כפרת עוונות תשע"ט

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות, מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית". גם הפעם, אתם מוזמנים לנצל את המקום בתגובות לענות על השאלה בעצמכם, לבקש שאלות לפעמים הבאות או לבקש את דעת הכותבים על סרטים שלא יצאו להם ביקורות ולא התייחסנו אליהם פה. 

שנה שלמה עברה מאז הפעם הראשונה שעשינו תמונה קבוצתית באתר, שהמשיכה את המסורת של הכפרות של שנים עברו – והנה אנחנו עדיין כאן. ולמרות צוות הכותבים המשופר והמיומן, ולמרות כל הרצון הטוב – עדיין לא יצא לנו לדבר על כל הסרטים שרצינו והיה ראוי לדבר עליהם. אז לכבוד יום הכיפורים הקרב, שאלנו את הכותבים שלנו – "מה היה הסרט שהכי הצטערת שלא כתבת עליו ביקורת השנה?"

נעמה רק: הגישה שלי כלפי קומדיות רומנטית דומה לזו של אנטון אגו בענייני אוכל – אני לא "מחבבת" אותן, אני אוהבת אותן. ואם אני לא אוהבת אותן, אני כנראה אכעס. מאוד. שלא כמו אגו, אלו שאני אוהבת נשארות איתי לא משנה כמה דביליות, סתמיות או גנריות הן. אז השנה קיבלנו יותר רום-קומ'ז מהמקובל בעשור האחרון, לא מעט מהן היו בינוניות למדי (או "מאמא מיה 2" שנבצר ממני לצפות בו אחרי שהסרט הראשון נכנס לרשימת הסרטים השנואים עליי בכל הזמנים), וזו גם הדעה הרווחת לגבי "ג'ולייט – הגרסה העירומה", משום מה.

מדובר בעיבוד לספר של ניק הורנבי והסרט השני של 2018 שכולל התאהבות שפורחת דרך חלופת מכתבים וסצנה משמעותית עם השיר Waterloo Sunset. מי שיזהו את השני יזכו בחולצה ותקליט. אולי. הסרט כל כך עבד עליי שכמו הגיבורה, נכנסתי אליו מאוהבת באו'דאוד ויצאתי מאוהבת באיתן הוק (שהפציץ השנה גם ב"כנסייה החדשה", עוד עליו בקרוב). לא הכל בו מושלם חלילה, אבל הוא נגע ללבי מאוד. אולי בגלל העיסוק במוזיקה, אולי בגלל התבונה והבגרות, אולי בגלל גיבור משנה מפתיע שהוא גם הילד הכי מקסים שראיתי בקולנוע השנה ואולי בגלל שבכוכבת, רוז ביירן, אני מאוהבת כבר ממזמן. זה סיפור קטן על התאהבות קטנה, או לפחות ככה הזוג עצמו היה רוצה שהיא תישאר. ובכל זאת, כמו שקורה בדרך כלל, היא סוחפת אותם בכל הכוח והופכת על הראש את העולם שבנו לעצמם.

יהונתן צוריה: החרטה שלי שלא כתבתי על  "ג'ומנג'י: שורדים בג'ונגל" היא מתונה במידה מסוימת. ראיתי את הסרט קרוב לסיום הריצה שלו בבתי הקולנוע, ואת הנקודות החשובות ביותר כתבתי כתגובה בדף הסרט שלו. בצורה תמציתית, "ג'ומנג'י 2" הוא כיפי בסך הכל, אבל כיף מהסוג שקשה להסתכל על התוצר הסופי ועל מה שהיה ברשותו ולא להגיד "זה היה יכול להיות כל כך הרבה יותר טוב". אבל מכיוון שביקורות בסגנון "היה יכול להיות יותר טוב" הן בעייתיות מטבען (הרי כמעט תמיד הפוטנציאל עולה על התוצאה הסופית) מה שבעיקר רציתי להגיד בהקשר של הסרט הזה הוא – אנחנו בטוחים שדוויין ג'ונסון הוא כוכב?

כלומר , כן, אני יודע – בכלליות כוכב קולנוע בימינו הוא לא אותו דבר כמו כוכב קולנוע בעבר, והלייקים באינגסטגרם יותר חשובים מהכסף בקופות, אבל, ברצינות – לדווין ג'ונסון אין להיטים קופתיים על שמו. ב"מהיר ועצבני" הוא רק חלק מצוות, ב"מואנה" הוא רק שחקן קול וכל שאר הסרטים שלו לא ממש מרשימים בקופות. ביחס לכמות הסרטים שהבחור מוציא וקבלת הפנים שהם מקבלים, מתחילה לעלות השאלה למה אנחנו מתייחסים אליו ככזה מגה-סופר-סטאר. מישהו זוכר משהו מ"פרא"? יכול לזרוק לי ציטוט מ"גורד שחקים"? להגיד מילה טובה על "משמר המפרץ"? אף אחד מהסרטים האלה לא באמת השאיר חותם אצל הצופים, ובכל זאת אף אחד לא מדבר על "השנה הבעייתית של דווין ג'ונסון" (כמו שדיברו אשתקד על סקרלט ג'והנסון, למשל).

וכאן נכנס "ג'ומנג'י". כמו תמיד, אפשר להשתמש בהצלחה שלו בעיקר כדי לשכנע את המשוכנעים. מצד אחד – הצלחה אדירה, אז אני בטח טועה וג'ונסון הוא כוכב על. מצד שני, ג'ונסון שוב נעזר באנסמבל שבו הוא רק בערך השחקן הראשי ובמותג "ג'ומנג'י". אבל בעיקר, ואני יודע שזה טיפה סובייקטיבי – יחסית לדמות עם פוטנציאל קומי עצום, ג'ונסון מצליח בקושי לגרד את השכבה העליונה שלה וקשה להגיד שהוא בכלל הכוכב של הסרט הזה בכל מובן שהוא – חוץ מזה שהוא בערך הדמות הראשית.

אז האם ג'ונסון כוכב? אני מניח שטכנית כן, למרות בחירת תסריטים מאכזבת למדי. הוא עושה הרבה כסף מלככב בסרטים שכל מטרתם היא להיות כיף קולנועי קליל שיוצאים ברחבי העולם ולרוב לא נכשלים. זה פשוט מראה משהו על מצב הקולנוע ששחקן במצבו של ג'ונסון נחשב לאחד מכוכבי העל שלנו.

מתן בכר: אמנדה (אוליביה קוק) ולילי (אנה טיילור-ג'וי) הן שתי נערות מהמעמד הגבוה שהיו פעם חברות ועכשיו הן נפגשות אחרי שנים של נתק. בעוד שלילי הסתגלה לכפית הכסף של חייה והפכה להיות מפונקת ואמוציונלית, אצל אמנדה אין זכר לשום רגש אנושי והיא מתנהגת כמו גרסת הנעורים של "דקסטר".  לאחר שהן מדברות קצת על הבעיות שלהן, הן מבינות שאולי יוכלו לעזור אחת לשנייה לפתור אותן ומתחילות לזמום משהו זדוני.

מה שמבדיל את "גזעיות" (תרגום חופשי ל "Thoroughbreds") מלהיות עוד סרט על בני נוער רצחניים זה שבמקור הוא היה אמור להיות הצגה. הבמאי ותסריטאי קורי פינלי כתב אותו בתור מחזה, אך לאחר שאולפנים הביעו עניין, הוא הסכים להעביר אותו למסך. לכן מספר הדמויות והלוקיישנים מצומצם יחסית ואין בו שום מאורע גרנדיוזי או גדוש באפקטים. הסרט מבוסס הרבה יותר על דיאלוגים ומשחק מאשר התרחשויות, אבל כששתי השחקניות הראשיות נותנות הופעות כה נהדרות (ספציפית קוק, שהייתה מופלאה גם ב"אני וארל וזאת שעומדת למות") זה ממש לא דבר רע.

לא חסרים עיבודים למחזות שהעיבוד הקולנועי שלהם נראה די מיותר, אך פינלי יודע איך להשתמש בצילום ובפסקול כדי להצדיק את השינוי – יש כמה טייקים ארוכים מרשימים שתורמים ליצירת האווירה. הם מקנים לסרט תחושה של הצגה, אך אי אפשר היה לעשות אותם על הבמה. בנוסף, הסרט עושה משהו שדי נשכח לאחרונה בקולנוע – הוא גורם לצופה להשתמש בדמיון. כמה נקודות מפתח מתרחשות אוף-סקרין באופן מכוון לגמרי, ואנחנו נותרים להסיק מה קרה. זה בהחלט מרענן.

משהו שהופך את הסרט למעט טראגי הוא שהסרט כולל את ההופעה האחרונה של אנטון ילצ'ין ז"ל, שנהרג שבועיים לאחר סוף הצילומים. המוות שלו טוען את חלק מהשורות שלו פה באירוניה צובטת-לב, ומזכיר איזה שחקן גדול איבדנו כאשר הלך בטרם עת.

הסיבה שלא העליתי כאן ביקורת על הסרט  אחרי שצפיתי בו היא אותה שאחת שבגללה הבחירה הזאת כנראה קצת לא הוגנת: הסרט לא הופץ פה בשום צורה. לא בסינמטקים, לא בפסטיבלים, אפילו לא בנטפליקס. לפי ימד"ב, מעבר לכמה פסטיבלים בארה"ב הוא קיבל הפצה מצומצמת שם ובכמה מדינות באירופה, בחלקן יצא ישר למדיה ביתית. וזה חבל, כי הוא בין הסרטים הטובים ביותר שראיתי השנה.

 זוהר אורבך: את "נקמה" ראיתי כשלא ידעתי עליו יותר מאת שמו, ושאיזה מבקר כלשהו בטוויטר חיבב אותו. זאת, ככל הנראה, הסיבה שהוא הסרט הכי טוב שראיתי מאז שפרנסס מקדורמנד השליכה בקבוקי תבערה אל תחנת המשטרה של אבינג, מיזורי – אלמנט ההפתעה עבד עד כדי כך טוב. ולכן, למי שרוצה לדעת כמה שפחות, אפשר לסגור את ההמלצה כך: אם אתם מוכנים למחול על תסריט שטחי, עירום מוגזם ואלימות גראפית יתר על המידה, זה הסרט בשבילכם. אם לא, לנטפליקס יש מבחר רחב של קומדיות רומנטיות חביבות שיכולות לחמם לכם את תקופת החגים. לפרטים נוספים, המשיכו לקרוא.

הסיפור הוא פשוט: יש לנו וילה מפוארת ומבודדת בלב מדבר יפהפה ורחב ידיים. יש לנו את ג'ניפר. יש לנו את המאהב העשיר, החתיך והנשוי שלה. ולמאהב העשיר, החתיך והנשוי יש שני חברים, גרוטסקיים ונלעגים, שאחד מהם, בניגוד לדן אלמגור, אפילו לא שואל למה ג'ניפר מתכוונת כשהיא אומרת "לא". הרי לפני הנקמה עליה מרמז שם הסרט, יבוא האונס. אחרי האונס יבוא ניסיון הרצח, מידיו של אותו מאהב עשיר, חתיך ונשוי. אבל לרוע מזלם של שלישיית החברים (החתיך, האנס, וזה שלא יודע לומר "אחי, לא סבבה"), ג'ניפר שורדת את ניסיון הרצח, ומאותו רגע מתחיל מרדף יפהפה של שלושת הגברים המבחילים אחרי ג'ניפר, שבין רגע נהפכת מברבי חסרת אונים לאמזונה חסרת מעצורים. כי זה לא באמת מרדף של שלושה ציידים וניצודה אחת – זה משחק של חתול ועכבר, שבו לא ברור עד הסוף מי החתול ומי העכבר. מי צד ומי ניצוד. מהר מאוד (מהר מדי, אבל למי לעזאזל אכפת כשכל כך כיף?) ג'ניפר נהיית אחת מגיבורות האקשן המגניבות ביותר של השנה.

ואם הסיפור עצמו לא מחדש כל כך ככל שזה נוגע לסרטי נקמה, העשייה הקולנועית, בניצוחה של הבמאית הצרפתייה קוראלי פרז'יי, שזה לה סרטה הראשון, היא מהמפוארות שראיתי השנה. "נקמה" נעשה בתקציב מדווח של קצת פחות מ-2.5 מיליון דולר, אבל פרז'יי מוכיחה, בכל שוט ובכל קאט, שלא צריך תקציב בסדר הגודל של התל"ג של מונקו כשיש לך מספיק מעוף ותעוזה. "נקמה" הוא סרט אקשן יפהפה למראה (בערך אחת לחמש דקות מגיע פריים כלשהו שנראה כמו פוסטר ששווה למסגר ולתלות בסלון)  דל משתתפים (לאורך כל 100 דקותיו של הסרט לא יעברו מול המצלמה יותר מחמישה שחקנים בסך הכל), עם מעט מאוד רגעים מיותרים ואינספור רגעים שהם קולנוע טהור. זה לא סרט לכל אחד – כאמור, הוא אלים, מדמם (הביטוי "מרחץ דמים" מקבל משמעות מילולית מאוד במערכה הסוגרת של הסרט) ומעורר חלחלה, והסיפור עצמו לא מספק תובנות שאי אפשר למצוא בסרט ממוצע של ז'אן קלוד ואן דאם. אבל באמת ובתמים שאף סרט שראיתי בשנה החולפת לא העיף לי את הפוני כמו הסרט הצרפתי-דובר-האנגלית הזה.