זה נשמע כמו משהו שיצא מהמקלדת של קישון – בשנות ה-70, חבורה של ישראלים מבקשים מיוצר דוקומנטרי צרפתי ליצור להם סרט: משהו באורך של שעתיים, שיהיה מוכן תוך שנה וחצי. היוצר משתכנע ואומר כן ומפה לשם, מגובה בשקרים ובמימון כספים עצמאי, הוא מגיע לאחר אחת עשר שנים (חמש מהן מוקדשות לעריכה של 350 השעות שצילם), עם יצירה של תשע וחצי שעות. מדהים שזה הסיפור מאחורי "שואה" של קלוד לנצמן, אחד מהסרטים המוערכים ביותר בהיסטוריה.
סרטי שואה לרוב נוטים להיות משהו שאתה לא שש לצפות בו, כי בכל זאת, שואה – אבל "שואה" מוכיח את עצמו כמבצע לכל דבר. תפנה לעצמך יום, תכין ארוחת צהריים מראש ולך תצלול פנימה לתוך תשע וחצי שעות של סרט. בזמן שלוקח לצפות ב"שואה", אפשר לראות שתי עונות של "שרלוק" או את כל טרילוגיית "שר הטבעות" או כל דבר אחר שהוא לא לראות דוקומנטרי של תשע שעות על השואה. ובכל זאת, כדאי לראות את "שואה".
חלק מהסיבה לכך היא שהוא אמנם ארוך, אבל הוא אף פעם לא מתיש. יש סרטים שמשתמשים באורך שלהם כדי להתיש את הצופה עד לכניעה והערכה – כאילו אחרי שהצופה שרף שבע שעות מהחיים שלו על הסרט, הוא אמור להיות כל כך נדהם שהוא לא יכול להגיד מילה רעה על הסרט, כי היי, הוא כבר בקושי זוכר מה היה בשעה הראשונה שלו כי עברו שבע פאקינג שעות. אבל "שואה" משתמש באורך שלו לא בשביל להפגין איזה הוד והדר של "אני כזה מאסטר במאי תראו את התשע שעות שלי" אלא כי הבן אדם עוסק באחד הנושאים הכי בלתי ניתנים לפיצוח והבנה, ואם הוא צריך תשע שעות – תנו לו תשע שעות. וזה לא שאפשר להגיד שמדובר במגלומן שמאוהב ביצירה שלו ומפחד לערוך אותה – כמו שאמרתי למעלה, היו 350 שעות של חומרי גלם שצומצמו לתשע השעות שבסרט. פיסת טריוויה כיפית: מחומרי גלם שנשארו על רצפת העריכה, הבמאי (קלוד לנצמן) עשה לאחר "שואה" ארבעה סרטים שונים. ובעיקר, אחרי שאתה מסיים את הסרט אתה מגלה שהאורך שלו הוא לא ממש בעיה, כי אני הייתי מוכן בכיף להמשיך לצפות בעוד כמה וכמה שעות של הסרט.
הסרט מורכב כולו רק מראיונות וצילומים שנערכו בזמן אמת: אין כאן חומרי ארכיון של היטלר מדבר, או שחזורים של מחנות ההשמדה או את הסרטונים הנוראיים האלה של גופות נערמות ועולות באש (בשביל זה אתם מוזמנים לפנות ל"לילה וערפל" שחצי השעה שלו הספיקה לי לכל החיים והייתה חצי שעה יותר מדי) – רק סצנות שמצולמות בהשראת הראיונות ,וראיונות ועדויות שמוצגים בסרט בדיוק כמו שהם צולמו. ו"בדיוק כמו שהם צולמו" זה מילולית בדיוק כמו שהם צולמו: אתה רואה בסרט את הבמאי שואל שאלה בשפה שהמרואיין לא מבין, את המתרגמת שואלת את השאלה בשפה שהמרואיין מבין, את המרואיין עונה בשפה שהבמאי לא מבין, את המתרגמת מתרגמת את התשובה בשפה שהבמאי מבין וכן הלאה למשך עשר דקות. הסרט לא משתמש בכתוביות או בדיבוב, כדי להגביר את התחושה של טבעיות וריאליזם לסרט, אבל האפקט הזה גם מותח את העצבים של הצופים ששומעים כל משפט פעמיים. זה קצת מעצבן, אבל קשה להתרעם על הבחירה הזאת, כי היא מוסיפה משהו לסרט. חוץ מזמן מסך, כמובן.
הראיונות שבסרט מגוונים ומורכבים מראיונות עם ניצולים, עדי ראייה, משתפי פעולה, ונאצים – ובראיונות האלה טמון הכוח שלו. אני חושב שכל מי ששמע וראה דברים על השואה, יודע שהדרך שהשואה הכי מחלחלת לעצמות שלך וגורמת לך להרגיש הכי קטן היא המפגש האישי עם מישהו שהיה שם ומספר על זה. ו"שואה" הוא כולו זה – מפגש אחרי מפגש אחרי מפגש של אנשים שהיו שם, ומדברים על זה. אין כאן ניסיון לסדר כרוניקה מהתחלה ועד הסוף של המאורעות, או לעקוב אחרי סיפור אישי של מישהו אחד או אפילו ניסיון להגיד איזה מסר מוגדר יחיד – פשוט אינספור עדויות של יהודים, ישראלים, פולנים, גרמנים ועוד. ולמרות שיש התמקדות מסוימת במחנות ההשמדה בסרט, הסרט נותן לכל עדות להגיד מה שהיא צריכה להגיד. במקום לנסות לצייר תמונה אחת של מה הייתה השואה, הסרט מרכיב פאזל משלל העדויות האלה, ומשאיר אותו לא פתור בכוונה – כי איך אפשר לקלוט את גודל הזוועה הזאת?
זה אולי יאכזב צופים שמצפים לצאת בסרט עם איזה מסר חזק, קצת כמו שיש בסרטי שואה עלילתיים. וזה לא שיש בעיה עם סרטי שואה עלילתיים (חלקם ממש נהדרים), זה פשוט ש"שואה" יטען שהשואה היא לא סיפור עם לקח או מסר אלא מאורע עם אלפי קצוות ואלפי סיפורים שאומנם נמצאים כולם תחת השם "שואה" ומוגבלים בזמן ובמקום, אבל כמעט בלתי אפשרי להסיק מזה מסר, אולי חוץ מ"לא לבצע בשנית". הסרט לא מזהיר כנגד סממנים פשיסטים, חוקר את האנטישמיות לעומקה או כל דבר כזה – הוא מעוניין בלהביא למסך את העדויות של האנשים שעדיין חיים, ואולי לנסות גם להביא את העדויות של אלה שמתים דרך העדויות של אלה שחיים.
אם כל זה נשמע כמו מתכון לדיכאון אטומי, אז הדבר הכי מדהים ביצירה הזאת זה שהיא באמת מצליחה להשאיר אותך לא מדוכא. בעוד שסרטים מסוימים עושים את מירב יכולתם לרסק את נפשך בשעתיים, "שואה" לא מעוניין בכך. זה חלק מהפאר שלו – לא מדובר במסמך מניפולטיבי או רגשני או פוליטי מדי (כלומר, הפולנים זועמים עליו כי הוא מעז להגיד שלפולנים עצמם היה קשר לשואה, אבל חוץ מהעניין הזה) אלא פשוט במסמך מדהים בעדותו.
למי שעוקב עד עכשיו: תשע וחצי שעות של אנשים מדברים, מדי פעם עם משפט שנאמר פעמיים, ללא סיפור, מסר או נרטיב אחד. פוטנציאל ה"זה ממש משעמם" כאן גדול, ואני מניח שבהחלט צריך לבוא לקראת הסרט הזה בראש שמתאים לחוויה שכזאת. אבל אם קולטים את מה שהסרט עושה ונכנסים לזה – מדובר, בקלות, ביצירה התיעודית הכי מרשימה שנוצרה. טוב, היצירה התיעודית הכי מרשימה שנוצרה ושאני ראיתי.
עכשיו, מרשימה זה לא אומר דווקא טובה וזה בטח לא אומר אהובה. אני מעריך מאוד את "שואה", אבל אם אני צריך לבחור מה לראות – יש שלל סרטים תיעודיים אחרים שאני מעדיף על פניו, למרות שאף אחד מהם לא מעורר הערכה והשתאות כמוהו. "גריזלי מן" הוא יצירת אומנות, "ביצים!" הוא קומדיה מטורפת, ו"הקו הכחול הדק" הוא מסמך מרתק, ואני מעדיף לצפות בכל יום בהם ולא ב"שואה" – אבל אף אחד מהם לא מגיע לפסגות ש"שואה" מגיע אליהם. אולי זה כי קשה להתייחס אל "שואה" כמו סרט רגיל. להתייחס אליו כסרט ולשים אותו ברשימה עם סרטים אחרים יוצר תחושה לא נוחה, איכשהו. הוא שייך למועדון מצומצם של יצירות שמצליחות להתעלות מעל המשבצת של "סרט" ולהפוך למשהו אחר.
לכן גם מקובל לחלוטין, למרות האיכויות שלו, למה כמעט ואף אחד לא ממש צפה בו. סרטים ארוכים זה לא פופולרי, וסרטי שואה זה לא כיף, וכל זה גם בלי מסר ברור אז מה הפלא שפחות מ-7,000 אנשים דירגו אותו בימד"ב עד כה?
ובכל זאת, לקהל שכן רוצה לראות אבל מפחד קצת מהאורך או מהנושא – אני ממליץ בכל תוקף. אפילו אם אתם צריכים לצפות בו בחלקים, אפילו אם את צריכים לפנות יום שלם בשביל זה – מדובר בחוויה שאין שום דבר כמוה, באחד המסמכים המרתקים שנוצרו על השואה ובאחת מיצירות המופת בכל ז'אנר שהוא של המאה ה-20.
מחזק כל מילה
חוויה ייחודית לחלוטין.
ואם אנחנו בהמלצות לחוויות קולנועיות ארוכות, אני מוסיף המלצה על ה'דקלוג', עשרת הדיברות של קישלובסקי.
אמנם לא מדובר בסרט תיעודי אלא בעשרה פרקים (שעה כל אחד) עלילתיים שכל אחד מהם עוסק בדיבר אחר (בסדר הקתולי), אך אחד מהן נוגע במפורש בנושא השואה.
כמו תמיד אצל קישלובסקי הדמויות מהפרקים השונים חיות באותו עולם ומתקשרות בצורה כזו או אחרת.
זאת חוויה מטלטלת ולרוב עוצרת נשימה ומאוד, מאוד מומלצת.
מה זה הזמן הלא מתאים הזה לפרסם סתם ככה ביקורת על שואה.
משום מה המעמד של ביקורת בעין הדד לסרט מרגיש לא מתאיל ובטח כשמבקביל מתנהלים באתר דיונים על הנוקמים. חבל שלא פורסם ביום השואה כי זכור לי שבאותו יים אנשים המשיכו להגיב בכתר כאילו כלום והיום לא קיבל שום התייחסות (כנל ליום הזיכרון לחללי מערכות צהל)
היי, זה לא אתר ממלכתי.
(ל"ת)
מה זה משנה ממלכתי או לא.
יש דבר שנקרא לכבד והוא לא חייב להיות מעוגן בחוק. למה מפריע לאנשים להשבית דיונים באתר למשך יום אחד לזכר השואה שקרתה לעמנו (או לפחות לקיים דיונים שקשורים לנושא).
נכון ש"החיים ממשיכים" זאת קלישאה, אבל הקטע בקלישאות זה שהן נכונות רוב הזמן.
(ל"ת)
כי לא המדינה תקבע לנו מתי להיות שמחים ומתי לא.
ומתי לדבר על הנוקמים ומתי לא. (ואם כבר להרחיב, אז גם רצוי שהיא לא תקבע לנו מתי לנסוע ברכב פרטי ומתי לא, אבל לא רוצה להיכנס לפוליטיקה.) אני באופן אישי לא דיברתי על הנוקמים ביום השואה אבל להוציא את השואה מתחום הממלכתי זה מבורך בעיניי. גם ישראל בשנים האחרונות מתחילה ליישר קו עם העולם: אם פעם התפעלתי מאיך בארצות הברית גם באחד עשר בספטמבר כל המסעדות פתוחות, היום אני מתפעל מאיך בישראל המסעדות כבר פתוחות ביום השואה וביום הזיכרון (ואפילו יש מסעדה גרמנית בתל אביב סוף סוף, גם אם היא לא מהמבריקות בתחומה.) זה לא חילול הקודש, זאת ההבנה שלמדינה אין זכות להתערב בחיי הפרט, ושהשואה היא אסון כל-כך גדול שלצמצם אותו ליום אחד בשנה (או יום אחד וערב לפניו) זה מלאכותי. בחו"ל, אמנים (בעיקר אלטרנטיביים) שהוציאו שירי שואה לא כללו אותם באלבום מיוחד לזכר השואה שמתאים לשמוע רק פעם בשנה, אלא שיבצו אותם באלבומים הרגילים שלהם כמו כל שיר אחר, ולפעמים אחרי שיר השואה היה שיר הומוריסטי בנושא אחר, או שיר בנושא פוליטי אחר שקרוב לליבו של האמן. זאת לא זילות – זה מסיר את הדרת הקודש מהשואה ומאפשר דיבור פתוח ושונה על הנושא.
יהיה נחמד לשם שינוי
אם תתאבל ותכבד בדרכך שלך ותיתן לי לכבד ולהתאבל בדרכי שלי. מהי בדיוק "זילות השואה" ומה מוזיל ומה לפעמים מקדש אותה שלא לצורך הוא נושא מורכב ולגמרי לא שחור-לבן כפי שהיית רוצה להאמין.
זה שלדעתך האישית אסור לדבר ביום השואה באתרי אינטרנט זה אחלה – פשוט אל תדבר. אבל אל תכפה עליי את דרכך שלך. תודה.
אם תחכה עם סרטי השואה לזמן שבו אין במקביל דיונים על סרטי גיבורי על
אז יש לך עוד כמה שנים לחכות.
לא מסכים איתך בכלל
בוא נפריד בין זה שביום השואה התנהלו באתר דיונים על הנוקמים (אגב – אם אתה לא רוצה לדבר על הנוקמים ביום השואה, זה מובן וזו זכותך, אבל אין סיבה לאסור על אנשים לעשות את זה), לבין זה שמעלים ביקורת על הסרט *לא* ביום השואה.
הסרט הזה הוא יותר מאשר סרט שואה – הוא יצירת מופת קולנועית, וכל יום הוא יום ראוי לדיון בו. ועוד אגב, גם על השואה מותר וכדאי לדבר בהקשרים שונים גם מחוץ ליום השואה.
אני לא יכול לאסור את זה על אנשים זה נכון.
אבל אני כן יכול להביע אכזבה מאנשים שלא יכולים להתאפק יום אחד. דווקא אותי מאד מרגש שבימי הזיכרון באמת יש שקט שונה מבימים אחרים ושאנשים באמת עוסקים בימים האלה מעבר לטקסים. חושב שזה חובה שלנו לא להפוך אותו לעוד סתם יום שמומלץ לעמוד בצפירה.
אם אתה לא רוצה, אל תגיב.
ואל תחטט לי בקוקיז במחשב, תודה
יפה, ביקורת מפתיעה (בעיקר בעיתוי; תוכננה ליום השואה?)
בסרט לא צפיתי וכנראה כבר לא אצפה, מבחינתי "חתמתי" את פרק השואה בחיי. למדתי, נחשפתי, הבנתי (כולל משלחת, משואה, יד ושם, מוזיאונים בחו"ל וכו') ומכסת האימה שנחשפתי אליהן התמלאה לכל חיי. בין היתר גם לי יש טראומה מ"לילה וערפל", שלא יצאתי ממנו אחרי חצי שעה (בדיעבד אולי טעות) אבל היה שלב שבהיתי יותר ויותר ברצפה, כי העיניים כבר לא יכלו לראות את הזוועות… ואת מה שראיתי הצלחתי להדחיק, לשמחתי, כך שאני (כבר) לא זוכרת פרטים (רק את הטראומה הכללית והעובדה שאלה היו המראות המחרידים ביותר שראיתי בחיי).
סרט השואה האחרון שראיתי היה (כמדומני) "רשימת שינדלר". קצת חששתי ממנו ולכן עברו לא מעט שנים עד הצפייה הראשונה. מתישהו ראיתי בטלוויזיה (הפאדיחה היא שלפעמים משדרים בישראל את הגרסה המקורית עם "ירושלים של זהב" בסוף, וזה תלוש עד כדי גיחוך). ביחס ל"לילה וערפל" (התיעודי) מדובר בסרט "שואה לייט" הוליוודי… (זה לא נאמר בזלזול, הוא סרט טוב שעושה עבודה חשובה בחשיפה, מודעות וחינוך).
אני קצת מתבייש להגיד את זה, אבל
הפעם הראשונה ששמעתי על הסרט הזה הייתה בזכות הפרודיה המפורסמת של הקומדי סטור.
https://www.youtube.com/watch?v=PIWkGmO_uP4
אם כבר, החמישיה הקאמרית
https://www.youtube.com/watch?v=liYGNXMtIhw
תודה על הביקורת
מאוד לא מובן מאליו ומאוד חשוב בעיני שיהיה איפה לקרוא על הסרט הזה גם באתרים "פופולרים" (כניגוד לאקדמים או חצי אקדמים).
אישית אני גדלתי על המיתוס של הסרט הזה, אבל אזרתי אומץ (וזמן) לראות אותו רק ביום השואה לפני שלוש או ארבע שנים, בשני חלקים. זאת היתה אחת החוויות החזקות בחיי. בכל תחום שהוא. זה סרט שהוא כל כך הרבה יותר מאשר רק סרט.
האם להפוך אותו לסדרה יוריד מאוד מערכו?
לדוגמא, האם הוא בנוי כך שבשעה החמישית של צפייה אתה אמור להיות במצב נפשי מסוים לקלוט נכון את מה שמתרחש? להיות באמת תשוש במהלך השעה השמינית? וכו'
זו כביכול המלצה, אבל אתה מזכיר רק דברים רעים על הסרט
אני אישית השתכנעתי ב-100% לא לצפות.
זו לא המלצה, זה חיווי דעה
ביקורת צריכה להמליץ לראות את הסרט לקהל היעד שלו. טקסט שהאמ;לק שלו הוא ״לדעת כותב שורות אלה מדובר סרט עצום, אבל תזכרו שהוא תשע וחצי שעות של אנשים שמדברים על השואה״ הוא לחלוטין ביקורת קולנוע הוגנת.
צריך לציין בהקשר הזה
שלמילה Review באנגלית יש שני פירושים – ביקורת, אבל גם סקירה.
האם זה באמת סרט?
זאת אומרת – עדיין לא לגמרי ברור לי האם אפשר לדוגמה לוותר על השעה החמישית, או לסיים בשביעית…
כי האורך לא רק מרתיע אותי (והוא מאוד מרתיע אותי – זה הרבה הרבה מעבר לסרט ארוך) אלא גם נשמע לי פחות כמו סרט ויותר כמו רצועת שידורים מיוחדת, שאפשר לזפזפ אליה פנימה והחוצה.
אני מודה שאני לא מבין את ההשוואה שלך
אתה שואל האם אפשר לוותר על השעה החמישית או משהו, אבל גם אם זה לא סרט אלא נגיד סדרה – גם סדרות נוהגים לראות מהתחלה ועד הסוף.
בכל מקרה, זה סרט ויש חשיבות לדעתי לכולו. אני בהחלט חושב שצפייה שלו בשלושה חלקים יכולה להקל ועדיין לחוות את הסרט פחות או יותר, אבל שצפייה בחצי שעה בכל שבוע (כמו סדרה) יהיה פחות נכון לחוויה. הוא בהחלט לא בנוי כסדרה (לשאלה למעלה) וכל נקודת עצירה תהיה "באמצע" של הסרט, ולא באיזה נקודה שבה רצוי לעצור. זה לא כמו "או. ג'יי", נניח.
לא התכוונתי להשוות לסדרה, יותר כמו רצועת שידור, כמו לדוגמה ביום הזיכרון או כאלה שיש במוזיאונים. מקומות שבהם מצפים שחלק מהצופים יצטרפו באמצע.
להשתמש בדוגמה יותר מתאימה – בסדרה פלאנט ארת׳ אין בעיה לדלג על פרקים או לא לצפות לפי הסדר.
בסרט (או סדרה ״קולנועית״) אין אפשרות כזאת. וגם אם יש בסרט עקרונית סצנה שאפשר לדלג עליה ושום דבר לא ישתנה, לרוב זה נכתב בגנות הסרט.
אני חושב לעצמי לדוגמה למה דווקא להחליט לצפות בכל הסרט, זה נשמע פשוט מוגזם. למה לא לצפות בשעתיים הראשונות?
או שאולי הוא בנוי באמת כסרט, שיש קשר (גם אם רגשי או תמתי) בין החלקים .
יש קשר (יותר תמתי ורגשי) בין החלקים
אבל בעיקר הוא סרט כי החוויה המלאה שלו מתגלה רק אחרי שאתה עובר את כולו. הוא לא "אוסף סצנות" שאפשר לבוא ולהיכנס, אפילו אם אין קשר מיידי בין דבר אחד לשני.
ביג דיל אנשים לא מפסיקים לחפש תירוצים.
אני בטוח שכל אחד יכול למצוא זמן לראות את הסרט ולסיים בישיבה אחת אם הוא לא עצלן ויודע להתנגד להסחות דעת סביבתיות (ווצאפ!!)
אין שום קשר להסחות סביבתיות.
תשע וחצי שעות של כל דבר זה מתיש, בין אם מדובר בראיונות עם ניצולי שואה או באופרה או בהצגת תיאטרון או בהופעה של להקת רוק או בטיסה. גם חוויה אמנותית שאמורה להיות מענגת, או מאלפת, או להעביר אותך כל מיני רגשות כמו הסרט הזה, עלולה לסבול מקורוזיה. לעזאזל, חלק מסרטי הארי פוטר שהם בידור הוליוודי קלאסיציסטי נטו התישו אנשים כי הם גירדו את השלוש שעות, אז אם מדובר בסרט כזה אז בכלל. אנשים לא עצלנים, הם פשוט רוצים לדעת למה הם נכנסים, כי בדרך כלל, בתשע וחצי שעות אנשים אוכלים שתי ארוחות, שותים, הולכים לשירותים ולפעמים גם ישנים ברצף. לדרוש מהם לשבת ברצף כי ככה הסרט נעשה לא עובד בסוג כזה של סרט, בדיוק כמו שאף אחד לא מצפה ממך לשבת 24 שעות מול מיצג השעון במוזיאון תל אביב כי רק ככה תוכל לחוות את כל עומק היצירה כולה.
כל אחד?
אני מבין שאין לך ילדים.
מה שהוא אמר!
הוצאת לי את המילים מהפה…
כמו שכתבו לך, לא לכולנו יש תשע (תשע!!!!!!!) שעות פנויות להשקיע בסרט.
וגם אם יש – לא מבין מאיפה מגיע הטון המאשים… מה הכוונה ב״עצלן״? כל סרט שאני לא רואה הוא עצלנות? אני רוצה להשקיע זמן בסרטים ששווים את ההשקעה, שיעבירו אותי חוויה או יבדרו אותי. או שאולי בגלל שזה סרט שואה, הסופר אגו נכנס לתמונה ופתאום זה סרט שצריך לראות, ולא כזה שאני אמור לרצות לראות.
ובניגוד מוחלט, "יומן"
אם "שואה" היה הוד ופאר של עשייה דוקומנטרית, "יומן" הוא סבירות ובינוניות של כזאת (אני שם את שניהם יחדיו מכיוון ששניהם סרטי דוקו של מלא שעות, למרות ש"יומן" הוא רק חמש וחצי). מעבר לכך שהפעם בהחלט מדובר בסדרת טלוויזיה שאפשר לבוא וללכת ולא מפסידים דבר (וזה *למרות* שהסרט מסופר כרונולוגית), "יומן" פשוט לא מצליח להביא לעשות את השילוב הזה של וידאו-מוזיקה-מילים של עריכה כדי ליצור משהו באמת משמעותי. כנראה שצפייה צמודה לפני זה בסרטים של ארול מוריס לא עושים חסד לפרלוב, וזה לא שהסרט הוא איזה חרטוט מקושקש אבל המעמד שלו כיצירת הפאר הדוקומנטרית הישראלית תמוה בעיניי. אני מניח שהשאלה בסוד הסרט היא "כמה אתה מתרשם מהמחשבות האקראיות של דוד פרלוב?" ובשבילי הייתה התשובה "לא מאוד, הוא לא עושה רושם מרתק".
נו טוב.
אני לא כל כך בטוח באיזה הקשר הזכרת את ארול מוריס
אבל אם דוקומנטרים שמורכבים בעיקר מאנשים שמדברים למצלמה (כמו "שואה") זה משהו שאתם בעניין שלו – אני לא יכול להמליץ מספיק על "הקו הכחול הדק"
"הקו הכחול הדק" מדהים
וגם הסרט האחר של מוריס שראיתי והתייחסתי אליו "Fast, Cheap and Out of Control" הצליח להיות מעורר מחשבה הרבה יותר ממה שחשבתי שיהיה, וכמעט כולו בגלל העריכה המופתית שלו. (הלקח הוא שאני צריך לראות יותר ארול מוריס).
מר מוות
כולם מהללים את "הקו הכחול הדק". בעיניי המאסטרפיס האמיתי של מוריס הוא "מר מוות". עדיף להגיע אליו עם כמה שפחות ידע מוקדם כי שינויי הכיוון שלו מרתקים.
חוץ מזה הסדרה שלו First Person אדירה. מרואיין אחד בכל פעם, ראיון חזיתי בשילוב קטעי אילוסטרציה וזהו. לא יאומן כמה זה אפקטיבי.
שנים לפני סיינפלד ברשימת שינדלר
עליי להתוודות כי בתור חייל בסדיר לקחו אותנו לראות את "שואה" בשני חלקים בקולנוע, ואלה היו שבע שעות שינה מתוקות להפליא.