אני מאוד מחבב את הסמויה ואני ממש לא שונא אותה או משהו, אבל יש בה יותר מדי רגעים (בערך כל העונה השנייה והחמישית) ודמויות (ובראשן מקנולטי) שפשוט לא עובדות ברמה כזאת שזה מוריד את הרמה של הסדרה מרגעי השיא שלה (רגע השיא שלה: האמסטרדם) ומונע ממני לקרוא לה סדרת מופת.
אפשרי בכל זאת שהיא סדרת הדרמה הטובה שהייתה בטלוויזיה (למרות שאני מעדיף את "שובר שורות" עליה*), אבל אם היא כן זה מדגים היטב את החסרון העיקרי של טלוויזיה על פני הקולנוע: כשאתה צריך לעסוק ביצירה למשך חמש שנים ולאורך 60 פרקים (פחות או יותר), הולכות להיות לך נפילות שלא הולכות להיות לך בסרט של שעתיים, גם אם אתה מעסיק את הצוות מאחורי ולפני הקלעים הטובים ביותר שיש (ואני בהחלט מסכים עם הטענה הזאת).
כמו כן, וזה לא קשור לכלום אבל זאת טענה מאוד פופולרית בנוגע ל"סמויה": שונא את "תראה עד פרק X ומשם זה ממש משתפר", ובטח עם X גדול מ3. הזמן שלי יקר, ויש לי מספיק סרטים וסדרות לראות גם בלי לשרוף זמן על סדרה שלא סגורה על עצמה ברמה כזאת שהיא לא מהנה בפרקים הראשונים או (במקרה של הסמויה, למרות שלא בשבילי) שאתה צריך להתרגל לטון הייחודי שלה בשביל ליהנות ממנה באמת. ב"הסמויה" זה באמת מגוחך – אני נהניתי מהפרק הראשון, אבל אשתי שרצתה לתת לזה הזדמנות שנייה שמעה אנשים שאמרו שצריך לחכות עד פרק 6 או 7 עד שהיא תהנה. זה כל כך הדהים אותה הטענה הזאת, שהטענה הגורפת שלה לגבי הסדרה היא שאנשים פשוט ראו ממנה כל כך הרבה שהדיסוננס הקוגניטיבי שלהם התחיל לפעול והם אמרו "ראיתי כבר 6 או 7 פרקים, כדאי לי להתחיל להצדיק את זה לעצמי ולהגיד שזאת הסדרה הכי טובה בעולם" בצורה כזאת או אחרת. ניסיתי לשכנע שלא כך הדבר, אבל היא לא התרשמה מטיעוניי.
* ואת "אימה אמריקאית" על שניהן. ואת "קאובוי ביבופ" ו"פארנויה אייג'נט" על שלושתן. ובעצם אני בכלל יותר אוהב קומדיות מדרמות, אולי אני לא הבן אדם לשאול בנוגע לכל הדבר הזה.
בצחוק כמובן..
זה תלוי טעם אישי, לפחות ברמה מסוימת, אבל אין הרבה מה לעשות: כשאתה עוסק בסדרה ריאליסטית למדי על מציאות לא זוהרת, לוקח זמן לבנות דמויות עם עומק או כאלו שתרצה להתחבר אליהן. כללית, סדרה טובה דומה ברמת ההשקעה שלה לספר. אתה מודע לכך שאתה בעצם לוקח התחייבות ארוכת טווח וכדי להנות בטווח הארוך אני מוכן לדחות סיפוקים מעט, למרות שבמקרה הזה נהניתי כבר מסצינת הפתיחה.
אני ממש מעדיף את הפורמט של סדרות עבור הז'אנר והנושאים הללו, כי למרות נפילות (שאני לא מזהה ככאלו, בצפיות חוזרות גיליתי שאני אוהב את עונה 5), ההזדמנות לתת לדמויות ולקווי עלילה להתפתח ולהבשיל במשך זמן מעניקה נופך ועומק נוסף, גם payoff שפשוט לא ניתן להשיג בשעתיים.
כן, יש דמויות שלא עוברות קשת שלמה מבחינת התפתחות, אך זה כך גם בחיים- יש אנשים שלא מסוגלים להשתנות. היופי בסדרה הזו היא ההמחשה של איך החיים משנים את חלקנו, מכריחים אותנו להתבגר ולהתמודד עם המציאות, בעוד אחרים לא רוצים או מסוגלים לעשות זאת. מזוית שונה זה גם מאבק בין ריאליזם לאידיאליזם.
אני למשל, הפוך ממך כמעט לחלוטין. אני מעריך את שובר שורות, אך התחברתי אליה פחות. למען האמת, כבר חצי שכחתי אותה ולא עלה בי דחף לצפיה חוזרת, בעוד שצפיתי בסמויה במשך השנים 3 פעמים בשלמות. כשאני חושב על קשתות שעברו דמויות בסמויה לעומת שובר שורות, מהראשונה נשארו איתי הרבה יותר. מה שמצחיק הוא שראיתי אותה לראשונה לפני שידעתי על ההייפ, סיימתי את העונה הראשונה ורצתי לספר לכולם על הפנינה שגיליתי, רק כדי לגלות שהתפרצתי לדלת פתוחה, בלשון המעטה.
ויותר "כתיבה רשלנית" ובהרבה מקרים "דמויות בלתי נסבלות לחלוטין". ומכיוון שמצטער, "הסמויה" היא לא דוקומנטרי ולא ריאליסטית כמו שהיא רוצה להיות ויודעת בכיף שלה לעגל פינות שהיא רוצה, להגיד "זה ככה גם במציאות" זה נחמד, אבל לא באמת דבר שלא הייתה ברירה לסדרה אלא לעשות. מקנולטי חרא של דמות, ואם הם היו רוצים למצוא דרך להפוך אותו לנסבל, הם היו עושים אותו נסבל. הבעיה היא שהם שבויים בקלישאה של עצמם של "הוא כזה פרחח אבל משיג תוצאות".
ולכן כתבתי "למדי", אבל התמות בה ריאליסטיות מאוד, כמו גם חלק מהטיפול בנושאים.
ונכון שמקנולטי הוא יותר קטליזטור לעלילה מדמות עמוקה ועגולה, אבל הוא לא הכוכב של הסדרה, לפחות בעיניי, אז הוא לא מוריד משמעותית מנק' השיא המרובות שלה.
סיימתי לצפות בסדרה זה מכבר – ואני מאלו שאכן חושבים שהיא אחת מהגדולות בהיסטוריה.
בדיון המורכב הזה של "מהן הסדרות הטובות בתבל" יש כמה וכמה סדרות שעומדות בעין הסערה. לפעמים זה נובע מכך שהתחלת לראות סדרה אחרי שכבר כולם ראו. הסמויה היא דוגמא לסדרה שבזמן אמת מעטים צפו בה, ורבים השלימו אותה לאחר מכן. כך יוצא שרואים את הסדרה עם עול על כתפיה ומצפים, לאיזה טוויסט בעלילה, או לאיזה פרק ספיציפי שהוא הטוב ביותר ושיגרום לך להבין פתאום "אה, ואוו, זו אכן הסדרה הכי טובה שהייתה אי פעם". בסמויה זה לא כך. אין פרק כזה שפתאום גורם לך להבין את זה. יש תהליך שכצופה אתה עובר ומבין מה רצה היוצר לומר. וכאן אני בוודאי לא מחדש אבל הכוונה היא לכך שהטובים אינם טובים מוחלטים, הרעים אינם רעים מוחלטים, מה חוזקה של המשפחה, המציאות היא איפהשהוא באמצע – ובעיקר להציג את החיים כפי שהם – עם היתרונות והחולשות של כל אחד מאיתנו. עבורי, ההבנה של מה רוצים ממני התרחש איפשהוא בעונה הראשונה. ההכרה באיכותה של הסדרה וההתמכרות לה התרחש איפשהוא בעונה השנייה, כך שלמזלי היו לי כמה עונות שלמות באמת להנות ממנה. ראיתי פרק בערך פעם בשבוע (כמו פעם) – כך שמשכתי את ההנאה ממנה – יותר משנה.
אני לא מכיר עוד סדרה ריאליסטית כמוה . זו גדולתה. גם לי היה קשה בשלב מסויים עם מקנולטי, אבל בסופו של דבר אני בהחלט חושב שזו דמות טובה ומעניינת.
חסרון אחד של הסדרה הוא שאנחנו צריכים להתעלם מהתקדמות הטכנולוגיה שמוצגת בסדרה. בעונה הראשונה אפילו כותבים עדיין עם מכונות כתיבה, ובהמשך מציגים את הטלפונים הסלולרים כשיא הטכנולוגיה. זה קצת משעשע. ברגע שמתעלמים מזה – אפשר לשקוע לתוכה בנחת.
רגעי השיא של הסדרה – חקירת זירת רצח עם מילה אחת, כל העונה השנייה (הנמלים), הפרק האחרון של העונה השלישית או הרביעית (עם הילדים) ובהחלט האמסטרדם.
הסדרה של העשור הקודם
ואולי גם ה-סדרה באופן כללי.
מומלץ בחום רב.
והטריילר לא קשור בעליל, אגב. לסדרה אופי מיוחד משלה שלא עובר בטריילרים..
יצירת מופת
ריאליזם ללא פשרות ודמויות שנשארות איתך גם שנים אחרי הצפיה
דעת נגד: לא יצירת מופת
אני מאוד מחבב את הסמויה ואני ממש לא שונא אותה או משהו, אבל יש בה יותר מדי רגעים (בערך כל העונה השנייה והחמישית) ודמויות (ובראשן מקנולטי) שפשוט לא עובדות ברמה כזאת שזה מוריד את הרמה של הסדרה מרגעי השיא שלה (רגע השיא שלה: האמסטרדם) ומונע ממני לקרוא לה סדרת מופת.
אפשרי בכל זאת שהיא סדרת הדרמה הטובה שהייתה בטלוויזיה (למרות שאני מעדיף את "שובר שורות" עליה*), אבל אם היא כן זה מדגים היטב את החסרון העיקרי של טלוויזיה על פני הקולנוע: כשאתה צריך לעסוק ביצירה למשך חמש שנים ולאורך 60 פרקים (פחות או יותר), הולכות להיות לך נפילות שלא הולכות להיות לך בסרט של שעתיים, גם אם אתה מעסיק את הצוות מאחורי ולפני הקלעים הטובים ביותר שיש (ואני בהחלט מסכים עם הטענה הזאת).
כמו כן, וזה לא קשור לכלום אבל זאת טענה מאוד פופולרית בנוגע ל"סמויה": שונא את "תראה עד פרק X ומשם זה ממש משתפר", ובטח עם X גדול מ3. הזמן שלי יקר, ויש לי מספיק סרטים וסדרות לראות גם בלי לשרוף זמן על סדרה שלא סגורה על עצמה ברמה כזאת שהיא לא מהנה בפרקים הראשונים או (במקרה של הסמויה, למרות שלא בשבילי) שאתה צריך להתרגל לטון הייחודי שלה בשביל ליהנות ממנה באמת. ב"הסמויה" זה באמת מגוחך – אני נהניתי מהפרק הראשון, אבל אשתי שרצתה לתת לזה הזדמנות שנייה שמעה אנשים שאמרו שצריך לחכות עד פרק 6 או 7 עד שהיא תהנה. זה כל כך הדהים אותה הטענה הזאת, שהטענה הגורפת שלה לגבי הסדרה היא שאנשים פשוט ראו ממנה כל כך הרבה שהדיסוננס הקוגניטיבי שלהם התחיל לפעול והם אמרו "ראיתי כבר 6 או 7 פרקים, כדאי לי להתחיל להצדיק את זה לעצמי ולהגיד שזאת הסדרה הכי טובה בעולם" בצורה כזאת או אחרת. ניסיתי לשכנע שלא כך הדבר, אבל היא לא התרשמה מטיעוניי.
* ואת "אימה אמריקאית" על שניהן. ואת "קאובוי ביבופ" ו"פארנויה אייג'נט" על שלושתן. ובעצם אני בכלל יותר אוהב קומדיות מדרמות, אולי אני לא הבן אדם לשאול בנוגע לכל הדבר הזה.
BLASPHEMY!
בצחוק כמובן..
זה תלוי טעם אישי, לפחות ברמה מסוימת, אבל אין הרבה מה לעשות: כשאתה עוסק בסדרה ריאליסטית למדי על מציאות לא זוהרת, לוקח זמן לבנות דמויות עם עומק או כאלו שתרצה להתחבר אליהן. כללית, סדרה טובה דומה ברמת ההשקעה שלה לספר. אתה מודע לכך שאתה בעצם לוקח התחייבות ארוכת טווח וכדי להנות בטווח הארוך אני מוכן לדחות סיפוקים מעט, למרות שבמקרה הזה נהניתי כבר מסצינת הפתיחה.
אני ממש מעדיף את הפורמט של סדרות עבור הז'אנר והנושאים הללו, כי למרות נפילות (שאני לא מזהה ככאלו, בצפיות חוזרות גיליתי שאני אוהב את עונה 5), ההזדמנות לתת לדמויות ולקווי עלילה להתפתח ולהבשיל במשך זמן מעניקה נופך ועומק נוסף, גם payoff שפשוט לא ניתן להשיג בשעתיים.
כן, יש דמויות שלא עוברות קשת שלמה מבחינת התפתחות, אך זה כך גם בחיים- יש אנשים שלא מסוגלים להשתנות. היופי בסדרה הזו היא ההמחשה של איך החיים משנים את חלקנו, מכריחים אותנו להתבגר ולהתמודד עם המציאות, בעוד אחרים לא רוצים או מסוגלים לעשות זאת. מזוית שונה זה גם מאבק בין ריאליזם לאידיאליזם.
אני למשל, הפוך ממך כמעט לחלוטין. אני מעריך את שובר שורות, אך התחברתי אליה פחות. למען האמת, כבר חצי שכחתי אותה ולא עלה בי דחף לצפיה חוזרת, בעוד שצפיתי בסמויה במשך השנים 3 פעמים בשלמות. כשאני חושב על קשתות שעברו דמויות בסמויה לעומת שובר שורות, מהראשונה נשארו איתי הרבה יותר. מה שמצחיק הוא שראיתי אותה לראשונה לפני שידעתי על ההייפ, סיימתי את העונה הראשונה ורצתי לספר לכולם על הפנינה שגיליתי, רק כדי לגלות שהתפרצתי לדלת פתוחה, בלשון המעטה.
זה פחות " גם בחיים אנשים לא משתנים"
ויותר "כתיבה רשלנית" ובהרבה מקרים "דמויות בלתי נסבלות לחלוטין". ומכיוון שמצטער, "הסמויה" היא לא דוקומנטרי ולא ריאליסטית כמו שהיא רוצה להיות ויודעת בכיף שלה לעגל פינות שהיא רוצה, להגיד "זה ככה גם במציאות" זה נחמד, אבל לא באמת דבר שלא הייתה ברירה לסדרה אלא לעשות. מקנולטי חרא של דמות, ואם הם היו רוצים למצוא דרך להפוך אותו לנסבל, הם היו עושים אותו נסבל. הבעיה היא שהם שבויים בקלישאה של עצמם של "הוא כזה פרחח אבל משיג תוצאות".
כמובן, היא לא סדרת דוקו (לא שהן תמיד משקפות את המציאות)
ולכן כתבתי "למדי", אבל התמות בה ריאליסטיות מאוד, כמו גם חלק מהטיפול בנושאים.
ונכון שמקנולטי הוא יותר קטליזטור לעלילה מדמות עמוקה ועגולה, אבל הוא לא הכוכב של הסדרה, לפחות בעיניי, אז הוא לא מוריד משמעותית מנק' השיא המרובות שלה.
אחת הסדרות הטובות ביותר
סיימתי לצפות בסדרה זה מכבר – ואני מאלו שאכן חושבים שהיא אחת מהגדולות בהיסטוריה.
בדיון המורכב הזה של "מהן הסדרות הטובות בתבל" יש כמה וכמה סדרות שעומדות בעין הסערה. לפעמים זה נובע מכך שהתחלת לראות סדרה אחרי שכבר כולם ראו. הסמויה היא דוגמא לסדרה שבזמן אמת מעטים צפו בה, ורבים השלימו אותה לאחר מכן. כך יוצא שרואים את הסדרה עם עול על כתפיה ומצפים, לאיזה טוויסט בעלילה, או לאיזה פרק ספיציפי שהוא הטוב ביותר ושיגרום לך להבין פתאום "אה, ואוו, זו אכן הסדרה הכי טובה שהייתה אי פעם". בסמויה זה לא כך. אין פרק כזה שפתאום גורם לך להבין את זה. יש תהליך שכצופה אתה עובר ומבין מה רצה היוצר לומר. וכאן אני בוודאי לא מחדש אבל הכוונה היא לכך שהטובים אינם טובים מוחלטים, הרעים אינם רעים מוחלטים, מה חוזקה של המשפחה, המציאות היא איפהשהוא באמצע – ובעיקר להציג את החיים כפי שהם – עם היתרונות והחולשות של כל אחד מאיתנו. עבורי, ההבנה של מה רוצים ממני התרחש איפשהוא בעונה הראשונה. ההכרה באיכותה של הסדרה וההתמכרות לה התרחש איפשהוא בעונה השנייה, כך שלמזלי היו לי כמה עונות שלמות באמת להנות ממנה. ראיתי פרק בערך פעם בשבוע (כמו פעם) – כך שמשכתי את ההנאה ממנה – יותר משנה.
אני לא מכיר עוד סדרה ריאליסטית כמוה . זו גדולתה. גם לי היה קשה בשלב מסויים עם מקנולטי, אבל בסופו של דבר אני בהחלט חושב שזו דמות טובה ומעניינת.
חסרון אחד של הסדרה הוא שאנחנו צריכים להתעלם מהתקדמות הטכנולוגיה שמוצגת בסדרה. בעונה הראשונה אפילו כותבים עדיין עם מכונות כתיבה, ובהמשך מציגים את הטלפונים הסלולרים כשיא הטכנולוגיה. זה קצת משעשע. ברגע שמתעלמים מזה – אפשר לשקוע לתוכה בנחת.
רגעי השיא של הסדרה – חקירת זירת רצח עם מילה אחת, כל העונה השנייה (הנמלים), הפרק האחרון של העונה השלישית או הרביעית (עם הילדים) ובהחלט האמסטרדם.