורט מקנזי ב'ללא עקבות', סינתיה אריבו ב'זמנים קשוחים באל רויאל.
טוב, השנה גם אני אשים את הסיכום
סך הכל – 17 סרטים
הבחירה הפופולרית, בלי סדר מסוים: הנוקמים (הצדיק את ההכנה), שחקן מספר אחד (סאקר של רפרנסים), רפסודיה בוהמית (גלילאו), משודרג (איזו סנסאבאסה נפלאה), חיפוש (שימוש נהדר וחד פעמי במדיום)
ההצבעות: ג'ון צ'ו על חיפוש, ג'וש ברולין על דדפול 2, ג'וש ברולין על הנוקמים (היה קשה לי לבחור). כמעט נכנס – השיבוט של בריאן מיי מרפסודיה בוהמית
חסרה לי קטגוריה של "ממש לא אהבתי"
מעין תמונת מראה של החמישיה שלי.
השנה יש לפחות 2 סרטים שהיו נכנסים לחמישיה כזו: עץ האגס הפראי וחוטים נסתרים.
איפה לזרו השמח?
אני מניח שהוא לא היה עובר שלב, כי בטח לא רבים ראו אותו, אבל לחלוטין בחמישיה שלי!
יחד עם רומא, שלושה שלטים, בית בגליל ו120 פעימות בדקה.
שנה הבאה
יחד עם אקווהמן, הולמס & ווטסון, ליידי טיטי, הרסנית ועוד סרטים שיצאו רק לפני 4 ימים ולא הגיוני כל כך לחשוב שאנשים יספיקו לראות אותם בכמות מספיקה כדי להצביע אליהם.
סיכום
2018 הייתה שנה די מוזרה. לכאורה, נראה שאין הרבה מה להתגאות בה. הרבה סרטים של במאים גדולים אכזבו, הרבה סרטים מעניינים שהופצו, התבררו כאכזבות. באנימציה בקושי היה מה לראות ואפילו כמות הסרטים הטובים שלא הופצו בארץ הייתה מעטה מאוד. שנה פשוט מוזרה.
ואז מגיע סיכום השנה ועושים סדר עם הסרטים הטובים שכן היו פה ומתקבלת תמונה די מפתיעה.
נתחיל כרגיל מהקולנוע הישראלי:
אם בשנים האחרונות זאת הייתה אחת הקטגוריות שהכי נהניתי לכתוב בסיכומי השנה, כששנה אחרי שנה הקולנוע הישראלי הלך והשתפר ויצר כמה מהסרטים הטובים של אותן שנים, שנה שעברה המגמה נעצרה. חוץ מ'פוקסטרוט', שהיה ונשאר בעיניי סרט ענק שבענקים (למרות כל הגועל נפש שחגג מסביב) ו'תיקון' שיצא באיחור של כמה שנים, כל הסרטים האחרים נעו בין בינוניים למשמימים.
השנה אמנם היה לנו בראש בקלות ובלי מתחרים, את 'האופה מברלין' המצוין. היו לנו את 'הבלתי רשמיים' החביב, 'דרייבר' המרגש ו'גאולה' הבינוני שלפחות הביאו לנו את משה פלוקנפליק (שעוד נדבר עליו בהמשך) האדיר, סצנת סיום אדירה ב'מוטלים בספק' וכאן בערך נגמרות לי המילים הטובות.
אבל הבעיה היא לא שנגמרות המילים הטובות, אלא ששאר המילים, לצערי הרב, פשוט רעות מאוד. הרבה מאוד סרטים ישראלים, ממה שראיתי כמובן, היו פשוט מביכים נורא. 'סיפור אחר' של אבי נשר, 'משפחה' של רוני קידר, 'המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה' ו'עץ תאנה' הם סרטים מאוד מעניינים על הנייר, ודי גרועים או משעממים על המסך. אבל קשה לתאר סרטים כמו 'הבן דוד', 'הנשף', 'שרוכים' (לבכות לא הופך סרט לטוב) כשבראשם בקלות נמצא 'אין בתולת בקריות', כדבר הכי מביך שראיתי השנה בקולנוע. (כשגם 'פרה אדומה' היה נכנס לרשימה הזאת אם היה מופץ). פשוט שנה רעה מאוד לקולנוע הישראלי. זה מאוד מצער.
אבל רגע-
וזה אבל גדול. בעוד הקולנוע העלילתי הישראלי די כשל השנה, התיעודי דווקא פרח. 'קינג ביבי' הוא סרט מרתק, 'אורי זוהר חוזר' ו'וויסאובר' לא גדולים, אבל כן מצליחים לרגש ולעניין ו'יונתן אגסי הציל את חיי' הוא סרט קשה מאוד, בוטה מאוד, ופשוט מאוד טוב בסה"כ.
אז אולי זה סוג של נחמה קטנה, אבל כולי תקווה שהקולנוע ישראלי יתאושש בשנה הקרובה, מכל הבחינות. גם מבחינת הסרטים, גם מבחינת כל מה שקורה מסביב (מישהו בכלל ראה את פרסי אופיר השנה?) ונקווה שיהיה טוב יותר. החדש של הגר בן אשר עושה רשמיים חיוביים בעניין.
אנימציה.
גם השנה, סרטי האנימציה שהופצו השנה בארץ היו מעטים מאוד בכמותם. 'משפחת סופר על 2' המבטיח היה פושר, 'אגדת המלך שלמה', היה חביב וכנראה שאני שופט אותו לטובה כי הוא הישראלי הראשון לסוגו. 'ראלף ההורס 2' היה יופי של סרט, 'אי הכלבים' של ווס אנדרסון הוא סרט ממש מצוין ו'ספיידרמן: ממד העכביש' היה טריפ ויזואלי מהמם ונהדר. וזהו, אין יותר מה להגיד על האנימציה שהופצה השנה בארץ.
בד"כ, מגיעים סרטים מכל רחבי העולם שמצילים את המצב ומהווים כמה מהסרטים הטובים ביותר של השנה, בלי כל קשר לאנימציה. אבל לא השנה. חוץ מ'מיראי' החביב שלצערי לא העיף אותי, לא יצא לי לראות או לשמוע על אף סרט אנימציה אחר מהעולם, ואכן, לא הגיע לכאן אף סרט מרשימת 'הסרטים הלא מופצים הטובים של השנה'. מה שהופך את 2018 לשנת אנימציה די מאכזבת.
קולנוע ישראלי לא, אנימציה לא, אולי בסרטי הקומיקס נמצא נחמה?
מה, עם 'ונום' הנוראי? עם 'הפנתר השחור' הבסדר? (אוסקר? באמת?) עם 'אנטמן והצרעה' הנשכח? כנראה שלא.
אבל בינינו, בשנה שהיה לנו את 'הנוקמים: מלחמת האינסוף" הנפלא, שהיה לאירוע קולנועי אמתי, כל סרטי קומיקס אחרים פשוט פחות מעניינים. הסרט הזה הביא לנו את הנבל שמגיע לנו, את הכיף והתדהמה שכ"כ חיכינו להם, ואת האפיות והטירוף שרק סרט שמצליח לסגור כ"כ הרבה סרטים ודמויות בסרט אחד, בצורה כ"כ טובה ומספקת, יכול לעשות. כיף גדול. שגם מכין אותנו לאחד מהאירועים הגדולים של הקולנוע, ככל הנראה,של השנה הבאה.
מה גם ש'דדפול 2' היה קורע ושוב צריך גם כאן להזכיר כמה נהניתי מ'ספיידרמן: ממד העכביש'.
אז כן, גם בעולם הקומיקס היו אכזבות, אבל גם היו כמה הברקות ופאקינג 'אינסוף' אחד גדול.
למה לא הופצתם?
זאת אחת הקטגוריות האהבות עליי בכל שנה, שבה, בד"כ, מתגלים כמות לא מבוטלת של סרטים מעניינם ומעולים שלא הופצו השנה בארץ והלוואי שהיו מופצים כאן. אבל שוב, גם ברשימה הזאת, אין לי כ"כ על מה להתלונן. הלוואי שהסיבה הייתה שהפיצו את כל הסרטים האלה בארץ. הלוואי. אבל פשוט רוב הסרטים המדוברים ששמעתי עליהם או שבמקרה יצא לי לצפות בהם, לא היו מדהימים מידי וגם אם כן, פשוט מעטים מאוד:
'כיתה ח" הוא סרט חמוד לאללה וכיף מאוד לצפייה, 'בליינדסופטינג' סרט נהדר, 'חיות אמריקאיות' מגניב מאוד ו'ללא עקבות' פנטסטי. הסרטים האלה, אני חושב, יכלו להצליח כאן מאוד ובלי קשר הם מאוד מומלצים לצפייה.
אליהם אני מוסיף את 'הכנסייה החדשה', 'חינוך פריזאי' ו'גבול' הגדולים והאדירים, כל אחד בסוגו, ו"קליימקס' המטורף (שהגיע לשני הפצות בתל אביב לאחרונה ומרוב הצלחה יש לו הקרנה נוספת בשביעי לינואר. לכו לראות!) אבל אני מניח שבקושי יצליחו לגרור צופים לבתי הקולנוע בהפצות רגילות.
ותסלחו לי על ההפרעה רגע, אבל אני לגמרי לא מצליח להבין למה כולם הפכו את 'סליחה על ההפרעה' המוגזם והמופרך, שאולי יש בו לא מעט דברים טובים שהולכים לאיבוד בים של שטויות מגוחכות.
כמו כן, צריך להגיד תודה על מה שהופץ, שממש לא מובן מאליו שהגיע לכאן: 'בערה', 'המשפחה שלי', 'סטאלין מת', 'אי הכלבים', 'ג'ולייט הגרסה העירומה', 'הריבוע', 'יום נפלא', 'אשיה פנטסטית', 'על גוף ונפש', 'אהבה חסרה' ו'אהבתה מרתיחה את מי האמבט' שהיה תענוג לראות אותם על המסך הגדול וצריך להגיד תודה על האפשרות הלא תמיד מובנת מאליה.
כמו כן, נטפליקס. 'חיים פרטיים' המעניין, 'כל הנערים שאהבתי' המקסים, 'הבלדה על באסטר סקראגס' ו'העולם אחרי: הכחדה' המצוינים שכ"כ חבל שלא הופצו בקולנוע ו'רומא'. אבל 'רומא' הופץ בקולנוע למזלנו הגדול ונדבר עליו עוד בהמשך.
במאים גדולים, מה נסגר?
היו לא מעט ציפיות מבמאים גדולים ומעניינים שהציגו את סרטיהם החדשים בשנה החולפת. ציפיות שהתבררו בסוף כאכזבות לא קטנות:
אחרי 'נקמה כחולה' ו'חדר מנוחה' המצוינים, ג'רמי סלונייה אכזב עם הקשקוש המצולם נפלא שזורק רעיונות מעולים לפח, הלא הוא 'בחשכת הליל'.
אחרי 'רעב' ו'בושה' המעולים ו'12 שנים של עבדות' המעוטר, סטיב מקווין הפתיע מאוד כשלקח שחקנים אדירים ועלילה מעולה והפך אותם לפלקט יפה, עם סצנה אדירה, שלא אומרת שום דבר. בזבוז מוחלט ויהרגו אותי המבקרים שעפו על הסרט הזה.
דיוויד מקנזי הבטיח המון אחרי 'באש ובמים' המעולה שלו מלפני שנתיים. אז מה זה היה הדבר הזה 'מלחמתו של רוברט דה ברוס'?! מישהו ראה את זה מגיע? חבל.
'משפחת סופר על 2' לא היה גרוע. אבל כשמדובר בסרט של בראד בירד, 'חביב' זה לגמרי אכזבה.
אלכסנדר פן עשה השנה את 'לחיות בקטן'. מישהו זוכר את זה בכלל? הסרט הזה נעלם, בצדק, והיה לסרט הראשון של אלכסנדר פן שאני פשוט לא זוכר ממנו שום דבר, חוץ מאכזבה.
בינתיים, סיכום השנה הזה די מתסכל.
הופעות השנה:
דווקא כאן, יש תחרות קשה ומלא הופעות נהדרות.
חוואקין פיניקס היה נהדר ב'יום נפלא'.
בעיקר קולין פארל וניקול קידמן, אבל גם בארי קאיוגן, ראפיי קאסידי וסאני סולג'יק, משפחת השנה אם תרצו, שרטו את הנשמה ב'להרוג אייל קדוש'.
דניאל דיי לואיס הרשים כרגיל ב'חוטים נסתרים'.
גארי אולדמן הבריק ב'שעה אפלה'.
רמי מאלק השאיר אותי ללא מילים ב'רפסודיה בוהמית'.
תומסין הארקורט ובן פוסטר היה כ"כ טובים ב'ללא עקבות'.
ג'וש ברולין היה פנטסטי גם ב'דדפול 2' וגם ב'מלחמת האינסוף' ואפילו ב'סיקאריו 2'.
ג'ון קרסינסקי ואמילי בלאנט היו נפלאים ב'מקום שקט'.
פרנסיס מקדורמנד, סאם רוקוול ווודי הארלסון היו גדולים ב'שלושה שלטים'.
אנט בנינג בהופעת השנה הנהדרת הקבועה שלה, הפעם ב'כוכבים חיים לנצח'.
ואני יכול להמשיך ככה בלי סוף. בטוח שכחתי הופעות גדולות.
מעל כולם, שני אנשי השנה מבחינתי בעולם הקולנוע:
הראשון הוא משה פלוקנפליק שדופק שתי הופעות מושלמות, מרגשות וקורעות את הלב ב'דרייבר' וב'גאולה' והופך סרטים בינוניים למשהו שפשוט אסור לפספס. גם סיפור הרקע שלו וההתנהגות שלו כשבאנו להגיד לו תודה לאחר ההקרנה עושות את שלהן, אבל גם בלי, איזה שחקן גדול ומרגש. מדהים.
השני הוא אית'ן הוק. הגיע הזמן שהוק יקבל את האוסקר שמגיע לו. הוא היה אדיר ב'כנסייה החדשה', הוא היה מקסים ב'מודי' וב'ג'ולייט הגרסה העירומה' והוא גם הספיק לביים סרט. יש לו 354 פרויקטים בערך לשנה הבאה, אבל פשוט לא נמאס לי לראות אותו. תנו לו אוסקר כבר בחייאת.
הסרטים הטובים של השנה:
בכל שנה יש את אותה תלונה שהסרטים הגדולים של שנה שעברה כבר נשכחו וקשה להזכיר אותם בסוף השנה, כי רוצים לתת כבוד לסרטים של השנה הנוכחית. זאת טענה די טיפשית, כי אלו הסרטים שהוקרנו בארץ השנה, אז מה ההיגיון להחשיב לפי השנה האמריקאית. אבל תכלס, הסרטים הגדולים של עונת הפרסים הקודמת כבר קיבלו סוג של פרספקטיבה לעומת הסרטים הטריים שחלקם נמצאים עדיין באופוריה וקשה לשפוט אותם בצורה טובה.
בכל מקרה, קשה שלא להזכיר את 'שלושה לשטים מחוץ לאבינג מיזורי', 'צורת המים', קרא לי בשמך' ו'ליידי בירד' המרגשים והטובים. את 'אהבה חסרה', 'אהבתה מרתיחה את מי האמבט' ו'הריבוע' המיוחדים והנהדרים.
'יום נפלא', 'אי הכלבים', 'מקום שקט', 'שחור על לבן', 'סטאלין מת', 'ראלף ההורס 2', 'משימה בלתי אפשרית: התרסקות', כולם סרטים טובים ומהנים.
ונעבור לחמישייה הטובה של השנה, בערך:
לבחור חמישייה זה אף פעם לא קל. לבחור רק חמישה סרטים שאמורים להיות הפנים של הקולנוע בשנה אחת, לפחות עבורי, זה עבודה לא קלה אבל די מהנה.
"ללא עקבות' היה סרט מרתק ועם תצוגת משחק מעולות ובימוי מעולה הצליח לגעת בשקט בדיוק במקומות הנכונים. 'העולם שאחרי: הכחדה' הוא כמעט כל מה שאני אוהב ומעריך בקולנוע, אולי קצת יותר מידי. 'הבלדה' של האחים כהן הוא עוד סרט ענק של האחים הענקיים. 'המשפחה שלי' של הוריקוזה קורה-אדה, הוא עוד סרט נפלא של במאי גדול שריגש אותי נורא. 'עץ האגס הפראי' הוא וואו קולנועי מרשים ונוגע. 'ספיידרמן: ממד העכביש' ו'הנוקמים: מלחמת האינסוף' הם סרטי קומיקס גדולים, וסרטים גדולים גם בלי קשר לקומיקס, כל אחד מסיבותיו שלו. 'האופה מברלין' הוא הישראלי המצטיין של השנה. 'בערה' הוא סרט פנטסטי, גאוני ממש ואולי קצת יותר מידי מיוחד ולא נגיש שקשה לי להשאיר מחוץ לחמישייה. 'פדינגטון 2' הוא הסרט המקסים של השנה, בשנה שהיו לו לא מעט מתחרים ובכללי סרט שובה לב ופשוט נפלא.
והסרט שהיה לי הכי קשה להשאיר בחוץ: 'האדם הראשון'. דמאיין שאזל הוא מאסטר. סרטיו, כולם בעיניי, הם חלק מתהליך אחד גדול ומקיף, סרטים שמשלימים אחד את השני וכולם סוג של מסע ארוך שלא במאי יוצא מן הכלל. 'האדם הראשון', עם כל היחס היחסית פושר שהוא קיבל, הוא סרט ענק שהוציא ממני הרבה. ריגש אותי נורא, מכיל כמה מהסצנות הגדולות של השנה ועם פסקול מדהים. ועדיין, נאלצתי להשאיר אותו בחוץ. יכול להיות שמחר זה ישתנה אבל הנה החמישייה בסופו של דבר:
5. 'להרוג אייל קדוש'. יורגוס לנטימוס עושה לי בסרטיו מה שמעט מאוד במאים מצליחים לעשות (דמאיין שאזל גם נמצא בקבוצה הזאת). זה התחיל ב'שיני כלב', המשיך בטירוף ב'הלובסטר' והגיע לשיא ב'להרוג אייל קדוש'. התחושה שאני יוצא איתה מסרטיו של היווני המשוגע, היא תחושה ששמורה לסרטים גדולים באמת. תחושה שחלק ממנה אני סוחב תמיד בנוגע לסרטים האלה, הרבה אחרי שהם נגמרים.
4. 'להתראות שם למעלה'. לא יודע אם מישהו זוכר את הסרט הצרפתי המהמם והגדוש הזה, שהופץ בארץ משום מקום. אני זוכר שכבר מהטריילר שראיתי לגמרי במקרה, לא יכולתי להפסיק לחשוב על הסרט, בטח שאחרי הצפייה ועד עכשיו. השילוב של הומור וציניות מול אבדן וטרגדיות הרבה זמן לא היה כ"כ טוב. סרט ענק.
3. 'רומא'. אני חושב שכתבתי עליו מספיק בדף הביקורת, אבל לא באמת. ימים יגידו כמה הסרט הזה באמת גדול ביחס רחב יותר. מה שבטוח- הקולנוע הרבה זמן לא נראה כ"כ טוב, נכון ושייך. סיפור קטן, כמעט ולא קיים, נמרח על מסך ענק בשחור לבן מסנוור ופשוט אי אפשר, אי אפשר להוריד ממנו את העיניים, או את הלב. מדהים זאת לא מילה.
2. 'הכנסייה החדשה'. ה'נהג מונית' של הדור הנוכחי וזה אשכרה בקטע נכון וטוב. סרט שמשלב בתוכו כ"כ הרבה קולנוע שקדם לו (מברגמן ועד סקורסזה) ועושה את זה גם בכבוד גדול וגם, איכשהו, מצליח ליצור דרכם סרט שהוא לא רק הומאז' לקולנוע גדול יותר, אלא קולנוע גדול בפני עצמו.
1. 'חוטים נסתרים'. פול תומאס אנדרסון הוא אולי הבמאי הגדול של שנות ה2000. כל סרט שלו באלף הנוכחי עבד עליי בצורה כמעט מוחלטת (חוץ מסרט אחד, למען האמת). 'חוטים נסתרים' הוא עוד פסגה בקריירה של הבמאי האדיר הזה, אבל לא רק. הוא עוד פסגה בקריירה של שחקן ענק, דניאל דיי לואיס. הוא פסקול משובח, הוא צילום פנומנלי, הוא שיעור חריף ובלתי נתפס על אהבה, הוא יופי שורט שנמצא כמעט בכל פינה. הוא סרט שיצא לפני כמעט שנה ועדיין, הוא פסגת הקולנוע של 2018.
זהו, זה לא היה פשוט, אבל 2018 נגמרה. אני יכול להתלונן עד מחר על כמה היא הייתה שנה מוזרה ומאכזבת, אבל אחרי הכל, יש בה את אחת החמישיות הגדולות של העשור האחרון ועוד סרטים באמת גדולים שנשארו בסוף בחוץ.
ושנה הבאה יש לנו סיכומי עשור על הראש.
שתהיה שנה אזרחית טובה לכולם. לנו ולקולנוע.
ויש יופי של ספתח ל2019,
'לזרו השמח', כבר כאן ו'אהבה בימים קרים' ו'המועדפת' ממש מעבר לפינה.
אתה כותב ממש יפה נהניתי לקרוא
(ל"ת)
חיחי אלכסנדר פן
תודה על התמונה הויזואלית הזאת, זאת שגיאת הקלדה נפלאה
כרגיל אני מסכים איתך מאוד!!!
החמישיות שלנו כמעט זהות (״להתראות שם למעלה״ לא נמצא אצלי כי עוד לא ראיתי), וגם מבחינתי אית׳ן הוק הוא שחקן השנה.
אבל בעיקר בעיקר אני מסכים עם המסקנה שבמחשבה שטחית 2018 נראית כמו שנה קולנועית לא מוצלחת, אבל כשבוחנים זאת לעומק זאת שנה שהולידה (לפחות) שלוש יצירות מופת באמת ענקיות, ומגוון רחב מאוד של סתם סרטים מעולים. מקווה שבדיעבד היא תיזכר כאחת השנים הטובות של העשור.
בקיצור – תודה רבה על סיכום מצויין.
תודה לך!
אז מה הסרט שהחליף את 'להתראות שם למעלה' (שתעשה לעצמך טובה ותראה כמובן) בחמישייה שלך?
החמישייה שלי!
בעיקרון בעמוד שלי (הניק שלי לדעתי מוביל אליו) החמישייה שלי תיראה ככה:
5. אהבה בימים קרים
4. להרוג אייל קדוש
3. הכנסייה החדשה
2. חוטים נסתרים
1. רומא
אם ״אהבה בימים קרים״ לא נחשב כי הוא לא הופץ פה השנה, אז ״באסטר סקראגס״ יכנס במקומו
אהבה בימים קרים
היה נכנס לחמישיה בקלות אם היה מופץ השנה. עם הכמות שאהבתי אותו, סביר להניח שיהיה בחמישיה של השנה הבאה.
אבל לך תדע.
(עשוי להיות ארוך)
זאת הייתה שנה טובה.כן,כמה מהסרטים הטובים הם מהשנה שעברה (אבל זה נכון בערך לכל שנה),וכן,גם הגדולים של השנה הנוכחית לא הגיעו לפסגות של "אמא!"(אבל גם זה נכון בערך לכל שנה).אבל בסופו של דבר היה לי לא פשוט בכלל לבחור רק חמישה סרטים,וזה למרות שראיתי בסה"כ 21 מהרשימה ולמרות ששניים מסרטי השנה שלי לא נכנסו לסקר.
בנוסף,לא היה אף סרט קטסטרופה.גם הסרטים החלשים היו בעלי אלמנטים מוצלחים וניסו לעשות דברים מעניינים,אך נכשלו.
לא אהבתי-אהבה בדרכים, זמנים קשוחים באל רויאל,הכנסיה החדשה,להרוג אייל קדוש,אלמנות(החלש והסתמי ביותר השנה).
ככה ככה-דוג מן,מבוסס על סיפור אמיתי, אויבים.
חיבבתי-שלושה שלטים,רובין הוד,אהבה חסרה-אנדריי זוויאגינצב במאי מעולה לדעתי.חבל שהתסריטים שלו הרבה פחות טובים.אבל זו עדיין היתה חוויה חיובית בסך הכל.
חמישה סרטים שהיו מועמדים להיכנס (ועוד אפשרי במידה ואבצע שינויים).
ג'וני אינגליש-פשוט גאונות קומית.לא הפסקתי לצחוק.
הריבוע-לעיתים מרגיש יותר כמו אוסף סצנות מאשר סרט,אבל כל סצנה מלאה בהברקות עשירות ומגוונות.סרט ערמומי ושנון מאוד.
הנוקמים-סרט עצום, גדול מהחיים,סוחף ומרהיב,עם סיום שמותיר בהלם למרות שראיתי מעט סרטים מהפרנצ'ייז ולא היה לי קשר עמוק עם הדמויות.ככה צריכים להיות סרטי גיבורי על.
המשפחה שלי-סרט מבריק ומורכב מאוד,עם דמויות מלאות סתירות אבל גם מלאות באהבה.לא יוצא לי מהראש מאז שראיתי אותו.חבל שהצפייה עצמה היתה לעיתים מתישה.
האדם הראשון-השליש האחרון לבדו מופתי,ומזכיר ששאזל הוא זה שאשכרה ביים גם את וויפלאש וגם את לה לה לנד.שתי סצינות לספרים ומסר עמוק שלא שוכחים.(פירטתי בתחתית דף הביקורת)
החמישיה שלי.
5-להתראות שם למעלה.
קולנוע וירוטואוזי זאת לא מילה, במיוחד כשהוא הופך להיות מייצג אותנטי של דמויות שפוחדות להתמודד עם משאלת מוות כמוסה,או עם חוסר יכולת להאמין שניתן לחיות בצורה הגונה,עד ההתפתחות המרגשת ששום אשליה של מציאות לא יכולה לייצר.שיר הלל לאלו שמצליחים לחיות ולהמריא לשחקים,גם אם לפעמים זה נראה רק דמיוני.
4-אני,טוניה-הכל בסרט הזה פשוט עובד בצורה מושלמת.המשחק , הצילום, התסריט,העריכה.הכל מתחבר לסרט חצוף וחסר ברקסים,שבז לאפשרות הקיום של תמימות בעולם הציני שהוא מציג,ומותיר חומר למחשבה על חינוך,תדמית ואהבה.פצצת אנרגיה חסרת מעצורים,אחד הסרטים הסוחפים של השנים האחרונות.
3-רומא-טוב,נעשו סרטים יותר טובים לאורך ההיסטוריה,כן?
ואחרי שזה הובהר-זה עדיין סרט מעולה.אחד הסיפורים היפים ששמעתי על החשש לאבד את הילדות בשלב ההתמודדות הראשונית עם העולם האכזר, על ההתפעמות הילדותית,שהיא אולי בעצם זו הבוגרת,על רגעי היופי הפשוטים שהחיים מציעים.סרט מקסים ושובה לב.
2-על גוף ונפש-סרט מיוחד שנוגע באחד הקונפליקטים הכי עמוקים בחיים-חוסר היכולת להגיע לשגב רוחני למרות הקיום הגשמי.בניגוד לאיך שזה נשמע, הסרט לא מלא בדיונים תיאורטיים על הנושא הזה,אלא עוסק בחוויה של דמות שאינה מסוגלת לגעת ושל דמויות שנגעו כבר יותר מדי,עד לרמה של יאוש וחשש ממפגש עם טהרה.לדעתי,זו מעין גרסה של "מלאכים בשמי ברלין".מבט מלא פליאה על הקיום,של דמות חצי אלוהית שלומדת לראות פלא בכל דבר.ויותר מכל, את הפלא שבאהבה.אני לא בטוח אם הסרט מגיע לפתרון מבוסס כלשהו,אבל אני כן בטוח שהוא העביר אותי חוויה יחידה במינה,ושבצפייה שניה(לפני שבוע) התאהבתי בו עוד יותר.סרט נפלא.
1-עץ האגס הפראי-קשה קצת לכתוב על הסרט הזה לפני צפייה שניה,כי הוא כל כך עשיר ברבדים.על אף שהוא מלא בדיונים פילוסופיים,העוצמה הרגשית שלו חזקה מזו השכלתנית.סרט מפעים,עם כמות מנצחת של סצנות לפנתיאון,שמצליח לגעת בצורה עמוקה בכל כל כך הרבה נקודות אנושיות,שפורס דמויות מלאות סתירות שלומדות שעם כל הבוז שהם חשות לפעמים אחת כלפי השנייה,הם גם תמיד יכולות ללמוד זו מזו.אחרי היו זמנים באנטוליה המשעממם ושנת חורף המרתק אך חסר,נורי בילגה ג'יילאן עשה יצירת מופת.כנראה הסרט הטוב של השנה,אבל לא זה שהכי אהבתי,כי התואר הזה שמור לסרט הבא-
חינוך פריזאי-נעשו המון סרטים לאורך השנים.טובים ורעים,יפים ומכוערים, מצחיקים ומדכאים,מוזרים ושגרתיים.אבל זאת פעם ראשונה שיצא לי לראות סרט עליי.זה לא רק ברמה השטחית:אטיין בחור בן 20 שלומד קולנוע ומכור למוזיקה קלאסית.אלא גם בעיצוב האישיות שלו:חוסר הטאקט שלו,חוסר הקשב שלו לאנשים אחרים בזמן שהוא חושב על הרבה יותר מדי דברים,הפער בין כישרון ומוטיבציה למשפטים גדולים מהחיים וריקים מתוכן אמיתי,הרגשנות המוגזמת.ויותר מכל,האשליה החוזרת הזו שהנה,סוף סוף נמצא המשהו שיפיג את האבסורד של החיים:אם זו בחורה מקסימה,או המוזיקה של מאהלר,או מסיבות,או חברי נפש נאמנים,או צפייה בסרט צרפתי מופלא,שמצליח להכניס בתוכו בערך כל משפט שעבר לי בראש אי פעם וללכוד בצורה מדויקת כל כך את כל הכאב והיופי שמציעים החיים.חינוך פריזאי הוא ככל הנראה לא הסרט הכי טוב שראיתי,אבל אחרי שתי צפיות,הוא כנראה הסרט האהוב עליי ביותר בכל הזמנים.
ועוד סרט שחייבים להזכיר-גבול-סרט מבריק ויוצא דופן, שבעזרת דמיון עשיר ורבגוני מספר סיפור מרתקמצליח לפרק כל מה שנחשב למובן מאליו על אנוכיות,יופי ורוע.בלי פשטנות ובלי מטיפנות.הצילום פנומנלי.חוויה מסחררת ומרהיבה.
סרטים ישנים-בחצי השנה האחרונה, במסגרת הקורס "מבוא לקולנוע ישראלי",ראיתי לשם שינוי גם לא מעט סרטים ישראלים.אף אחד מהם לא היה יצירת מופת,אבל בהחלט אהבתי לא מעט ממה שראיתי.בלוז לחופש הגדול עצוב ויפהפה,כל ממזר מלך עגול ומרתק, שלושה ימים וילד הכאיב לי פיזית.סלאח שבתי,הם היו עשרה והחולמים הם סרטים חמודים וחינניים.מציצים וולגרי ודוחה.אוונטי פופולו סרט גרוע,אבל הצעידה על הגבעה באמת גדולה מהחיים.
ובסרטים לא ישראלים-טרנס מאליק לעיתים קצת מרגיש מקושקש,אבל הוא אדם שהייתי מאוד רוצה לפגוש.ברגמן קצת בעייתי אבל תמיד מעניין וחודר."דוח מיוחד" כנראה הספילברג הכי טוב שיצא לי לראות,הרבה בגלל שהוא לא כזה ספילברגי.פיצקרלדו אחד הסרטים הכי מתישים באופן לא מוצדק שראיתי בחיים שלי,אבל אגירה זעם האל מרהיב ומהפנט.שלושת הצבעים:כחול מותיר חותם רגשי נדיר בעוצמתו,אבל "לבן"משונה ו"אדום" סתמי.יצרים הוא טקסט פילוסופי ורק אחר כך סרט."תיאורמה" ו"הירושימה אהובתי" מוזרים ומרתקים.אודיסיאה בחלל בסדר ולא יותר.מגע של רשע אפקטיבי לחלוטין גם היום.400 המלקות משעמם.האשליה הגדולה וחלף עם הרוח התיישנו אבל שווים את זה.
טופ 10 שלי מהשנה:10-הבן של שאול.9-השיבה.8-הקו האדום.7-אגירה,זעם האל.6-שלושת הצבעים:כחול.5-פריז,טקסס.4-ימים ברקיע.3-מלאכים בשמי ברלין.2-ראן.1-פרסונה.אני נורא מתקשה לנסח לעצמי מה הסרט הזה מנסה לעשות, אבל אני יכול לספור על יד אחת את כמות הסרטים שטלטלו אותי ככה.אחד הגדולים שנעשו בוודאות.
הכי גרוע שראיתי השנה-פול מטאל ג'אקט.חצי ראשון מונוטוני וצעקני ומלא שחקנים גרועים,חצי שני שלא קשור לכלום ונטול דמויות שאכפת לי מהן.
כמובן, תודה רבה לכותבים על תוכן מושקע, מעניין ומגוון.אין עליכם.וגם למגיבים על התגובות המרתקות.
שתהיה שנה נהדרת.
אדון דיקטטור אתה תצא מפה עם ה"אוונטי פופולו סרט גרוע" שלך ולא תחזור עד שתתנצל, שמעת?!
ככה לא מדברים בבית ספרנו! עכשיו לך ותכתוב את האינטרנציונל על הלוח 38 פעמים.
האחרון שאמר לי להתנצל הושלך למאכל ברווזים
וסולק מהממלכה בבושת פנים (בסדר הזה).אבל מכיוון שכאן זה תחום השיפוט שלך,עדיף שאזהר.אני מתנצל.
ואני אשמח לשמוע למה אתה כל כך אוהב את הסרט הזה,שמכל הסרטים שהזכרתי בתגובה דווקא הוא הקפיץ לך את הפיוז.בעיניי הוא היה דידקטי ופשטני(אני מוכן לתת את הקרדיט גם למונולוג של שיילוק שהיה לא רע).
ואני לא הולך לכתוב על הלוח שום אינטרנציונל.אני אוהד מכבי,אקח ת'פטיש,אשבור ת'מגל,אין אף פועל ברחובות…
הדידקטיות היחידה של אוונטי היא בסיום שלו
שאכן, הייתי חותך. חוץ מזה מדובר ביצירת מופת ובקלות בסרט הישראלי הכי טוב. סרט שרחוק מדידקטיות (הרי לאורך הסרט לא ממש מוצגים "רעים", אלא רק חוסר הבנה וחמלה אנושית – בניגוד לסוף) ורחוק מפשטנות ומלא בדברים שנדיר למצוא בארץ – נקודת מבט מקורית (בטח לזמנה), משחק נפלא שלא מרגיש "ישראלי" (כי הוא לא), ותסריט חכם להפליא.
הכל קורס בסיום, אבל היופי באוונטי היא שאפשר די בקלות לסיים כמה רגעים לפני ושום דבר בסרט לא נפגם. זה סרט נפלא, עם סצנת פוסט קרדיטים מטומטמת, ומטומטם יותר הייתה ההחלטה לשים אותה בתוך הסרט. אבל זה לא מוריד מהכוח של כל מה שבא לפני.
לא מוצגים רעים,אני מסכים.אבל חיילי צהל מוצגים באופו מאוד פשטני כעדר גס ופרוע שנהנה מדברים טיפשיים.המצרים,לעומת זאת, מוצגים כצמד מלא חמלה ואנושיות חיובית (למרות שגם הם קצת מטומטמים).
אז בכלל לא נעלבתי בשם חיילי צהל.שהסרט יגיד מה שבא לו.בכללי פוליטיקה לא מעניינת אותי כל כך,בפרט כשאני צופה בסרטים.אבל לאורך רוב הסרט הרגשתי כאילו צועקים לי באוזן עם מגפון "שים לב!המצרים מתנהגים כמו בני אדם וחיילי צהל כמו בהמות!".זה היה נורא דיכוטומי וגם לא הרגיש מתאים למסר היותר מורכב שעובר בסצינת הגבעה(שהיא,שוב,באמת סצנה לפנתיאון.לא רק הישראלי)
הסרט לועג לא רק לישראלים אבל
גם החברה מחו"ל וגם המצרים מוצגים ממש לא משהו כאן (הרבה מהסצנות מציגות אותם בצורה גרוטסקית כשני מוקיונים שלא מבינים כלום). זה אולי בולט יותר בנקודת המבט של ישראלים מהצד שלך, אבל הסרט מציג את המלחמה (ואחריתה) כמקום שמבלים בו אנשים מבולבלים, טיפשים, שרק מחפשים דברים אחרים – ובכל זאת ראויים לחמלה, יכולים להתחבר ולראות את הטוב בשני.
הטיפשות של המצרים אבל מוצגת כמשהו משעש ולא מזיק
ומעניקה לסרט את הממד הקומי שלו.
ואילו הטיפשות של הישראלים מוצגת כוולגרית ומתנשאת.זה בולט במיוחד בפגישה הראשונה של המצרים עם החיילים שיורים בהם.
אני לא תפסתי את זה ככה
הטיפשות של שניהם מוצגת לא פעם כוולגרית ומתנשאת משני הצדדים, ושל הכוחות הנייטרלים כהכי וולגרית ומתנשאת מכולם.
אפשרי, אגב, שהבמאי ידע שההיכרות של הצופים תדע לצייר תמונה מלאה יותר של החיילים ולכן הוא לא הרגיש צורך להדגיש כמה הם טובים ומיוחדים. בסופו של דבר, לא הרגשתי התאכזרות או עיוות מיוחד של החיילים באוונטי (בטח לא ביחס, נגיד, ל"פוקסטרוט"). הם מוצגים כבני אדם שבדיוק יצאו ממלחמה, קצת חשדנים אבל בסופו של דבר הטוב עולה על הרע בהם.
טוב,סביר להניח שזה באמת הכיוון שהסרט ניסה ללכת אליו
אבל עליי לפחות זה לא עבד כמעט בכלל וצידי המתרס כאן בהחלט מוצגים עם הטיה ברורה לטובת המצרים.
אבל כנראה שאין יותר לאן להתקדם מפה.
סיכום 2018
נלך לפי הפורמט של עוף בשומשום.
אז מסתבר שראיתי השנה 43 סרטים, אבל אני מעריך שראיתי משהו לפחות 20 מתוכם רק בנובמבר-דצמבר.
לא ראיתי: פספסתי השנה סרטים כמו "חוטים נסתרים", "הכנסייה החדשה" ו"בליינדספוטינג" אבל הדבר שאני הכי מבאס אותי השנה הוא שלא ראיתי אף סרט ישראלי, מביך.
לא אהבתי: בגלל שלא היה לי הרבה זמן לסרטים השנה, החלטתי לוותר מראש על סרטים שלא עניינו אותי או לא חשבתי שאהנה מהם. "ונום", "חיות הפלא 2" ו"עולם היורה 2"- תודה שבזבזתם לי זמן וכסף.
ככה ככה: מצד אחד לא שנאתי את "פרדוקס קלוברפילד", "הטורף" או "בחזרה מטואיצ'י", מצד שני לא התלהבתי מ"האדם הראשון", "רומא" ו"הפנתר השחור". לעומת הסרטים האלה שלא נחקקו בזכרוני, מ"יום נפלא" ו"תעלומה בסילבר לייק" מאוד נהנתי ברגעים מסויימים אבל גם היו לי לא מעט בעיות איתם- ולכן אני לא יכול לשים אותם תחת "אהבתי" או "לא אהבתי".
עוד בקטגוריה: "רפסודיה בוהמית", "זמנים קשוחים באל רויאל" ו"העיתון"
אהבתי: השנה היו הרבה סרטים שאהבתי, "חיפוש", "ליידי בירד", "הכחדה", "משימה בלתי אפשרית: התרסקות", "מקום שקט" ו"צורת המים" גם כמעט נכנסו לחמישייה שלי. יופי של שנה!
עוד בקטגוריה: "אי הכלבים", "אלמנות", "אנטמן והצרעה", "דדפול 2", "האחים סיסטרז", "הבלדה על באסטר סקראגס", "הג'נטלמן והאקדח", חי בסרט", "כוכב נולד", "כיתה ח'", "משודרג", "משפחת סופר על 2", "סליחה על ההפרעה", "ספיידרמן: ממד העכביש", "קריד 2", "שחור על לבן", "שחקן מספר אחת" ו"שעה אפלה"
הופעות:
טוני קולט, "תורשתי"
פרנסס מקדורמנד, "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי"
ג'ון צ'ו, "חיפוש"
החמישייה:
5.הנוקמים: מלחמת האינסוף
4.אני, טוניה
3.שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי
2.תורשתי
1.להרוג אייל קדוש
לא ראיתי הרבה סרטים השנה,
סך הכל 8:
אי הכלבים – לא מתחבר לסגנון של ווס, אבל אני בהחלט יכול להבין את מי שכן אהב. ככה-ככה.
הנוקמים – הפסקתי באמצע מסיבות שאינן תלויות בי. אני כנראה לא נמצא עמוק מספיק בעולם של מארוול, אבל, שוב, אני בהחלט יכול להבין את מי שכן אהב. ככה-ככה.
הקדמונים – מטופש בקונספט, אבל עושה את העבודה. אהבתי. והופעה מצוינת של טום הידלסטון בתור הנבל (עוד סיבה לא לאהוב את מלחמת האינסוף).
כוח הטיטאנים – מטופש, מצחיק וגאה בכך. בחמישיה שלי. והופעה מוצלחת של וויל ארנט בתור הנבל (ושל סטן לי בתור סטן לי בתור סטן לי).
לאהוב את וינסנט – סרט למי שאוהב את וינסנט. אהבתי.
משפחת סופרעל – כל מה שהיה בראשון, חוץ מהעלילה והנבל, אבל התינוק מפצה בהחלט. ככה-ככה (והופעה מזעזעת של הולי האנטר בתור נערת הגומי).
סטאלין מת – קומדיה בגרוש, ואפילו לא מצחיק. לא אהבתי.
שעה אפלה – הסיפור מצליח לְסוּפַּר בצורה מעוררת עניין, ההופעה של גארי אודלמן בתור צ'רצ'יל מעולה. בחמישיה שלי (כן, יש לי רק שני סרטים בחמישיה). והופעה מעולה של גארי אודלמן בתור צ'רצ'יל.
שאר החמישייה מן הסתם מורכבת מסרטים שעוד לא ראיתי, כמו ספיידרמן, ראלף ההורס, הבלתי רשמיים, מרי פופינס או פדינגטון…
השנה בדברים שהם לא השנה
השנה ראיתי הרבה סרטים, אבל בניגוד לילדים המגניבים והרלוונטים רובם המוחלט של הסרטים הם סרטים "ישנים" – בין אם בשנה אחת או שתיים ובין אם במאה שנה או יותר. בהכללה, על כל סרט מ-2018 שראיתי, ראיתי שני סרטים ישנים. באתר קצת קשה (וחסר סיבה?) לפתוח את כל הסרטים האלה כל פעם שראיתי אותם, אבל אני כן חושב שאפשר לנצל את סיכום השנה שלי שלא יעלה ככתבה עוד רגע בשביל להסתכל על הפערים הקולנועים שסגרתי, ומי המנצחים, החורים הגדולים ומי זה שטויות במיץ. על פי חוק ה-10%, שאומר שעל כל 10 סרטים שאני רואה מז'אנר או שנה אני יכול להמליץ על אחד, צמצמתי את הרשימה של המומלצים ל20. שאר הרשימות במספרים אקראיים כי ככה.
נתחיל מהשלילי – הסרטים שהכי גרועים (או, נו, שלא אהבתי. אל תהיו קשים) מהשנה האחרונה:
אולימיפיה (1938) – זה הקולנוע שכולנו אמורים לסלוח ללני ריפנשטל על שיתוף פעולה עם הנאצים עבורו? וואו, תודה אבל לא. זה כמעט פשע מלחמה בפני עצמו, ושום דבר שלא משתווה לצפייה באולמיפיאדה בזמן אמת.
קייט מגלמת את קריסטן (2016) – כמו פרק של "מראה שחורה" שנכשל אפילו יותר מהדרכים בהם פרקים של "מראה שחורה" נכשלים. ניסיון לבעוט לצופים לפרצוף ולגרום להם להרגיש רע על תאוות הדם שלא הייתה להם כשהם נכנסו לסרט, מה אתם רוצים ממני.
ומפיר (1932) – יש מצב שדרייר הוא הבמאי הכי מוערך יתר על המידה שעבד במדיום, למרות מתחרים קשים בתחום מאזורי צרפת וארה"ב. מצד שני, "גרטרוד" ו"אורדט" דווקא כן אשכרה מעניינים.
ללא שמש (1983) – "איזה מצחיקולים היפנים האלה נכון אני מאוד עמוק אם אני רושם את זה במכתב ואז מקריא את זה בקול רציני???" לא. לא אתה לא.
מקרה אשה (1969) – כי למה רק שהצרפתים יסבלו מסרטים שכאלה #1
המפלצת של פרנקשטיין (1981) – עומד בגאון לצד "החדר" כסרט ששום דבר לא עובד בו.
טוקי בוקי (1973) – כי למה רק שצרפתים יסבלו מסרטים שכאלה #2
"רק עכשיו?" – הסרטים הכי פופולריים שמוזר שלא ראיתי עד עכשיו
מועמדים חזקים כמו "אפקט הפרפר", "נוטינג היל", "זומבילנד","פי", "המדרון", "הזדמנות שנייה", "שכחו אותי בבית" ו"לזמן את הרוע" כולם ראויים למקום הראשון, אבל בנימה אישית אני מרגיש קצת כמו בן בלאי שלקח לי 16 שנה לראות את הסרט של אמא שלי "טהורה".
רשימת הסרטים הבאים בתור שמאוד מומלצים ללא סייג אבל לא הכי מומלצים:
בדם קר, טעם רע, החתול השחור (1934), הג'וב האיטלקי (1969), Sawdust and Tinsel, העגורים עפים, Sansho The Bailiff, Kuroneko, Cairo Station, Gaslight, Seven Chances, מלכי הדרך, ג'ונגל האספלט, מר קליין, זולו, שנים ארוכות של אירוסין, דיוקנו של ג'ייסון, מסע אלונקות, The Wiz, פוקסי בראון, Our Song, ונדי ולוסי, ג'אנגו (1966), זכארי היקר, טימבקטו, The Sorrow and The Pity, מותו של ביורוקרט, זאוטיצ'י, Summer Hours, חג שמח, האזרח רות, מטורפוליטין, מגע של חטא.
ו20 הסרטים (לא מדורגים) הכי טובים שראיתי בשנה האחרונה (והם לא מהשנה האחרונה):
חמשת המכשולים (2003) – הבלתי אפשרי קרה – לארס פון טרייר עשה סרט שבו לא מתחשק לך לתת לו בסוף הסרט סטירה. סרט שיש בו ענווה, אהבה ויופי שלא מוכתם בשטיקים הרגילים שלו למרות שכולם נמצאים פה.
משהו פראי (1987) – קומדיה רומנטית שהופכת לאט לאט למשהו דפוק ונפלא לחלוטין שכנראה עיצב מחדש לא מעט מהז'אנר והגדיר מחדש מה אפשר וצריך לעשות איתו.
מהיר, זול, וללא שליטה (1997) – אף אחד לא עושה סרטים תיעודיים כמו ארול מוריס, גם אחרי 20 שנה.
Kahaani – רוב הטוויסטים בסרטים הודים ברורים מהפריים הראשון של הסרט, אבל קאהאאני הראה שגם להודים יש קלף אחד או שניים בשרוול. אבל גם חוץ מדיון ההפתעות – סרט מתח ששם אותך על קצה המושב עם הופעה ראשית נפלאה. מסוג הסרטים שהיו קוראים להם חיקוי של "נעלמת", אם הוא לא היה יוצא שנתיים לפניו.
קליאו מ-5 עד 7 – העובדה שאניס ורדה נהפכה להערת שוליים ולא לקובעת הטון של הגל החדש הצרפתי מסבירה את כל הבעיה בקולנוע של המדינה הזאת. פנינה קולנועית שיותר טובה מכל שטות שגודאר יצא אי פעם. וגם מהסרטים הטובים שלו.
סיפור רוחות סיני (1987) – "מה אם "מוות אכזרי", אבל בסין העתיקה" זה כל מה שאני צריך שסרט יציע לי.
אל דורדו (1963) – פססססט ילדים, מסתבר שעשו קולנוע ישראלי טוב גם לפני שנת 2000. הפיצו את הבשורה.
פאן-פאן לה טוליפ (1952) – כיף צבעוני וחסר מחשבה אבל עם כמות לא סבירה של קסם ושרמנטיות.
פאיזה (1946) – שישה סיפורי מלחמה שאף פעם לא מתחברים עלילתית ובכל זאת מתחברים למשהו גדול ומעורר יראה. כנראה הסרט האהוב עליי מהניאו-ריאליזם האיטלקי, נכון להיום. בפער די ניכר.
Shock Corridor – אחרי יותר מדי ניסיונות מרים עם סרטי אקספולטיישן שבהם אתה מגלה שבגדול הסרטים די מצדיקים את התארים המפוקפקים שלהם, נחמד למצוא אב טיפוס לסרטי הנצלנות שמצליח לפרוץ את הגימיק שלו ולנצל את הנצלנות שלו כדי להתפרש בבוץ שיש בבני האדם בצורה שאף סרט מעונב לא היה יכול.
הנידון למוות ברח (1956) – אוקיי, כן, יש ברשימה הזאת הרבה סרטים צרפתיים יחסית למישהו ששונא את רוב מה שהלך שם בתקופה ההיא. מה לעשות, מדי פעם הם מצליחים. לרוב כשקוראים להם "רובר ברסון".
בהצלחה מחר (2002) – סרט פשע נוער אינדי שמצליח לחמוק מהרוב המוחלט של כל הקלישאות של פשע נוער אינדי. בונוס: בעצם זה פריקוול לסדרת מהיר ועצבני!
להחזיק ולאבד (1944) – טוב, יהיה לכם קשה להוציא ממני מילה רעה על בוגארט.
I am a fugitive of a chain gang (1932) – וואו. אגרוף ללב, התקפה קולנועית חסרת רחמים ויצירה קולנועית יותר צינית מרוב הסרטים שיצאו אי פעם.
אור מן ההפקר (1973) – הנוגדן לסרטי הבורקס של התקופה, שחבל שלא מהדהד ומוכר יותר.
סנג'ורו (1962) – קורוסאווה, זה לא הוגן שאתה יכול לקחת את אותו קונספט די בסיסי של "סמוראי מגיע לסיטואציה ועוזר לאנשים במצוקה" וליצור איזה שבע יצירות מופת שונות על בסיס הרעיון הזה. תשאיר משהו לאחרים.
קליאופטרה (1970) – המוח שלי עדיין לא החלים מההתקפה הויזואלית הזאת. הסרט הכי מטורף שראיתי בשנה האחרונה, ואולי יותר מזה.
הרוצחים (1947) – פילם נואר זה כיף, פילם נואר זה נפלא.
רונוי קנשין (2012) – למה לעזאזל שעיבוד לייב אקשן לסדרת אנימה לא מוערכת יהיה כל כך טוב? מי ישב והחליט להשקיע כל כך בזה ואיך אפשר להודות לו?
ססיל בי. דימנטד (2000)- יש (מעט) אנשים שעושים קולנוע יותר טוב מג'ון ווטרס, אבל אף אחד לא עושה קולנוע בדיוק כמו ג'ון ווטרס. וכשהוא לא מקצין לגרוטסקות כמו "פלמינגו ורודים", הוא יוצר יצירה פרועה שמלאה באהבה לקולנוע, טירוף, קיצוניות ויצירתיות כמו שרק הוא יכול.
מההההה
תעביר מהר את 'נסורת ונצנצים' או בשמו היותר נהדר 'הלילה העירום' לרשימת הכי מומלצים וכמה שיותר מהר. גם לי יצא להשלים אותו השנה והוא חתיכת סרט אדיר.
בכל מקרה, מסכים איתך כאן על כ"כ הרבה (בעיקר על ברסון, קליאופטרה, הרוצחים, ססיל דה. דימנטד וסנג'ורו) וגם עם כמה פחות (אל דורדו, חמשת המכשולים) ופשוט כיף ונדיר להיתקל בפוסט כזה עם כ"כ הרבה סרטים ישנים וטובים שאפשר לדבר עליהם כ"כ הרבה, ויש גם כמה שאני צריך להשלים ועשית חשק גדול. תודה!
אני לא ממש מתווכח שהוא סרט אדיר
אני פשוט חושב שהיו אדירים ממנו. או יותר נכון – סרטים אדירים שיותר אהבתי מה שהם עושים מנקודת מבט אישית.
אה, ועל לא דבר :)
(ל"ת)
לא ראיתי הרבה מכל הרשימה הזאת
אבל לפחות ראיתי את טהורה :)
אה, כן, התלבטתי אם המלצה שלי ל"טהורה" כסרט נהדר יכולה איכשהו להיחשב באמת
אבל מכיוון שאני גם לא רוצה לתת את הרושם ההפוך בטעות: מאוד אהבתי את הסרט, ואני ממליץ עליו לעוד אנשים, ואני לא חושב שיש לזה קשר לעובדה שאני חב את חיי לבמאית, אבל מה אני יודע.
טריוויה אקראית: בתחילת הסרט מראים את אחותי הקטנה באמבט, ומבקר כלשהו דיבר על הסצנה במונחים של "ואז הבמאית עשתה אמבטיה לבת שלה" – אז זהו, שזה אבא שלי.
שהוא מהסרטים התיעודים הישראלים הטובים שראיתי,
וזמין לצפייה בעלות נמוכה באתר פילמדי.
אני משתמש בו ללמד שיטות מחקר איכותניות, אבל האמת, כל תירוץ לצפות בו הוא תירוץ טוב.
סיכום קטן של השנה
הסרט שהכי אהבתי – שחור על לבן שהוא סרט נוקב ביקורתי אך לצד זה גם קליל ומאוד כפי אשר מציג בצורה מאוד חכמה את השסע החברתי העמוק בארצות הברית בעבר וגם כיום .
הסרט הישראלי שהכי אהבתי – מוטלים בספק מכיוון שהסרט הזה זעזעה אותי וגרם לי לחשוב עליו המון זמן לאחר הצפייה . רן דנקר משחק בסרט באופן מקסים ונהדר והסרט מציג באופן מרגש תופעות חברתיות שונות הקשורות לנוער השוליים הישראלי כמו בעיות כלכליות ,נטישה הורית , עבריינות ושיקום חברתי .
מבחינתי סרטי השחור לבן השונים כמו רומא או אהבה בימים קרים היו פשוט מעולים השנה והוכיחו שגם כיום סרטי שחור לבן הם דרך מצוינת ונפלא לביטוי ויזואלי ואומנותי . מאוד התבאסתי שסרטים רבים כמו סרטי אינדי שונים לא פורסמו בארץ ואני מקווה שאולי הם יגיעו לסינמטקים השונים . לקראת השנה הבא אני מאוד מצפה לסרט החדש של טרנטינו וגם כמובן לנוקמים החדש אשר יפורסם באפריל לצד העונה האחרונה של משחקי הכס וגם לצד קיומן של הבחירות כך שבחודש אפריל היה אקשן .
סיכום שנתי!
השנה הזו עברה כל כך מהר, אני עדיין בהלם שמסכמים אותה, ובעיקר מכך שינואר כבר התחיל בזמן שהתעצלתי לכתוב. שנה שעברה דחיתי את כתיבת הסיכום עד שכבר שכחתי ממנו, ואני די מאוכזב מכך, אז השנה אני משתדל לסיים את זה לפני שאוותר על זה.
בכל זאת, חלק מהכיף הוא גם להסתכל על זה בשנים שאחרי (כל עוד מוצאים את זה בים התגובות פה!).
השנה הזאת הייתה חלשה מקודמתה, בה ראיתי יותר מ70 סרטים. הפעם התמקדתי יותר בגיימינג וקצת הורדתי את הגז מהקולנוע, מה שאומר שחזרתי למספר הסולידי של 36 סרטים. זה עדיין קצת יותר מ2016, בה ראיתי רק 30 סרטים, אז לפחות אני לא עושה רגרסיה, ואולי זה העיקר. את כל הסרטים האלה ראיתי בקולנוע ללא יוצא מן הכלל, לפעמים אפילו כמה פעמים (אני מסתכל עליכם, סרטי הקומיקס), אז יצא שכן הייתי בקולנוע הרבה השנה, סך הכל.
ובכלל, המון סרטים ראיתי דרך נטפליקס, רבים מהם קלאסיקות שרק עכשיו יצא לי להשלים. אז בכל זאת שנה פוריה.
החמישייה הזוכה הפעם היא:
אי הכלבים – לקולנוע של ווס אנדרסון תמיד יש מקום חם בלב שלי, בעיקר כשמדובר בסטופ מושן. הטרנד כרגע הוא שסרט סטופ מושן תופס מקום בחמישייה שלי אם הוא מוצלח, כמו שהיה עם קובו שנה שעברה, ואין יותר מרוצה ממני על הטרנד הזה.
אי הכלבים היה סרט מקסים ויצירתי, שהציג את האסתטיקה והסגנון המקורי של אנדרסון בצורה הטובה ביותר. הדיבוב היה פנטסטי, עם קאסט מרשים של מדבבים מוצלחים, והסרט לא נשען רק על הסגנון של הבמאי וגם מספק עלילה מצוינת עם מוטיבים פוליטיים וסביבתיים חזקים שרק משפרים את החוויה.
ראיתי את הסרט במהלך חופשה מדהימה באמסטרדם, וזה בכל זאת ההיילייט שלי ממנה. אם זה לא אומר הרבה על הסרט, אני לא יודע מה כן. פשוט יצירה נפלאה.
דדפול 2 – בפעם שעברה דדפול לא הצליח להשתחל לתוך החמישייה שלי, אבל הסיקוול מצליח בגדול. אני עדיין לא בטוח אם הוא מוצלח מהקודם כסרט, אבל הוא בהחלט הרבה יותר מצחיק ממנו. זה יותר כמו מופע קומי בכיכובו של ראיין ריינולדס.
אם סרט דדפול הראשון היה היכרות לדמות וכמה ניסיונות לשבירת קיר רביעי, הסרט השני לוחץ על הגז עד הסוף ודוהר קדימה ללא מעצורים. צחקתי יותר, נהניתי יותר, המשחק היה יותר מוצלח לדעתי והעלילה הייתה הרבה יותר כיפית. המקום של הסרט הראשון במקומו מונח כאחד שהתחיל את זה, אבל אין לי ספק שגם בלי ההשוואה לראשון, הסרט השני היה אחד הסרטים שהכי נהניתי מהם השנה.
שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי – אני חושב שזה די צפוי שהחמישייה שלי תהיה מורכבת מסרטי קומיקס ואנימציה השנה (ובכנות, כנראה שלושה שלטים היה מתחלף במיראי אם הוא היה בסקר, אבל עוד על זה יותר מאוחר) ועדיין ראיתי לנכון למצוא מקום לסרט הזה ביניהם, כי הוא פשוט כל כך טוב. בין אם זה המשחק, הבימוי, הצילום, הזכרתי את המשחק? – מדובר בסרט שלא עזב אותי הרבה אחרי שראיתי אותו בהקרנת עין הדג בתחילת השנה.
מקדורמנד לוקחת את הופעת השנה בקלות, ואם היה לי עוד מקום ברשימה הייתי נותן אותו לרוקוול. אבל הסרט לא מסתמך רק על ההופעות המרשימות של הקאסט, והעלילה מותחת לכל אורכה ובעיקר מחטיפה אגרוף בבטן עם כמה סצנות קשות ביותר. השיא האמוציונלי שהסרט מגיע אליו הדהים אותי, והיו כמה הפגנות אלימות שגרמו ללסת שלי ליפול. זה לא סרט לבעלי לב חלש (חברה שלי ממה לא נהנתה ממה שהיא ראתה) אבל אני מאוד מעריך אותו על התעוזה שלו, ובעיקר על הפאנץ' שלו. סרט אדיר.
ספיידרמן: מימד העכביש – אחחח איזה סרט. אין לי דבר אחד רע להגיד עליו. אני עדיין צריך צפייה נוספת כדי לראות הכל בלי להתלהב כמו ילד קטן, ועדיין לא חושב שאמצא הרבה דברים לנטפק. זה הסרט המושלם לאוהבי ספיידרמן, סרט אנימציה שמשתמש במדיום בצורה יפהפייה ומקורית, שעושה כבוד לדמות האלמותית של גיבור העל המתבגר ובעיקר מספק למעריצים את מה שרצינו כל השנים האלה. סוני סוף סוף מצאו את הזהב.
10/10. סרט הספיידרמן הכי טוב עד עכשיו. טום הולנד, תצטרך להפגיז עם הומקאמינג החדש כדי לעבור את ההצלחה הזאת.
אינפיניטי וור – יכול להיות שאחליט שאני מעדיף את ספיידרמן אחרי צפייה שנייה, וזה יהיה בסדר. אבל כרגע אין ספק שזה הסרט האהוב עליי השנה. טוב, זה לא סתם סרט, זה היה אירוע קולנועי; ראיתי אותו כבר שלוש פעמים ועדיין לא הספיק לי, וכל פעם הקהל לא אכזב עם התשואות וההתלהבות.
הסרט הזה הפתיע אותי כמו שאף סרט אחר השנה לא הפתיע אותי. בתור חובב קומיקס, השיאים שלו הרימו אותי יותר מכל סרט קומיקס שיצא עד עכשיו, ממארוול או בכלל. ת'אנוס נבל מאיים ומרתק, האקשן היה פצצה של אדרנלין והסוף ריסק לי את הלב. אז כן, זה רק סרט קומיקס, ההשלכות לא אמיתיות וכל זה. אבל לא הייתי המום ככה מסרט קומיקס עד אז ולא יודע אם אהיה המום ככה בעתיד. הסרט הזה היה הדבר הכי טוב שקרה לי השנה בקולנוע, ואני כל כך שמח שחוויתי אותו עם כל מי שיכולתי. אפשר שוב בבקשה?
מבחינת ההופעות, ניסיתי לתת איתן במה לשחקנים שהיו המרכז של סרטים שאני לא יודע אם היו עובדים בלעדיהם. מדובר בהופעות שמבחינתי עיצבו את הסרטים האלה ובלטו הרבה מעבר להופעות בסרטים אחרים שראיתי השנה.
אם היה עוד מקום, הייתי נותן גם לסם רוקוול ב"שלושה שלטים", לרמי מאלק ב"רפסודיה בוהמית", לגארי אולדמן ב"שעה אפלה", ועם כמה שהסרט היה קונטרוברסלי, אני חושב שלאקית' סטנפילד הפגיז ב"סליחה על ההפרעה". שווה גם לציין את סירשה רונן שהקסימה אותי ב"ליידי בירד", ומגיע קצת כבוד ישראלי לרן דנקר על התפקיד שלו ב"מוטלים בספק". אבל הם לא הבחירות שלי. הבחירות הן:
דניאל רדקליף, על התפקיד הענק שלו ב"בחזרה מטואיצ'י". הסרט עצמו מוצלח, אבל הוא הרבה יותר טוב בזכות רדקליף, שמשקיע את הנשמה בתפקיד הזה. הוא ממש דחף את עצמו ושמים לב לזה. זו הייתה הופעה מדהימה, אפילו מרגשת לפעמים, ובאמת שרדקליף הוא האחרון שציפיתי ממנו לדבר כזה. בהחלט מגיע לו מקום ברשימה הזו.
פרנסס מקדורמנד, על תפקיד מדהים ב"שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי". הקשיחות והחוסן החיצוני לצד רגעים של כאב ואמוציונליות, הקשת הרגשית שלה הייתה מרשימה והפכה את הסרט להרבה יותר חזק וכואב ממה שהוא היה בלעדיה. היו הרבה שחקנים טובים בקאסט הזה, והיא בכל זאת בלטה מעל כולם. תפקיד ראשי מצוין ובעיניי, אפילו יותר טוב מהאחד שלה ב'פארגו'. המקום שלה ברשימה הזו היה מובטח עוד בינואר, וידעתי ששום דבר לא ישנה את זה.
סטיב קארל, על כך שגרם לי לבכות ב"חברים לחיים". אני לא המעריץ הכי גדול של לינקלייטר, ואת הסרט ניסיתי בהמלצת האתר (תודה יונתן!). גם פישבורן וגם קרנסטון עושים תפקידים טובים, אבל סטיב קארל היה הכוכב עם האינטימיות והעדינות שהדמות שלו ייצרה, לצד הצגה אמינה וכואבת של אבל. אחת הסצנות האחרונות בסרט פשוט שברה אותי, וזה היה לחלוטין בגללו. הסרט היה מצחיק ועצוב, אבל הוא היה השחקן שהביא את השיאים לעצב ולשמחה גם יחד, ועל כך הוא זוכה במקום ברשימה.
מבחינת סרטים נוספים השנה שאשמח לדבר עליהם, חייבים להתחיל עם "מיראי". הפנינה החדשה של הוסודה היא אחד הסרטים הטובים ביותר שהוא הוציא, ופרויקט מקסים מלא באנושיות ושמחת חיים. הוסודה מציג את העולם הילדותי והתמים בכזה חן שקשה שלא להתרגש רק מההבעות על פני הדמויות, בעיקר על פניו של קון הצעיר. ואם כבר האנימציה, היא יפהפייה, צבעונית וזורמת, מדגישה את הדמיון הרב בסרט אך גם מוחשית ומדויקת, עם ניואנסים ממש מרשימים שרק משפרים את חווית הצפייה. הסרט הזה עוד ייזכר כקלאסיקה לדעתי, ואני מקווה שהוא יגיע לכמה שיותר אנשים. הוא מילא אותי באושר אמיתי במהלך הצפייה ואחריה, וזו המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת לסרט לדעתי.
סרט נוסף שאשמח לתת לו במה הוא "העולם שאחרי: הכחדה" (איזה תרגום גרוע) שעלה השנה בנטפליקס. אקס מאכינה של הבמאי אלכס גארלנד היה אחד הסרטים האהובים עליי בשנה שהוא יצא, ומאז חיכיתי לסרט נוסף של אותו במאי מיוחד ויצירתי. אני תמיד מתלהב מפרויקטים חדשים של מד"ב, והפעם גארלנד גייס את נטלי פורטמן לעיבוד לספר מד"ב סביר ושיפר את הספר עשרות מונים.
מדובר בחוויה סוריאליסטית ומרתקת, עם שפה ויזואלית משונה שמהפנטת את הצופה. ההופעות אמנם לא אחידות והתסריט קצת חלש, אבל הסרט מפצה על כך עם זגזוג בין ז'אנרים ושמירה על סקרנות זהירה מצד הצופה לצד רמת מתח גבוהה שעולה בהדרגה ככל שהסרט מתקדם, עד סצנת שיא אחת שלא שכחתי לכל שאר השנה. שום דבר השנה לא הפחיד אותי כמו הסצנה הזאת, והטרור שהרגשתי לא יימחק מזכרוני בקלות.
גארלנד מאוד הרשים אותי עם היצירה הזו, גם אם היא לא מושלמת, ואני מקווה לראות אותו יוצר דברים דומים בעתיד.
הסרט האחרון שאני רוצה לדבר עליו הוא "סליחה על ההפרעה", שהשלמתי רק לפני חודש וקצת. מדובר בסרט מאוד קונטרוברסלי בעיקר בגלל הכיוון שהוא לוקח, אבל אני אהבתי אותו לכל אורכו. ביקורת חברתית חריפה לצד דיאלוגים שנונים ביותר והרבה תשומת לב לפרטים, יחד עם הופעות נהדרות של הקאסט ובעיקר של לאקית' סטנפילד שעושה פלאים עם התסריט שניתן לו.
אני יודע שהדעה הזו לא תהיה שותפה לכל מי שיקרא את זה, והסרט בהחלט פילג את הקהל שלו עם הכיוון שהוא לקח, אבל אני ממש אהבתי את הסוריאליזם כדרך להדגיש את מסרי המחאה של הסרט. אין ספק שהסוף הזה השאיר אותי המום ועם צורך עז לחלוק את התדהמה שלי (מה שהיה קשה בהתחשב בכך שאין יותר 'ספוילרים' מזה). שמח שתפסתי את הסרט הזה בקולנוע, דרך מצוינת לסיים את השנה.
היו הרבה סרטים טובים השנה, והרבה הפתעות קטנות, אז אפילו אתן כמה הערות בקטנה על דברים שאהבתי:
– מבחינת סרטי אנימציה, ממש אהבתי את "ראלף שובר את האינטרנט", ו"משפחת סופר על 2" כמעט והתעלה על המקור מבחינתי.
– "משימה בלתי אפשרית: התרסקות" לקח את המקום הראשון מבחינת סרט האקשן של השנה (שהוא לא קומיקס).
– ספילברג הצליח להביא שני סרטים מצוינים בשנה אחת עם "העיתון" ו"שחקן מספר אחת". איך הוא עושה את זה אין לי מושג.
– סרטי הקומיקס גם נכנסו בהמוניהם לחמישייה שלי וגם הפגיזו עם "הפנתר השחור" ו"אנטמן והצרעה" שהיו סרטים ממש כיפיים.
– הקומדיה של השנה כמעט הלך ל"שחור על לבן" הנהדר אבל אני חייב לתת את הפרס לחוויה הכי מצחיקה שלי בקולנוע מלבד דדפול 2, והיא "חי בסרט". כמעט מצחיק כמו "החדר", וג'יימס פרנקו עושה טומי וויסו יותר טוב מטומי וויסו.
– סרט האימה שהכי הפחיד אותי, "תורשתי". סרט האימה שהכי הצחיק אותי, "מת או חובה".
– כמעט נכנסו לרשימה: "ליידי בירד", "להתראות שם למעלה", "לאהוב את וינסנט". כולם ממש מומלצים!
– הסרט הגרוע של השנה הוא….. "חיות הפלא, הפשעים של גרינדלוולד"! אוף.
– הקומדיה הרומנטית של השנה הוא "וונום". אפילו אל תתווכחו איתי, אתם יודעים שזה נכון.
נראה לי שזהו. כתבתי מספיק, אני מרגיש שסיכמתי כמו שצריך. מקווה שעידו של 2019 לא יכעס על עידו של 2018 ששכח משהו, כמו שכעסתי על עידו של 2017 שלא כתב כלום. אבל הנה, עשיתי את חובתי לעצמי.
נקווה ש2019 תהיה אפילו מוצלחת יותר. יש לה את הפוטנציאל להיות שנה חלומית לחובבי קולנוע!
סיכום שנה
השנה שברתי שיא אישי בכל מיני מובנים, ראיתי מעל 300 סרטים (322 אם רוצים לדייק לפי היומן היקר שלי בלטרבוקס הממולץ).
מתוכם 80 שהופצו בארץ. זה כנארה שילוב של נחישות, הגעה לפסטיבלי סרטים בארץ (וול, ירושלים, חיפה ואוטופיה) והעובדה שהייתה שנה חלשה לטלוויזיה מבחנתי.
החלוקה של דירוגי הסרטים יציאה לי יחסית מאוזנת: 16 לא אהבתי, 26 ככה-ככה ו38 סרטים שאהבתי, מתוכם החמישיה (בלי סדר מיוחד) שהם: הנוקמים מלחמת האינסוף, כוכב נולד, לכל הנערים שאהבתי, שחור על לבן, שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי.
בעצם בגלל ההפצה המוזרה של הסרטים בארץ יש פה קרב קשה על הצמרת בין בשני הפיבוריטים שלי של השנה והשנה שעברה (שלושה שלטים וכוכב נולד) ואני לא באמת יודעת איך אני אצביע בגמר במידה ושניהם יעלו.
* היה לי עוד תכנון לראות היום את הג'נטלמן והאקדח אבל זה כנארה לא יקרה לפני סגירת הטופס, מה שגם בספק שהוא יכנס לחמישיה שלי וישנה משהו בהצבעות *
יש אפילו כמה סרטים שראיתי השנה שנכנסים רק לסקר של שנה הבאה ואני מקווה שהמצב יהיה דומה מבחינת ההשיגים שלי, בגדול הייתה שנה טובה לקולנוע וראוי לציין את סרטי האנימציה שבלטו לחיוב (אפילו שאף אחד מהם לא נכנס לחמישיה שלי, קצת כי לא יכלתי לבחור בין ספידרמן, ראלף וכוח הטיטאנים)
2018
השנה שבה הקולנוע התחיל לחשב את קיצו בצעדים גדולים יותר.
הסבר
(ל"ת)
הבחירות שלי
סה"כ 31 סרטים, ואולי אשלים עוד אחד הלילה, מי יודע.
מארוול, כי פשוט חייבים לדבר עליהם:
הנוקמים: מלחמת האינסוף – אהבתי! ואני מהמר שהוא גם יזכה בסרט השנה של עין הדג. לא בחמישיה שלי.
הפנתר השחור – הכי ככה-ככה. קרטמן הסביר את זה טוב ממני.
דדפול 2 – וואלה אהבתי, למרות שאפשר היה בכיף לקצר אותו קצת.
אנטמן והצרעה – לא ראיתי.
סרטים שלא הספקתי לראות למרות שרציתי:
אישה פנטסטית, אלמנות, האחים סיסטרז, ואז הגיעה טלי, חברים לחיים, כוכב נולד, ספיידרמן מימד העכביש, על גוף ונפש, ראלף ההורס 2, רפסודיה בוהמית, שעה אפלה, שחור על לבן.
סרטים שלא היו בכוונת שלי, אבל עכשיו סיקרנתם אותי:
גזעיות, דרייבר, חיות אמריקאיות, משודרג, מקום שקט, עץ האגס הפראי.
סרטים שכמעט נכנסו לחמישיה, אבל לא נשאר להם מקום:
10. רומא
9. אי הכלבים
8. כיתה ח'
7. ללא עקבות
6. שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי
החמישיה שלי (בלי סדר מיוחד):
אהבה חסרה
הכנסייה החדשה
חוטים נסתרים
ליידי בירד
פרויקט פלורידה
הופעות השנה שלי:
טוב שמעו, היו כל כך הרבה הופעות טובות ואני לא הולך להתחיל למנות את כל אלה ש"כמעט" נכנסו… אז בשורה התחתונה:
פרנסס מקדורמנד (שלושה שלטים) – הופעת השנה מבחינתי.
סירשה רונן (ליידי בירד)
ווילם דפו (פרויקט פלורידה)
ת'אמת, היתה שנה ממש סבבה. לא קלטתי את זה עד לסיכום הזה.
טוב אז השנה ראיתי 16 סרטים
היה נחמד לעבור על הסקר ולראות שלא היה אף סרט שלא אהבתי, ושאת רובם הדגול מאוד אהבתי. נתחיל:
ככה – ככה: "מייל 22", כי הוא מציע אקשן זול ולא הרבה יותר מזה, אבל הוא כן מהנה.
"לכל הנערים שאהבתי", כי הוא קצת חמוד, קצת מצחיק וקצת מרגש, אבל לא הרבה מאף אחד מהם.
ו"רומא", שאני כנראה פספסתי משהו אבל אני באמת למה כל כך התפעלו ממנו, הוא היה מרגש ויפה אבל לא הרבה יותר.
אהבתי: "סיפור אחר" של אבי נשר, כי הוא סרט מרגש, שמבוים מעולה, משוחק מעולה, ובסך הכל מעולה ברובו (הרחבתי יותר בדף סרט שלו).
"חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד": כי הוא ממשיך את הסיפור בצורה מעולה, ולמעט כמה שינויים מהסדרה המקורית שממש מעצבנים, אין בו כמעט בעיות. (כנ"ל בדף הביקורת עליו).
"הנזירה": סרט מפחיד, שהדביק אותי לכיסא לשעה וחצי, עם מסר מקריפ, ועם אימה שהיא לא רק הבהלות.
"לילה בטירוף": סרט קורע מצחוק, שמשוחק מדהים, עם רעיון מעולה וטוויסטים חזקים בנוסף לדמויות נהדרות.
"כוכב נולד": כי הוא מרגש מאוד, והפסקול שלו מעולה, וליידי גאגא מעולה, והבימוי + משחק של בראדלי קופר מדהים, וכי הוא נוגע בצד המכוער של תעשיית המוזיקה, והבידור בכלל.
"אושן 8": סרט כיפי מאוד עם אקשן מעולה שלא לוקח את עצמו ברצינות ("בואו נעשה את זה בשביל הילדה שחולמת להיות פושעת!") ורובו עוסק בפביניזם (או איך שלא קוראים להפך של שוביניזם) ואפלייה מתקנת ("אני לא מכניסה גבר לצוות"). בקיצור, מהנה מאוד.
"המרגל שזרק אותי": הפארודיה הנשית והמאוד מצחיקה לסרטי ג'יימס בונד, מילה קוניס מדהימה כרגיל, קייט מקינון הורגת מצחוק ("תגיד לה קצת מהדברים המחפיצים שאמרת לי", "לימדתי אותו קצת פמיניזם תוך כדי…" וכו')
"חי בסרט": עוד קומדיה מעולה, ג'יימס פרנקו עם חיקוי מעולה, ובימוי מעולה, וגם דייב ושאר השחקנים עושים עבודה מעולה.
והחמישייה שלי:
5. "משודרג" – רעיון מעולה שבניגוד לסדרות כמו "מראה שחורה", מצליח להעביר את הביקורת שלו בצורה לא מוגשת בכפית מידי (לטעמי), עם דמות ראשית מעולה ומעוררת הזדהות, מסר מדכא משהו, נבל מעניין, משחק מעולה של לוגאן מרשל גרין (שברגע האחרון לא הכנסתי ל"הופעת השנה") ובתוך כל זה גם סרט שלא יצא "כבד מידי" עם סצנות אקשן מעולות.
4. "אלמנות" – סטיב מקווין מביא סרט מצוין, עם המון מסרים ואמירה על פוליטיקה, אינטרסנטיות, ויחס לנשים. תצוגות משחק מעולות של כל הקאסט וסרט מעניין מפתיע וסוחף.
3. "מקום שקט" – הרעיון הבסיסי של הסרט הזה פשוט כל כך טוב, שאם הוא היה מפושל זה היה ממש מבאס. מותחן מעולה עם רעיון חזק ופסקול מדהים, שכמה שעות אחריו עוד עניתי לאנשים עם סימון (בלי לשים לב אפילו) והמעטתי במילים. פשוט עוצר נשימה…
2. "צורת המים" – בלי להרחיב יותר מידי, הסרט הזה פשוט מרגש עד דמעות והוא כל כך יפה ועם מסר מעולה שאין מה לומר חוץ מזה שהאוסקר כל כך הגיע לו…
1. "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" – סרט סוחף ומרגש מהרגע הראשון ועד האחרון, עם המון הומור ועם כמה וכמה אפשרויות להופעת השנה עם קאסט פשוט מדהים. הסיפור מעולה, הדמות הראשית מעניינת, וכל הדמויות באופן כללי מאוד עגולות ודיקסון ממחיש את זה מעולה. הדרך שבה מקדונה גורם לנו כל פעם להניח משהו על דמות ואז זורק את ההנחה הזו לפנים שלה והפך אותה לגמרי, פשוט מדהימה. המסר של הסרט הזה שאומר להפסיק להסתכל על אדם בכלליות אלא על המקרה הפרטי שלו ולא לשפוט קבוצה על פי אדם אחד שמשתייך אליה, מועבר בצורה פשוט מדהימה. פשוט סרט מעולה.
הופעות השנה:
שלושת הופעות השנה שלי הם אמילי בלאנט ב"מקום שקט", סאלי הוקינס ב"צורת המים", וסאם רוקוול ב"שלושה שלטים".
בקצרה ממש
כי כבר כתבו מעליי סיכומים מדהימים מאנשים שצפו בהרבה יותר סרטים ממה שהצלחתי לצפות..
ראיתי 39 סרטים מהרשימה כאן. ממש שנאתי בהגזמה: אני טוניה שהכעיס אותי נורא. אבל זהו חוץ ממנו היה יופי של שנה.
חמישייה:
5. הנוקמים מלחמת האין סוף
4. הבלדה על באסטר סקראגס
3. האדם הראשון
2. רומא
1. ספיידרמן ממדו של העכביש