ביקורת: להעיר את המלכה

לא צריך יותר ממבט חטוף בפוסטר או שנייה וחצי מהטריילר כדי להבין – "להעיר את המלכה" אמור להיות סרט פיל-גוד מחמם לב על חברות נגד כל הסיכויים. סרט מבוסס על סיפור אמיתי מהסוג שהצופה אנין הטעם יהנה לראות רק בקטע גילטי פלז'רי אבל הדודים שלו יספרו לכולם בארוחת שישי שהוא היה ממש מעורר השראה. המסר כאן פשוט – למה להיות חרא גזען ושמרן כשאפשר להיות לא חרא גזען ושמרן? תראו את המלכה ויקטוריה: כבר בסוף המאה ה-19 היא ידעה שכל אדם ראוי לכבוד ואהבה. גם אם האדם הוא משרת הודי ואת במקרה המלכה והסמל של האימפריה שכבשה, שמנצלת את בני עמו ומדי פעם גם טובחת בהם. זאת לא אשמתך, כמובן, מה את כבר יודעת, כולה מלכת אנגליה. מה לך ולעניינים שוליים כמו מה אופי הסכסוכים בקולוניות שלך ואילו חפצים יקרי ערך תרבותי והיסטורי נלקחו משם כדי להתמקם במוזיאון בלונדון, או אצלך בארמון.

וזאת בדיוק הבעיה כאן. הסיפור האמיתי מאחורי "להעיר את המלכה" כל כך מדכא שהגיע לו עיבוד קולנועי יותר מורכב ופחות מעונב. הסרט של סטיבן פרירס לוקח את הנוסחה המוכרת – מפגש של אצילים קרירים עם פשוטי עם חמודים מאיר את המעמד הגבוה באור מגחיך ובלתי מחמיא – ומוסיף לה תבלון הודי קליל, שום דבר שראוי לסופרלטיב משמעותי יותר מ"פיקנטי". אפשר לנסות לקרוא אותו גם בצורה חתרנית ומחממת לב הרבה פחות, אבל לא נראה שהייתה כאן כוונה לסאטירה נוקבת על אנגליה הקולניאליסטית. הקריאה המתבקשת היא עדיין של סיפור אהבה אפלטוני בין אישה מבוגרת ובודדה וגבר צעיר שרואה אותה כפי שאיש כבר לא טורח.

במקור קראו לסרט הזה "ויקטוריה ועבדול", כשמות גיבוריו, אבל ישראל וכל זה אז השם המוסלמי (אמאלה!) נדחק החוצה מהפוסטר. הסרט מלווה פקיד פשוט מהעיר אגרה בהודו, עבדול קארים (עלי פאזל, כוכב ענק בבוליווד), שמגיע בנסיבות משונות אל הממלכה הבריטית המפוארת, ומגלה שהיא די מעאפנה. הוא פוגש לרגע את המלכה ויקטוריה (ג'ודי דנץ), שכבר באה בימים וסובלת מדיכאון ומבדידות קשה. רגע המפגש הקצר מסתיים כשהצעיר ההודי עושה את מה שאמרו לו מפורשות שאסור – מסתכל למלכה בעיניים. קשר העין הקצר מוביל את המלכה לדרוש שהמשרת הנאה יישאר בסביבה. קארים והמלכה נפתחים זה לזו – הוא מלמד אותה את שפת האורדו ועל הודו בכלל, הופך לחברה הקרוב ביותר, למעשה היחיד, ונשבע אמונים לה. כל עוד השניים נהנים משיחות נפש, על ההודי הנוסף שהגיע באותן נסיבות (אדיל אקטאר, "ארבע אריות" ו"חולי אהבה") נכפה להישאר בממלכה, על אף שמצב רוחו וגם בריאותו נפגעים מהשהייה הרחק מהבית.

כל העניין די עצוב, מה שהופך רגעים שאמורים להיות קומיים לבלתי נעימים. מצד שני, יש בו גם רגעים דרמטיים שמרגישים כמו בדיחה. המלכה ויקטוריה נותנת לחבר החדש שלה תליון יקר עם תמונה שלה. זה לא אמור להיות מצחיק. אפילו ילדה בכיתה ו' תחשוב פעמיים לפני הצעת חברות כזו, אבל המלכה וגם עבדול בטוחים שזו מתנה לגיטימית ומרגשת. בהזדמנות אחרת המלכה המומה ומזועזעת לשמוע כי חברה האהוב הסתיר ממנה דברים פחות נחמדים שקרו בהודו. הוא בתגובה שותק ומתבייש, בלי שום התייחסות למורכבות של המצב, בין שניהם ובכלל באימפריה הבריטית כולה. ועוד לא דיברנו על המפגש המטורלל בין המלכה לבין שתי נשים מכוסות בבורקה, בו המלכה מתנהגת כמו אישה-ילדה מלאכית שמקשיבה לאנשים בעזרת הלב או משהו.

גם שאר הדמויות בסרט מתוארות במקרה הטוב באופן שטחי ובמקרה הרע כמפלצתיות. כל הדמויות שמקיפות את המלכה מסתמנות כחארות עם אינטרס אישי שלא אכפת להם ממנה בכלל, כולל הבן שלה, ברטי (הקומיקאי אדי איזרד), לימים המלך אדוארד השביעי. גם דמותו של קארים מוצגת לפעמים כמלאך טוב לב, אדיב ומקסים – אבל לא כל הזמן: לפעמים ממש לא ברור מה הדמות הזו רוצה ואמורה להיות. עם זאת, קל להתאהב בו, אפילו רק טיפ-טיפה, במיוחד ברגעים הנדירים שבהם נותנים לפאזל קצת להשתולל. הוא לא מפגין כאן כישורי משחק עילאיים, אבל גם לא עושה פאדיחות ומפגין מספיק כריזמה כדי שנבין מיד למה בהודו עפים עליו. אז אולי הבכורה שלו בקולנוע דובר האנגלית הייתה בלתי מספקת, אבל הצעד הבא עבורו צריך להיות ליהוק ליקום הקולנועי של מארוול. הבחור נולד לשחק גיבור על חמוד, קצת שחצן ופלרטטן. אל תהיו הבן המניאק של מלכת אנגליה – תנו לו צ'אנס.