שאלה: כמה יוצא לכם לשים לב לתאורה בסרטים? אני אישית לא מייחס לזה חשיבות לרוב. זאת אומרת, ברור לי שבכל סרט יש תאורנים שעובדים קשה כדי להאיר כל סצינה ואני חלילה לא מזלזל בעבודה שלהם. אבל בזמן הצפייה בסרט עצמו אני לא חושב על זה, כמו שאני לא חושב בכל רגע על האיש שעומד מחוץ לפריים ומחזיק את הבום. אבל יש סרטים שהעבודה על התאורה שלהם כה מושקעת ובולטת שחייבים להזכיר את זה. כמו "בלייד ראנר". או, סתם דוגמה אקראית, "פלונטר".
"פלונטר" הוא סרט האנימציה ה-50 שיצא מאולפני דיסני, אבן דרך מכובדת ביותר. הסיפור הוא עיבוד חופשי לאגדה על רפונזל של האחים גרים, אבל בניגוד ל"שלגיה" או "סינדרלה", לא הייתם מנחשים את זה מהשם. הסרט נקרא במקור "רפונזל" (ולפני זה "Unbraided", או "פזור" בתרגום חופשי) אבל אז "הנסיכה והצפרדע" לא הצליח בקופות כמו שקיוו בדיסני. הם עשו חישוב מסלול מחדש מבחינת שיווק וניסו להראות שזה לא עוד "סרט נסיכות", במטרה למשוך את כל סוגי הקהל. שם הסרט הפך ל"פלונטר" והטריילר התמקד בעיקר בסצינות האקשן עם פלין, הדמות הגברית הראשית. הסרט הצליח בקופות הרבה יותר מ"הנסיכה והצפרדע", אך האם זאת בהכרח הסיבה? כנראה שלעולם לא נדע.
למרות שהאנימציה התקדמה מאז 2010, "פלונטר" הוא עדיין סרט כל-כך, כל-כך יפה. הרבה מכך בזכות עבודת התאורה, שכנראה הייתה לא פשוטה כי הדמויות עוברות במגדלים גבוהים, שדות גדולים, מסבאות אפלוליות וארמונות נוצצים. אה, וגם כי לדמות הראשית יש שיער באורך עשרים מטר. בסרט הזה, דבר שנשמע פשוט כמו השתקפות של שמש בשיער היה כה מורכב שהאנימטורים היו צריכים ליצור תכנות מחשב שלמות מאפס כדי להשיג את האפקט הרצוי. וזה לחלוטין היה שווה את זה: לא משנה איפה רפונזל נמצאת, הדרך שבה השיער שלה מואר נראית מדהימה וטבעית לחלוטין.
כמובן שהתאורה היא לא הנקודה החיובית היחידה. זהו סרט הנסיכות הראשון של דיסני שנעשה באנימציה ממוחשבת, וזה בהחלט תורם לו. להורים של רפונזל אין שורות דיאלוג בסרט, אבל הפנים שלהם מונפשות בדיוק ובפירוט רב, כך שאפשר להבין בדיוק איך הם מרגישים גם בלי דיבורים. החיות בסרט – פסקל הזיקית ומקסמיליאן הסוס – גונובות כמה וכמה סצינות, כשהאחרון כנראה היה סוס האנימציה עם הכי הרבה אישיות עד שהגיע בוג'ק הורסמן. נראה לי שהם היו מסתדרים לא רע.
עם כמה שכואב לי לכתוב את זה, הבעיה העיקרית שלי עם הסרט היא השירים שלו. שלא תהיה טעות, אני בהחלט אוהב אותם בתור שירים – "When Will My Life Begin" מתנגן אצלי בלופים מאז שצפיתי בסרט שוב בשביל הביקורת. אבל הם לא הרגישו לי טבעיים לסרט, אלא כאילו הוכנסו אליו כלאחר יד. הם גם לא מאוד קליטים, בניגוד להרבה שירי דיסני אחרים. קיבלתי תחושה שדיסני לא היו מאוד החלטיים אם הם רוצים שזה יהיה סרט מוזיקלי או לא, אז התוצר הסופי הוא מין פשרה היברידית מוזרה. שזה קצת מבאס, כי דן פוגלמן ("החיים האלה", "החיים עצמם") הוא גם היוצר של "גלבאנט", הסדרה הכי טובה שכנראה לא ראיתם – שכוללת הרבה שירים מעולים.
ובכל זאת, "פלונטר" הוא סרט נפלא. אפילו אגיד שהוא כנראה סרט האנימציה האהוב עלי של דיסני בעשור הנוכחי. הוא צבעוני ויפהפה, עבודת הדיבוב מעולה, החיות משעשעות והנבלית כאן משתמשת בשיטות קצת שונות ויותר פאסיב-אגרסיביות משאר האמהות החורגות של דיסני. אחרי שבעשור הקודם סרטי האנימציה של דיסני היו בינוניים למדי (פרט ל"קיסר נפל על הראש" הנהדר), "פלונטר" פתח את העשור הנוכחי עם חדשנות, סטייל והרבה, הרבה שיער.
אני לא חושבת שאפשר באמת להשוות אותו לפרוזן
שניהם סרטי נסיכות, בשניהם יש נסיכה בלונדינית. שם נגמר הדמיון.
פרוזן הוא סרט פיל-גוד: 2 האחיות משקמות את היחסים שלהן, אלזה לומדת לקבל את עצמה ואז גם כל השאר מקבלים אותה, אנה יוצאת להרפתקאה ומוצאת בחור חביב שאוהב אותה באמת (אחרי טעות הנסיך הנאלח).
פלונטר הוא סרט הרבה יותר קשה ואפל מבחינת המסרים שלו: הסיפור המשפחתי הוא על חטיפת ילדה, ועל אמהות מאוד גרועה עם כל הסחיטה הרגשית, ההשפלה הרגשית והאיומים.
בפרוזן אלזה פשוט ברוגז וזה יוצר בעיות, בפלונטר רפונזל בסכנת חיים ממשית.
גם ברמת בן הזוג, בשני הסרטים הנסיכה מתאהבת בהרפתקן עני. בפרוזן הוא יתום שגר עם חיית מחמד וסלעים מאמצים, בפלונטר הוא ילד נטוש ומוזנח מבית יתומים שהפך לגנב ורמאי כדי להתפרנס.
ובהתאמה לכל הנ"ל, בפרוזן יש מסרים מאוד פשוטים, אין רבדים מורכבים בעלילה. להבדיל, בפלונטר יש בלי סוף, כי יש משחק על נראות מרושעת לעומת רשע אמיתי, יש יחסים מתוחים מוצדקים בין הסוס השוטר לפלין הגנב, יש את האמא החורגת שמתאימה לקריטריונים של יופי, להבדיל מאמהות חורגות קודמות של דיסני.
אני חושבת שאלו הסיבות שהוא פחות להיט אצל ילדים, ויותר מוערך אצל אנשים בוגרים.
בפלונטר כל האנשים בבר המפחיד מכוערים ומפחידים
ומתגלה שמתחת לחזות המבהילה וחיי הפשע, מסתתרות נשמות עדינות עם שאיפות גדולות יותר מרק להיות פושעים. מיני מסר על אילוצי החיים במידה.
זה אפילו מחזק את הטענה שלי שפלונטר פשוט מחזיק מסרים מורכבים יותר שאולי פחות מעניינים ילדים. לא מכירה הרבה ילדים שנהנים להתעסק בפערים מעמדיים בחברה.
המסר הזה היה מועבר טוב יותר אם היה מדובר בכפר עני ולא בבר מלא בפושעים אלימים ורוצחים.
בהחלט
וזה נכון גם לגבי פלין, הסרט נותן לו פטור כי היתה לו ילדות קשה. בתי הסוהר מלאים באנשים שהיתה להם ילדות קשה, אני לא באמת חושבת שיש סיבה לשחרר אותם.
מסע שלם של חרטא זה נהדר.
(ל"ת)
מסכימה עם כל מילה.
ההשוואה שלי היא על בסיס ההייפ שהסרט יצר. בעיני נקודת ההשוואה היא באיכות ובעומק, ואולי זו הסיבה גם שהסרט פחות "תפס". או בניסוח קצת אחר: אם ב"פרוזן" יש סיפור של לימוד על קבלה של כוח כדי לחיות באופן נורמלי, ב"פלונטר" יש מסע שמאפשר לוותר עליו, כדי לחיות; מסר שילדים קטנים פחות יתחברו אליו.
אני לא יודע עד כמה ההגדרה "נבל" מתאימה כאן
זאת הפעם הראשונה שאני שומע התייחסות להורים של אלזה כנבלים, וניסיתי להבין למה זה לא מסתדר לי.
אני חושב שאחת ההגדרות המשמעותיות של נבל הן מישהו שפועל בעד האינטרס של עצמו ונגד האינטרס של הגיבור. סקאר הוא נבל קלאסי – הוא רוצה להרוג את סימבה. אורסולה היא נבלית קלאסית – היא רוצה לקחת מאריאל את הקול שלה. גותל היא נבלית – היא רוצה להשתמש בקסם של רפונזל שלא לטובתה.
ההורים של אלזה הם לא נבלים. הדרך לגיהינום וכו', התוצאות של מעשיהם הן הרסניות להתפתחות של אלזה; אבל המטרה שלהם הייתה להגן עליה. הם לא מסתירים את אלזה בטירה בשביל שהיא לא תוכל להשתמש בכוחה – הם מסתירים אותה כדי שהיא לא תהיה בסכנה מאחרים. ובגלל זה הם לא הנבלים של אף סיפור – אף אחד מהמעשים שלהם לא נבע מאנוכיות.
ובנושא זה:
https://www.youtube.com/watch?v=mfHopQhWZk8
זו הסדרה הכי טובה בטלויזיה שאני לא רואה
לא באמת מבינה למה אני לא צופה בה (או באטלנטה), זה פשוט טוב.
הסדרה הזאת היא הצורה הכי מהנה של תסכול.
(ל"ת)
אוקיי, מקבל עם כמה סייגים
אני אנסה להבהיר את מה שהתכוונתי להגיד. ברור לי שבסרטים כדי להיות נבל צריך לציית לתבנית: גם אנוכי, גם מרושע וגם לפעול נגד הגיבורה למטרותיו האנוכיות. אבל, לדעתי, התפקיד של הנבל בעצם מעיד על כך שמבחינה תרבותית הכוונה חשובה יותר מאשר הפעולה והיא זו שקובעת אם אתה נבל, אנטגוניסט או אדם מאוד פגום. לדעתי (לצורך העניין, כאמור לא בטוח בנושא), צריך להדגיש את הפעולה באותה מידה שמדגישים את הכוונה. גם כאשר הכוונה טובה, אבל ההוצאה לפועל היא שלילית, אפילו הרסנית לגיבור, והיא לא הכרחית (היו לאנטגוניסט כמה הזדמנויות לשנות את דרכיו והוא לא עשה זאת), הוא הופך לנבל.
שמתי לב, למשל, שבסדרה "עד עצם היום הזה", הדמות של רג'ינה, המלכה המרשעת, כבר לא נחשבת אנטגוניסטית, גם כיוון שהתחרטה וכיום היא פועלת לצד "הטובים" תוך כדי ידיעה שהיא לפעמים נפגעת מכך, שזה הגיוני ובסדר, וגם כי היא בעצם נפגעה בילדותה בגלל מניפולציות והתעללות רגשית של אימה, מה שהפך אותה למי שהיא, אז היא לא אשמה כי לא התכוונה באמת לפגוע אלא הייתה קרבן בעצמה ואם כבר אמא שלה, אז דוגמה יותר מייצגת: בשלב מתקדם יותר בסדרה, האם מגיעה לגן עדן לאחר שהיא מתחרטת על מעשיה. באותה שנייה. היא אפילו לא עושה שום דבר שמכפר על התנהגותה. מדובר בשתי נשים שרצחו ביחד ככל הנראה אלפי אנשים חפים מפשע ומי יודע בכמה התעללו בדרכים מגוונות. אני לא אומר שאי אפשר לכפר על דבר כזה, אבל רק בגלל שהתחרטה? רציני? רג'ינה, לעומתה, פועלת לטובה ומפסידה המון בדרך, אז היא מנסה לכפר על מעשיה ומכירה בכך שהייתה מרושעת ושיש בה את הצד הזה, אז היא צריכה להתגבר עליו.
עכשיו, ההורים של אלסה בטח שלא עומדים בקנה אחד עם רג'ינה או עם אימה, וההתנהלות שלהם אנושית וטבעית מאוד, ואולי אם היה להם יותר זמן, הם היו מתחרטים או משנים משהו בהתנהגותם, אז כאמור, אני מסכים שלא מתאים לקרוא להם "נבלים". אבל כעקרון, רעיון החזרה בתשובה, החרטה והכפרה המידית, בלי שום תיקון בדרך, או תיקון שהוא לא פרופורציונלי למעשים הנוראיים שבוצעו, מאוד מפריע לי. תנו כמה שנים טובות, שבו הנבלה מתחרטת על מעשיה הנוראית, מנסה לתקן את דרכיה ולכפר למרות שהיא יודעת שהיא לא יכולה, או שקשה מאוד עד כמעט בלתי אפשרי לעשות זאת.
דוגמה טובה לכך: הסדרה "אנג'ל" שכולה מלאה בהכאה על חטא של רצח והתעללות במאות אנשים ככל הנראה וכפרה תוך כדי מעשה ולא תוך כדי התפלשות בחרטה. הסדרה אף אומרת במפורש שמאה השנה שבהן אנג'ל לא עשה כלום חוץ מלסבול ולרחם על עצמו הן רק עוד שלב הכרחי, אך לא מספיק, כדי לכפר.
אה, ועוד משהו: בין אם אנטגוניסטים או נבלים, עצם האמירה שההורים הם האשמים בהידרדרות המצב של ביתם, למרות שהם אוהבים אותה ולא מתעללים בה בכוונה, מעידה על התבגרות של הכותבים והקהל האמריקאי. אפשר לקבל תא משפחתי קצת יותר ריאליסטי, לא מושלם, אבל גם לא מפלצתי או מרושע בסרט ילדים. הסרט רומז לילדים: ההורים שלכם יכולים לטעות, אפילו לפגוע בכם, למרות שהם אוהבים אתכם. קיבלנו המון ייצוגים כאלה בעבר ביצירות שפונות למבוגרים, אבל נראה לי שזו הפעם הראשונה בסרט לילדים שזה מוצג כך, לא?
טוב, עבור הילדים זה עובר מעל הראש, הם רוצים לבנות איש שלג.
חוץ מזה, יופי של דיון.
עד גיל מסוים זה נכון.
כילד אהבתי מאוד את סדרת ספרי נרניה. לא זיהיתי עדיין את ההקבלות לנצרות, או את העובדה שבספר האחרון כולם מתים ועוברים לגן עדן. בגלל שאהבתי את הסיפור, וקראתי אותו אינספור פעמים, כשקראתי מאוחר יותר על הנצרות ועל העולם הבא, הרגשתי את אותה תחושה שהרגשתי אז , בפעמים הראשונות שקראתי את הסיפורים, והבנתי כמה הושפעתי מהתפיסה הנוצרית שנמצאת בבסיסם, אפילו כיהודי מבית דתי.
כשסרט כמו פרוזן גורם לך להתמכר אליו ולצפות בו שוב ושוב, בטח כילד, ואתה מתרגש ושמח עם הגיבורות, המסרים נטמעים הרבה יותר טוב ונשארים שם, בתחתית התודעה. הניצנים שם ובשלב כלשהו הם יצמחו: כשילדה כלשהי בעולם, בפתח תקווה או טורונטו, תרצה לצאת מהארון או ללכת ללמוד ספרות במקום תכנות, וההורים שלה יגידו לה "לא" כי הם אוהבים אותה ורוצים בטובתה, היא תיזכר ב-let it go .
ותודה.