יש סרטים שכל מה שהם רוצים ממך זה שתגיד עליהם "וואו, איזה סרט חכם זה היה". מדובר לרוב בסרטים של במאים-תסריטאים שמכניסים לסרט כל מיני ניואנסים שבעיני היוצרים הם ודאי מעין ביצי פסחא מתוחכמות, אבל במציאות הם מרגישים יותר כמו מישהו שתוקע לך מרפק וצועק לך באוזן "הבנת? הבנת?". הסרטים הללו אולי רוצים גם לרגש, להבהיל או לעשות את הפונקציות האחרות של סיפור או סרט, אבל זה נראה כמשימה משנית לעומת המשימה הראשית שלהם – שתצא ותגיד "וואו, הבמאי הזה… מטורף! גאון! מבריק!". "אמא!" הוא, אם תרשו לי, האמ-אמא של כל הסרטים האלה: סרט שמנסה לשלוח את הצופים לחפש בו רמזים ולפתח תאוריות ופירושים. הוא קודם רוצה להיות חכם, ואז אולי גם רוצה להיות סרט.
העלילה ב"אמא!" היא… ובכן, לא ממש העניין העיקרי בו, וזאת בעיה. יש סיפור, כן, שהוא משהו כמו "ג'ניפר לורנס וחאוויר בארדם חיים בבית מבודד ואז מגיעים אנשים". אבל כסיפור נטו זה סיפור גרוע. כזה שבמקום קו עלילה רציף מוסיף מלא "ואז", בלי קו כללי שמוביל באופן הגיוני מאירוע אחד לאחר. "ואז מגיעים הילדים שלהם! ואז יש דם מהרצפה! ואז יש מסיבה! ואז יש תינוק! ואז יש קריסטן וויג!" וכו' וכו'.
אבל כאמור, זה לא העניין. הסיפור הוא רק רקע, כי מה שהסרט באמת רוצה להתמקד בו הוא המשל שנמצא בתוכו. חלק מהקטע בצפייה בסרט היא ההבנה של המשל הזה, ולכן אמנע מלציין מה הנמשל בהמשך הביקורת. הבעיה היא ש"אמא!" הוא משל גרוע: משל הוא סיפור שאמור לעבוד גם בלי הנמשל שלו, כסיפור משעשע או מעניין בפני עצמו – ואז, כאשר אתה חושב על זה, אתה מגלה את הנדבך הנוסף, ואתה אומר "חי נפשי! הרי כך הדבר!", וזה מגניב פעמיים כי פעם אחת היה סיפור מעניין שנהנית לשמוע ופעם שנייה זה בכלל סיפור על משהו אחר. "אמא!" לעומת זאת, הוא מסוג המשלים הגרועים האלה, שלא ממש עובדים בלי הנמשל שלהם, ואז אתה מגלה מה המשל שלהם, ואז אתה מבין שגם עם הנמשל הם לא ממש עובדים. כלומר, פחות משלי איזיפוס, ויותר הורה שמספר לילד שלו את הסיפור על הקיפודה שלא אכלה את ארוחת הצהריים שלה ואז היא מתה! מתה! את שומעת, כרמל? אז כדאי שתאכלי את ארוחת הצהריים שלך, את מבינה?!
כל זה היה נסלח, אגב, אם הסרט היה מעניין בשלב כלשהו. שמעתי אנשים מתייחסים לסרט כ"מזעזע", "מטלטל" ועוד, אבל נקודת המבט שלי הייתה קצת שונה: התחלתי את הסרט מנקודת המבט של "זה לא מאוד מעניין", לאחר מכן הגעתי ל"הממ, לא כל כך אכפת לי ממה שקורה על המסך" וסיימתי את הסרט אוחז במושבי בעודי חושב "השם ישמור, למי אכפתתתתתתת".
זה לא שהסרט לא מנסה. "אמא!" מציג עצמו, לפחות בהתחלה, כסרט אימה, ומנסה סוגים שונים של הפחדות, אבל זה פשוט לא ממש עובד לו. כסרט בז'אנר "פלישה ביתית", למשל, רמת החרדה שלכם תלויה בכמה אתם מפחדים מדברים כמו "מישל פייפר לא נחמדה אליכם במיוחד". הדבר היחיד שהסרט מבצע היטב זה את השטיקים המעפנים של הבהלות הקפצה, אבל גם זה לא ממש עובד: הסצנות הולכות כך שיש קול מפחיד, ואז אנחנו רואים גילוי מוזר, ואז טוב בסדר בעצם זה לא קידם את הסיפור בשום צורה אז בואו נחזור לעלילה שלנו. לקראת סוף סרט ישנה סצינות שעלולה להיות מאוד מזעזעת, אבל זה בתנאי שעדיין אכפת לכם ממשהו שקורה על המסך בשלב הזה. התוכן שלה הוא מהסוג שאמור לזעזע כל בן אנוש, אבל בשלב הזה של הסרט, לי היא גרמה בעיקר לצחוק. אפשרי שהבעיה בי.
אחת הסיבות שהסיפור לא עובד הוא שבשביל סיפור צריך דמויות, וכאן – אין ממש. חלק עצום מהסרט מורכב מקלוז-אפים על פניה של ג'ניפר לורנס. אלא שמתברר שעומק הדמות לא נמדד במספר הקלוז-אפים, ולמרות כל הקירבה הזאת, אין המון מה ללמוד על הדמות שלה. לורנס לא מפגינה טווח רחב של רגשות בסרט; לאורך כולו היא בוהה בחוסר אונים באנשים בבית שלה ורוצה מאוד שילכו, וזה לא משתנה בשום שלב. כאדם שגם הוא לא מת על זה שיש לו אנשים בבית הזדהיתי מדי פעם עם המצוקה שלה, אבל לא מדובר במאפיין שמחזיק לבדו דמות שלמה.
הסרט מסמן תהליך לא טוב – לא לדארן ארונופסקי, במאי הסרט, ולא ללורנס. ארונופסקי הופך ליותר ויותר מגושם בכתיבה שלו, עם מטאפורות כל כך ברורות ורשלניות שהן עלולות לגרום ליותר פרצי צחוק מאשר הרהורים עמוקים על משמעות החיים. אם מוסיפים לכך גם את הראיונות של ארונופסקי סביב הסרט, נראה שהוא נמצא בתהליך מתקדם של כניסה לתוך ישבנו, וזה חבל – כי בכל זאת מדובר בבמאי מוכשר, לפחות בכל התחומים הטכניים. לורנס, בינתיים, נראית יותר ויותר אבודה כתור אישיות קולנועית. ימי האנרגיה והכריזמה שלה נעלמו להם בשנת 2013 בערך, ומאז היא נראית משועממת או אבודה בסרטים שלה. לא ברור מי חשב שהילדה הזאת (גילוי נאות: אני והיא באותו גיל בדיוק) מקרינה אנרגיות אמהיות ובוגרות שדרושות לתפקיד שהיא מבצעת בסרט הזה, אבל הוא, ובכן, טעה. הייתי רוצה לכתוב שהיא לפחות התאמצה נורא, אבל זה לא ממש ניכר מהתוצאה שמוצגת בקולנוע. ממי שהיתה יכולה להיות השחקנית של הדור שלנו, היא מתחילה להיעלם ולנבול בהופעות לא מרשימות. אד האריס ומישל פייפר, אגב, ממש טובים בתפקידים הקטנים שיש להם והסרט היה משתפר פלאים אם הוא היה מתמקד בהם, אבל, נו , טוב.
מכיוון שהסרט הוא משל מחוכם, הוא מזמין ניתוחים ופרשנויות, אבל ברגע שבו מסתכלים עליו לעומק מגלים שאם רוצים להתעצבן על "אמא!" – לא חסרות סיבות. הטיפול שלו באמהות, תינוקות, יחסי זוגיות, ועוד שלל נושאים הוא לא משהו בלשון המעטה, והעובדה שג'ניפר לורנס שוב מלוהקת בתפקיד שגדול עליה בכמה וכמה שנים (או לפחות בילד אחד) מתחילה קצת להעיק. אבל להתעצבן על הסרט רק יסייע לו להשיג את התואר הנכסף של "סרט מעורר מחלוקת" ש"אנשים פשוט לא היו יכולים להתמודד איתו", או מה שלא יהיה. "אמא!" לא רוצה להיות שובר קופות זוכה אוסקרים, אלא הילד המגניב עם הז'קט עור שאף אחד לא מבין והוא הו-כה-כל-כך-קיצוני-וחתרני. "אמא!" הוא סרט שניזון מניתוחי יתר וכתבות נגד ומה שלא יהיה, והאמת היא שזה לא כל כך מגיע לו. הוא אמנם סרט ייחודי ולא שגרתי, עם עומק מסוים, אבל הוא לא עד כדי כך מעניין, ובעיקר לא עד כדי כך טוב. במקום להתפעל או להתעצבן, אני מציע לקחת נשימה עמוקה, להסתכל על הסרט, להגיד "אה, זה לא סרט משהו" ולהמשיך בחיינו. ולו רק בגלל שדארן ארונופסקי ישנא אם נעשה את זה. נראה שלארונופסקי לא היה משהו באמת חשוב להגיד, אלא בעיקר משהו מחוכם להגיד, והוא רצה שכולנו נדע שהוא מאוד חכם. אז כל הכבוד, דארן, תקבל כוכב זהב ותחזור לשולחן הכתיבה. תנסה לא ליפול מהכיסא בהתלהבות יתרה פעם הבאה שאתה בטעות משרבט סימן פיסוק לתוך השם של הסרט שלך, בסדר?
ובגלל הסרט הזה, ג'ניפר לורנס ויתרה על תפקיד רוזי לעיבוד הסרט של "פרויקט רוזי"?
מה לדעתך הנמשל?
כי אני וחברי לצפייה נהנו למצוא שלל נמשלים – מסביבתנות ועד מדיניות הגירה.
זה לא ממש דעתי
כי דארן ארונופסקי אמר בעצמו מה הנמשל בצורה ברורה מאוד בראיונות איתו.
כמובן, אפשרי גם לפרש את הסרט בצורה אחרת ממה שהיוצר שלו חושב שהוא. מדיניות הגירה? אשמח לשמוע איך זה בא לידי ביטוי.
סרט שהוא חוויה
כשאני חושב על סרט אחרי הצפייה, מעבר לאיכות שלו – שקשורה יותר בעשייה הקולנועית – אני גם חושב על הרושם שהוא הותיר עלי. לדעתי סרט שמותיר אותי אדיש בתור צופה ואני שוכח אחרי יומיים הוא יותר גרוע, במובן מסויים, מסרט שאני מחשיב "רע". כי הסרט הרע הצליח להוציא ממני רגשות ומחשבות שליליות, בעוד הסרט האחר הותיר אותי אפתי. כשיגיע בקרוב סיכום השנה ואביט לאחור על הסרטים שראיתי, אני אזכר תוך רגע כמה נוראי "המומיה" היה או כמה נהניתי ב"בייבי דרייבר". אבל אני לא אצליח להזכר בכלום מ"מורים בהפרעה" או "המעגל" גם אם תענו אותי.
קשה לי להחליט מה דעתי על "אמא!". מצד אחד אני לא מרגיש שלא אהבתי אותו, אבל אני גם לא יכול לראות את עצמי ממליץ עליו לאנשים. אני כן יודע שהסרט הזה הוא חוויה, שיוציא כמעט מכל צופה רגשות כל שהם (כתבת שלא היה לך אכפת בסוף אבל צחקת! זה גם משהו). הוא הסרט הכי ביזארי שראיתי השנה (נראה לי שזה גם ישאר ככה) וחצי השעה האחרונה שלו היא רכבת שדים ארוכה של "במה לעזאזל אני צופה כרגע?". אז זה לא ממש משנה מה חשבתי על "אמא!". אני רק יודע שבהחלט אזכור אותו בזמן הקרוב.
שעמום
הרגש היחידה שהסרט הוציא הוא עצבות , עצבות על כל הדברים האחרים שיכולתי לעשות בזמן שצפיתי בסרט.
להיות מירי רגב
תודות לביקורת המאוד שנונה שלך אהיה מירי רגב ואקבע שהסרט רע בלי לטרוח לראות אותו. אגב, אף מילה על חאווייר בארדם שפעם היה שחקן קולנוע והיום…
סוף סוף עוד אנשים רואים את ארונופסקי במערומיו.
אני חייבת להודות שמעולם לא הבנתי מה ההתלהבות ממנו. כבר ב'רקוויאם לחלום' חשדתי שהוא אוברייטד, אבל 'המעיין' הוא זה ששבר אותי סופית, עם הפומפוזיות, הפאתוס, ובעיקר הניגוד החריף בין הגרנדיוזיות הסגנונית לתוכן הבנאלי והדל. הכל צעק "אני נפלא! אני גאון! אני אמן פילוסוף כה נעלה!", בלי שום תימוכין לכך בסרט עצמו. נשמע שגם הפעם זה המקרה, ואפילו בצורה יותר בוטה.
כמו כן,
אין שום סיבה בעולם שמצדיקה סימן קריאה בשם של סרט.
בכל פעם שמישהו אומר שסימני קריאה בשמות סרטים לא לגיטימיים, ניקול קידמן מתה
(ל"ת)
אלא אם הוא על יאהו!
בהשפעת הפינאלה של "קוד שרוף" ששודר לאחרונה.
מסכים חלקית
רקוויאם לחלום היה טוב מאד בעיניי, ובו-זמנית ממש קשה לצפייה, ואני לא רואה את עצמי צופה בו שוב. אני יכול להבין את הסלידה מ"המעיין", שאכן יש בו משהו פומפוזי ומנופח. אני דווקא חיבבתי, למרות הכל.
אבל מצער אותי שכבר הרבה שמתלוננים עליו לא זוכרים לו את "ברבור שחור", שהוא לדעתי, by far, הסרט הכי טוב שלו. לא הרגשתי שם הרבה חשיבות עצמית, אלא דווקא הזדהות וחמלה עם דמות שנמצאת במכבש לחצים אטומי מכל הצדדים – ואיך שזה משפיע עליה.
אני לגמרי מבין שאפשר להגיד עליו שהוא אוברייטד, ומסכים עם זה חלקית – אבל לא שוכח לו את ברבור שחור. סרט מהמם.
אה, והיה גם את the wrestler, גם הוא מצויין.
(ל"ת)
הסימני קריאה האלה הבלתי נסבלים
כל פעם אני חושב שיש משהו חשוב ואז אני רואה שזה שוב השם המעצבן הזה
אפשר ספוילר בבקשה? לא מתכוונת לראות אבל רוצה לדעת מה קרה שם
(ל"ת)
אם את רוצה לדעת את עלילות הסרט,
ויקי תשמח לספיילר לך.
אמא!לה
די חיבבתי את הסרט ואת המערכה האחרונה וגם את המשל בו, אבל בסך הסרט מצאתי את עצמי די משועמם, שזה חבל. וכן, ארונופסקי הוא הבמאי הכי שחצן / מלא בעצמו בהוליווד כרגע
וואו... זה היה מזעזע
ביקורת מדוייקת בקטע שמדבר על המשל. כאילו, זה בכלל מותר לבן אדם לעשות דבר כזה? לעשות סרט שיהיה משל? כי, כסרט, בסרט אין כלום בעצם, הוא מצליח לזעזע, אבל הוא פשוט לא אמור להיות סרט. שיכתוב מאמר או משהו ארונופסקי. כאילו באמת, מה הקטע? רק תחשבו על כל האנשים שחשבו שהם הולכים לסרט אימה רגיל…
אבל, פאק, זה היה מזעזע. אני לא יודע אם בקטע טוב או רע, אבל אי אפשר להיות אדיש לסרט הזה.
הכי רציתי לשים כאן את ״יונתן״ של יונה וולך
ולומר שבפחות משישים מילים היא הצליחה לנסח בצורה יותר קוהרנטית את מה שארונופסקי לא הצליח לנסח בשעתיים. אבל זה כנראה הדבר הכי יומרני ופלצני שיכולתי לעשות, וביומרנות פלצנית לא נלחמים ביומרנות פלצנית. זה מה שארונופסקי עושה הרי בסרט – מנסה לדבר בגדול על דברים כמו יצירה, בריאה, אדמה, מגדר, והולך לאיבוד באלגוריה לא חכמה במיוחד (שהרובד הגלוי שלה אטום, אבל הרובד הסמוי שלה מרתיח).
על הכישלונות של הסרט כמשל אין לי הרבה מה להוסיף. מבחינתי, הבעיה הייתה שבסרט אין דמויות. יש רעיונות שמגולמים בבני אנוש. זה לא עובד לארונופסקי טוב כמו שזה עבד לפיקסאר, או, כאמור, לאיזופוס – הצב והארנב הם שתי דמויות הרבה יותר מפותחות ומעניינות מלורנס ובארדם בסרט. הסרט נשאר איתי, דרך אגב – יש שם רגעים יפים של קולנוע. ארונופסקי יודע מה הוא עושה (למרות שהפעם בתחום הדרכת השחקנים הוא נופל, שזה חבל, כי ״אמא!״ מאגד בתוכו את צוות השחקנים הכי טוב שהבמאי עבד איתו עד היום) חלק מהזמן. העניין הוא שהוא מוקף בכל כך הרבה ילדים בני 19 שמספרים לו ש״רקוויאם לחלום״ שינה להם את החיים, שהוא לא יכול להתגבר על הצורך לזעזע בכוונה, וריבונו של עולם, יש דרכים חכמות יותר להשפיע על הצופה שלך מאשר להרוג תינוק ולאכול את הגופה שלו. לא סבבה.
כתבת מדויק מאוד.
בתכלס סיכמת בצורה די מקיפה את רוב מה שהיה לי לומר.
פשוט סרט שהוא פספוס אדיר… יש בו צוות שחקנים מצוין, אפקטים ויזואליים מרשימים מאוד ונסיון לדבר על תוכן מורכב והעברת מסרים בכמה רבדים – ובסופו של דבר אף אחד מהדברים האלה לא מבוצע באמת טוב או מאבד את המשמעות שלו מתוך חוסר עניין כללי או חזרתיות מוגזמת מרמת הויז׳ואלס ועד המסרים הכל כך פשטניים שמועברים ב…צעקה עם סימן קריאה בסוף.
אני לא יכול להגיד שבאמת סבלתי בסרט הזה
בעיקר כיוון שקראתי מספיק על הסרט כדי להבין פחות או יותר למה שאני נכנס, וכיוון שאורונופסקי הוא במאי מספיק מוכשר כדי לגרום לכל העסק להיות מותח, אבל מדובר בחתיכת קשקוש.
קודם כל, כמו שאמרו למעלה, מדובר בנמשל לחלוטין, בלי משל הגיוני. זה לא פעם ראשונה שהדמויות של אורונופסקי הופכות מדמויות לייצוג (זה קרה בשלב כלשהו בברבור שחור וברקוויאם לחלום, שניהם סרטים טובים יותר גם אם אובר-רייטד במידה מסויימת), אבל פה זה ככה מהרגע הראשון – אף דיאלוג לא נשמע אמיתי, אף דמות לא נראית אמיתית – זה אמנם מכוון ושקוף לחלוטין, אבל קשה לי לראות את הטיעון שיהפוך את זה למוצדק, בטח שכל העניין הופך אותי כצופה לאדיש לחלוטין. ומצד שני, אם יש כאן משל אז מה המסר? למשל אמור להיות מוסר השכל כלשהו, משהו שניקח איתנו כבני אדם – מה אני אמור לקחת ממשל על כוחות מיסטיים נשגבים, שנראה שהיוצר בכלל לא מאמין בהם?
במבט לאחור, מוזר שאורונופסקי הצליח לביים דמות קולנועית כל כך אמיתית ומרגשת כמו זו של הגיבור של המתאבק. סרט על אדם שכמו דמויות אחרות של אורונופסקי מוכן לחיות בשביל התהילה, אבל לא מפסיק לרגע להיות בנאדם אמיתי, כזה שנעלב כשאומרים לו שהיאבקות היא מזוייפת (כי לחטוף כיסא לראש זה כואב באמת, גם אם זה כתוב בתסריט), וכמעט מצליח לשכנע אותי שהרוק באייטיז היה הכי טוב עד שקורט קוביין בא והרס הכל.
"ומצד שני, אם יש כאן משל אז מה המסר? למשל אמור להיות מוסר השכל כלשהו, משהו שניקח איתנו כבני אדם – מה אני אמור לקחת ממשל על כוחות מיסטיים נשגבים, שנראה שהיוצר בכלל לא מאמין בהם?"
לא כל עיסוק קונספטואלי באלוהים או במיתולוגיה חייב לשרוך אחריו גם אמונה. רוב הזמן, למעשה, מדובר באיך שהתרבות, הציוויליזציה האנושית עצמה, רואה את הדמויות הללו. אלמנט מרכזי של הסרט לדעתי זה טבע מול אלוהים. משחר האנושות הבטנו אל הכוכבים בכמיהה, בעוד שעל האדמה עליה אנחנו דורכים ירקנו והחרבנו. ניסינו לחפש את "הרוח", "הבורא", בו בעת כשאנו בורחים מהטבע האמיתי שלנו..מגוחך להחריד להאמין שלמיתולוגיה יש משמעות אומנתית רק כאשר היא מקורקעת במציאות. מה לקחת מ'האביר האפל', אם כך? אתה מודע לכך שבאטמן וגותהאם לא באמת קיימים?
ולא כל משל חייב לכלול מסר. כמובן, זה קצת פרדוקסלי, אבל לדעתי המשלים הטובים ביותר הם לא אלה שמחזיקים איזו משמעות ברורה, אלא מנסים ליצור תחושות דו-ערכיות. ערעור על היסודות המקובלים.
ההשוואה לבאטמן לא מדוייקת.
באימא! הדמויות הם רק אמצעי בשביל להעביר את המסר של הסרט, ולא בשביל שום דבר אחר. הם לא שם כדי שתתחבר אליהם ושתרצה שהם יצליחו או שתשנא אותם ותרצה שהם ימותו או כדי להצחיק אותך או כדי לרגש. הם שם בשביל המשל, וזהו. בבאטמן לדמויות יש הרבה מעבר למסר שהם מעבירות. הן שם בעיקר כמניעים לעלילה, כי הן חלק מהסיפור של הסרט וגם כי הן מגניבות. ובבאטמן, זה עובד. באימא! לא.
דיסקליימר: ההתחלה של התגובה הזאת נראית כאילו אני נשבע באמא שלי. אני לא.
ועוד דבר
משל יכול להיות עם דברים לא קיימים, או דברים שרחוקים מאיתנו כדי להעביר מסר. למשל, להשתמש במשל על חייזר
שהגיע לבדו לכדור הארץ כדי להביר על התחושה שיש חאיש אנגלי בניו יורק. העיקר שנוכל בתפיסה שלנו להשליך את זה על המציאות. כך שמשל שאלוהים הוא חלק ממנו יכול לעבוד, בין אם אתה מאמין או לא, כל עוד אתה מבין למה משמש אלוהים במשל ואתה יודע מה זה אלוהים כשאתה שומע מישהו מדבר עליו.
באימא! לא הרגשתי שמה שקורה על המסך מייצג את המציאות בשום צורה. הרגשתי כאילו מישהו מעליל עליי עלילות על משהו שלא עשיתי אני, וגם שאר האנושות. וכשהסרט הוא נטו משל וזהו, אם המשל לא עובד כמשל, נשארנו רק עם הסיפור של המשל. אם הסיפור הזה היה מעניין ניחא, אבל באימא! כל מה שיש לנו זה פורנו זוועות. Not a great fan.
הדגמה:
מסופר על שועל אחד שהיה נוהג לשמור את הביצים שלו רחוק מהעין, רחוק מהלב, עד שיבקעו. יום אחד בא תנין שאכל את השועל ומהביצים שלו הוא עשה שקשוקה. לקראת ערב הטיל התנין ביצה, וכשעברו הימים ובקעה הביצה, יצא ממנה שועל שהיה נוהג לשמור את הביצים שלו רחוק מהעין, רחוק מהלב, עד שיבקעו.
Oh, yeah, this whole thing is a circle.
But not a real circle, more like a freaky one.
בקיצור, לא הבנת על מה הסרט
וגם חבריך פה לא הבינו. אבל לגבב מילים כולם יכולים בלי בושה.
מה יהיה?
(ל"ת)
ככל הנראה, גיבוב מילים.
(ל"ת)
גם אם נניח שזה נכון
האם זה שהצופה הממוצע לא מצליח להבין על מה הסרט זה לא אומר משהו על הסרט והיוצר שלו?
האם תפקידו של היוצר הוא לא שהסרט יהיה מובן, ברמה כזו או אחרת?
לאו דווקא ברמה של להבין את העלילה או מה שקורה, אלא ליצור איזשהי חוויה רגשית שהצופה יהנה ממנה, ואם זה לא קורה אז עדיין היוצר הוא זה שלא עשה את העבודה שלו…
זה מאד תלוי בסרט
יש סרטים "קשים" שהם קשים באופן לא הוגן. הציפייה שהצופה יבין את הסרט היא גדולה מידי, ואין שום דבר בסרט שירמוז לכיוון שאליו הוא רוצה שהקהל ילך במחשבות שלו. בד"כ סרטים כאלה יתוארו כסרטים פתוחים לפרשנות, אבל אין באמת פרשנות מסויימת שהסרט מכוון אליה, הוא כמו אמן שזורק פיסות צבע על נייר באופן אקראי ומטיל על הצופה את המשימה לעצב אותן במוח שלו למשהו שמזכיר ציור.
במקרה כזה מדובר באשמת הסרט.
ויש פעמים שהצופה פשוט לא עשה את המאמץ המינימאלי הדרוש כדי להבין את הסרט. פה אנחנו מדברים על סרטים קשים להבנה שסומכים על הקהל שיבינו בעצמם, אבל כאן יש מה להבין. יש אלמנטים בסרט שמכווינים את ההבנה של הצופה למקום מסויים, ובסופו של דבר יש "פתרון" (או סט של כמה פתרונות מוגדרים) לסרט. כשמבקר קולנוע לא מבין סרט, בעיניי חלק מהאחריות היא לקרוא קצת על הסרט ולנסות להבין מה הוא ניסה לעשות ומה היה הסיפור שהוא רצה להעביר ואז לשפוט באופן האובייקטיבי ביותר שאפשר האם זה משהו שהוגן לצפות מצופה להבין או לא.
אני מצד אחד חושב שmother! הוא מהסוג השני, אבל אני גם לא חושב שהבעיה בביקורת הייתה שהמבקר "לא הבין". הוא פשוט לא התחבר למה שהסרט ניסה לעשות, ועם כמה שאני לא מסכים עם זה אני יכול להבין אותו ומאיפה הוא מגיע. לכן אני חושב שהתגובה שאליה אנחנו מגיבים היא לא הוגנת כלפי המבקר.
לעומת זאת, שימו לב לביקורת הזאת, שבאופן מוצהר לא עושה מאמץ מינימאלי כדי להבין מה קורה בסרט שבאופן ברור ומוצהר יש לו התחלה אמצע וסוף. אי אפשר לטעון שהיה כאן מאמץ הוגן מצד הביקורת להבין מה קורה בסרט, עליה ראוי להגיד ש"המבקר לא הבין" ושהיא "גיבוב מילים".
הבו לי עוד גיבובי מילים כאלה!
ביקורת שנונה
ומדוייקת….
ובאמת לא הבנתי מה רצה המשורר (הבמאי) לומר…וגרוע מכך, בסוף הסרט באמת לא היה מאד אכפת לי גם…
אגב, את ברבור שחור מאד אהבתי…יש לו גם יציאות טובות.
אתה כותב "הסרט רוצה שיגידו עליו שהוא חכם" כאילו מדובר בדבר רע, תפל. האמנם הגענו לנקודת זמן בתולדות התרבות ההיפר-קפיטליסטית שבה הגישה הזאת, שדורשת להפוך את הקולנוע ליותר מבידור אלא למסע ויזואלי-אנלוגי מסוים – הרצון הזה נרמס, הופך למנוכר, הוא הופך, וזה המונח שמצמרר אותי יותר מכל: ל"יומרני".
לעשות רק את מה שנעשה כבר. לא לחרוג מעבר למה שמובן וסביר בהחלט. לתקוע חוצץ בין הסאבטקסט אל הטקסט כאילו מדובר בשני דברים נפרדים ולא באלמנטים שאמורים להתנגש זה בזה, להתניע זה את זה. האמנם האמנות כולה חייבת לנוע רק בתוך הספקטרום הצר של עלילות ז'אנר ודמויות סנטימנטליות?
אני לא טוען בהכרח ש'אמא' הוא סרט חכם. או לחילופין, שכל סרט כזה הוא חכם. אבל אני כן חושב שאנו צריכים, לטובתנו ולטובת האידיאלים לאמץ גישה שמברכת תמיד נארטיבים חלופיים. אפילו אם התוצר יותר מדי חייזרי, איטי, מרחיק-לכת..צריך לקבל אותם מיידת בכתף חמה. דרמות לבכות מולם, קומדיות לצחוק איתם, אקשן ומתח לאנדרלנין, ברור, זה תמיד כיף. אבל מדי פעם מגיעה יצירה שמבוססת על רעיון, על קונספט, ופחות על תנועת הכימיקלים של המוח שלנו.
וזה ממש קל לוותר על קונספט. זה ממש קל להגיד שהאנלוגיה תלושה. זה ממש קל לשבת מול 'בייבי דרייבר': סרט שלחלוטין לא מביע שום דבר, שום רעיון, שום איזה אלמנט מעניין שמאתגר לך את המחשבה..ומסתמך על שחקנים חתיכים שירים מגניבים ומרדפים מהירים כדי שתבלע מהר מהר את הפוקפורן שלך…אני מתכוון, אפילו הדיאלוגים שם זה לא יותר מאוסף של מחוות!
זה קשה, לנסות להגיע לעמק השווה עם האמן היומרני, שמנסה בעוז חוצפתו לנסות דברים חדשים. ברור, כרגע אנו מאמצים לחלוטין את קיובריק, את היצ'קוק, וכד'..כי כיום הם נחשבים. היצירתיות שלהם, בדיעבד, הקדימה את זמנה, וזה תמיד בדיעבד, מן הסתם, שאפשר להבחין באמן אשר הקדים את זמנו. אנו שוכחים שחלק מהסרטים שלהם התקבלו באותה צורה פחות או יותר כמו ש'אמא' התקבל.
ואנו לא עוצרים לרגע לחשוב שאולי דארן אורנספקי של היום הוא-הוא סוג של היצ'קוק. ונולאן הוא סוג של קיובריק, ודניס ווילנב סוג של דיוויד לינץ'..כי הם מולנו, הם ממש חיים מולנו, אז היומרות שלהם מנופחות..מי הם בכלל שיעשו דברים כאלה?
Films are subjective – what you like, what you don't like. But the thing for me that is absolutely unifying is the idea that every time I go to the cinema and pay my money and sit down and watch a film go up on-screen, I want to feel that the people who made that film think it's the best movie in the world, that they poured everything into it and they really love it. Whether or not I agree with what they've done, I want that effort there – I want that sincerity. And when you don't feel it, that's the only time I feel like I'm wasting my time at the movies.
– christopher nolan
כן, יש לי בעיה עם סרט שהרצון שלו הוא שנגיד שהוא חכם. לא כי יש לי בעיה עם סרטים שאינם בידוריים. חד משמעית אין לי. אבל סרטים שאינם בידוריים צריכים לשאוף לספר את הסיפור שלהם, לא שאנשים יהללו אותם כגאונים.
אני שופט סרט לפי היומרות שלו. אין מה לעשות, אם סרט רוצה לבוא ולהגיד משהו על החיים שלי ולא להעביר לי שעתיים בסבבה אני אשפוט יותר בסבר פנים יותר חמורות, לא יותר קלילות. זאת גישה, אין ספק, ואני מבין גם את הגישה שלך. אבל בשבילי, אין לי בעיה שאנשים יהיו יותר זהירים לפני שהם יוצאים ביומרות. הרי גם בסרטים בידוריים לחלוטין אפשר למצוא הרבה מאוד אומנות (אם דיברנו על היצ'קוק) ולכן אני לא חייב להיאחז באמנים שלא מבינים מהחיים שלהם (או לפחות, לא מבינים מהחיים שלי) כדי לספק לי אמנות ברמה גבוהה.
אין לי בעיה עם סרטי קונספט. יש לי בעיה עם סרטי קונספט שטחיים, שכל מה שהם רוצים זה, כן, שיהללו את היוצרים שלהם בסופם.
ולגבי הסיפא – ארונוספקי הוא לא היצ'קוק, נולאן הוא לא קובריק ווילנב הוא בטח לא לינץ' (הרבה הרבה יותר מתקשר ממנו). אבל זה לא אומר שאין להם איכויות בפני עצמם – כשיש להם. ולכל אחד יש קבלת פנים שונה (מבחינתי, וילנב נהדר, נולאן מעניין וארונופסקי צריך לחזור לדברים כמו "המתאבק"). לא בגלל שהם לא מתקרבים לרמה שלהם (ניתן לויכוח), אלא בגלל שכל אחד מהם עושה את הדבר שלו, ושיהנה. יש הרבה במאים בימינו שאני מחשיב ברמה של היצ'קוק/קובריק/לינץ'. ארונופסקי הוא פשוט בקלות לא אחד מהם.
"אבל סרטים שאינם בידוריים צריכים לשאוף לספר את הסיפור שלהם, לא שאנשים יהללו אותם כגאונים."
איפה בדיוק נמצא הגבול בשבילך בין 'לספר סיפור' לבין 'היוצר רק רוצה שנגיד שהוא חכם'? כי אני באמת לא מבין את כל הגיאוגרפיה. בכלל כל הסמנטיקה הזאת נראית לי מוזרה. מה זה בכלל להגיד על סרט 'אה, הבימאי שלו פשוט מנסה להראות כמה הוא חכם'…אני מעולם לא הייתי במצב שהייתה לי הרגשה כזאת, לגבי כל סרט שהוא.
ולמה אורנספקי נכנס לקטגוריה הזאת עם 'אמא' ולא קובריק עם 'הניצוץ' שלו? או 'עיניים עצומות לרווחה'? מדובר בסרטים אפילו יותר חידתיים, יותר יומרניים..
"אם סרט רוצה לבוא ולהגיד משהו על החיים שלי ולא להעביר לי שעתיים בסבבה אני אשפוט יותר בסבר פנים יותר חמורות, לא יותר קלילות."
למה? כלומר, אתה כן צריך לשפוט אותו באופן יותר רציני. אך ביותר אגרסיביות? בתקיפות אפילו, נדמה? למה, כי הוא מעז? אתה לא חושב שגישה כזאת קצת סותרת את עצם מהותה של האמנות? וכשאתה מיישם אותה, אתה בעצמך תורם לקונספציה שמרדדת ומרדדת את הקולנוע?
כשעשיתי את ההשוואות לא התכוונתי ממש ליטרלי.
נו, איזה יוצר של המאה ה-21 היית מחשיב כקובריק/היצ'קוק/לינץ'?
הנקודה, שוב, היא לא החידתיות ואפילו לא היומרה
אלא התחושה שהסרט (ובמקרה הזה, גם מסע היח"צ שלו) משאירים אצלי.
זה אכן משהו מעט חמקמק, אני מודה, אבל רק על עצמי ידעתי לספר. אבל אצל קובריק (וגם אצל לינץ', יוצר יותר חידתי משניהם) נדמה שהמטרה היא לא שיר הלל לכמה הוא גאון. למה? אולי כי הגיבורים שלהם הם לא "יוצרים גאונים מתוסכלים" שמקשים לשחרר את התחושה ש- רגע, ארונופסקי הרגע השווה את עצמו עם אלוהים? ברצינות? אולי כי החידתיות של הסרטים הכאלה היא משהו שלא משנה לו אם אתה מבין אותו או לא, ולכן הם לא רצים לספר לחברה בקריצה מה בדיוק הפשר של כל דבר ודבר בסרט שלהם. אולי כי הם יוצקים משהו לסרט שלהם שגורם לכך שגם אם המשל עובר לך מעל הראש, הנמשל הוא מספיק חזק ומעניין ועומד בפני עצמו (בניגוד לדעה שלי ל"אימא!"). אולי כי למרות הכל, יש בהם איזשהי מידת ענווה בסרטים האלה שלארונופסקי פשוט אין.
טוב, אגרסיבי אני מנסה להמעיט להיות אבל בהחלט יש משהו בסרטים כגון "אמא!" שעלולים להוציא ממני את הצדדים האלה כי יש כאן שילוב של: א. יומרה, ב. התנשאות ו-ג. חוסר קבלות לפדות בנושא.
האם אני חושב שאני תורם לרידוד הקולנוע? שוב, אנחנו יוצאים מנקודה שיש כאן "גבוה" ו"נמוך" שזה לא בדיוק איך שאני תופס את הנושא. אני מאוד בעד סרטים שיספרו משהו שהוא אינו גיבורי על, אבל אם הם יכולים לא להרים את האף על כולם – זה יהיה יותר טוב, ויגרום לי לשפוט אותם בהתאם. זה תופס, אגב, בכל ז'אנר שהוא – פשוט בארט-האוס (או סרטים באזור החיוג) זה הרבהה יותר בולט.
הסרט הכי רע שראיתי בחיים שלי פשוט זוועה
(ל"ת)