אני מודה שלא ממש ידעתי למה לצפות לפני הסרט אבל זה רק גרם לי לאהוב אותו עוד יותר. הוא מצליח לשלב בין דרמת שכול מרגשת לקומדיית צבא מצחיקה מבלי לגרוע מאף רגש או מלהשאיר טעם רע. עבודת הבימוי ממש טובה, הצילום מרהיב והמשחק של ליאור אשכנזי פשוט עוצמתי. הוא חייב לקבל אופיר על הסרט הזה.
למה בכל פעם שהסרט הזה מוזכר בטלוויזיה ובעיתונים ובסו קולד תקשורת, חייבים להוסיף שמירי רגב חושבת שהוא מעפן?
וזה במדורי תרבות ולא חדשות וכדו. עד עכשיו כל אזכור לזכייה של הסרט בוונציה שראיתי בסו קולד תקשורת הוסיפו שמירי רגב חושבת שהוא מעפן. בעקיפין.
למה לי פוליטיקה עכשיו? למה אי אפשר לדבר רק על הסרט?
אגב, הגברת בכלל לא ראתה את הסרט.
מתנצל מראש אם מישהו יטען שזה לא קשור לקולנוע וזה יוצר מדי פוליטיקה, עדיין לא הובהרו לי הגבולות בעניין הזה.
אבל כשמדברים על סרט ישראלי שזכה בפסטיסל תדברו על הסרט הישראלי שזכה בפסטיבל (מקום שני…) כי זה סיפור גדול בתחומו. אני חושב שצריכים לעשות הפרדה בין ההצלחה של הסרט לאיומים של הגברת. אפשר לדבר על זה, וזה כן חשוב, אבל לא חייבים לדחוף את זה לכל דבר שקשור לסרט ובטח שלא כשהסרט מצליח וזוכה בפסטיבלים וכדו כי זה מציג את הסרט ככזה שבא במטרה לעצבן את הגברת, ולא כסרט נטו.
אם צריך או לא צריך לממן סרטים.
בלי קשר, בהתחשב בעובדה שמממנים סרטים, ראוי לדבר או לפחות הגיוני שידברו על המנגנון של מימון הסרטים.
ולאלדו- זה שילוב.
– התקשורת היום מונעת מקליק בייטס, היריבות של מירי רגב והאומנים האליטיסטים מביאה קוראים לכתבות. קהל היעד רוצה לקרוא על המריבות האלו (למה? לא בטוחה אם זה עבור קהל המצקצקים ועל איזה צד. אני נוטה להסכים שזה קצת חוזר על עצמו). גם את מירי רגב הדברים האלו משרתים, היא הרי מקימה סצינות בין היתר כדי להגיע לעיתונים. סדרי עולם אפשר לשנות גם עם פחות רעש וצלצולים. מניחה שגם את הסרט זה משרת, משום שזה מעלה אותו לכותרות ראשיות יותר. היו כבר סרטים שזכו בפרסים בינלאומיים וקיבלו כתבות צנועות יותר.
– מירי רגב היא שרת התרבות (והספורט) ולכן האופן שבו היא מגיבה לתרבות, ביחוד כשהיא מאיימת לשנות סדרי עולם ע"ס דעות של יוצרים, זה חדשות תרבות רלוונטיות.
ילמד אותך את הא"ב של מפת האינטרסטים בעיתונים בישראל.
ודרך המפה הזו תלמד לא להיות מופתע מכותרות והבלטות של עיתונים מסויימים. אני משערת שהיא לא קיבלה תמונה בכתבה.
*ביקורת תקשורת אפשר למצוע בעין השביעית למשל, היה פעם הבלוג של וולוט אנדרגראונד אבל הוא מושבת כבר שנה או יותר, יש את הטור של אביב הורביץ. יש כל מיני נוספים. מאוד מרתק להבין איזו כותרת, מה הנרטיב, איזו תמונה, כמה תמונות, כמה הבלטות וכו'. למשל, בכותרת שציטטת, גם הסרט לא קיבל ממש יח"צ והטייטל לא מוזכר בכותרת עצמה.
במצב של הקולנוע היום בארץ כמעט ואין סרט בלי תמיכה מהקרנות האלו.
גם סרט גדול כמו "נורמן" מקבל מהן מימון, גם דרמות כמו "פוקסטרוט", גם קומדיות שאמורות להיות נטו כיף ולא בדיוק יצירת מופת כמו "מכתוב", גם סרטי ילדים כמו "מבצע ביצה".
לא מצליח לחשוב על סרט אחד מהשנים האחרונות שלא עבר בקרנות האלו והצליח (ביקורתית, קופתית או קיבל פרסים נחשבים כלשהם).
אני לא יודע אם יש מדינה קטנה אחרת עם שפה שכמעט ולא מדברים אותה מחוץ למדינה שמצליחה לקיים תעשיית קולנוע רצינית בלי התמיכה הזאת, ככה שאין לי בדיוק למי להשוות ולהגיד שאפשר אחרת.
בכל מקרה, נראה שבמצב הנוכחי של התעשייה הישראלית, בלי הקרנות האלו והמימון מהמדינה פשוט רוב הקולנוע הישראלי לא יהיה.
בגלל זה לא נראה לי שהרבה ממהרים להגיד שצריך לסגור את הקרנות האלו ולהפסיק לממן סרטים מטעם המדינה, אפילו שזה מצב לא אידאלי, גם לפני ששאלת ה"האם הסרט בעד המדינה שממנת אותו" עולה.
אני יכול לחשוב על הרבה דברים יותר גרועים שהיא מממנת. במדינה קטנה כמו ישראל כמעט ולא יהיה תרבות וספורט ללא תמיכה ממשלתית, ואני לא חושב שבמדינות דומות המצב שונה בהרבה (לא חקרתי)
אל תשכח שזה גם מייצר הרבה מקומות עבודה
10
יחמור פרסי, שופל, Morin, מישי, לפרקונית, קיו, אפרשזיף, אדם קלין אורון, טל, אני קלאודיוס?
בסה"כ אני יודע שאם אני באמת אנסה להיכנס לתחום המטורף הזה של לעשות סרטים (שהוא גם ככה תוכנית ג' לחיים עבורי) אני ממש לא אחפש עזרה של קרנות – לפחות בהתחלה זה יהיה מכסף פרטי שאני אהיה מוכן להשקיע, ויותר מכך באמצעות מימון המונים, קונספט נפלא שמציג את כל מה שטוב בכלכלה וולנטרית, ליברלית וחופשית. האם זה יעבוד? סהכ הסיכויים נוטים ללא יותר מאשר לכן. אבל וואלה, אם אף אחד לא באמת יביע עניין בסרטים האלה לפני שהם קיימים, יכול להיות שזה מה שצריך להיות. אף בנאדם לא צריך לשלם אפילו גרוש אחד שלא מרצונו כדי להגשים את החלום *שלי*.
נזק קטן לי על שבזבזתי זמן, נזק גדול להסברה הישראלית
קובי פרל
פורסם ספטמבר 14, 2017 ב 16:20
ב'יום הקולנוע הישראלי' בחרתי בו מכל הסרטים בין היתר בגלל העובדה שהוא הרגיז את מירי רגב, ורציתי לדעת על מה כל המהומה.
קודם כל אומר שגם אם הוא לא היה עוסק בצבא הישראלי, אלא למשל בצבא האוגנדי, והייתי יכול להאמין שכך נראה שם הצבא, גם אז לא הייתי ממליץ על הסרט. בעיניי הוא איטי מדי, די משעמם, וקושר בכוח בין אירועים לא קשורים – קצת שואה, קצת קרבות וקצת התעללות בפלסטינים. בכלל ליאור אשכנזי, שזכה לתשבוחות מכל עבר, נכשל בגילום הדמות המאד מורכבת שהכותב ביקש להעביר אל המסך. הייתה צריכה להיות דמות שקטה שסוערת מתחת לפני הקרקע, ויצא שחקן שמנסה לגלם אבל בצורה מאד מוחצנת ולא יודע לשלוט בעוצמת הקול שלו.
ועכשיו לנושא היותר מהותי – הסרט כן עוסק בצבא שלנו, והצבא שלנו, לפחות בזירת המחסומים, מוצג כפי שנראה כנראה הצבא האוגנדי. משתמע מהסרט שאנחנו לא מתאמצים בכלל כדי להקל על חיי הפלשתינים העוברים במחסום, עם המערכות המאד מיושנות שלנו והנהלים הפוגעניים. בשלוש או ארבע ההיתקלויות שמוצגות בסרט בין החיילים לבין האוכלוסייה המקומית, התנהגות הראשונים נעה בין אדישות לסבלם לבין השפלה ומעבר על החוק.
מילא התצוגה הזו הייתה מוגבלת לדרג החיילים הנמוך. אז הייתי אומר שאני לא מכיר באמת את המצב בכלל בסיסי צה"ל, ואולי ישנם מקומות שעוד נוהגים כך. אך בהמשך הסרט יש כסת"ח רציני על תקרית שבה נהרגים פלשתינים. אגב, על-אף היותה טרגית, אופן הפעולה של החיילים במהלכה מוצדק, וסביר שאם הייתה נערכת חקירה בנושא, לא היו נערפים ראשים. ועדיין, מגיע אל הזירה סא"ל, כמדומני, ומרצה לחיילים לא להזכיר את המקרה לעולם. ההשתקה נעשית ברמה כזו שבכלל לא ברור אם מישהו יטרח להודיע למשפחות ההרוגים.
ככל הידוע שלי, בצבא שלי (כן, שלי!) באירוע שבו חיילים פותחים בירי על אוכלוסייה אזרחית, נערכים תחקירים. אמנם מקרה אלאור עזריה לא מייצג, כי הייתה בזירה צלם מקומי ולא היה מנוס מחקירה כשתמונותיו התפרסמו, אבל כן השתמע מכל התנהגות הצבא סביב המשפט, כולל עדויות המפקדים הבכירים, שלא משתיקים התנהגות פסולה ושלצבא יש נהלים מאד ברורים.
אז כן, הסרט הזה משקר לקהל שלו, ועושה המון רע להסברה הישראלית. הוא אמנם מציג מציאות לא פשוטה גם בצד הישראלי, אבל בצורה שהיא כל-כך רחוקה מלהיות מאוזנת, שאני מתקשה להצדיק את החירות האמנותית. אם הבמאי שמוליק מעוז ירצה להמשיך בקו זה של סרטים, אין בעיה מבחינתי, רק בבקשה שישתמש בצבא האוגנדי כשעיר לעזאזל.
כולל שנה וחצי בשטחים עם הרבה מחסומים, מעצרים והיתקלויות-ואם הסרט הוא כמו שאתה מתאר (לא ראיתי) זה פשוט מרושע.
כמו בכל צבא גם בצהל יש מקרים של השפלה ואף התנהגות לא חוקית. אבל בסהכ החינוך הוא חד משמעית לאדיבות והתחשבות ככל הניתן וזה אכן היחס הרגיל. רק פעם אחת נתקלתי באדישות לסבל ורק פעם אחת להתנהגות שעברה על הכללים (לא קיצונית). מתוך מאות ואלפי מקרים.
יותר מזה-חברים ביחידה היו מעורבים בתקרית בה נהרג אזרח. להגיד שלא טייחו את זה זה לשון המעטה: החברים שלי סובלים מזה גם היום, שנים אל תוך האזרחות, מחקירות ומשפט ועינוי דין ופגיעה ממשית בחיים האזרחיים (דווקא במקרה הזה אגב פעלו לפי הכללים 100 אחוז).
שוב-לא ראיתי את הסרט. אבל אם התיאור מדוייק (כלומר הסרט טוען שזו הנורמה) מדובר ביריקה בפרצוף לי ולהרבה חבר'ה שנותנים את הנשמה שלהם. זו חלאתיות מוחלטת.
יצירה איטית. מטלטלת? אולי!רוני בנימיןב-16/09/2017 22:40
יצירה איטית. מטלטלת? אולי!
רוני בנימין
פורסם ספטמבר 16, 2017 ב 22:40
סרט מריר ואיטי. סרט שלא ייצר אצלי, ביקורת אמיתית ומחשבות רבות לאחר צפייתו. הצלחתו לזמן קהל צופים עלתה פי 10, אחרי הישתלחותה הגסה , הרגילה והדלה כנגדו וכנגד יוצריו, של הגב' גרב/רקב – אשר כמובן פסלה אותו מבלי שראתה אותו כלל אישית.
נתחיל בבעיה המרכזית לטעמי – מדובר בקולנוע כ"כ לא אותנטי שכ"כ מנסה להיות חו"לי בצורה פאתטית להחריד ולהגעיל. בנוסף יש נטייה של במאים כל הזמן לדחוף בכוח את "המסר" האמנותי שלהם בסרט. זה כשלעצמו זה לא דבר רע, אבל זה רע מאוד כאשר הדבר בא על חשבון האיכות של הסרט, והסרט כולו הוא אינו אלא כיסוי לאותו "מסר חשוב".
אין פשטות בסרטים. לא יכולים ליצור עבורך סתם סרט טוב שיגרום לך אשכרה סתם להינות מהסרט ולא לחשוב באיזה מוד היה היוצר בשעה שעבד על הסרט ומה לעזאזל הוא רוצה מהחיים שלנו. דוגמא נהדרת היא הסרט אפס ביחסי אנוש. חייב לציין שהוא התחיל באמת נחמד, כי הוא תיאר סיטואציה שאכן מוכר לרובנו (שירות צבאי, חרא מפקדים וכו') ועשה זאת בצורה קלילה, אבל זמן קצר אח"כ הוא התחרבן והתחיל להיות כ"כ "מורכב" ומרוכז בעצמו עד שכבר לא יכולתי לשאת את הפלצנות וכיביתי את הטלוויזיה.
בנוסף יש נטייה מוגזמת להאדיר את הסרטים האלה, בלי שום סיבה מוצדקת. את הסרט "מי מפחד מהזאב הרע" תיארו כיצירת מופת ולאחר שראיתי אותו עם ציפייה להינות, קיבלתי יצירה סוג ז'. את הסרט כלבת לא הפסיקו להלל למרות שהוא העתק של סרטי האימה האמריקאיים, מהסוג הנחות והגרוע ביותר (אלה שמקבלים 10% ביקורות חיוביות ברוטן טומטוז וציון מעליב של 3.1 ב IMDB), רק גרוע פי 100.
לסיום, השחקנים הישראלים הם פשוט גרועים ברובם. אני לא חושב שיש מדינה אחרת בעולם עם ריכוז כ"כ גדול של שחקנים כ"כ גרועים כמו בישראל.
עכשיו קראתי את הביקורת על הסרט, ושמתי לב למשפט הבא:
"אבל מדובר בסרט דרשני שאין לו את הזכות להטיף מוסר ***אם הוא מציג עולם שכל כך מנותק מהמציאות הישראלית. מצד שני, ייתכן שהביקורת הזאת מתמצתת חלק משמעותי מהקולנוע הישראלי***."
מכל המילים שאני יכולה לתאר את אפס ביחסי אנוש "פלצני" או "מורכב".
כאילו זה נכון שהוא מתחיל די פשוט ומציאותי ומהר מאוד מאבד כל קשר אל המציאות, אבל זה חלק מהסרט, אם אתה לא אוהב לא אוהב את הסרט זה לא אומר שהסרט גרוע.
אתה רצית שהסרט נעשה אפל באיזשהו שלב? רצית שהדמויות יהיו יותר סימפטיות? אתה כועס שאין עלילה שנמשכת לכל עורך הסרט? אתה רוצה סרט יותר קליל? כל זה בסדר, אבל זה גם לא אומר שהסרט פלצני כי הוא שונה מהסרטים שאתה רוצה.
וגם אם אתה רוצה סרט פשוט, בלי מסר, סתם להנות מהסרט ולא לחשוב באיזה מוד היה היוצר בשעה שעבד על הסרט ומה לעזאזל הוא רוצה מהחיים שלנו יש מזה גם כן, סתכל סביבך, מבצע ביצה, אני לא מאמין, אני רובוט!, מה כבר יכול לקרות?, פלאפל אטומי, ישמח חתני, שושנה חלוץ מרכזי ואם היית צופה עד הסוף באפס ביחסי אנוש היית מגלה שגם הוא נכנס בקטגוריה הזאתי, אולי אתה לא אוהב את הסרטים האלו אבל אתה לא יכול לעשות את עצמך כאילו הם לא קיימים ושכל הסרטים הישראלים הם פלצנים שרק רוצים להעביר בכוח את המסר האומנותי שלהם.
סרט אקזיסטנציאליסטי שהקשר שלו לישראל הוא מקריקאקארוטוב-22/09/2017 14:49
סרט אקזיסטנציאליסטי שהקשר שלו לישראל הוא מקרי
קאקארוטו
פורסם ספטמבר 22, 2017 ב 14:49
כל ההצגה של הצבא היא סוראליסטית ולא מנסה לשקף את המציאות האובייקטיבית אלא את החוויה. ככה לא נראה מחסום, ככה לא מתנהגים בצה"ל, אבל זה כן הניכור שמרגישים.
לא סרט מושלם, הרבה בעיות אבל כן מומלץ.
עוד סרט יורים ובוכים שמצולם ממש יפה.מישיב-23/09/2017 18:33
עוד סרט יורים ובוכים שמצולם ממש יפה.
מישי
פורסם ספטמבר 23, 2017 ב 18:33
אתחיל מהסוף: אני לא בטוחה שאני מבינה את מירי רגב. כלומר, נכון, הסרט מציג מחסום שעל פניו הוא די מיותר ותקרית שנגמרת מאוד רע, אבל החיילים קיבלו צידוק ואני לא ממש רואה איך הסרט הזה מוציא את דיבתו של צה"ל בצורה איומה כל כך כמו שרגב עשתה ממנו.
הערת ספוילר גדול: הצילום היה מאוד מדוייק ומפוקס על פרטים, וכשהטמינו את הרכב הגופות לא היו בפנים. אז אני מפרשת שיש פה השתקה של הנסיבות אבל לא העלמה של גופות. אולי לא הבנתי נכון, בכל מקרה עצוב לי על עצמי שזה לא משהו שמזעזע אותי.
הסרט, לדעתי, לא משהו.
הצילום הורס, המשחק של ליאור אשכנזי טוב מאוד כתמיד, הפסקול מינימלי ואני חושבת שזה תרם לסרט.
אבל העלילה לא מספיק טובה! שמוליק מעוז אסף את כל קלישאות הגבריות הישראלית ותפר מהן סיפור ב-3 מערכות. לצערי, היו בסרט הזה קלישאה או שתיים יותר מידי, חלקן לפחות שובצו יפה בעלילה, אבל אחרות היו פשוט שם והוכנסו ממש בגסות לתוך התסריט.
אני מסכימה שחבל שלא הוקפדו הפרטים הקטנים עם החיילים (הנשקים פחות קריטיים בעיני, הלוף שירת פואנטה ויזואלית ועלילתית, אבל הסוודרים היו ממש מיותרים). כך או אחרת, האסתטיקה היתה העניין המרכזי עם החיילים והיא היתה עשויה יפייפה. הרי כל אחד יודע שככה לא נראה מחסום, וככה לא נראים מחשבים צבאיים וככה לא נראים חיילים במחסום. זה נראה כאילו הדברים נעשו ממש לשם הצילום והמטפורה ולא כי יש פה אמירה על צה"ל.
לא הצלחתי להבין למה זה הסרט שזכה בפרסי אופיר, אני גם לא מאמינה שהוא יכול לנצח באוסקר.
החייל דחף את הפחית במדידה הראשונה בצריף, הוא גם לא סימן את נקודת ההתחלה.
אין לי כח לבצע את החישוב, בשביל לקצר שניה ביום על מרחק של 4 מיטות עם רווחים בינהן, צריך שהשיפוע יגדל ממש מלא, ברמה שכל בר דעת יבחין.
כשזורקים עליך רימון, יותר הגיוני לתפוס מחסה מאחורי קיר מאשר לירות ואז לרוץ אל הרימון.
איפה לעזעזל ממוקם המחסום הזה? קצין הנפגעים טען שבצפון, אבל איפה בצפון יש מחסומים? נראה שזה בעיקר נועד לא למשוך תשומת לב לעקרון הפוליטי של המקומות שבהם באמת יש מחסומים. ואם אני אשתמש בשפה של הסרט, זו קצת אוננות עצמית- להשתפך על כמה הצבא טוב, רע או חסר משמעות, כשהצבא הוא ישות ללא סביבה בסרט. כל העוברים במחסום מדברים או מבינים עברית, המחסום ממוקם במקום שאין בו מחסומים ואין לעוברים והשבים בו זהות (לא ראו אף שם, רק תמונות מת"ז). האישורים על המסוף מוזנים באנגלית, כאילו שמדובר במעבר גבול.
ולמה לעזעזל אותו "הצפון" נראה כמו מדבר עם גשם ובוץ?
לחיילים אין קליטה בטלפון, לקצין הבכיר שהגיע אחרי האירוע יש קליטה- לא ברור לי איך זה קרה.
אני די בטוחה שאמא של ליאור אשכנזי דיברה בגרמנית, זה לא מסתדר עם "הסבתא הפולניה שלי".
ככה לא נראים אנשים שמעשנים סמים, למעשה, אנשים בדיכאון שמעשנים מריחואנה לא נתקפים בפרצי צחוק והעישון אף עשוי להעצים תחושות של דיכאון.
כבר כמה שנים שלפני שאתה מגיע לתא הקולי של מישהו יש את ההודעה המקדימה לפני שמגיעים לתא הקולי, וכאשר בסרט כל פעם מחדש הדמויות מגיעות ישר לתא הקולי זה היה לי משהו ממש קטן אבל גם איכשהו ממש מציק, בייחוד שאת אותו האפקט היה אפשר לעשות עם הקול האוטומטי של המשיבה האלקטרונית ופשוט חבל שלא ניצלו את זה.
למעשה, בכל מעבר גבול שכן או שלא מוכר ע"י האום ההתנהלות של החיילים היתה מוצדקת (הקטע של להגיב על איום מיידי מצד זר שמנסה לעבור את הגבול).
אני חושבת שהסרט לא עוסק בכלל בצה"ל כצבא שעוסק בלחימה או הגנה, אלא עוסק בצה"ל כגוף שבו מתרחשת החניכה הגברית מילדות לבגרות.
ושכן הייתה כאן מגמה כללית של ביקורת, שלא לומר הכפשה, שחזרה על עצמה בכל סצינה של עוברים במחסום.
כן היה גם את החלק שאת מדברת עליו, במינון מעט נמוך יותר – ואולי חבל שגם כאן הסרט לא טורח לרגע לפתח דמויות, דיאלוגים אמינים, סיטואציות מעוררות הזדהות, משהו. העיקר שאפשר לצלם להקות ציפורים באופן 'אומנותי'. חבל מאוד מבחינתי, כי אני נמצא כמעט בדיוק במצב של החיילים בסרט – ולא סבלתי אותם לרגע.
כי זו טעינה של הסיטואציה, שזה אפילו הגיוני, משום שבסך הכל מדובר על חיילים שמחליטים מי יכול לנסוע בדרך. אבל הזמן שזה לקח הלך גם עם המכשירים המוזרים והמחשב המשונה- זה נראה לי יותר קטע ארטיסטי מאשר אנטי צה"ל.
ואני חושבת על התגובה שלך ועל מה שאני כתבתי, ונראה לי שהמחסום הזה כפי שהוא מתואר בסרט, הוא יותר עניין של זכרון של מחסום מהבחינה הזו. כלומר אם עכשיו אתה יושב ושומר על מחסום, כניראה שזו חוויה אחרת לגמרי. אם עוד 10 שנים תשב ותספר לחברים על חוויות המחסום, יתכן וכל מה שתזכור זה כמה אתה וקומץ חיילים הייתם באמצע שומקום, היו לכם מגורים מבאסים, ואכלתם אוכל צבאי לא טעים. איך שפעם ביותר מידי זמן גם עבר רכב, ואולי שגם היה איזה מתח, מה אם זה רכב של אויב.
אבל הנקודה הזו מחזקת אפילו יותר את מה שכתבתי תחת הספוילר, שכל העיסוק בצבא פה הוא בגדר אוננות עצמית (והשתמשתי בביטוי הזה בגלל השפה של הסרט). הרבה מאוד עיסוק בעצמי ובפנימיות. והזכרון של המחסום הוא הזכרון של אדם בפוזיציה של ליאור אשכנזי (איך שלא קראו לדמות שלו) ולא הזכרון של החיילים שנמצאים עכשיו בשטח.
ומכיוון שהסרט לא אמר את כל זה עד למערכה השלישית שבה מודיעים כמה ליאור אשכנזי נדפק בצבא, אני גם חושבת שזה לא עשוי כל כך טוב. אבל נראה לי שזה הכיוון האלגורי של הבמאי.
וככה פתאום,באמצע הסרט,הפסקול מתרומם לפרק הרביעי של החמישית של מאהלר.חלום הבדידות ושכחת העולם.אחד הקטעים המוזיקליים המדהימים והנערצים עלי ביותר בעולם כולו.
זה לא מקרי.זו בחירה מודעת.כי זה סרט על מציאות אבסורדית,מוטרפת וסיוטית שכל רגע בה מגביר את השקיעה.והבחירות שלנו תמיד ירדפו אותנו בלי לדעת מה היה אילו,ותמיד נמשיך לתהות האם יש להם משמעות,ותמיד נמשיך עם הכאב הזה שלא נותן לנשום וגורם לנו לפקפק בדברים החיוביים שלנו. ולפעמים כל מה שאנחנו רוצים זה איזה מאהלר כזה-איזה משהו שיתן לנו תחושה של מלאכים,שירים אותנו מעל המציאות היומיומית והכואבת,שיסיר מאיתנו את האחריות ויגרום לנו להאמין בעליונות הרוחנית.בכך שיש איזה משהו שמכוון את הכל והשסבל הזה לא לחינם.
אבל בדיוק כמו בסימפוניה,גם כאן בסיום מגיע איזה פיוס.הבנה שאנחנו חייבים לקדש את הדברים הבודדים שכן בשליטתנו.שיש לנו תקווה לאהוב את החיים.ולחגוג את התקווה הזאת.
ומה שכיף זה שכל התחושות האלה מועברות אלינו דרך השפה הקולנועית.יש איזה ניגוד מרתק בין הפריימים המוקפדים והמחושבים להפליא לבין זה שרובם מבטאים איזו אנדרלמוסיה.
והאמת,זה סרט בלתי נסבל.בקטע ממש טוב.מהשניה הראשונה ועד האחרונה הסרט לפת אותי חזק ולא הרפה כמעט מלבד האתנחתות שיש בסוף.הרבה בזכות השחקנים המצוינים.
לא הכל מושלם-הדיאלוגים במערכה השלישית די מסבירים לנו יותר מדי דברים שיכולנו להבין לבד.(וגם לפני כן-"שניה אחת פחות,התעקמנו")והסצינה עם הקצין הדתי היתה די גרועה,במיוחד משפט אחד מסוים ממנה.
אבל אלה פגמים קטנים שנעלמים בתוך סרט מצוין.בקלות הסרט הישראלי הכי טוב שראיתי והסרט הכי טוב שראיתי מ2017.אבל מכיוון שזה בכלל לא קשה לזכות בשני התארים הללו במקרה שלי,פשוט אומר שזה סרט מצוין בפני עצמו.
אבל במחשבה שניה,פשוט תקשיבו לאנשים האחרים שאומרים שזה סרט טוב.לי לא מומלץ כל כך להקשיב.קשה שלא לקנות אותי מיד עם חלום הבדידות ושכחת העולם.
*אני מקווה שזו מגמה.שני סרטי השנה שלי בינתיים-פוקסטרוט ואור ירח-דרשו השוואות מיידיות לסימפוניות.אני לגמרי בעד.
**אני מסמן את התגובה הזו כספוילר ליתר ביטחון,אבל אני לא כזה בטוח שזה נכון.אם לאחראים כאן זו נראית כתגובה נקיה,אפשר להסיר את הסימון
לאלו שפספסתי את יצירת המופת הזו,או מעוניינים/ות לצפות בה שוברתם הדיקטטור-Rב-27/02/2018 12:30
לאלו שפספסתי את יצירת המופת הזו,או מעוניינים/ות לצפות בה שוב
רתם הדיקטטור-R
פורסם פברואר 27, 2018 ב 12:30
הסרט יוקרן ביום ראשון ב20:00 בבית אביחי בירושלים,כולל שיחה על הקולנוע הישראלי ועל ייצוגים חברתיים בו.עולה 20 שקלים.ראיתי שלא נשארו המון כרטיסים.
ניסיתי לקשר ומשום מה זה עושה שגיאה,אז אפשר להזמין כרטיסים באתר של בית אביחי
בלי שום מילה על הדעה שלי על הסרט, אני מעריך שלצופים מחו"ל אין שום דרך לדעת שמה שמוצג בסרט הוא הרבה יותר במובן ארטיסטי מאשר ריאליסטי. הסרט מציג לשונאי ישראל בדיוק את מה שהם רוצים לראות. מה גם שאין שום הצהרה על כך שהאירועים בסרט אינם מושתתים באיזה שהוא אופן – או לוקחים דוגמה – מאירועים שקרו בצה"ל. למעשה, הבעיה הגדולה ביותר היא שהוא מתחיל באירועים שמאוד תואמים את הצבא שלנו ומראים אותו כמו שהוא, ואז חורג מהם לחלוטין בלי להסביר. ככה אדם שלא מזוהה עם הצבא לא יכול לדעת באיזו נימה נאמרים הדברים.
האם זה אומר שהסרט עוכר ישראל וגרוע? לא.
האם זה הגיוני שכולם יקפצו ולא ירצו לממן אותו מטעם המדינה? כן.
האם זה שמירי רגב הייתה צופה בסרט היה גורם לדעה שלה לגבי הסרט להיות מוצדקת יותר? אה, לא, לא ממש. על אף שאני בתקווה גדולה שלאחר שהייתה צופה בו הייתה מתחברת לאנלוגיות ולהמחשותיו העמוקות, ומבינה הכל בעצם.
סרט אדיר
אני מודה שלא ממש ידעתי למה לצפות לפני הסרט אבל זה רק גרם לי לאהוב אותו עוד יותר. הוא מצליח לשלב בין דרמת שכול מרגשת לקומדיית צבא מצחיקה מבלי לגרוע מאף רגש או מלהשאיר טעם רע. עבודת הבימוי ממש טובה, הצילום מרהיב והמשחק של ליאור אשכנזי פשוט עוצמתי. הוא חייב לקבל אופיר על הסרט הזה.
רוצו לראות אותו כשייצא!
מדהים
סרט כבד, מריר ואינטילנטי. מייצר ביקורת אמיתית ומחשבות רבות לאחר צפייתו. מתאים לאנשים שאוהבים לחשוב!
שום איזכור באתר לזכייה של פוקסטרוט בונציה?
לפעמים אני ממש מתגעגע ליומית בראש דף הבית…
סליחה
למה בכל פעם שהסרט הזה מוזכר בטלוויזיה ובעיתונים ובסו קולד תקשורת, חייבים להוסיף שמירי רגב חושבת שהוא מעפן?
וזה במדורי תרבות ולא חדשות וכדו. עד עכשיו כל אזכור לזכייה של הסרט בוונציה שראיתי בסו קולד תקשורת הוסיפו שמירי רגב חושבת שהוא מעפן. בעקיפין.
למה לי פוליטיקה עכשיו? למה אי אפשר לדבר רק על הסרט?
אגב, הגברת בכלל לא ראתה את הסרט.
מתנצל מראש אם מישהו יטען שזה לא קשור לקולנוע וזה יוצר מדי פוליטיקה, עדיין לא הובהרו לי הגבולות בעניין הזה.
אני יודעת שזה בטח מעצבן מבחינת מי שלא אכפת לו מפוליטיקה
אבל אישה בתפקיד כזה שאומרת שהיא לא רוצה לממן סרטים שמציגים את צה"ל או סתם ישראל באור שלילי, אנחנו צריכים לדבר על זה כי זה סיפור די גדול.
דווקא כן אכפת לי מפוליטיקה פה ושם
אבל כשמדברים על סרט ישראלי שזכה בפסטיסל תדברו על הסרט הישראלי שזכה בפסטיבל (מקום שני…) כי זה סיפור גדול בתחומו. אני חושב שצריכים לעשות הפרדה בין ההצלחה של הסרט לאיומים של הגברת. אפשר לדבר על זה, וזה כן חשוב, אבל לא חייבים לדחוף את זה לכל דבר שקשור לסרט ובטח שלא כשהסרט מצליח וזוכה בפסטיבלים וכדו כי זה מציג את הסרט ככזה שבא במטרה לעצבן את הגברת, ולא כסרט נטו.
זה מעצבן…קצת…
לא צריך לממן ממשלתית *אף סרט*. לא פרו ישראלי ולא אנטי ישראלי. זה הכל.
(ל"ת)
לא הבנתי
אתה מתכוון שהממשלה לא מממנת סרטים או שהיא לא צריכה לממן סרטים בכלל?
זה דיון אחר
אם צריך או לא צריך לממן סרטים.
בלי קשר, בהתחשב בעובדה שמממנים סרטים, ראוי לדבר או לפחות הגיוני שידברו על המנגנון של מימון הסרטים.
ולאלדו- זה שילוב.
– התקשורת היום מונעת מקליק בייטס, היריבות של מירי רגב והאומנים האליטיסטים מביאה קוראים לכתבות. קהל היעד רוצה לקרוא על המריבות האלו (למה? לא בטוחה אם זה עבור קהל המצקצקים ועל איזה צד. אני נוטה להסכים שזה קצת חוזר על עצמו). גם את מירי רגב הדברים האלו משרתים, היא הרי מקימה סצינות בין היתר כדי להגיע לעיתונים. סדרי עולם אפשר לשנות גם עם פחות רעש וצלצולים. מניחה שגם את הסרט זה משרת, משום שזה מעלה אותו לכותרות ראשיות יותר. היו כבר סרטים שזכו בפרסים בינלאומיים וקיבלו כתבות צנועות יותר.
– מירי רגב היא שרת התרבות (והספורט) ולכן האופן שבו היא מגיבה לתרבות, ביחוד כשהיא מאיימת לשנות סדרי עולם ע"ס דעות של יוצרים, זה חדשות תרבות רלוונטיות.
-כנראה שזה הסיבה
-מה שאמרתי, שצריך לעשות הפרדה ולא בכל שמדברים על הסרט חייבים וכו וכו
*בעיתונים אין קליקבייט. כנראה שרוצים להוציא את הגברת רע-
"הסרט שהרגיז את הגברת זכה בפסטיבל ונציה" י. אחרונות 2017
טוב, מעקב אחרי אחד מכותבי ביקורת התקשורת
ילמד אותך את הא"ב של מפת האינטרסטים בעיתונים בישראל.
ודרך המפה הזו תלמד לא להיות מופתע מכותרות והבלטות של עיתונים מסויימים. אני משערת שהיא לא קיבלה תמונה בכתבה.
*ביקורת תקשורת אפשר למצוע בעין השביעית למשל, היה פעם הבלוג של וולוט אנדרגראונד אבל הוא מושבת כבר שנה או יותר, יש את הטור של אביב הורביץ. יש כל מיני נוספים. מאוד מרתק להבין איזו כותרת, מה הנרטיב, איזו תמונה, כמה תמונות, כמה הבלטות וכו'. למשל, בכותרת שציטטת, גם הסרט לא קיבל ממש יח"צ והטייטל לא מוזכר בכותרת עצמה.
זה נכון בעיקרון, אבל...
במצב של הקולנוע היום בארץ כמעט ואין סרט בלי תמיכה מהקרנות האלו.
גם סרט גדול כמו "נורמן" מקבל מהן מימון, גם דרמות כמו "פוקסטרוט", גם קומדיות שאמורות להיות נטו כיף ולא בדיוק יצירת מופת כמו "מכתוב", גם סרטי ילדים כמו "מבצע ביצה".
לא מצליח לחשוב על סרט אחד מהשנים האחרונות שלא עבר בקרנות האלו והצליח (ביקורתית, קופתית או קיבל פרסים נחשבים כלשהם).
אני לא יודע אם יש מדינה קטנה אחרת עם שפה שכמעט ולא מדברים אותה מחוץ למדינה שמצליחה לקיים תעשיית קולנוע רצינית בלי התמיכה הזאת, ככה שאין לי בדיוק למי להשוות ולהגיד שאפשר אחרת.
בכל מקרה, נראה שבמצב הנוכחי של התעשייה הישראלית, בלי הקרנות האלו והמימון מהמדינה פשוט רוב הקולנוע הישראלי לא יהיה.
בגלל זה לא נראה לי שהרבה ממהרים להגיד שצריך לסגור את הקרנות האלו ולהפסיק לממן סרטים מטעם המדינה, אפילו שזה מצב לא אידאלי, גם לפני ששאלת ה"האם הסרט בעד המדינה שממנת אותו" עולה.
אם תעשיית הקולנוע שורדת רק תודות לקרנות,
אז אולי לא כזה נורא אם היא תחדול מלהתקיים.
מילא היינו מדברים על מצרך חיוני כלשהו, אבל זה כולה סרטים.
הממשלה מממנת הרבה דברים, על זה גובים מיסים.
אני יכול לחשוב על הרבה דברים יותר גרועים שהיא מממנת. במדינה קטנה כמו ישראל כמעט ולא יהיה תרבות וספורט ללא תמיכה ממשלתית, ואני לא חושב שבמדינות דומות המצב שונה בהרבה (לא חקרתי)
אל תשכח שזה גם מייצר הרבה מקומות עבודה
לעבוד כדי שיהיה לך כסף לשלם מיסים שיממנו לך את מקום העבודה…*סמיילי מהרהר*
מניפולציה קפיטליסטית.. סמיילי משקפיים מרובעים
לא כל המשכורת יורדת במיסים, המיסים מממנים גם חינוך, בריאות, תברואה. ובעולם קצת יותר משופר- אנשים עושים עוד דברים חוץ מלעבוד ולשלם מיסים.
בעקיפין נו...
(ל"ת)
תלוי איזו מטרה אתה רואה בתרבות.
כמובן, יש את העניין התרבותי. אבל למדינה עצמה יש עוד הרבה אינטרסים להעצים ולהעשיר את ההיצע התרבותי שלה.
זו אחת הסיבות שקניה נלחמת מלחמת חורמה בתרבות הניגרית, בסרטים הניגרים, ובסלנג הניגרי.
ובמקרה הזה
אני אשאל אותך אם לדעתך יש לך סיכוי להפיק את המערבון ההוא שכתבת עליו פעם.
אגב, אני לא אומר שאני חולק על דעתך.
קודם כל ירדתי מהעאלק פרוייקט הזה כשגיליתי שקשלס ופפושדו הקדימו אותי.
בסה"כ אני יודע שאם אני באמת אנסה להיכנס לתחום המטורף הזה של לעשות סרטים (שהוא גם ככה תוכנית ג' לחיים עבורי) אני ממש לא אחפש עזרה של קרנות – לפחות בהתחלה זה יהיה מכסף פרטי שאני אהיה מוכן להשקיע, ויותר מכך באמצעות מימון המונים, קונספט נפלא שמציג את כל מה שטוב בכלכלה וולנטרית, ליברלית וחופשית. האם זה יעבוד? סהכ הסיכויים נוטים ללא יותר מאשר לכן. אבל וואלה, אם אף אחד לא באמת יביע עניין בסרטים האלה לפני שהם קיימים, יכול להיות שזה מה שצריך להיות. אף בנאדם לא צריך לשלם אפילו גרוש אחד שלא מרצונו כדי להגשים את החלום *שלי*.
למי שפספס ביום הקולנוע הישראלי
יהיו הקרנות של הסרט בשישי ושבת הקרובים ברוב בתי הקולנוע בארץ.
אז אני כן שירתתי כלוחם,
כולל שנה וחצי בשטחים עם הרבה מחסומים, מעצרים והיתקלויות-ואם הסרט הוא כמו שאתה מתאר (לא ראיתי) זה פשוט מרושע.
כמו בכל צבא גם בצהל יש מקרים של השפלה ואף התנהגות לא חוקית. אבל בסהכ החינוך הוא חד משמעית לאדיבות והתחשבות ככל הניתן וזה אכן היחס הרגיל. רק פעם אחת נתקלתי באדישות לסבל ורק פעם אחת להתנהגות שעברה על הכללים (לא קיצונית). מתוך מאות ואלפי מקרים.
יותר מזה-חברים ביחידה היו מעורבים בתקרית בה נהרג אזרח. להגיד שלא טייחו את זה זה לשון המעטה: החברים שלי סובלים מזה גם היום, שנים אל תוך האזרחות, מחקירות ומשפט ועינוי דין ופגיעה ממשית בחיים האזרחיים (דווקא במקרה הזה אגב פעלו לפי הכללים 100 אחוז).
שוב-לא ראיתי את הסרט. אבל אם התיאור מדוייק (כלומר הסרט טוען שזו הנורמה) מדובר ביריקה בפרצוף לי ולהרבה חבר'ה שנותנים את הנשמה שלהם. זו חלאתיות מוחלטת.
אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל
אני לא יודעת הרבה על הצבא באוגנדה, אני רק יודעת שלשם המדינה שלנו זורקת פליטים כדי לא לטפל בהם. יש סיבה שאתה משתמש בצבא אוגנדה למחאה?
ויש גם את זה.
יצירה איטית. מטלטלת? אולי!
סרט מריר ואיטי. סרט שלא ייצר אצלי, ביקורת אמיתית ומחשבות רבות לאחר צפייתו. הצלחתו לזמן קהל צופים עלתה פי 10, אחרי הישתלחותה הגסה , הרגילה והדלה כנגדו וכנגד יוצריו, של הגב' גרב/רקב – אשר כמובן פסלה אותו מבלי שראתה אותו כלל אישית.
קולנוע ישראלי זה דבר מחורבן
ניסיתי לתת הזדמנויות רבות, אבל זה פשוט רע מידי. באמת שלא יכאב לי אם תעשיית הקולנוע פה תחוסל, כי זה פשוט קולנוע (אם אפשר לקרוא לזה ככה) רע.
מוכן להיות ספציפי?
(ל"ת)
וגם להסביר למה אתה מוציא את העצבים דווקא בהקשר של פוקסטרוט
מה שתרצה
אני פשוט רוצה לשמוע למה
בבקשה
נתחיל בבעיה המרכזית לטעמי – מדובר בקולנוע כ"כ לא אותנטי שכ"כ מנסה להיות חו"לי בצורה פאתטית להחריד ולהגעיל. בנוסף יש נטייה של במאים כל הזמן לדחוף בכוח את "המסר" האמנותי שלהם בסרט. זה כשלעצמו זה לא דבר רע, אבל זה רע מאוד כאשר הדבר בא על חשבון האיכות של הסרט, והסרט כולו הוא אינו אלא כיסוי לאותו "מסר חשוב".
אין פשטות בסרטים. לא יכולים ליצור עבורך סתם סרט טוב שיגרום לך אשכרה סתם להינות מהסרט ולא לחשוב באיזה מוד היה היוצר בשעה שעבד על הסרט ומה לעזאזל הוא רוצה מהחיים שלנו. דוגמא נהדרת היא הסרט אפס ביחסי אנוש. חייב לציין שהוא התחיל באמת נחמד, כי הוא תיאר סיטואציה שאכן מוכר לרובנו (שירות צבאי, חרא מפקדים וכו') ועשה זאת בצורה קלילה, אבל זמן קצר אח"כ הוא התחרבן והתחיל להיות כ"כ "מורכב" ומרוכז בעצמו עד שכבר לא יכולתי לשאת את הפלצנות וכיביתי את הטלוויזיה.
בנוסף יש נטייה מוגזמת להאדיר את הסרטים האלה, בלי שום סיבה מוצדקת. את הסרט "מי מפחד מהזאב הרע" תיארו כיצירת מופת ולאחר שראיתי אותו עם ציפייה להינות, קיבלתי יצירה סוג ז'. את הסרט כלבת לא הפסיקו להלל למרות שהוא העתק של סרטי האימה האמריקאיים, מהסוג הנחות והגרוע ביותר (אלה שמקבלים 10% ביקורות חיוביות ברוטן טומטוז וציון מעליב של 3.1 ב IMDB), רק גרוע פי 100.
לסיום, השחקנים הישראלים הם פשוט גרועים ברובם. אני לא חושב שיש מדינה אחרת בעולם עם ריכוז כ"כ גדול של שחקנים כ"כ גרועים כמו בישראל.
בהמשך לדבריי
עכשיו קראתי את הביקורת על הסרט, ושמתי לב למשפט הבא:
"אבל מדובר בסרט דרשני שאין לו את הזכות להטיף מוסר ***אם הוא מציג עולם שכל כך מנותק מהמציאות הישראלית. מצד שני, ייתכן שהביקורת הזאת מתמצתת חלק משמעותי מהקולנוע הישראלי***."
תמציתי בצורה נפלאה.
אם מותר לי להיות קטנונית
מכל המילים שאני יכולה לתאר את אפס ביחסי אנוש "פלצני" או "מורכב".
כאילו זה נכון שהוא מתחיל די פשוט ומציאותי ומהר מאוד מאבד כל קשר אל המציאות, אבל זה חלק מהסרט, אם אתה לא אוהב לא אוהב את הסרט זה לא אומר שהסרט גרוע.
אתה רצית שהסרט נעשה אפל באיזשהו שלב? רצית שהדמויות יהיו יותר סימפטיות? אתה כועס שאין עלילה שנמשכת לכל עורך הסרט? אתה רוצה סרט יותר קליל? כל זה בסדר, אבל זה גם לא אומר שהסרט פלצני כי הוא שונה מהסרטים שאתה רוצה.
וגם אם אתה רוצה סרט פשוט, בלי מסר, סתם להנות מהסרט ולא לחשוב באיזה מוד היה היוצר בשעה שעבד על הסרט ומה לעזאזל הוא רוצה מהחיים שלנו יש מזה גם כן, סתכל סביבך, מבצע ביצה, אני לא מאמין, אני רובוט!, מה כבר יכול לקרות?, פלאפל אטומי, ישמח חתני, שושנה חלוץ מרכזי ואם היית צופה עד הסוף באפס ביחסי אנוש היית מגלה שגם הוא נכנס בקטגוריה הזאתי, אולי אתה לא אוהב את הסרטים האלו אבל אתה לא יכול לעשות את עצמך כאילו הם לא קיימים ושכל הסרטים הישראלים הם פלצנים שרק רוצים להעביר בכוח את המסר האומנותי שלהם.
סליחה על טעויות ההקלדה
אבל עכשיו זה כבר מאוחר מדי כדי לתקן
סרט אקזיסטנציאליסטי שהקשר שלו לישראל הוא מקרי
כל ההצגה של הצבא היא סוראליסטית ולא מנסה לשקף את המציאות האובייקטיבית אלא את החוויה. ככה לא נראה מחסום, ככה לא מתנהגים בצה"ל, אבל זה כן הניכור שמרגישים.
לא סרט מושלם, הרבה בעיות אבל כן מומלץ.
עוד סרט יורים ובוכים שמצולם ממש יפה.
אתחיל מהסוף: אני לא בטוחה שאני מבינה את מירי רגב. כלומר, נכון, הסרט מציג מחסום שעל פניו הוא די מיותר ותקרית שנגמרת מאוד רע, אבל החיילים קיבלו צידוק ואני לא ממש רואה איך הסרט הזה מוציא את דיבתו של צה"ל בצורה איומה כל כך כמו שרגב עשתה ממנו.
הערת ספוילר גדול: הצילום היה מאוד מדוייק ומפוקס על פרטים, וכשהטמינו את הרכב הגופות לא היו בפנים. אז אני מפרשת שיש פה השתקה של הנסיבות אבל לא העלמה של גופות. אולי לא הבנתי נכון, בכל מקרה עצוב לי על עצמי שזה לא משהו שמזעזע אותי.
הסרט, לדעתי, לא משהו.
הצילום הורס, המשחק של ליאור אשכנזי טוב מאוד כתמיד, הפסקול מינימלי ואני חושבת שזה תרם לסרט.
אבל העלילה לא מספיק טובה! שמוליק מעוז אסף את כל קלישאות הגבריות הישראלית ותפר מהן סיפור ב-3 מערכות. לצערי, היו בסרט הזה קלישאה או שתיים יותר מידי, חלקן לפחות שובצו יפה בעלילה, אבל אחרות היו פשוט שם והוכנסו ממש בגסות לתוך התסריט.
אני מסכימה שחבל שלא הוקפדו הפרטים הקטנים עם החיילים (הנשקים פחות קריטיים בעיני, הלוף שירת פואנטה ויזואלית ועלילתית, אבל הסוודרים היו ממש מיותרים). כך או אחרת, האסתטיקה היתה העניין המרכזי עם החיילים והיא היתה עשויה יפייפה. הרי כל אחד יודע שככה לא נראה מחסום, וככה לא נראים מחשבים צבאיים וככה לא נראים חיילים במחסום. זה נראה כאילו הדברים נעשו ממש לשם הצילום והמטפורה ולא כי יש פה אמירה על צה"ל.
לא הצלחתי להבין למה זה הסרט שזכה בפרסי אופיר, אני גם לא מאמינה שהוא יכול לנצח באוסקר.
אני לא חושבת שהצבא בסרט מרושע
למעשה, בכל מעבר גבול שכן או שלא מוכר ע"י האום ההתנהלות של החיילים היתה מוצדקת (הקטע של להגיב על איום מיידי מצד זר שמנסה לעבור את הגבול).
אני חושבת שהסרט לא עוסק בכלל בצה"ל כצבא שעוסק בלחימה או הגנה, אלא עוסק בצה"ל כגוף שבו מתרחשת החניכה הגברית מילדות לבגרות.
אני הרגשתי שהסרט מאוד דידקטי בנושא הזה
ושכן הייתה כאן מגמה כללית של ביקורת, שלא לומר הכפשה, שחזרה על עצמה בכל סצינה של עוברים במחסום.
כן היה גם את החלק שאת מדברת עליו, במינון מעט נמוך יותר – ואולי חבל שגם כאן הסרט לא טורח לרגע לפתח דמויות, דיאלוגים אמינים, סיטואציות מעוררות הזדהות, משהו. העיקר שאפשר לצלם להקות ציפורים באופן 'אומנותי'. חבל מאוד מבחינתי, כי אני נמצא כמעט בדיוק במצב של החיילים בסרט – ולא סבלתי אותם לרגע.
לא בטוחה, אני חשבתי שזו מתיחה של הסצינות
כי זו טעינה של הסיטואציה, שזה אפילו הגיוני, משום שבסך הכל מדובר על חיילים שמחליטים מי יכול לנסוע בדרך. אבל הזמן שזה לקח הלך גם עם המכשירים המוזרים והמחשב המשונה- זה נראה לי יותר קטע ארטיסטי מאשר אנטי צה"ל.
ואני חושבת על התגובה שלך ועל מה שאני כתבתי, ונראה לי שהמחסום הזה כפי שהוא מתואר בסרט, הוא יותר עניין של זכרון של מחסום מהבחינה הזו. כלומר אם עכשיו אתה יושב ושומר על מחסום, כניראה שזו חוויה אחרת לגמרי. אם עוד 10 שנים תשב ותספר לחברים על חוויות המחסום, יתכן וכל מה שתזכור זה כמה אתה וקומץ חיילים הייתם באמצע שומקום, היו לכם מגורים מבאסים, ואכלתם אוכל צבאי לא טעים. איך שפעם ביותר מידי זמן גם עבר רכב, ואולי שגם היה איזה מתח, מה אם זה רכב של אויב.
אבל הנקודה הזו מחזקת אפילו יותר את מה שכתבתי תחת הספוילר, שכל העיסוק בצבא פה הוא בגדר אוננות עצמית (והשתמשתי בביטוי הזה בגלל השפה של הסרט). הרבה מאוד עיסוק בעצמי ובפנימיות. והזכרון של המחסום הוא הזכרון של אדם בפוזיציה של ליאור אשכנזי (איך שלא קראו לדמות שלו) ולא הזכרון של החיילים שנמצאים עכשיו בשטח.
ומכיוון שהסרט לא אמר את כל זה עד למערכה השלישית שבה מודיעים כמה ליאור אשכנזי נדפק בצבא, אני גם חושבת שזה לא עשוי כל כך טוב. אבל נראה לי שזה הכיוון האלגורי של הבמאי.
גרם לי לשקול מחדש את המנהג שלי
לצפות בסרט ישראלי אחד בלבד כל שנה – עכשיו אני מבין שזה כנראה הרבה יותר מדי.
לאלו שפספסתי את יצירת המופת הזו,או מעוניינים/ות לצפות בה שוב
הסרט יוקרן ביום ראשון ב20:00 בבית אביחי בירושלים,כולל שיחה על הקולנוע הישראלי ועל ייצוגים חברתיים בו.עולה 20 שקלים.ראיתי שלא נשארו המון כרטיסים.
ניסיתי לקשר ומשום מה זה עושה שגיאה,אז אפשר להזמין כרטיסים באתר של בית אביחי
בלי שום מילה על הדעה שלי על הסרט, אני מעריך שלצופים מחו"ל אין שום דרך לדעת שמה שמוצג בסרט הוא הרבה יותר במובן ארטיסטי מאשר ריאליסטי. הסרט מציג לשונאי ישראל בדיוק את מה שהם רוצים לראות. מה גם שאין שום הצהרה על כך שהאירועים בסרט אינם מושתתים באיזה שהוא אופן – או לוקחים דוגמה – מאירועים שקרו בצה"ל. למעשה, הבעיה הגדולה ביותר היא שהוא מתחיל באירועים שמאוד תואמים את הצבא שלנו ומראים אותו כמו שהוא, ואז חורג מהם לחלוטין בלי להסביר. ככה אדם שלא מזוהה עם הצבא לא יכול לדעת באיזו נימה נאמרים הדברים.
האם זה אומר שהסרט עוכר ישראל וגרוע? לא.
האם זה הגיוני שכולם יקפצו ולא ירצו לממן אותו מטעם המדינה? כן.
האם זה שמירי רגב הייתה צופה בסרט היה גורם לדעה שלה לגבי הסרט להיות מוצדקת יותר? אה, לא, לא ממש. על אף שאני בתקווה גדולה שלאחר שהייתה צופה בו הייתה מתחברת לאנלוגיות ולהמחשותיו העמוקות, ומבינה הכל בעצם.