ספוילר: נחתנו על הירח.
כלומר, אני יודע שיש הרבה תלונות על מערכת החינוך בארץ, אבל כולם יודעים שנחתנו על הירח, כן? אפילו האנשים שטוענים שבעצם לא נחתנו על הירח כנראה מבינים שסרט על ניל ארמסטרונג לא הולך להסתיים בהופעת אורח של סטנלי קובריק וסט הוליוודי מזויף.
וזאת בעיה, העובדה שנחתנו על הירח. לא לאנושות, אלא לסרט החדש של דמיאן שאזל. כי דמיאן שאזל מנסה ליצור סרט מתח מהשאלה האם נחתנו על הירח, וכזה, כן, נחתנו על הירח. למה אתה יוצר מתח בסרט שלך סביב השאלה האם ננחת על הירח? כמו כן, אם אנחנו כבר בשלב השאלות ותשובות – למה כל הסרט הזה מצולם בקלוז-אפים ברמת העפעפיים של השחקנים? ומילא קלוז-אפים, אבל אז למה לנענע את המצלמה משל הייתה תמונת פולארויד או לולב בכל שנייה?
להגנת הסרט, הוא לכאורה פחות על הנחיתה על הירח ויותר על ניל ארמסטרונג, הצנון הראשון שנחת על הירח, אם אני מבין את הכיוון שראיין גוסלינג לקח בסרט הזה. אחרי כמה שנים שבהם גוסלינג הזכיר לכולנו שהוא בעצם שחקן עם רגשות, "האדם הראשון" מחזיר אותו לתקופת שיתופי הפעולה שלו עם וינדינג רפן ("דרייב", "רק אלוהים סולח") ומבטו המיוסר והסתמי, רק עם קצת יותר מילים.
ואם אתם חושבים "הממ, סרט על צנון אטום רגשית לא נשמע מאוד מלהיב" אתם צודקים. כנראה שזה נאמן לדמות האמיתית של ארמסטרונג, אבל כמעט לכל אירוע שיש לארמסטרונג הוא מגיב בסטואיות שראויה לציון, אבל כנראה לא לביוגרפיה קולנועית. "איך אתה מרגיש בנוגע לטיסה הקרובה שלך לירח?" שואל עיתונאי, "אני מרוצה" אומר ארמסטרונג, מנותק מכל דבר שמזכיר רגש אנושי. אם הסרט היה מדבר על ההתמודדות שלו עם הקושי הזה, והניסיון שלו או של הסביבה שלו לפתוח אותו, היה כאן מתכון לסרט. אבל הסרט לא עושה את זה. במקום זה, הוא פשוט נותן לגוסלינג לבאס כל סצנה שבה הוא נמצא.
ואם הסטואיות של גוסלינג הייתה עומדת בניגוד לאיזה רגש מתפרץ אצל השחקנים האחרים אולי היה בזה עניין, אבל גם שחקני המשנה לא ממש מבעירים את המסך. קלייר פוי מקבלת את הסצנות הכי רגשיות ועושה את העבודה הכי טובה בסרט למה שהיא בעצם גרסה קצת משודרגת ל"עקרת בית שנשארת בבית ודואגת לבעלה שבמשימה מסוכנת", וכל שאר הסרט מלא בשחקנים מאוד טובים (קורי סטול, קייל צ'נדלר, ג'ייסון קלארק) שאין לי מושג מה מבדיל אותם אחד מהשני: כולם עובדים רמי דרג בנאס"א שמעריכים מאוד את ארמסטרונג ורוצים בטובתו ובהצלחת המשימה להגיע לירח. אם היה לדמויות שלהם יותר עומק בשלב כלשהו בזמן ההפקה, במוצר המוגמר העומק הנ"ל וההבדל ביניהם נמחקו.
אז נשאר לשאול בשלב הזה למה כל זה היה טוב. לא הסרט – המסע לירח. הסרט מזכיר את ההתנגדות לתוכנית החלל של נאס"א ומעלה את הביקורות של המתנגדים. הוא לא מעמיק בהם, אבל גם ההצגה השטחית שלהם מספיקה כדי לגרום לצופה הסביר להגיד "היי, אולי יש בזה משהו". ועיסוק של הסרט בשאלה למה לנחות על הירח היה יכול ליצור סרט מעניין על הדילמה בין העתיד להווה וסדר העדיפויות של בני האדם. כי יש סיבות טובות לנחות על הירח – אבל הסרט אף פעם לא מציג אותן. הטיעונים שלו מתנקזים למה שהוא בעצם "זה מביא מלא רייטינג", "מהר לפני שהרוסים יעשו את זה" ו"כי אנחנו יכולים", וסליחה, מול טענות של "החברה גוססת מסביבך" אלה טענות חלשות ממש. הסרט, בעצם, לוקח כמובן מאליו למה כדאי ללכת לירח וחבל, כי סרט שהיה מערער על הרעיון רק כדי לבנות אותו מחדש היה יכול להיות לפחות מעניין.
אחרי שתי הצלחות קודמות לתסריטאי ובמאי של "האדם הראשון", "האדם הראשון" מציג אותם לא בכושר. יכולות הבימוי של שאזל שהודגמו ב"לה לה לנד" ו"וויפלאש" ונוכחות גם פה מתגמדות למול הבחירות הלא מוצלחות שלו, והיכולת לתאר תהליך עבודה של קבוצת אנשים מהתחלה ועד הסוף שג'וש סינגר הראה ב"העיתון" ו"ספוטלייט" עובד יותר טוב בצוותי עיתון ולא בנאס"א, או לפחות כאשר באמת ההתמקדות היא על כל הצוות ולא רק על דמות אחת.
כי אם ניל ארמסטרונג הוא גוש בשר ללא רגש, ואני יודע שנחתנו על הירח, ואין שום שאלה מהותית בנוגע למסע שהולך בסרט – למה אמור להיות לי אכפת ממשהו שקורה בסרט הזה? יש לא מעט אנשים שייהנו מהניסיון של הסרט לשים את הצופים בנעליים של האסטרונאוטים שנחתו על הירח, בסצנה היחידה שממש עובדת, אבל במקרה הזה לא היה צריך שעתיים ועשרים של סרט – זה היה עובד יותר טוב כחוויית VR של 20 דקות.
הציפיות שלי מהסרט הולכות ומתמעטות
זה התחיל בטריילר החלש,המשיך בכך שמי שאחראי כאן על הכתיבה הוא התסריטאי(עלק) של ספוטלייט,ועכשיו הביקורת הזו,שמאשרת את החששות שהטריילר העלה.
אם יש סיבה לאופטימיות,אז זכור לי שלא אהבת גם את שני הסרטים הקודמים של שאזל,אז אולי גם הפעם לא אסכים אתך.
כן, שקלתי להתייחס לזה אבל זה היה מסרבל את הניסוח
אם להמשיך להמעיט ציפיות: לא מעט אנשים שכן אהבו וויפלאש ולה לה לנד שותפים לדעתי.
אם להעלות מעט ציפיות: האמריקאים ממש אוהבים את הסרט. משום מה.
אהבתי מאוד את "וויפלאש" ואת "לה לה לנד" אפילו יותר
ומסכים עם רוב מה שנאמר על הסרט הבינוני בקושי הזה פה.
כמה סצינות טיסה מעולות כשכל השאר פשוט עובר לידך בחוסר אכפתיות. שום דבר לא בלט לרעה אבל לגמרי בינוני.
מהסרטים שמספיק לראות טריילר
בדיוק מה שחשבתי כשראיתי את הטריילר שלחלוטין מסכם את כל הרגעים הדרמטיים שיהיו בסרט. כבר עדיף לראות דוקומנטרי
אז בכל הסרט
על מאה וארבעים דקותיו, חוץ מסצנה אחת שעובדת, לא היה שום דבר חיובי מבחינתך?
קלייר פוי חמודה
ושום דבר גם לא היה שלילי מדי.
אה כן, יש אנשים שמאוד התלהבו מהסאונד (פסקול מקורי ועריכה) של הסרט, ואני מניח שהם צודקים, אבל זה לא דברים שמאוד משנים לי.
אם היא חמודה, אל תאמר עליה פוי.
(ל"ת)
יש הסתברות שהלולב הוא מטאפורה על חייזרים
שיש על הירח
https://youtu.be/sYg9_6MYAOQ?t=216
(זה לא הרבה יותר מופרח מהרעיון שלא הייתה נחיתה).
הלולב מתלבלב? מתלבלב הלולב?
(ל"ת)
מה אם הסרט הזה היה על "מה אם?"
מה היה קורה אם משימת אפולו 11 הייתה נכשלת בצורה נוראית? אולי, כמו שכתבת, היו עוסקים יותר בשאלה על האם לטוס אל הירח או לא, ובסוף היו מראים מה היה קורה אם הכל היה נכשל וכו', זה פוטר את בעית החוסר אכפתיות. לגלות שהסרט בכלל לא מתרחש בהיסטוריה שלנו רק בסוף הסרט כשאפולו מתפוצצת בחלל נראה לי יפתיע המווווון אנשים. בנוסף, פיצוצים בחלל זה מגניב, ולפי הביקורת, נשמע שהדמות של ניל ארמסטרונג היא דמות שיהיה נחמד לראות אותה מתפוצצת.
נשמע לי ממש מגניב
ממש לא מסכים איתך על שתי נקודות קריטיות
1. לכנות את ארמסטרונג "צנון אטום רגשית" – זאת הגדרה ממש לא נכונה. הוא לא אטום רגשית. הוא מרגיש, המון, הוא פשוט מאופק, קר ומנסה לא להראות את רגשותיו. שתי נקודות בהן כן, ספוילרים: בתחילת הסרט בה הוא בוכה אחרי מות בתו. בסצנה קצרה בה הוא משתעשע עם ילדיו וברגע של מות 3 מחבריו בנאס"א. אפשר לפרש את זה כמופנמות, אבל ההבעות של גוסלינג מספיקות כדי להעביר את מה שהוא חווה.
דמות לא בהכרח חייבת להתפרץ – פיזית או מילית – כדי להביע רגש. הקלוזאפים, שמהם אני באמת מסכים שיש הרבה, ממחישים היטב את מה שעובר על הגיבור.
2. "הטיעונים שלו מתנקזים למה שהוא בעצם "זה מביא מלא רייטינג", "מהר לפני שהרוסים יעשו את זה" ו"כי אנחנו יכולים"" – גם לא מדויק בעיני. הסיבה לנחיתה על הירח פשוטה – לעורר תקווה, סקרנות ותשוקה בבני האדם, בכל רחבי העולם. זאת גם המטרה של הסרט – להראות לנו שכל משימה אפשרית ולהזכיר שעם עבודה קשה אפשר להגיע הכי רחוק. זה אולי מסר מופשט מאוד, אבל יש הוכחה חותכת לכמה הוא חזק: הנחיתה על הירח הייתה האירוע הנצפה ביותר אי-פעם ברחבי בו זמנית ברחבי העולם (דבר שמתואר גם בסרט). כשיש לאנשים תקווה הם יכולים להגיע הכי אחור שיש.
תודה לך, זה בדיוק מה שחשבתי
אחרי שקראתי את הביקורת המאוד… בוא נאמר – סובייקטיבית הזאת.
ואני אחדד לגבי הדילמה של "למה לטוס לירח" – ארה"ב היתה שקועה אז גם במלחמה הקרה וגם במלחמת ויאטנם. החברה האמריקאית הראתה סדקים קשים שהיו עלולים להוביל להתפוררותה. הנחיתה הזו על הירח יותר מאשר שהיוותה הישג טכנולוגי היא למעשה אחלה תעמולה שנועדה להעלות את המוראל ולהציב את אמריקה כמעצמה שאין לזלזל בעוצמתה.
בניגוד לכל הביקורות האובייקטיביות האלה שמסתובבות שם?
כמו כן, מה שאתה מעלה הוא אולי נכון, אבל בכלל לא עלה בסרט. אתה משליך מידע שאתה יודע שקיים על המאורעות בסרט, אבל אם הסרט היה רוצה לזכות בנקודות על זה, הוא היה צריך להעלות אותן בעצמו.
כמו כן, גם הנקודות שלך וגם של Iter הן טענות שלטעמי מתנקזות למה שאמרתי – "מהר לפני הרוסים" ו"כי אנחנו יכולים". כלומר, אני שמתי לב שהסרט העלה טיעונים דומים למה שאתם אומרים, אבל אני מצאתי אותם שטחיים בהרבה מהניתוח שעשיתם להם. במקום לדבר על "עם עבודה קשה אפשר להגיע לרחוק", הם הולכים לירח בסרט בעיקר כי הם יכולים. וצריך לזכור שהסדקים שהסרט מראה לא באמת נפתרים על ידי הנחיתה לירח. מה שאתה מדבר עליו ("להציב את אמריקה כמעצמה"), לא עונה על השאלות שהחברה האמריקאית בסרט מציבה. אלה שני דיונים נפרדים.
לגבי המשחק של גוסלינג – נו, יש אנשים שגם אהבו מה שהוא עשה בתקופת "דרייב" שלו.
תקופת דרייב שלו מצוינת.
הוא עשה בדיוק את מה שהיה צריך כדי לעבוד בסרטים מהסוג הזה. בעיקר הסרטים שלו עם רפן.
המימד המטאפורי הוא די סטרייט פורוורד
זה גלגול העניינים עצמו שלא מצליח להרשים.. באמת שניסיתי ורציתי לאהוב את הסרט הזה, אבל בסופו של עניין זה מרגיש כמו שלושה סיפורים שונים ולא הכי מבריקים. אחד זו דרמה משפחתית שהיא די נוגעת, אחד מורכב מתהליכים פוליטיים שאם להגיד לכם את האמת, כמעט ולא הבנתי מה הולך שם ומי נגד מי, ואחרון מורכב מסיקוונסים אולטרא ריאליסטים, שאף על פי שהם מאוד מעניינים מבחינה קולנועית – הם פשוט מעצבנים מבחינה של החוויה עצמה. באמת שניסיתי להתרגש, להתפעם, אבל זה פשוט לא עבד.
מאוד איטי, לא מעמיק כל-כך, לא באמת מכניס אותך לחוויה בצורה נקייה אלא בצורה שהיא דווקא מעיקה. כן אנחנו יודעים שבמציאות חוויה של נסיעה לירח היא כנראה מאוד קלאוסטרופובית וכאוטית, אבל אני כצופה מחפש את התיאטרלי, את התיאורטי, את האסתטי. זה סרט שאין על מה בכלל לתת לו צפייה שנייה.
אהבתי: את הדמות של ניל, ואת הפילטר שהוסיף לסרט מראה מאוד יחודי.
מוריד בפניך את הכובע...
יצאתי מהסרט בתחושה מוזרה שלא הבנתי מה שאזל רצה בכלל חוץ מלגרום לי לחוות מה זה היה להיות חלק מצוות האסטרונאוטים של נאסא בשנות ה-60 (שזה מרשים אבל לא ברמה של שאזל). הארת את עיניי בצורה ששינתה לגמרי את ההסתכלות על הסרט. בעיקר בעיקר הנימוק והעיגון בסיפור שלך היה פשוט מעולה. באמת תודה ההשקעה.
מסכימה עם הרבה מהנקודות
באמת חושבת שאתה צודק בקשר לרוב מה שכתבת. הדבר האחרון שחשבתי הוא שעצם זה שהסתיימה האחרונה היא אילמת מראה עד כמה ארמסטרונג מעוצב כקליפה. זה לא משנה שהמציאות היתה כנראה קצת שונה-אבל שאזל לא מפסיק לשחק עם החלומות הקורסים כדי לאפשר להרשמה לשגשג. פה זאת לא היתה בחירה כמו הכרח של המציאות.
(בנוסף יש לדעתי גם רפרנסים בתוך הסרט לקשר בין שכבות הגנה לאטמוספירה… כמו למגן בעד המחלה. והיא שהוא שר לבת שלו, גם בזה אפשר למצוא רמזים למה הירח היה בשבילו).
אני מסכים עם יהונתן במידה מפתיעה ממש.
וזה באמת מאכזב, כי עד עכשיו כל מה שראיתי מדמיאן שאזל היה מושלם.
דווקא מפתיע שזה ככה
אני כבר לא יודע איך העולם מודד סרטים כיום; זהו סרט טוב, לא במידה יוצאת דופן, אבל טוב ברמה המצופה לסרטים בסגנונו; משוחק ומצולם יפה, בנוי בקצב הדרגתי וקוהרנטי, עם רגעי שיא מרגשים. אני לא מוצא שום הבדל בינו לבין כל סרט ביוגרפי/מדעי/מועמד לאוסקר שיצא בשנים האחרונות במדדים אלה, שכמובן שזה לא הכי מחמיא, אבל אף סרט לא קיבל כזו קטילה סוחפת מהמבקרים כמו הסרט הזה מדומיו.
אני דווקא לא מחובבי גוסלינג אבל כאן הוא הצליח באמת לעורר בי המון רגשות ואיכפתיות עצומה. בעיני לכנותו גוש בשר ללא רגש זוהי מסקנה קצת מרחיקת לכת, במיוחד בהופעה הספציפית הזו.
אבל מה שבאמת מפתיע אותי הוא שאנשים מפתחים כלפי הסרט הזה שנאה יוצאת דופן; והרי מדובר בסרט אוסקרים קלאסי, מהסוג שגם אם שונאים לא עד כדי כך שונאים. זה נראה ששאזל הציב לעצמו ציפיות כל כך גבוהות שלא משנה מה הוא יעשה, אם זה לא יהיה וויפלאש הבא זה פשוט לא יהיה טוב, וחבל, כי אני באמת לא מצליח לראות בעיני הקטנות מה הוא כל כךךך עשה לא בסדר שמסעיר את כולם חוץ מהצבת ציפיות גבוהות מידי בעברו.
דווקא לי יש תחושה שדווקא הסרט הזה יבלוט חזק בפילמוגרפיה שלו בעתיד והוא יהיה מהסרטים האלה שיגידו "אתם יודעים, כשהוא יצא כל המבקרים קטלו אותו, והיום הוא אחד מהסרטים הכי מלמדים וחשובים בכל הזמנים!".
לא שיש לי סיבה הגיונית לזה, זו סתם תחושת בטן. תזכרו מה שאמרתי.
איפה יצא לך להיתקל בשנאה לסרט?
יצא לי להיתקל באכזבה מהסרט, אבל שנאה?
אני לא מבינה איזה ביקורות קראת
"קטילה סוחפת מהמבקרים"? "שנאה יוצאת דופן"?
הסרט הזה יושב על 89% ביקורות חיוביות ברוטן טומייטוז. הציון הממוצע שלו 8.1. אלו לא נתונים טובים, הם נתונים מצויינים. הם אומרים שהרוב הסוחף של המבקרים ממליצים על הסרט.
הקונצנזוס גם הוא חיובי מאוד –
First Man uses a personal focus to fuel a look back at a pivotal moment in human history – and takes audiences on a soaring dramatic journey along the way.
כך שאני באמת לא מבינה על איזה ביקורות ביססת את התגובה הזו.
יודעים מה
עזבו אתכם שנייה מחו"ל וה"אכזבה"/"שנאה" וכל זה, נתייחס רגע לביקורת הזו ספציפית;
סרט ששווה רק את ה20 דק' האחרונות שלו, רובו עוסק בצנון חסר רגש, וכו' וכו'.. די ברור שלא מדובר כאן באכזבה סטנדרטית אלא בסוג של שנאה.
גם באתרי ביקורות אחרים ישראלים נתקלתי בביטויים שממש צועקים שהסרט הזה רע, ומתמקדים בכמה הוא רע.
והתגובות שהוא מקבל מהטוקבקיסטים ממש רוצים לתלות אותו בכיכר העיר על התשה ושעמום מטורף.
אני דווקא שמח לשמוע שהסרט במרחב הבינלאומי לא כל כך שנוא כמו בארץ, אבל אם נדבר על הארץ, חברים, אני לא חושב שיש סרט שכל כך שנאו השנה כמו הסרט הזה. יש הבדל בין להגיד שסרט אכזב אותך ברמה שלו, לבין לשפוך כמה שהוא נוראי ומשעמם וכל דבר בו רע ואז לקרוא לזה "אכזבה".
לא, לא מדובר בסוג של שנאה
אבל תודה בכל זאת על הפרשנות.
אם כך
"כי אם ניל ארמסטרונג הוא גוש בשר ללא רגש, ואני יודע שנחתנו על הירח, ואין שום שאלה מהותית בנוגע למסע שהולך בסרט – למה אמור להיות לי אכפת ממשהו שקורה בסרט הזה?"
אם זו אכזבה ולא שנאה, הסבר לי יקירי, מה ההבדל בניהם בשבילך?
קודם כל, לא מכיר אותך מספיק בקרוב בשביל שמות חיבה
אז אשמח אם לא תקרא לי "יקירי", ואני לא אקרא לך "בובלה", ונראה לי שנסתדר נהדר.
עכשיו, תראה, אין לי מושג איך אתה קורא את הפסקה הזאת בראש שלך. יכול להיות שיש לך אינוטנציה מסוימת, או איזשהן הנחות מקדימות לגבי הדברים שאני מנסה לרמוז אבל אני אבקש שתיפטר מהם ותקרא בדיוק מה שכתוב שם: אם אין שום דבר שמעניין אותי בסרט למה שיהיה לי אכפת ממנו?
עכשיו, אם לא אכפת לי מסרט אני כמעט בוודאות לא אשנא אותו – כי לא מספיק אכפת לי ממנו בשביל לשנוא אותו. התאכזבתי ממנו או לא תפסתי ממנו ואולי אפילו אני ארגיש צורך להדגיש שמדובר בסרט בכלל לא טוב לנוכח ביקורות משתפכות במקרים מסוימים, אבל שנאה? לא.
שנאה זה.. זה משהו שכמעט ויצא לי מהמערכת. לא לחלוטין, ויש עוד פה ושם דברים שמקפיצים לי את הפיוז, אבל אני מעדיף לאהוב, בכלליות. ואם לא לאהוב, אז בטח לא לשנוא.
אז מה ההבדל ביניהם בשבילי? ההבדל הוא שאם הייתי שונא את "האדם הראשון", לא היה סימן שאלה לגבי השאלה האם אני שונא או לא. הביקורת הייתה מתחילה במשהו כמו ""האדם הראשון", כסרט, יכול ללכת לאף אלפי עזאזל" ונגמרת איפשהו ב"צריך להקים ועדת חקירה לאיך סרט שכזה מוקרן". השנאה שלי הייתה יוקדת, ועצם הרעיון שסרט שכזה הולך להיות מועמד הייתה זוכה להתייחסות כמעט בכל משפט שהייתי אומר על הסרט. הייתי שונא בכוחן של אלף שמשות.
אבל אני לא. "האדם הראשון" סרט לא משהו. שום דבר יותר מדי קטסטרופלי, אבל גם שום דבר חיובי שבאמת מצדיק אותו, ובטח שום דבר חיובי בהינתן הפוטנציאל שמעורב בו.
יפה
זה בסה"כ עניין של טרימינולוגיה. יודע מה, לא 'שונא', לא מחבב במיוחד. אני חושב שסיכמנו את העניין.
די ברור לי שלא סימפטת את הסרט ואני לא צריך הסבר מפורש לזה, ודי, נמאס מהגישה היעני-צינית-מתחכמת של אנשי עין הדג שמלווה את האתר לאורך עשור, אשכרה עשור. הגיע הזמן לדבר כמו אנשים בוגרים.
אני לא נגד הדעה שלך, אני פשוט מופתע מזה שיש קונצנזוס דעות בקרב מבקרי ישראל שנוטים 'לא לחבב' או וואטבר אותו כמותך, ושוב, זה אפילו לא נוגע לסרט עצמו, זה משהו יותר מסגרתי לגבי התופעה, שסרט בסדר גודל הוליוודי הפקתי שכזה עם שמות שחקנים ויוצרים שכאלה מקבל ביקורות כל כך 'לא אוהדות', נקרא לזה ככה. אפילו אם לא הייתי אוהב את הסרט, זה פשוט נורא מפתיע. זה הכל. אני לא התכוונתי לפתוח דיון על הסרט, כי אני לא מוצא טעם לדון בדעות. אני אהבתי את הסרט, אתה לא, זה לגמרי בסדר. זה פשוט מפתיע, ותכנה זאת באיזו טרימינולוגיה שתרצה.
אם כבר גולשים בין נושאים בלי קשר, אני סתם חושב שהגיע הזמן לשנות את הגישה הציניקנית העין-הדג-ית הזו. אני מאמין שאפילו בסתר ליבם האנשים שהקימו את האתר הזה והיו שותפים לכתבות בו בסוף שנות ה90 חושבים כמותי, זה פשוט נעשתה שפה חסרת טעם, אם כבר נכנסים לזה. אני די בטוח שאף כותב לא רוצה רזומה בו הוא מתנצח בכל הכוח בטוקבקיסטים שלו במילים ה'חותכות' וה'קוטלות' האלה עם הסלאנג הרברבני עם עדר הפישלייקים שלאחריהן. הדבר היחידי שזה מראה בעיני זה עודף רגישות של הכותב למגיבים וקוראים שמביעים כלפיו קונוטציה שלילית, ואם כך, מדובר בשיח בין טוקבקיסטים, ולא בכותב וקוראים. פינג פונג מתמשך 20 שנה שנעשה מאוס. הגיע הזמן להפסיק, ותאמינו לי, הרבה איתי בדעה הזו.
להקת פישלייקים, לא עדר
אם כבר מדברים על זה, לא זוכר כבר הרבה זמן תגובה שחצתה את סף 10 הפישלייקים. אנחנו יותר טקסטואליים כנראה.
לגבי החלק הראשון
השאלה הייתה רק בגלל המילה "שנאה". ומכיוון שיש הבדל בין "שנאה", "לא מתלהב" ו"לא מחבב" (אני נמצא במחנה השני, אגב), זה בהחלט לא סתם איזה דיון טרמינולוגי עקר, אבל הבנתי את הכוונה, אז נגיד.
לגבי החלק השני – אין לי מושג מה אתה רוצה כל כך? שכותבים לא יגיבו לתגובות? שכן נגיב אבל תמיד בנועם וברוגע ללא קשר למה שמגיבים לנו? אני לא מבין בדיוק את התלונה כדי להשיב משהו בעל טעם אליה.
רוב המבקרים בארץ די אהבו את הסרט. רק אומר.
(ל"ת)
מקור?
יש לך אחת או שתיים לשלוח כאן?
הנה.טבלת המבקרים.
טוב, אני ממש לא מסכים.
לא רק שהסרט מצוין לאורך כל 140 הדקות שלו (בקושי הרגשתי את הזמן חולף) גוסלינג עושה תפקיד נהדר כאדם מאופק רגשית, והסרט (לא מעט באמצעות דמותה של קלייר פוי – שבאמת עושה פה עבודה מצוינת, בכלל שכחתי שהיא גם המלכה אליזבת' – ושם היא עשתה תפקיד מופתי) מתייחס בביקורתיות מסוימת לאיפוק הזה שאפיין כל כך את הגבריות של שנות השישים. למעשה, זה בכלל לא סרט על הנחיתה על הירח. שאזל משתמש באחד הסיפורים הכי הירואיים בתולדות ארה"ב כדי לומר משהו על הירואיות וגבריות בעידן ההוא מתוך מבט מאד מודע מהתקופה שאנו חיים בה. הסרט גם לא נועד לפאר את תוכנית החלל האמריקאית. קלייר פוי אשכרה אומרת את זה כשהיא מכנה את כל תוכנית החלל משחק של ילדים קטנים. ואם כל זה לא מספיק, שאזל נמנע בכוונה מלהראות את נעיצת הדגל על אדמת הירח. המסר של הסרט נקלט היטב באמריקה, במיוחד על ידי הרפובליקנים שזעמו על השמטת הסצינה הזו ועל הדרך הביקורתית בה הסרט מתייחס למה שבעיניהם הוא עכשיו קודש הקודשים. קצת אירוני כשמדובר באותם אנשים שמתנגדים באופן כמעט עיוור לנתונים מדעיים בימינו אלה.
מבחינתי הסרט הזה עומד בכבוד לצד "הצוות המובחר" (יצירת מופת, והסרט הכי טוב שנעשה עד היום על תוכנית החלל האמריקאית) ו"אפולו 13". גם שם, ב"אפולו 13", נבנה מתח היסטרי (שעבד היטב) סביב אירוע שכולם ידעו כיצד הסתיים. החוכמה היא ליצור מתח גם כשמדובר באירוע היסטורי שכולם מכירים. שאזל עשה זאת היטב ב"האדם הראשון" בדיוק כמו רון הווארד ב"אפולו 13" ופיליפ קאופמן ב"הצוות המובחר".
בד"כ אם יונתן קוטל אני נהנית, אז זה מבשר טובות
ההתלהבות מ"ויפלש" עדיין לא ברורה לנו (היה נחמד מאוד, לא יותר) ואת "לה לה לנד" נטשנו באמצע בחוסר עניין (על הנייר הוא היה אמור להיות מושלם, בדיוק בשבילי, בפועל הוא התגלה כשעמומון מפתיע). אז אם מי שאהב מאוד את הקודמים התאכזב דווקא מזה, יש לי תחושה שאני עשויה לחבב אותו…![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
חוצמזה סרט על ניל ארמסטרונג, איך אפשר שלא? לא משנה לי אם זה בן אפלק או מאט דיימון בחלל; יאדה יאדה יאדה, גברים בחליפות של נאסא! ![!לב!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_heart.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_heart.gif" alt="" width="" height="" />)
![!לב!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_heart.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_heart.gif" alt="" width="" height="" />)
![!לב!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_heart.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_heart.gif" alt="" width="" height="" />)
סיכום מעולה לסרט
גם אני מאוד אהבתי. בנוסף, ראיין גוסלינג וקלייר פוי עושים עבודה נהדרת בתור זוג נשוי שהאהבה שלו היא ממש לא כמו בסרטים, והסרט מראה בצורה נהדרת כמה הרעיון הענק הזה, של הטיסה לירח, הוא רחוק נורא מהחיים שלהם ומהחוויה האנושית שלהם.
עוד משהו מאוד יפה שהסרט הזה עושה
זה לשבור את אחת הקלישאות המאוסות עליי(בחיים,לא בסרטים).
הרבה פעמים נוהגים לומר שאם אתה נמצא באיזו מצוקה,ועומד בסביבת איזה מקום רחב ידיים,נניח שפת הים או איזשהו הר גבוה,אתה מתחיל לקלוט עד כמה העולם עצום.עד כמה אתה כזה פסיק קטן והצרות שלך חסרות חשיבות לעומת הגודל של העולם.ובכן,מגיע האדם הראשון וטוען שזה קשקוש.הוא אומר הפוך.אין סערה די חזקה שתצליח להתחרות בסערות שמתחוללות בנפשו של האדם,אין מרחב גדול דיו כדי לכסות את המרחב האינסופי והריקני שמותירות בנו תהפוכות החיים.האדם גדול יותר מן העולם,מן הירח,מן היקום כולו.זה לא הסרט הטוב של השנה,אבל זה הסרט עם המסר החזק ביותר השנה.