אחד הרגעים האייקונים של גלובוס הזהב 2018, בין הנאום של אופרה לעקיצה של נטלי פורטמן, כלל שני גברים ופסלון. על הבמה ג'יימס פרנקו, אוחז בפסלון המוזהב ומודה לכל מי שבחר בו כשחקן הטוב ביותר בסרט קומדיה או מיוזיקל. בקהל – יו ג'קמן, מאוכזב. לא "מבאס אבל וואלה מפרגן לך, הנה חיוך דיפלומטי ומחיאת כף". גם לא "הפסדתי אז עכשיו אני עושה צחוקים עם חברים במקום להקשיב לנאום שלך". רגע אותנטי של הלם עם נגיעה של זעזוע, עיניים ריקות ופה פעור. מה עובר לג'קמן בראש ברגע כזה? אולי "מי זה לעזאזל טומי וויסו", ואולי ההבנה המחלחלת לאיטה שהאקדמיה כבר לא תיתן לו פרס על פרויקט התשוקה שלו, המיוזיקל על חייו של פי.טי ברנהאם שקיים לגמרי בזכותו. או באשמתו.
פי.טי בארנום הוא אגדה אמריקאית – יזם בלתי נלאה ושרלטן מדופלם, שניסה למכור כל חרטוט שעלה על דעתו וניצל כל אוכלוסיה מוחלשת שהייתה לו ההזדמנות לנצל. היו לו חיים מטורללים לגמרי שהורכבו מרצף של תרמיות, משלחי יד מפוקפקים, מכשולים ופתרונות יצירתיים ומטופשים. הוא הקים מוזיאון "מוזרויות" שכלל מוצגים אנושיים יוצאי דופן כמו לבקנים, אנשים מקועקעים, שחורים, אינדיאנים, נכים, תאומים סיאמים ושאר "אקזוטיים". כמה דוגמאות נבחרות מתיק העבודות שלו: הצגת שלד מזויף של בתולת ים במוזיאון שלו, קניית "חריגים" כבר בגיל הגן וניצולם בהופעות במשך שנים, או הצגת שפחה עיוורת ומשותקת כאישה בת 161 וכמטפלת לשעבר של ג'ורג' וושינגטון. אחרי מותה גופתה נותחה מול קהל של רוכשי כרטיסים. כשהיה בסביבות העשור השביעי לחייו העסק של בארנום נשרף והוא הקים קרקס.
בסרט "האמן הגדול מכולם" יו ג'קמן מגלם את פי.טי בארנום הצעיר. גם המבוגר, בעצם. לא ברור לאורך איזו תקופת זמן הסרט מתרחש, אז קשה לומר כמה שנים ניסו לחרטט אותנו שג'קמן לא מזדקן. גם לא הילדות הקטנות שלו, לצורך העניין. האם זה בעצם פריקוול ל"וולברין"? בכל מקרה, בארנום העני והיתום מתאהב באישה ממעמד גבוה (מישל וויליאמס). אחרי שהוא מפוטר מעבודה משרדית משעממת הוא קונה מוזיאון נטוש ומקים קרקס. קשר למציאות? מינימלי. דימיון ויזואלי בין הליהוקים למקור? אפסי. אם הם רצו ללכת על אותנטיות הם היו צריכים ללהק את פול ג'יאמטי. או דלורית.
הבלאגן האמיתי בסרט מתחיל כשבארנום מתחיל לשוטט בניו יורק כאילו הוא פרופסור אקס ולאסוף "מיוחדים". בשלב זה, קבוצה גדולה של דמויות נכנסת לסיפור מהר וכמעט בבת אחת, בלי שיהיה זמן לפתח אותן. החבורה מרכיבה מעין מופע שאנחנו רואים ממנו מעט מאוד, כי זה הרי מחזמר ושירים מאולצים עם כוראוגרפיית ברודווי לעניים חשובה יותר מהיגיון, נאמנות היסטורית או עלילה. אנשי הקרקס אמורים להיות מה שמצדיק את קיומו של הסרט הזה, דרמטית ומוסרית, אבל הם מקבלים סצנה-שתיים כל אחד, לא חלילה כדי לספר את סיפורם, אלא כדי לכעוס קצת על הבוס שלא אוהב אותם מספיק ואז להתפייס איתו. זה חבל, כי האישה המזוקנת לטי (קיילה סטל) וטום-אצבעון (סם האמפרי) הן דמויות מסקרנות שביקום מקביל יכלו להוביל את הסרט בעצמן.
ביקום מקביל נוסף, אולי במאי/ת וכותבים טובים יותר היו הופכים את סיפורו של בארנום לאפוס גדול מהחיים ואותו עצמו לדמות מורכבת ומרתקת. ביקום שלנו, כל סיפור ופרט מידע מעניין מהסיפור האמיתי נרמס על ידי פיל. ועכשיו כשאין על מה לספר צריך להמציא דרמה חדשה לגמרי, אז הפתרון הוא כמובן משולש אהבה מומצא של שלושה לבנים מהמעמד הגבוה, ללא כל חריגות ויזואלית נראית לעין – בארנום, אשתו וזמרת אופרה בשם ג'ני לינד (רבקה פרגוסון). אה, סליחה, שכחתי, יש גם רומן בין-גזעי: בן טיפוחיו האריסטוקרט של ברנהאם, חארטה פון-לא-קיים-במציאות (זאק אפרון), מתאהב באקרובטית שחורה בשם אן (זנדאיה). סתם הערה – אני חולקת גוון מייק-אפ עם שלגיה אז מי אני שאגיד משהו בנושא, אבל יש הבדל קיצוני בין צבע העור של אן, שהיא בהירה יחסית וממוצא מעורב במציאות, ואחיה הבכור שמצטרף לקרקס יחד איתה (יהאיה עבדול-מנטין השני, כרגע האיש עם השם הכי מפואר בהוליווד). כששיעמם לי בסרט המצאתי להם סיפור רקע טרגי ממש, אבל אז הגיע פיל ודרך עליו.
יש צופים שאמת היסטורית, או לפחות ניסיון כלשהו לשחזור תקופתי, מעניינים אותם כשהם הולכים לסרט כזה. אבל יש גם אחרים, שאם הם הולכים למיוזיקל, הם באים רק בשביל הנאמברים. וזו הנקודה הכי כואבת: גם הם גרועים. יש בסרט משהו כמו שניים או שלושה שירים סבירים, כלומר, כאלה שלא תשכחו לגמרי ברגע שהם ייגמרו, והנאמברים סביבם נעים בין "מבוזבז וחסר השראה" ל"חמוד". הזמרים לא ממש מקבלים הזדמנות לעלות לגובה ולהרשים, כשהיוצא מין הכלל הוא "This is Me" זוכה גלובוס הזהב, השיר הכי טוב בסרט – אבל רחוק מלהיות חומר לקלאסיקה. כמו כל דבר בסרט הזה, הם נשמעים ונראים הרבה יותר מדי מודרניים, ולא מודרניים בקטע נחמד, כמו ב"דיסני" או "המילטון", אלא כמו תחרות שירה בפריים טיים. ברגע המגוחך ביותר בסרט כוכבת אופרה עולה לבמה וכולם סקרנים לשמוע את שירתה היפה. התזמורת מתחילה לנגן ומפיה נשמעת בלדת אירוויזיון גנרית. הקהל מריע, המבקרים מהללים – לזמרת המדהימה הזו יש יכולות מופלאות שפשוט חייבים לשמוע! חבר'ה, חכו שתשמעו מה הזמיר האוסטרלי סיה יודעת לעשות, זה יעיף לכם את המוח.
מעניין אם גם ג'קמן כבר יודע שהסרט שלו רקוב לגמרי. מעניין אם אכפת לו. מקובל לעשות שינויים וניקיונות לפני שניגשים לסט ומצלמים את ה"מבוסס על סיפור אמיתי" התורן, ועדיין, זה כמעט בלתי ייאמן שמישהו נתן כסף להפקה כמו "האמן הגדול מכולם" כשהעולם לא מפסיק לדבר על ייצוגים, ווייט-וושינג ושכתוב היסטורי. ממה שיצא לי לראות, האינטרנט התעצבן עליו הרבה פחות מאשר על "הרוח במעטפת" או "החומה הגדולה" למרות שהוא הרבה יותר קרינג'י. זה בערך הגיוני, הרי אלו סרטים עם פוטנציאל מסחרי גדול שהתיימרו להיות חלוצים של מגמות עתידיות, ו"האמן" הוא סתם מיוזיקל קיטשי ומטומטם שלא ממש מעניין אף אחד; אפילו לא את גלובוס הזהב, קהל הבית של כוכבים חתיכים שיודעים לשיר, לרקוד ולהקסים ביום ממוצע. אם להיות כנים, ג'קמן עושה את מה שהוא יודע ממש טוב בסרט הזה – הוא אכן שר, רוקד ומקסים. חבל רק שהוא עושה את זה בסרט כל כך מביך.
ובכן, דרך עליי פיל.
לא ראיתי את הסרט וכנראה גם לא אראה בקרוב, אבל איזו קריאה כיפית! תודה!
ביקורת מעולה
התלבטתי אם לצפות בסרט (הייתי מודעת במעורפל לבעייתיות שלו) ולגמרי פתרת לי את הבעיה. נשמע שאין מקום לסרט הזה ב-2018.
חבל על יו ג'קמן, נשמע שהוא מבזבז את הכישרון והצ'ארם שלו לשווא.
מה שכן, אני בהחלט רוצה לקרוא עוד ביקורות של נעמה רק :) את כותבת בעוד מקומות?
היא כותבת
כאן
תודה! :)
היא גם מנחה את הפודקאסט "גיקונומי בקולנוע" עם תומר קמרלינג
(ל"ת)
בעצם זה קצת מטעה
גיקונומי הוא שם הפודקאסט, ומדי פעם יש גם פרקים בנושא קולנוע בהשתתפותה תחת הפיד הכללי של הפודקאסט.
לא נשמע מפתה במיוחד הסרט הזה.
(ל"ת)
מדויק
לגבי הסרט – הדקות היחידות הטובות בו הן הנאמבר "The Other Side" – שיר מעולה שמקבל גם כוריאוגרפיה מגניבה. במקום לצפות בכל הסרט, חכו שהקטע הזה יצא ליוטיוב.
בתור אדם גבוה מהממוצע, אני ממש סולד מהקונספט הזה של "פריק שואוס". לאנשים שנראים שונה מה"נורמה" גם ככה לא הכי קל בחיים, אז להיות מנוצלים ונלעגים בשביל רווח נראה לי אכזרי למדי. היו כאלה שהתנדבו למופעים האלה באותה תקופה, ואני מניח שאני יכול להבין את זה. חלקם היו חריגים באופן שבו אף אחד לא היה מעסיק אותם, וכמו שבארנום אומר לננס שאותו הוא רוצה לגייס ל"קרקס" שלו – "הם צוחקים עליך בכל מקרה, לפחות שישלמו כדי לעשות את זה."
רק שהסרט הזה כל-כך צבוע. גם עם ה"חיטוי" שהוא עושה לבארנום, קשה להבין למה דווקא הוא הגיבור כאן. הוא משכנע אנשים להצטרף למופע שלו – לא פעם דרך מניפולציות – מציג אותם ללעג של הקהל ועושה עליהם קופה. האנשים החריגים בסרט אולי שרים על קבלה עצמית ואהבת האחר, אבל הסרט לא עומד מאחורי המילים האלה. הסיפור העיקרי פה הוא על האנשים ה"נורמלים", הרגילים – בארנום והשותף שלו. רק הם מקבלים מושאי אהבה, רק הם מקבלים דילמות, רק הם מקבלים איזהשהו עומק. אנשי הקרקס הם רק תפאורה מזמרת כדי שתקנו את המסר בשקל תשעים שהסרט חושב שהוא מעביר.
סיפור כמו של בארנום, לפחות זה שהסרט מציג, ראינו כבר באינספור סרטים אחרים. כמו שכתוב בביקורת, הסרט לא מתמקד בננס בו באישה עם הזקן, כי לסרט לא אכפת, כל עוד האדם הנורמלי והיפה מקבל סוף טוב. זה לא רק סרט שעשוי רע, הוא היה רע כבר בשלב הקונספט. הבעיה הכי גדולה של ה"קרקס" הזה היא שהזרקור שלו מופנה למקום הלא נכון.
ובהקשר כמובן צריך לציין לטובה את הסדרה שנגמרה-הרבה-יותר-מדי-מוקדם של HBO, "קרניבל"
שהייתה אולי היצירה התרבותית הכי מוצלחת שעסקה בפריק שואוז, בדיוק כי הפריקים שם היו העיקר (טוב, אחד מהעיקרים, זאת כן הייתה עדיין סדרה על מלאכים נגד שדים, סוג של.) ולא רק תפאורה.
https://www.youtube.com/watch?v=dRlSmK-jVCM
ואם כבר
אז גם לפני דרדפול היו כמה פרקים נהדרים בסגנון
קרניבל הייתה סדרה מעולה
ואני עדיין מבואסת שהיא הסתיימה באמצע ככה.
הרבה אנשים מעלים את הטענה שלך לגבי "הזרקור מופנה למקום הלא נכון".
לא ראיתי את הסרט, אבל סיפור על נוכל שמקים פריק שואו ענק ומרמה את כולם בדרך לפרסום נשמע לי הרבה, הרבה יותר מעניין מעוד דרמה על איש מעוות שמנצלים אותו, בסגנון "איש הפיל" (שהיה סרט מעולה בפני עצמו). איזה דמות בסרט הייתה כל כך הרבה יותר מעניינת שהיא הייתה צריכה להיות הגיבורה?
אבל זה הקטע, הוא לא באמת מוצג כנוכל
אם הוא כן היה אז כנראה הסרט היה מעניין הרבה יותר. מעשי הנוכלות שלו מוצגים כחביבים ומובנים ולא כזה ביג דיל. הסרט כן מציג, מאוד בקטנה, איך ה"פריקים" משתנים ומקבלים ביטחון. ספויילר ממש קטן: גם טום (הננס) וגם לטי (האישה עם הזקן) בסצנה הראשונה בה הם מוצגים נראים כאנשים חסרי ביטחון לגמרי. אחרי המופעים, בפעם הבאה שרואים אותם מגיבים לאנשים אחרים, הם נראים מלאי ביטחון: לטי מגיבה בציניות "שהיא מסמיקה" למשמע ביקורת שקוראת להם סטייה לא הגונה או משהו כזה, טום יורד על מלכת בריטניה.
לראות איך הם הגיעו לנקודה הזאת היה יכול להיות ממש מעניין, ונראה לי שלזה רוב האנשים מתייחסים כשהם אומרים שחבל שהסרט לא עליהם אלא על בארנום. אני יודעת שאני הייתי שמחה לראות סרט על לטי או טום או אפילו אן, הרבה יותר מהסרט שראיתי על בארנום. אבל חלק מזה נובע מההתעקשות המוזרה שלהם להציג את בארנום כבחור טוב, שהופכת אותו למשעמם לגמרי.
הבנתי אותך.
(ל"ת)
ליטרלי כל אחד מהם. או כולם כאנסמבל.
"עוד דרמה על איש מעוות"? כמה סרטים ראית שבהם הגיבור הוא אדם גבוה או ננס או אישה עם זקן? אבל שהם דמויות אמיתיות, לא מושא לפאנץ'-ליינים או נבלים אילמים? סרט ששם דמות כזאת במרכזו ונותן לה עומק נשמע לי הרבה, הרבה יותר מעניין מהסרט המיליון ואחת של סיפור rags to riches על עוד בן-אדם "נורמלי" שלא מפספס אף קלישאה בנוסחה השחוקה הזאת.
"ננס" או "אישה עם זקן" זה לא דמות.
כמו ש"בלונדיני" זה לא דמות. לכן, עצם זה שמישהו ננס או משהו דומה לא הופך סרט עליו למעניין, בעיניי.
כמובן שהדוגמה לא שלמה, ובהחלט יש מטענים ודרמה מסויימת שנגררת אוטומטית ברגע שהדמות שלך היא מה שנקרא "פריק", בטח בתקופה המדוברת בסרט.
אבל מבחינתי אין הרבה הבדל בין זה לסרט על אדם שמתגבר על היותו נכה, או ילד מעוות (הסרט "פלא" החדש או "המסיכה" הישן יותר). או בעצם כל אדם מופלה או מנודה שנלחם כנגד כל הסיכויים וכו'. לטעמי זה אחד הסיפורים הכי חרושים ומשעממים שיש בהוליווד, וזה תמיד נשמע לי כמו אוסקר בייט.
לעומת זאת, סרט על אדם חלאתי ומניפולטיבי שבונה אימפריה נשמע כמו פוטנציאל גדול-מזכיר לי ישר את הזאב מוול סטריט.
כמובן שפוטנציאל לא תמיד מתממש, ועל פי כל הסימנים הסרט גרוע. פשוט לא הצלחתי להבין אל הטענה הספציפית הזאת נגדו. אולי כשאראה אותו זה יתבהר.
מזכיר לי אחד הפרקים של תיקים באפילה
הצמד מגיע לעיירה שבה חיים אנשים (עם מוזריות) שפרשו מהקרקס.
מולדר שואל כמה זמן מנהל המוטל (שהוא גמד) עבד בקרקס.
מנהל המוטל מתקיף את מולדר על ההנחות שלו. הוא מראה שיש לו תואר בהנהלת מלונות.
ואז הוא אומר שעל פי התלבושת והתסרוקת שלו, מולדר עובד בממשלה. אולי אפילו סוכן אפ.בי.אי.
ואז מולדר כמובן שולף את התעודה שלו ואומר שהוא אכן סוכן.
http://wherenobloghasgonebefore.blogspot.com/2015/03/the-x-files-season-2-episode-20-humbug.html
כן, אבל
וזהו "אבל" גדול.
זאנדייה. או לה לה.
היא פשוט מצויינת. נכון שהסרט קיצ'י וקלישיאתי, אבל זאנדיה. וואו.
חבל שאין מצב שבעולם שהיא תוציא מזה מועמדות למשהו. וגם בגלל שבספיידרמן היא הייתה מצויינת [אפילו שזה היה שתי דקות וחצי].
היא מסוג השחקנים שעוד מעט יקבלו את ה"תפקיד" שלהם בסרט גדול. אותו תפקיד שיקרע לכולנו את הלב. יפרק אותו לרסיסים. ואז כולנו נעמוד ונמחה לה כפיים, באכפתיות הדדית, בטקס האוסקר.
אולי קצת נסחפתי. ואולי קצת לא.
האמת שנכון
אני גם דלוקה עליה וממש מחכה לסרט הפריצה שלה. כמו כל הדמויות המשניות בקרקס, גם היא הייתה מעניינת ורציתי לראות ממנה יותר. והפיאה מושלמת
סליחה, אבל -
האם את נעמה רק? [האם נעמה רק הגיבה לי?]
וגם אם לא, זה בסדר [גמור].
ביקורת מעולה
כבר מהטריילר קיבלתי קרינג' קשה (ואני חובבת מיוזיקלס וטראש. ועדיין). תודה שחסכת לי את הלבטים אם לראות או לא. הספיק לי ממיוזיקלס עם שירים גרועים וכוריאוגרפיה דה לה שמאטע על א.נשים לבנים משמימים בלה לה לנד.
ביקורת מדוייקת
לי הכי הפריע שירי הפופ. גם לא מתאים לתקופה ונראה מוזר, והכי חשוב הם לא ממש מקדמים את העלילה או חושפים ניואנסים רגשיים. כל הקטע במחזות זמר זה שאתה מעביר עלילה\רגשות של הדמויות באמצעות שירים, אבל איך משהו יכול להתקדם כאן מעבר לרמה השטחית ביותר שכל שיר הוא פחות או יותר אותו פזמון מעפן שחוזרים עליו שוב ושוב?
ביקורת מעולה
מסכימה עם כל מילה וגם היה כיף ומצחיק לקרוא.
הסרט הזה הוא פלופ גדול. זה לא רק שהוא לא טוב, הוא ממש מאכזב. כפי שכתבת הסיפור הקלישאתי הולך לאיבוד בתוך כל הבלאגן. אין לו משקל, אין לו פואנטה, הוא מתפצל ליותר מדי כיוונים, ולדמויות אין עומק. חיכיתי שהסרט יסתיים.
אבל אין ספק שהאכזבה הכי גדולה היא המוסיקה. היא פשוט גרועה. שירי פופ בסגנון מודרני (אני לא אגיד שמות אמנים כדי לא להעליב אף אחד) – הכי זולים וקיטשיים וריקניים, ממוסחרים, נטולי אופי, עם הוק בסיסי ומשעמם, כאלה שמייצרים מאה בשקל. נוסף על כך, כולם בנויים באותו מבנה בדיוק. כל שיר בסרט מנסה להיות המנון גדול מהחיים – מתחיל בסולם נמוך (כל שיר של ג'קמן התחיל בסולם נמוך מדי בשבילו), עם ליווי מצומצם וביט נחוש ברקע, עולה אוקטבה, מכפיל את מספר הכלים, ממשיך להתקדם בבילד אפ לא קשור אל עבר סיום גרנדיוזי עם 800 קולות רקע ועוד 800 כלים. אפילו הבלדות, שמתחילות לאט, עולות ועולות ואז מלא תזמורת וריקודים ובלאגן לא קשור ומי זוכר בכלל שזה אמור להיות קטע עצוב? זה פשוט נורא, תנו לבלדה המסכנה להיות בלדה!
כשמשלבים את הכתיבה הגרועה עם המוסיקה הגרועה, מקבלים תאונת רכבת. אין קשר בין הקטעים, והשירים לא משתלבים היטב בסיפור. בהקרנה שהיינו אתמול הקהל גיחך בכל פעם שהתחיל שיר, כי זה הרגיש כל כך לא קשור. צריך כישרון מיוחד כדי ליצור סרט מוסיקלי שאין לו קצב.
אחלה ביקורת! אבל יש לי הערה קטנה
"ילידים אמריקאים" לא "אינדאנים". "אינדאנים" זה ביטוי שהוא לא רק פוגעני הוא פשוט לא נכון. תודה רבה על ההקשבה!
ובכל זאת, הסרט נהיה להיט
100 מיליון דולר בארה"ב, 200 מיליון בעולם (והוא מין הסתם יעשה עוד – עברו רק מספר שבועות מאז שיצא) שכבר עכשיו מכפיל את התקציב המדווח שלו ואפילו הקרנות שירה ציבורית .
לא רק זה, הסרט הזה עשה מסע מעניין: הוא התחיל בסוף שבוע חלש של 8 מיליון דולר, אחר כך הגביר את הכמות ועשה 15 מיליון וזכה לתואר "הסרט עם הנפילה הכי נמוכה בסוף השבוע השני". מאז הוא יורד ממש מעט מסופ"ש לסופ"ש: בסוף השבוע השלישי הוא עשה 13, ולאחר מכן 12.
בקצב הזה הוא עוד עלול איכשהו לעקוף את "לה לה לנד" בארה"ב (חסרים לו לשם כך 50 מיליון דולר).
מה שמראה שאולי הקהל בארה"ב רוצה יותר סרטי מיוזיקל
(ל"ת)
גם הקהל בארץ! (או לפחות הקהל שהוא אני)
עדיין התבאסתי מאוד מהעובדה שהסרט הזה לא טוב.
אבל כן, אני אעדיף מיוזיקל לא מוצלח מאשר לא מיוזיקל, במיוחד שאין מספיק כאלה מקוריים בקולנוע.
גם ג'ומאנג'י עושה הרבה מעבר למה שציפו ממנו,
בטח כשהוא לצד סטאר וורס.
אולי אלו ביחד עם IT ודדפול יחזירו את האמונה שלא חובה להוציא 150+ מליון דולר כדי לקבל סרט מצליח… ועם תקציב נמוך יותר אפשר לקחת יותר סיכונים ולהגדיל את הסיכוי שנקבל סרטים טובים.
כל מילה בסלע. כיף גדול לקרוא
הרגע המעניין הראשון שחוויתי בערב שבו הלכתי לראות את הסרט היה לקרוא את דף הויקיפדיה של בארנום. זאת אומנות
עכשיו ראיתי את הסרט. איזה שיעמום והתשה!
הביקורת ממש מדוייקת. סרט בעייתי.
אני לא חובבת מיוזיקלס, אבל פה היתה הגזמ ה פרועה ממש עם השירים!!! יש יותר זמן שירה מאשר זמן דיבורים ומשחק ועלילה, וזה בלתי נסלח. במיוחד כשהשירים זה לא מולן רוז'. גרועים ברובם כמו שצויין כה הרבה פעמים.
אכזבה ענקית.
הסרט הזה היה יכול להתפתח בכל כך הרבה כיוונים, ופשוט עיקרו אותו מכל תוכן ועניין.
שיממון מביך.
במבט לאחור, הביקורת הזאת היא הפלופ הגדול....
לאחר 4 שנים מתברר שזה המחזמר השלישי הרווחי ביותר בעולם ופס הקול היה 28 שבועות במקום הראשון, מקביל ללהקת החיפושיות עם סרג'נט פפר…. והפך לאלבום השני בלבד מזה 30 שנה שהשיג 11 שבועות רצופים במקום הראשון, אז איך אפשר לומר ש"יש בסרט משהו כמו שניים או שלושה שירים סבירים, כלומר, כאלה שלא תשכחו לגמרי ברגע שהם ייגמרו"????
אני אישית זוכר אחד וחצי ואת השיר המעפן של הדמות של רבקה פרגוסון.
this is me מדהים, והדואט של יו וזאק מגניב, אבל זה סרט באמת מאוד בינוני. שמח שהיה מחזמר מקורי מיינסטרימי ושהוא גם הצליח כל כך, אבל מזדהה איתה גם ארבע שנים אחרי.
לפעמים דברים גרועים מצליחים
אני לא זוכרת שיר אחד מהסרט חוץ מ-This is Me, אז מבחינת החוויה שלי הביקורת אפילו נדיבה לגביי ״שניים או שלושה״ שירים זכירים.
נכון ולא נכון
כלומר, אי אפשר לקרוא לביקורת או לדעה של מבקר "פלופ". אם נעמה רק הרגישה שבסרט יש שניים-שלושה שירים סבירים אז היא כנראה צודקת בזה ש-*היא* חושבת שבסרט יש שניים-שלושה שירים סבירים. זו דעתה וזה לגטימי ובסדר גמור.
גם להביא בתור טענה נגדית לביקורת את מידת ההצלחה של השירים הוא חסר טעם כי הצלחה של משהו בקושי מצביעה על איכותו.
that said, אני כן חושב שבסרט יש שירים נהדרים. The Greatest Show היא שיר מדהים, This Is Me הוא מופתי, A Million Dreams יפהפה ו-Never Enough השאיר אותי עם פה פעור אחרי שמיעה אחת בלבד (ולהיט ענק מחוץ לסרט בצדק גם).
ביאס אותי בזמנו חוסר ההתלהבות של קהילת עין הדג מהסרט ומהשירים אבל זה לא מוריד מערכו של הסרט או של הקהילה.