ויולה דייויס נושאת כלב לאורך רוב "אלמנות". זאת לא בדיחה או פאנץ', ואף אחד לא ממש שואל אותה בנוגע לזה או זורק איזו הערה סרקסטית כמו "את מתכננת שוד, גברת, או פותחת עסק של דוגווקריות?". היא פשוט מסתובבת עם כלב פרוותי וחמוד כל הזמן. אפשר ללמוד מזה לא מעט על הסרט: הוא לא סרט שודים קליל ומגניב עם דמויות בעלות אפיון פשוט, אבל הוא גם לא בדיוק דרמת אוסקרים, כי בדרמת אוסקרים אנשים לא מסתובבים עם כלב לכל מקום.
"אלמנות" הוא חיה בפני עצמו – סרט שלוקח את הזמן שלו (אבל לא איטי), שמתעסק בנושאים פוליטיים (אבל לא טובע בתוכם), שלא פוחד מאלימות ומין (אבל גם לא מתענג עליהם), ובעיקר סרט שודים שאפשר לשכוח בזמן הצפייה שהוא כזה.
כי למרות שעלילת "אלמנות" מתוארת כ"קבוצת אלמנות יוצאת לבצע שוד לאחר שבני זוגן נהרגו בביצוע שוד" הסרט קצת יותר מסובך מזה. בלי ידיעתן, האלמנות מוצאות את עצמן באמצע קמפיין בחירות בין שני מועמדים ששניהם קשורים אל השוד אותו הן עומדות לבצע. על כן הסרט לוקח את הזמן ומציג אותם כדמויות ראשיות לכל דבר, בלי להסביר מה הקשר האמיתי בין המועמדים הללו לשאר הסרט.
בכלל, אלמנות הוא לא סרט שמסבירים בו יותר מדי. אם אתם מסוג האנשים שמוצאים את עצמם שואלים הרבה בקולנוע את חברם לצפייה "רגע, מי זה?" – תחסכו מאיתנו את התענוג ותשלימו אותו בבית. הסרט קופץ בין זמנים, מקומות, ואנשים שהוא מסביר לשנייה בלבד מי הם ואם לא תהיו מאוד קשובים לסרט, קל סביר להניח שתלכו לאיבוד.
אבל אם לא תלכו לאיבוד, ואם אתם בסדר עם להחשיב את "בערך-ארט-האוס-בערך-סרט-שוד" כז'אנר לגיטימי, "אלמנות" הוא סרט טוב מאוד. אולי היה אפשר לצפות שצוות הכוכבים שמרכיב את הסרט לפני המצלמה ומאחוריה ייתן את סרט השנה, אבל גם חווית צפייה ייחודית, מעניינת ולא טרחנית שמסתכלת על הקולנוע מנקודת מבט שונה עם הופעות נהדרות היא לא עניין של מה בכך.
צוות הכוכבים מורכב מהאנשים להלן: סטיב מקווין, הבמאי זוכה האוסקר (למרות שלא על פרס הבימוי) שביים את "12 שנים של עבדות", "רעב" ו"בושה". גיליאן פלין, התסריטאית הברצינות-אפילו-לא-העמדתם-אותה-לאוסקר-מה-נהיה של "נעלמת" (וגם הסופרת של הספר), ויולה דייויס (שמגלמת בסרט את הדמות האהובה עליה – מישהי שתקרע לך לכם את הצורה בהינתן ההזדמנות הנכונה), מישל רודריגז (שעושה בערך את מה שהיא יודעת לעשות), אליזבת' דביקי (שהיא ההפתעה הגדולה מהצד הנשי של הקאסט), סינתיה אריבו (שהייתה יותר מרשימה ב"זמנים קשוחים באל רויאל"), רוברט דובאל (שנחמד שזרקו לו עצם, אבל לא עושה כלום), ליאם ניסן (שמשלב את השטיק "חטופה" שלו לצורך סרטי איכות, וזה עובד די טוב), קולין פארל (כפרה עליו), בריאן טרי הנרי (שמוכר בעיקר מ"אטלנטה", ועושה כאן פריצה קולנועית מרשימה) ודניאל קאלויה ("תברח") שנותן את ההופעה הכי טובה בין השחקנים בפער ניכר, ואם זה לא נשמע לכם מרשים, אתם מוזמנים לקרוא את הפסקה הזאת בשנית.
כולם באים ועושים עבודה טובה, אבל התחושה היא שפרט לדביקי וקאלויה, אף אחד כאן לא רושם את ההישג הכי גדול בקריירה שלו. "אלמנות" בסופו של דבר מרגיש קצת כמו השוד שבתוכו – עבודה של מקצוענים קרי לב שיודעים רוב הזמן מה הם עושים, ולא של אנשים שעושים את זה כי זה כיף (כמו סדרת אושן) או בגלל מניע רגשי כלשהו (כנ"ל). וזה אולי מה שחסר בו – איזה ניצוץ של התלהבות, של רגש, של משהו שיניע את הלב ויקשור אותך לגורל הדמויות. לא שהסרט משעמם או שלא היה אכפת לי מגורל הדמויות, אבל היה חסר בו איזה חיוך או קריצה או התלהבות. הסרט, כמו הדמויות הראשיות שלו, מתהלך רוב הזמן בסבר פנים קשוחות וקורע את התחת.
ולמרות שהוא אף פעם לא מדביק בהתלהבות כזאת שגורמת לך לקפוץ בכיסא הוא כיף, ולרגעים גם כיף ממש. ולמרות שעם הפוטנציאל שהיה בסרט הייתה איזו ציפייה שהוא ייהפך בקלות לסרט השנה הוא מעניין וחכם, ולרגעים גם ממש מעניין וחכם. כבילוי קולנועי חכם שלא מצפים ממנו להיות סרט השנה אלא רק ערב נחמד, שנותן שעתיים של כיף שאחריהן אפשר להמשיך לפטפט עליו עוד שעתיים – הוא נפלא.
אי אפשר להיקשר לגורל הדמויות כי יש יותר מדי מהן
זה לא היה סרט רע, פשוט היה לו פוטנציאל מפוספס. הוא פשוט עמוס מדי בדמויות וסיפורים ומקפץ ביניהם ואין זמן באמת להתחבר למשהו. בפורמט הנוכחי שלו, היה עדיף לו היה סדרה של 8 פרקים בנטפליקס. כדי לשפר אותו בתור סרט קולנוע, היו צריכים לחתוך לגמרי כמה מהדמויות כאן.
נ.ב. נראה שג'ון ברנתל מפתח הרגל של להגיח בסרטי פשע / שוד ואז להיעלם.
,אני לא הבנתי מה מקור הכסף
(ל"ת)
אחד החלשים של השנה.סרט סתמי לחלוטין
הדמויות,ללא יוצא מן הכלל, פשוט משמימות.כל ניסיון ליצור להם איזה עומק בעזרת "אני עושה את זה למען הילדים שלי" או "אני חייבת להראות שאני יכולה להסתדר בכוחות עצמי" פשוט יוצא משעמם נורא,גם כי המשחק בסרט הזה לא טוב, וגם כי אנחנו לא יודעים מספיק על החיים של הדמויות לפני הטרגדיה,וכך אנחנו לא מודעים לחשיבות של התהליך שהן עוברות.אין שום תחושה אמיתית של כאב. החלופי בסרט הוא איזה הבלים פוליטיים עם עוד דמויות מושחתות ומשעממות,לא נשאר כמעט כלום.בנוסף,מה זה הסצנה המפגרת הזו בכיכובה של מישל רודריגז, ברצינות.מה לעזאזל.זה היה פשוט רע.וגם עוד סצנת פלאשבק אחת של ורוניקה שפשוט לא עובדת.
היחיד שעושה כאן עבודה טובה הוא דניאל קאלויה,אבל הוא לא מרגיש מתאים כל כך לטון וכאילו הגיע מסרט אחר.
מה שבכל זאת כן סבבה בסרט הזה הוא העניין שלשמו התכנסנו:השוד.המעשה עצמו,וכן ההכנות אליו.זה לא יצירתי או מסעיר במיוחד,אבל זה עשוי בצורה די יעילה,ומספק בידור לא רע.אבל זה רחוק מלהצדיק את הצפייה, בהחלט אפשר לוותר.
נאמנות
הסרט זה מספר את הסיפור שלו לאט, ועוסק בהרבה נושאים, אבל נדמה לי שבסופו של דבר הוא מדבר רק על דבר אחד: נאמנות.
מה שדי מדהים כאן הוא שהסרט לא מכריז שזה הנושא המרכזי שלו כמעט בשום שלב, אבל שהוא מצליח להציע דוגמאות מעניינות – וכמעט בכולן, דרך show, don't tell – לסוגיות של נאמנות במגוון די עצום של נושאים:
נאמנות של בן לאביו, נאמנות של אב לבנו, נאמנות של בוס לעובדים שלו, נאמנות של אח לאחיו, נאמנות של כומר לאמת, נאמנות של בעלים לכלב שלה, נאמנות של ראש צוות לצוות שלו, נאמנות של עובדת לחברה שלה, נאמנות של אלמן לזכרון אשתו, נאמנות של הורים לילד שלהם, נאמנות של אמא לבת שלה, נאמנות של אדם לקהילה האתנית שלו, והשאלה האם "נאמנות" היא שוות ערך ל"חברות".
באמת שאני לא מצליח לחשוב על סצנה אחת בסרט שלא עוסקת בזה.
בסופו של יום, פלין ומק'קוין מבינים אנשים ומבינים מוסר, והם משפשפים את האחד בשני עד שעפים ניצוצות.
סרט מדהים
מתעסק בנאמנויות פנים ובין מגדריות, פוליטיות ובין אדם לעצמו