ואנחנו ממשיכים. אם בסקירה הקודמת היחס סרטים מוכרים-לא מוכרים, נטה לטובת הקלאסיקות, הרי שהפעם היחס שונה ומהווה הזדמנות להכיר כמה מהסרטים הכי פחות מוכרים של דיסני. אז אם בזמן הקריאה אתם מתחילים לתהות אם עבדנו עליכם ובעצם אנחנו סתם ממציאים סרטים – אנחנו נשבעים שלא.
הבה לי מוזיקה (1946)
אני חושב שהדבר הכי ייחודי לגבי "הבה לי מוזיקה" (או כפי שנקרא בכל מיני שלבים: "הבה לנו מוזיקה", "פסטיבל המוזיקה", "נגן את המנגינה שלי" ו"זו מנגינתי") זה שמדובר בסרט המצויר היחידי של דיסני שהוקרן בפסטיבל קאן. אבל אני לא בטוח בזה, וזה דורש יותר מחקר משיש לי כרגע, אז בוא נגיד שהדבר הכי ייחודי לגבי "הבה לי מוזיקה " זה שהוא היה חלק מפסטיבל קאן הראשון, וגם זה שווה משהו.
הסרט, בניגוד לסרטים האחרים מסרטי החבילה, לא ניסה להעמיד פנים שיש קשר בין סרט לסרט. "בואו לראות כל מיני שירים תקועים יחדיו!" הוא הכריז, והתוצאה בהתאם: כשהשיר עובד, הסרט עובד. כשהשיר לא – לא. אנתלוגיות הן כמעט תמיד הימור שמתגבש לחווית צפייה לא אחידה, וכך גם "הבה לי מוזיקה".
מתוך עשרה שירים שיש בסרט, יש שניים נהדרים: הראשון הוא "כל החתולים מצטרפים" שהוא ככל הנראה הדבר הכי לא דיסני שדיסני עשו: מעשיית ג'אז עם סגנון ציור שונה לחלוטין מהמקובל בדיסני, על חבורת בני נוער מגניבים שיוצאת לחגוג במועדון. השני הוא יותר דומה לעשיות דיסני וקוראים לו "הלוויתן שרצה לשיר אופרה". מדובר בסרט נפלא וסוחף שמספר על, תראו מופתעים: לוויתן שרצה לשיר אופרה. עוד ארבעה סרטונים זוכים לציון "טוב": "ג'וני פדורה" על כובע המחפש את אהובתו, בשיר חביב עם סיפור נחמד "לאחר שהלכת" הקצר וחסר העלילה אבל מגניב בכל זאת, ו"פטר הזאב" שמתבסס על המקור, חוץ משינויים קלים בסוף כדי להפוך אותו ליותר "לכל המשפחה". עוד סרט כמעט טוב הוא "אנשי מרטין ותושבי קוי" ( סרט שלא היה בגרסה שבה צפיתי, והייתי צריך להשלים אותו ברשת). הוא זוכה לציון הזה בגלל שהוא לא אחיד: הוא מתחיל נפלא (ומאוד אלים) עם מעשייה על שתי משפחות מסוכסכות שהורגות אחת את השנייה בקרב יריות שיוצא משליטה, חוץ משני שורדים: עלם חן ועלמת חן. הבעיה היא שמה שמתחיל נפלא מסתיים בפאנצ'ליין מטומטם על חיי הנישואין, ומשאיר בעיקר טעם רע בפה.
חוץ מהשישיה הזאת, יש עוד ארבעה סרטים קצרים שהם בעיקר משעממים – "קייסי עולה לחבוט" הוא מעשייה ארוכה על בייסבול, ומידת העניין בהתאם, ו"הנהר הכחול", "בלעדייך" ו"שתי צלליות" כולם בלדות רגועות, איטיות וקצרות שלא היה לי אכפת ממה שקורה בהן.
בממוצע, זה יוצא שהסרט נחמד: יש יותר סרטים טובים מלא טובים, והסרטים הטובים יותר ארוכים מהפאשלות של הסרט כך שהם לוקחים יותר נתח משמעותי ממנו. הייתי אומר שהסרט מומלץ יותר לאנשים שרוצים לגוון קצת את רשימת הצפייה של הילדים שלהם מאשר לאנשים שמחפשים סרט ממש טוב, אבל בהחלט לא מדובר בחווית צפייה גרועה באיזשהו אופן. (יהונתן צוריה)
חופשי ומאושר (1947)
"חופשי ומאושר" הוא אינו סרט טוב. הוא עדיין סרט של דיסני, שגם בסרטיהם הגרועים ביותר מוציאים תוצרים סבירים, אבל הוא בהחלט לא סרט טוב. מבין סרטי החבילה, הוא אחד מבין שניים שכולל רק שני סרטים ארוכים מאוד (חצי שעה כל אחד) ולא רצף סרטונים. הפעם בניסיון לקשור את הכל לרצף אחד, הסרט מגייס את ג'ימיני קריקט שפשוט הולך ממקום למקום עד שעובר מספיק זמן ומתחילים באחד מהסרטים הקצרים.
במקור, שני הסרטים שמרכיבים את הסרט היו אמורים להיות סרטים ארוכים בפני עצמם, אבל אילוצים כאלה ואחרים איחדו אותם לסרט הזה, וטוב שכך, כי אורכם הקצר רק מיטיב איתם. הסרט הראשון, "בונגו", מספר על דוב קרקס שבורח אל היער בתקווה לעתיד חופשי יותר ומגלה שהיער הוא מקום יותר מסובך משחשב שיהיה. זה חמוד, אין ספק, אבל הנקודה היחידה המעניינת בסרט היא הטענה שדובים מראים חיבה על ידי נתינת כאפות אחד לשני שזה.. אה.. לא מדויק. פרט לכך, הסרט נשאר לכל אורכו בגדר ה"חמוד" עם נטייה מדי פעם ל"מוזר" אבל אף לא "טוב".
הסרט השני.. אוקיי, לפני הסרט השני, יש מה שנראה כמו פתיח לסרט אימה קריפי במיוחד. ג'ימיני קריקט הולך מהספריה בה שהה בתחילת הסרט אל בית מרוחק ומבודד בו נמצאת ילדה קטנה ותמימה. אבל הילדה לא לבד – לידה יושבות שלושה בובות מטרידות ומולה נמצא איש בוגר שמדבר עם כל הבובות בזמן שהוא מדובב אותן בעצמו. ותראו, אני מבין שפיתומים הם אנשי מקצוע מאוד מוכשרים אבל אההההה תברחי ילדה! תברחי מהר! הוא יהרוג אותך ויעשה מהעור שלך בובה חדשה ואז יזיז אותך בזמן שהוא מדבר בקול טיפשי! תברחי!!!!
בכל מקרה, הסרט ממשיך לסרט השני הקצר והוא הגרסה של דיסני ל"ג'ק והאפונה" כאשר בתפקיד ג'ק יש את מיקי ובתפקיד "תראו, אנחנו יודעים שלא אמור להיות עוד מישהו עם ג'ק אבל הם כבר פה ולא נעים לגרש אותם, אז בואו נזרום" יש את גופי ודונלד דאק. מדובר בסרט סביר שאולי היה יכול להשתפר עם האיש הקריפי והבובות שלו לא היו מקריינות את הסרט, אבל הם כן, אז הוא לא משתפר כי תמיד יש לך תזכורת שאתה צופה ברגעיה האחרונים של ילדה קטנה ומסכנה. אולי זה גם אשמת הסיפור – אף פעם לא התחברתי ממש לסיפור המקורי של "ג'ק והאפונה", והדבר היחיד שדיסני מצליחים לשפר בו זה את דמות הענק שלביתו מיקי וחבריו פורצים. מסתם ענק מפחיד וגנרי, דיסני עשו ממנו דמות חמודה ומצחיקה. אבל, שוב, הבעיה העיקרית של הסיפור זה שכולו מקוריין על ידי הרוצח הסדרתי, הקורבנות הקודמים שלו והקורבן העתידי (או, נו הבחור עם הבובות והילדה הזאת) מה שלחלוטין מוציא מהאווירה של הסרט. זה לא עוזר שהאופי שיש לבובות לצד הילדה היה הופך אותן לבלתי נסבלות גם אם הן לא היו חלק ממופע של פיתום – דוש מתנשא וטמבל דרומי בלי שום מאפיינים שמעמיקים את הדמות שלהם.
בסופו של דבר, הדבר הכי מצחיק שיש בסרט היא העובדה שקראו לו בעברית כשהופץ כאן לראשונה בשם ההזוי "אף לי אף לך" שאני אפילו לא יודע איך להתחיל להתייחס לזה, חוץ מזה שהוא לחלוטין ראוי למקום קבוע ברשימות "התרגומים הכי גרועים בעברית". אחר כך שינו אותו ל"עולם השעשועים" הלא קשור באותה המידה אבל לא מערב בתוכו אפים למרבה המזל, עד שבסוף מישהו החליט לתרגם אותו למשהו שמזכיר את השם המקורי.
בקיצור, מומלץ ואפילו רצוי לוותר – על כל הסרט בכלל, ועל החצי השני שלו בפרט. (יהונתן צוריה)
עת הזמיר (1948)
עוד סרט חבילה, ואם תרשו לי לפרוק קצת אז אההההההההההההההההההה, השם ישמור, מתי זה נגמררררררררר. אני מתחיל להתייאש רק מלסקר את הסרטים האלה, וליבי יוצא לאנשים שהיו צריכים לחוות אותם בזמן אמת כאשר הם יצאו שנה אחרי שנה.
בכל מקרה, שוב פעם אנתלוגיה בסנון "הבה לי מוזיקה", הפעם מורכבת משבעה סרטים שהם על פי סדר: סביר (היה היה בארץ חורף), מגניב וקצר (באמבל בוגי), מגניב (האגדה על ג'וני אפלסיד), חמוד ממש ומעניין והשם ישמור מה אתם עושים לו הוא רק סירה קטנה למה אתם מתאכזרים אליו מה נסגר איתכם (טוט הקטן), מרדים (עצים), נחמד אם כי בעיקר נראה כמו ניסיון חצי מוצלח לדחוס את "שלושת הקביירוס" לסרטון קצר (תאשימו את הסמבה) וסרט עם פתיחת לייב אקשן מיותרת, שיר אחד נהדר וסיום מדשדש (פקוס ביל).
שוב, חוסר הלכידות בין הסרטים מקשים לסרט עצמו להיות חוויה עוצמתית במיוחד, והוא בעיקר סובל מכל החסרונות של סרטי אנתולוגיה בלי אף אחד מהיתרונות וזה למרות שיש בו כמה פנינים, ודי, אני מתחרפן פה מסרטי החבילה האלה, בוא נעבור לסרט הבא. (יהונתן צוריה)
הרפתקאות איכבוד ומר טוד (1949)
סרט החבילה האחרון מסיים את העידן הזה של דיסני על הצד הטוב. הפעם מדובר בשני סרטים באורך חצי שעה בערך שאוחדו יחדיו, אבל הפעם מדובר בשני סרטים קצרים מומלצים לצפייה כל אחד בנפרד וביחד.
הראשון הוא הגרסה של דיסני ל"הרוח בערבי הנחל", שאני מניח, כמו כל עיבוד של דיסני, שלא עושה חסד עם המקור אבל הוא עדיין נהדר בפני עצמו. השני הוא הגרסה של דיסני לסיפור של סליפי הולו. כן, סליפי הולו ההוא, שהיה גם המקור לסרט האימה של טים ברטון. יש הרבה מה להגיד על הסרט הזה, ואני אגיד – אבל בביקורת מלאה. בקצרה – מומלץ, מעניין, ושונה מסרטי דיסני רגילים (בעיקר לטובה).
בינתיים אחגוג את הסיום של תקופת החבילה בסיכום רשימתי בהחלט.
דירוג כל סרטי החבילה
מומלצים מאוד לצפייה:
1. שלושת הקביירוס
2.הרפתקאות איכבוד ומר טוד
סרטים חביבים להעביר איתם את הזמן:
3. הבה לי מוזיקה
4. עת הזמיר
אפשר לוותר:
5. סאלודוס אמיגוס
6. חופשי ומאושר
חמשת הסרטים הקצרים הכי טובים מהתקופה שבמידה ואין לכם כוח לראות את הסרטים בהם הם נמצאים, כדאי לפחות לחפש אותם ביוטיוב: "All The Cats Join In", "The Whale Who Wanted To Sing Opera", "Bumble Boogie", "Little Toot" והפתיחה המצוירת של "Pecos Bill".
מפה והלאה אנחנו במים עלילתיים וארוכים, כאשר רק "פנטסיה 2000" יחזיר אותנו לרגע לסגנון האנתלוגיה ויזכיר לדיסני למה הם עזבו את הקונספט מלכתחילה. (יהונתן צוריה)
סינדרלה (1950)
צאו לבוסתנים ותנו קולכם בשיר – שנות הארבעים נגמרו ודיסני סוף סוף חזרו לעשות סרטים לגיטימיים! השנה היא 1950 וסרט חדש של דיסני – ממש סרט, לא מקבץ של סרטונים מוזרים עם קשר לא ברור אחד לשני – סוחף את הקהל, גם הפעם בזכות משרתת אומללה שזוכה באושר ועושר כשהיא פוגשת בנסיך. ההצלחה המיידית של "סינדרלה" הצילה את דיסני מחובות ענק שצברו לאורך מלחמת העולם השנייה, ועד היום הסרט נחשב לחלק מרכזי בקאנון של החברה, גם אם הערכים המוצהרים של החברה והדרך שבה היא עושה סרטים השתנו מאז כליל.
"סינדרלה" נמשך 75 דקות בלבד והוא לא ממש עמוס בהתרחשות. העלילה ידועה – אביה האוהב של סינדרלה הקטנה מתחתן ומת, והיא נשארת עם אמא חורגת ושתי אחיות מהגיהנום. הן מתעללות בה והופכות אותה למשרתת שלהם, היא בורחת אל הנשף בעזרתה של פיה טובה (שכמו בפינוקיו לבושה בכחול, כנראה הסטנדרט בקרב פיות מגשימות משאלות), היא והנסיך מתאהבים והוא מגיע להציל אותה. בין לבין קורים כל מיני דברים פחות מרגשים: סינדרלה מנקה את הבית ושרה עם הבועות שמציגות את השתקפותה בכל מיני צבעים. אוקיי. יש כל מיני עניינים עם העכברים של סינדרלה. סבבה. אבא של הנסיך עושה לו רגשי כי הילד לא מתחתן ומביא הביתה נכד. זה… הכרחי?
הסרט הזה הרבה פחות מעניין, יצירתי או שאפתני מ"שלגיה" או "פינוקיו", אבל הוא הרבה יותר נעים לצפייה מהם. הוא לא מוותר לחלוטין על הרצון להפחיד (האם החורגת, ליידי טרמין, היא נבלית מדהימה ומלחיצה), אבל יש בו הרבה רגש, אהבה וטוב לב. האווירה בו קסומה ואופטימית יותר מאשר מאיימת, כיאה לרוח התקופה: המלחמה נגמרה והציבור האמריקאי נמלא בתקווה ורצה לשמוע על הסינדרלות שנמלטות מעוני ובדידות לחיים זוגיים יציבים בארמון המפואר. ולא סתם יציבות – האושר מגיע יחד עם העושר המופרז וחסר הגבולות שעומד לרשותו של הנסיך המלכותי וחסר הדאגות. ולמרות שבחיים האמיתיים אהבה היא תמיד עניין מסובך, בסרט היא מוצגת כדבר הכי ברור מאליו ואוטומטי בעולם – הנסיך רואה אותה, היא רואה אותו ומאותו הרגע ברור להם שהם לא יעזבו אחד את השני אף פעם.
נוכחותה של הפיה הסנדקית לא מוסברת בגרסה הזאת, אבל אף ילדה לא צריכה הסבר מדוע דווקא סינדרלה זכתה בשמלה יפה וכרכרת דלעת – כי מגיע לה. כי אין סיבה שדווקא היא תישאר בבית. היא הרי עשתה את כל מה שביקשו ממנה ואפילו לא ביקשה כסף בשביל השמלה, ובכל זאת החלום נלקח ממנה. סינדרלה של שנות החמישים אכן טובת לב – אנחנו הרי רואים איך היא דואגת לעכברים ואפילו לחתול הרשע של המשפחה יש בה חמלה – אבל היא לא צדיקה. היא צעירה כמו כל צעירה שתקועה בגורל אכזר מכורח הנסיבות, והיא לא מנסה להעמיד פנים שזה לא המצב, אפילו יש בה מידה של חוצפה ומרדנות, כשאף אחד לא מסתכל. נכון שילדים צריכים ללמוד שחלומות זה לא מספיק, אבל גם חלומות הם משהו, וקל להזדהות עם צעירים שחולמים על עתיד אחר. וזה בדיוק מה שדיסני יעשו בתקופת הרנסנס שלהם, שוב ושוב ושוב. (נעמה רק)
אליס בארץ הפלאות (1951)
כמו "פינוקיו", גם את הסרט הזה לא ראיתי בילדות וצפיתי בו במלואה בפעם הראשונה רק כשהייתי בת 15. בניגוד ל"פינוקיו", הוא הפך מיד לאחד מסרטי דיסני האהובים עליי ביותר.
"אליס" הוא טרלול נפלא ומשובב נפש, יצירה שמתאימה לילדים אבל גם מכבדת מבוגרים ואת הספר שעליו היא מבוססת. וולט דיסני עצמו זכר לחיוב את יצירותיו של לואיס קרול עוד מילדותו, ובצעירותו השתתף בהפקה של סרטונים קצרים בהשראת אליס וארץ הפלאות באולפן סרטים בקנזס – סרטונים שהתגלגלו בהמשך לאחת היצירות הראשונות של אולפני דיסני. דיסני תכנן להפיק סרט באורך מלא שבו ילדה מצולמת תגיע לארץ פלאות מצוירת, אך התוכנית נזנחה כשהחלה ההפקה של "שלגיה". ובכל זאת, רמז לעתיד נשתל בדמות עותקים של "אליס" ושל "פיטר פן" בסצנת הפתיחה של "פינוקיו".
כשהחלה העבודה על הסרט המצויר המלא על פי אליס, דיסני פיקח עליה מקרוב. למרות השאיפה שלא ליצור עיבוד נאמן מדי למקור, האהבה לספריו של קרול בהחלט ניכרת בעיבוד הזה. הוא מתבל את המוזרות הכללית של קרול בשירים ודמויות צבעוניות ונחמדות, אבל משאיר את הכאוטיות נטולת המבנה העלילתי הסטנדרטי שהפכה את הספר לכל כך מיוחד – כל מה שטים פאקינג ברטון לא הצליח לעשות ולו במקצת.
למרות זאת, המבקרים לא אהבו את הסרט במקור, והאמת שגם דיסני לא היה ממש מרוצה ממנו, אך עם השנים הוא הפך לאחד הסרטים המצליחים והאהובים של החברה (עם קצת עזרה מפסיכונאוטים שראו בהזייה הצבעונית הזו אבן דרך פסיכדלית).
אחד הדברים האהובים עליי ב"אליס" הוא אליס עצמה, שהיא ילדה די רגילה. היא חכמה, אדיבה ומנומסת, אבל לא באופן חריג, אין בה שום תכונה מופלאה שהופכת אותה ל"גיבורה", ולכן קל להזדהות איתה במובן הטוב של המילה. היא מראה מחמיאה לצופים כיוון שהיא נוהגת לעשות את הדבר הלא נכון, להתעצבן כשצריך, לנסות לעזור למי שאפשר וליפול לכל מלכודת מצחיקה ומעניינת. כשאליס נכנסת למשבר ושרה "אני נותנת לעצמי עצות טובות אבל שוכחות לציית להן", מי יכול להגיד שהוא לא מבין אותה?
יותר מזה – הסרט לא מציג הרפתקה מופלאה ומספקת אלא רצף של אי הבנות ומפגשים לא לגמרי נעימים, אבל עבור אליס החוויה לא שלילית או חיובית נטו, כמו שהחיים הרגילים הם לא כיף עקבי או זוועה מתמשכת. את כל זה אפשר לזקוף גם לזכות הספר, אבל הערך המוסף הבלעדי של הסרט הוא באמנות – והיא נהדרת. הצבעים מושכים ומאיימים בו בעת, התנועה של הדמויות נהדרת ומושלמת והאנימציה מלאה בהבלחות קטנות של יצירתיות חיננית – במיוחד בסצנת מסיבת התה המושלמת, שראיתי עשרות פעמים ועדיין אני לא זוכרת את כל השטויות שהחביאו בה. (נעמה רק)
פיטר פן (1953)
"אליס" ו"פיטר פן" הם כמעט פרויקטים תאומים. שניהם נרמזו ב"פינוקיו", שניהם היו מהסרטים הראשונים שדיסני תיכנן, שניהם נדחו בגלל המלחמה וחזרו להפקה אחריה, וונדי ואליס חולקות מדבבת ובשני המקרים העלילה לא מאוד מהודקת. הכיף מגיע בעיקר מהחשיפה של עולם פנטסטי ומוזר, מלא בדמויות זכירות. בין השניים, "אליס" עושה את זה קצת יותר טוב.
שלא כמו אליס, "פיטר פן" לא נצמד לכל אורכו לדמות ראשית אחת, וזה פוגע בו. העלילה מפוזרת מדי בין פיטר פן, קפטן הוק, האחות ושני האחים לבית דארלינג ואפילו טינקרבל, ולא כולם מנצלים כראוי את זמן המסך שלהם. וונדי אמורה להיות הדמות הראשית ומסע ההתבגרות שלה הוא הלב הרגשי של הסרט, אבל רוב הסרט היא רק רבה על ליבו ותשומת ליבו של פיטר עם דמויות אחרות. ופיטר, בואו נודה על האמת, הוא דושבג עצום, שקצת עושה חשק לצדד בקפטן הוק.
מצד שני, הסרט עושה עבודה טובה בבניית העולם ובשכנוע של הקהל בקסם של ארץ לעולם לא. בסך הכל מדובר במערב פרוע עם פיראטים וקסמים: כולם בסכנת חיים כל הזמן, הילדים האבודים לא זוכרים את האמהות שלהם ופיטר פן די שמוק מרושע – אבל כל ילד שרואה את הסרט חולם להגיע לשם. הטון מנרמל גם את הצדדים המפחידים, והילדים נשארים עם תחושה של חופש חסרת גבולות (אין אמא = אין השלכות) ובנוסף יש שם בנות ים, אבק פיות ופיראטים. פיראטים!!!
"פיטר פן" הוא קלאסיקה ובצדק, אבל הוא לא מהנה באותה המידה, או באותה הצורה, עבור ילדים ומבוגרים. ההומור לא מאוד מחוכם, ומלא בהרבה סלפסטיק ורגעי "הא הא, פיטר הראה להם מה זה", השירים לא מדהימים והעלילה נעשית פחות ופחות מעניינת ככל שהסרט מתקדם כי שום דבר "חשוב" לא קורה. פיטר פן וקפטן הוק מציקים אחד לשני, טינקרבל כועסת, וונדי כועסת, הילדים האבודים טמבלים, חוזר חלילה.
זה גם סרט שהתיישן מאוד, לא רק אבל במיוחד בכל מה שקשור ל"אדומי העור" שעל פי השיר שהם עצמם שרים – קיבלו את צבעם בגלל נסיך שקיבל נשיקה והסמיק. לזכותו ייאמר שהוא עשוי היטב מכל בחינה – הוא מצויר ומונפש למופת ונראה מושקע ואפי יותר מסרטים אחרים מהתקופה, הפסקול שאיננו מושר מוצלח, הקצב טוב. התסריט, כאמור, חצי כוח, אבל המסר עובר ומשכנע וזה לא שהוא ממש משעמם, הוא פשוט קצת… ילדותי מדי. (נעמה רק)
בסקירה הבאה: שתי יפיפיות, 101 דלמטים, הרבה חתולים ורובין הוד אחד.
איזה כיף
שאתם עושים את הסקירה הזאת, באמת. מצפה לעשורים היותר מוצלחים (ניינטיז, השנים האחרונות).
"שירת הדרום"
סרט שלא מוזכר פה, בעיקר כי הוא לא סרט אנימציה ב-100% אלא סרט מצולם שמשלב קטעי אנימציה הוא "שירת הדרום" מ-1946. זהו הסרט המושמץ ביותר בתולדות אולפני דיסני – במשך שנים הוא הואשם בחוסר רגישות שגובל בגזענות ממש כלפי האוכלוסיה השחורה ותקופת העבדות בארה"ב. מתישהו ב-2010, לקראת היציאה של "הנסיכה והצפרדע", יצאתי לבדוק על מה כל הרעש והאם הוא מוצדק. הממצאים התפרסמו ב-YNET:
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3850064,00.html
לדעתי אתה טועה במסקנה שלך
הרבה פעמים דברים שהיו חדשניים והביאו קידמה בזמנם, פשוט מתישנים לא כל כך טוב. אני א חושבת שצריכה להיות איזו חובה להכיר דברים שהתישנו פחות טוב, אני חושבת שמידי פעם אנחנו רואים העלמויות של מה שיכולת לטעות ולחשוב שהן קלאסיקות. זה לגמרי בסדר, לפעמים חבל, אבל בד"כ הגיוני. פה ושם יצוץ איזה אובססיבי לדבר שיהיה חייב להבין למה המתקן..
את שירת הדרום לא ראיתי לפחות 20 שנה, בקריאה העלית נקודות שממש הציקו לי כילדה קטנה כשצפיתי בו. למה השחורים חברים בחוץ אבל לא בבית? למה האיש שמספר את הסיפורים הוא קצת חייזר? (אתה קראת לזה חיית מחמד) היתה אוירה שלמה שפשוט בידלה את השחורים מהלבנים, גם התאור של הסרט קצת ריפרר לעבדות, איכשהו עם מודעות של ילדה בת 6-7 (0 מודעות בענייני זכויות אדם וכאלה) היה לי לא נח עם ההצגה של הדמויות. צפיתי בו בעיקר בשביל קטעי האנימציה שמצאו חן בעיני.
הסרט הזה פשוט התישן רע, והוא לא לבד.
חובבוש מחכה לניינטיז, אני קצת פחות (המקבץ הבא יכיל את כל הפייבוריטים שלי לא כולל מלך האריות). אם נקפוץ רגע לניינטיז, גם פוקהונטס התישן ממש רע, מאוד קשה לראות את העיוות ההיסטורי הזה, שום דבר לא רומנטי ברצח עם.
ויום אחד, ב"ש, אנשים יגידו על היפה והחיה שהוא התישן רע.
ואם אני כבר במוד "אני צודקת וכאלה"
יכול להיות ש-"שירת הדרום" לא התיישן טוב
אבל זו ממש לא הנקודה. אני לא חושב שיש חובה שמישהו "יכיר" את הסרט, אני חושב שהסרט צריך להיות זמין לצפיה כמו כל דבר אחר שהאולפן עשה. אני לא אוהב שמעלימים יצירות אמנות (מכל תחום), גם אם זה נעשה בשם אידיאלים נאצלים – אני לא מאמין שזה משרת את האידיאלים האלה.
כמובן, ביחוד משום שזה לא עשה בשם אידאלים נאצלים
כי אז סרט כמו פוקהונטס גם לא היה על אף מדף.
אאל"ט גם בפנטזיה בגרסה שקיימת היום יש עריכה גדולה בחלק של הקנטאורים (במקור היתה אחת שחורה שניקתה ועבדה אבל לא יצאה למחולות)
ואני חושב שההחלטה לערוך את "פנטסיה" היא שגויה
להיפך, דווקא בגלל שהסרט הוא קלאסיקה, חשוב לכלול בו את הקטע ההוא כדי להזכיר שלצד ההישג האמנותי העצום של האנשים שעשו אותו, אותם אנשים החזיקו בדעות, אפעס, לא הכי סימפטיות בעולם.
אבל הקטע המצחיק – לפני כמה שנים אני וזוגתי צפינו ב-"פנטסיה" בהקרנה של סינמטק חולון, הקרינו שם את העותק שבו הסרט הופץ בשנות ה-80 (אני חושב) ואני די משוכנע שהקטע עם הקנטאורית השחורה המשרתת *כן* נכלל בו.
ואם כבר, אני גם חושב שההחלטה של דיסני לצנזר את הבדיחה על היהודי ב-"שלושת החזרזירים" היתה מ-מ-ש דבילית
להבדיל מהקנטאורית ב-"פנטסיה", הבדיחה ההיא אפילו לא מעליבה. סתם משהו ברמת הבדיחות שמספרים פה בארץ על פולנים ופרסים.
דווקא בגרסה ה״מצונזרת״
הזאב נראה (ונשמע) יותר יהודי ויותר דומה ללארי דייויד.
אאל"ט יש 3 גרסאות לסרטון הזה (לזאב)
(ל"ת)
מה קורה בשלישית?
(ל"ת)
טעיתי (עכשיו פשוט בדקתי)
משום מה כל החלק של ההתחזות לרוכל נמחקה לי מהזכרון.
וואו, לא היה לי מושג לגבי פנטזיה
ואני מחשיבה את עצמי חובבת דיסני די רצינית.
צפיתי בזה עכשיו וזה די… נוראי.
תודה שהעלית את זה!
טוב שיש הרצאות של דורון, אחרת גם אני לא הייתי יודע
(ל"ת)
אני חושבת שהגרסה שהיתה לנו בבית, היתה הגרסה המזוויעה
(ל"ת)
אוקיי, סליחה שזה יהיה ארוך – אז אני מקווה שמותר לפרסם פה לינקים… אני בן 18 בסך הכל ולקראת גיל 10 ראיתי איכשהו, לדעתי אצל חבר שהיה לו עותק, את "שירת הדרום". אהבתי את זה. רק הרבה אחרי ראיתי את הטענות לגזענות. אז צפיתי בו שוב בגרסה משוחזרת באינטרנט (https://archive.org/details/SongOfTheSouthHD) ו-וואו, זה אולי לא מושלם, אבל זה רחוק מלהיות רע כמו שאומרים. כבר ברור לנו שדוד רמוס הוא לא עבד, אז אענה על כמה כמה מהנקודות שהעלית:
1. השחורים, "חברים בחוץ אבל לא בבית"? הייתי במקומך מנסה לראות את זה שוב ולבדוק. בקטע מסויים בסרט דודה טמפי ודוד רמוס יושבים ביחד בבית ומדברים, הם טיפה "רבים" אבל בצחוק וגם צוחקים על זה ביחד. הם בהחלט חברים.
2. דוד רמוס "חייזר" – אפילו במאמרים שלא סינגרו על הסרט פעמים רבות מצויין שג'יימס באסקט כמעט ולא קיבל הוראות איך לשחק את דוד רמוס. כלומר, הדמות היא כמעט לחלוטין פרשנות של אדם שחור. לפעמים הוא קצת מוזר, אבל בסך הכל הוא מאוד נחמד. באמת, יש פה מישהו שלא היה רוצה להכיר אותו?
3. אווירה שמבדלת שחורים מלבנים – יש באמת בקטעים מסויימים מעט מתח בין המבוגרים השחורים ללבנים, שמתגבר עם המשך הסרט, אבל זה נגמר בסוף *מאוד* טוב. כמובן, המתח הוא רק בין המבוגרים למבוגרים, ולא בין הילדים לבין עצמם ועם המבוגרים, שהם היו חברים לאורך כל הסרט. לקראת הסוף הדוד רמוס וג'וני מחזיקים ידיים, כשהמצלמה בפוקוס, כסוג של "שיא" מסויים של הסרט. הייתם מצפים כזה דבר מסרט גזעני שמבדל שחורים מלבנים?
עכשיו, עם כל הטענות שלי, אני לא מסנגר על הסרט במאה אחוז – אבל גם לא על כמה אחרים מסרטי דיסני. יש בו בעייתיות, אבל היא לא מתקרבת לבעייתיות של האינדיאנים בפיטר פן, לדוגמה, ופיטר פן הפך לאחת מהקלאסיקות הכי נצפות של דיסני, אותה הם מעולם לא התביישו להפיץ בכמויות. אז מה דעתי הכללית? אני חושב שזה צריך להיות זמין כמו סרטי הילדים האחרים, ואם יש הורה שזה מפריע לו, כמובן שלא צריכה להיות *חובה* להראות את זה לילד. ואם כבר, אפשר גם להשתמש בקטעים היותר בעייתיים של הסרט כדי ללמד ילדים איך דברים היו בעבר ואיך נוכל לשפר אותם. זה כמובן, דבר שדיסני ויתרה עליו, כי לא באמת אכפת להם. הם רק רוצים להתנער מאחריות על הסרט הזה, שהוא בסך הכל מאוד חמוד. מחאו כפיים לתרבות הביטול!
שירת הדרום לא מעניין אותי אבל וואו מה זה הארכיון הנהדר הזה
עם המון סרטים וספרים ישנים בחינם. טוב לדעת.
גם באינדיאנים מפיטר פן אני לא מוצא שום בעיה
ככה ילדים שמשחקים באינדיאנים תמיד משחקים.
ברמת העיקרון אתה צודק, כי פיטר פן בא לייצג את משחקי הדמיון הפרועים ביותר של ילדים. כשראיתי את זה זה לא באמת הפריע לי בדיוק מהסיבה הזאת, היה ברור שזה משחק. בעיה אחת, אני פשוט לא יודע איך הייתי מרגיש עם זה בתור אינדיאני… וזאת הסיבה שהתייחסתי לזה כ"בעייתי".
אני בטוח שיש מספיק אינדיאנים עם הומור עצמי.
בדיוק כמו שיהודים נהנים מהאנטישמיות העצמית במפיקים/סיינפלד/סאות׳ פארק/תרגיע. זה רק סרט תמים לילדים שמאוד בלתי סביר שיגרום להם להתגזען על אינדיאנים. אם כבר, ייצוגים ביצירות בוגרות יותר הם הרבה יותר צורמים, כמו בסיפורי ניק אדמס של המינגוויי, שאני מודה שהניתוחים שלהם גרמו לי להרגשה שהם עלולים להיתפס כגזעניים כלפי אינדיאנים (ובעיקר אינדיאניות.)
מבדיקה זריזה בדיסני פלוס
לא רק שפיטר פן זמין לצפייה, אלא הוא אפילו לא מצונזר וכולל בתוכו גם את השיר של האינדיאנים על למה העור שלהם אדום.
ושלא תבינו לא נכון, אני שמח שפיטר פן נמצא ולא מצונזר, רק תמה למה אם כך שירת הדרום לא נמצא גם כן.
אם יש בעיות של גזענות בסרט, זה לא אומר שצריך לקבור את הסרט ולמנוע מאנשים גישה אליו.
הרי אפילו לא נותנים לנו לצפות בסרט כדי לחוות דעה אם הוא בכלל גזעני או לא, מחליטים בשבילנו מה מותר לנו לראות ומה אסור.
בהרבה סרטים ישנים יש אלמנטים של גזענות שהיום לא היו עוברים מסך, אז נמחוק את כל סרטי הוליווד מפעם?
ומה לגבי ספרים? יש הרבה ספרים מפעם שמכילים אלמנטים גזעניים, אז נפסיק למכור אותם?
כשבנאדם בא לראות סרט מלפני יותר מ-70 שנה, הוא לוקח בחשבון שזה סרט שנעשה לפי הפרמטרים של לפני 70 שנה, ומי שזה לא מתאים לו פשוט לא יראה סרטים מהתקופה הזאת.
אני עדיין מקווה שמתישהו שירת הדרום יגיע לדיסני פלוס.
הוא לא, כי הוא מצונזר עוד משנות השמונים לפחות.
וזאת כי דיסני חוששים שהסרט איכשהו יפגע במעמדם כחברה ידידותית למשפחה.
ההסרה של שירת הדרום מהמדפים ומהקולנוע היא טיפשית מיסודה. זה סרט מאוד חמוד, שאולי השורשים שלו עשויים להתפרש כבעייתיים, אבל אפשר לפרש אותו בקלות בצורה הרבה יותר חיובית ממה שהאנשים חסרי ההומור שתומכים בצנזור של זה מפרשים. בתור מי שראה את הסרט כבר כמה וכמה פעמים והתייחס לביקורת של האנשים האלה על הסרט, רוב הדברים שהם אמרו נפסלים בקלות. בעיקר הטענה נגד המושג "tar baby". מי שראה את הסרט ידע שהשימוש במונח הוא לא על ילדים שחורים, אלא על בובת זפת שאחא שועל השתמש בה כדי ללכוד את הארנב. יותר מזה, tar baby ככינוי גנאי התחיל הרבה אחרי שהספר שעליו הסרט מתבסס נכתב… והמקור של המונח הוא בעצם בסיפורים המקוריים. אוה, אם רק אנשים היו בודקים את הטענות שלהם!
אני יודע את זה
אבל אני עדיין ממשיך לקוות שמתישהו זה ישתנה.
אולי מה שצריך זה שיבואו דווקא שחורים שירצו לראות את הסרט ויקימו עצומה בדרישה לשחרר אותו, ואז אולי דיסני יסכימו.
אין לי מושג אם דבר כזה יכול לקרות, אבל דברים הרבה פחות הגיוניים מזה כבר קרו במציאות, אז מי יודע.
בכל מקרה, לקוות שמתישהו זה יקרה אני תמיד יכול.
אם אתה רוצה לראות את הסרט ולהחליט בעצמך הוא זמין לצפייה ב-archive.org, שלחתי פה לפני זה קישור ישיר לצפייה ואני עדיין מקווה שזה היה בסדר לשלוח.
לדעתי זה סרט מאוד מהנה, בעיקר קטעי האנימציה, לא ממש הבנתי למה עושים ממנו כזה ביג דיל.
זה בהחלט מטופש.
אבל חברת דיסני העולמית תמיד תעדיף לצנזר את עצמה מאשר להסתכן בחרם כלכלי מצד קהילת השחורים, כך שמבחינה כלכלית ולא אמנותית הם עושים את הההחלטה הנכונה לעצמם, ועל הדרך כמובן שגם פוגעים בצופים.
אני דווקא חושב שאם הם היו מחזירים את הסרט לאף אחד לא היה אכפת יותר מדי. טוב אולי בהתחלה כן כי הם נמנעו ממנו במשך 40 שנה.. אבל לדעתי אפילו השחורים ברובם היו שוכחים מזה מהר. הם לא התאמצו לצנזר את האינדיאנים מפיטר פן והעורבים מדמבו, ואלה נשארו סרטים שאין הרבה ילדים שלא ראו. לאף אחד לא אכפת.
לחפש בכוח את הגזענות בעורבים מדמבו זה כבר ממש מוגזם.
הילדים שצפו בו בילדותם בדיבוב לעברית לא רואים שם שום שחורים, הם רואים עורבים וזהו, ונראה לי שכך גם רוב הילדים שצפו בו באנגלית. רק כל מיני אתרי אינטרנט שחושבים שזה מגניב למצוא מסרים אפלים בסרטי דיסני עלולים להרוס להם את הסרט.
לא ניסיתי למצוא גזענות, דווקא להיפך, אני מעולם לא חשבתי שזה גזעני. טענות לכך שנאמר השם "ג'ים קרואו" בסרט הן שגויות, השם היה ונשאר בתסריט המקורי, וגם בתסריט בסוף הוא שונה ל"דנדי קרואו". רק השתמשתי בזה כדוגמה לקטע שיש נגדו טענות, דיסני בכל זאת לא צנזרו אותו, ואף אחד לא עשה משהו שמתקרב ללהחרים את הסרטים של החברה בגלל זה. כנ"ל לגבי פיטר פן וכל האחרים. אני לא מוצא סיבה הגיונית למה שירת הדרום תגרום להחרמת דיסני כשכל אלה לא.
הסיבה (שהיא ממש לא הגיונית בכלל)
היא שבדמבו ובפיטר פן, העורבים והאינדיאנים הם דמויות משניות עד שוליות ובשירת הדרום הדוד רמוס הוא דמות מאוד ראשית, ולכן החשש מפני שחורים שיאשימו את החברה בגזענות גדול הרבה יותר.
זה באמת טיפשי, כי הדוד רמוס (לפחות לדעתי) הוא הדמות הכי חביבה בסרט. הרבה אנשים שמעבירים ביקורת על הסרט לפני שהם ראו אותו חושבים שהוא קריקטוריסטי ומגוחך, אבל בעצם הוא דמות חיובית מאוד. נכון שיש לו (ולשאר השחורים בסרט) ניב דרומי ישן קצת מוגזם – אבל בוא נלך חזרה שוב לתקופה שבה הספר נכתב. אני ניסיתי לקרוא את הספר על דוד רמוס ולא הצלחתי. האנגלית שם מלאה בכל מני עיוותים של הדיבור כשדוד רמוס מספר את הסיפורים. והסיבה היא חיובית ממה שתחשבו – מסתבר שהסופר פשוט רצה לכתוב את הסיפורים באותה דרך בה הוא שמע אותם, ולשמר את המסורת. ודרך אגב, כאן אני חייב לתקן טעות בכתבה ששותפה פה על שירת הדרום: הסופר שכתב את סיפורי אחא ארנב לא היה תומך עבדות. הוא דיבר בחייו הרבה פעמים על כמה הוא תומך בשוויון זכויות והיה פעיל לקדם את שיקום העבדים המשוחררים.
מבלי להכנס לדיון שלכם,
כי אין לי סבלנות וכבר ציינתי את מה שהיה לי להגיד בנושא.
הערה על הסיומת שלך: לפחות איפה שאני נמצאת, זה לא ׳השחורים׳ שמאשימים וכו׳ אלא אנשים, מכל המוצאים, שלא אוהבים יצוגים גזעניים. גזענות היא לא בעיה של המיעוט עצמו וזהו, ובחברה נורמלית כל בר דעת אמור לא לאהוב אותה.
אף אחד פה לא אמר אי פעם שהוא אוהב גזענות חלילה. לא יודע מאיפה הבאת את הרעיון הזה. ברור שזה צריך להיות משהו שאף אחד לא אוהב, אבל לא ממש הבנתי מה הקשר של זה למה שאני אמרתי.
ודרך אגב, לאו דווקא השחורים הם אלה שגרמו להורדת "שירת הדרום" מהמסך. השחקנית האפרו אמריקאית וופי גולדברג טענה בשנים האחרונות שצריך להחזיר אותו. ג'יימס באסקט (דוד רמוס) אמר: I believe that certain groups are doing my race more harm in seeking to create dissension than can ever possibly come out of the Song of the South
ניק סטיורט, שדיבב בסרט, ציין שדיסני התייחס אליהם "כמו מלכים" ושהוא באופן אישי תרם את הכסף שקיבל מהעבודה על הסרט לעמותות עזרה לשחורים. גם האטי מקדניאל טענה שלא חשבה אי פעם ששירת הדרום הוא סרט פוגעני, ושלא הייתה משתתפת בו אם כך חשבה. אתם יודעים מי כן אחראי על צנזור שירת הדרום? דווקא הלבנים! מי שקבע לא להחזיר את שירת הדרום הוא לא אחר מבוב אייגר, מנהל החברה. לא יודע מה איתכם אבל אני מחכה שהוא יתחפף משם. עשה מספיק נזק אמנותי לחברה הזאת.
חוץ מזה שהייצוג של הדמות של הדוד רמוס הוא לא גזעני, אלא נוצר במטרה לייצג שחורים באור חיובי.
עד היום לא ברור למה הסרט הזה נתפס כגזעני. אם בסרטים ישנים מאותה תקופה אין שחורים בכלל אז זה לא בסדר אבל אם יש בו שחורים בתפקידים ראשיים שמוצגים באור חיובי אז זה… גם לא בסדר?
הרבה מהסטיגמה הגזענית של הסרט באה מאנשים שחושבים שהוא מדבר על תקופת העבדות, ושהדוד רמוס הוא בעצם "עבד שמח". האנשים האלה, כשראו את הסרט, הובכו לגלות שזה לא אפשרי כי הדוד רמוס חופשי לעזוב את המטע מתי שהוא רוצה. אז הם מצאו לעצמם דרך לצאת צודקים: עכשיו הם אומרים שכל הקטע של "זיפ-א-די-דו-דא" הוא גזעני, כי הדוד רמוס מדבר על ימים רחוקים ויפים שאי אפשר לא לשיר בהם, כלומר – לפי האנשים האלה – על התקופה שבה הוא היה עבד. תכלס יכול להיות שהוא פשוט מדבר על הילדות שלו, שזה מה שגם אני חשבתי לפני שקראתי את התיאוריה הזאת. אני לא חושב שצריך לחטט ככה בסרט ילדים בכלל. זה צולם שנה אחרי מלחמת העולם השנייה! מה, אחרי כל המלחמה הם רוצים שיראו לילדים סרט על סבלם של העבדים? הסרטים האלה באו לעודד ילדים להסתכל על הצד הטוב של העולם, להראות לכולם שעדיין נשארה שמחת חיים שאסור להתעלם ממנה. זה היה נתפס כחסר רגישות בימים האלה להראות לילדים את כל הרוע הזה שאנשים מתלוננים שב"שירת הדרום" מתעלמים ממנו.
פרזנטיזם כבר אמרנו?
כל סרט צריך להישפט לפי הערכים של היום ולא של פעם ולא משנה מתי הוא יצא, אבל לא במובן של לחפש בו את הגזענות בכוח. אם אין בסרט עצמו שום הוכחה לכך שהדוד רמוס הוא עבד או לקיומה של עבדות במציאות של הסרט, חיפושה ומציאתה המאולצים בכוח לא ישנה זאת. עוד חמישים שנה אני בטוח שיהיו שמאלנים שיקראו להפסיק להקרין את נשמה כי הם ינסו להוכיח את הגזענות של הסרט הזה באמצעות מדידה של היקף השפתיים של הדמות הראשית וגם יגידו שזה סטריאוטיפי שכל השחורים מנגנים ג׳ז.
אני דווקא חושב שצריך קודם לשפוט ולהכיר את הסרט (או כל יצירת אמנות) על פי התקופה שבה הוא יצא. יש מלא סרטים שהערכים שבהם ייצגו תקופה אחרת ונראים רע היום (מה שקוראים לזה "התיישן רע"), ואם לא נכיר בעובדה שהוא לא נוצר בימינו לא נבין אותו עד הסוף. זה לא אומר שצריך להתעלם ממה שהוא מייצג היום, אבל אי אפשר לשפוט סרט משנת 1946 רק על פי החברה של ימינו. זה יוצר תמונת מצב מעוותת. עוד 70 יגידו גם על סרטים של היום שהם "התיישנו רע". זה לא מהווה כל סיבה להוריד אותם מהמסך, כי זה בעצם לשים אותם מחוץ להקשרם. מה שדיסני עושים ל"שירת הדרום" זה הרס תרבותי במטרה לייפות את שמם ולנסות לגרום לנו לחשוב שבשנות ה40 הם היו יותר "טובים" מחברות סרטים אחרות, ובלי הצדקת אמת, כי רוב האמונה של הציבור שזה סרט גזעני באה מכך שלא מספיק אנשים ראו אותו מאז שהוא הוקרן בפעם האחרונה (מסיבות מובנות). רוב הייצוגים בסרט הזה (אם לא כולם) הם מאוד תמימים וחיוביים.
אם הסרט הוא תקופתי, כלומר ממילא מתרחש בשנה שמוקדמת לשנת יציאתו,
הרי שהוא צריך להישפט לפי שנת התרחשותו ולא לפי שנת יציאתו. הערפול הזה הוא כנראה מה שגרם לדיסני לא לקחת סיכונים מיותרים ופשוט להוריד אותו מהמדפים (גם הווירטואליים), כי אם הסרט מתרחש במאה התשע עשרה אז משתמע שהדוד רמוס הוא עבד ושהסרט מתרחש במטע של עבדים גם אם זה לא נאמר בצורה כזאת ואם הסרט מתרחש בשנת יציאתו הרי שבשנות הארבעים עדיין הייתה הפרדה גזעית ולכן זה בגדר מדע בדיוני שגבר שחור יהיה מיודד עם חבורת ילדים לבנים; כלומר הסרט לא יכול להתרחש בשנה מאוחרת לשנת 1946 אבל הוא בהחלט מתנהג ככה, כי הוא מציג עולם דיסנאי (אבל לא אוטופי, בשום אוטופיה לא מנסים להטביע כלבים לפני שרדיוהד חשבו על הרעיון) שבו לבנים ושחורים יכולים לחיות יחד בהרמוניה ובשלווה ורק האימא הפולניה והלחוצה היא זאת שעלולה להרוס עד שגם היא בסוף משתכנעת שהדוד רמוס לא מסוכן. זאת, אם אני מנסה להיכנס לראש של השמרנות הליברלית, הפרשנות המעוותת של הסרט (שאני בהחלט לא עומד מאחוריה) שגרמה להורדתו ממדפי החנויות וממדפי הפלוס.
הסרט מתרחש בתקופת השיקום, שהייתה אחרי העבדות. לא מדובר בתקופה קלה בכלל, אבל הסרט הוא לא באמת סרט היסטורי שמדבר על התקופה ממקום של היסטוריה ומנסה להציג עובדות מאומתות, והוא גם לא עובד כסרט כזה. הוא יותר משתמש בתקופה שעליה הוא מדבר כרקע לסיפורי ברר ראביט, כמו גם הספרים המקוריים (שאני עדיין מקווה שמישהו יחשוב לשחזר אותם בשפה נורמלית בלי עיוותים שהופכים אותם לבלתי קריאים). המטרה מאחורי הסרט היא ככל הנראה ליצור עולם יפה שבו שחורים ולבנים חיים בהרמוניה ומסתדרים כסוג של שאיפה שהחברה צריכה להגיע אליה ולא כייצוג של המצב הקיים בתקופה בה יצא או מה שהוא היה בתקופת השיקום האמיתית. מנקודת מבט כזאת, הרי שקיבלנו סרט מצויין וחינוכי לגמרי, וסביר להניח שילד שרואה את זה לא יתייחס לזה אחרת. אבל נראה שאנשים מחפשים לקחת דברים למקום הגרוע ביותר. וחבל, כי לפספס את שירת הדרום זה פספוס גדול. וזה לא ייגמר שם. אין גבול לנזק שתרבות הביטול יכולה לעשות.
לגבי אליס
אני חושב שמכל העיבודים לאליס שראיתי – הוא אולי לא הכי נאמן למקור לכשעצמו, אבל הוא הכי נאמן ל*רוח* המקור. הוא אחד הסרטים של דיסני שאני הכי אוהב. בעיני הוא הדוגמה המושלמת ל"איך מעבדים ספר לסרט". לוקחים את החומר ומשחקים איתו בכל מיני דרכים בצורה שמשמרת את הרוח.
אני חושב שהתלונות על 'שום דבר חשוב לא קורה' בסרטים האלה לא מוצדקות.
לא יודע מה היה צריך לקרות ב'סינדרלה' כדי שזה יהיה 'יותר עלילה', ולגבי פיטר פן – הסיפור מחזיק את עצמו כי הוא בדיוק מנסה לבנות את העולם, ולא כל הזמן להתרכז במאורעות מקדמי-עלילה.
אני לא בטוח שזה תמיד תלונה
כמו שכתבתי ב"במבי": זה שאין עלילה זה לא בהכרח נורא.
אני כן חושב שזאת נקודה שכדאי לציין כי היא באמת ההבדל הבולט ביותר בין סרטי הילדים של ימינו ושל אז – יותר מהערכים המשתנים ויותר מסגנון ואיכות האנימציה. למרות שהעלילה של "מואנה" קצת מבולבלת, דברים תמיד מתרחשים שם.
אני חושב שזה נהיה בעיקר תלונה כאשר אין תחליף מספיק ראוי לחוסר העלילה (נגיד, דמבו), שבמקרה הזה הדבר בולט ומציק הרבה יותר.
אני לא יודע עד כמה אני תורם לדיון באמירה הזאת
אבל "אליס בארץ הפלאות" משתפר פלאים אם צופים בו על מיוט כשאלבום הבכורה של מיסטר באנגל מתנגן ברקע. גם לי אין לי מושג למה, אבל זה עובד טוב החרא הזה.
פיטר פן דושבג? על מה ולמה?
הוא רע רק לנבל של הסרט, כמו שצריך להיות. בעצם הוא גם לא מגן על וונדי כשבנות הים מתחילות להתעלל בה… טוב הוא קצת מניאק אבל לא יותר מדי.
אני לא חושב שכל סקירה של סרט עלילתי של דיסני צריך להיות מלווה ב"מה היו הערכים באמריקה באותה תקופה". סינדרלה היא האגדה הכי ארכיטיפית והכי מצוטטת, אי אפשר היה לעשות אותה שונה גם בעשורים אחרים. במקסימום של המקסימום היו עושים משהו שמבוסס באופן רופף על סינדרלה, כמו שלשבור את הקרח הוא לא באמת מלכת השלג בשום צורה. השאלה כאן לא צריכה להיות למה לסינדרלה מגיע ללכת לנשף – ברור שמגיע לה. השאלות כאן צריכות להיות למה הפיה הסנדקית לא באה ומחלצת אותה מהדיסטופיה שהיא נמצאת בה הרבה קודם, ולמה היא לא חוזרת לעזור לה גם בהמשך, אחרי שטרמיין נועלת אותה בחדר.
חוץ מזה רציתי להגיד שאני ממש אוהב סרטי אנתולוגיה/קומפילציה; לא אנימציה או של דיסני או אלה שהוצגו פה, אבל הרעיון עצמו טוב כשהוא מבוצע טוב וגם מקליל את הסרט, כמו ההבדל בין אלבום עם 12 שירים לסימפוניה. יש משהו יותר מהנה בלשפוט כל סרט קצר בפני עצמו, ואז לשפוט אותם שוב לפי מקומם בסרט ואיך הם מסתדרים בצפייה רציפה, וחוזר חלילה. משמעות החיים, ארבעה חדרים, קפה וסיגריות – כולם מעניינים בעיניי הרבה יותר מעוד סרט לינארי שעוקב אחרי מסעו של הגיבור.
פיטר פן הוא דושבאג.
כלומר, הוא היה דושבאג אם הוא היה דמות של אדם מבוגר; אבל פיטר פן הוא ילד נצחי, ואותן התכונות שהיו הופכות אותו לדושבאג בכל מצב אחר הן פשוט מאפיין של אחת מתכונות האופי הילדותיות המרכזיות – והיא אנוכיות. פיטר פן הוא ילד, אכפת לו רק מעצמו וממה שמעניין אותו, אין לו אחריות על מעשיו, אין לו אמפתיה (לא לאויבים ולא לחברים) או מודעות להשלכות של מעשיו – בקיצור, הוא מאופיין כילד, אבל מכיוון שהוא הגיבור של הסיפור הוא בעצם דושבאג.
הוא מציל את החברים שלו כמעט בכל סצנה במהלך הסרט. זה נקרא להיות דושבג?
(ל"ת)
זה נקרא להיות גיבור.
השאלה היא *למה* הוא מציל את החברים שלו. כי הם חברים שלו או כי הוא לא רוצה לאבד אותם כחברים למשחק?
הספר הרבה יותר טרי לי בזכרון מאשר הסרט, ובספר ההתנהלות של פיטר פן היא לגמרי תועלתנית – אם הילדים באי מעניינים אותו, הוא משחק איתם – אם הם לא מעניינים אותו, הוא זונח אותם והולך לחפש משחקים אחרים.
Protagonists Are Blameless.
(ל"ת)
למיטב זכרוני פיטר פן הוא נרקיסיסט ורוצח פסיכופת
שהורג את הילדים האבודים כשהם נהיים בוגרים מדי ומגלח מהם חתיכות אם הם נהיים שמנים מכדי לעבור בגזעי העצים החלולים שמשמשים דלתות למחבוא שלו ושל כנופייתו.
The boys on the island vary, of course, in numbers, according as they get killed and so on; and when they seem to be growing up, which is against the rules, Peter thins them out; but at this time there were six of them, counting the twins as two.
אני משער שכילד פשוט הנחתי שפיטר הורג אותם, אבל אני מודה שאפשר לתת לפסקה הזאת מובן פחות רצחני.
הבנתי שהמגמה פה היא למצוא מסרים אפלים ביצירות המיועדות לילדים
ובכל זאת זה פיטר פן ולא בעל זבוב; אם כי לבושתי, אני חייב להודות שמעולם לא קראתי את הספר.
מזכרוני ממש לא צריך לחפור בספר כדי למצוא "מסרים".
הוא אפל ומורכב על פני השטח. מוות, קנאה, אובדן התמימות, "גיבור" אנוכיי, מנוכר ונצלן שלא ניחן בתכונה חיובית לרפואה, בעוד ש"הרשע הקריקטורי" קפטן הוק מתואר (במילים אלה ממש) כמי ש"לא היה רשע מוחלט", בסצנה שבה נופלת בחלקו ההזדמנות המושלמת להרוג את פיטר פן והוא מהסס כי פיטר נראה תמים וטהור בשנתו, ונדמה לי שיש אף יש רמזים לכך שלקפטן יש סיפור רקע מורכב שמסביר את הקנאה החולנית שהוא רוחש לפיטר בנוסף לתאוות הנקם הנובעת מאובדן ידו.
בנוסף
כדאי להזכיר שבארי הורה במפורש שבמחזה – השחקן שמשחק את קפטן הוק צריך להיות אותו שחקן שמשחק את מר דארלינג.
(ואני לא זוכר שצפיתי אי-פעם בסרט)
(ל"ת)
אגב, אתה חושב שיצירת ילדים לא יכולה להיות סוג של "בעל זבוב"?
בהקשר הזה ולהבדיל, אולי אני קצת חריג, אבל בילדותי יצא לי לקרוא תרגומים מתולעים ומעלי עובש של ג'ורג' מקדונלד ו"הדבורה מאיה" של ולדמאר בונסלס, ואולי לא מדובר בבעל זבוב, אבל אי-אפשר להתעלם מהאכזריות, המוות והסבל. נראה לי שזה די מיתוס שילדים הם "תמימים" או שאמנות לילדים תמיד היתה "תמימה", נראה לי שפעם למבוגרים לא היתה כל בעיה להציג לילדים זוועות ולהפחיד אותם. למשל, אני מאמין שבטירה הקסומה של אדית נסביט הילדים יוצרים בובות מסמרטוטים ונייר שקמות לתחיה והילדים "חייבים" להרוג אותן פחות או יותר כי הן מכוערות ו"לא טבעיות". אפרופו, בעצם, יש סיפור או שניים בקובץ המקורי של האחים גרים שמהדהדים "בעל זבוב" ומכילים אפילו יותר אכזריות גופנית ממנו.
זה מאוד תלוי בגרסה המוכרת לקהל הרחב.
מי שמכיר את הדבורה מאיה רק מסדרת הטלוויזיה, יחשוב שהורסים לו את התמימות עם האופל של הספר המקורי. במקרה של אגדות עם ללא מחבר אחד, זה עלול להביא לדיונים כמו על כיפה אדומה, בה הוויכוח נידון על מספר גרסאות ופרשנויות כאשר חלקן בכלל לא הועלו על הכתב. במקרים מסוימים, כן, הספר יותר אפל ומטריד מהסרט, או שסתם בדיסני ריככו והנגישו את הדמות הראשית לטובת צריכה משפחתית (מרי פופינס הספרותית למשל היא ממש כלבה.) וכל זה עוד מבלי להזכיר את המגמה הנוכחית של חפירה בביוגרפיה של היוצר שעלולה להרוס (האם המשיכה של לואיס קרול לילדות קטנות הייתה תמימה או מינית או איפשהו בין לבין? האם א. א. מילן באמת התעלל רגשית בכריסטופר רובין?) או את זה שיש יצירות שגיבוריהם הם ילדים אבל קהל היעד שלהם הוא לא בהכרח ילדים או לא קודם כל ילדים (אוליבר טוויסט, נשים קטנות, סאות׳ פארק.) בקיצור, מורכב. כי אתה בעצם שואל כאן האם כשיצירה כוללת אלמנטים אפלים ו/או מיניים אז היא כבר לא לילדים. תשובתי הקצרה יותר בנושא זה היא – כל מקרה לגופו.
לפני הרבה הרבה הרבה שנים כתבתי כאן שהחלום שלי הוא לראות סרט (או שלושה) אשר מבוססים על 'הטירה הקסומה' של אדית נסביט.
אולי בסגנון של 'מפלצת של בית' או 'סדרה של צרות'. משהו קריפי, אבל חמוד. או חמוד אבל קריפי.
אני כתבתי את זה לפני כמה חודשים!
http://www.fisheye.co.il/juliet_naked_contest/#target-comment-972967
האמת, כשכתבתי הרבה שנים ציפיתי שזה יהיה לפני הרבה זמן,
אבל לא לפני יותר מ-15 שנה. וואו.
http://www.fisheye.co.il/%D7%97%D7%9E%D7%99%D7%A9%D7%94-%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%94%D7%96%D7%94%D7%95/#target-comment-124814
אני לא חושב שthin out אומר "לגלח חתיכות מילדים שמנים".
(ל"ת)
ברור שזה "לדלל"
אבל נדמה לי שיש אפיזודה שבה נשאלת השאלה "מה קורה לילד שהוא שמן מכדי להשתחל בגזע עץ?"
חיפשתי ומצאתי, ושוב, הניסוח מעורפל יותר משזכרתי, אבל בהקשר האכזריות הכללים של פיטר והילדים, אני חושב שהפרשנות שלי סבירה:
But you simply must fit, and Peter measures you for your tree as carefully as for a suit of clothes: the only difference being that the clothes are made to fit you, while you have to be made to fit the tree. Usually it is done quite easily, as by your wearing too many garments or too few, but if you are bumpy in awkward places or the only available tree is an odd shape, Peter does some things to you, and after that you fit. Once you fit, great care must be taken to go on fitting, and this, as Wendy was to discover to her delight, keeps a whole family in perfect condition.
אגב
תןך כדי שחיפשתי את הפסקה הנ"ל עברתי ברפרוף על לא מעט עמודים, והרושם שלי הוא שקפטן הוק מתואר בצורה כמעט סימפטית, אפילו יותר משזכרתי, בעוד שפיטר פן הוא פשוט מפלצת.
פיטר פן הוא ספר על מוות
וזה מאפיין של הרבה ספרות ילדים מהתקופה, כמו ילדי המים.
פיטר פן בגרסא מוקדמת היה ילד שמת בינקות, וגם בגרסא הסופית יש הרבה רמיזות – ברמה כזו או אחרת – שזה מה שהופך ילדים לאבודים. lost כמו "I lost both my parents", לא כמו "I lost my keys" (וכמו שאומרת ליידי ברקנל, לאבד הורה אחד זה מצער, לאבד את שניהם זה חוסר אחריות משווע.)
גם באליס (בשני הספרים) יש הרבה מוות מרומז, שאולי עובר מעל הראש של ילדים. באחד הדיאלוגים באליס נאמר לה שהיא גדולה מדי, והיא אומרת "אין לי דרך להפסיק לגדול". התגובה: "עם עזרה מתאימה, היית יכולה להפסיק".
אין לי מספיק ידע על הנסיבות ההיסטוריות; שמעתי שבגלל חוקי עבודת ילדים והפחתת המוות בילדות התחלנו (כחברה) לראות ילדות כתקופה תמימה וילדים כאנשים שזכאים להגנה מיוחדת מהאפלה של החיים. אבל בתקופה שבה ילד בן 5 כבר עבד במפעל או במכרה, ונחשף לפציעות קשות ומוות בתאונות עבודה, רק למיעוט קטן במעמדות מסויימים היתה יכולת כלשהי לגונן על התמימות של ילדיהם. ואין לי מושג אם הם ראו צורך לעשות את זה. אחרי הכל, ללכת לצפות בהוצאות להורג נחשב בידור לכל המשפחה, בתקופה מסויימת בבריטניה.
אליס ופיטר פן לא נכתבו בתקופות של עבדות.
ובמיוחד לא אליס, שכולו קרנבליות ושמחת חיים ואפילו מלכת הלבבות שרוצה לערוף ראשים היא די קריקטורה לא מזיקה. מוות לא היה אחד הנושאים שלואיס קרול עסק בהם – לו היה רוצה כבר היה עושה את זה, הוא ידע לכתוב טוב מספיק. במקרה של פיטר פן הייתי אומר בנושא של הילדים האבודים שזה פחות מוות, אלא יותר יתמות ונטישה, שהרי פיטר פן מביא את וונדי לארץ לעולם לא כדי שתהיה אימא חלופית לילדים, ואז הם מבינים שאין תחליף לאימא אמיתית. מרי פופינס גם לא על מוות אבל כן על הורים ממעמד גבוה מאוד שמזניחים את ילדיהם, מתעלמים מהם ומתנכרים אליהם בצורה שתיראה מחרידה לילדים של היום, אפילו כאלה שנולדו למעמד גבוה – המקבילה הפרזנטיסטית למרי פופינס תהיה אולי שני הורים קרייריסטים שמפקירים את ילדיהם בידיהם של אנשי טיפול מזיקים וסופר נני למיניהם. בבריטניה ספציפית ילדים זכו למעמד מיוחד, מטפח ואוהב, אולי חוץ מילדים ממעמד ממש נמוך כמו שרואים בדרמות כיור מטבח (קס, בילי אליוט.) לא תמיד יצירות המיועדות לילדים מלאות ברמזים שחולפים מעל לראשיהם – הרבה פעמים המבוגרים פשוט מוצאים בהם את השקפת עולמם ממילא.
הם כן נכתבו בתקופה שבה ילדים מתו על ימין ועל שמאל מדיפטריה, שנית, שעלת וכו׳, וספציפית עליסה, אני מאמין (אין "אליס" מבחינתי, כמו שאין ספילברג בס׳), בתקופה שבה עוד היתה עבודת (לא עבדות) ילדים נרחבת, וממה שקראתי ילדים הוכו בצורה מזעזעת על ידי הורים ומחנכים שהתייחסו אליהם פחות או יותר כמו לשרצים שיש לאלפם בשוטים ועקרבים (אספקט שלא מאוד נוכח בג׳יין אוסטן או בשארלוט ברונטה, אבל יש ספר פורנוגרפי מהתקופה הוויקטוריאנית שנקרא The Romance of Lust והענישה שמתוארת בו היא… משהו מסרטים של טקאשי מייקה). לא מפתיע אותי בכלל שאמנות לילדים לא היתה ולא ניסתה להיות "תמימה" במובן המודרני. למה להסתיר מוות ומחלה כשהילד נתקל בהם גם ככה מגיל אפס? למה להסתיר אלימות כשמבוגרים משתמשים בה נגד ילדים וזה נגד זה? אני משער שהדברים האלה פשוט לא נחשבו לאפלים, בגלל שכיחותם. תאר לעצמך שבעוד 200 שנים כולם יהיו טבעונים, ורבים לא יהיו מסוגלים לתפוש איך בספרות ילדים מהמאה ה-20 יש תיאורים של אכילת בשר. מה ששגרתי לא אפל ולא מוזר.
אליס ואליסה הם שמות אמיתיים. עליסה לא.
וזה שבבריטניה שלואיס קרול הכיר בחייו קרה ככה וככה לא אומר שזה מה שהוא בור לשקף בספריו, כי הוא לא.
ועברית היא לא שפה אמיתית, אז בוא נדבר רוסית.
לא ביליתי חופשה בראשו של לואיס קרול כך שאני לא יודע, אבל גם לא דיברתי ספציפית עליו (למרות שזה כן משתמע מהניסוח האומלל שלי), אלא על כל עולם סיפורי הילדים הקלאסיים וה"תמימים" שאני בספק אם היתה בהם מלכתחילה כל "תמימות" במובן הצר של "הימנעות מתכנים מיניים, מורבידיים או אלימים ומהצגה של הפרעות התנהגות קשות".
אגב, ניתן לומר שכן יש היבט של תמימות בפיטר פן
התמימות שמאפשרת ולילדים האבודים להרוג ללא נקיפות מצפון ולהתנער מכל אחריות בכלל.
אליס הוא מקרה בעייתי מאוד בגלל מה שידוע על היחסים בין קרול ללידל.
ולהרוג אנשים רעים זה לא נורא; להפך אפילו.
הופה. א-נו, תסביר.
מהו "אדם רע" ומהי פרוצדורת ההוצאה להורג?
Aside: הא לך פרשנות חצי מבודחת לפיטר פן (כי אני לא באמת זוכר מספיק ואתה בכלל לא קראת): פיטר הורג פיראטים בשביל הכיף וילדים (כנראה) כי נמאס לו מהם, הילדים הורגים פיראטים בשביל הכיף. הפיראטים ככל הנראה לא שודדים אף אחד אלא תקועים על האי, הולכים לזונות כדי לבלות את הזמן ומנסים להיפטר מהילדים המציקים שהורגים בהם ובמיוחד מהשרץ פיטר שתקף את הקפטן והטיל בו מום, כנראה כי היה לו משעמם. נוסף על כך פיטר חוטף את הילדים, מכה אותם ומונע מהם ארוחות – בשביל הכיף, ובנוסף מטיל בהם מום כשהם משמינים. לא אכפת לו מאף אחד והוא אפילו שוכח את ונדי את טינקרבל בסופו של דבר. ואילו קפטן הוק בוגר איטון, אוהב פרחים, מעריך תמימות ויופי והוא כזה ג׳נטלמן כריזמטי שאפילו ונדי נמשכת אליו (ואני יכול לצטט את זה מהספר). Ergo, הוק והפיראטים הם קורבנות מורכבים שלא ברור כמה רע הם עושים, ואילו פיטר וחבורתו הם הרשעים, ולפי טענתך (?) כנראה שזכותו של קפטן ג׳יימס הוק להוציא להורג את הילדים באקט של ויג׳ילנטיזם. (כמובן, אפשר לשאול מהן רשויות החוק בארץ לעולם לא. טייגר לילי? לא בדיוק שופטת חסרת משוא פנים. אולי פיטר פן הוא אלגוריה ליברטריאנית.)
אז זאת השעה המכושפת בעין הדג אני מבין.
יום אחד עוד תצא גרסה שתעשה חסד עם קפטן הוק ותוציא אותו כגיבור הטוב של הסיפור, כמו הפלא שאנג'לינה ג'ולי ואל פנינג חוללו עם מליפיסנט (ולא, הזבל הקופרופילי עם רובין וויליאמס משנות התשעים זה לא זה.) לא נראה לי גם שזה המקום לפרט את משנתי על מי אני חושב שמגיע לו למות ומי לא; מה גם שפעם הייתי מאוד בעד עונש מוות, אבל אז קראתי גישה הפוכה שטוענת שדווקא מאסר עולם זה עונש קשה יותר מעונש מוות, כי מוות זה בריחה מאחריות ומאסר עולם פירושו חוסר חופש, חוסר סוכנות וגינוי ציבורי כולל לכל החיים.
בטח שיצאה גרסה שעשתה חסד עם קפטן הוק.
עונה 3 של "עד עצם היום הזה".
עונש מוות חוסך הרבה כסף למשלמי מיסים
(ל"ת)
חוסך? אני דווקא שמעתי שהוא עולה יותר.
לא כרגע זוכר איפה, אבל הטיעון (אם אני זוכר נכון) דיבר על כך שמכיוון שעונש מוות הוא לא מיידי, מתבזבז יותר כסף על כל המשפטים, הערעורים, האחזקה וההוצאה להורג מאשר "סתם לשים מישהו בכלא".
כדוגמא:
רשימת האנשים שקיבלו את עונש המוות ב2018 כוללת אנשים שמרגע הפשיעה (שזה לא אותו דבר כמו מתן גזר הדין, אבל זה מה שויקיפדיה שם כטבלה) ועד רגע ההוצאה להורג הייתה תקופה המתנה של 7 שנים עד 40 שנה, כאשר הממוצע (במראית עין) נראה לי באזור ה20.
עונש מוות חוסך כסף למשלם המיסים
כאשר הוא מבוצע במהירות ובצורה חותכת, ולא בארצות הברית הממושפטת לדעת.
כלומר, כן
אבל במקרה של הוצאה להורג של מישהו אני ממש סבבה עם לעשות את החקירה (והמשפטים) שצריך עד שנהיה בטוחים באלפי אחוזים – בטח כשחלק משיטת המשפט עדיין עובדת איכשהו עם חבר מושבעים.
לא לפי ג'ון אוליבר
https://www.youtube.com/watch?v=Kye2oX-b39E
שאני חושבת שהדעות שלו הן מאאאאאאאאוד ליברליות, אבל העובדות בתחקירים שלו לרוב די מדוייקות.
מי אמר משהו על עבדות?
דיברתי על עבודת ילדים – היו משרות שהתאימו אך ורק לילדים, במכרות פחם, בניקוי ארובות (כמו ב"ילדי המים"), בנולים תעשייתיים וכו'.
ב1833 תוקן בבריטניה חוק המפעלים, כך שאסר על תעסוקה של ילדים מתחת לגיל 9, והגביל את שעות העבודה עד גיל 13. ב1842 תוקן חוק המכרות כך שאסר על העסקת ילדים מתחת לגיל 10. לא היה איסור כולל על תעסוקת ילדים בצורות אחרות, כמו ניקוי ארובות, צחצוח נעליים וכו' עד 1878, כשחוק המפעלים תוקן לאסור עבודה מתחת לגיל 10 בכל המקצועות. רק ב1880 התחיל חוק חינוך חובה בבריטניה, מתוך ודאות שהילדים לא עובדים בגיל הזה.
וכמו שאמר "לא", לפני חיסונים ילדים מתו הרבה מאד ממחלות ילדות (וזה גם מאד קשור למעמד כלכלי באותה תקופה). מוות בלידה גם היה מאד נפוץ עדיין.
אליס בכלל לא נכתב במקור כסיפור לילדים – יש טיעונים די חזקים שהוא בכלל פארודיה מתמטית – ועדיין יש בו לא מעט מוות. אין לי מושג באיזה גיל קראת את אליס או את פיטר פן, אבל אציע שתקרא שוב, בעיניים בוגרות.
ודאי שהוא נכתב כסיפור לילדים
למעשה, הוא נכתב כסיפור לילדה אחת ספציפית. ברור גם שיש בו התייחסויות לדברים שילדים לא יכולים להבין – אבל הוא לחלוטין נכתב כסיפור ילדים. כמו הרבה יצירות מופת, הוא רב רובדי. זה שיש בו רבדים נוספים (המתמטיקה היא חלק מהם – וכמו ההתייחסות למוות, זה שיש בספר שעשועים לוגיים ומתמטיים לא הופך אותו ל"פארודיה מתמטית" אלא לספר עם הרבה פנים ורבדים) לא מבטל את העובדה הפשוטה הזו. זה בניגוד למשל ל"מסעות גוליבר" שמעולם לא היה אמור להיות ספר ילדים.
לגבי גוליבר אנחנו מסכימים
אבל בוא תסביר לי, אם אליס היה ספר לילדים, למה קרול כתב לו גרסא לילדים (The nursery Alice)?
גיגול קצרצר מגלה
שהגרסה לילדים הוגדרה על ידי קרול עצמו כגרסה לפעוטות "עד גיל חמש". מה שמשאיר לך חמש עד עשר שנות ילדות נוספות לקריאת הגרסה המקורית.
לגבי ה'למה' – מן הסתם מאותה סיבה שמוציאים המשכים ל'נוקמים', לסרטי דיסני, וממנפים מותגים עד זרא גם היום.
הם ילדים "אבודים" שגרים מתחת לאדמה - ברור שמדובר במוות
ארץ לעולם לא אמורה להיות סוג של גן עדן/עולם הבא. בספר נכתב שגברת דארלינג שמעה שפיטר מלווה ילדים שמתו.
יש מצב שעם העיבוד הצורני המתאים וללא שינויים גדולים בתוכן, פיטר פן יעבוד בתור סרט אימה יפני.
הדוגמה שהבאת מאליס
היא, למיטב ידיעתי, בדיחת המוות היחידה בשני הספרים – וגם היא קשורה לתימת ההתבגרות שיש בספר השני. אני לא מכיר עוד בדיחת מוות בספרים האלו ואני מעז להניח שגם אם תחפש – לא תמצא.
איזה התבגרות? שני הספרים הם חלום ומתרחשים שניהם ביום אחד, אליס נשארת באותו גיל.
(ל"ת)
לא ביום אחד
הספר השני מתרחש חצי שנה אחרי הראשון, לפי רמזים מסויימים שאפשר לראות (העונה והגיל של אליס). הספר השני הוא הרבה פחות כאוטי מהראשון – יש בו משחק שח-מט שעובד על פי הכללים והמטרה של אליס היא להגיע למשבצת השמינית ולהפוך למלכה. אליס גדולה יותר בסיפור הזה, ויש שם התייחסויות לשאלות פילוסופיות עמוקות יותר (האם החיים הם חלום? שאלה שהספר משאיר פתוחה במפורש). השיר בסוף הספר, שהוקדש לאליס לידל, הוא שיר נוגה של פרידה. אחד הפרקים הנוגעים ללב הוא הפרידה של אליס מהפרש הלבן (בן דמותו של קרול).. יש חוט שעובר בכל הספר כמעט שמראה שאליס עוברת שלב ומתרחקת מקרול. לאור זה שהספר נכתב כשאליס לידל היתה כבר בת 16, הרבה חוקרים אומרים, למיטב ידיעתי, שהנימה הזו לא מקרית ומתייחסת למעבר של אליס לקראת הבגרות – מעבר שגורם לה להיפרד מקרול.
לא, לא הרגשתי את זה.
כמו שהמוות לא עובר כחוט השני בספרים, כך גם הפרידה של קרול מלידל לא עוברת ולא מורגשת (ועל איזו פרידה בדיוק מדובר? הם מעולם לא היו זוג, והם ומשפחותיהם שמרו על קשר לאורך השנים.) זה שהספר מתכתב עם משחק שחמט ויש בו הרבה דמויות שחמט וחידת שחמט בהתחלה לא הופך אותו לפחות מבולגן ונונסנסי או לפחות לואיס קרולי; הרי קברניטי דיסני רצו להכניס לסרט את שיר הג'ברווקי אבל בסוף ויתרו על הרעיון מחשש שזה יפחיד ויבלבל ילדים. קרול הכניס לספרים אזכורים לדברים שאהב (קלפים, שחמט, גבינות, שירים של ילדים ודקלומים של ילדים) כמו כל יוצר אחר, והניסיון ליצור הקבלה מוחלטת בין הספרים לבין הביוגרפיה שלו לעולם לא יצלח ורק ייצא מאולץ. (ואם כבר, כשאליס הופכת למלכה, הספר רק נעשה יותר ויותר מבולגן ולא מובן.)
אני מסכים שזה לא מפורש
זה דבר שמתגלה רק בהיכרות עם הביוגרפיה של קרול (שהקשרים שלו עם ילדות היו נפסקים כשהן היו מתבגרות) ועם ההבנה, למשל, שהפרש הלבן הוא בן דמותו. אבל כאמור, כמו כל יצירת מופת – זה ספר שלחלוטין עומד בפני עצמו גם בלי הפרשנות הזו (שבעיני היא יותר ממתקבלת על הדעת). לכן לדעתי מופיעה בספר הזה בדיחת המוות – עם קצת עזרה, אליס היתה יכולה להישאר ילדה לנצח, וההתבגרות שלה בעצם דומה למוות.
קראתי את אליס בארץ המראה הרבה יותר פעמים מאשר את אליס בארץ הפלאות,
ואני לא זוכר שם שום בדיחת מוות. זה שהפרש הלבן מבוסס על קרול עצמו זאת עובדה די ידועה, אבל לא הרגשתי שיש שם פרידה בכלל; כזכור, החלום בארץ המראה נגמר בטקס ההכתרה של אליס, שהוא מבולגן ופרוע ורועש ויש בו פשטידות מדברות והוא לא עצוב ומלנכולי בכלל. כזכור לי קרול שמר על קשר לא רציף עם לידל גם אחרי שהתבגרה.
בדיחת המוות זה עם המפטי דמפטי
ואם תקרא שוב את הפרק של הפרש הלבן תראה שהוא הסתיים בפרידה מאד נוגעת ללב, למרות שגם היא מוסווית בנונסנס, אבל מעט:
As the Knight sang the last words of the ballad, he gathered up the reins, and turned his horse’s head along the road by which they had come. ‘You’ve only a few yards to go,’ he said,’ down the hill and over that little brook, and then you’ll be a Queen — But you’ll stay and see me off first?’ he added as Alice turned with an eager look in the direction to which he pointed. ‘I shan’t be long. You’ll wait and wave your handkerchief when I get to that turn in the road? I think it’ll encourage me, you see.’
‘Of course I’ll wait,’ said Alice: ‘and thank you very much for coming so far — and for the song — I liked it very much.’
‘I hope so,’ the Knight said doubtfully: ‘but you didn’t cry so much as I thought you would.’
So they shook hands, and then the Knight rode slowly away into the forest. ‘It won’t take long to see him off, I expect,’ Alice said to herself, as she stood watching him. ‘There he goes! Right on his head as usual! However, he gets on again pretty easily — that comes of having so many things hung round the horse —’ So she went on talking to herself, as she watched the horse walking leisurely along the road, and the Knight tumbling off, first on one side and then on the other. After the fourth or fifth tumble he reached the turn, and then she waved her handkerchief to him, and waited till he was out of sight.
אוי... שכחתי לגמרי מהקטע הזה.
אכן מרגש.
אה, ולגבי הקשר שלו עם אליס
אחת התעלומות שנוגעות לקרול היא תעלומת "הדפים החסרים" – חלק מהדפים ביומן שלו נתלשו, ואחריהם הוא כבר לא מתאר קשר עם משפחת לידל. יש כאלו שטוענים שבדפים האלו מתואר משהו רומנטי או מיני כלפי אליס, שהיתה אז בת 11 או משהו כזה. בנוסף, הספר ודאי לא פחות נונסנסי, אבל כן מתאר מהלך ברור (בתחילת הספר קרול מציג את המשחק כולו על פי הכללים). וכמובן שאני לא מנסה להקביל את הספר כולו לביוגרפיה של קרול, אלא רק טוען שהיא משתקפת בו, ולדעתי לא במקרה.
אי אפשר גם להקביל בין כל הספר לבין משחק שחמט אמיתי.
אבל זה גימיק ממש מגניב.
על זה תתווכח עם קרול
הוא עושה את זה בעצמו בתחילת הספר. הוא מציג את הכלים ומתאר בפרוטרוט איך כל הדמויות נעות על הלוח במהלך הספר (ונפגשות זועם זו רק כאשר הן על משבצות סמוכות), עד ה"מט" שאליס עושה למלך האדום – ומתעוררת.
התכוונתי שיש שם יותר מדי דמויות שזרות ללוח השחמט.
המפטי דמפטי, טווידלדי וטווידלדם, סוס הים והנגר, האריה והחדקרן, הבמבי, היבחוש והמלכה שהפכה לכבשה. במשחק שחמט אמיתי לא קורה על הלוח כל נונסנס שהשחקן רוצה שיקרה (אלא אם כן מדובר בזה.)
מגניב:-)
(בכל אופן, אא"ט, כל הדמויות בספר ממלאות תפקיד של כלי כלשהו).
איזה?
(ל"ת)
צודק, טעיתי
משום מה זכרתי שבבעיית השחמט שקרול מציג בתחילת הספר לכל דמות יש כלי מקביל – אבל לא זכרתי נכון:-)
הנה עוד כמה
עריפת ראשים. תינוק מתעטש/בוכה מקבל שיר על איך יכו אותו עד שלא ירעיש עוד, עד שאליס לוקחת אותו כדי שלא יהרגו אותו. אחרי שתיפול מגג הבית, לאליס לא יהיה שום דבר לומר בעניין (והיא לא תגיד שום דבר בכלל). אריה הים והנגר שמוליכים את הצדפות אל מותן, וגם קולו של הלובסטר (ובגרסא המורחבת, כנראה גם הג'ברווקי). לטבוע בבריכת הדמעות של עצמה.
יש גם הרבה דברים שהיו נגמרים במוות בעולם האמיתי (כמו ביל הלטאה). למעשה, די נפוץ שמנתחים את התמה של מוות בספרים, ואפילו נתקלתי בפירוש שמציג את את סכנת המוות התמידית כחלק בסיסי בעולם שבו ציפיות תמיד נגמרות בתסכול, כמו זה שמצויר בספרים.
יש המון התייחסויות למוות בספר הראשון (השני זכור לי פחות טוב). הן עוברות מעל הראש של ילדים, בדרך כלל, וכנראה טוב שכך, אבל הן שם.
זה שיש התייחסויות למוות
לא הופך את הספר ל"הרבה מוות מרומז שעובר מעל הראש של ילדים". כל ההתייחסויות שמנית הן לא בדיחות אפלות מרומזות אלא התייחסויות מפורשות לאלימות, בד"כ אלימות ברמת המיקי-מאוס, שכל ילד מבין ורואה שזו בדיחה, בייחוד כשלא מדובר על מוות של דמות מוכרת או אהובה. שלא לדבר על כך שלא מדובר על מוות שמתממש. אני לא מתפלא שמישהו חקר את נושא המוות בספרי אליס, פשוט בגלל שחקרו כל אספקט שאתה יכול להעלות בדעתך בספרים האלו. בעיני זה לא הופך אותם לספרים עם "הרבה מוות מרומז".
מה גם שברגע שאליס תמות, היא פשוט תתעורר ותחזור לחיים כי זה חלום.
(ל"ת)
ככה, אגב, הוק גם נכנס לבית שמתחת לאדמה
אחד הילדים האבודים הגדיל את הכניסה בעץ שלו בלי שפיטר ידע, הוק שם לב שאחת הכניסות גדולות יותר ולכן מתאימות לאדם מבוגר. וככה נכנס
סקירות נהדרות
מאד נהנית לקרוא אותן ולהשוות בין הדרך בה אני הסתכלתי על הסרטים האלו לביניכם :)
רק הערה קצרה על פיטר פן – גם בספרים הוא סוג של דוש אבל ג'יימס בארי כתב אותו כך בכוונה (לא נכנס ל-למה עכשיו) אז הוא בעצם די נאמן למקור (למרות שבגרסת דיסני הוא עדיין חביב יותר מאשר בספר).
הו, כמה אהבתי (ועדיין אוהבת) את הרוח הערבי הנחל!
הקטע שהקרפד שואף את אדי המפלט, מתמסטל ומתחיל לקפץ באופן בלתי נשלט היה מקור לחיוכים בלתי נשלטים.
סינדרלה הייתה רק יפה. אף פעם לא הבנתי למה היא מרחמת על החתול. יש קטע לדמויות של דיסני לרחם על יצורים שלא אמורים לרחם עליהם. מוסר די דפוק שחוזר על עצמו יותר מידי פעמים.
אגב, השיר ששרות האחיות החורגות בליווי הפסנתר נכנס לרפרטואר המשפחתי. הכי כיף בעולם לזייף אותו (וגם עוד שיר- מ"מרד החיות" בביצוע הפרה גרייס)
ופיטר פן- וונדי היא הטיפוס הכי אחראי שם, ולכן תמיד אהבתי אותה למרות שהיא גם ממש מעצבנת.
פיטר פן תמיד מביא את הצרות על עצמו, הוא יהיר והוא מתגרה ללא שום צורך, ולכן מעולם לא הצלחתי לאהוב אותו. גם את אלאדין ומוגלי. פשוט מגיע להם מה שקרה להם. הם עשו את זה לעצמם.
סמי הוא הדמות הכי טובה בכל הסרט! ואין על שיפולי הכרס שלו..
סינדרלה אחד הסרטים שהכי התחברתי אליהם של דיסני
ולזה אני הכי הרבה מתגעגע שאני תמיד מנסה לחשוב מה לוקים בחסר הסרטים של היום? כמו שאמרתם האווירה שזה מבחינתי היה הקסם של דיסני, לא בהכרח העלילה. והאווירה מתמקסמת עם מוזיקה ושירים. אני לא צריך שיקרה הרבה בסרט אנימציה שהוא פנטזיה/אגדה, ככל שנותנים לאווירה יותר מקו, הקסם מרגיש יותר אמיתי. זה נשמע מגוחך וקיטשי אבל הרבה מזה שהדמויות היו בוהות וחולמות היה נותן לקסם להרגיש יותר אמיתי כשהוא מגיע. הסיקוונס שסינדרלה שרה ש"חלום הוא משאלת לב" ובוהה בשעון של הארמון מדהים בעיניי. וזה תמיד היה מודגש ולוקח את הזמן באנימציה הישנה של דיסני, זה היה נותן לפנטז אולי קצת יותר מידי (לא אולי אני באמת חושב שדיסני של פעם משלה ומטעה ילדים ולקח לי אישית זמן להיפקח מזה אבל זה נושא אחר – השקר הגדול) אבל זה היה נותן הרגשה לרצות ולהיכנס לעולם של הדמות, כשאריאל מסתכלת על בני האדם, אלדין על אגרבה ואורורה מהיער.
מבחינתי שקורה הרבה לא בהכרח אומר שקורה משהו לצופה. זה אומנם יותר דומה לחיים האמיתיים אבל האשליה אובדת. הדגש היום הרבה על המסרים (יענו הרשימה שאיך לעשות יצירה נכון תמיד מתארכת במיוחד בסרט לילדים) אבל תנו לאגדה לנשום למה לתת לה להרגיש כמו סרט אקשן? אחד הדברים ששנאתי במואנה שרצו להראות ילדה כל כך חזקה, שהיא מתמקדת כל כך חזק במטרות שלה שאין שום אמפתיה אליה (אולי זה חינוך יותר טוב, אולי הייתי צריך סרטים כאלה שהייתי צעיר) אבל זה סתם עוד סרט אקשן, לא האווירה של דיסני. פרוזן גם מנסה להיות עם מסר מידי אבל לפחות הקשר שהציגו בין האחיות באמת עבד. במילים אחרות אולי יותר קשה לעשות סרט רגיל, אבל למה בכלל הוא לא יכול להיות מיוחד? כנראה זה כבר פסה בתרבות שלנו אבל אני מתגעגע לזה.
אני עד היום שר ומזמזם את השירים של דיסני הישנים כי הם היו יותר קלאסיקות גם במבנה גם באווירה. Let it go השיר הכי חזק לאחרונה הוא גם יותר פופ עכשיוי ובלי כל הקסם של הטרנספומציה שלה הוא היה פחות אפי. הוא כאילו צועק עליך אני אפי וחזק והוא אכן כזה, אבל לשירים הקטנים לפי דעתי יש יותר כוח לפחות אצלי. So this is love כיף לזמזמם אותו. אם אתה רוצה סרט אקשן מוזיקלי שקוראים הרבה דברים הוא חייב להיות מדוייק ומצויין כמו אלדין או אפילו בלי שירה שרק – שלדעתי הסרט הכי פופי רומנטי שמרגיש אגדה מוצלחת ומשקף חיים אמיתיים. אבל כמוהו שום דבר לא עבד (אה והוא לא הרגיש שהוא מנסה להיות מוסרי, היו בו מסרים חזקים אבל הכול הרגיש טיבעי).
סינדרלה סרט פרפקט מבחינתי. למי איכפת שהמלך הוא זקן משוגע על חתונה או למה הפייה מגיעה מתי שנוח לה. הכול מרגיש קסום חלום. ככה חלומות אגדות לא ברורים מפתיעים ומשוגעים. כל הרעיון שלהוציא 'סרט נכון' שגוי בעיניי. לכן אני שמח שדיסני החליטו למחזר את הסרטים ללייב אקשן ועוד אחד על אחד כמו היפה והחיהב יכולים להוסיף עוד רבדים ורמת ריאליות אבל הם מקבלים יותר אהבה מהקהל ופחות דואגים לוותר על האווירה אפילו מחזקים אותה עם Evermore השיר המצוין של החיה.
מלבד פרוזן 2 מישהו יודע מה הסרט אנימציה מיוזיקל הבא של דיסני? אני מקווה שיעשו לו חזרה למקורות ושמישהו יבהה שם ויחלום.
נ.ב יש לי גם ביקורת על הנבלים של היום אבל זה כבר לתגובה אחרת.
טוב, אז הסתקרנתי והלכתי לבדוק את הקטע עם הפיתום והילדה ביוטיוב
וכבר ציפיתי לגרוע מכל ולמשהו ממש מפחיד שפורט על חרדות ילדות אפלות, אלא שאז גיליתי שמדובר בכלל בקטע מצולם. חוזר שנית – לא אנימציה, אלא לייב אקשן. אז בסדר, הרבה ילדים מפחדים מבובות ובצדק, לפחות על פי פרויד, אבל הקטע הזה ממש חמוד ומקסים ונוסטלגי ולא מפחיד בכלל. לא קצת נסחפנו? חוץ מזה שאחת הדמויות של הפיתום נשמעת כמו קרטמן וזה די מצחיק.
תיקון קטן בנוגע לאליס בארץ הפלאות
לא מדויק לדבר על הספר שעליו מבוסס הסרט, משום שהוא מבוסס על ערבוביה בין שני ספרים שונים מאוד זה מזה – אליס בארץ הפלאות ואליס בארץ המראה.
לדעתי פיטר פן הוא סרט חזק
אמנם לא ראיתי אותו מאז שהייתי ילדה, אבל אני זוכרת שהזדהיתי איתו מאד, עם הרצון להיות ילדה לנצח, ולא להצטרך להתבגר לעולם. ארץ לעולם לא ייצגה בשבילי את כל המשחקי דמיון והפנטזיות שאהבתי בגיל הזה, וההרגשה שאו-טו-טו צריך להתבגר והמעבר של וונדי מחדר הילדים לחדר משלה היה משהו שגם אני עברתי באותה תקופה והרגשתי שיש בזה הרבה צער.
הסוף עם האבא שאומר שגם הוא זוכר את הספינה הזהובה ונזכר בילדות שלו ריגש אותי עד דמעות והרגשתי את הצער הזה של מבוגר שנעשה כל כך מבוגר ורציני שהוא כבר לא זוכר שמבפנים הוא ילד ופעם גם הוא עופף עם פיטר פן…
הביקורות האלה כתובות יפה וכיף לקרוא אותן אבל התוכן של הביקורות היותר ציניות מראה על אי הבנה של הסרטים. עת הזמיר לא נועד להיות סרט עם עלילה חזקה או דמויות משכנעות, והוא באמת לא מצליח שם – אבל איפה שהוא כן מצליח זה בליצור את האווירה הקסומה הזאת של עולם הילדים, שתיעלם מסרטי דיסני עשורים בודדים אחר כך. אני לא יודע מאיפה לקחו הכותבים את הציניות שהסתירה מפניהם את הקסם הזה אבל אישית אני מתחרט שלא ראיתי את סרטי החבילה האלה כילד קטן. העלילות של סרטי החבילה הן באמת חלשות אבל זה לא מונע מהם להיות מבדרים ביופי האמנותי שבהם. ולגבי דמבו מהסקירה הקודמת, יש לכם טעות: השם "ג'ים קרואו" לא נאמר במהלך הסרט, הוא רק הופיע בתסריט המקורי שגם הוא עודכן לאחר מכן והשם שונה ל"דנדי קרואו". אבל לא לדאוג, יותר מדי סקירות עשו את הטעות הזאת.
אני ראיתי סרט חבילה אחד כזה בתור ילד
והוא זכור לי כאוסף של קטעים משעממים ומרדימים שמשולבים באופן צורם ולא מאוזן עם קטעים אפלים, מפחידים ומתמיהים, בערך כמו הבריחה הגדולה של בלר רק פחות כיפי.
הסרט חבילה היחיד שראיתי היה "פנטסיה" וממש אהבתי אותו, אבל אי אפשר להשוות את האחרים אליו.
פנטסיה הוא לא אחד מסרטי החבילה
״סרטי החבילה״ הוא כינוי לששת הסרטים שיצאו בין ״במבי״ ל״סינדרלה״, והסיבה למבנה החבילה שלהם היא בעיות כלכליות באולפני דיסני שנבעו מהשפעות מלחמת העולם השנייה על האולפן ואילצו אותם להפיק סרטים זולים יותר.
״פנטסיה״, לעומת זאת, הופק לפני אותה תקופה ולמען האמת היה אחד הסרטים היקרים ביותר שוולט דיסני הפיק באותה תקופה.
אז נכון, גם פנטסיה מחולק לסרטים קצרים, אבל הם מושקעים ברמה מטורפת והסיבה שהם סרטונים קצרים היא כי זה הפורמט שדיסני רצה (סרט קונצרט) ולא מתוך אילוצים כלכליים.
כך שזה ממש לא הוגן ולא נכון להתייחס לפנטסיה כ״סרט חבילה״.
הכוונה שלי לא הייתה חלילה לזלזל בפנטסיה. זה אחד מסרטי דיסני האהובים עליי (אם לא הכי). אמרתי עליו "חבילה" כהתייחסות לז'אנר האנתלוגיה. ברור שסרטי החבילה כמו הבה לי מוסיקה ועת הזמיר לא מצליחים להגיע בכלל לרמה של פנטסיה, אבל לפחות לדעתי הם עדיין מהנים ויפים. כל מה שרציתי להגיד זה שלדעתי הביקורת כאן ראתה אותם מהכיוון הלא נכון.
רק שפנטסיה הוא בדיוק ההוכחה לכך שמה שגרם לסרטים האלה להיות בין החלשים ביותר של האולפן לדעת רבים הוא לא העובדה שאלה אנתולוגיות
פנטסיה נחשב לאחד מסרטי דיסני הקלאסיים ביותר למרות היותו אנתולוגיה, מה שאומר שאין קשר בין חוסר האהבה של רבים לסרטי החבילה לבין היותם אנתולוגיות.
כך שאין שום עניין לשייך בין פנטסיה לבין סרטי החבילה בדיוק כשם שאין עניין לשייך בין צ׳יקן ליטל למלך האריות רק כי שניהם סרטים עלילתיים באורך מלא.
אנתולוגיה יכולה להיות מוצלחת במיוחד. אם באמת דיסני היו מעוניינים ליצור אנתולוגיות באותם שנים והיו משקיעים על זה כמו שצריך, יכול להיות שהיו נוצרות אנתולוגיות נהדרות שלא היו נופלות מהסרטים העלילתיים. אבל כשהאולפן לא רוצה לעשות אנתולוגיות ונאלץ לעשות אותם רק כי זה או זה או שהם לא יוציאו סרטי אנימציה בכלל, אז התוצאה בהתאם.
בקיצור, אם אתה רוצה לדבר בשבחם של סרטי החבילה – דבר בשבחם, אך אל תשתמש בסרט שהקשר היחיד שלו לסרטי החבילה הוא המבנה האנתולוגי, שזה כאמור קשר קלוש, כדוגמא שמוכיחה את גדולתם של סרטי החבילה, כי זה מרגיש לחלוטין לא שייך.
הכוונה לא הייתה להשתמש בפנטסיה כטיעון למה סרטי החבילה הם טובים, רק אמרתי שזאת האנתלוגיה היחידה שיצא לי לראות כילד ואהבתי את זה. לא השוואה לאף סרט אנתלוגיה אחר, וכמו שכבר אמרתי אני חושב שפנטסיה לוקח את כל אלה בגדול. אבל מה שכן, זה שסרט מופק בתקציב נמוך מתוך תנאי מצוקה לא אומר שהוא לא טוב או ראוי להיות קלאסיקה. דמבו לדוגמה נוצר כשהאולפן היה בשפל כלכלי, כתוצאה מכך האנימציה הייתה זולה בהרבה מפנטסיה והאורך שלו הוא רק שעה – ובכל זאת, יצא להם להיט שעד היום כמעט כולם מכירים אותו.
אף אחד לא שופט את הסרטים האלה לחומרה רק בגלל התקציב הנמוך שלהם
אנשים פשוט לא אוהבים / לא בא להם לראות את הסרטים הללו בגלל הסרטים עצמם.
האם ניתן היה ליצור בתקציבים האלה סרטים שהיו מצליחים כמו דמבו? אולי, לא יודע. בתכל׳ס זה לא מה שקרה.
בתכל׳ס דמבו הפך להיות קלאסיקה ולעומת זאת סרטי החבילה הם רשמית הסרטים השכוחים ביותר של האולפן.
אז זה לא אומר שכל סרט שמופק בתקציב נמוך מתוך אילוץ כלכלי חייב להיות גרוע (כי כמו שאתה אומר, יש את דמבו), אבל עדיין אי אפשר שלא לקחת את העובדה הזאת בחשבון כשמדברים על הכישלון של סרטי החבילה.
ליצור מוצר איכותי כשאתה מוגבל לסכומים זעומים ולא יכול לעשות באמת את מה שאתה רוצה זה ממש לא קל והרבה פעמים זה לא מצליח. גם אם לפעמים זה כן הולך, זה לא מוריד מכך שזאת מגבלה רצינית שעשויה להוביל במקרים רבים לכישלון. אם כבר, אז זה רק מעצים את ההישג של דמבו, שהצליח למרות זאת להפוך לקלאסיקה.
אני מבין מה שאתה אומר. אף אחד לא חייב לראות משהו שהוא לא אוהב. לעומת זאת חלק מהסרטים האלה כן הצליחו בזמנם, ואת השיכחה האמיתית שלהם אני יכול בלי בעיה להאשים בכך שדיסני לא הוציאה אותם לקולנוע במשך השנים כך שהם לא עברו מדור לדור כמו הסרטים העלילתיים. נכון, זאת לא החוויה הכי עוצמתית שאתה יכול לחוות בסרט. אבל זה נחמד מאוד. השירים טובים (ומה שמרכיב את הסרטים האלה זה תכלס קטעי שירה), הרגעים הקומיים מצליחים להצחיק, הדמויות חמודות גם אם לא לגמרי לא נשכחות והאווירה הקסומה של סרטי דיסני הישנים (ראה תגובה של Roy) עדיין שם. אני מבין למה לא כולם יאהבו את זה, אבל אני חושב שזה לא יהיה הוגן להתייחס רק לחולשות של סרטי החבילה בלי להציג יותר מדי את החוזקות.
אישית יצא לי לראות רק שניים מסרטי החבילה במלואם
כך שאני לא יכול בעצמי לשפוט (מה שדיברתי הוא על הקונצנזוס הכללי שיש עליהם), אבל אחרי הגעת דיסני פלוס לארץ השבוע אני מקווה לראות אותם כדי לחוות דעה מגובשת עליהם.
ובאופן כללי, מכיון שהסרטים הללו בעיקרון לא הופצו רשמית במלואם עם תרגום לעברית בשום צורה, אז הגיוני שתמצא פה פחות מסנגרים עליהם כי פחות ראו אותם.
אז באמת חכה לעליית דיסני פלוס ביום חמישי (בהנחה שהסרטים הללו יהיו שם כבר בחמישי עם תרגום לעברית) ואז יתכן שתשמע עוד קולות שכמוך אוהבים את הסרטים הללו.
אישית, אני מחכה לראות את סרטי החבילה שעוד לא ראיתי, בעיקר מאחר ואלה הסרטים היחידים של אולפני האנימציה של דיסני שעדיין לא ראיתי מעולם.
הם בהחלט הופצו רשמית במלואם עם כתוביות בעברית בצורה כלשהי.
גם אם זה היה רק בווידאו ולא בקולנוע.
אוקי, אז אתקן את עצמי:
מכיוון שהסרטים הללו לא מופצים כיום (וכשאני אומר כיום אני מתכוון ללפחות עשרים השנים האחרונות) במלואם בתרגום לעברית בשום צורה, אז הגיוני שתמצא פה פחות מסנגרים עליהם כי פחות ראו אותם
לדעתי תתחיל מהרפתקאות איכבוד ומר טוד אם זה לא אחד מאלה שראית. הביקורת עליו כאן דווקא הייתה טובה, ואני גם חסיד גדול של הרוח בערבי הנחל מה שמסביר למה אהבתי אותו כל כך. אשמח גם לשמוע מה דעתך עם אלה שכן ראית כבר. אני ראיתי: הרפתקאות איכבוד ומר טוד, הבה לי מוסיקה, עת הזמיר.
דווקא הוא בין השניים שראיתי
לפני כמה שנים, כשהוא היה בנטפליקס.
ולא זכור לי שהתרשמתי מי יודע מה ממנו, כך שאני ממש לא מבין על מה כל התשבוחות שהוא מקבל. בכל מקרה, זה היה לפני כמה שנים, יכול להיות שכשאראה אותו שוב אחרי שדיסני פלוס יעלה דעתי תשתנה.
הסרט הנוסף שראיתי זה חופשי ומאושר, שזה סרט סבבה כזה. יותר אהבתי את הקטע עם דוב הקרקס מאשר ג׳ק ואפון הפלא, אבל אולי זה קשור לעובדה שהגרסא הפיראטית שדרכה ראיתי את זה לא ממש תרגמה כמו שצריך את ג׳ק ואפון הפלא (יש תרגום רק למספר ולבובות והילדה שאיתו, אך אין שום תרגום לדמויות האנימציה בסיפור).
ורק הערה קטנה: כשאתה מגיב לתגובה, תלחץ על המילה ״הגב״ שבתחתית אותה תגובה, אחרת (וזה מה שקרה לך עם התגובות האחרונות) התגובה מתפרסמת כתגובה כללית לכתבה ולא כתגובה לתגובה הספציפית שאליה הגבת.
הסיבה העיקרית שאני אוהב את הרפתקאות איכבוד ומר טוד זה בגלל הרוח בערבי הנחל (אני מאוד אוהב את הספר הזה), אבל גם בחלק השני יש כמה קטעים גאוניים. הבעיה העיקרית שלי איתו זה שהמרדף באיכבוד ארוך ומפחיד והאווירה הכללית היא יותר סרט אימה מסרט ילדים. עשו את זה גם ב"לילה על הר הקרח מפנטסיה" שבתור ילד תמיד כיביתי את הטלוויזיה בקטע הזה, אבל שם עשו את זה כל כך יפה אמנותית שאני מתרשם ממנו לטובה. המרדף באיכבוד לא מתקרב לרמה הזאת. את חופשי ומאושר לא ראיתי, אבל אני הולך להתריס נגד ההצעה של הסקירה ולעשות את זה ממש בקרוב.
אני בתור ילד דווקא חיכיתי כל הסרט לקטע של ״לילה על הר קירח״
זה היה הרגע המהנה ביותר בסרט דווקא בגלל שהוא היה מצמרר.
זה היה כל כך כיף להיכנס לצמרמורות האלה, פשוט תענוג!
כמבוגר, הקטע נראה לי מפחיד מדי בכמה רמות בעבור ילדים והתחושה הטבעית שלי כמבוגר היא שלא צריך להראות את זה לילדים, אבל כשאני נזכר בעצמי כילד ובכמה אהבתי את הקטע הזה אני מבין שאולי המבוגרים לפעמים מגוננים יותר מדי על הילדים בזמן שלפעמים הילדים דווקא רוצים לפחד קצת (במידה, כמובן. זכורה לי סצינה שראיתי בטלויזיה מסרט לא לילדים שצמררה אותי, אבל לגמרי לא במובן הטוב). כמובן שזה תלוי בילד ויש ילדים רגישים יותר ופחות.
אני היחיד שהשתעמם ממנו בתור ילד?
כל הקטע הוא שזה שד שמעניש את האנשים הרעים/את הנשמות החוטאות ולכן למרות שהוא נראה אפל ומאיים הוא בעצם טוב, לא?
לא ממש… זה יותר חגיגה שלו ושל הרוחות הרעות העובדות אותו. נכון שהוא זורק חלק מהם באש ומשחק בהם כרצונו אבל זה לא במכוון כדי להעניש אותם אלא פשוט בגלל שהוא רשע מופרע שמתייחס לעובדים שלו ככה. ושום קטע בפנטסיה לא שיעמם אותי, זאת הייתה חוויה חזקה לצפות בזה אז וגם היום. ודרך אגב, הכנסתי את המייל שלי על אחת התגובות בטעות – האם מנהל פה יוכל להסיר את זה בבקשה?
סיכמת יפה. כל ילד וההעדפות שלו. כן היה לי נחמד לראות את המעבר מאופל לאור באווה מריה בסוף. זה מה שעשה לדעתי את הקטע הזה שווה להיכלל בתוך הסרט – אווה מריה לא היה נראה כל כך יפה בלי לילה על הר הקרח לפני; ועם זאת לסיים ישר בסיוט הזה בלי הזריחה בסוף היה נותן לסרט טעם מריר. לגבי האם צריך להראות את זה לילדים, למרות שזה הפחיד אותי ממש אני לא מצטער שנחשפתי לזה. אני חושב שרוב הילדים יחשפו בשלב מסויים לדברים מפחידים ואכזריים יותר.
דרך אגב, עוד משהו שקשה לי לקלוט זה איך הפתיחה של פקוס ביל דורגה פה כ"מיותרת". היא כל כך קסומה, זה כאילו מכניס אותך לאווירה של סיפור סביב המדורה והכל וביחד עם השיר Blue shadows on the trail שבכלל ממש אהבתי. אני לא מציע שהביקורות פה רעות חלילה, אחרת לא הייתי קורא אותן עד הסוף. לפעמים קראתי אותן וחשבתי "אהההה זה מרגיש כל כך נכון"… אבל משום מה לפעמים מרגיש שמשהו מתפספס בעיקר בסקירה של הסרטים הישנים יותר. זה אחד מהרגעים האלה לדעתי.
רק אדייק
כשכתבתי שאהבתי בתור ילד את לילה על הר קירח לא כללתי בזה את אווה מריה.
אווה מריה שיעמם אותי בטירוף בתור ילד.
אחרי כל הריגושים שסיפק לילה על הר קירח, הגיע קטע שלא קורה בו כלום וכמעט כל הקטע נראה כמו ציור אחד סטטי ומשעמם. גם המוזיקה הייתה מרדימה בעיני.
אלה היו כמה דקות שבתור ילד היו נראות לי מיותרות לחלוטין.
או במילים אחרות: כילד, לילה על הר קירח היה הקטע המהנה ביותר בסרט ואווה מריה היה הקטע הגרוע והמשעמם ביותר בסרט.
הבנתי. ממה שאני זוכר בתור ילד "אווה מריה" עבר לי מהר ממש. לדעתי הסיום היה מריר מדי בלעדיו. גם כל העניין בקטע הזה זה להראות איך הטוב מנצח את הרע בסופו של דבר, כמו שגם הוסבר על ידי הפרשן בסרט.
לאחר צפייה חוזרת בתעשו את שלי מוזיקה בזכות דיסני-פורמציה, נפל לי ה
מה שזה לא יהיה שמשתמשים בו במקום אסימונים בימינו: Make Mine Music הוא פשוט האלבום האלטרנטיבי הראשון בהיסטוריה. כן, ברור, אין בו אף שיר אחד שנשמע אפילו קרוב למה שאנחנו רגילים לחשוב עליו כעל מוזיקה אלטרנטיבית משנות השמונים-תשעים ואילך, בטח שלא רוק, אבל חוץ מזה – המבנה של הסרט, שבו עשרה שירים כל-כך שונים זה מזה מלווים בקליפים (כי זה מה שהם בעצם, קליפים, גם אם בשנת 1946 אף אחד לא קרא להם ככה.) כל-כך שונים זה מזה, הן אווירתית והן אנימציונית, לא זהה ולא דומה ואפילו לא מתכתב עם כל מבנה של סרט כפי שהיום רגילים לחשוב על סרט, ובטח ובוודאי שלא שום סרט אחר של דיסני ואפילו לא כל סרט חבילה אחר של דיסני. ברוב סרטי החבילה האחרים יש איזו נקודת משען לצופים שמאותתת "דיסני" – או שמיקי/דונלד/פלוטו/גופי קופצים לביקור או שזה פשוט שני סרטים בהצגה אחת שמבוססים על סיפורים קלאסיים כמו איכבוד ומר קרפד שמעמדו כסרט חבילה מוטל בספק בשל כך, אבל הסרט הזה פשוט לא, חוץ אולי מ"פטר והזאב" שהוא על תקן הסינגל המוכר והבכלל לא מייצג. אם דוק ומרטי היו נותנים לי טרמפ לשנת 1946 והייתי מנסה להסביר את זה ליוצרי הסרט הם כמובן לא היו מבינים על מה אני מדבר, והיו מסתכלים עליי כעל עוף מוזר (שזה קצת אירוני כי "עוף מוזר" זה בדיוק היחס לסרט הזה עכשיו): הרי בשנת 1946 לא רק שלא היה דבר כזה מוזיקה אלטרנטיבית, גם לא היה דבר כזה אלבום במובן שבו אנחנו רגילים לחשוב על אלבום מוזיקלי היום: היו תקליטים עם אוספים של כל מיני שירים מפה ומשם, ברור, אבל הרעיון הזה של אלבום כפי שאנחנו רגילים לחשוב עליו היום, זה של תשעה-עשרה שירים חדשים שמובלים על-ידי סינגל נגיש וקליט שלא בהכרח מייצג באופן הולם את השאר, לא היה קיים עד 1949, אז יצא Frankly Sentimental של פרנק סינטרה, שגם מוזכר לרגע בסרט הזה. (יצאו לסינטרה עוד שלושה אלבומי אולפן לפניו, ברור, הראשון מביניהם ממש חודש וקצת לפני MMM, אבל הם עדיין ענו להגדרה הישנה של "אוסף שירים מפה ומשם על תקליט". הם לא הוקלטו בכוונה כאלבומים.) בדיסני-פורמציה הסתלבטו עוד ועוד על כמה שהסרט הזה "אזוטרי", "חייזר" וכיוצא בזאתי, אבל כילד בן 3-5 הייתי חורש עליו שוב ושוב. לא ידעתי מה זאת מוזיקה אלטרנטיבית בגיל כל-כך צעיר וכל הקונספט של אלבום היה אז זר לי לחלוטין, ברור; גם להוריי שבשבילם מוזיקה הייתה ונשארה משהו להעביר איתו את הזמן בנסיעות וזהו, אבל אחרי הצפייה המחודשת אתמול אני פשוט לא יכול לחשוב עליו אחרת. גם שירי ה-filler כביכול, שהקליפים שלהם מופשטים ונטולי עלילה, יפהפיים מוזיקלית ברובם, ובמיוחד "Without You". כל מה שנותר זה רק לגלגל בדמיוני הפרוע איך האלבום, סליחה הסרט הזה, היה מתקבל תחת הציפיות האלה, ולא כ"מה זה לעזאזל באנו לראות דיסני ומה בכלל קיבלנו"; איך היו מתייחסים אליו בפיצ'פורק כאל אלבום שכולו מחוות רטרו אירוניות ומודעות לעצמן שחוצה כמעט כל סגנון אפשרי שהיה קיים אז, מחזמר-קאנטרי-שיר ערש-ג'ז-בלדה-פואמה מדוקלמת-בלט-קלאסי-אלתור-שיר אהבה-אופרה, ואיך האמביציה הזאת של לטרוח ולקחת במאים נפרדים וצוות נפרד לביים כל קליפ לשירים האלה מרשימה ושדבר כזה לא נראה מאז The Information של בק מסוף 2006, והרי שם הקליפים כולם היו באותו סגנון אז מה כל-כך מרשים בזה; אבל כאמור, כל זה רק בדמיון ובפנטזיות. כיום היחידים שיכירו אותו הם רק אנשים שעושים פרויקטים מסוג זה של צפייה בכל סרטי דיסני כל-כולם, כי למי הוא מיועד? יש בו קטעים מפחידים מאוד וגם קצת מיניות, אז סרט דיסני קלאסי שעשוי לפי הספר לילדים ולכל המשפחה הוא לא, אבל איזה מבוגר יתיישב לצפות בו מרצונו שלא במסגרת פרויקט כזה, כי השם "דיסני" פשוט מסיח את הדעת ממהותו האמיתית: זה הכי קרוב לקולנוע ניסיוני שדיסני עשו אי פעם. (וכן, אני יודע שפנטזיה בא קודם, אבל פנטזיה עדיין הסתמך על יצירות קלאסיות שרוב האנשים מכירים ולו באופן חטוף ושטחי. לבסס סרט שלם על שירים שחוץ מהסינגל המוכר "פטר והזאב" אף אחד לא שמע עליהם, וחלקם אני מניח נכתבו במיוחד בשביל הסרט זה כבר הרבה יותר אמיץ ונועז.)
הקטעים המפחידים/טריגריים (ספוילרים קלים בהמשך:)
1. ב"בני מרטין ובני קוי", כשכמעט כל בני המשפחות עולים השמיימה כרוחות דהויות והשיר עובר לסולם מינורי ומאיים ברגיסטר נמוך;
2. ב"קייסי במחבט", שרובו גרוטסקי גם ככה, כשאחד משחקני הבייסבול מצליב את האצבעות שלו והן הופכות לצמה קלועה; כאילו מה זה אמור להיות? זה אמור להיות עלבון גילני/מיזוגני או מה? ("אתה משחק כמו ילדה"?) לא ברור. בכל אופן זה חתיכת קטע WTF-י למהדרין.
3. והקטע ה-WTF-י השני ב"קייסי", אולי המצמרר ביותר בכל Make Mine Music כל-כולו, מגיע כמובן בסופו כשעוברים לסצנה ה"אוטופית" שלא קשורה לכלום ואז חוזרים למגרש והסצנה שונה לגמרי, גשומה וריקה מאדם. הסבר נוסף על מה שקרה במגרש היה עשוי להקל על הצופה אבל לא לגמרי, והסצנה ה"אידילית" כשהיא מופיעה ככה (וגם אם מוציאים אותה מההקשר של קייסי בעצם) מהדהדת ומטרידה.
4. הילדים המדומיינים של ג'וני פדורה ואליס כומתה כחולה שמופיעים כמצנפות בוכות. זה אמור היה להיות חמוד אבל פאק לא, והוא הקטע המפחיד היחידי ברומנטיקה הניו יורקית הנהדרת הזאת.
5. ההופעות של ווילי הלווייתן כפאליאצ'י ומפיסטופיליס. יותר מפחיד מהמוות עצמו (אבל גם סצנת גן העדן שחותמת את הסרט כולו מפחידה מספיק, ברור.)
הסרט המצויר הקצר הזה, גם הוא של דיסני וגם הוא מאוד אזוטרי וגם הוא זכור לי מאוד מאותה תקופה, היה יכול להשתלב מצוין ב-MMM, לו רק היה יותר מוזיקלי; אבל גם בלעדיו אני לא יכול להמליץ על תאש"מ מספיק כחוויית האזנה וצפייה מקורית, מרעננת ומטרידה, כיאה לכל אלבום אלטרנטיבי שמכבד את עצמו. הקשר לדיסני כאן, חוץ מהשם שמופיע על הקופסה של קלטת הווידאו ו"פטר", עמום עד לא קיים.
וכמובן שאין כמו הציטוט האלמותי הבא כדי לתאר את חוויית הצפייה בסרט המלא כל-כולו:
Story begins with explosion. Ends with explosion.