-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
כיתה ח'
Eighth Grade
שמו העברי של הסרט המצוין כאן אינו השם הרשמי שניתן לו על ידי המפיצים בארץ, וייתכן שהוא יופץ תחת שם אחר.
השבוע האחרון ללימודים של נערה בחטיבת ביניים.
אורך: 1:34
תאריך הפצה בארה"ב: 13/07/2018
מתי יוצא ההמשך- כיתה ט?
(ל"ת)
בראשון בספטמבר.
(ל"ת)
קלישאות מרעננות
מאוד הופתעתי לראות שיש לסרט הזה, שאף אחד לא מדבר עליו או מפיץ אותו בארץ, דף סרט באתר.
אבל לגמרי מגיע לו, וגם כדאי מאוד לצפות בו, כי מדובר באחד הסרטים המקסימים והחמודים שראיתי השנה.
(וצריך להגיד, השנה הזאת בינתיים מאוד חלשה)
קיילה עומדת בפני השבוע האחרון של חטיבת הביניים, השבוע האחרון של כיתה ח'. רגע לפני שהילדות רשמית מאחוריה, והיא עושה את צעדיה הראשונים בתיכון.
ראינו מיליוני סרטי תיכון או קולג', סרטי התבגרות העוסקים באיזה נער או נערה לא מקובלים יותר מידי שמוצגים בסיטואציות צפויות וקבועות עם דמויות צפויות וקבועות שעוברות תהליך צפוי וקבוע. (למרות שיש גם לפעמים כאלה היוצאים מהכלל, כמו 'לכל הנערים שאהבתי' הטרי מנטפליקס)
כמה מרענן הוא 'כיתה ח' שאומנם כן שוחה בים של סיטואציות ודמויות כ"כ אמריקאיות, צפויות ומביכות, אבל מעמיד אותנו בזמן מוקדם יותר מהרגיל, זמן שבו כל הסיטואציות הכן מביכות, כי הגיל הזה הוא עד כדי כך מביך. וזה עובד לגמרי.
אם ציפתם לסצנת מסיבת בריכה בה כולם יפים ויפות, כאשר הדמות הראשית שמנסה להתקבל בחברה, מוזמנת באילוצים למסיבת יום ההולדת של המקובלת של השכבה, בה היא תביך את עצמה מול כולם, אז לא הגעתם לסרט הנכון.
ז"א, מסיבת בריכה- צ'ק. של המקובלת של השכבה-צ'ק. הגיבורה מביכה את עצמה- צ'ק. אבל כל זה קורה בזמן שכל הילדים (בני ה14) בבריכה עסוקים בחיטוט באף, בחיוכים מוגזמים עם קוביות ושלל שטויות מביכות בעצמם. וככה הסרט הזה מתנהל, מנצל את הגיל הבלתי צפוי של הדמויות שלו ומצליח להפתיע ולהיות הסרט המקסים שהוא. כולם מביכים ללא יוצא מן הכלל.
(עכשיו, נכון שגם בהסתכלות אחורנית על סרטי תיכון, הכל שם נראה מגוחך לגמרי, אבל לי אישית, עוד לא יצא לראות סרט שמתעסק בתחום הגילאים הללו ולכן הרגיש לי כ"כ מרענן)
קיילה היא הילדה הביישנית של השכבה. אין לה אמא בסביבה ואביה מנסה קצת יותר מידי לפצות על כך, היא שמנמנה ומלאת חצ'קונים, מה שכמובן לא עוזר בכלל לביטחון עצמי הכה ירוד שלה.
כל זה לא מפריע לה לנהל ערוץ וידאו אינטרנטי בו היא מלמדת את הצופים שיעורים חשובים על החיים. שיעורים שאמנם קל לה לדקלם, אך בפועל קשה לה בעצמה לבצע אפילו דבר אחד מכל דבריה.
הסרט, כאמור, מתאר את השבוע האחרון של קיילה וחבריה לשכבה בחטיבת הביניים, רגע לפני התיכון המאיים והגדול. והוא מצליח, דרך עיניים של ילדה שיש לה כ"כ הרבה מה להגיד, אבל היא כ"כ מפחדת להוציא מילה מהפה, לתאר את הפחדים, המבוכה (מחברים, הורים, בנים, התבגרות) וההתרגשות שנמצאת בגילאים האלו בצורה מצוינת.
אלסי פישר עושה עבודה נהדרת בתפקיד הראשי כשכל הסובבים אותה לא נדרשים ליותר מידי, הסרט הזה לגמרי שלה ולא צריך יותר מזה.
אני חושב שחצי השעה האחרונה של הסרט דווקא כן נופלת לקלישאות קצת פחות מרעננות ויותר מידי צפויות, לעומת השעה שבאה לפניה, אבל בסופו של דבר יש כאן סרט קטן, חמוד. לא מצטיין כמעט בכלום וגם לא מנסה לחדש שום דבר ולמרות זאת, מצליח לעשות זאת ולהיות מקסים לאורך כל הדרך.
כן, סרט חמוד
שאני שופט אותו לחומרה ולא בצדק, כי, ברצינות: אני לא צריך את בו ברנהם במאי קולנוע בשביל שיעשה סרטים חמודים. לבן אדם יש את אחד המוחות הכי חדים והכי מצחיקים שיש לדור היוטיוב להציע, ו"דיוקן מרגש של ילדה בת 14" זה נחמד, אבל זה מיצוי כל כך מועט של היכולות שלו.
סרט גאוני ומיותר
הוא גאוני כי מזמן לא נתקלתי בתצוגת משחק כמו של אלסי פישר – שמשחקת עם כל הגוף בצורה עוצרת נשימה ממש, כי הבימוי מצליח להיות מבריק מדי פעם, כי השימוש בפסקול נפלא, ובעיקר כי כתיבת הדיאלוגים היא הטובה שראיתי זה שנים.
הוא מיותר כי הוא מאוד מעיק (מבלי להתדרדר למלודרמה, אבל בכל זאת) וכי אין לו הרבה מה להגיד, למרות שאני מודה שאת מה שיש לו להגיד הוא מצליח להדגים בעזרת show, don't tell מרשים.
אבל בו ברנהאם ואלסי פישר יגיעו רחוק.
לגבי הסיפא - כולי תקווה
אבל חושש שהסרט התקבל קצת טוב מדי בשביל שברנהאם יאתגר את עצמו ויוכיח את עצמו כמו שהוא הצליח עם מופעי הסטנד אפ (או איך שלא נקרא לזה) שלו.
לגמרי לא מיותר
סרט ההתבגרות/נעורים שהכי אהבתי (סליחה, היחיד שאהבתי) מכל סרטי ההתבגרות/נעורים של השנים האחרונות, בטח בהשוואה לליידי בירד הנרקיסיסטי או לחורשות את הלילה הוולגרי. מזמן כבר לא הייתה דמות ראשית כמו קיילה דיי (לא אלסי פישר. קיילה דיי. ברצינות, הפער בין אלסי לקיילה מדהים ומאכזב בעת ובעונה אחת) שגרמה לי להתאהב בה ככה, רק לרצות לחבק אותה ולהגיד לה שהכול יהיה בסדר בסוף, למרות הכול. קיילה היא דמות אהיבה כל-כך, יפהפיה ופגיעה ושברירית ומעוררת אהדה גם כשהיא פוגעת באבא שלה (למשל) שזה די מזעזע שכל-כך הרבה יוצרי סרטים וסדרות מתעלמים מהעיקרון היסודי הזה, שאמור להיות מובן מאליו – תיצרו דמות ראשית אהיבה שיהיה לי אכפת ממנה ושארצה בהצלחתה ולא בכישלונה. חרישה אינטנסיבית על הדיסקוגרפיה של אר.אי.אם (כי למה לא) גרמה לי להבין כמה זה מצער אותי ש״לשון״ שלהם לא מופיע בפסקול הסרט; כן זה היה יכול להישמע אנכרוניסטי אבל השיר הזה פשוט תופס את הלך הרוח של הסרט בכלל ושל קיילה בפרט יותר טוב מכל תגובה שאני אכתוב עליו בעין הדג – תקשיבו לשיר, תקראו את המילים ותבינו. כמו הסרט, אין שם משהו מילולי אחד לאחד, אלא הרגשה כללית כזאת, שכמו שאדם אמר מועקה היא חלק ממנה, אבל להיות מעיק זה לא דבר רע כשמדובר בסרט הזה, כי זאת בדיוק הייתה כוונת היוצרים.
אני לא אהבתי אותה במיוחד.
את קיילה, אני מתכוון. התהליכים שהיא עוברת מעוררים הרבה אמפטיה, והיא בן אדם טוב בבסיסה (זה חלק מהמסר של הסרט, נדמה לי) – אבל היא כל-כך awkward ומתנהגת בצורה כל-כך מלאכותית – זאת אומרת, לא יודעת איך היא צריכה להתנהג – שממש לא הייתי רוצה לבלות איתה. ובמהלך הסרט ביליתי איתה הרבה.
כן, זאת לגמרי הייתה כוונת הסרט, לתפוס את המוזרות והמבוכה של השלב הזה בחיים.
בגלל זה היא כל-כך נוגעת ללב, ואהבתי לבלות איתה את הסרט (וגם את הנער הלא פחות awkward שהתאהב בה). לא הייתי רוצה לראות סרט על דמות מושלמת ובטוחה בעצמה שיש לה הכול, כמו נניח מיה של קלואי גרייס-מורץ באם אשאר, וגם לא מצאתי שום דבר מאולץ באופי שלה. להפך, פישר הפגינה יותר כישרון לשחק דמות כזאת משחקניות ותיקות ממנה.
שום דבר מאולץ במשחק.
הקטע הוא שאלסי פישר משחקת נפלא (איך היא לא הייתה מועמדת לאוסקר?) מישהי שלא יודעת לשחק בכלל. אלסי לא מאולצת בגילום שלה את הדמות של קיילה; קיילה מאולצת בגילום תפקידים חברתיים.
זה היה מאוד מרשים, ומאוד מביך ולא נעים.
כנראה שפשוט לא היית במצבים שבהם לא ידעת איך להתנהג או מה לעשות,
ולכן אני די מקנא בך. ביישנות קיצונית או חרדה חברתית או סתם מופנמות ושתקנות עלולות לגרום לזה, והסרט הנהדר מעביר את התחושות האלה בצורה מעוררת הזדהות שלא מוגבלת לכיתה ח׳ בלבד. אם לא הזדהית עם קיילה ורק הובכת, כנראה שמצבך בחיים טוב, אבל בכל מקרה להעביר מבוכה הייתה המטרה העיקרית של הסרט.
מה הקשר?
נניח שעברתי תאונה שדרשה פרוצדורות רפואיות ואז שיקום ארוך. האם זה אומר שאהנה מסרט שמציג בצורה מדויקת סיטואציה שכזו?
אני לא מתווכח על מטרת הסרט, או על ההצלחה שלו בהשגת מטרה זו. אני פשוט לא נהנה לשהות במצב של מבוכה במשך שעה וחצי, ולא אוהב את כל מי שאני מזדהה איתו.
חבל.
כי בעיניי הסרט מופתי ומהבודדים הטובים של בשנים האחרונות, ולא רק מז׳אנר ההתבגרות/נעורים, וקיילה היא דמות שמעוררת שום דבר מלבד אהבה ואהדה. זה גורם לי לתהות אם אהבת את ליידי בירד וחורשות את הלילה יותר, ואם כן למה.
אני לא בטוח שאתה מקשיב לי
אנסה פעם נוספת:
הסרט מצוין. הוא מהטובים שראיתי לאחרונה. הדמות הראשית מעניינת למדי ומשוחקת נפלא ממש, אבל היא לא דמות נעימה כל-כך, והסרט, בעקבות זה, לא נעים כל-כך.
תן לי לנסות בכיוון ההפוך: מדוע קיילה עוררה אצלך אהבה ואהדה? לא הזדהות ואמפטיה – אהבה ואהדה. בוא תסביר.
אני לא רואה הבדל בין הדברים.
(כלומר, בין הזדהות ואמפתיה לבין אהבה ואהדה.) הסברתי כבר בתגובה הראשונה שלי, אבל אנסה להרחיב – קיילה נערה יפה מאוד, למרות שהיא בטוחה שהיא לא, וזה מעורר אהבה ואהדה אליה, ורצון שהיא תצליח. חוסר הביטחון הזה גורם לה לביישנות, לשתקנות ולחוסר ניסיון להשתלב, מה שבתורו מנציח את ההרגשה שלה שהיא אאוטסיידרית ודחויה למרות שזה לא מגיע לה, מה ששוב מעורר אהבה ואהדה. היא בן אדם טוב שכן מנסה לעזור לאחרים, ומנסה לעשות זאת למרות הביישנות שלה, כמו בערוץ היוטיוב שלה שבה היא מייעצת לאחרים איך להתגבר על הפחד ולנסות להשתלב, גם אם לה בעצמה אין אומץ לעשות את זה. כשהיא מתייחסת לאבא שלה לא יפה, זה לא מתוך אטימות או רשעות, אלא בלי כוונה, בלי לשים לב וכי הוא פשוט לא מבין אותה. אני פאקינג מאוהב בסרט ובדמות הזאת, בדיוק כמו שקרה לי עם הקול בראש או עם ג׳ס + מוס, ולכן אני מאוד לא אובייקטיבי, וקצת הורס לי שאחרים לא מרגישים כמוני, למרות שכמובן אין לי דרך אמיתית להמיר אותם. לעזאזל, אפילו סצנת הבננה שהייתה סוג של מחווה לאמריקן פאי והייתה יכולה להפוך לוולגרית ודוחה (או כמו שאתה קורא לזה, לא נעימה) כתובה, משוחקת ומבוימת בעדינות וברגישות, תוך ביקורת חברתית-פמיניסטית חריפה כנגד התניות מיניות של נשים במדיה ומה מצופה מהן כדי להיות נחשקות. דמות לא נעימה? קיילה דווקא נעימה מאוד, בצורה שוברת לב כמעט; זאת החברה הסובבת אותה שמביאה אותה למצבים אליהם היא לא הייתה אמורה להגיע.
איך היא נעימה?
שוב, קיילה היא בן אדם טוב בבסיסה. אבל נעימה? כמעט כל אינטראקציה שהיא מקיימת בסרט הזה היא מוזרה, כשניכר אליה שהיא לא יודעת איך היא אמורה להתנהג. היא לא מתנהגת לאנשים רע או טוב (חוץ מלאביה, כמו שכתבת), היא פשוט מתנהגת איתם… מוזר. מין שילוב של תסריטים חברתיים שהיא לא מבינה עד הסוף ולא יודעת לשחק כמעט בכלל עם רצון עז להשיג מטרות שלא לגמרי ברורות לה. אפילו עם הילדים מהתיכון המקסימום שהיא מצליחה הוא לשבת ולבהות בהם במבט מעריץ.
אל תבין אותי לא נכון: אין לי טיפת ביקורת אליה. אבל איפה ראית אותה מתנהגת בצורה נעימה?
Gucci! (Little piggy?)
כל מה שתיארת מעורר אצלי בדיוק את אהבתי ואהדתי אליה. יכול להיות שאנחנו מתכוונים לדברים אחרים כשאנחנו אומרים "לא נעימה" – בשבילי "לא נעימה" = "מגעילה/דוחה/גסה/וולגרית", מה שקיילה בפירוש לא, בעוד שבשבילך "לא נעימה" = "לא מבינה תסריטים חברתיים". זאת עוד אחת מהגדולות של הסרט, שהוא הוציא את חוסר ההבנה החברתית וחוסר ההשתייכות מהאופנה החלולה של אוטיזם ואספרגר (ואיזה פיתרון תסריטאי קל, נוח ועצלני זה היה יכול להיות…) והחזיר אותה לכדי החוויה האוניברסאלית שהיא. הוא אפילו לא השתמש בקלישאה תסריטאית חלולה אחרת של "ככה זה בגיל הזה", אלא גרם לקיילה ולסרט להדהד משהו פנימי ועמוק שיכול לקרות לכל אדם בכל גיל ובכל תקופה, למרות שקוראים לו כיתה ח'. כיתה ח' היא רק סמל, מיקרוקוסמוס שמשליך על כל החיים כל-כולם. איך אמר הבמאי? "כל העולם נמצא במצב המביך הזה של כיתה ח' עכשיו" (ציטוט מאוד לא מדויק מהזיכרון, אני מתנצל.) בהחלט, דמות ושחקנית אחרת הייתה לוקחת את המבוכה וחוסר הביטחון הזה לכדי דמות לא נעימה שלא תעורר אהדה ואולי אפילו תעורר רגשות "מגיע לה". לא כאן. לא בסרט הזה. ו"רצון עז להשיג מטרות שלא לגמרי ברורות לה"? על מה אתה מדבר? לקיילה יש מטרות ברורות מאוד. היא רוצה להיות נאהבת, היא רוצה להשתייך, היא רוצה שתלמידי השכבה שלה וגם תלמידי התיכון ביום האוריינטציה יחשבו שגם היא יפה ומגניבה ולא רק ביישנית ושתקנית (או "לא נעימה"), היא רוצה את הדושבג ההוא שיהיה החבר שלה (לפני שהיא מבינה עד הסוף שהוא דושבג, הייתה כאן ממש מלכודת שהיוצרים יכלו ליפול בה ולהפוך את קיילה לבאמת לא אהיבה ולא נעימה והם פשוט עקפו אותה בקלילות.) לכן הסוף הטוב שבו יש פונטציאל לקשר זוגי בינה לבין הבן שהתחיל איתה בבריכה ומהווה סוג של גרסה גברית שלה הולם את קיילה כל-כך – מינורי, מצומצם, צנוע, מרוסן, בלי זיקוקי דינור וצבעים עפים. ממש כמוה. וזה כל הקסם.
המחלוקת בינינו היא סמנטית
"לא נעימה" = "מתנהגת בצורה לא נעימה". אין לזה שום קשר למוסר, ואני חושב שלא לחינם לא נתת דוגמאות להתנהגות נעימה של קיילה. אבל הבהרת יפה למה היא עוררה בך אהדה, ולמה מבחינתך זה מספיק כדי לרצות לשהות בחברתה, ולכן אני חושב שאפשר לעצור כאן.
אתה עדיין לא מסביר מה זה ״לא נעימה״ מבחינתך, ואז אומר שאין לי דוגמאות לההפך מכך?
כאשר עדיין אין לי מושג למה התכוונת? כי קוילה היא הרבה יותר מנעימה – היא מביעה אהבה, חיבה וחרטה (בסצנה האחרונה עם אבא שלה), התגברות (בסצנת הבריכה) ורצון עז להשתייך ולהרשים (עם קבוצת החברים מהתיכון), וזה הרבה יותר מהלמל״מיות של מה שאני חושד שאתה מגדיר כ״נעימה״, אלא אם כן שוב התכוונת למשהו אחר, אבל כל עוד לא תבהיר את עצמך אין לי הרבה מה לעשות עם הטאוטולוגיה של ״לא נעימה זה לא נעימה״. (או ש״לא נעימה״ אצלך זה פשוט ״מעוררת אצלך אישית תחושות של מבוכה בשבילה״? אבל נמאס לי לנחש.)
אתה יכול את זה בפחות אגריסיבי?
כי בפעם הקודמת התעלמתי, אבל הפעם כבר לא מתחשק לי. ואם אפשר גם שתפסיק להניח הנחות על האופי שלי על הדרך, אז בכלל אשמח.
לא הנחתי שום הנחות על האופי שלך. אתה מוזמן לבדוק שוב.
וגם אגרסיביות לא הייתה כוונתי, אז אני מצטער אם הרגשת ככה. אבל זה כן מתסכל אם אנחנו מדברים על דברים שונים לגמרי ולי עדיין אין מושג למה אתה מתכוון עד הסוף. יכול להיות שזאת הרגשה שקשה להעביר במילים, וגם זה בסדר; מכל מקום תקיפה אישית לא הייתה פה, רק ניסיון כן לרדת לעומק דעתך.
שני דברים
1. אתה רציני? אתה חושד שמה שאני מגדיר כ"נעימה" זה למל"מי, נמאס לך לנחש, לא יודע מה לעשות עם הטאוטולוגיות שלי, ואומר שבכל הדיון הזה אני לא מבהיר את עצמי ואתה "מצטער אם אני מרגיש" שהיית אגרסיבי? וזה אחרי שהנחת שלא הייתי במצבים שבהם לא ידעתי איך להתנהג או מה לעשות?
קח אחריות על המילים שלך, בן אדם.
2. קיילה עושה דברים לא נעימים לאבא שלה. קיילה מתנהגת בצורה לא נעימה למושא התשוקה שלה. קיילה נותנת עצות לא נעימות בסרטונים שלה. קיילה מתנהגת בצורה לא נעימה כשהיא מגיעה למסיבת הבריכה. את כל הדברים האלה היא עושה בצורה מאוד מלאכותית: היא מתנהגת כמו מישהי שלא יודעת איך היא אמורה להתנהג.
הכוונה שלי ב"לא נעימה" היא "גורמת למתבונן על הסיטואציה הזו לחוש חוסר נעימות", ו"ברור שקיילה עצמה מרגישה לא נעים בסיטואציה", ובחלק מהמקרים "גם מי שנמצא עם קיילה בסיטואציה מרגיש לא נעים." באף אחד מהם – להוציא, אולי, היחס שלה לאביה, שכמו שכתבתי אני מבין אותו והוא גם מתאזן בסצינה המקסימה ביותר בסרט – אין הכוונה שלי ל"קיילה היא בן אדם רע". היא לא בן אדם שנעים להיות לידו, אבל זה נובע מהגיל שלה ומחוסר הבטחון שלה. זה לא גרם לי לחשוב שהיא נחמדה במיוחד (בניגוד אליך), אבל בוודאי שלא גרם לי להאשים אותה בשום דבר.
חוסר הנעימות נובע, אצלי, לא מזה שאני לא מצליח להזדהות עם קיילה. הוא נובע מזה שאני מזדהה איתה יותר מדי – לא בהכרח כי אני חווה דברים זהים לעתים מזומנות, אלא כי אלסי פישר היא שחקנית נפלאה, כי הדמות כתובה נהדר, וכי הייתי במצבים לא יותר מדי רחוקים פה ושם, וכי אני זוכר (במעומעם) כמה קשה הגיל הזה שבו אתה לא יודע עדיין מי ומה אתה. וכשאני לא מזדהה איתה, אני מזדהה עם מי שנמצא איתה בסיטואציה.
בדיחות מבוכה יכולות להיות מצחיקות וחכמות יותר או פחות, אבל אותי הן אף פעם לא מצחיקות: הן גורמות לי למבוכה, ואני שונא להיות מובך. התגובה שלי לסרט הזה דומה, ולכן אני יודע שהוא סרט מצוין, אבל אין לי שום רצון לראות אותו שוב ואני מהסס להמליץ עליו לאחרים.
או, עכשיו הבנתי. אבל אני עדיין חושב הפוך ממך.
1. אלה לא היו הערות על האופי או על האישיות שלך, שאני כמובן לא מכיר, אלא על התוכן וסגנון הכתיבה שלך, שממנו לא הצלחתי להבין (עד התגובה הנוכחית שלך) למה אתה מתכוון. בנושא חוויות החיים שלך, אמרתי ״כנראה״ כדי לא להניח, אבל ייתכן שכל המשפט הזה לא היה נכון שייכתב ועל כך אני מצטער.
2. האנשים שקיילה לא נעימה אליהם, כהגדרתך, הם בדרך כלל אנשים שלא מגיע להם לחוות את הנעימות שלה. (ספוילרים מכאן ואילך.) איך היא אמורה להתייחס בנעימות לכלבה מהכיתה שלה כשהיא יודעת שהיא הזמינה אותה למסיבת הבריכה רק כי אימא שלה הכריחה אותה? איך היא אמורה להתייחס לקראש שלה בנעימות כשהיא כל-כך חסרת ביטחון שהיא חושבת שהוא לא ישים עליה בכלל, וכשהוא כבר כן מתייחס אליה הוא מטריד אותה מינית באופן גבולי? גם כשהיא לא נעימה לאבא שלה, זה לא כי היא חוצפנית או כפויית טובה או כלבה, אלא כי הוא מנג׳ס לה, מביך אותה ופוגע בפרטיותה. בנושא סרטי היוטיוב באמת אין לי מה להגיד אם כשאתה רואה נערה שלמרות חוסר הביטחון שלה מנסה להעצים אחרים ולעזור להם אתה קורא לזה ״לא נעים״ או ״מביך״; זה מרגיש ככה רק כי אנחנו יודעים שהיא לא מצליחה לבצע את העצות שלה בעצמה, אבל למי שיצפה בסרטונים שלה בלי להכיר אותה זה יכול לעזור. אבל באמת כמו שאמרתי, זה עוד אחד מהמקרים שבהם אני משוחד כי אני מאוהב בסרט ובדמות הראשית, וזה לא קורה לי עם הרבה סרטים או לעתים קרובות למרות שזה אולי נראה ככה, ולכן יש לי איזה אינסטינקט להגן על קיילה. ולא, זאת ממש לא קומדיית מבוכה. הסרטים של סשה ברון-כהן הם קומדיות מבוכה. כיתה ח׳ איננו קומדיית נעורים/הפרשות, כי אם דרמה אינטרוספקטיבית, ולכן הוא כל-כך מעולה; בין השאר כי הוא לוקח מצבים כמו סצנת הבננה שיש בהן פוטנציאל לקומדיית מבוכה גסה ובמקום זה נותן בהן לקיילה את כל הכבוד הראוי לה, ולעולם אינו מתנשא מעליה או משפיל אותה. אין בדיחות בסרט הזה, מקסימום רגעיים קומיים מינוריים (וכשאחרים מתייחסים לקיילה בכבוד ובנעימות כך גם היא נוהגת, כמו עם הנער שנדלק עליה בבריכה.)
לרגע לא חשבתי שזה קומדיה
רק הסברתי מה הבעיה שלי עם מבוכה באמצעות אנלוגיה. לגבי השאר, תודה על התגובה, אבל נראה לי שמיצינו.
חבל שאין על הסרט הזה דיונים יותר נרחבים גם מצד מגיבים אחרים
אני מקווה שזה אומר שהוא קונצנזואלי ופשוט אין לרוב המגיבים מילה רעה להגיד עליו.
כל כך מסכים
בקטעים שבהם דמויות מביכות את עצמן אני מריץ קדימה או מתנתק לרגע רגשית מהמסך, במידה ולא מתאפשר. ברוב המקרים האלה אני מרגיש שהתסריט לועג לדמויות האלה ומבקשים ממני להיות שותף לכך. כמו ללעוג בקבוצה על מישהו חלש שנמצא בחדר כי הוא עושה משהו מביך. זה לא מצחיק אותי. במיוחד לא כשמדובר בנערים ונערות בגיל שבו הם מודעים לכל פעולה שלהם וכל תגובה כלפיהם מועצמת בתודעה שלהם פי כמה וכמה. יכול להיות שהסרט לא מתנשא אלא מחבב את מושא הבדיחה ומצפה שנצחק איתו ולא עליו. זה לא מבטל את היותו מושא בדיחה.
*מודע לזה שזו חוויה אישית ושיתכן שאחרים יחוו את זה אחרת, אולי אפילו באופן מזכך בעקיפין. מסביר רק למה קשה לי עם הומור כזה.
אם לא צפית בסרט, אז למה סתם?
כי קיילה היא לא מושא ללעג בשום נקודה במהלך הסרט.
נכון, אבל אדם צפה
וזו הייתה התחושה שלו, שהמבוכה של הדמות עוברת אליו ולכן זה קשה לו, אם הבנתי נכון. ולתחושה הזו התחברתי, ולמה שהוא הסביר. הוא הסביר נורא ברור למה הוא סבל מהסרט הזה וגרם לי להבין שאני לא רוצה לצפות בו מהסיבה שכתבתי. אולי כדאי באמת להוסיף דיסקליימר: כל ההודעה הקודמת נכתבה במטרה להסביר למה אני אישית לא אצפה בסרט הזה.
אני שואל אותך: האם מצפים ממני לצחוק על/עם הדמות (אין הבדל בחוויה האישית שלי בין השניים) בגלל ההתנהגות שלה, או בגלל על הסיטואציה שבה הציבו אותה? אם כן, אז זה מתחבר למה שכתבתי.
ואני אחדד
לא משנה כמה רגישה ההצגה הזו. עצם ההצגה של דמות בסיטואציה רגישה מבחינתה, תוך כדי שהיא מביכה את עצמה, במודע או לא במודע, מול קהל של צופים, בתוך הסרט ומחוצה לו, עושה לי פשוט רע, וגורמת לי להרגיש כמו מישהו שצופה בילד שמתעללים בו. אני יכול לרחם עליו, להזדהות איתו ולאהוב אותו. סביר להניח שזה מה שאכן יקרה. אבל אני בטח שלא איהנה מזה
אבל זאת לא התחושה שהסרט מעביר בכלל.
ויהיה חבל אם תפסול את הסרט בגלל שברי הודעות שקראת בעין הדג. לא מצפים ממך לצחוק על קיילה, להפך, לי הסרט רק גרם לאהוב אותה ולרצות לעודד אותה ולחבק אותה. אני חייב להדגיש שהתחושה שתיארת מפריעה מאוד גם לי (מלחמת המינים והמפץ הגדול הם הסרט והסדרה שתמיד עולים לי בראש ההקשר הזה של ללעוג לדמויות ולהשפיל אותן, והם איומים) אבל כאן זה פשוט לא המצב. אתה לא תצחק במהלך הצפייה, לא על קיילה, לא עם קיילה ולא בכלל, כי זה לא סרט מצחיק. דבר דומה קרה לי לא מזמן עם הניצוץ, שחששתי מאוד לראות כי הוא נחשב בעיני אנשים מסוימים לסרט המפחיד ביותר בכל הזמנים, אבל אחרי שהתגברתי על הפחד וצפיתי בסרט מתחילתו ועד סופו נוכחתי לגלות שהוא ממש לא מפחיד, למעט שתיים-שלוש סצנות שמבהילות רק בצפייה ראשונה (אבל הוא בפירוש מטריד). בקיצור – אם יש על סרט קונצזוס של מבקרים, בדרך כלל יש לזה סיבה, וכיתה ח׳ הוא מעולה. יהיה עצוב אם תפסול אותו כי אתה חושב שהבנת עליו ככה וככה מכמה משפטים שקראת בתגובות בעין הדג (יכול להיות של כל מגיב.) כי לא ככה פועלת אמנות, וכי במקרה הזה זה פשוט לא שם. לעג לדמות הראשית? ממש לא. תחושת מבוכה בשבילה? אפשרית, אבל רק כי הצופים כל-כך ירצו בטובתה.
אולי
האהבה שלך לסרט די מדבקת, חייב לציין, והיא גם משכנעת. אבל גם מה שאדם כתב משכנע. התחושה של הכיווץ בבטן של מישהי שסובלת בגלל קשיים חברתיים וחוסר יכולת להשתלב לא נעימה לי. אני סובל ביחד איתה. זה מתקשר למה שאדם כתב בהמשך. אני אנסה לחדד למה התכוונתי במושא ללעג. הכוונה היא לא לקומדיית מבוכה בהכרח, אלא הצבה של אדם בסיטואציה שהוא לא יכול להשתלב בה. במיוחד לא אם הוא מנסה וברור שהוא לא מצליח. האדם הזה הופך למושא להזדהות אולי, אבל מעמדה חיצונית של הצופה בסיטואציה. כמו הקהל שלה בתוך הסרט. הסרט מכריח אותך לצפות במבוכה וליהנות ממנה במידה מסוימת כחוויה קולנועית אמנותית. אני מבין את הערך שבזה אבל זה לא נעים לי בשום צורה וגורם לי להתכווץ בכסא בעיקר. ההנאה מהסבל הזה, מבחינה אמנותית, פסיכולוגית, מתוך הזדהות וזיכוך רגשי וכד', מובילה אותי החוצה, לסיטואציות דומות במציאות, ואני לא יכול להתנתק מזה.
אז בשורה התחתונה, אני יכול לצפות בסרט, להזדהות וליהנות מחלקים מסוימים. אבל החלק הספציפי הזה, של המבוכה, שזה מה שהסרט מכוון אליו, סביר מאוד להניח שיפריע לי מספיק כדי להרוס לי את החוויה.
אתה יודע מה הכי משכנע, הרבה יותר ממני ומאדם ביחד? צפייה בסרט.
לחשוב שאתה יודע משהו על סרט, כל סרט, רק בגלל שקראת עליו כמה משפטים באינטרנט זאת אחת הרעות החולות של ימינו. צפה בסרט ותוכל לשפוט בעצמך, וזה סרט מצוין. קיילה יפהפיה והצילום יפהפה והמסר יפהפה. מקסימום אם תרגיש שבכל זאת טעיתי ושהסרט כן מביך מדי לצפייה או מעורר אצלך רגשות של השפלה בשביל קיילה, תוכל לעצור באמצע, כמו שאני יכלתי לעצור את הניצוץ באמצע (אבל לא היה צורך לעשות את זה, זה סרט אווירה נהדר גם אם לא מאוד מפחיד היום.)
אםל לא הבהרתי את זה קודם
אני רוצה להדגיש: לא שופט את הסרט בשום צורה לפני שצפיתי בו. אני כן שופט את הז'אנר ומבקר את הסגנון בכללי ומסביר מה מרתיע אותי בו. כמו שתפנה לחבר שאתה סומך עליו ותשאל אותו מה דעתו על הסרט ולפי התשובה תדע למה לצפות וכמה לצפות. זה לא אומר שאני שופט את הסרט לגופו עדיין. רק את הממד הזה וכמה הוא משפיע או מעודד אותי לצפות בו.
ז׳אנר? איזה ז׳אנר?
כבר הבהירו לך שזה לא סרט ששייך לז׳אנר קומדיית המבוכה וההשפלה, אלא דרמת אינדי רגישה. לא מובן לי למה אתה ממשיך לנסות לשכנע את עצמך ההפך. זה לא הסגנון של הסרט הזה, והייתי מוסיף ואומר עוד שככל שאתה שונא סרטים וסדרות שמשפילים את הגיבורים שלהם, כך גוברים הסיכויים שתאהב את כיתה ח׳, שהוא לגמרי הפוך מהם. בכוונה נתתי את הניצוץ כדוגמה דווקא כי הוא סרט אימה – אני למשל מפחד לצפות בבאבאדוק בגלל כל מה שנאמר עליו בעין הדג כי יש לי הפרעת שינה, אבל מסרט שאינו אימה אלא שבסך הכול יש בו סיכוי למבוכה, הנזק לא יהיה גדול.
"ככל שאתה שונא סרטים וסדרות שמשפילים את הגיבורים שלהם, כך גוברים הסיכויים שתאהב את כיתה ח׳"
חד משמעית לא.
הסרט היה בסדר, וגם אנשים ששונאים סרטים כאלה יהיו בסדר איתו, אבל כמישהו שמאוד שונא את הז'אנר הנ"ל, השימוש של הסרט בקטעים האלה מורידה, ולא מעלה.
כן, זה נעשה ברגישות – אבל זה עדיין נעשה.
בדיוק
אם מבוכה ואלימות עושים לי רע, אין שום הכרח שאלך לסרט שיש בו אותם. גם אם המסר הוא "אלימות זה רע", אם יש אלימות על המסך (או מבוכה) אני לא ארצה להיות שם. וכשיש לי תמיד רשימת צפיה עצומה, אין סיבה לצפות דווקא בדברים שיעשו לי רע.
סבבה שזה סרט מצויין, ועדיין, חייבים לקבל שיש אנשים שזה סרט שלא מתאים להם.
מה שקרקר כתב
דרמה רגישה או לא, היא לוחצת על בלוטת המבוכה. כל מה שאני אומר זה שהנקודה הזו מפריעה לי מספיק במוטיבציה לצפות בסרט. במיוחד כשזו נקודה די משמעותית באפיון הדמות. אין לי שום דבר נגד הסרט או נגד השימוש במבוכה. לי אישית קשה עם זה. אין שום התעקשות. כמו שיש אנשים שלא אוהבים הומור מסוג מסוים או מלודרמה ואומרים להם לפני שצפו שיש אלמנטים של זה בסרט שהם הולכים אליו. זה לא יעודד אותם במיוחד ואולי יוריד ציפיות. הנזק בהחלט לא גדול ולא טענתי אחרת.
הדמות היא לא מושא ללעג כלל.
הסרט לא צוחק עליה, או נהנה מהסבל שלה, בשום שלב. גם רוב האנשים בסרט לא מתייחסים אליה רע במיוחד. אבל היא בהחלט סובלת, כל הזמן, והסבל הזה נובע מחוסר היכולת שלה להתנהג בצורה "הראויה", גם בגלל שזה לא בא לה בצורה טבעית וזורמת (שום דבר לא בא לה, בשלב הזה בחייה, בצורה טבעית וזורמת), וגם כי היא עוד לא באמת יודעת איך *היא* רוצה להתנהג.
אני חושב שזה הקונפליקט המרכזי בסרט: בין מי שהיא לבין מי שהיא חושבת שהיא אמורה להיות. אבל האמצעי הרגשי שבו משתמש היוצר כדי להעביר את הקונפליקט הזה הוא מבוכה, וזה אמצעי רגשי שלי, אישית, קשה איתו. הוא מתאים כאן מאוד – זה גיל של מבוכה, וזה גם מאפיין את הדמות – אבל דווקא מתוך הזדהות עם הדמות, זה גרם לי להתכווץ בכסא כמעט כל הסרט.
אחד הסרטים החשובים לנוער שיצא לי לראות
וזה עוד לפני שאחת הדמויות בכלל פותחת את הפה, סוף סוף תיכון עם ילדים שנראים באמת כמו ילדים מתיכון (או חטיבת ביניים, לא קריטי) פצעי בגרות, גשר בשיניים, שומן וכו'.. בתקופה שלנו שהכל כבר עובר פילטרים ריטוש ושלוש שכבות של איפור זה ממש חשוב לראות דברים כאלה וכמה שיותר..
הפסקול מעולה. והסרט בכללי סבבה כזה
למה זה חשוב?
לא שאני מתנגד לייצוגים ראויים (ולייצוגים מדויקים, שזה לא בדיוק אותו הדבר) במדיה, אבל אני בספק אם נערות בתיכון חושבות שלאף אחד בעולם אין פצעי בגרות רק כי לכוכבות אינסטגרם ויוטיובריות אין פצעי בגרות. הן מוקפות בפצעי בגרות בעולם האמיתי. יכול להיות שהן חושבות שלאנשים אידיאלים, או אנשים שראוי לשאוף להיות כמוהם, אין פצעי בגרות – אבל הסרט הזה לא מציג אנשים אידיאלים. זה לא ייצוג של בנות נוער עם פצעי בגרות ששמחות בחייהן.
הנקודה היחידה שאני יכול לחשוב עליה בכיוון ההפוך היא שזה מראה שבני נוער רגילים קיימים בכל מקום בעולם – זאת אומרת, שלא רק בחולון (סליחה, חולון) קשה להיות בכיתה ח', אלא גם בארצות הברית. אבל זה טיעון קצת חלש, נדמה לי.
זו שאלה מעניינת, והייתי רוצה מאוד לשנות את דעתי, אז באמת שאשמח לטיעונים אחרים.
זה קצת כמו לטעון שבעולם האמיתי יש כמעט 50% גברים, אז סרט עם 90% גברים לא יגרום לחשוב שזו המציאות.
אבל הוא באמת לא יביא למסקנה הזו.
יכול להיות שאני טועה, אני לא מכיר אף אחד שחושב שבעולם יש יותר גברים מנשים בגלל שיש ייצוג יתר לגברים בקולנוע.
אני מכיר הרבה שחושבים שגברים הם חשובים יותר, משפיעים יותר, מסוגלים יותר (וגם מרושעים יותר) מנשים – וזה נשמע לי מאוד הגיוני שאחת הסיבות שהם חושבים את זה הוא ייצוג היתר שלהם בתרבות.
זה לא סרט (רק) לבני נוער רק כי הגיבורה הראשית שלו היא נערה מתבגרת.
בדיוק כמו שיצירות של סלינג׳ר לא מיועדות לבני נוער בלבד רק כי מככבים בהן בני נוער. זה סרט שמהדהד משהו פנימי ועמוק שנכון בכל גיל. לכן השאלה הזאת לא רלוונטית.
מה הוא מהדהד? ומה השאלה שאיננה רלוונטית?
לא הבנתי.
זה סרט שמהדהד בדידות, ניכור, כמיהה עזה להשתייכות וחוסר צדק חברתי
שנכונים לכל גיל. לכן ההיתפסות הזאת לשאלת האקנה מטופשת, מגעילה ומשפילה. האם סרט על חבורת זקנים בבית אבות ייתפס כפחות אמין רק כי לאף אחד מגיבורי הסרט אין קטטר או פרוסטטה?
תזכיר לי לעולם לא לדבר איתך על אמונתך הדתית.
שלום וביי.
?!?!?!!??!?!?
(או שזה היה אזכור למשהו? הרבה פעמים אני לא מבין דברים שנאמרים פה פשוט כי הם מאזכרים דברים שהרוב צפו בהם ואני לא.)
אתה נורא כועס. זה לא כיף ככה.
אני יכול לפרט מה אני חושב על הדברים הספציפיים שאמרת, אבל אתה תוקף טענות שבכלל לא הועלו, וכאמור, זו לא דרך נוחה להתדיין בה.
לא כועס, דווקא במצב רוח (יחסית) טוב היום.
זאת לא הייתה תקיפה, ואם הייתה תקיפה היא לא הייתה מכוונת; סתם, נמאס לי כבר מריבוי האזכורים להפרשות גוף באתר לאחרונה, ולכן כשפותחים פה דיון על סרט נעורים (כל סרט נעורים, לא רק כאלה שאני ממש אוהב כמו זה) וכל מה שיש להגיד על האמינות שלו זה שאלת האקנה, אז לא יודע, זה נראה לי… מגוחך. זה מה שזה. לא מכעיס, אבל בפירוש תמוה. ואני בטוח שלא הייתי מגיב ככה אם זאת הייתה הפעם הראשונה. חילוקי דעות זה אחלה, בשביל זה אנחנו כאן, ולמען הסר ספק אני נורא אוהב את כיתה ח' אבל בפירוש לא חושב שהוא מושלם. כשמתחילים לצאת מכל דיון לשאלות של ייצוג ופמיניזם (על אף שאני פמיניסט בעצמי) תן לי להגיד ככה. יש סרטים שזה יותר מתאים בהם. פה שאלת הכן-אקנה-לא-אקנה (שדווקא כן מקבלת התייחסות באחת הסצנות הראשונות של הסרט) לא רלוונטית, כי בעיה רפואית כזאת (מגעילה ומציקה אמנם, אבל חולפת) היא לא מוקד הבעיות שסרט נעורים צריך להתעסק בו. בוא נגיד שתיכון שבו עולות לפעמים בעיות של אקנה ולא בעיות של בדידות, דחייה, ניכור ובריונות יהיה תיכון אידיאלי ולא ההפך.
אני חושב שהבנתי מה שאתה אומר אז אני אחדד
הסרט הזה חשוב מאוד כי שאני הייתי בן 15-18 לא הייתי נראה מי יודע מה, היו לי פצעי בגרות, אדמומיות וכו' והייתי שונא את עצמי על זה, עכשיו אם כל ילד בעולם יודע שזה קורה לכולם אז מה יש לי כל כך להתרגש מזה? סך הכל עוד תקופה שקורה לכולם ועוברת.. הבעיה שבתור ילד בן 15 זה ממש לא מה שאתה חושב, שאתה רואה באינסטגרם כל היום ילדות בגילך שנראות מושלם ומצליחות וכו', ואתה רואה בקולנוע שחקנים כמו טום הולנד, קלואי מורץ הילדים מדברים מוזרים ועוד כאלה, אתה חושב שכולם מסביבך התברכו בגנים מאת אלוהים, ורק אתה היחיד שנדפקת (בלי לדעת שהכל זה איפור, פילטרים ועוד אלף ואחת דברים) וזה מה שגורם לדיכאון אצל ילדים, לדימוי עצמי נמוך לחוסר ביטחון וכו.. אז בגלל זה זה מאוד חשוב שיש מי שמרים את הכפפה ועושה סרט על תיכון שהילדים בו נראים אשכרה שהם בתיכון, ולא שחקנים מושלמים בגיל 20-22 שבאים לשחק בני 16 כמו שקורה לרוב.
בדיוק מאותה סיבה חשוב לראות סרטים שמגוונים אתנית ומינית את השחקנים במסך, לא כדי שאנשים לא יחשבו ש90 אחוז מאוכלוסיית העולם הם גברים לבנים, אלא כדי שלא תהיה תפיסה כזו לילדות קטנות או לילדים ממוצא אחר שרק גברים לבנים יכולים להצליח והם נדחקים לשוליים למלא את תפקיד הגנגסטר השחור/לטיני או למלא את מושא האהבה הדחלילי של הגיבור
אני מאוד בעד מגוון בתרבות.
אני רק לא חושב שהוא נועד להראות שיש מגוון בעולם. הוא נועד להראות שיכולות להיות לך דמויות לחיקוי (role models) שדומות לך.
אם, לדוגמא, כל הטובים בקולנוע הם גברים לבנים אמריקאים וכל הרעים הם גברים עם מבטא זר, לילדים עם מבטא זר יש פחות דמויות לחיקוי.
אבל כשאני הייתי בן 15 אמנם שנאתי מאוד את פצעי הבגרות שלי, אבל לא חשבתי שהייתי היחיד שיש לו פצעי בגרות – כי לכולם מסביבי היו פצעי בגרות. לכן אני חושב שהשאלה איננה עניין המגוון עצמו, אלא עניין המגוון שמוצג בצורה חיובית. אני רוצה עוד גברים שמנים על המסך, בטח; אבל בעיקר אני רוצה גברים שהשומן שלהם לא הופך אותם לנלעגים.
הפוך.
מכיוון שהיום כל ילד בן שתיים יכול לפתוח חשבון באינסטגרם, היום כבר כולם יודעים שכל תמונה יכולה לעבור מניפולציות של פוטושופ ופילטרים, ולכן אין ממה להתרגש.
ההודעה הזו מתייחסת לשניכם
לדעתי "כולם יודעים" זה נכון והכל, אבל בתת מודע המוח משדר מסרים אחרים, כמו שלדוגמא פרסומת שתזרוק לך את המוצר לתוך הפרצוף יהיה לך קל לנפנף לעומת מוצר שיוחבא בתוך שוט בבלוקבאסטר או יימצא ברקע של תמונה של איזה מפורסם, זוהי דעתי בכל מקרה, אפשר לא להסכים :)
בכל אופן, אם הייתה סיבה שבגינה אמליץ על הסרט הזה לנוער היא דווקא זאת, מבחינת מילוי של שעה וחצי פנויות סביר להניח שהייתי ממליץ על סרטים אחרים
בשבילי זה פשוט לא מדד לקולנוע ולטלוויזיה.
גם השחקנים בכיתה ח׳ יפים מאוד. בפרשס לעומת זאת השחקנים נראים זוועה (אפילו מריה קארי לא נראית שם משהו) וזה לא הופך אותו לסרט יותר טוב או יותר אמין מכיתה ח׳.
תלוי מה אתה מגדיר מדד לקולנוע וטלוויזיה
ומה התפקיד בכלל של קולנוע וטלוויזיה בכלל, אבל זה שאלות לדיון אחר.
לענייננו, עובדתית, אפילו לפני שסרט משוחרר מתחיל הדיון על האם יש מספיק ייצוג לקהילה הלהטבית, לשחורים, לבני מיעוטים, ולנשים. אפשר להיות בעד או נגד אבל בתור עובדה זה כן חלק -וחלק נכבד מאוד- משיח על קולנוע וטלוויזיה.
לא ראיתי פרשס וכיתה ח הוא לא כזה סרט טוב בעיני, אבל הוא כן חשוב מאוד, וזה הבדל גדול. אם היינו מדברים על האיכות של הסרט הייתי אומר שאין בו ממש קליימקס, העלילה שלו באופן כללי די דלה, ושהוא אומר בתכלס מעט מאוד, אבל הייתי בכל זאת כולל אותו בכל תוכנית לימודית היום כי הוא חשוב מאוד לנוער ותפיסה שלהם, מקווה שהצלחת להבין את הנקודה שניסיתי להעביר
להבנתי
כשמדברים על ייצוג לפני שסרט יוצא, מדובר רק על סרטים מזיכיונות גדולים (המהדורות המחודשות והמיותרות לסרטי דיסני, מלחמת הכוכבים וכדומה) או על סרטים שעוסקים מראש בייצוג מיעוטים, ואז יש ארגונים שדורשים שדמויות של אוטיסטים/טראנסים/נכים יגולמו על ידי שחקנים אוטיסטים/טראנסים/נכים. לא היה שום דיבור באינטרנט על הליהוק של כיתה ח' לפני שלוהקו שחקנים כי זאת דרמת אינדי וסרט הביכורים של הבמאי. איך אומר דורון? "כשמלהקים שחקן חדש לתפקיד באטמן, יש על זה דיבור ברשת כי כולם יודעים מי זה באטמן. כשמלהקים שחקן חדש לתפקיד ג'ון, לאף אחד לא אכפת כי אף אחד לא יודע מי זה ג'ון". בכל מקרה שחקנים צריך לבחור לפי מידת התאמתם לתפקיד ולא כדי שיהיה ייצוג כזה או אחר.
לא התחברתי
בשביל שהסרט הזה יעבוד הוא צריך, קודם כל, להרגיש אותנטי. הוא מנסה להראות לנו פיסה מעולמה של ילדה בכיתה ח' והוא מקווה שנזדהה איתה כי כולנו היינו בחוויה הזאת ועברו עלינו דברים דומים. אז זהו שלא. אני לא אומר שכיתה ח' הייתה כיפית במיוחד עבורי אבל תלמידי בית ספר בסרטים אמריקאים מצטיירים בתור הדבר הכי נורא בעולם כל סרט מחדש וזה כבר נהיה מוגזם. אני מסרב להאמין שככה ילדים בני 13 מתנהגים אחד אל השני. אמריקאים מפתחים אמפטיה בגיל מאוחר יחסית לשאר אוכלוסיית העולם? ומכיוון שיחסיה של קיילה, הדמות הראשית, עם האנשים הסובבים אותה הוא עיקרו של הסרט מצאתי את עצמי לא מצליח להתחבר לשום מערכת יחסים שהוצגה שם. שום דבר לא הרגיש לי כמו מערכת יחסים שיכולה להיות קיימת במציאות ואפילו אבא שלה הרגיש כל כך מזויף והיה כל כך בלתי נסבל בעיניי.
הדמות של קיילה כן הרגישה לי אמינה (אם כי הדרך בה היא מתייחסת לאבא שלה גורמת לי לא לסמפת אותה במיוחד. בעיה מאוד רצינית שהייתה לי עם הסרט והדמות), פשוט העולם שסובב אותה הרגיש מאוד לא אמין.
עכשיו, יכול להיות שאני טועה וילדים בארה"ב באמת כאלה מחרידים והיחסים בין הדמויות הן ריאליות רק שאני ספיציפית חוויתי חיים שונים לגמרי ולכן לא מתחבר. במקרה הזה, אז כנראה שהסרט לא דיבר אליי ולכן הדעה שלי פחות רלוונטית.
בעיה נוספת עם סרטים שהם 'פיסה מהחיים' והיא שחסר לי בהם לפעמים איזושהי מסגרת עלילתית. בסיפורים בדרך כלל יש איזשהו קונפליקט ואנחנו יודעים שברגע שאותו קונפלקט ייגמר הסיפור גם נגמר. אך בסרטים מהסוג הזה שמציג תקופה מסוימת מחיי דמות כלשהי מוצגים מספר קונפלקטים שאנחנו יודעים שבסוף הסרט הם לא ייפתרו לגמרי ולכן מרגיש שכל סצינה יכולה להיות האחרונה בסרט. וזה קצת בעייתי לפעמים ועלול לגרום לסרטים של שעה וחצי להרגיש כמו שעתיים וחצי.
לזכותו של הסרט יצוינו ההופעה הנהדרת של אלסי פישר והשימוש הנהדר של הסרט בפסקול. אני יודע שבו ברנהם יכול לכתוב סרטים מוצלחים יותר ועכשיו אני גם יודע שהוא יודע לביים כמו שצריך. כך שלמרות האכזבה מהסרט אני עדיין מצפה לפרויקטים הבאים שלו.
אפשר לא לאהוב את הסרט או לחשוב שהוא לא אמין גם בלי להיות אנטי-אמריקאי, אתה יודע.
(ל"ת)
אה, לא ניסיתי להיות אנטי אמריקאי
אם הייתי חושב שהתנהגות אנושית כמו שמוצגת בסרט היא אמינה לאמריקאים אז זה היה אנטי-אמריקאי. אני טוען בדיוק את ההפך. שסרטי תיכון (או חטיבת ביניים) מציגים ילדים באופן שלילי שאין שום סיכוי שבאמת משקף את המציאות האמריקאית.