נראה שיותר ויותר אנשים הולכים לפסטיבל קאן מדי שנה, ומי שרוצה למצוא דרך להתעדכן בחדשות החמות ביותר מהריביירה כבר לא תלוי באתרים דוברי אנגלית או בעיתון אחד בלבד. היום יותר מתמיד אפשר למצוא ריבוי דעות ודיווחים בשפת הקודש על הסרטים והאירועים הגדולים של הפסטיבל. אבל אנחנו לא אחד מאותם האנשים, אז זה לא ממש עוזר לנו.
כמו שדיווחנו, השנה לא היו סרטים כל כך מעניינים בתחרות הרשמית ונראה כי הסרטים הכי מעניינים שהוקרנו בקאן הם אלו שהוקרנו מחוץ לתחרות: "הבית שג'ק בנה", הסרט החדש של פון טרייר, עורר תגובות סטנדרטיות שסרטים של פון טרייר מעוררים (אנשים שיוצאים מהאולם בזעזוע כנגד אנשים שמוחאים כפיים בהסתערות בסוף הסרט), "סולו: סיפור מלחמת הכוכבים" הציע הפוגה אסקפיסטית מכל החשיבה והרצינות של הפסטיבל והתקבל בתגובות של "בסך הכל בסדר" ו"האיש שהרג את דון קיחוטה", אחרי מאבק של 20 שנה, הוקרן סוף סוף וזכה לתגובות מעורבות, שחלקן מתלוננות שהסרט "מאוד מבולגן". ואה.. חברה, ראיתם סרט של גיליאם ב-20 שנה האחרונות? או אי פעם? למה ציפיתם?
אבל בואו בכל זאת נראה מי הזוכים הגדולים של התחרות הרשמית:
דקל הזהב: "Shoplifters" של הירוקאזו אורה-אדה. השם אולי לא מוכר לכולם, אבל מדובר בבמאי יפני שהסרטים שלו מקפידים להגיע לארץ בשנים האחרונות בזכות קולנוע לב. הניצחון שלו מגיע מעט כ"הפתעה" – הרבה אנשים ציפו שהפרס הגדול יילך ל"כפר נחום" הלבנוני או "שמח כמו לאזארו" האיטלקי מכיוון שהם זכו לביקורות טובות ובוימו על ידי נשים, ובפסטיבל שבו קייט בלנשט הייתה ראש חבר המושבעים ושבו נעשתה מחאה קולנית לגבי המחסור בייצוג של נשים בתחרות לאורך השנים היה אפשר לנחש שהבחירה תושפע מהדברים האלה ותלך לבמאית אבל מסתבר שלא. בין אם זה בגלל שבהפוך על הפוך, קאן לא רצה שכולם יסתכלו עליו כמקום שמעדיף את הפוליטי על פני האמנותי (מאוחר מדי להחיל את זה גם על "פרנהייט 9/11"?) , בין אם זה בגלל שבאמת בלנשט וחבר המושבעים פשוט העדיפו סרט אחד על פני האחר ובין אם זה בגלל שאנשי החתול-היפופוטם ששולטים בעולם רצו שכך יהיה – התוצאה הסופית היא שלראשונה מזה שני עשורים, יפן שוב זכתה בפרס הגדול בפסטיבל וג'יין קמפיון נשארה הבמאית היחידה שסרט שלה זכה בפרס הגדול של פסטיבל קאן.
גרנד פרי (מקום שני): "שחור על לבן" של ספייק לי. הסרט החדש של ספייק לי על שוטר שחור שמצליח להסתנן לארגון ה-KKK עורר הרבה רעש, בין אם זה בגלל האמירות של הבמאי במסיבת העיתונאים ובין אם זה בגלל הסרט עצמו, שזכה לביקורות הטובות ביותר של ספייק לי מזה עשור וקצת (ולא בצדק, כי "שי-ראק" הוא סרט נהדר). ונראה שחבר המושבעים הסכים עם הקונצנזוס ולכן נתן לו את המקום השני. עכשיו נותר לראות אם הוא יתפוס גם באוסקרים, אבל זה נושא לכתבה אחרת לחלוטין.
פרס חבר המושבעים: "כפר נחום" הלבנוני. ככל הנראה מבין כל הזוכים מדובר בסרט היחיד שלא נראה בארצנו בזמן הקרוב.
פרס הבמאי הטוב ביותר: "מלחמה קרה" של פאבל פאבליקובסקי, הבמאי של "אידה". המירוץ לאוסקר לפרס הסרט הזר הטוב ביותר נפתח רשמית.
פרס התסריט הטוב ביותר: תיקו (שנה שנייה ברצף שדבר כזה קורה) – "שמח כמו לאזארו" האיטלקי ו"3 פרצופים" האיראני.
פרסי המשחק הלכו למרצ'לו פונטה על "Dogman" וסמל יסליאמובה על ״Ayka״, ואין לי מושג מי הם והאם מגיע להם או לא אז שיהיה להם במזל טוב.
סרטים בולטים שלא זכו וכדאי לציין הם "מתחת לאגם הכסוף" שזכה לביקורות מעורבות ולכן כנראה גם לא זכה באף פרס ו"Burning" הדרום-קוריאני שהתקבל באהדה יתרה מאוד בפני המבקרים (ואף זכה בפרס הראשון של איגוד המבקרים הבינלאומי) אבל יצא מהטקס הראשי בידיים ריקות . במילים אחרות, מדובר ב"טוני ארדמן" השנתי.
אה, ובפרס החשוב ביותר Palm Dog שמוענק לכלב הטוב ביותר בפסטיבל זכו צוות השחקנים הכלביים של "Dogman", מה שנשמע הוגן וסביר.
כהרגלו של עולם, הסרטים שהוקרנו בפסטיבל יתחילו לטפטף אלינו לאורך השנה הקרובה ועד שהאחרון בהם ייצא בקולנוע כנראה שנגלה שכבר יש פסטיבל קאן חדש עם שערוריות חדשות וסרטים חדשים.
כל כך מקווה שהבית שג׳ק בנה יוקרן בפסטיבל הקולנוע בירושלים.
זה ליטרלי הדבר היחיד שאני מבקש השנה.
דווקא פסטיבל ירושלים אני לא בטוח
אבל בהקרנות סדירות או חצי-סדירות הוא ככל הנראה יגיע. אם נימפומנית על כל ארבעת שעותיו הצליח למצוא מקום בארץ, קשה לי להאמין שדווקא ג'ק יקופח.
ידוע אולי איך התקבל הסרט החדש של מאליק?
(ל"ת)
מאליק כלומר טרנס מאליק?
כי הסרט החדש שלו לא היה בפסטיבל.
וואלה נכון.ראיתי אזכור אליו הבריאה אבל עכשיו מתברר שזה היה בכתבה לקראת פרסום הסרטים המשתתפים
(ל"ת)
*בסריטה
אז השנה יצא לי באמת להיות בפסטיבל
ויצא לי לראות לא מעט מהסרטים כולל כמעט כל מה שזכה בפרסים – אז הפעם יש לי דעות שבאמת מבוססות על משהו.
הנה מה שיצא לי לראות, בסדר עולה של חיבתי אל הסרטים:
סטאר וורז: משעמם ומעפן. השחקן הראשי הוא בחירה גרועה מאד לתפקיד האן סולו, דונלד גלובר עושה עבודה לא רעה. הסרט הוא כולו באפור וחום וכמעט ואי אפשר להבין מה קורה מרוב הכל טבוע בערפל. סצנה אחת עם וודי הארלסון הזכירה לי את "הקו האדום הדק", of all things, רק שאיכשהו מאליק עשה את זה באופן הרבה יותר מרשים ומלא אלנדרנלין.
יום הדין: סרט הביכורים היחיד שהיה השנה בתחרות הראשית. למל"מ קלאסי – סרט מסע תבניתי, מחושב, צפוי וצ'יזי. עם זאת, הדמויות חמודות וההומור עוזר להפוך את זה לחוויה נסבלת.
כפר נחום: אני יכול להבין את ההתלהבות הכנה של מי שאהב אותו, אבל אני הייתי בעיקר אדיש. השחקנים עושים עבודה טובה (והם ילדים, מה שהופך את זה למרשים פי כמה), אבל בסרט אין תוכן מלבד "להיות עני זה באסה". באופן אישי, סרט שעוסק בנושא חשוב לא אוטומטית אומר שהוא טוב. והסרט הזה, עם העריכה הנוראית שלו והמוסיקה המעיקה והעובדה שהסרט מבקש מאיתנו להזדהות עם ילד בן 12 שמנסה להכריח את אמא שלו לעשות הפלה – עליי הוא לא עבד.
האיש שהרג את דון קיחוטה: כן… מה שכתוב בכתבה. אם אהבתם את הסרטים הקודמים של גיליאם תאהבו גם את זה. אם לא אז לא. אני אישית אוהב רק את "ברזיל" שלו, ואת כל השאר אני מחבב, על כן גם את זה חיבבתי.
בלאקקקלנסמן: התקשורת האמריקאית מציירת אותו כ"סרט אנטי-טראמפ" אבל לדעתי הוא טיפה יותר מורכב מזה. לדעתי יש כאן מסר על קיצוניות ושנאה באופן כללי, ואני דווקא צופה שפעילי Black Lives Matters לא יהיו שמחים מידי מהאופן שבו הסרט הזה מציג אותם ואת דומיהם. עם זאת, עצם העובדה שיכולה להיות לי דעה שונה לגבי המסר שלו מלשאר העולם (למרות שכל מי שראה אותו איתי חשב כמוני), ויש אלמנטים בסרט שיכולים לשמש כראייה לשתי הדעות – כבר אומר שהוא מצליח בתור סרט.
שמח כמו לזארו: טעם נרכש, אני אישית חושב שהגיע לו יותר.
Shoplifters: חמוד מאד. אם ראיתם את הסרטים הקודמים של הבמאי אתם יודעים למה לצפות. אני חושב שזו זכייה ראויה (גם אם יש סרטים שאהבתי יותר)
הכלבן: מעולה. הסרט שם זרקור על טיפוס שכמעט כולם יכולים להגיד שהם מכירים בחיים האמיתיים שלהם מישהו כזה. הסרט משכיל לא להפוך אותו לבדיחה אלא לטרגדיה, ובגלל שהכל מרגיש כל כך אמיתי, הוא יוצר אפקט רגשי חזק מאד.
מתחת לאגם הכסוף: עכשיו אחרי שראיתי אותו צפיתי בטריילרים ששוחררו לפני הפסטיבל, ואוי לא – A24 לא למדו כלום מIt Comes at Night.
צריך לדעת למה לצפות בסרט הזה: זה לא סרט אימה כמו It Follows, וזה לא קומדיה מובהקת כמו שהטריילר מנסה להיות. יותר מהכל – זה הזכיר לי את Inherent Vice של פול תומאס אנדרסון, רק עם טיפה יותר קוהרנטיות בעלילה והרבה יותר רגעים של הומור ויזואלי בסגנון אדגר רייט. לי אישית זה פוגע בדיוק בטעם של מה שאני רוצה לראות בקומדיה ולכן נהניתי ממנו מאד. יש לא מעט מתחת לפני השטח שאפשר לגלות בצפייה שנייה, ואני אפילו חושב שיש לסרט לא מעט להגיד על הקונספט של תרבות פופולארית ואיך אנחנו כחברה מתייחסים אליה.
הערה קטנה: הסרט מובא מנקודת מבט של בחור שלא כל כך אכפת לו מהנשים שלידו והוא בעיקר מתייחס אליהן כmeans to an end. אין הרבה דמויות נשיות בעלות agency משלהן בסרט הזה – אבל לדעתי זה משרת את העלילה, בגלל שהסרט מאד צמוד לתודעה של הדמות הראשית שלו.
אם ייצוג נשי זה משהו שחשוב לכם, וקונטקסט זה משהו שלא חשוב לכם, אז הסרט הזה עלול לעצבן אתכם.
לדעתי הגיע לו את פרס התסריט או את פרס השחקן.
עץ אגסי הפרא: הסרט הטוב ביותר שראיתי בפסטיבל. אין יותר מידי מה לפרט עליו, כי העלילה שלו מאד פשוטה וכל תיאור שאני יכול לתת עלול ליצור את האפקט ההפוך (בכל זאת, מדובר בסרט של 3 שעות שרובו דיאלוגים על פילוסופיה, ספרות, דת, משפחה וחינוך). מדובר בכמה אפיזודות בחייו של אדם שסיים את לימודיו כמורה ועכשיו הוא חוזר לעיירה הקטנה שבה משפחתו גרה. כמה סיקוונסים הם יותר טובים מהאחרים, ויש כמה דמויות שהייתי רוצה לראות יותר – אבל סה"כ מדובר בסרט כמעט מושלם: הדמויות נהדרות: ריאליסטיות, מעוררות הזדהות ותהייה, ובעלות רבדים שנחשפים לאט לאורך הסרט, אין מילים להגיד על הצילום והסאונד (כל מי שטוען שצילום דיגיטלי לעולם לא יכול להגיע לרמה של פילים צריך לראות את הסרט הזה מיד) והמוסיקה יפהפיה.
אם האורך, או העובדה שאין כל כך מבנה עלילתי שבו כל האירועים מתרכזים לכדי קליימקס אחד, לא מפריע לכם – צפו בסרט הזה כמה שיותר מהר.
שאלה לגבי בלאקקקלאנסמן
(אגב, הקטע של להוסיף KKK ליצירות של אפרו-אמריקאים לא מיצה את עצמו אחרי אייס קיוב או קניה ווסט?)
בטריילר יש קטע שדנזל ג'וניור תוהה למה אדם דרייבר לא מתלהב להיות חלק מזה, בהתחשב שהוא יהודי. האם זו איזה שהיא נקודה עלילתית שמהווה גם אמירה פוליטית על ימינו (נגיד יחסי יהודים-שחורים) או שזו סתם שורה שהשתלבה בטריילר?
אני יודע שזה קצת פרובינציאלי אבל זה סקרן אותי
היית בקאן כעיתונאי או סתם כמישהו שבא לראות סרטים בפסטיבל?
(ל"ת)
סתם מישהו שבא לראות סרטים
נותנים כמה אישורי כניסה לקהל הרחב, אני ספציפית קיבלתי אישור של סטונדט לקולנוע. יכלתי להגיע רק לשבוע השני, לכן פספסתי הרבה סרטים שרציתי לראות שהוקרנו מוקדם יותר בפסטיבל (כולם יודעים, LETO, מלחמה קרה, לארס וון טרייר, Ash is the Purest White).
Fahrenheit 451
אני מניח שזה קשור לכאן, הסרט הזה גם הורקן בפסטיבל. אולי אפשר לפתוח לו עמוד סרט ולהעביר אליו את התגובה הזאת*
זה סרט גרוע מאד.
הסרט מעביר את עלילת הספר משנות החמישים לנקודה כלשהי בעתיד. זה לא דבר רע כשלעצמו, אני חושב שיש הרבה הקבלות מעניינות שאפשר לעשות בין האופן שבו הטלוויזיה נתפסה בשנות ה-50 לבין האופן שבו אנחנו תופסים את הרשתות החברתיות היום. אבל הסרט עושה את המעבר בצורה כל כך רשלנית, שברור לחלוטין שלא הושקע רגע אחד של מחשבה על איך אפשר באמת להעביר את הרעיונות של הספר לעתיד, במקום סתם את העלילה.
נתחיל בכך שהעולם של הסרט חסר כל ייחוד. אם ראיתם סרט מד"ב בתקופת פוסט בלייד ראנר, ראיתם את העיצוב של הסרט הזה. הכל צבוע באורות ניאון בורוד וכחול, העולם מצוי בלילה תמידי (אפילו בבלייד ראנר 2049 לפעמים השמש הייתה זורחת!), ממשק המשתמש של הרשת החברתית בסרט נראה קלישאתי וטיפשי (הסרט מחקה את האפקט שיש בפייסבוק, שבו הreactions עפים על גבי המסך בזמן שרואים שידור חי, אבל לא טורח לעשות משהו מעניין עם ההשוואה הזאת). אחד השוטים הראשונים בסרט הוא קלוזאפ על טיפות שדמויות בסרט לוקחות כדי… משהו, והטיפות האלו הן פשוט מיכלים של טיפות שאחותי הקטנה לקחה כשהיו לה אלרגיות, שמישהו שם עליהן מדבקה שתגרום להן להיראות "עתידניות".
בעולם הזה יש במקום האינטרנט את ה-9 – סוג של תחליף לאינטרנט שהוא הרבה יותר מפוקח ע"י הממשלה, אבל האינטרנט המקורי ממשיך להתנהל במקביל איכשהו. הסרט מעולם לא מסביר איך זה עובד.
לסרט יש שתי עבירות חמורות בנושא בניית העולם:
1) הסרט מתרחש בעתיד, ואפילו מכיר בעובדה שהתקופה שבה התרחשה מלחמת האזרחים שהובילה לשלטון הטוטאליטרי הזה הייתה תקופה שבה רוב האנשים קיבלו את המדיה שלהם דרך האינטרנט – ועדיין היחידה שאחראית על שירפת ספרים מתמקדת בספרים פיזיים.
אני מניח שיש בזה עניין סימבולי, אבל יחד עם בניית העולם העצלנית, זה פשוט נראה כמו פרט מהספר שעליו הסרט מבוסס שלכותבים לא היה כח לחשוב על מקביל אליו בעידן המודרני.
2) השפה. משהו שהבנתי בעקבות הצפייה בסרט הזה זה כמה ביטויים בשפה שלנו הם למעשה רפרנסים לספרות, והכותבים לא ידעו לשנות את הביטויים האלו ככה שיתאימו לעולם שבו ספרות זה דבר נכחד. לדוגמא: בשלב מסויים בסרט, הדמות של מייקל שאנון אומר לחבורת אנשים שדמות אחרת בסרט "עפה קרוב מידי לשמש". אנחנו יודעים שמשמעות הביטוי הזה היא שאותו אדם פעל ביהירות; שהוא העריך את יכולותיו יתר על המידה ועכשיו הוא נענש על כך.
אבל מקור הביטוי הוא מהמיתולוגיה היוונית (ספציפית, הסיפור של איקרוס) – שלא אמורה להיות קיימת בעולם הזה, אז איך הביטוי הזה עדיין קיים? אפשר לטעון שמייקל שאנון יכיר את הביטוי, כי הדמות שלו היא של אדם שמכיר את ההיסטוריה והספרות שהלכה לאיבוד קצת יותר משאר האנשים, אבל גם עם זה יש בעיות כי זה פרט לגבי האישיות שלו שהוא אמור להסתיר – לא להצהיר עליו בפומבי ע"י שימוש ברפרנס תרבותי מול חבריו הכבאים.
וחוץ מזה, כולם מבינים למה הוא התכוון בכל מקרה, אז איך זה קורה?
זו רק דוגמא אחת, יש בסרט כל כך הרבה רגעים כאלה שדמות אומרת משפט שלא אמור להיות בלקסיקון שלה בתוקף העולם שהיא חיה בו.
הבעיה השנייה של הסרט היא השתלשלות האירועים. ספציפית – זה פשוט רצף האירועים הכי צפוי בהיסטוריה.
מייקל בי ג'ורדן הוא כבאי שאחראי על לשרוף ספרים. הבוס שלו הוא מייקל שאנון והם יודעים איפה יש ספרים לשרוף בגלל מודיעה שהיא חלק ממחתרת שרוצה לשמר את הספרות. רצוי לציין שהמודיעה הזאת היא א) יפה ו-ב) מחליפה הקנטות פלרטטניות עם מייקל בי ג'ורדן.
כל זה נחשף לנו הצופים 10 דקות אל תוך הסרט, ואני חושב שזה מספיק כדי ש90% מכם יוכלו לנחש את שאר העלילה.
מיותר לציין, שאין לאישה הזאת שום אישיות, לאף אחד מהמחתרת אין שום אישיות, חוץ מאחד שהאישיות שלו היא סטריוטיפ ה"ילד האוטיסט שהאוטיזם שלו מתבטא בכך שהוא יכול לזכור כמות בלתי אפשרית של ספרים בעל פה" – וזהו.
אין בינה לבין מייקל בי ג'ורדן שום כימיה, וזה מסוג מערכות היחסים שמתרחשות כי זה מה שהתסריט צריך ולא כי מדובר בשני אנשים שבאופן טבעי ימשכו זה לזו. וכמובן – השינוי שמתרחש במייקל בי ג'ורדן הוא מיידי: מכבאי שכל כך אוהב לשרוף ספרים עד כדי כך שהוא אושיית רשת פופולארית, לאדם שיציל את המחתרת והעולם תוך כדי שהוא בוגד בעולם שבו הוא גדל והופך בעיני המדיה לטרוריסט – הכל במחי שתי סצנות.
בקיצור, סרט גרוע, אין מה לראות אותו.
* אם מישהו כבר פותח דף סרט לסרט הזה, אולי אפשר גם לפתוח דף סרט לגרסא של פרנסואה טריפו משנת 66? בכוונה לא כתבתי עליו כלום בתגובה הזאת כי אני חושב שזה סרט טוב, אבל ישלי גם הרבה מה להגיד עליו…
לא יכולתי להסכים פחות.
כלומר, טכנית, הייתי יכול גם לא להסכים שמערכת היחסים בין מונטאג לקלריסה היא כלי עלילתי בלבד, ושפיתוח הדמויות בסרט לוקה עד לא קיים. אבל לדעתי הדמויות בסרט הן לא הדבר החשוב בו ולכן אפשר לותר לסרט בנושא הזה.
פרנהייט 451, הספר המקורי, סובל בשנת 2018 מדיסוסננס עמוק בין הנושא שלו, שהוא רלוונטי ביותר (שלטון ששולט באזרחים שלו על ידי הגבלת הידע שלהם וסיפוק לחם ושעשועים אכזריים), ובין הדרך שהוא מועבר (השלטון עושה את זה על ידי שריפת ספרי נייר). המטרה של הסרט הייתה להראות איך דבר כזה מתבצע בעולם של היום, שבו חלק ניכר מהקריאה האנושית בכלל לא מתבצע על גבי נייר.
ובזה הסרט מצליח – הוא מתחיל מכך שהשפה האנושית מרודדת, וטקסטים לקריאה הם יותר אמוג'ים ממילים. קיימים ספרים בתשע (ב"אינטרנט"), אבל הם מרודדים ללא יותר מאשר עלילה פשטנית ללא שום עומק.
(המשך יבוא)
אני מבולבל, אתה מבקש שנפתח דפי סרט או לא?
כי אלא אם "פרנהייט 451" יוקרן בקולנוע במפתיע, אין תכנון לפתוח לו כזה.
תלוי עד כמה הדיון יתפתח.
אם כי, דף סרט בכל מקרה לא יזיק.
לא בקולנוע, בטלוויזיה
סרט של HBO, ועל כן זמין בארץ ביס, הוט וסלקום. לא שונה מדפי סרט לסרטי נטפליקס (וחוץ מזה, הדיון מעניין)
לא לא, אין סיבה למה לא
אבל מכיוון שאנחנו לא פותחים דפי סרט וסדרה לכל דבר ש"למה לא", ואת הדיון בהחלט אפשר לנהל גם פה, ושאנחנו לא פותחים דפי סרט לכל סרט שמגיע ל-VOD (בניגוד לסרטים שמגיעים לקולנוע, שם אנחנו כן פותחים לכל אחד) אז אם יש רצון לדף סרט, צריך לבטא אותו בצורה קצת יותר חד משמעית.
ספרים פיזיים בעתיד כזה זה מאד הגיוני.
הרי מאד קל לנטרל עותקים דיגיטליים. תשבית את השרתים של אמזון וגמרנו עם רוב העותקים הדיגיטליים בעולם. בעולם טוטליטרי הכי הגיוני שיש בקרה כמעט מוצלחת במאה אחוז של תוכן דיגיטלי. לכן, ספרים פיזיים בלי חותמת או יכולות ניתור הם הכלי העיקרי להעברת ידע ורעיונות שהמשטר לא רוצה בהם.
זכיות ותקצירים זה טוב ויפה
אבל בבלוג שלנו, "תת-תרבות", עלה עכשיו פוסט מיוחד ע"י כותבת אורחת שהייתה במרחק נגיעה מגארי אולדמן, מצאה את עצמה מלווה את טרי גיליאם לרכב שלו ובין לבין ראתה גם כמה מהסרטים. (פסססט, אנחנו גם בפייסבוק).