זאת אולי המשיכה שלי לסטטיסטיקות וכאלה, אבל אני ממש מחכה לזה כל שנה.
גבירותי ורבותי, סקר סרט השנה של עין הדג מתחיל שוב, בפעם ה-16! וכרגיל, מתחילים עם מוקדמות! אם אתם כבר מכירים את כל העסק משנים קודמות – אז אין הרבה מה להוסיף, אתם יכולים להתקדם ישר לטופס ההצבעה. אם אתם חדשים פה או צריכים תזכורת – המשיכו לקרוא.
[ ההצבעה נסגרה. תודה לכל המדרגים ]
בטופס תמצאו רשימה ארוכה מאוד של סרטים: אלה כל הסרטים שהופצו מסחרית בבתי הקולנוע בארץ השנה, ועוד מבחר סרטים שלא הוקרנו מסחרית, אלא רק בסינמטקים בפסטיבלים, בהקרנות עין הדג או שלא הוקרנו בכלל, וקיבלו המלצות בכתבת "מה היו הסרטים הכי טובים שלא הוקרנו בארץ השנה?".
את כל הסרטים בטופס אתם יכולים לדרג באופן הכי בסיסי שיש: לא כוכבים, לא אחד עד עשר, אלא פשוט – האם אהבתם, לא אהבתם, או שהיה ככה-ככה. בנוסף, מבין כולם אתם מוזמנים לבחור עד חמישה סרטים שאותם אהבתם יותר מכולם, סרטי השנה שלכם. אין שום חובה לדרג כל סרט וסרט ברשימה. אם אתם רוצים לתת ציון לכל סרט שראיתם – סבבה; אם אתם רוצים לציין רק את הסרטים האהובים עליכם ביותר ולהתעלם מכל היתר – גם זה בסדר.
בנוסף, בקצה הטופס מחכה לכם האפשרות לבחור את "הופעות השנה" שלכם: בחרו את השחקניות או השחקנים שעשו את העבודה הכי טובה, מבחינתכם, בסרט מסוים כלשהו. שימו לב שאתם מצביעים לא לשחקן, אלא להופעתו של שחקן בסרט מסוים אחד. אם אותה שחקנית הרשימה אתכם בשני סרטים שונים, אתם יכולים בהחלט להצביע לשתי ההופעות – אבל תצטרכו לציין אותן כשתי בחירות נפרדות.
אם אתם משתמשים רשומים באתר, אתם יכולים לחזור לסקר שוב ושוב, לשנות, להוסיף, להחסיר או להחליף דירוגים. הסקר ייסגר ביום שישי (30.12) בבוקר, ואם הכל ילך כמתוכנן, באותו היום יתפרסם סקר הגמר: עשרת הסרטים שקיבלו את הציונים הטובים ביותר במוקדמות יעמדו לבחירתכם. שבוע אחר כך – עשרת השחקנים/ות הנבחרים בגמר "הופעת השנה" של 2015.
את ההיסטוריה של הסקרים השנתיים – כל הזוכים, ולינקים לכל סקרי הגמר מ-15 השנים האחרונות – אתם יכולים למצוא כאן.
אז אם אין יותר שאלות: קדימה. טופס ההצבעה כאן. שהסרט הטוב ביותר ינצח.
איפה "מלחמת הכוכבים- הכוח מתעורר"?
זה יצא בישראל בדצמבר 2016 והוא ללא ספק אחד מסרטי השנה שלי…
לא מצאתי אותו ברשימה.
מה?
"מלחמת הכוכבים: הכח מתעורר" יצא בדצמבר 2015 והוא בלי ספק אחד מסרטי 2015.
"רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים" יצא בדצמבר 2016 ונמצא בטופס.
אוח, נכון. יצאתי חסה:)
ראיתי את "הכוח מתעורר" בבית הקולנוע בינואר 2016, אז בראש שלי הוא יצא השנה.
מה עם Whiskey Tango Foxtrot?
הוא יצא השנה, ואני די בטוח שהוא הוקרן בבתי הקלנוע.
הוא לא.
(ל"ת)
וואלה
יש עוד טעם בכלל להגיב בסרטים הכי טובים שלא הוקרנו בארץ? לא היה לי זמן להגיב בסופש. :(
אתה מתכוון שהסקר ייסגר ב30.12 נכון?
(ל"ת)
זאת הכוונה, אם כי ייתכן שזה ישתנה ל-29.12.
(ל"ת)
אוקיי כי כתבת 30.1
החמישיה שלי
היו רק שני סרטים השנה שאנצור לעוד הרבה זמן, והם ״קרול״ ו״המפגש״. ״קרול״ נהדר כי אולי עושים יותר מדי סרטים על אהבה רומנטית, אבל בכלל לא עושים בכלל סרטים כאלה. הכנות שלו היא כה נדירה וכובשת שהיה לי קשה לעמוד בפניו. וכמובן שרוני מארה וקייט בלאנשט הם הזוג הקולנועי של השנה לא יעזור לחסידי ״לה לה לנד״ (שאהבתי מאוד גם).
ל״המפגש״ אני מחזיק אצבעות לעונת הפרסים הקרובה. פשוט נדיר למצוא סרטים כאלה. האחרון בסקלה היה אולי ״ההתחלה״, וזו מחמאה אדירה. דניס וילנב קנה אותי כבר ב״אסירים״, איבד אותי ב״סיקריו״ ואז כבש אותי לגמרי כאן. אם לא היה יוצא סרט חדש לאדגר רייט בשנה הבאה, כנראה שהייתי אומר שסרט ההמשך לבלייד ראנר הוא בראש רשימת הציפייה שלי. וזה מפתיע, כי מי בכלל רצה המשך ל״בלייד ראנר״.
שאר החמישייה: ״לה לה לנד״, ״דרך קלוברפילד 10״, ״המצור אחרי אנשי הבר״.
תצוגות המשחק שהכי אהבתי השנה: בן פוסטר – ״באש ובמים״, ברי לארסון – ״חדר״, ויגו מורטנסן ״קפטן פנטסטיק״.
הרגעים הטלוויזיונים הכי טובים: הפרק השני בעונה החמישית של ״Veep״, הפרק הראשון של ״ליל האירוע״, הפרק האחרון של ״ווסטוורלד״ ויותר מכל, העונה השנייה של "Better Call Saul״ שהייתה לא פחות מיצירת מופת שלא מקבלת את הכבוד הראוי לה בשום מקום.
החמישייה שלי
ללא סדר מסוים:
זוטרופוליס
קובו
לה לה לנד
דרך קלוברפילד 10
חדר
שתי הופעות שהשאירו עליי רושם משמעותי – ברי לארסון בחדר, אמה סטון בלה לה לנד. בטוח שיש אחרות שאני לא זוכרת כרגע, אבל שתי אלו כנראה היו משמעותיות וזכירות יותר עבורי.
רק אחרי שסיימתי לענות על הסקר הבנתי כמה מעט סרטים ראיתי השנה. בצד החיובי כמעט את כל מה שראיתי אהבתי, ברמה כזו או אחרת. שני יוצאי הדופן הבולטים שראיתי וממש לא נהניתי מהם – באטמן נגד סופרמן ויחידת המתאבדים. נראה לי שבזאת אני מסיימת את יחסיי עם היקום הקולנועי של DC.
מקווה ש-2017 תזמן לי יותר סרטים מעוררי ציפייה ועניין מהשנה החולפת, 2016 באמת לא הייתה להיט גדול במבט לאחור.
אז הגעתי לתקופה הזאת בחיים שבה אני לא מסוגל להרכיב חמישייה, כי צבא.
מילא המשמעת, מילא האימונים, מילא הסכנות – אבל איך אתם הזקנים שכבר השתחררו שרדתם ככה בלי סרטים? למדו אותי.
מש"א נכון מדי
(ל"ת)
התחתנו ונולדו לנו ילדים ויציאה לקולנוע הפכה לאירוע
(ל"ת)
נכנסים הרבה לאתר ומפנטזים על השיחרור
אני הכרתי את עין הדג רק מעט לפני הגיוס וראיתי את כל האירועים שלא יכולתי ללכת אליהם כי מה לעשות, גולני..
פאבלט עם המון סרטים אין משהו יותר טוב כרגע
עד מתי מרץ 14
ספר לי על זה
3 פעמים הייתי בקולנוע בשנת 2016. מאז שהקטן נולד: פעם אחת בלבד. (אמא ל2 והגדולה בת 2.5).
דווקא הצבא הוא התקופה הדלה בקולנוע אצלך? אתה מקבל שיעורי בית או משהו?
תלוי באיזה תקופה בצבא
השנתיים הראשונות בצבא היו מאוד דלות (יחסית למה שהתרגלתי) בסרטים
אבל בשנייה שהגעתי לתפקיד שמאפשר… ובכן, לעשות פחות התחלתי לראות הרבה סרטים בכל זמן נתון.
עושים עיניים להורים כדי שיתקצבו?
תאכלס, בתקופת הצבא כל המשכורת שלי מימנה סיגריות, וזה היה כשסיגריות עלו פחות משליש ממחירן היום. לא יודעת איך חיילים יכולים להגיע לקולנוע (כלכלית), אפילו אם הם סחים ולא מעשנים.
ממש לא עניין של כסף, וגם לא של שיעורי בית.
כשהקולנוע הקרוב לביתך הוא במרחק שעה וחצי נסיעה, אז די בעייתי לצאת סרט אפילו אם אתה מגיע הביתה בחמישי בערב (לא שאני מתלונן).
יש אומנם את סינמטק ראש פינה שהוא 20 דקות הליכה ממני, אבל סרטים מגיעים אליו באיחור.
יש בכרמיאל. פרימיום סינמה
ובקרוב גם גלובוס מקס.
או בבית גבריאל.
היום יש לך פלאפונים ואייפאדים וכל מיני מכשירים שתוכל לראות בהם סרטים בשמיר... אההה.. בזמנך הפנוי.
(ל"ת)
האם עוד מישהו נתקל בבעיה הטכנית הבאה ?
כשאני נכנס לטופס ומנסה ללחוץ על שמות של סרטים לא קורה כלום, אבל אני כן יכול ללחוץ על הפרטים והטריילרים של הסרטים
כן
גם לי זה קרה. עדיין לא הצלחתי.
איזה דפדפן/מערכת הפעלה/מכשיר?
(ל"ת)
גוגל כרום
(ל"ת)
ב-windows?
(ל"ת)
דפדפן
אקספלולר ב-windows וספארי באייפון.
קרה לי באייפד
הסתדר כשנכנסתי בכרום ממחשב רגיל.
אוה וול
צר לי, אבל אני לא מבטיח בשום צורה שזה יעבוד באייפדים/טלפונים. אני יודע שזה לא תקין ושככה גולשים היום, אבל כל כך אין לי את המשאבים הדרושים בשביל זה.
אוקיי דווקא לא הצבעתי מפלאפון
אלא ממחשב רגיל, אבל כשניסיתי להצביע ממחשב אחר זה עבד.
בכל מקרה, במחשב המקורי זה עדיין לא עובד, והוא עם ווינדוס, ואשמח אם תבדוק מה קורה שם כדי שאני לא אצטרך לעבור לבתים אחרים כדי לשנות את ההצבעות שלי :)
שנה קלסטרופובית
יאי, אני כל-כך אוהב את התקופה הזאת בשנה. אז ככה:
מתוך הרשימה ראיתי 65 סרטים. ב 2014 זה היה 72 ושנה שעברה 69. לא טוב, לא טוב הדפוס הזה. רשמתי לי כבר משימה לשנה הקרובה – לשפר את המספר הזה.
קודם כמה עגבניות רקובות:
"אקס-מן: אפוקליפסה" – באמת שמדהים אותי שלמרות שסרטי קומיקס קיימים כבר כמה עשורים טובים, עדיין הצליחו לעשות אחד שפשוט עושה טעות אחרי טעות אחרי טעות. אני ברצינות יכול לעבור סצינה סצינה ולהסביר מה לא בסדר בה. סרטים מטומטמים כל-כך לא אמורים להתקיים. מה קרה, בריאן סינגר? אני באמת רוצה לדעת. הרבה זמן לא יצאתי כועס כל-כך מסרט.
"היום השלישי: התחדשות" – אפשר פשוט לקרוא לזה "פייספאלם – הסרט". או "אקספוזיציות – הסרט". שעה אל תוכו ואנשים עדיין מסבירים אחד לשני דברים אקספוזיציונאליים. אפילו ההרס לא מלהיב.
"יחידת המתאבדים" – בערך מה שכתבתי על "אקס-מן", אבל לפחות פה היו תצוגות משחקות טובות. אפילו ג'אי קורטני היה בסדר! אבל כל השאר היה נוראי.
"ספוטלייט" – סיפור מרתק שמוצג בתור כתבת חדשות ארוכה, אפרורית ומשמימה. למה זה היה מועמד לאוסקר, שוב? למה מארק רופאלו היה מועמד לאוסקר?! לא, באמת. עדיין לא הבנתי מה הוא ניסה לעשות בסרט הזה. ולא אכפת לי מה תגידו, הסצינה הזאת היא לחלוטין קומית. מצחיקה אותי כל פעם.
ועכשיו, החמישייה שלי:
"לה לה לנד" – די שפכתי עליו את הלב בביקורת, אז לי עוד הרבה מה להוסיף. מקסים, מופלא, נהדר. הוא מציג בביל הקולנוע בו אני עובד ולפעמים כשיש אותו ומשעמם במשמרת אני פשוט נכנס וצופה. סרט שאחרי שנה גרועה למדי החזיר את התחושה הטובה, והחזיר אותה ביג-טיים. צריכים יותר סרטים כאלה בעולם.
"דרך קלוברפילד 10" – עוד לפני הפרק המעולה שלו ב"מראה שחורה", הסרט הזה הפך את דן טרכטנברג למישהו שלא הכרתי למישהו שאני ממש רוצה לראות את הפרוייקט הבא שלו. סרט שמראה באופן נהדר איך להשתמש בלוקיישן מוגבל ועם קאסט נפלא. ובניגוד להרבה אנשים, בכלל לא הייתה לי בעיה עם הסוף. אהבתי את כולו.
"חדר" – אפשר להגיד עליו בערך אותו דבר. ברי לארסון וג'ייקוב טרמבליי בהופעות אדירות, ומדהים לראות איך לני אברמסון מצליח להשאר בתוך חדר אחד בלי שזה ירגיש רפטטיבי או משעמם לרגע.
"שמונת השנואים" – שוב פעם קאסט משובח בתוך חלל קטן? אני מרגיש כאן איזה דפוס. סרט שבהחלט לא היה מזיק לערוך ולחתוך אותו קצת, אבל כשהוא טוב, הוא ממש טוב. קצת גורם לי להתבאס שטרנטינו מתכנן רק עוד שני סרטים (לפחות כרגע).
"לא לנשום" – נו, מה?! נשבע שאני לא עושה את זה בכוונה. זו פשוט כנראה השנה של סרטים שמתרחשים בלוקיישנים מוגבלים. אבל הפעם הקרדיט פחות שייך לקאסט (לא שהוא רע) ויותר לבימוי והצילום (במיוחד הכאילו-וואן-שוט בהתחלה שסוקר את הבית). בתקופה שבה לצערנו יותר ויותר סרטי אימה סובלים מהסתמכות יתרה על ג'אמפ סקיירס מעצבנים, טוב שיש סרטים כאלה שמראים איך עושים את זה כמו שצריך.
הופעות:
ברי לארסון, "חדר" – אחת מזכיות האוסקר הכי מוצדקות שאני זוכר. ואחלה פיצוי על ההתעלמות של האקדמיה ממנה ב"טווח קצר 12". שחקנית שפשוט מדהימה אותי כל פעם מחדש.
ג'ון גודמן, "דרך קלוברפילד 10" – הווארד הוא אולי הדמות הכי מפחידה שנראתה השנה על המסך. והפרנויה וחוסר המודעות שהוא מפגין לפעמים רק הוסיפו.
וולטון גוגינס, "שמונת השנואים" – למרות שהוא מוקף בלא מעט שחקנים מוכשרים ויותר מוכרים שגם עושים עבודה מעולה, מבחינתי הוא לגמרי גנב את ההצגה בסרט. (אגב, בטופס ההצבעה רשום "וולטר")
החמישיה שלי
זוטרופוליס , חדר , המפגש , קובו , קפטן אמריקה
הופעות : איזבל הופר -היא
איימי אדמס – המפגש
ברי לארסון – חדר
זה קל
זוטופיה, קובו, המפגש, דדפול ולה לה לנד הם חמשת סרטי השנה שלי.
אמה סטון הופעת השנה בלה לה לנד.
מעניין לראות בדיעבד
שהסרט היחיד שסימנתי כ"לא אהבתי"* הוא גם זה שסימנתי בשנה שעברה כ"הכי מצפה לראות" – 'האיש שנולד מחדש'.
*זה לא שאני כזה צופה קל, אני אפילו קצת ביקורתי מדי, זה פשוט שראיתי השנה ממש מעט סרטים. צבא.
רשימת הופעות של נשים להתחשב בהן לקראת מילוי הטופס
לא שאני מאמין שצריך את זה השנה אבל מסורת היא מסורת, אז אם אתם נתקעים בלי מישהי ברשימת ההופעה השנתית, למה שלא תנסו כל אחת מההופעות הבאות:
ג'סיקה צ'סטיין, מיס סלואן
איזבל הופר, היא
סירשה רונאן, ברוקלין
איימי אדאמס, המפגש
שרלוט רמפלינג, 45 שנים
ג'ניפר ג'ייסון לי, אנומליסה
ג'ניפר ג'ייסון לי, שמונת השנואים
גל גדות, באטמן נגד סופרמן
מרי אליזבת' וינסטד, דרך קלוברפילד 10
ברי לארסון, חדר
מורן רוזנבלט, חתונה מנייר
אמה סטון, לה לה לנד
נועה קולר, לעבור את הקיר
רובה בלאל עספור, סופת חול
מריל סטריפ, פלורנס פוסטר ג'נקינס
קייט בלנשט, קרול
רוני מארה, קרול
סמנתה מונטגומרי, פרינסס שואו
קייט מקינון, מכסחות השדים
לזלי ג'ונס, מכסחות השדים
טילדה סווינטון, יחי הקיסר!
ואם אתם סתם מחפשים הופעות שאולי חמקו לכם מתחת לראדר:
פול דאנו, איש האולר
ראיין גוסלינג, בלשים בע"מ
רייף פיינס, יחי הקיסר!
קייסי אפלק, מנצ'סטר ליד הים
לוקס הדג'ס, מנצ'סטר ליד הים
סמואל ל. ג'קסון, שמונת השנואים
טום בנט, אהבה וידידות
ג'ף ברידג'ס, באש ובמים
בן פוסטר, באש ובמים
אני רוצה למחות באופן רשמי
על כך שאין השלמה אוטומטית של שמו של אלדן ארנרייך (נניח. אינדיאנה ג'ונס הבא, נו), מ'יחי הקיסר!', שבעיני נתן את אחת ההופעות הנפלאות לא רק של השנה אלא של כמה השנים האחרונות – ממש breakout performance.
כנ"ל על ג'ייקוב טרמבלי
(ל"ת)
תוקן, שניהם.
(ל"ת)
תודג!
(ל"ת)
סליחה, אז רד פיש -
צריך להצביע שוב, אם פשוט כתבתי את שמו ידנית, או שזה נקלט גם כך?
לא, זה נקלט בכל מקרה
ההשלמה האוטומטית רק עוזרת למנוע את המצב שבו ריאן/רייאן/ראיין ריינולדס מקבל קולות כאילו היה חמישה אנשים שונים ששמו של כל אחד מהם מאוית קצת אחרת. ההצבעות נרשמות גם אם לא השתמשת בה.
מצוין, תודה!
(ל"ת)
אלדן ארנרייך הוא האן סולו הבא
אינדיאנה ג׳ונס הבא, למיטב ידיעתי, הוא עדיין האריסון פורד.
![!(-;!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif" alt="" width="" height="" />)
נכון! כמה מביך!
(מעט, אבל עדיין יותר מדי.) תודה על התיקון (:
נראה שיש פערים בין הרשימה בעברית לרשימה באנגלית
לפחות "יחי הקיסר!" נמצא ברשימה בעברית אבל לא באנגלית.
זה מוזר מאוד. אני אשתדל לבדוק.
מה שכן, יש כמה סרטים ישראליים שאין להם שמות לועזיים ולכן לא יופיעו בתצוגה הלועזית.
נו מה עם ההימורים המסורתיים, משעמם לי
(ל"ת)
הימור לעשירייה
חדר
קפטן אמריקה
דדפול
קובו
לה לה לנד
זוטרופוליס
באש ובמים
איש האולר
דרך קלוברפילד
מלחמת הכוכבים
עשירייה זה קשה. אפשר להמר שלה לה לנד יזכה ולצאת בזול?
טוב, בוא ננסה:
הבטוח בפנים:
לה לה לנד
דדפול
זוטרופוליס
האני-די-משוכנע שבפנים:
המפגש
קובו ושני המיתרים
דרך קלוברפילד 10
הכבר-לא-בטוח-כל-כך:
איש האולר
באש ובמים
האין-לי-מושג-על-מה-אני-מדבר:
ד"ר סטריינג'
הבבקשה-בבקשה-בבקשה-הייתי-ילד-טוב-השנה:
מכונת הכסף
5 אלטרנטיבות להוציא בעת פאשלה:
חדר
שמונת השנואים
האיש שנולד מחדש
מנצ'סטר ליד הים
רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים
ויותר קשה - הופעות
ראיין ריינולדס – דדפול
אמה סטון – לה לה לנד
ברי לארסון – חדר
ג'ייקוב טרמבלי – חדר
ג'ון גודמן – דרך קלוברפילד 10
קייסי אפלק – מנצ'סטר ליד הים
ג'ף ברידג'ס – באש ובמים
דניאל רדקליף – איש האולר
מישהו משמונת השנואים (גוגינס או ג'ייסון לי, כנראה)
ליאונרדו דיקפריו – האיש שנולד מחדש
הפתעות אפשריות:
איזבל הופר, היא
פול דאנו, איש האולר
סמואל ג'קסון, שמונת השנואים
איימי אדאמס, המפגש
אלדן ארנרייך, יחי הקיסר!
ועוד יותר קשה - חלק מהעשירייה של שנה הבאה
לוגאן
מלחמת הכוכבים 8
דנקרק
בייבי דרייבר
קינגסמן 2
בלייד ראנר 2049
(ועוד 4 מקומות שאני שומר להפתעות שקשה לחזות שנה מראש, בלי דרך לדעת מה יהיה לוח ההפצה הישראלי, בהן:
סרט ישראלי כלשהו
הפצה מפתיעה של סרט כי ככה הדברים עובדים
סרט כלשהו מפסטיבל סאנדנס
אחד מהסרטים החדשים של האחים מקדונה
הימור נועז:
"דנקרק" לא יהיה בעשירייה שנה הבאה.
Yeah, I said it.
שיט, אנומליסה
אמממ… גם הוא שם איפשהו. במקום סטריינג'?
לא מצליח להצביע לא מהמחשב ולא מהפלאפון
(ל"ת)
אייפון? מק?
נראה לי שהטופס הזה לא אוהב ספארי.
LG ומחשב נייד hp
2016 הייתה שנה טובה
כל פעם שמישהו טוען ש2016 הייתה שנה קולנועית גרועה, אני לא בטוח איפה להגיב.
מאיפה אני מתחיל? מאיש האולר? מהיא? מפופסטאר? מבלשים בע"מ? מהמשרתת? וזה בלי לדבר על כל הסרטים המרתקים של תחילת השנה שטהרנים מחשיבים אותם של 2015, או כל שאר הסרטים שלא יצאו השנה ולא זכו למספיק חשיפה או כל הסרטים שאנשים מאוד אוהבים ואני עוד לא ראיתי או שפשוט לא התלהבתי מהם.
אבל אולי זה בגלל פשוט שהשנה שלי הייתה שונה קצת.
השנה זאת השנה שהעדיפות הקולנועית שלי זזה בין להיות במירוץ מתמיד לעקוב אחרי סרטי השנה ללהשלים קלאסיקות. זה מנהג מומלץ, אגב – במקום לחשוש שאתה רואה סרט תרבות שיישכח בדברי הימים אתה משלים סרטים שהסבירות שיהיו נהדרים גדולה יותר כי הזמן זכר אותם ולכל הפחות אתה משלים חור תרבותי.
וגם השנה שהתחלתי לחשוש האם העובדה שאני צופה בכל הסרטים האלה עם הבת שלי יוצר עליה רושם בלתי הפיך (לאחרונה נצפתה צופה בשקיקה ב"שיקגו" ו"סיפור הפרברים". מצד שני, גם ב"פפה פיג")
ובנוסף, זאת השנה שבה התגובות המבולבלות שלי הפכו לביקורות מבולבלות מעט פחות, ועל זה תודה רבה לדורון.
בקיצור, 2016 הייתה שנה שלצד כל הדברים הרעים שהתרחשו בה, היה בה הרבה טוב. מהעבר, מההווה, מהעתיד.
וגם השנה, אני התחבטתי עם החמישייה עד הרגעים האחרונים, ושלחתי את הטופס עוד לפני ההשלמות האחרונות ,כולי מהסס שאצא דביל כאשר אגלה ששכחתי לשים יצירת מופת רגע אחרי שהמועד עדכון טופס עבר לו.
השנה ביטאה חזרה למוטב של שני במאים נהדרים שהפציצו עם סרטים שאומנם מוגדרים כ"קשים לצפייה" אבל אישית לא יכולתי להוריד מהם את המבט. תודה לכם, פול ורהובן ופארק צ'אן ווק על היא ועל המשרתת.
השנה גם החביאה בתוכה שניים מהסרטים הטובים שגרמו לרבים ולטובים להגיד ש"בסך הכל זה בסדר" בעוד שאני המשכתי להתעקש שמדובר בשתי יצירות מופת. האנטי-דרמה של ברוקלין הייתה דיוקן יפהפה של לבטים נפשיים עם הופעה כובשת של סירשה רונאן, והכילה בתוכה כל כך הרבה רגש עם כל כך מעט דרמה. לעומתה, ציפורי חול היה מלא בדרמה והתרחשויות מלוות בטון ציני למכביר, אבל בעיני הציבור הוא היה בסך הכל עוד סרט ישראלי בין רבים שלא הצליח עם הקהל אבל האחד שהכי שבר לי את הלב לראות אותו מתנפץ על החוף בלי להשאיר זכר.
וסרט השנה שלי? מכונת הכסף היה הסרט שהכי גרם לי לנבור בתוכו. קראתי את התסריט לפני שראיתי את הסרט, קראתי את הספר אחרי שראיתי את הסרט ומדובר בעיניי בלא פחות מיצירת מופת. סרט שמלא באנסמבל שחקנים שתומכים אחד בשני בלי לחלוק את המסך, הסרט שבישר את השנה הטובה ביותר של ראיין גוסלינג בקולנוע עד כה, סרט עם קצב פאנצ'ים בלתי סביר, עם כעס נבואי מעורר יראה ועם צורך קיומי. לא היה אף סרט הכרחי יותר ממנו ב2015, וכנראה לא יהיה סרט הכרחי ממנו ב2017 אחרי שהשווקים יקרסו.
עוד ראויים לציון: איש האולר היה פנטזיה מהפנטת על כוחו של… הדמיון? החברות? ההזיות שמתרחשות לך בזמן שאתה לא אוכל או שותה? לא משנה. סרט נהדר.
פופסטאר: אל תפסיקו לא להפסיק שמתהדר בתואר הקומדיה-נטו הטובה של הסקר הזה
מנצ'סטר ליד הים ביסס את מעמדו של לונרגן כאחד מהיוצרים הגדולים של הקולנוע האמריקאי, אם הוא רק יזיז את התחת יותר מפעם בעשור לעשות סרט.
כולם רוצים את זה!! היה הפיצוי של לינקלייטר על השעמום של בויהוד, בתוספת שיר ראפ אחרי הכתוביות כדובדבן על הקצפת.
ובלשים בע"מ היה סרט שבו ראיין גוסלינג נתן את ההופעה הטובה של חייו, ומפה שאר הדברים משתפרים.
הופעות השנה:
אני אנצל את הבמה להתלונן: רק 3? מה?? איך? איך מישהו יכול לבחור רק 3? איך הסתדרנו ככה? איך אני מצליח לעשות את זה כל שנה? למה צריך לבחור? אי אפשר להכריז שהשנה הייתה אחת השנים הטובות בכל הנוגע להופעות ולסגור עניין??
בכל מקרה!
ראיין גוסלינג בבלשים בע"מ, אבל בעצם תבחרו כל הופעה שלו השנה ואני אהיה שמח. אחרי שנים של התעללות בנו על ידי בהייה מתמשכת, גוסלינג כאילו יצא מהקומה המשחקית שלו בשלושה הופעות קומיות שגורמות לו לעבוד ולהזיז את התחת שלו בשנה אחת וכולנו הרווחנו. בפשטות, הצרחה השותקת שלו לנוכח הגילוי ליד העץ. עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם.
איזבל הופר בהיא אני נוטה לנסות לחלק את השלל בין ההופעות והסרטים, אבל קשה להתעלם מהעובדה שפשוט מדובר בהופעה הטובה של השנה (כאשר אנחנו לא הכנסו את רייף פיינס מ"גלים גבוהים"). הופר מצליחה לקחת את אחד התפקידים המסובכים ביותר שנכתבו עבור נשים בשנים האחרונות ולגרום לו לעבוד בכל רמה ורמה. עם הומור יבש, רגש עצור ומתפרץ וחיוך ממזרי – "היא" תמיד תהיה איזבל הופר בשבילי.
סמואל ל. ג'קסון בשמונת השנואים – ג'קסון הוא הסיבה שאני מוכן עוד לסלוח לטרנטינו על השטויות שהוא מתעסק בהם בשנים האחרונות. וגם בשמונת השנואים, מדובר בהופעה הכי טובה בסרט שמצליחה לא להשיג אפילו מועמדות בעוד שהופעה אחרת מגיעה לאוסקרים, בלי שום סיבה מוצדקת למדי.
ועוד ראויים לציון, שההשמטה של כל אחד מהם כאבה לי פיזית ואותו כאב היה נמנע אם היה חמש מקומות:
פול דאנו, איש האולר שנתן את הופעת חייו וגרם לי להתלבט בינו ובין גוסלינג זמן רב.
ג'סיקה צ'סטיין, מיס סלואן – כששחקנית ראשית מרימה סרט מ"בסדר" ל"טוב מאוד", מדובר בהופעה לדורות.
וזהו. לא מוכן לשמוע יותר על 2016 שנה גרועה קולנועית ולא שום דבר.
מסורת היא מסורת
בשנים האחרונות אני נוהג לתת גם פרסים לשאר הסרטים שראיתי, והשנה קצת זנחתי את זה עד שהתפנה לי זמן. זה אמנם אחרי סגירת הסקר, אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם. אז פרט לחמישייה למעלה ושלושת ההופעות, והסרטים שצוינו כאן, להלן שאר הסרטים שראיתי השנה והתארים הנכונים להם:
פרס ה"אני לא מאמין איזה מטומטם אני שפספסתי אותו לפני הסקר ולא יכלתי להצביע ליצירת המופת הזאת כוסאמק" – הדיבוק
הפרס לשחקן הטוב ביותר בתפקיד קטנטן וחסר תגמול – טום בנט, אהבה וידידות
גאווה ישראלית על כך שגם בארץ אפשר ליצור זוועתוני אימה גנריים מעפנים ממש – ג'רוזלם
הפלוץ המרגש ביותר – איש האולר
הסרט שמשתפר בצורה הניכרת ביותר אם אחת מדמיינים שאחת מהדמויות היא בובת מין – אנומליסה
ציון מיוחד לשילוב המירבי של כל האלמנטים של מערבונים בדרום טקסס – באש ובמים
צו מניעה לג'ניפר לורנס לתפקידים בשבילם היא קטנה באיזה שני עשורים, ובכך שהיא משתתפת בהם פוגמת בסרט – ג'וי
הסרט הגרוע ביותר של השנה שמשעשע אותי מאוד – המכשפה
המשפט הגרוע של השנה – "הדבר הכי מדהים היה… לפגוש אותך" ,המפגש
ציטוט השנה מסרט אחר בכלל – " צואה כרגע נהייתה מוחשית", המצוד אחר אנשי הבר
סרט המשפחה הטוב של השנה – חברי הדרקון אליוט
סרט האנימציה הטוב של השנה – קובו ושני המיתרים
פרס מיוחד לסרט שאת שמו אני לא יכול להגיד בלי טון מיוחד כאילו אני מודיע לאישתי שאני בוגד בה עם אחיה שהיא חשבה שמת בתאונת דרכים – חולייטה
הסרט הכיפי ביותר של השנה – טרולים
תעודה מיוחדת לעצמי של "אמרתי לכם!" לעצמי שהזהיר מפני הסרט עוד מהטריילר הראשון – יחידת המתאבדים
הפרס לשיפור הכי ניכר מהסרט הקודם, כאשר עדיין נשארים בסך הכל באזור "בסדר" – לעבור את הקיר
הסרט שהכי היה צריך להיות כתבת באזפיד של 10 דקות, אבל במקום זה היה איכשהו סרט של 80 דקות, כאשר במקרה הטוב יש לו חומר ל40 מהם – מדוגדג
"תמשיך לעשות מה שאתה עושה, ג'ון קארני" – מועדון שנות ה80
הסרט שאותו אני לא יכול לשפוט כי לא ראיתי את כולו טכנית, אבל אם הייתי רואה את כולו מהתחלה ועד הסוף כנראה הייתי ממש שונא אותו – מכסחות השדים
הסצנה שוברת הלב של השנה – קייסי אפלק בתחנת משטרה, מנצ'סטר ליד הים
הסרט הגרוע של השנה – מסיבת נקניקיות
הסיום הטוב של השנה – סאלי
אות הצטיינות לסרט ישראלי בלי אף יהודי אחד – סופת חול
בזבוז הקאסט המוכשר מדי של השנה- סטר טרק אל האינסוף
השירים הגרועים ביותר שפעם היו טובים- ספר הג'ונגל
השירה הנפלאה/נוראית ביותר – מריל סטריפ, פלורנס פוסטר ג'נקינס
סצנת הדבורים הטוב ביותר – פופסטאר: אל תפסיקו לא להפסיק
דמות הקומיק ריליף הטובה ביותר, שלא שימשה שום פואנטה במהלך הסרט ואני כל כך אסיר תודה על כך – התרנגול, מואנה (בנוסף, באמת היו צריכים להביא את אלן טיודק בשביל שידובב אותו?)
הסרט עם פיצול האישיות המתסכל ביותר- סרט טוויסטים בינוני, סרט מחקר דמות מדהים ,מיס סלואן
פרס מיוחד ל"איך עשיתם את זה?" – העובדה שבמחזמר מקורי השיר הכי טוב שמופיע בו הוא "Take On Me", לה לה לנד
סצנת השנה (מתוך סרט שהוא לא סרט השנה) – ניתוח-אוויר, שבוע ויום
שנה ראשונה כסינמפיל על מדים
ורק השנה הבנתי כמה שזה גלגל הצלה בשבילי – מסעות אלונקה שלמים שאלתי את עצמי מה, בין "מקס הזועם" ל"חדר" היה הייצוג הנשי הכי מעצים של השנה, למשל. כשטרנטינו יצא מאולם 1 בסינמטק ירושלים רצתי אחריו והספקתי לצעוק לו "Sir, sir!"', וכשהסתובב, אמרתי לו "I just wanted you to know that throughout my basic training I only thought about Beatrix coming o\ut of the coffin". כמובן שלא יכולתי להיות כל סופ"ש – אפילו לא כל חודש – בקולנוע, אבל התמזל מזלי ולאורך רוב השנה היו סרטים די בלאי. השוס האמיתי היה בשבועיים האחרונים, במהלכם תפסתי כוננות באוגדת עזה וערכתי מרתון סרטים שכמוהו לא חוויתי עד עכשיו, עם שנים עשר סרטים, ורובו הוקדש למיטב הבציר של 2016 שפספסתי. מסתמן שעד הסקר הפספוס העיקרי שבאמת מצער אותי הוא "מואנה". ולאורך אותו המרתון הייתי עסוק בסיכומים.
ראיתי, בסופו של דבר, שלושים ושבעה סרטים שיכולים להיספר כסרטי 2016. שניים מהם ראיתי לפני שיצאו בארץ, ב-2015 ("חדר" ו"ספוטלייט". לאחד הגיע פרס הסרט הטוב ביותר ולשני לא הגיע להיות מועמד. אל תגידו להם מי זה מי). 20 מהם ראיתי בקולנוע. ארבעה מהם ישראלים (ושלושה מהם מצוינים). 15 מהם, במובהק, עם אישה בתפקיד הראשי, ו-16 עם גבר. שישה מהם עם ייצוג שווה לשני המינים (זה במידה ואנחנו מתייחסים למייג'ור מרקווז ודייזי דומרגו כאל שתי הדמויות הראשיות של "שמונת השנואים"). יצאתי באמצע רק מסרט אחד – "סבא בהפרעה" ("שמע, טל, הסרט הזה מחורבן. אנחנו נשארים עד שזאק אפרון מוריד חולצה כמו שהבטיחו בטריילר וחתכנו למקדונלדס". כמה דקות אחר כך הוא רקד את המקרנה בחוטיני שעליו מולבש טרול. הכל טוב). באחד, שראיתי בבית, הייתי בטלפון רוב הזמן ("יחי הקיסר". יחד עם זאת, ב"No Dames" לא יכולתי להוריד את עיני מהמסך. צ'אנינג טאטום הוא מתנה שלא מפסיקה לתת, והוא רוקד אדיר). בעוד אחד ("המפגש") נרדמתי, ואני מאשים את ההקרנה המאוחרת רק חלקית. לחלוטין, האוברייטד של השנה.
עוד בכוננות ישבתי וכתבתי רשימה מורחבת של הופעות השנה שלי. הגעתי למשהו כמו 12 תצוגות משחק, ככה שלסנן 80 אחוז מהן היה די אכזרי, מה שגרם לשלישייה שלי בסוף להיות די אקראית. Honorable mentions: מילה קוניס, "אמהות רעות", דניאל רדקליף, "איש האולר", ג'ון גודמן ומרי אליזבת ווינסטד, "דרך קלוברפילד 10", ג'ייקוב טרמבליי וברי לארסון, "חדר", ג'ניפר ג'ייסון לי וסמואל ל. ג'קסון, "שמונת השנואים" (וגם "שי-ראק"), סאלי פילד, "שלום קוראים לי דוריס", אוברי פלאזה, "מייק ודייב צריכים דייט" (הופעה קומית מושלמת בעיני) וזאק אפרון, "שכנים 2". לבסוף הצטמצמתי לשלוש תצוגות משחק נשיות. אחת בערבית, אחת בצרפתית, ואחת באנגלית:
1. רובא בלאל-עספור, סופת חול – חייל יהודי והומו בן 20 יושב ורואה אישה בדואית בת 47 שמתמודדת עם כניסת אשתו החדשה של בעלה לחייה, יושב ומצליח להבין את כל מה שעובר עליה. יושב ומבין שבסרט על ילדה צעירה ויפה שמורדת במוסכמות החברה הבדואית בה היא גדלה, הגיבורה הפמיניסטית והמעצימה והשווה של הסרט היא האמא השמרנית-או-שמא שלה. כמה שזה קשה לעורר הזדהות עם כשאת מגלמת דמות שמעיפה כאפה לבת שלה על החמש הדקות הראשונות של הסרט. פאקינג מלכה. מסוג ההופעות ששוות לבדן 35 שקל.
2. איזבל הופר, היא – מישל היא לא דיווה נקמנית כמו הכלה, ולא אקשן בייב כמו ריפלי, והיא עדיין מעצימה בדיוק כמוהן. היא מאופקת, ויותר מזה – אני לא יכול לחשוב על שחקנית אחרת שיכלה לגלם אותה. גדולה מהחיים.
3. מריל סטריפ, פלורנס פוסטר ג'נקינס – את אחות שלי מריל אני מעריץ בעיקר בגלל גוף העבודה, ופחות בגלל הופעות בודדות. עם יד על הלב, אבל, אני מעדיף אותה קלילה – פחות סופי, יותר ג'וליה צ'יילד. פלורנס היא דמות שבידי כל שחקנית אחרת הייתה יכולה להיות גרוטסקית ונלעגת, אבל סטריפ הופכת אותה למעוררת הערצה כמעט. סצנות השירה שלה הן בכלל פלא בפני עצמו, בעיקר כשמתחשבים בעובדה שסטריפ היא זמרת די מצוינת (לפי הביוגרפיה שלה, "Her Again", היא הייתה אחת המועמדות המובילות לתפקיד אוויטה בברודווי. לא מצאתי לכך עוד סימוכין, אבל ידוע שבגרסה הקולנועית של שנות התשעים זה התנקז אליה מול מדונה. ואני מת על מדונה, אבל פספסנו את מריל במה שהוא כנראה אחד מתפקידי הדיווה הטובים ביותר אי פעם).
החמישייה:
5. היא
4. דרך קלוברפילד 10
3. חדר – עדיין, אחד הסרטים הכי טובים של השנה. מאוד מזכיר לי את "נעלמת", לפעמים – ספר שאותו עיבדה לתסריט הסופרת המקורית, בעל מבנה של שני חלקים, שמספר סיפור של גבר ואישה. במקרה אחד מדובר בבעל ורעייתו, במקרה השני בילד ואימו. שניהם נורא מפחידים. ובשניהם הסרט נחצה בסיקוונס דגול פשוט. "נעלמת" היה הסרט האהוב עלי לשנת 2014 (בדיעבד), ו"חדר" האהוב עלי משנת 2015. היכללותו בסקר של השנה נוטעת אותו מבחינתי במקום השני.
2. איש האולר – לא ראיתי כזה סרט אי פעם. פשוט וכך. והוא היה סרט השנה שלי עד שראיתי את מה שידעתי שנה שלמה שיהיה סרט השנה שלי:
1. לה לה לנד – אין תחרות. באמת. כאילו, יש, אני מניח, וייתכן שהשוק ואליו יירד מתישהו, אבל הסרט הזה נוצר בשבילי. כנראה שלא הסרט הכי טוב שיצא בעשר השנים האחרונות, אבל אני מאמין שהוא הקסום ביותר.
רגע רגע
מה טרנטינו ענה? למה להשאיר אותנו במתח?
כן, כנראה שהייתי צריך להרחיב יותר
"ספרות זולה" בסינמטק ירושלים היה הצפייה הכי טובה שהייתה לי בסרט הזה עד כה, בעיקר כי שורה מלפני ישב טרנטינו עצמו, וזה היה מגניב מכל סיבות הפאנבוי שאני יכול לחשוב עליהן. באמת. התרגשתי כמו ילדה קטנה ואני אפילו לא מתבייש קצת בזה. כשצעקתי לו "סר סר סר" (בדר"כ המבטא שלי ממש סבבה, אבל כשאני פועל אמוציונלית בשפה אחרת לוגיסטיקות של מבטא הן הדבר האחרון שמעניין אותי) הוא הסתובב, אמר "Yeah?", אמרתי את שעל ליבי והודיתי לו על מה שנתן לי לאורך השנים, והוא אמר "Thanks", והלך. אני זוכר שהוא גם הוסיף וי באצבעות, אבל יכול להיות שהדמיון שלי הוסיף את זה.
העניין הוא שבסופו של דבר זה גם היה ביקור בעל תוכן – השיחה לפני הייתה די מאירת עיניים. הסיפור של ליהוקו של כריסטוף וולץ היה די נהדר ("הייתי קרוב לויתור על הסרט כי לא הייתי מוכן לצלם אותו בלי השחקן המושלם ללנדה. אחרי האודישן שלו הייתי מוכן לרדת לו באותו הרגע"), והוא אמר משהו די מעניין, על היחס שלו לסאבטקסט ("אני לא צריך לחשוב על זה בזמן שאני כותב. כשאתה רואה עץ אתה יודע שהשורשים כבר שם"). ושוב – הוא היה שם. עם כל הביקורת שיש לי עליו עכשיו, אחרי פחות או יותר עשור, הוא עדיין אחד הקולנוענים שהכי חשובים לי, ברמה האישית, בעולם. ואת הסרט שכשהייתי בן 12 נלחמתי מול אמא שלי מלחמות חורמה על הזכות לראות אותו, ראיתי כעבור שמונה שנים, כשאותה אמא כיסא לידי, עם קוונטין פאקינג טרנטינו שורה מלפני. וזה היה כביר.
בחירות 2016
ראיתי השנה 21 סרטים חדשים בלבד. זה קצת מעציב אותי, כי היו הרבה סרטים שרציתי לראות ולא יצא. את רוב הסרטים שראיתי דווקא די אהבתי, אז אולי זה לטובה. אגב, בשנה הזו חל מהפך אצלי מבחינת הופעות השנה, שלדעתי שייכות השנה בעיקר לנשים. אז גם זה חיובי. וחוץ מזה- האמת שהייתה שנת קולנוע בינונית למדי, עם כמה יוצאים מהכלל.
נתחיל מהחמישייה:
5. המפגש– פה התלבטתי מאוד בין זה לבין פלורנס פוסטר ג'נקינס לבין מכונת הכסף. מכונת הכסף כנראה היה נכנס לחמישייה שנה שעברה, אבל איכשהו האפקט קצת ירד עם חלוף הזמן. אני עדיין חושבת שהוא סרט מעולה. פלורנס היה סרט קטן ומקסים, שנשאר איתי לא מעט. אבל המפגש – הטרי מביניהם, ניצח. לא יודעת להסביר את זה, אבל הסרט הזה פשוט נגע בי.
4. אנומליסה – זה עקרונית סרט מצויר (סטופ-מושן), בלי צעקות, בלי פרדי קרוגר, בלי דם או רוחות רפאים, אבל עדיין הייתי מסווגת אותו כסרט אימה. מר צ'רלי קאופמן מציב מראה מול החיים האפורים והמשעממים של כולנו. מה זו הצלחה, מה זו אהבה, מה זה משפחה. וזה מפחיד. וזה הזוי. וזה מעורר אי-נוחות ותעוקה. וזו יצירת מופת.
3. דדפול – זה לא סרט "איכות" ומבחינה טכנית אני לא בטוחה שהמקום הזה מגיע לו, אבל בשנה שבה כל סרטי המארוול/DC די איכזבו אותי והרגישו כמו מוצר ממוחזר – הגיע משהו שונה, חצוף, בועט, עם שחקן מוכשר אחד שהצליח להוביל את העלילה הבנאלית לרמה של סרט סבבה לגמרי. מוכרחה לציין שגם השיווק של הסרט היה אחד הדברים היותר מוצלחים שראיתי בשנים האחרונות.
2. זוטרופוליס – עד לא מזמן הייתי בטוחה שזה יהיה המקום הראשון. זה פשוט סרט נפלא. וחכם. ומצחיק. ובאמת שיש לי רק מחמאות. כשאני ממליצה עליו לאנשים הם מרימים גבה, כי קצת קשה לקחת ברצינות סרט שקהל היעד שלו זה ילדים,אבל באמת שהיה בו כל מה שצריך, לא משנה מה הגיל שלך.
1. לה לה לנד – אני שונאת שאומרים את זה, אבל באמת שעבורי הסרט היה פשוט מושלם. מרגע שהתחיל פשוט נשאבתי לתוכו עם עיניים מזוגגות ולא יכולתי להסיט את העיניים לרגע. התרגשתי ושמחתי והוקסמתי ונשברתי ונזכרתי בחוויות שלי והתרפקתי על נוסטלגיה שעוד תהיה ואולי כזו שבחיים לא ארגיש. כמה עוצמתי הסרט הזה. מהסוג שבא לך לחבק את הבמאי בסוף ולהגיד לו תודה.
הפתעת השנה (אם אין קטגוריה כזו אז המצאתי עכשיו):
1. גרימסבי – כן כן, אני לא מאמינה שנהניתי מאוד מסרט של סשה ברון כהן. שיש בו בדיחות מתחת לגובה הדשא. אני כמעט מתביישת אפילו לכתוב את זה אבל פשוט לא הפסקתי לצחוק. סרט נמוך, וולגארי, אבל בניגוד לרצוני ולשיקול דעתי – אהבתי.
2. גל גדות – סרט שבמרכזו עומדים שני גיבורי על מוכרים שמגלמים אותם שני שחקנים מעולים + איימי אדמס שקשה להתווכח על יכולת המשחק המדהימה שלה, ומכל הסרט המקושקש הזה עם הקאסט המבטיח, דווקא בחורה ישראלית אחת זהרה מעל כולם, ובואו נדבר בכנות, הייתה הדבר היחיד המעניין בסרט הזה. והיא משלנו. באמת שהופתעתי. יש כבוד.
הסרטים הפחות מוצלחים של השנה לטעמי (מאלו שראיתי):
1. שבעת המופלאים – סרט שיצאתי ממנו בטראומה נוראית מכמות היריות שהיו בו. פשוט סרט חסר טעם שרק רציתי שכבר יסתיים. אם למישהו פה יצא להיות ברכבת הרים בניגוד לרצונו, אז ככה בדיוק הרגשתי כל הסרט.
2. סטאר וורס : רוג אחת – סרט חסר טעם נוסף. ממוסחר בטירוף. בלי שום נשמה.
3. אהבה וידידות – כל כך היללו את הסרט הזה בכל מקום. לא מובן לי למה. ואני עוד חובבת של ג'יין אוסטין…
4. סטאר טרק אל האינסוף – ראו סעיף 2, למעט סצינה אחת, שעשתה לי נעים בלב ובאוזן.
הופעות השנה:
1. אמה סטון "לה לה לנד" – גילוי נאות: אף פעם לא חיבבתי אותה. אבל מה שהיא עשתה פה ראוי לאוסקר ולכל תשבוחות שיש.
2. מריל סטריפ "פלורנס פוסטר ג'נקינס" – הכשרון של האישה הזו לא מפסיק להפתיע אותי.
3. ג'ונה היל "כלבי מלחמה" – איכשהו הסרט הזה והתפקיד של ג'ונה קצת נפל מתחת לרדאר בכל הסיכומים והביקורות…וחבל. לדעתי הוא היה מבריק.
הופעות בולטות נוספות –
מכונת הכסף – סטיב קארל וכריסטיאן בייל (איך סטיב קארל לא היה מועמד לאוסקר נפלא מבינתי).
יחידת המתאבדים – מרגו רובי + וויל סמית'. אני חייבת לציין שהכימיה בין השניים האלה הצליחו להנעים עליי את הסרט, למרות כל המגרעות שלו. מרגו רובי הייתה מושלמת באופן מטריד לתפקיד.
בלשים בע"מ – ריאן גוסלינג והילדה שמשחקת את הבת שלו שאין לי מושג איך קוראים לה אבל צפוי לה עתיד מבטיח.
שנה מוזרה וחמישיה מוזרה איתה
אני לא מצליחה לזכור סרטים שראיתי, אני יודעת שהייתי בקולנוע יותר מהסרטים שסימנתי, ניסיתי להזכר לפי השמות אז אפילו סימנתי כל מיני לא ראיתיים ברשימה (בד"כ אני לא טורחת כי הם הרוב).
כל הסרטים שציפיתי להם אכזבו, היחיד שאהבתי מבין המצפוים הוא ג'אנקשן 48, והוא לא בחמישיה.
ופתאום, מול רשימת הסרטים, שניים מההתחלה (או הסוף של הקודמת) דחקו סרטים חדשים יותר שחשבתי שיכנסו והבחירה שלי בכלל יצאה מאוד רגשית.
אז החמישיה המשונה שלי: קובו, חדר, זואוטרופוליס, סופרג'יסטיות, חיים משוגעים.
משום מה מרגיש כאילו עבר נצח מאז שסופרג'יסטיות יצא, בכלל לא חשבתי שזה סרט שנכלל בשנה הזו. לא חשבתי שהוא יתברג בתוך החמישיה שלי אי פעם וכניראה שאם היה נכנס לסקר חודש אחרי הצפיה לא היה מדורג ככה אצלי. אבל איכשהו ברטרוספקטיבה, הסרט הזה ממש ליווה אותי מחשבתית ובשיחות.
חדר וקובו היו בחירה קלה.
זואוטרופוליס עובר אצלי תהליך הפוך מסופרג'יסטיות, ככל שעובר זמן אני פחות מתלהבת ממנו וחושבת עליו. אפילו לשניה שקלתי להחליף אותו בחיים הסודיים של חיות המחמד, שלא היה מופתי אבל הצליח לתפוס משהו מאוד מאוד מדוייק ביחסי אני וחיות מחמד והשאיר אחריו הרבה מאוד תחושות חמימות בלב שמחזיקות גם כל כך הרבה זמן אחרי הצפיה.
חיים משוגעים זה סרט שאצטרך לראות שוב כדי להחליט שהיה הגיוני להכניס אותו לרשימה הזו, הוא עמד מול המפגש. אבל המפגש, שהיה סרט מצויין, היה גם מלא ליקויים רעיוניים כשנכנסים איתו לפרטים. הוא היה סרט מאוד שכלי (ומקום 6 ברשימה שלי). חיים משוגעים היה רגע שובה לב מול המסך הגדול, אז הרגש פה ניצח.
לא ממש הצלחתי לחשוב על משחק השנה, הזכרתי את ברי לארסון בחדר, תאכלס לילד הגיע גם אבל התעצלתי לחפש את השם שלו. גם רובה- בלאל-עספור דפקה תצוגת משחק מהממת. קצת התעצלתי לחפש את שמות 2 השחקניות בחיים משוגעים, לשתיהן ממש הגיע, בעיקר לברוני (נדמה לי, זו שמשחקת את העשירה).
איזה כיף! אחד האירועים האהובים עליי בשנה!
יאללה, מתחילים לדרג…
וואו, היתה לי שנה ממש גרועה
ראיתי ממש מעט סרטים השנה. אף אחד מהם לא נכנס לחמישיה שלי.
אני יודע שהכל יחסי ושהייתי יכול לבחור משהו, אבל אף סרט לא היה ראוי מבחינתי לסופרלטיב הזה.
באסה.
אדי רדמיין.
מוזר בעיני שאף אחד כאן לא מזכיר את ההופעה של רדמיין בנערה הדנית, ואת הסרט עצמו. סרט לא מושלם אבל מופתי כך או כך, עם הופעה מדהימה של רדמיין. כמו שאני חושב שציינתי בדף הסרט בזמנו, אני חושב שזה הסרט היחיד שראיתי אי פעם שנותיר דממה מוחלטת באולם כשנגמר. בהחלט הופעת השנה שלי, ואני חושב שגם סרט השנה שלי.
אני מסכים הבעיה של סרט לדעתי מבחינת האתר זה כרגיל זמן היציאה שלו, אנשים שכחו והוא גם ככה היה קטן.
הבעיה עם אדי רדמיין...
זה שכל פעם שיש לו משחק מופתי באיזה סרט אז הוא גם מאזן את זה עם משחק הזוי בסרט אחר.
בשנה עם הסרט על סטיבן הוקינג הוא עשה את עלייתה של ג'ופיטר. יש מצב שהיה צריך לשלול לו את האוסקר על מה שהוא עשה שם.
והשנה – המשחק ההזוי בחיות הפלא. שאגב, חיבבתי מאוד, אבל בעיקר כי הוא לא הפריע.
אחד השחקנים היותר לא עקביים שיצא לי לראות…
לא עקבי?
אדי ריידמן מעולה בסה"כ, אבל אני חושב שהבעיה העיקרית שלו היא שהוא עקבי מדי. כל סרט הוא משחק באותה צורה כמעט לגמרי. איש קטן, שברירי, לא סגור על עצמו וככה הוא גם במציאות. (כשהוא זכה באוסקר זה היה נראה כאילו הוא ממשיך לשחק את אותה דמות)
הבעיה היא שהמשחק הזה לא מתאים לכל סרט. מה שהיה מעולה ב'תאוריה של הכל' ו'בנערה הדנית' לא מתאים ל'יופיטר' ו'חיות הפלא', מה שהפך את הדמויות שלו מעט מגוחכות במקרה הטוב. (כי במקרה של יופיטר זה היה פשוט נורא ואיום)
בחיות הפלא זה די הרס לי את הסרט
המשחק שלו היה כל כך מהוסס ושברירי שזה עצבן אותי, וכך במקום להזדהות עם הדמות הראשית ולרצות לראות עוד ממנה, הגעתי למצב שייחלתי שייעלם מהמסך. קצת קשה לאהוב סרט כשאתה לא סובל את הדמות הראשית בו.
בתכלס לא הייתה סיבה אמיתית לגלם את ניוט סקימנדר בדרך הזו דווקא, ולכן באמת יצאתי בתחושה שזו פשוט הדרך היחידה שבה אדי רדמיין יכול לשחק. באסה.
הוא דווקא היה כיפי. החברה שלו בסרט, הייתה כל כך מעצבנת שממש בכיתי כשהיא לא מתה
לא רואה את ההקשר.
ההצבעה היא לא לשחקן האהוב עלינו, אלא להופעות השנה. העובדה שאותו שחקן עושה הרבה מהזמן עבודה מחורבנת לא רלוונטית.
תיקון קטן
השחקן הנהדר ששיחק בשמונת השנואים הוא "וולטון גוגינס", ולא "וולטר" כפי שנכתב בטופס:)
חמישיה
אנומליסה (סרט השנה שלי)
מנצ'סטר ליד הים
המפגש
האיש שנולד מחדש
חדר
(מה זה אומר ש-3 מהסרטים האלה הם יבול 2015?)
אז היה נדמה לי שהשנה לא ראיתי הרבה סרטים
ובאמת לא ראיתי הרבה (עם שני ילדים בני פחות משנה בבית, גם צפייה ביתית הופכת לאתגר), אבל ראיתי יותר ממה שחשבתי. כהרגלי בקודש, התרחקתי מסרטים שהקונצנזוס הביקורתי עליהם היה רע, אפילו אם הם נשמעו מסקרנים בתיאוריה ("באטמן נגד סופרמן" ו-"יחידת המתאבדים"), אפילו כאלה שמאוד חיכיתי להם (בפעם אחרת, "העי"ג") או מכאלה שזכו לשבחי הביקורת, אבל הטריילר שלהם הבהיר לי שהם פשוט לא בשבילי (לא נראה לי שנפגש, "מסיבת נקניקיות" ו-"איש האולר") וכך נשארתי עם רשימה די מצומצמת של סרטים, אף אחד מהם לא רע באמת, אבל שלושה מאכזבים מאוד.
המאכזבים:
שמונת השנואים – הוא דווקא מתחיל נהדר, אבל אז נתקע בהתרוצצות מתמשכת ולא מעניינת במיוחד סביב הזנב של עצמו. מה יהיה אתך, טרנטינו? כל פעם שנדמה לי שהתאפסת על עצמך, אתה שוכח ללכת לשירותים והשתן שוב עולה לך לראש.
המעון של מיס פרגרין לילדים משונים – זה לא שהיו לי ציפיות מיוחדות מטים ברטון (למרות שאת "עיניים גדולות" שלו בשנה שעברה דווקא מאוד חיבבתי), אבל לראות את התסריטאית האהובה עלי ג'יין גולדמן כותבת בפעם הראשונה תסריט רע זה פשוט שובר את הלב. אפוס טרחני בצורה לא-רגילה על גיבור שמבלה שלושת-רבעי סרט כשאין לו מושג לאן ללכת, אבל תמיד מופיע איזו מישהו או משהו שימשוך אותו באף. הסרט כן מראה מגמת שיפור בחלק האחרון, והצד החזותי כצפוי מברטון, עשוי טוב (משהו כמו "אקס מן" בגרסת ריי האריהאוזן), אבל הסך הכל הכללי מתקשה לעניין.
בלשים בע"מ – השנינויות עובדות בחלקן הגדול, הדמויות כובשות (גם אם לא ממש מפותחות) רוב הזמן, אבל הסרט שמחזיק אותן ביחד מרגיש עייף, זוחל, כשכל טוויסט בעלילה מעלה את השאלה הבלתי-נמנעת "נו, אז מה?"
אהבתי:
ג'וי – כן, אני יודע שהרבה התבאסו, אבל אישית מצאתי את ג'ניפר לורנס נהדרת, וניכר שבין כל זיבולי-השכל הבמאי התעניין יותר בסיפור האמתי שמאחורי הסרט הזה מאשר העניין שהיה לו בזה שמאחורי "חלום אמריקאי".
חתונה מנייר – התסריט בעייתי, אבל הבימוי ובעיקר המשחק המצוין של מורן רוזנבלט מחזיקים את הסרט.
יחי הקיסר – לא, זה לא יכנס להיסטוריה בתור אחד הסרטים הגדולים של האחים כהן, אבל מדובר בסך-הכל בקומדיה סימפטית, עם צוות גדול של שחקנים מצוינים וסצינה או שתיים שמזכירה את הגאונות של הבמאים בימים טובים יותר.
מואנה – היה קרב בינו לבין "זוטרופוליס" לגבי מי יכנס לחמישיה שלי (פירוט בהמשך), ההוא עם החיות ניצח בנקודות ספורות. אנימציה ועיצוב יפהפיים, סיפור ודמויות כובשים, שירים בסדר. קאמבק ראוי לאנשים שעשו את "אלאדין".
ספוטלייט – כן, דרמה אוסקרית לפי כל הכללים. אבל עושה את העבודה שלה טוב מאוד.
קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים – עוד מאותו דבר, אבל כשמדברים על "אותו דבר" של סרטי "הנוקמים" ו-"קפטן אמריקה: חייל החורף", זה לא רע.
החמישייה שלי:
דוקטור סטריינג' – סיפור גיבור-העל מוכר לעייפה, אבל האופן שבו הוא מוצג נמנע מגרירת-רגליים והסברים מיותרים והאקשן לא רק משובח, הוא גם עוצר-נשימה ביופי שלו. טוויסט סגנוני חדש לגמרי לסרטי גיבורי-על.
דרך קלוברפילד 10 – מותחן-אימה מורט עצבים עם תסריט, בימוי ומשחק מהליגה הראשונה.
זוטרופוליס – מרהיב, מצחיק ולא נח לרגע, ממש כמו הגיבורה שלו. היה יכול להיות סרט האנימציה של השנה אלמלא הסרט שסוגר את הרשימה הזו.
לה לה-לנד – טוב, נדמה לי שאת כל מה שצריך להגיד על הסרט הזה כבר אמרו.
קובו ושני מיתרים – זה לא רק סיפור הרפתקאות סוחף, שמתייחס לתרבות זרה (ולהפקות האנימציה שלה) בכבוד הראוי, זו גם יצירת-אמנות מרגשת, שירה חזותית. הסרט הטוב של השנה, מבחינתי.
המ.
ראיתי יותר סרטים חדשים השנה משחשבתי, אבל מעניין שדווקא הרוב של הסרטים שראיתי הם מקטגורית "ככה־ככה" ומטה. טופ פייב:
-אנומליסה
-הדיבוק
-יחי הקיסר
– מנצ׳סטר ליד הים
-שמונת השנואים
אלה דווקא לא סרטים שאני חושב מאפיינים את הטעם שלי בקולנוע (ורובם מקושרים אצלי ל־2015), אבל לא יודע.
היי, מה עם "עד קצה הזריחה"?
נספר שנה שעברה? לא נספר בכלל?
לא הופץ מסחרית, ככל הידוע לי.
(ל"ת)
צריך להוסיף את 'החטאים'
(ל"ת)
הוא שם
(ל"ת)
החמישייה שלי
לה לה לנד
המפגש
יחי הקיסר!
מועדון שנות ה 80
בלשים בע"מ
אלה שכמעט נכנסו לחמישיה:
מכונת הכסף
ספוטלייט
שמונת השנואים
קפטן פנטסטיק
הסרטים שהכי שנאתי השנה:
האיש שנולד מחדש
הסרבן
הופעות השנה שלי:
אמה סטון על "לה לה לנד"
קלי ת'ורנטון על "מועדון שנות ה 80"
איימי אדאמס על "המפגש"
סיכום
2016 הייתה שנה מוזרה, מלאת תהפוכות. חורף מצוין, אביב סביר, קיץ נוראי וסתיו נהדר. מלא סרטים אכזבו מאוד, לא פחות סרטים שהפתיעו לגמרי ובסופו של דבר שני סרטים שלקחו את כל הקופה בהליכה.
בכל מקרה, אני חושב שהשנה הזאת לא כ"כ גרועה כמו שלפעמים היה נדמה וקרו בה לא מעט דברים מעניינים.
נתחיל מהבית, קולנוע ישראלי.
לא משנה מה קרה בעולם, הקולנוע ישראלי בעלייה מטורפת ואני לא מדבר על מכירת הכרטיסים המוצלחת ביותר מזה שנים. איכות הסרטים השנה, היה מפתיע, מגוון ונהדר באופן כללי ושום אירועים שיצאו משליטה או נאומים מטופשים או קהל מוגזם יהרסו את זה.
הקולנוע ישראלי פשוט מצוין. ואחרי ששנה שעברה חשבתי שאנחנו עומדים קצת במקום באה 2016 והוכיחי לי אחרת.
נכון, היו לנו סרטים כמו 'ירח בבית 12' שהיה מאוד גרוע, 'ההר' שמצולם מדהים ומשעמם פיצוצים ו'הלהקה האחרונה בלבנון' שהצחיק קצת בטריילר ובפרסומת לפני הסרטים אבל כסרט הוא היה די חלש ולא הבנתי מה כולם רוצים.
אבל כשבאתי לסכם את השנה, הופעתי מכמות הסרטים שאהבתי וכמה מהם מאוד גבוהים ברשימה.
'סופת חול' היה לא רע, 'ישמח חתני' חמוד, 'החטאים' שמהווה שיפור אדיר בקולנוע של אבי נשר אבל עדיין די נשכח בסופו של דבר (והוא יצא לפני פחות מחודש) ומעל כולם שני סרטים שבקושי רואים כאן. הראשון דרמת פשע מלאת אקשן, סרט גנגסטרים ישראלי אמין לגמרי עם בימוי ומשחק נפלאים. 'אבינו' היה סרט מאוד מהנה ומאוד מרענן.
השני הוא כביכול קומדיה רומנטית שמתבררת כיותר קומדיה טרגית, עם משחק יוצא מגדר הרגיל של הדמות הראשית ותסריט חכם ומבריק ביותר. 'לעבור את הקיר' הוא אחד מסרטי השנה, לא רק הישראלי, וההופעה של נועה קולר פשוט שוברת את הלב.
ואם זה לא מספיק, בעוד שבועיים מגיעה אלינו יצירת המופת של אבישי סיוון. כבר עברו שנתיים מאז ראיתי את 'תיקון' ואני עדיין חושב שכנראה מדובר בסרט הישראלי הכי טוב וחזק שראיתי אי פעם. כדאי מאוד לתפוס אותו רק לדעת לאן נכנסים לפני.
מהפכה הודית בIMDB.
זה לא חדש שסרטים הודים נמצאים ברשימת הסרטים של IMDB. אמיר חאן השתלט עליה מזמן עם לפחות 5 סרטים קבועים שנמצאים ברשימה הזאת. חלקם מוצדקים לגמרי ('3 אידיוטים') וחלקם ממש לא ('כוכבים על פני האדמה'). אבל בשנה האחרונה, מעבר לרשימת הסרטים ההודים הטובים ביותר שכבר נמצאת שם כמה שנים, הסרטים ההודים מציפים את הרשימה הכללית עם כניסה של כעשרה סרטים בשנה האחרונה.
בין המרדף אחר סרטים מעולים שלא הופצו השנה בארץ וצפייה בסרטים המעניינים שמופצים לבין השלמת קלאסיקות מהעבר (והרי מה המדד לקלאסיקה אם לא IMDB) התברר לי שבמקום לצמצם את הרשימה שלא ראיתי, היא רק הולכת וגדלה. ההודים התפרצו לרשימה השנה בקול גדול (גם כמה תורכים למען האמת) והעובדה שIMDB גם פתחה כותרת קבועה באתר של 'בואו להכיר את הקולנוע ההודי' מעידה על כך לגמרי.
גיבורי על.
הייתי רוצה להימנע מלדבר על גיבורי על בשנה הזאת אבל הכמות היא בלתי נתפסת והכישלון הוא צורם. DC זה עוד מילא, והסרטים שלהם היו כישלונות מהדהדים ומאכזבים ממש (שום גרסת במאי לא תקל על העניין), אבל גם מארוול היו די חלשים. ד"ר סטריינג' עוד היה מרענן בזכות האפקטים ובנדיקט, אבל בחיי לא הבנתי מה כולם עפו על 'דדפול' שהיה סביר. ובאיזה קטע אני בכלל מתלבט עם לדרג את 'מלחמת האזרחים' באהבתי או בככה-ככה?! פשוט סרט נשכח, גם אם היו בו קטעים מעולים. (וזה עוד בלי להזכיר את הביזיון בדמות 'אקס-מן אפוקליפסה')
מזל ש'ספיישל חצות' יצא השנה והציל לגיבורי העל את הכבוד האבוד. ועוד איך הציל. לא סרט קומיקס, לא גיבור על מלא מעצמו, לא עלילה גנרית ומשעממת, לא בדיחות צפויות, לא אפלה קודרת ומוגזמת, לא שירים מעולים ערוכים בצורה מזעזעת ולא 'מרתה'. סרט מקורי, מרתק, נקודת מבט שונה ופשוט מוצלח בהרבה מכל בחינה. אפילו האפקטים מעולים. סרט גיבורי העל הטוב של השנה בקלות. ומה זה אומר על האולפנים?
מפיצים, תפיצו.
כל שנה, בערך, אני חוזר על הטענה לפיה המפיצים מונעים מאיתנו סרטים פשוט אדירים. אבל בד"כ הטענה הזאת קצת מגוחכת. המפיצים צריכים לקחת בחשבון כ"כ הרבה אלמנטים (כסף בעיקר מה לעשות), שקשה לצפות לסרטים מעולים מרחבי העולם שלא כ"כ יתפסו קהל.
אבל השנה, אם אני לא טועה, הפער היה עצום. והיינו יכולים לזכור את השנה הזאת קצר יותר לטובה, אם חלק מהסרטים האלו היו מופצים כאן. 'גלים גבוהים' שהוקרן בפסטיבל חיפה, פשוט סרט ענק שלא ישכח במהרה עם הופעות המשחק מהטובות של השנה. 'ההזמנה' הוא סרט מתח חכם ואפקטיבי לא פחות מ'קלוברפילד' המעולה בפני עצמו. 'המצוד אחרי אנשי הבר', 'אל תחשוב פעמיים' ו'קיאנו' יכלו להפוך כאן ללהיטים, קומדיות חכמות ומצחיקות מאוד ואפילו מרגשות. 'ספיישל חצות' שכבר הזכרתי ויכולתי להמשיך ככה מלא. מעל כולם, בקלות, נמצא 'איש האולר' שעליו עד ארחיב בהמשך.
בכל מקרה, צריך גם להגיד תודה על מה שכן הופץ ומבחינתי ממש לא מובן מאליו שהפיצו את 'אילים' ו'הרס' המצוינים, 'חטאים קטנים' שהופץ אומנם בשנתיים איחור אבל היה הפתעה מרעננת ומעניינת, 'באש ובמים' האדיר, 'קפטן פנטסטיק' הכמעט נהדר לגמרי, 'היא' המשוגע ועוד. אז תודה, אני מניח.
אנימציה.
לא יודע, אני ציפיתי מהשנה הזאת להרבה יותר. כל הסרטים כולם, כולל 'קובו' שהיה מדהים ביותר ויזואלית, אבל עם עלילה מוזרה וילדותית מדי עבורי (אולי אם הייתי מומחה בהיסטוריה היפנית הייתי נהנה יותר, אבל אני לא), כולל 'זוטרופוליס' החמוד ו'מואנה' היפה, היו די מאכזבים.
בסופו של דבר, סרט האנימציה הכי טוב שראיתי השנה הוא 'אפריל והעולם המופלא' שבכלל לא הופץ השנה בארץ, וגם הוא לא היה אדיר בצורה יוצאת דופן.
אני מסייג, היה סרט אנימציה יותר טוב השנה, אבל הוא לא בדיוק אנימציה רגילה. ארחיב בהמשך.
הופעות:
הופעות טובות באות בזוגות:
מישל ווליאמס ובעיקר קייסי אפלק היו מרשימים ביותר ב'מנצ'סטר ליד הים'.
דניאל רדקליף ופול דאנו שיחקו אותה ב'איש האולר'.
ראיין גוסלינג וראסל קרואו נתנו הופעה ב'בלשים בע"מ'.
ראיין גוסלינג ואמה סטון ריסקו את הלב ב'לה לה לנד'.
בן פוסטר ובעיקר ג'ף ברידג'ס היו מצוינים ב'באש ובמים'.
ומעל כולם:
רייף פיינס וטילדה סווינטון בהופעה מחשמלת ואדירה ב'גלים גבוהים' (כשגם ב'יחי הקיסר' הם מצוינים, בעיקר פיינס).
בגזרת היחידים:
נועה קולר.
נועה קולר.
נועה קולר.
ואם חייבים אז גם טום הארדי ב'איש שנולד מחדש' ואלדן ארנרייך ב'יחי הקיסר'.
הסרטים הטובים של השנה.
היו הטובים שצריך להזכיר כמו 'ספוטלייט' (שהיה באמת בסדר גמור), 'אילים', 'דרך קלוברפילד 10', 'בלשים בע"מ', 'חדר', 'כולם רוצים את זה!!', 'קפטן פנטסטיק', 'היא', 'דוגמניות ושדים', 'קרול', 'הנערה הדנית', 'חדר', 'האיש שנולד מחדש'. ואוו. יש פה פשוט רשימה נהדרת של סרטים מעולים ומגוונים.
החמישייה, בערך:
היה לי מאוד קשה לדרג חמישה סרטים נבחרים השנה. שיניתי את המועמדים שלי מלא פעמים ועדיין למרות שכבר החלטתי, אני לא שלם עם ההחלטה הזאת בכלל.
'מכונת הכסף' היה וידיאו קליפ ארוך ומגניב ומעולה. תגידו מה שתגידו על האחים כהן, מבחינתי 'יחי הקיסר' הוא לא הפסקה ביכולת האדירה שלהם, אלא סרט משובח בפני עצמו. 'הבן של שאול' טלטל לי את המוח (למרות שהביקורת מחו"ל נתנו לסרט ציפייה שאי אפשר לעמוד בה), ה'מפגש' הוא סרט המד"ב הטוב של השנה, עם סוף ענק ובכללי, דניס וינלב פשוט עושה קולנוע שאני מאוד אוהב. 'מנצ'סטר ליד הים' הוא הברקה תסריטאית, נוגע ושובר את הלב וקייסי אפלק מצוין, בדומה מאוד ל'לעבור את הקיר'. איך הסרטים האלה נשארים בחוץ?! אני לא יודע, באמת אין לי מושג. סרטים משובחים.
בסופו של דבר, החמישייה הסופית שלי די הפתיעה אותי:
5. 'קומדיה אלוהית'. ראיתי אותו בשבוע הראשון של השנה, (יענו בשבוע האחרון של דצמבר) ומאז ועד היום כמעט אף סרט לא הצליח להגיע לרמה שלו. סרט קורע מצחיק, מריר, ציני, מדויק וחזק ביותר. תענוג.
4. 'נעורים'. אני חולה על פאולו סורנטינו, הסרטים שלו בקביעות מסרטי השנה וגם 'נעורים' המבריק לא שונה מהם.
3. 'אנומליסה'. הנה סרט האנימציה הכי טוב של השנה, ואחד הסרטים הטובים ביותר נקודה. צ'ארלי קאופמן גאון והסרט הזה הוא די יצירת מופת מכל כך הרבה בחינות.
2. 'איש האולר'. הסרט הזה היה אמור להיות מקום ראשון. הוא כ"כ מפתיע, מטורף, מצחיק, עצוב, מגוחך ורלוונטי שזה פשוט לא יאמן. כסיימתי לצפות בו, הייתי בשוק מוחלט. הלם שנשאר גם אחרי הצפייה השלישית. אין סרטים כאלה. כ"כ הרבה מודעת עצמית, כ"כ הרבה רגש. לוקח את כל הדברים המחורבנים בעולם ובונה בעזרתם את החלומות הכי גדולים שלנו, ובונה גם את הסרט הלא רגיל הזה. ומעבר לזה, הוא גם סרט שגורם לך להתחיל לזוז ולפעול. ועל כמה עוד סרטים אפשר באמת להגיד את זה?
אי אפשר. באמת שמגיע לו מקום ראשון. ואז הגיע-
1. 'לה לה לנד'.
כסיימתי לצפות בו פעם ראשונה, מיד נשארתי לצפות בו שוב. ולמרות שגם מאז ציפיתי בו כבר לא מעט פעמים, אני עדיין מתרגש כל פעם מחדש והוא לא משעמם או נמאס לרגע.
הסרט שגרם לי לכתוב הכי הרבה שכתבתי על סרט אי פעם. ולכן לא ארחיב כאן שוב.
בקצרה,
אנשים מבוגרים יכולים להתגאות שהם היו שם כשקלאסיקות גדולות יצאו לקולנוע. כש'שיר אשיר בגשם' יצא, כש'פרסונה', 'אפוקליפסה עכשיו', 'החברה הטובים', 'התפוז המכני' ועוד יצאו לקולנוע. תמיד קינאתי באותם אנשים מבוגרים שהלכו לראות קלאסיקות אמתיות בקולנוע כשהם רק יצאו והיו חלק מההיסטוריה.
וסוף סוף, גם אני יכול. יש לי את 'לה לה לנד'. עליו נוכל להגיד בעוד שנים את אותו הדבר בדיוק, שהיינו חלק מההיסטוריה.
'לה לה לנד', יצירת המופת של דמיאן שאזל, הוא סרט השנה. והרבה, הרבה יותר מזה.
שכחתי את איזבל הופר בהופעות
וזה סוג של פשע.
מדהימה גם ב'היא' וגם ב'העתיד לבוא'.
שנה אדירה שלה.
עבורי זו הייתה מסתבר, שנה של השלמת פערים
ממעבר על הרשימה לבחירה, צפיתי רק ב-21 סרטים, שזה כנראה היו הסרטים שרציתי לראות מלכתחילה או סרטים ששמעתי מבקרים, שטעמי זהה לשלהם, משבחים אותם. אממה, סוף סוף השלמתי כמה קלאסיקות כמו בלייד ראנר, טרילוגיית בחזרה לעתיד, החבר'ה הטובים ובלתי נסלח, וסתם צפייה נוספת ביצירות אומנות כמו אקס מאכינה ו-predestination. הרגיש לי כמו קיזוז ראוי.
לגבי השנה – יש עדיין לא מעט סרטים שאני מעוניין לבחון בעצמי, כמו arrival ולה לה לנד כדי להבין על מה כל הבאזז. אשתקד עם בירדמן, זה פחות תפס, ולמרות שנהניתי מהסרט, הרגשתי שהביקורות קצת נסחפו.
מה בכל זאת החמישייה שלי (בלי סדר ספציפי ) :
* באש ובמים
* קריד
* קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים
* זוטרופוליס
* ספוטלייט
וההופעות :
* בן פוסטר (באופן כללי, אני חושב שהוא לא זוכה להערכה הראויה לו. לטעמי, הוא לפחות ברמה של בראדלי קופר, מקונוהיי, אם לא יותר…)
* ג'ניפר ג'ייסון לי
* מפתיע : סילבסטר סטאלון, אני לא אספיילר, אבל רק על סצנת חדר ההלבשה בקריד הגיע לו אוסקר.
סיכום שנה
הסרט הכי גרוע שראיתי השנה: 'המטרה לונדון'. לא לגמרי ברור לי למה ראיתי את זה אבל כל דבר בסרט הזה רע מהתחלה ועד הסוף.
אכזבת השנה: סרטי גיבורי העל. אף אחד מהסרטים לא היה יותר מבינוני, דווקא לא שנאתי את הסרטים של די סי אבל גם לא התלהבתי מהם והם בהחלט אכזבו. 'דדפול' באמת חביב וכיפי אבל לא מעבר, 'קפטן אמריקה מלחמת האזרחים' היה פשוט מקושקש יותר מידי דמויות יותר מידי אותו דבר שוב ושוב, אני מבין שאנשים נהנים מסרטי מארוול לי קצת מרגיש כאילו הם נתקעו במקום.
סרטים שלא ראיתי ואני חייב להשלים: 'אנומליסה', 'מנצסטר ליד הים', 'היא'. אני בטוח שיש עוד אבל הם בראש הרשימה.
סרטים חביבים+: 'זוטרופוליס', 'קובו אגדה של סמוראי' 'חיות הפלא והיכן למצוא אותן', 'ישמח חתני.'
סרטים שאהבתי מאוד אבל לא נכנסו לחמישייה:
'איש האולר', 'ספוטלייט', 'נעורים', 'הרס', 'דרך קלוברפילד 10', יחי הקיסר!, 'בלשים בע"מ'
סרטים שמאוד מאוד מאוד אהבתי ובכאב רב הוצאתי מהחמישייה:
'שמונת השנואים.' טרנטינו לא מסוגל לעשות סרט שאני לא יאהב פשוט נהנתי מהסרט הזה ומהנושאים שבהם הוא עוסק, כל רגע מהשלוש שעות האלה היה תענוג בשבילי, מצד שני אם טרנטינו מוציא סרט והוא לא בחמישייה שלי זה טיפה מאכזב.
'באש ובמים'. הסרט שהגיע משום מקום ועשה לי את הקיץ, סרט מרתק מצחיק מותח על משפחה על אמריקה ועוד, כיפי וחכם עם תצוגות משחק נהדרות.
החמישייה:
5. לעבור את הקיר. נועה קולר בתצוגת משחק שלא רואים כאן הרבה, סרט מרתק על אמונה, השגחה, אהבה, ייאוש. הסרט שהכי שאב אותי פנימה לעולם שלו השנה פשוט מעולה.
4 ''המפגש'. ככה אני אוהב מד"ב חכם , לא מנסה להרשים אותי עם כל מיני שטיקים טכניים שאין מאחוריהם כלום, יצאתי מהסרט מהורהר, סרט שגורם להפעיל את הראש ולא לכבות.
3. 'חדר'. יצירת מופת של משחק וסיפור בלי התחכמות יתר סרט מדהים בפשטות שלו ועם זאת בוקס בבטן , ואני מאלה שחושבים שהוא מדהים מהתחלה ועד הסוף.
2. 'מכונת הכסף.' למרות שגם אחרי מספר צפיות אני לא אוכל להסביר לכם בדיוק איך נפלה הכלכלה העולמית הסרט הזה פשוט ענק, לבוא ולספר סיפור כזה בדרך הזאת זה גאונות, סרט שגורם לך לתפוס את הראש ולא להאמין גורם לך לרצות להתחיל מחאה חברתית וכל זה תוך כדי שהוא אחד הסרטים הכי מצחיקים שיצאו בשנים האחרונות. וסטיב קארל אחד שעוד אגיע אליו בהמשך.
1. 'לה לה לנד'. כמעט שנה שלמה מכונת הכסף שרד אצלי במקום הראשון ואז הגיע דמיאן שאזל ובפעם השנייה ברציפות פשוט הדהים וטלטל אותי.
אין לי מילים לתאר את הדבר הזה אבל באמת סרט מדהים ללא שום תחרות סרט השנה, הרבה מעבר לנוסטלגיה והתרפקות על הוליווד, וממש לא רק הסרט החמוד והמתוק שהוא נראה בהתחלה, הוא מצליח להיות גם מקסים ופנטסטי וגם אכזרי ומציאותי באותו זמן, יש יגידו שזה החולשה שלו בעייני זאת בדיוק הגדולה שלו.
הופעות:
שנה מעולה מבחינת משחק. טום הארדי ב'האיש שנולד מחדש', אמה ווטסון ב'לה לה לנד', גף בריגדס ובן פוסטר 'באש ובמים'. דניאל רדקליף ופול דאנו ב'איש האולר'. מייקל פאסבנדר ב'אור בין האוקינוסים'. ברי לארסון ב'חדר', מייקל קיין ב'נעורים', 'גונה היל בכלבי מלחמה'
ועוד רבים..
שחקן השנה שלי הוא ראיין גוסלינג, אמנם אף הופעה ספציפית שלו לא נכנסה אצלי לשלישייה, אבל גוסלינג היה השנה בשלושה סרטים מעולים ובשלושתם הוא היה מדהים.
השלישייה:
3. נועה קולר ב'לעבור את הקיר'. סרט שתלוי מאוד בשחקנית הראשית שלו והיא פשוט הייתה מדהימה, שילוב מדהים של יכולת לרגש להצחיק עם משחק אמין וחכם.
2. סטיב קארל 'מכונת הכסף'.: לא ברור איך כריסיטיאן בייל היה מועמד והוא לא ה-שחקן של הסרט,הוא באמת היה נפלא, פשוט האמנתי לו בכל רגע על המסך. גרם לי לשכוח שהוא אי פעם היה קומיקאי שאני לא מאוד אוהב, ככה אני מצפה מקומקיאי לשחק בסרט שהוא לא נטו קומדיה, לשמור על גוון קומי כלשהוא אבל גם להעלות את הרמה, פשוט משחק במיטבו.
1. גון גודמן 'דרך קלוברפילד 10'. גון גודמן כאילו הגיע ישר מ'בארטון פינק' ונחת בסרט הזה, גודמן מביא את היכולת שלו להיות חביב ומאיים בו זמנית לשיאים חדשים בסרט הזה, והוא בשבילי ללא ספק הופעת השנה.
מה משותף לשלושת הופעות השנה שלי? אף אחד מהם לא יקבל על זה מועמדות לאוסקר וחבל שכך.
2016 הייתה אחלה סהכ ונקווה ש2017 תהיה טובה יותר
The Neon Demon
לא מופיע בטופס כי לא מספיק הוזכר בעמוד הסרטים הטובים שלא הוקרנו בארץ השנה?
וואט
הייתי בטוח שהוא שם, תחת השם העברי שלו, "דוגמניות ושדים". למרות שלא הוזכר הרבה. אבל עכשיו אני רואה שהוא לא שם! יתוקן, אם כי בשלב מאוחר כזה אני לא בטוח שזה יעזור. אני לא חושב שהוא היה מגיע למקום גבוה בכל מקרה, ועדיין, הוא היה צריך להיות שם.
הימורי העשירייה השנתיים
כמדי שנה אני מנסה לנחש מי יהיו עשיריית השנה (ועשיריית שנה הבאה), ומדי שנה גם יכולות הניבוי שלי הולכות ומידרדרות.
אז הנה הניסיון שלי ל2016
העשירייה הראשונה:
קפטן אמריקה: מלחמת אזרחים
זוטרופוליס
המפגש
שמונת השנואים
דדפול
איש האולר
האיש שנולד מחדש
לה לה לנד
קובו ושני המיתרים
חדר
פתוח להתפדחויות עתידיות.
ולגבי העשירייה בשנה הבאה (כפי שדורון אוהב לאתגר)
מלחמת כוכבים פרק 8
שומרי הגלקסיה כרך 2
דנקרק
לוגאן
ת'ור: רגנרק
קינגסמן: המעגל המוזהב
לגו: באטמן
אי הגולגולת
נורמן
כוכב הקופים 3
קצת בלוקבאסטר-צנטרי, ההימור שלך לשנה הבאה.
תמיד מגיעים אלינו לעשיריה הבלוקבאסטרים המוצלחים של השנה, אבל הם אף פעם לא ממלאים את כולה. אם תסתכל על ההימור שלך לשנה הנוכחית – יש שם קפטן אמריקה ודדפול, אבל גם סרטים פחות קייציים. ההימור לשנה הבאה, חוץ מ"נורמן", מורכב מסרטים ענקיי-תקציב בלבד. תור: רגנרוק? קונג? לגו באטמן? יכול להיות, אבל שלושתם נראים לי בעיקר בעלי פוטנציאל להיות סרטים סבבה לגמרי שאנשים יראו, יהנו, ויגיעו לעשיריה השניה לכל היותר. ומה עם "בייבי דרייבר", "בלייד ראנר 2049" או "קוקו"?
אני בטוח
הממוצע שלי בהימורי עשיריית השנה עומד על 7/10, אבל בהימורי השנה אני נכשל ובענק בכל פעם. בדרך כלל עם 4/10. לא צופה שינוי בסטטיסטיקה הפעם. מה שכן, אני חוזה ש"ת'ור" השלישי יהיה סרט הרבה יותר אהוב (והרבה יותר חשוב) בקרב סרטי מארוול, ולא רק בזכות הירקרק שצפוי להופיע בו, אלא בגלל קשירת הקצוות הצפויה בסרט.
הבעיה עם בייבי דרייבר - לא בטוח שנראה אותו אצלנו בקולנוע
(ל"ת)
סביר להניח שהוא כן יגיע
הוא לא סרט שקשור לטרילוגיית הקורנטו וכנראה שישווקו אותו בארה"ב (ומן הסתם גם בארץ) כקומדיית פעולה מגניבה לקיץ בלי קשר לבמאי. אם כבר, יש חשש שייתנו לו בארץ שם עברי מביך.
אני רוצה להאמין שכן
זה (כנראה) סרט אקשן קיצי, עם שמות מאוד מוכרים – קווין ספייסי, ג'ון האם, ג'יימי פוקס. וההפקה היא (גם) אמריקאית. נראה לי שהסיכויים שלו טובים למדי.
וגם אם לא, ממתי זה עוצר אותנו?
(ל"ת)
סיכום שלושת ההימורים עד כה:
הסרטים שכולם משוכנעים שייכנסו:
זוטרופוליס
דדפול
לה לה לנד
קובו ושני המיתרים
איש האולר
לאחר החמישייה הזאת, לפחות שניים חשבו שהסרטים הבאים ייכנסו:
קפטן אמריקה : מלחמת האזרחים
המפגש
חדר
באש ובמים
דרך קלוברפילד 10
כלומר שעל פי מי שהימר, בספירת קולות משותפת – זאת תהיה כנראה העשירייה.
אם זאת באמת תהיה העשירייה, זה ישים את yinon כמנצח בניחוש שכן תשעה מהסרטים נמצאים ברשימה שלו.
נספחים שזכו לקול אחד בלבד:
רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים (אלא אם yinon התכוון לפרק 7, ואז לא משנה)
אנומליסה (או לחלופין דוקטור סטריינג')
האיש שנולד מחדש
שמונת השנואים
מכונת הכסף
היי, הצלחת!
עם 8/10! אני וyinon עם 7/10. (אבל מכונת הכסף בפנים וו-פאקינה-הוו!)
אמנם לא ניצחתי. אבל שלושת הסרטים שנכנסו ולא ניחשתי אותם הם: מכונת הכסף, המפגש, ושמונת השנואים, אני כ"כ אוהב את שלושתם שאני שמח לטעות
שנה של פספוסים
החמישייה שלי היא:
חדר
אבינו
דדפול
באש ובמים
לה לה לנד
אבל בת'כלס, ייתכן והיא הייתה משתנה לחלוטין אם הייתי מספיק להשלים כל כך הרבה סרטים שדובר עליהם רבות.
זה מבאס, אבל כבר שנה שלישית ברציפות שאני צובר יותר פערים להשלמה מאשר סרטים שראיתי.
איך אתם עושים את זה לעזאזל?
הרשימה הזאת בעיקר גרמה לי להתבייש בעצמי.
מצעד הבושה:
לא ראיתי את קרול, משחק הכסף, אנומליסה, קלוברפילד, איש האולר, הבן של שאול, המשרתת, היא, יחי הקיסר, לא לנשום, לזמן את הרוע 2, מנצ'סטר ליד הים, נעורים, ספוטלייט, סארו, קובו, זוטרופוליס ולעבור את הקיר.
הנחמה היחידה שלי היא שהצלחתי להימנע מרוב הזבל הקומיקסי שנפל עלינו השנה, החל מ-BVS, דרך אפוקליפסה ועד המתאבדים.
הסיכום שלי
אחרי שסיימתי לסמן את הרשימה, גיליתי שצפיתי ב-53 סרטים השנה – מספר מרשים יותר מההספק שציפיתי. אני לא חושב ש-2016 הייתה שנה גרועה לקולנוע, אבל היא בהחלט הייתה מאכזבת. המגמה לאורך השנה הייתה אכזבה מסרטים שתליתי בהם ציפיות; בין עם אלו הזנקות העולמות הקולנועיים של DC והארי פוטר, במאים מעניינים שאיבדו גובה במעבר לתקציב גבוה ("וורקראפט: ההתחלה", "מכסחות השדים") ופרוייקטים שנשמעים מצויין על הנייר והתגלו כחסרי פואנטה ("הבחורה על הרכבת", "ג'ייסון בורן").
ובכל זאת היו גם לא מעט דברים טובים.
הפתעת השנה: לזמן את הרוע 2
זאת הייתה שנה מעולה לאימה, שכללה מגוון סרטים נהדרים ועוכרי שלווה שזכו להפצה סדירה בבתי הקולנוע בארץ. ציונים לשבח יקבלו "כיבוי אורות", "לא לנשום" ו"מים לא שקטים".
ובכל זאת, המוצלח מכולם – בגלל אלמנט ההפתעה – הוא "לזמן את הרוע 2". זהו המשך לסרט שלא אהבתי במיוחד, שבויים בחופזה ע"י ג'יימס וואן בין פרוייקטים גדולים יותר ("מהיר ועצבני 7" ו"אקוואמן") ומבוסס עלל מקרה "אמיתי" שהופרך בעבר ע"י התקשורת. איזו הפתעה כיפית הייתה לקבל סרט שלא מרפה מהצופים למשך שעתיים, מבויים ומשוחק מעולה ומכיל אימג'ים מטרידים ממש. הבחירה ללכת בכיוון שונה מהסרט הראשון, וליצור גרסה אלטרנטיבית לסיפור ה"אמיתי" העוקפת את החלקים הבעייתיים במקור, מתבררת כמוצלחת. כך נחסך מאיתנו להאמין ל"סיפור האמיתי".
הדובדבן שבקצפת הוא כמובן וואן, שמשחק עם מפלס הלחץ ביד אומן ומחדש בז'אנר לעוס שהכל כבר נעשה בו. תנועות המצלמה שעוקבות אחרי הגיבורים הן מהמרשימות שתראו השנה, והנבלים – שנוצרו באפקטים פרקטיים ועבודת איפור, מקורצים מהחומר ממנו עשויים סיוטים.
עוד הפתעה כיפית השנה: בשנה מצויינת לאנימציה, "טרולים" של דרימוורקס לא נפל בין הכיסאות והתבלט כסרט מצחיק ומעוצב מצויין.
הסרט שאני אהבתי וכולם לא: ג'וי
אחרי שלושה סרטים שזכו להצלחה קופתית וביקורתית מרשימה, דיוויד או. ראסל הוציא בכריסמס הקודם את "ג'וי" שהתקבל ב-meh קולקטיבי. חבל, כי זהו הסרט הכי טוב שלו מאז "האקביז", והוא מאגד את החלקים המוצלחים מהקריירה שלו טרום-אוסקר (דמויות מופרכות וגדולות מהחיים, ציטוטים זכירים, סוריאליזם) ופוסט-אוסקר (קאסט חזק, תסריט מהודק, פסקול מעולה). הסרט עושה כמה בחירות במערכה האחרונה שאני לא לחלוטין שלם איתן, אבל זהו סיפור אגדה מודרני יפהפה ועשוי נפלא. ואפילו בלי מילה אחת על ג'ניפר לורנס, שהיא כוח טבע.
עוד סרטים טובים למרות מה ששמעתם: "משחקי חובה" הוא פרק לא רע של "מראה שחורה", "הרומן של מגי" הוא קומדיית סקרובול מוצלחת עם ליהוק מבריק של ג'וליאן מור ו"גרימסבי" מאוד מצחיק גם אם זה לא "בוראט".
הסרט שכולם אהבו ואני לא: חולייטה
אני מאשים את העייפות שנכנסתי איתה לסרט, אבל אין לי מושג מהן התגובות הנלהבות שמקבל השעמומון הזה. משחק גרוע, טון משונה, התרחשויות לא אמינות, עיצוב צעקני וסוף תמוהה – כולם הופכים את הסרט לאחד החלשים שראיתי השנה.
עוד סרטים שאני לא מבין את ההתלהבות כלפיהם: "קומדיה אלוהית" (סרט סנכריני שמתחזה למסמך ציני ונוקב), "הקומונה" (מאבד כיוון בשלב מסויים ומסרב להסתיים) ובמידה פחותה יותר "אהבה וידידות" (מאוהב מדי בעצמו, והבדיחות הטובות ביותר בטריילר).
התסריט המהודק של השנה: מיס סלואן
בשנה נטולת פרוייקטים של אהרון סורקין, הסרט הזה הבליח מהצללים והציג מעשייה סבוכה, מותחת ומלאת דמויות כיפיות. ליצור דיאלוגים שנונים, מקוריים ומהירים כמעט כמו המאסטר זאת הצלחה לא מבוטלת, כשמגלים שזהו התסריט הראשון אותו כתב ג'ונתן פררה – זה הישג ראוי לציון. בכל רגע שבו התסריט מאיים לקרוס תחת עצמו (יש רגע עם מקקים שהייתי בטוח שהסרט לא יחזור ממנו), פררה מציל אותו ומשווה עם עוד פאנץ' שנון. אפילו הטוויסטים בסוף עובדים במבט לאחור.
עוד כמה מילים על הסרט המבריק הזה: הבימוי התזזיתי, הפסקול של מקס ריכטר והמשחק המעולה של כל המעורבים הופכים את התסריט המצויין גם לסרט מצויין. זה מתאבן משביע עד ל"משחק של מולי" בשנה הבאה, שבו צ'סטיין תתמודד עם תסריט של סורקין האמיתי.
עוד תסריטים מעולים: המראה המדוייקת למציאות של "אנומליסה", העבודה הנהדרת שנעשתה כדי להפוך את הסיפור הקצר של טד צ'יאנג ל"המפגש", היעילות של "מכונת הכסף" והעיבודים המוצלחים ל"חדר" ו"ברוקלין".
את פרס התסריט הגרוע של השנה חולקים כל הסרטים בהם הופיע בן אפלק השנה: "באטמן נגד סופרמן", "יחידת המתאבדים" ובמיוחד "רואה החשבון" שזוכה בתואר הטוויסט המטומטם של השנה.
הקמפיין הפרסומי המצטיין: מים לא שקטים
הסרט הזה, שהביא אותי הכי הרבה פעמים השנה ללפיתה של משענות היד, כלל גם מסע פרסום מעולה. בין אם זה הטיזר הראשון שיוצר אווירה מלחיצה בין הגלים, לטריילר השני שמבהיר מי נגד מי (ולמרות שהוא ערוך מעולה, חבל לי שהוא מספיילר סצינה מהמערכה השנייה של הסרט). הטריילר השלישי הוא אולי המצטיין מיבול הטריילרים השנה: הוא לוקח ערוץ קול מתשדיר רדיו ישן ויוצר קטע חדש שמעורר תיאבון לסרט המלא.
עוד קמפיין מוצלח: הרבה נאמר על הקמפיין של "דדפול" ואי אפשר להתכחש לעובדה שהוא עבד. ריאן ריינולדס הלך רחוק ועבד קשה, וקצר את כל הפירות.
הז'אנר הכיפי של השנה: מותחנים דוקומנטריים
הז'אנר האהוב עליי הוא מותחנים, והשנה קיבלנו שתי דוגמאות לדוקומנטריים שמתנהלים כמותחנים לכל דבר – "מדוגדג" ו"ג'יי טי לרוי: גרסת המחברת". כל אחד מהם מספר את הסיפור האמיתי שלו באופן מפותל, רבוי טוויסטים ומלא תובנות על המקרה האנושי המתואר. גם הדרך בה הוא מסופר מרתקת: גילויים בהתחלה של "ג'יי טי לרוי" גרמו לשמיתת לסתות קולקטיבית באולם וסצינת מעקב ב"מדוגדג" מרגשת יותר מכל מרוץ מכוניות שראיתי השנה.
זוכה פרס הניקוד המצטיין: מייק פלנגן
אחד הקולות הבולטים בקהילת האימה בשנים האחרונות הוא מייק פלנגן. פלנגן, שפרץ עם שני סרטים ראשונים מהוללים בתחילת העשור – "אבסנתיה" ו"השער" – הוציא השנה לא פחות משלושה סרטים: "להתעורר מפחד" (שהופץ בארץ בהקרנת בכורה באישון לילה ב-2015), "Hush" (הופץ בנטפליקס) ו"אותיות שטניות 2: מקור הרוע" (שלא הופץ בארץ). לא מדובר ביצירות מופת אבל כן בשלושה סרטים מוקפדים, מושקעים ומעניינים.
"להתעורר מפחד" הוא החלש בקבוצה. הוא סטנדרטי אך מכיל בכל זאת זווית מעניינת (היחס של ההורים לילדם החדש) וסובל מתקציב נמוך ושחקנים בעייתיים. "Hush" הוא טוויסט מגניב על הז'אנר העייף של home invasion ומצטרף לשורה של מותחנים מצויינים השנה שהתרחשו בחללים סגורים. "אותיות שטניות 2: מקור הרוע" הוא בכלל הברקה, המשך לסרט גרוע שנחשב לבדיחה. פלנגן משתמש בחופש שניתן לו מהאולפן כדי ליצור סרט רוחות בטעם של פעם, נטול הבהלות ואפקטים ממוחשבים – כלומר 180 מעלות מהסרט המקורי.
אכן מעניין גם לצפות לפרוייקטים העתידיים שלו: בשנה הבאה יצא העיבוד שלו ל"המשחקים של ג'ראלד" של סטיבן קינג שהוא הכין לנטפליקס (ספר שבלתי ניתן לעבד לסרט). בנוסף, הוא החל בעבודה עם סוני על הסרט רב התקציב הראשון שלו, "לרשת את כדור הארץ" שמבוסס על הקונספט המגניב זומבים נגד רובוטים.
מועמדים לפרס: אריק הייסרר שכתב את התסריט המופלא של "המפגש", את סרט האימה הקטן והמושקע "כיבוי אורות" ואת השורה הכי טובה ב"לזמן את הרוע 2". ריאן גוסלינג על הופעות קומיות נהדרות לכל אורך השנה.
אולי מועמד אבל לא ראיתי: פבלו לריין הצ'יליאני הוציא השנה שלושה סרטים שזכו לשבחי הביקורות – "המועדון", "ג'קי" ו"נרודה" – אבל אף אחד מהם לא הופץ עדיין בארץ.
ההופעות המצטיינות של השנה:
ציון לשבח: ג'ניפר ג'ייסון לי ("אנומליסה" ו"שמונת השנואים"), סירשה רונאן ואמורי כהן ("ברוקלין"), איזבלה רוסליני ("ג'וי"), ג'ון גודמן ("דרך קלוברפילד 10"), איימי אדמס ("המפגש"), ברי לרסון וג'ייקוב טרמבליי ("חדר"), מריה בלו ("כיבוי אורות"), סטיב קארל ("מכונת הכסף"), שרליז תרון ("קובו ושני המיתרים").
ההופעות הגרועות של השנה: ג'ארד לטו וקארה דלווין ("יחידת המתאבדים"), ג'סי אייזנברג ("באטמן נגד סופרמן"), בן פוסטר ("וורקראפט: ההתחלה").
שלושת ההופעות המצטיינות:
3. ויגו מורטנסן ("קפטן פנטסטיק") – אחד השחקנים הגדולים של דורנו בתפקיד שנתפר בדיוק למידותיו. כמו חליפה אדומה.
2. ג'ניפר לורנס ("ג'וי") – ההופעה המצטיינת בקריירה קצרה ורצופת הופעות מרשימות.
1. ג'סיקה צ'אסטיין ("מיס סלואן") – כיף לראות את אחת מהשחקניות המוכשרות שפועלות היום מקבלת תפקיד ראשי שאפשר לנעוץ בו שיניים. תפקיד אדיר שהיא קורעת לגזרים, סלואן היא הגיבורה והנבל האהובים עליי ב-2016.
הסרטים הגרועים של השנה:
5. "רואה החשבון" – גאווין אוקונר הוא במאי עם עין לויזואליה יפה ואקשן מוצלח, אבל אין דרך להציל תסריט כל כך מקושקש.
4. "חולייטה" – לא מעמיק מדי כדי להוות דיון רציני ולא קאמפי מדי כדי להיות מהנה.
3. "יחידת המתאבדים" – תאונת העריכה הגדולה של 2016, ובמאי שלא מבין את הדמויות שלו והז'אנר שבו הוא פועל.
2. "הבחורה על הרכבת" – עיבוד איום, נטול עניין או מתח ונפוח מחשיבות עצמית.
1. "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" – כל חלק לא עובד בנפרד, השלם גרוע מכולם ביחד.
הסרטים הטובים של השנה:
ציונים לשבח: "45 שנים", "אנומליסה", "בלשים בע"מ", "דדפול", "דוגמניות ושדים", "האיש שנולד מחדש", "זוטרופוליס", "חדר", "לא לנשום", "לזמן את הרוע 2", "מיס סלואן", "מדוגדג", "מועדון שנות ה-80", "מכונת הכסף", קובו ושני המיתרים", "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", "שמונת השנואים".
5. "דרך קלוברפילד 10" – המותחן המצטיין בשנה מעולה למותחנים. האחיזה המדוייקת של דן טרכטנברג בצופים, המשחק המעולה של כל השלישייה והתסריט הנהדר שהסימנים של דמיאן שאזל עליו ברורים. והסוף נהדר.
4. "ברוקלין" – סיפור קטן, מסופר באופן שובה לב וכנה. הכימיה בין סירשה רונאן לאמורי כהן יכולה להמיס את הקוטב הצפוני.
3. "המפגש" – מדע בדיוני חכם כמסווה לסיפור אישי קטן מהמרגשים שנראו השנה. נצחון מוחץ לכל המעורבים.
2. "קפטן פנטסטיק" – סרט שנשאר איתך ומזמין שיחות ודיונים הרבה לאחר הצפייה. הופעה מונומנטלית של ויגו מורטנסן בתפקיד הראשי.
1. "ג'וי" – אולי לא הסרט הכי טוב של 2016, אבל הסרט האהוב עליי. עם רגש לא מתווכחים, הסרט הזה גרם ללב שלי לרטוט ולרעוד לא מעט פעמים. וגם הקומדיה המצטיינת של השנה, בקלות.
נתראה ב-2017.
אם זה כבר נאמר, פספסתי את זה.
אבל קארי פישר מתה. 2016 לא מוותרת.
זה רק אני, או ש"יחי הקיסר!" לא מופיע באנגלית?
(ל"ת)
השנה הזו היית עד כדי כך ממוצעות שאפילו חמישייה אין לי
את לה לה לנד עוד לא ראיתי, מקווה שזה יקרה לפני שהסקר יסגר, כרגע בחמישייה שלי יש את: המפגש, זוטורופוליס, מלחמת האזרחים וכלבי מלחמה.
טוב
אני די גרוע בסיכומים אבל ננסה בכל זאת. ראיתי מעט מאוד סרטים השנה,כי אני מתעב סרטים גרועים,שונא סרטים בינוניים, ויש לי עניין מועט בסרטים טובים. הסרטים היחידים שמעניינים אותי הם הסרטים הכי טובים שיש!! ולכן רוב הסרטים שאני רואה הם כאלה שנחשבים כקלאסיקות, וסרט בקולנוע אני הולך לראות רק כשהוא הולך להיות הסרט הכי טוב שראיתי…
ומה לעשות,השנה היו מעט מאוד סרטים כאלה.
הסרט הכי טוב שראיתי השנה-האיש שנולד מחדש-וואו,כמה זמן חיכיתי לסרט הזה. וכמה יצאתי מאושר. קולנוע במיטבו,ההוכחה הכי טובה שיש לכך שהבמאי הוא הדבר החשוב ביותר בסרט(במיוחד אם הצלם שלו זה לובצקי) משל מופלא, רוחני ואכזרי על האדם והנזק הנוראי שהוא גורם לבריאה ולעצמו.יצירת מופת.תודה גונזלס
הסרט שנחשב לקלאסיקה הכי טוב שראיתי השנה-אפוקליפסה עכשיו-לא מעט נקודות דמיון לסרט הקודם שהזכרתי אז אחסוך מכם,אבל רק רוצה לומר שהמערכה השלישית שלו היא אולי הטובה ביותר שראיתי(יחד עם חורף ברקוויאם לחלום)
הסרט שנחשב לקלאסיקה הכי גרוע שראיתי השנה-בלייד ראנר-לעזאזל, זה סרט מטופש. העיצוב יפה, אבל הבימוי והמוזיקה הגרועים, העלילה משעממת, ואפילו במהיר ועצבני היתה דמות ראשית יותר עמוקה
הסרט שאראה היום וכמעט בטוח יכנס לחמישיה-לה לה לנד. בבקשה,בבקשה שזה לא יאכזב.
הפאדיחה הגדולה ביותר שראיתי בחיי,בכל תחום-טום מקארתי מועמד לאוסקר על בימוי ספוטלייט-רגע, מה?באמת?המשפט הזה שגוי מיסודו.ספוטלייט לא מבוים. יש שם צילום אפור, המצלמה לא זזה,וכל התחושה הכללית היא שרוצים לגרום לנו להימנע מרגש כלשהו! הסרט הזה הוא אנטי קולנוע,הוא אפילו לא ראוי להיקרא סרט תיעודי. אין מצב שבמאי שרוצה למנוע מצופיו להתרגש הוא אחד מחמשת הטובים ביותר.הסצינה הכי אגרסיבית בסרט היא מארק רופאלו שצועק על מייקל קיטון,וגם שם הוא מתנצל בסצינה הבאה.אין בספוטלייט סצינת שיא,וזה בגלל שאין בו ממש תסריט,יש שם חבורת עיתונאים שחוקרים מקרה וזהו.אין הפתעות, הברקות בימוי, שחקנים טובים,גם המוזיקה מזעזעת. יהי רצון שנימנע מאסונות כאלה.
החצי סרט הכי גרוע שראיתי-ספרות זולה-מישהו מוכן להסביר לי מה כזה גאוני בלצחוק על סרטים שלא ראיתי, לצטט מסרטים שלא ראיתי, וכל זה סתם כי זהמה שעבר לטרנטינו בראש באותו רגע. הסרט הזה עניין לי 1 חלקי מספר עם כל כך הרבה אפסים שאני לא אחיה די זמן כדי לכתוב את כולם חלקים מהגוף. היי איזה גאון אני!כרגע ציטטתי את דורון פישלר!מה זה משנה אם אף אחד לא זוכר מאיפה
סרטים נוספים שבחמישיה השנתית שלי-חדר-הסרט השלישי הכי מרגש שראיתי בחיי(אחרי רקוויאם לחלום והקול בראש)
סופת חול-הסרט הישראלי הכי טוב שראיתי(לא חוכמה,לא ראיתי הרבה מהסיבות שהזכרתי בהתחלה)אבל אחת מתצוגות הבימויהמדויקותוהעקביות שראיתי.שאפו
המפגש-אמנם אכזבה קלה כי ציפיתי ליותר , אבל עדיין סרט חכם ומרגש
להגנת טום מקארת'י ב"ספוטלייט"
אני מודה שגם אני לא לחלוטין מבין את המועמדות, אבל אם שרדנו את מרטין טילדום על "משחק החיקוי", אני מרגש שנשרוד הכל. אבל להגיד ש"ספוטלייט" לא מבוים זה פשוט לא נכון.
ספוטלייט מבוים בצורה מסוימת (מתסכלת ביותר) שכמו שאתה אומר, נמנעת מרגשות ומרגעים גדולים על מנת לתת דגש על עבודת הנמלים הבלתי נגמרת של העיתונאים ועל השיתוק הרגשי של עיר שלמה שמשתקת פרשיה נוראית שפוגעת בעצבים שלה. מה שספוטלייט עושה במכוון אמנם הופך אותו למשהו שמזכיר יותר טלוויזיה מאשר קולנוע, אבל גם הופך אותו במובנים מסוימים ייחודי בהרבה מסרט שהיה מנסה ללחוץ על כל כפתורי הרגש של הצופה. והנקודה העיקרית היא שכל זה מכוון. מדובר בסרט אפרורי בכוונת תחילה – כחזון של במאי. לא כתופעת לוואי של חוסר זהירות מצד מקארת'י.
עכשיו, אפשר לא לאהוב את החזון הזה – יש לא מעט עבודות בימוי וחזונות שאני מוצא מתסכלים מעצם הניסיון, לא משנה כמה התוצאה מתאימה לחזון. אבל אי אפשר להגיד שלא היה כאן חזון של במאי שבא לידי מימוש.
לגבי ספרות זולה – ספרות זולה מצטט מהמון סרטים, אין ספק – אבל הוא לא פארודיה שצוחקת עליהם וכשצפיתי פה בפעם הראשונה לא היה שום צורך להבין את מקורות ההשראה שלו, מכיוון שהוא פשוט עבד בפני עצמו. ממליץ בכל זאת לנסות לסיים אותו, אבל כל אחד והחיים שלו.
כל אחד והטעם שלו אבל
רק את הטענה של אנשים שזה סרט אוסקרים גנרי טיפוסי אני לא מצליח להבין.
בסרט אוסקרים טיפוסי שמבוסס על סיפור אמיתי יש בדרך כלל מאמץ להעצים את הדמויות הראשיות, לרגש בכל הכוח ולהכניס סיפור רומנטי כלשהוא לסרט.
למיטב הבנתי מה שהסרט אומר יש פה סיפור מאוד עצוב ומאוד חזק בוא ניתן לו את הכבוד פשוט נשים את הסיפור על הכמרים ועל התחקיר העיתונאי במרכז בלי כל מיני קשקושים שיהפכו את הסרט ליותר מעניין ומושך קהל.
עליי זה עבד לגמרי אני מאוד התרגשתי מהסרט הזה, לא כולם חייבים להסכים ועם רגשות אי אפשר להתווכח אבל אני לא מבין איך אפשר להגיד שזה סרט אוסקרים טיפוסי או חסר בימוי.
מאוד חיבבתי את הסרט, גם כתבתי בדף הסרט שהוא שווה צפיה
אני חושבת שהוא זכה בעיקר בגלל הסיפור האמיתי ופחות בגלל הסרט עצמו.
כל הקלישאות שהזכרתי גרמו לי להרים גבה, גם ויזואלית וגם תסריטאית היה אפשר לפתור את הנקודות האלו באופן טוב יותר בלי להגיד אותם בקול רם. לכן לא הייתי נותנת פה שבחים לבימוי או לתסריט.
המשחק של חלק מהדמויות הראשיות לא היה טוב. מארק רופלו לא שחקן טוב, יש לו הבעת פנים אחת ומבטא אחד (אם לבלוע מילים נחשב למבטא) וזהו, והוא השחקן הראשי. בכלל לא משנה איך היו כל השאר כשמי שסוחב את הסרט בתפקיד ראשי עושה עבודה לא טובה.
אני מבינה איך אפשר להגיד שזה סרט אוסקרים, משום שיש פה סיפור גדול וחשוב ששינה את פני אמריקה (או העולם, אע"פ שבד"כ זה אמריקה).
יחד עם זאת, אני חושבת שאפשר לחלק סרטי אוסקרים לכאלו שהיו מנצחים בשנה טובה יותר וכאלו שלא היו מגיעים לרשימה בשנה טובה יותר. ספוטלייט, כמו ארגו, ניצח הרבה משום שלא היתה לו תחרות רצינית. בין המועמדים היו כמה סרטים שהיו טובים יותר (חדר, חדר, חדר, חדר, חדר, חדר) אבל הם לא היו סרטי אוסקר קלאסיים: במאי לא מאוד מוכר, שחקנית צעירה שרק מתחילים להכיר, סיפור קטן ולא ענק, בלי מרחבים, בלי השפעה על ההמונים, בלי דרמה חובקת אנשים רבים…
היה עוד סרט אחד טוב יותר
שבכלל לא היה מועמד וקראו לו הקול בראש
כן, בוא נהיה ריאליסטים
אני בכלל לא מכניסה לרשימת הציפיות שלי את האפשרות שיעמידו אנימציה לפרס הסרט.
אני כבר לא זוכרת בע"פ אבל היו כל מיני סרטים מעולים שהיה ברור שאפילו לא יקבלו מועמדות (אקס מאכינה).
"מארק ראפלו לא שחקן טוב"
מארק ראפלו שחקן מצוין.
פשוט.. בכלל לא ב"ספוטלייט".
אגב – לא מסכים שהוא השחקן הראשי. לא בטוח שיש שחקן ראשי בסרט הזה, וטוב שכך – תחושת עבודת הצוות שמחלקת את הפוקוס במידה שווה ככל הניתן נותנת לו קסם כלשהו
מסכים עם מישי
שהוא לא שחקן טוב,במיוחד לא בסרט הזה, וגם מסכים עם קרקר שאין שחקן ראשי, ואולי זה חלק מהבעיה שלי בסרט,שהוא עוסק בחחבורת אנשים חסרי פנים,אישיות וחשיבות במקום בדמות דומיננטית שהצופים יוכלו להזהות איתה,וזה מוסיף לתחושת האפרוריות הבלתי נסבלת
רשימת צפייה של ההופעות הנהדרות של מארק ראפלו:
"פוקס-קצ'ר"
"מישהו לסמוך עליו"
"האחים בלום"
בנוסף: אני מאוד מחבב את מה שהוא עשה עם ד"ר באנר בסרטי הנוקמים עד כה, אבל לא יודע אם הייתי מגדיר אותו כהופעה נהדרת.
אני אפילו לא רוצה לראות את הסרטים האלו
(כי הם נשמעים לי תמיד לא מעניינים מספיק) אז אני מניחה שכבר לעולם לא אדע.
מסכים עם מישי
שהוא לא שחקן טוב,במיוחד לא בסרט הזה, וגם מסכים עם קרקר שאין שחקן ראשי, ואולי זה חלק מהבעיה שלי בסרט,שהוא עוסק בחחבורת אנשים חסרי פנים,אישיות וחשיבות במקום בדמות דומיננטית שהצופים יוכלו להזהות איתה,וזה מוסיף לתחושת האפרוריות הבלתי נסבלת
זה לחלוטין סרט אוסקר
מהסיבה הפשוטה שמדובר בסרט "חשוב"
ברור שזה סרט אוסקר, השאלה אם הוא סרט אוסקר גנרי או לא.
בעייני לא כמו שהסברתי
אני חושבת שלא ירדת לסוף דעתי
דווקא הבחירה לצלם סיפור מאופק נראית לי אחלה. אם אתה הולך בדרך הזו, אז תן לצופים שלך קצת קרדיט. אני חושבת שהבחירה לדחוף את הרגעים האלו ולנפח אותם היתה בחירה שמזלזלת באינטיליגנציה של הצופים, אני מתעבת בחירות כאלו בסרטים באופן כללי (של אובר הסבריות שכתובה בתסריט). אפילו אם הם יפספסו את הצילומים בגן המשחקים שצמוד לכנסיה או משהו כזה, הם יקראו ביקורות ויגלו שהם פיספסו את הנקודה הזו ויסתקרנו לצפות בסרט שוב ויחשבו כמה הוא נהדר כי הוא מעביר סיפור עוצמתי בתמלול מינימלי.
אני מנסה לחשוב על סרטים שנעשו בהם בחירות דומות אבל באופן טוב יותר. למשל סודרברג ב contagion העביר המון המון מידע בלי להגיד אותו במפורש. האם הכל עבר אל הצופה הממוצע? לא, קראתי כל מיני תאוריות קונספירציה מצחיקות על שנאת המזרח ושנאת נשים שגרמה לו לכתוב ששפעת הגיע מהמזרח הרחוק והענישה את האישה הנואפת. כמובן שמי שיודע קצת על מחלות מבין שנעשתה עבודה מדהימה על דיוק בפרטים. גם בחצי הראשון של תופעות לוואי יש כל מיני בחירות קטנות כאלו, למשל להראות את כל העטים והפיצ'יפקעס שרופאים מקבלים מחברות תרופות. אם אתה לא יודע לזהות את העטים האלו ולא קראת בביקורת של מישהו אחר עליהן, אתה עשוי לפספס. אבל הנקודה שם עוברת בצורה אמיתית יותר מתוך הבחירה תסריטאית יחסית ריאליסטי. אני לא אוהבת שבספוטלייט חשו צורך לצרוח את הדברים האלו לתוך הפנים.
כן, יש מעט מקרים שעובדים ככה, אני מסכים לחלוטין
אני חושב שהם מתגמדים לעומת רוב הסרט ושרובם בחירה תסריטאית ולא בימאית. הבימוי סבל את אותם רגעים – לא האדיר אותם. הוא טיפל בהם באותה אפרוריות שעטפה את רוב הסרט ולא בפאוזות דרמטיות או מוזיקה אפית.
וכן, אין ספק שסודרברג היה הופך את "ספוטלייט" לסרט יותר טוב. מצד שני, זה נכון לגבי רוב הסרטים שיוצאים כיום.
אממ
לא באמת התכוונתי שאין לחלוטין בימוי,זאת פשוט אחת ההחלטות ההזויות ביותר שראיתי בחיי,אז הגזמתי קצת בשביל להגביר את הרושם…
לגיטימי לגמרי שסרט ינסה להימנע מרגש מפוצץ כדי להיות ריאליסטי יותר,זה גם היה ברור לי שזאת המטרה, אבל בספוטלייט זה היה כל כך מוגזם שזה בעצמו היה לא ריאליסטי ובעיקר די משמים.החיים האמיתיים צבעוניים יותר מהסרט הזה.
וגם אם המטרה היתה להראות את עבודת הנמלים העיתונאית,הסרט לא היה מספיק ארוך והתסריט לא מספיק מורכב כדי שנחוש את זה. דיוויד פינצ'ר בזודיאק עשה את זה הרבה יותר טוב.
לה לה לנד-עברו רק 36 שעות, ואני משתדל להימנע מדירוגים בשלב כל כך מוקדם, אבל אם בזוכי אוסקר עסקינן,אז הסרט הזה בהחלט ראוי לכך.מדהים
אני סקרן לדעת מה חשבת עליו?שמתי לב שיש לך נטיה לא לאהוב את הסרטים האהובים עלי מהמילניום הנוכחי(רקוויאם לחלום,הקול בראש,וויפלאש,האיש שנולד מחדש,התחלה)
טענה הביצוע של הפרקטיקה היא כבר אחרת
אני אישית חושב שהעבודה האפורה כאן הורגשה יותר טוב מ"זודיאק" ולו רק בגלל שזודיאק היה סרט מתח מהתחלה ועד הסוף.
לגבי לה לה לנד – אני מודה שרשמתי תגובה מפורטת לגביו שאני מתלבט אם לפרסם. בקצרה: לא מאוד אהבתי.
נו
ידעתי שאין לי תקווה שאתה ואני נאהב את אותו סרט.
זודיאק אמנם מוגדר בז'אנר המתח, אבל בעיני זה יותר סרט בלשי, וככל שהוא מתקדם מרגישים את התסכול מהמרדף אחרי הרוצח יותר מאשר את המתח שמתלווה למרדף הזה(מלבד בסצינות מסוימות מאוד,שהם בעיני דווקא הפחות טובות בסרט)
אני בטוח שעוד נמצא את אותו הסרט
לגבי זודיאק – הבעיה העיקרית של זודיאק זה שכל מה שהוא רוצה להיות "זכרונות של רצח" עשה יותר טוב, לפני ארבע שנים ובקוריאנית. כל החקירה האפורה, הלא מתקדמת, הלא זוהרת, של שוטרים ואנשים שלא בטוחים כיצד לפעול נעשתה שם בצורה הרבה יותר טובה מזודיאק שניסה לחנוק ולהלחיץ והיה פשוט לרוב משעמם.
(למרות שחשוב לי להבהיר שלא אהבתי את זודיאק לפני שראיתי את זכרונות של רצח. פשוט צפייה בזכרונות של רצח חידדה לי מאז כמה זודיאק היה בסך הכל בסדר ולא יותר מזה)
כן
מאז שראיתי את רכבת הקרח הנהדר חיפשתי הרבה את זכרונות של רצח ולצערי לא מצאתי אותו,אם מישהו מכיר מקום שבו יש את הסרט אני אשמח
נו, רכבת הקרח
זה לא לקח לנו הרבה זמן למצוא
לא נחשב
התכוונתי רק לסרטים שאני חושב שהם מדהימים-בלתי נשכחים-אני מעריץ גדול שלהם-בין הסרטים הטובים שראיתי.
רכבת הקרח הוא סתם סרט מצוין,אידיוט שכמוהו
מפציר באנשים לא לשכוח את מכונת הכסף וחדר
עברה כמעט שנה מאז שיצאו. סרטים אדירים וראוים למקום בעשיריית עין הדג!
לגמרי
אי אפשר קצת נתוני ביניים? במידת הצורך אני יכול לעשות עוד קצת יח"צ למכונת הכסף…
מה נהיה
שנה שעברה נאבקתי למלא את החמישייה בסרטים שראיתי ובאמת אהבתי , השנה נאלצתי להשאיר בחוץ מספר סרטים שאהבתי מאוד , והבחירה של החמישייה הטובה ביותר לא הייתה קלה בכלל .
הצבעתי, לא תכנתי גם להגיב,
אבל אני מוכרח לכתוב משהו על "מלחמת האזרחים": שוב ושוב ראיתי פה את הטענה "אותו דבר". לא. זה לא אותו דבר. איך אפשר לצפות במערכה האחרונה של הסרט הטעון הזה ולומר "עוד סרט גנרי של מארוול"?
הנה ספוילר לסקר הגמר: מלחמת האזרחים הוא סרט השנה שלי, אם לא סרט העשור. שום סרט שאני זוכר לא עורר בי רגשות בעוצמה כזו.
יתכן מאד שיש כאן מקום לדיון נרחב, על גיקיות, על הערצה לדמויות שגורמת הטיה בשיקול הדעת, ואני מניח שזה גם יהיה דיון מעניין. אבל זה עבד עלי בצורה כל כך חזקה, כך שמחינת השאלה נטו "מהי החוויה הקולנועית החזקה ביותר של 2016", הסרט הזה לוקח בהליכה לאחור, עם ידיים קשורות.
ובאמת, לעזאזל שאני לא מבין: איך אפשר לראות את טוני סטארק מושפל, מתגונן בידיו החשופות מזעמו של קפטן אמריקה, ולומר "עוד מארוול"? הרגע הנוראי הזה (במובן החיובי) היה המיצוי של הסרט המדהים הזה, ועם כל החודשים שעברו, אני עדיין מצטמרר כשאני נזכר בו.
i love you, marvel.
מסכים
וכל אלה שאמרו שהסרט הזה לא טוב ולא ברור למה הדמויות מתנהגות כמו שהם מתנהגות ,לא ראו את הסרטים הקודמים ביקום הקולנועי של מארוול שהסרט הזה באמת שווה צפייה רק עם ראית את כל הקודמים
מה שאתה אומר זה חלק מהבעיה, אם לא ראית את כל הסרטים או אפילו אם ראית ואתה לא זוכר אתה לא תהנה מהסרט, כל סרט מרגיש יותר ויותר כמו פרק בסדרה
אישית לי זה לא מפריע
הם בנו את היקום שכדי להבין למה כל דמות מתנהגת בסרט מסוים כמו שהיא מתנהגת והיחסים של הדמויות הם כך ,זה כבר בלתי אפשרי באמת לענות מסרט שלהם רק אחרי שצפית בסרט אחד , לכן הסרטים האלה לא נועדו בשביל אנשים שלא עוקבים אחרי הסרטים ולא ראו את רוב הקודמים, כי מבחינתם הסרט הזה יהיה לא טוב אתה צריך לראות את כל הסרטים הקודמים בשביל להבין מה טוב בסרט מלחמת האזרחים .
אבל זו תלונה אחרת.
אם אתה אומר שזה "עוד מארוול" סימן שראית את הסרטים קודם – ואז אנחנו לא מבינים איך אתה טוען שזה אותו דבר – זה דיון אחד שאפשר לנהל – אבל אפשר לנהל אותו רק בין אנשים שראו את הסרטים.
אם אתה אומר "לא הבנתי את זה כי לא ראיתי את הסרטים הקודמים" – אז זו טענה לגיטימית לחלוטין, אבל אז אתה לא יכול להגיד שזה "עוד מארוול" – איך אתה יודע אם לא ראית את כל הסרטים הקודמים?
ראיתי 3-4 מסרטי מארוול
רחוק מאוד מכל הסרטים שלהם, אבל בכל זאת, כולם נראים לי מאוד דומים (חלק מהנים יותר, חלק פחות). יש בכל סרט מארוול שראיתי קטעים שאני לא מבין כי לא ראיתי את כל סרטי היקום שלהם.
התגובה נכתבה לצורך דיון אקדמי בלבד. כיוון שעוד לא ראיתי את מלחמת האזרחים, אין לי מושג כמה הוא מובן למי שראה רק חלק מסרטי מארוול. רק רציתי לציין שזו גם אפשרות.
אתה לא יכול להבין סרט שמצפה שתראה את כל/רוב סרטי מארוול
כדי להבין אותו כאשר ראית רק שלושה ולא אהבת אף אחד מהם (תקן אותי עם אני טועה), וסתם מתוך סקרנות איזה סרטים ראית ? כי נכון שיש כמה שחוזרים על עצמם בתחושה (וגם זה לא יותר מדי) רובם מנסים תווך די גדול של תונים ודרכי בימוי ואפקטים שאני לא ראיתי באף סדרת סרטים אחרת.
אתה קצת טועה
אבל זה בגלל שכנראה גם קצת הטעיתי אותך, כי בעצם ראיתי יותר מ-3-4 סרטי מארוול, אבל עדיין לא יותר מחצי מסרטי היקום שלהם.
יש כמה סרטי מארוול שנהניתי מהם מאוד (כמובן שומרי הגלקסיה, שלא ברור לי הקשר שלהם ליקום כ"כ, איירון מן 2, ד"ר סטריינג', הנוקמים הראשון, חייל החורף), ויש כמה שנראו לי מפגרים ותמוהים (אולטרון, איירון מן 3 התחיל מעניין ונפל בהמשך, אחרים שאני אפילו לא זוכר מה היה בהם חוץ מגיבור על "מגניב" שמציל את העולם וכמה אפקטים מיוחדים).
גילוי נאות נוסף – במסגרת העבודה שלי אני מכיר ברמה זו או אחרת כמעט כל סרט שיוצא, אז גם את הסרטים שלא ראיתי אני מכיר ברמת התקציר והביקורות. ככה שאני לא בדיוק צופה ממוצע. וגם, סרטי סופרהירוז הם לא כוס התה שלי, למעט באטמן של נולאן וברטון.
אוקיי אני מבין
אני לא חושב שהיו הרבה סרטים של מארוול שהיו כמו שאמרתה "…חוץ מגיבור על "מגניב" שמציל את העולם וכמה אפקטים מיוחדים…" (חוץ מחמשת סרטי הפתיחה של היקום שנועדו להציג את הדמויות ולכן העלילה שלהם לא הייתה צריכה להיכתב באופן מסובך מדי רק להראות מגניבים ולעזור להבין מה עובד ולא עובד לגבי הדמויות),אבל לגבי הרשימה של הסרטים ביקום שאהבתה אני די מסכים אתה (הייתי מחליף את אירון מן 2 ב-1+3 ומוסיף את אנטמן (הוא לא היה הכי חזק שלהם אבל הרגיש קצת יותר קליל בהשוואה לשאר הסרטים שלהם)) והקשר של שומרי הגלקסייה זה להציג את החלל החיצון ועולמות חייזרים בו לקראת סרטים עתידיים שהתרחשו בחלל החיצון .
אמרת* אהבת*
ככלל אצבע, שווה לזכור שפעלים בגוף שני זכר עבר נשמעים כאילו יש להם ה' בסוף אבל נכתבים בלעדיה.
זה לא מה שאמרתי
אני לא טענתי שאני אישית לא הבנתי. כי חוץ מת'ור ראיתי את כל סרטי מארוול, אני חושב שבכללי להגיד על סרט שאתה חייב לראות 10 סרטים אחרים כדי להנות ממנו זה אומר שמשהו בסרט לא שלם, זכותם ליצור סרטים כאלה אבל אז זה מקשה עליי להתייחס לסרט בתור יצירה שלמה כאשר הרבה מהסרט הוא בוא ניזכר בדברים שקרו או בוא נקדם את הסרטים הבאים של מארוול.
לגבי זה עוד סרט של מארוול כן ככה זה הרגיש לי כמו עוד סרט של מארוול שבעיקר כיף לראות אותו אבל לא משהו מעבר.
אם אתם חושבים שזה סרט מדהים אין לי שום בעיה עם זה, כי ברור שבסוף הכול עניין של טעם
לא הבהאתי את עצמי נכון.
מה שאני אומרת הוא שזה שני דיונים שונים שזו בעיה (בעיני) לערבב אותם.
יש את הדיון של "האם סרטי מארוול הם כולם אותו הדבר".
ויש את הדיון של "האם זה הגיוני מלכתחילה לבנות סרט שמתבסס על זה שראית את כל סדרת הסרטים הלא קטנה שלפניו".
אלה שני דיונים מעניינים (לדעתי, ובוא נגיד שכבר דנו עליהם אי אלו פעמים פה באתר, אז לפחות חלק מהאנשים פה גם חושבים שהם מעניינים), ואני לא חושבת שיש לאף אחד מהם תשובה חד משמעית. אני רק אומרת שזה לא אותו הדיון. זה דיון שונה
1. הקרב בשדה התעופה לא באמת נועד להיות קרב עד המוות ,אלה יותר לכיוון קרב ללכידה ושליחה לכלא את הקבוצה של הקפטן ,ככה כשרודי נפצה בצורה כזאת זה היה כבר חציית מדרגה כי בשום שלב מקדים זה לא היה המטרה של הקרב בניהם.
2. התגובה של טוני למה שבקי עשה הייתה מובנת, תגיד לי איך אתה הייתה תגיב אם האדם שרצח את ההורים שלחה היה עומד מולך ללא נשק מיוחד(חוץ מיד ברזל)?
3. מבחינת הקפטן בקי היה האדם היחיד שנשאר לו מהתקופה שלפני שהוקפא בקרחון וכבר אז היה הדבר הכי קרוב למשפחה שהיה לקפטן, אם אתה הייתה במקומו לא הייתה רוצה להגן על האדם הכי קרוב למשפחה שנשאר לך בעולם (גם עם לדעתי הוא הלך עם זה קצת יותר מדי רחוק)?
צודק, זה לא המקום,
אז רק אניח לינק לניתוח שלי את הסרט, שעם כל הצניעות אני חושב שעשה עבודה טובה בלהסביר מדוע אני אוהב את הסרט כל כך, ויש בו גם תשובות לטענות שהעלית.
וכימרה, תודה על העידוד.
וכולם: ניפגש בסקר הגמר!!! יוהוווווווו!
רק להזכיר
שאתה ממש התלהבת מיחידת המתאבדים.
זכותך, אבל הטעם שלנו בקולנוע כל כך שונה, שאין טעם להתווכח.
סבבה אבל
לא אמרתי דבר וחצי דבר על איכות הסרט, שכאמור מצאתי מבדר על אף הפגמים שלו ואפילו אמרתי שאחרי הכל הוא שווה את ההליכה לקולנוע. מה שאני כתבתי לא קשור לטעם אלא להיגיון בסיסי והבנה של הדמויות בהתבסס על מה שהראו לנו ומה שלמדנו בסרטים הקודמים.
האם התסריט של יחידת המתאבדים היה טוב? אני אהיה הראשון שיגיד לך שלא. אבל הסרט לא משתין בקשת על פיתוח דמויות בסיסי – הסרט הזה, לטוב ולרע, עקבי במה שהוא מציג. העלילה שלו דפוקה לחלוטין אבל הדמויות והמניעים נורא ברורים ואפילו הגיוניים.
אני מודע לעובדה שיחידת המתאבדים הוא גילטי פלז'ר. וחוץ מזה, אתה לא יכול לפסול תירוצים הגיוניים שאני נותן לך על סמך *כל* ההיסטוריה הקולנועית של מארוול רק בגלל שיש סרט אחד שמצאתי מבדר ואתה לא. כאילו, אתה יכול אבל זה יהיה קצת לסתום את האוזניים ולצעוק לי לה לה לה.
וואלה, אתה באמת מאוהב ביחידת המתאבדים מעל לראש
אם אתה כותב עליו ש"הדמויות והמניעים נורא ברורים ואפילו הגיוניים". אתה מתכוין גם לדיאבלו ולמשפט שלו שזכה בפרס הציטוט הגרוע של השנה, שחילק ידידינו מתן בכר? גם איתו, אגב, יש לי חילוקי דעות לגבי מלחמת האזרחים; אבל הוא לא נשמע כמו אחד שיאהב בכוח את הזבל של DC רק כדי להיות הזה שחכם יותר מכל הגיקים של מארוול.
או בקיצור, לא בטוח שאני זה שסותם את האוזניים.
ובטון קצת יותר מפויס: לא פסלתי שום טיעון שלך. כתבתי שהטעם שלנו בקולנוע שונה מאד, ולכן חבל על הויכוח. אני אוהב את האתר הזה ואת הגולשים שלו, והדבר הכי חשוב שלמדתי ממנו הוא שלכל דעה יש מקום. זכותך המלאה לאהוב את יחידת המתאבדים, אבל אני מוכרח לומר לך: ההגנה האובססיבית שלך עליו, וזה שאתה מגיב לכמעט כל מישהו שכותב עליו משהו, לא מצטייר טוב. אף אחד לא אוהב אותך פחות בגלל שנהנית מיחידת המתאבדים, ודאי שלא אני.
אחלה יום.
אבל אני גם גיק של מארוול.
אתה חושב שזה קשור למלחמות קומיקס ולהתנשאות בין מותגים, כשלמעשה זה לא.
אני מת על מארוול. חולה עליהם.
אני מעריץ גדול של המעניש, דרדוויל, מון נייט, בלייד וספיידר-מן למעלה מעשור. ואני יודע שמארוול יודעים לעשות עבודה נהדרת בטלוויזיה ובקומיקס. ודווקא בגלל זה קשה לי לקבל את העובדה שהיקום הקולנועי שלהם נוסחתי להפליא ולא מתאמץ.
וזה לא שאני כל כך אוהב את היקום הקולנועי של DC, אבל אני כן חושב שהתגובה ליחידת המתאבדים היתה נטולת כל פרופורציה.
לא התווכחתי איתך על העשייה הקולנועית של הסרט, רק על חוסר עקביות בתסריט (שאתה, אגב, לא יכול להסביר).
ובכל מקרה, זה די מגוחך לרצות להפסיק לדון עם בן אדם על סמך *סרט אחד* שהוא אהב והיה שנוי במחלוקת. אם תחקור קצת את שאר האנשים סביבך ותפעיל עליהם את ההיגיון הזה – לא ישאר לך עם מי לדון על קולנוע.
אני גם לא כזה משוכנע שהטעם שלנו כזה שונה כמו שאתה חושב. בסך הכל אני אוהב את סרטי מארוול קצת פחות ממך וחושב שיחידת המתאבדים היה אחלה סרט. אבל זה באמת לא משקף את הטעם שלך או שלי. סך הכל כמה סרטי קומיקס שבתמונה הגדולה לא שווים הרבה.
פספסתי משהו?
זה אכן מגוחך להפסיק לדון עם בן אדם על סמך סרט אחד שהוא אהב/לא אהב – אלא אם מדובר על דיון באותו סרט ספציפי, או סרט שששיך לאותו ז'אנר ודומה לו מהרבה בחינות. אתה רוצה לדון על סטאר וורס? על לה לה לנד? לט'ס גו.
אבל אתה קצת צודק, אני כן הכללתי וכתבתי "טעם שונה בקולנוע". לוקח חזרה.
וסליחה על הדיליי בתגובות שלי, אני זמין לרשת רק מדי פעם.
אני דווקא נהניתי השנה
אולי זה כי זו השנה הראשונה שבאמת רציתי וגם הצלחתי לפתח הרבה יותר את תחביב הקולנוע. בין אם זה להשלים קלאסיקות ישנות או ללכת לקולנוע הרבה יותר, אני מרגיש שטיפחתי את האהבה הזאת הרבה יותר השנה מאשר בשנים קודמות. שזה אירוני בהתחשב בכך שדווקא השנה לא הייתה שנה מרשימה בכל הנוגע לקולנוע. מצד שני, זה גורם לסרטים האיכותיים להתלבט הרבה מעל השאר.
סך הכל צפיתי השנה ב30 סרטים חדשים, שזה סכום מכובד עבורי, אם להתחשב בכך שאני מנסה להימנע מאלה שמקבלים ביקורות סבירות עד גרועות. את רובם הגדול ראיתי בהקרנות פרטיות באמצע הלילה (היתרון שבעבודה בקניון שיש בו קולנוע) ובסינמטקים, שזה שינוי גדול לעומת שנה שעברה, שבה רוב הסרטים שראיתי היו בלוקבאסטרים והרבה פחות סרטים קטנים. זו דווקא מגמה חיובית, כי גם רוב החמישייה שלי מורכבת מסרטים שראיתי בסינמטקים (תודות להקרנות עין הדג, בעצם. אז תודה דורון!)
אחרי הרבה התלבטויות, החמישייה שלי היא:
קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים – מאבק צמוד בינו לבין דדפול, אבל ספיידרמן הכריע. בחיי שבתור מעריץ מארוול מושבע נהניתי לחלוטין מהסרט הזה. אקשן טוב, דיאלוגים מהנים וכיף על המסך. אני מבין את הביקורת כלפיו ומקבל אותה, אבל גם עם הבעיות העלילתיות קשה לי שלא להתלהב מהסרט הזה. אין ספק שהקרב בשדה התעופה הוא הסצנה האהובה עליי בקולנוע השנה. אי אפשר אפילו להסביר כמה שמחתי כשצפיתי בה.
באש ובמים – סרט איכותי ומותח, עם הופעות מעולות מבן פוסטר וג'ף ברידג'ס. הייתי בתוכו מההתחלה עד הסוף, העלילה הייתה מצוינת והסוף היה מספק וסגר הכל כמו שצריך. אין לי הרבה רע להגיד עליו, פשוט קולנוע מוצלח. מקווה שאחד מהשחקנים שציינתי ייקח איזה מקום מבחינת ההופעות, כי מגיע לשניהם קצת הכרה על התפקידים המוצלחים האלה.
איש האולר – חווית הקולנוע הביזארית ביותר שהייתה לי השנה, ואהבתי כל רגע. לא ציפיתי לכל כך הרבה עומק בסרט הזה, ובאתי אליו לא מוכן לחלוטין. בכלל ציפיתי לקומדיה, וקיבלתי יצירת אומנות. הסרט הזה לא הפסיק להפתיע, לזרוק אותי מתיאוריה לתיאוריה, ובסוף עוד לעשות לי כאב ראש עם סיום מלא משמעות. אמנם אני יכול רק לשבח את דניאל רדקליף על ההופעה המרשימה שלו בתור גופה, אבל זה היה פול דאנו שבאמת סחב את הסרט. שחקן שפשוט ממשיך להרשים אותי פעם אחר פעם.
קובו ושני המיתרים – מאבק משולש שלו עם מואנה וזוטרופוליס, שמאוד נהניתי מהם. אבל אין ספק שהסרט הזה התעלה על השאר. לא רק אנימציית הסטופ מושן המרשימה של לייקה, אלא גם רקע עשיר של מיתולוגיה יפנית לעלילה ודמויות מהנות, וקיבלנו קלאסיקה מיידית. אמנם הסיפור צפוי במקצת, אבל ההומור וההנאה מהדיאלוגים זה מספיק כדי לעטוף את זה יפה. ושוב, האנימציה! פשוט תענוג. סרט נהדר.
לה לה לנד – באמת אמרו כבר הכל, ואני שמח שזו דעת הרוב. בדרך כלל אני לא מתלהב מסרטים עם עלילות גנריות כאלה של סיפורי אהבה, ואני בכלל לא אוהב מחזות זמר. אבל הסרט הזה התעלה מעל ומעבר לציפיות שלי. הפסקול מבריק, התסריט כתוב היטב וגם אם הוא לא חכם מדי או מסובך – לפעמים פשוט זה עדיף כשיש כל כך הרבה אלמנטים נוספים. ושום דבר לא חסר; מחווה למחזות זמר ישנים יותר, משחק מצוין של ראיין גוסלינג ובעיקר של אמה סטון המקסימה והכובשת, שירים קליטים שייזכרו לעוד הרבה זמן ובעיקר תשוקה אמיתית שמורגשת בסרט כלפי ג'אז, כלפי מחזות זמר וכלפי קולנוע. דמיאן שאזל במאי נהדר, והסיבה העיקרית שהלכתי לסרט הזה מלכתחילה. "וויפלאש" הוא אחד הסרטים האהובים עליי, וציפיתי גם מהסרט הזה שירשים אותי. והוא הצליח. זה אמנם לא סרט מושלם, אבל יצאתי ממנו וחשבתי "זה למה אני אוהב קולנוע". ואם סרט מוציא ממני משפט כזה, הוא עשה את העבודה שלו. לקח בקלות את המקום הראשון השנה.
מבחינת ההופעות, היה לי קשה. היו המון שחקנים מוצלחים השנה, גם אם הסרטים שהם שיחקו בהם היו פחות טובים. דיקפריו ב"איש שנולד מחדש" הפתיע אותי לטובה עם היכולות שלו, פול דאנו ב"איש האולר", בן פוסטר ב"באש ובמים", ואפילו נציגות ישראלית של תומר קאפון ב"שבוע ויום". אבל השחקנים האלה לא הצליחו להגיע לרשימה הסופית:
אמה סטון, על התפקיד המדהים ב"לה לה לנד". ראיין גוסלינג היה מצוין, אבל הבחורה הזו החזיקה את הסרט מבחינתי. המון רגש, המון עדינות, ושירים יפהפיים. החיוכים שלה המיסו אותי כל פעם מחדש, וזה לא רק עניין של מראה. מגיע לה אוסקר על תפקיד כזה. מה שמצחיק זה שבכלל לא החזקתי מאמה סטון עד עכשיו, איכשהו. היא שינתה את הדעה שהייתה לי עליה ב180 מעלות.
ראיין ריינדולס, כי הוא דדפול. זה לא נכנס לחמישייה, אבל זה היה סרט נהדר, שעבד בעיקר בגלל שריינדולס הפך להיות דדפול. בין אם זה השיווק המהנה לסרט, העבודה הקשה מאחורי הקלעים וגם בתפקיד הראשי, הוא הלך עם זה עד הסוף וזה עבד. הוא סיפק אלפי גיקים ברחבי העולם עם הופעה שקלעה בול לדמות, ואי אפשר שלא להעריך אותו על כל מה שהוא עשה למען מה שהוא אוהב.
ג'סיקה צ'אסטיין, על התפקיד שלה ב"מיס סלואן". לקחת תפקיד כזה ולבצע אותו בצורה כזו, זה פשוט תענוג לצפייה. הסרט היה מהנה, אבל לא יותר מזה; הוא הפך לסרט ממש מוצלח בגלל שזו היא בתפקיד הראשי. היא הלכה עד הסוף, התמסרה לדמות ופשוט גרמה לי להאמין לה לחלוטין. תצוגת משחק שלא ראיתי באף סרט אחר השנה (מצד שני, ראיתי רק 30). היא שכנעה אותי, ומקום ברשימת ההופעות חייב ללכת אליה.
היו עוד כמה סרטים קטנים השנה שלא ראיתי אנשים מדברים עליהם, וחבל – היה את "אומריקה", סיפור אישי קטן ומרגש על צעיר הודי שמנסה להתחקות אחר אחיו הגדול שעזב להגשים את עצמו באמריקה. לא תסריט גאוני, אבל הסרט כן מצליח לגעת ולהעביר את הסיפור בצורה משכנעת, בעיקר ברגע שסוראג' שארמה נכנס לתמונה – שחקן שאני מאוד מעריך מאז "חיי פיי" הנהדר מ2012. סרט חביב שמומלץ מאוד לראות, בעיקר אם יש חיבה לסרטים הודיים או סרטי משפחה קטנים.
היה גם את "מסייה שוקולד", על הליצן השחור הראשון בצרפת. סרט קיטשי לעיתים אבל באופן כללי מאוד מהנה, עם תצוגת משחק טובה מצד עומר סי שכיכב ב"מחוברים לחיים", גם הוא מ2012. הסיפור עצמו מקסים, אבל עטוף במסרים אנטי גזעניים שקופצים לפעמים וקצת מכבידים על הסרט, שהיה יכול להסתדר ממש אחלה בלעדיהם. מצד שני, קצת קשה להפריד אותם מהרעיון של הסרט, אז אני קיבלתי את זה ונהניתי מחווית הצפייה הכוללת.
סרט נוסף שאהבתי הוא "נפלאות החושים" – צרפתי נוסף שעוסק באלמנה עם שני ילדים ואדם על ספקטרום האוטיזם שנכנס לחייה במפתיע ומשנה אותם לטובה. שחקנים חביבים, עלילה חמודה והרבה רגש במשחק וביחסים בין הדמויות. היו כמה סצנות שממש הרשימו אותי מבחינת הבימוי והצילום, כמו הברקות של רגע בתוך סרט שבעיקרון לא ציפיתי ממנו להרבה. דרך מעניינת להסתכל על עניין האוטיזם, ולמרות כמה בחירות תמוהות מבחינת התסריט, עדיין הרגשתי שהשחקנים עשו איתו עבודה טובה, כשהדגש המרכזי הוא על כימיה גדולה בין שני השחקנים הראשיים שבאה לידי ביטוי בכל סצנה שלהם ביחד. מערכת יחסים אמינה מאוד אך גם מציאותית, שזה משהו שאני תמיד שמח לראות במקום סיפורי אגדה על כוח האהבה (עדיין אוהב אותך, לה לה לנד).
חוץ מכל אלה, הייתה שנה קצת יבשה. הרבה בלוקבאסטרים שציפיתי להם לא ממש אכזבו, אבל פשוט היו ככה-ככה. המעון של מיס פרגרין, חיות הפלא, אפוקליפסה והסרטים של די סי (מה נסגר איתם? מה?). חבל לי שהסרטים האלה יצאו ככה, אבל זה תמיד קורה, ואני כבר לא מצפה להרבה. בסך הכל זו באמת שנה לסרטי אימה ("לא לנשום" היה מצוין למשל), וסרטי סינמטקים קטנים. באמת מעניין מה יהיו הטרנדים של השנה הבאה.
סרטי השנה שלי הם:
5. קפטן פנטסטיק – סרט מיוחד במינו שהפתיע בתסריט היחודי שלו. אחת ההבלחות המוצלחות שאנחנו מקבלים מידי פעם מהקולנוע האמריקאי העצמאי.
4. כלבי מלחמה – סרט עם מוסר השכל למי שמשחק באש. מרתק, משעשע לפרקים ובנוי היטב.
3. המרוץ – מסוג הסרטים ההיסטורים-ביוגרפים הטובים והמיוחדים כמו של פעם. הצצה לארה"ב של שנות ה30 וגרמניה הנאצית.
2. מיס סלואן – סרט מאקייווליסטי מקורי ומרתק המפתיע בפיתולי התסריט ובמשחק המשובח של השחקנית הראשית.
1. באש ובמים – סרט השנה. עוד אחד מהסרטים האמריקאים שהיינו רוצים עוד מהם עם משחק מעולה של השחקן הראשי הוותיק.
וכאן הגענו להופעות השנה:
1. ג'ף ברידג'ס בבאש ובמים עושה בית ספר לשחקנים צעירים.
2. ג'סיקה צ'אסטיין במיס סלואן מתגלה כשחקנית משכמה ומעלה.
3. קריסטין וויג לוקחת על עצמה את ההובלה במכחסות השדים. ראוי לציין את משחקה גם במאסטר מיינדס המשעשע.
ובנוסף, גם ג'ונה היל ראוי לציון לשבח על משחקו בכלבי מלחמה. הוא לא נכנס כאן רק בגלל חוסר מקום.
איך קראו לעורך של סרטוני ה-supercut מהשנים הקודמות?
אני יודע שיש הרבה כאלה, אבל היה אחד מוצלח במיוחד שפורסם כאן, ומעניין אותי לראות את 2016 שלו/ה.
מניח שאתה מתכוון לג'ן (Gen Ip)
היא אכן עשתה סרטוני Filmography מרהיבים בסוף כל שנה בין 2010 ל 2013 אבל לצערנו החליטה להפסיק איתם. מה שכן, היא עברה לעריכת טריילרים רשמיים של סרטים כמו "כלבי מלחמה" ו"ג'וי", מדי פעם היא מפרסמת אותם בטוויטר.
(ל"ת)
2016:
(גם תגובה זו נכתבה לצרכים אישיים בעיקר, כך שאני ממליץ בחום לדלג לתגובה הבאה. וזה גם הולך להיות ארוך, אז בכלל).
קודם כל ציטוט עצמי מהטקסט של הסקר הקודם בקטגוריית הסרט הגרוע של השנה שהענקתי ל"דייט בהפתעה" ול"ליד הים": ""ליד הים" היה מביך בכל קנה מידה עבור כל המעורבים בדבר. אני ממש ממש מקווה בשביל אנג'י ובראד שהכימיה ביניהם בסרט לעומת הכימיה המטורפת ביניהם ב"מר וגברת סמית" לא מעידה בכלום על הכימיה ביניהם בחיים האמיתיים".
ועכשיו לסיכום של השנה היוצאת…
יהיה מוגזם ואף כפוי טובה לחזור ולהשתמש בביטויים מפוצצים כמו "שנה איומה" או "נוראית" וכאלה עם כל השפע שהעידן המודרני מציע לנו, אבל באופן כללי 2016 הייתה אחת הפחות טובות שידעתי מאז שאני מסכם שנים באתר משלוש סיבות:
1. ראיתי השנה 79 סרטים מבין אלו שברשימה (80 אם מחשיבים את ההפצה המחודשת ל"בלוז לחופש הגדול" שנפתח לו דף סרט אבל הוא לא נכלל ברשימה משום מה ובמציאות מקבילה אנשים היו תוהים האם לגיטימי לשים סרט כמוהו בחמישייה) -50 בפסטיבלים וקרנות שונות. ולמרות שדילגתי על הרבה תגחוכות קומיקס, אפוסים/רימייקים שמראש נועדו לכשלון ושאר ז'אנרים שבעבר הייתי יותר סבלני אליהם למרות שהם לא הטעם שלי, היו לי פחות מדי סרטים שדירגתי כ"אהבתי" והצלחתי להכניס לחמישייה רק שני סרטים: "מה שקורה במיסיסיפי" ו"באש ובמים" (שמשמח לראות מוזכר פה הרבה פעמים כי היה לי חשש שהוא עבר מתחת לראדר כי גם אני בעצמי כמעט פספסתי אותו). שתי וריאציות של אותו סרט פחות או יותר, מה שהופך את החמישיה לדלילה אפילו יותר. את משבצת הופעות השנה מאיישת לבדה איזבל הופר שמצליחה להפיח חיים בסרט הכי משעמם שמיכאל הנקה לא עשה מאז הרימייק ל"משחקי שעשוע".
2. 2016 הייתה השנה שבה הרבה מהמקומות בהם הייתי נוהג לקרוא ביקורות (פחות כדי לדעת אלו סרטים לראות או לא ויותר כדי לקרוא דעות על סרטים) הפכו פחות רלוונטים או שגילו עייפות מהשגרה והורידו הילוך:
"סינמסקופ" עבר למצב שומר מסך ושם ברקע את הגרסה העצלנית של ביקורות הקולנוע (טבלת המבקרים) ופרסם הרבה (הרבה הרבה) פחות ביקורות מבעבר. "עין הדג" היה במצב הדממה יותר מדי זמן מבחינת פרסום ביקורות שהיה נדמה לי לרגע שהחליטו לסגור את שעריו שוב והודיעו על זה רק בפייסבוק של האתר. אבנר שביט ב"וואלה" המשיך עם ביקורות הדווקא שלו בדרך למצב את עצמו כשניצר החדש (שבעצמו המשיך להיות פחות רלוונטי מאי פעם) אבל לפחות פיצה על כך בדיווחים מפסטיבל קאן. הביקורות באורך פסקה ב"ידיעות" אפעם לא היו משהו שאפשר לקחת ברצינות אבל השנה גם גרסת הרשת שלהם (עם דובדבני בראש) הורידה הילוך במהלך רוב חודשי הקיץ. לפחות היו לנו את אורי קליין (כנראה האחרון שיישאר לעמוד בפסגה, לבד) ואת "סריטה" שהמשיכו בעבודת הקודש שלהם.
3. בתור אחד שמשתדל לראות כל סרט ישראלי שמגיע למסכים היו השנה יותר מדי סרטים שדירגתי כ"לא אהבתי". למרות שהשנה הייתה שנה פנומנלית בקופות לסרטים ישראליים שהנתונים הרשמיים, לכשייתפרסמו, יעשירו את טבלת מאה הנצפים בלפחות שני סרטים מ-2016, למעט "אבינו", "לעבור את הקיר", "שבוע ויום" ו"פרינסס שואו" (שגם הם לא היו חפים מפגמים) לא היו סרטים ששווה להתעכב עליהם. כל כך הרבה סרטים ישראליים הופצו השנה אך רובם מתחרים אצלי בקטגוריית הסרט השיראלי הגרוע של השנה ולא במצטיין או הטוב.
רגע השפל של השנה: לגלות כל פעם מחדש ש"קולנוע איכותי" בארץ זה עסק לזקנים.
בין אם זה בפסטיבלים, הקרנות סדירות בסינמטק ת"א, ב"לב" או סרטים ישראליים בסינמה סיטי ראיתי מסביבי מעט מאוד צופים צעירים. רגע השיא (או שיא השפל): בכניסה ל"מנצ'סטר" אישה סיננה לעברי בחצי הלצה "מה אתה עושה בין כל הפנסיונרים?".
רגע השיא של השנה: שבוע המחווה למסגרת "השבועיים של הבמאים" שנערך בתחילת השנה.
בשנה שבחירת הסרטים שלי בפסטיבלים של חיפה וירושלים הייתה איומה והניבה רק סרט אחד מכל פסטיבל שאני אקח איתי הלאה ("חיי כקישוא" ו"מפרץ ההיעלמות") היה את שבוע המחווה הראשון לפצות על החסך הזה. שבוע אינטנסיבי שהתחיל בצורה פושרת עם "פטימה" (שזכה בהמשך בסזאר הצרפתי) אבל הניב בהמשך רצף של סטרייקים עם "שירים שאחי לימד אותי", "בעולם הבא", "קאובויז", "חיבוק הנחש" ו"חומר טוב" ("Dope") המפוספס. "שבוע המחווה" השני שנערך בחודש האחרון הותיר אצלי פחות רושם , למעט "חיי כקישוא" שצדתי כבר בפסטיחיפה.
הסרט הרע של השנה (הסרט הכי מלא פוטנציאל שהכי מצליח לחרבש לעצמו): "היא"
מיכאל הנקה לעניים.
הסרט הגרוע של השנה: "סערה", "מחשבות על עיוורון", "מגדל"
הייתי די בררן בנוגע לסרטים שהופצו כך שלא היו לי נפילות ראויות לציון, אז אני הולך על שני סרטים ("סערה" ומחשבות על עיוורון") שנכנסתי אליהם בחצי-עיוור כי הייתי צריך למלא זמן עד להקרנה הבאה של סרט מסוים בפסטיבל ועוד סרט מהולל שהתגלה כנפילה של ממש. שלושה סרטים עם כל כך הרבה דמיון ביניהם שמפתיע שלא חזיתי את הנפילה הבא. שלושה סרטים חצי דוקו-חצי משהו שמבוססים על אירועים אמיתיים או עוסקים בנושא אמיתי ועשויים בצורה הכי לא קולנועית (מילולית) שאפשר.
הסרט המאכזב של השנה: "לה לה לנד"
מצד אחד, ממש ממש רציתי לאהוב אותו והלכתי לראותו פעמיים. מצד שני, הוא הרבה פחות תמים משנדמה והרבה פחות טוב משהבטיחו לי. מצד שלישי, קשה להתנגד או להגיד משהו שלילי על סרט נאיבי שמשתמש כבר באחת הסצינות הראשונות שלו בטיעון "אבל למה את אומרת רומנטי כאילו זה משהו שלילי?" כדי להצדיק את קיומו. אז אני רק אגיד שלא סבלתי בסרט, אבל ציפיתי ליותר.
הסרט הראוי של השנה (ובראוי אני מתכוון שמגיע לו איזה מפיץ עם רגישות לארט-האוסים שיארגן לו משהו יותר מכובד מאיזה שלוש הקרנות סודיות באיזה סינמטק): "חיי כקישוא"
הסרט הישראלי הגרוע של השנה: "ההר", "ג'רוסלם", "ברש", "ג'נקשן 48", "ילד טוב ירושלים".
כל אחד מגושם בדרכו הייחודית.
הסרט הישראלי המצטיין של השנה: "אנשים שהם לא אני"
לא בטוח שנכון לכלול אותו בסיכום של השנה מיכוון שהוא נחשב כמופץ 2017 אבל בהתחשב בדלילות של 2016 אני אציין אותו. ולו רק בזכות סצינת הסיום המשובחת שלו. סצינת שיא כל כך אמוציונלית וטעונה שהיא הרבה דברים בו זמנית: מצחיקה, עצובה, מקסימה, מטרידה, מצמיתה, מכמירת לב, שובת לב, שובניסטית, מיזוגנית וגם פמיניסטית. ואת כל זה הדס בן אוריה מנקזת לתוך חמש דקות נטולות כל מלל. איזה קסם. איזו ממזרות.
הסרט הישראלי הטוב של השנה: "אבינו"
לא הייתה הרבה תחרות אבל הסרט ראוי לתואר בעיקר בזכות הבימוי המעולה שניכר שעלה בכמה רמות מאז "המשגיחים".
סרט ה(חצי)פיל-גוד של השנה: "אהבה וידידות"
סרט השנה של (שני גולשים ב)עין הדג
אני וקסם החלטנו להכנס לתחום הפודקאסטים, וממש עכשיו עלה לאוויר הפרק הראשון, בו אנחנו מסכמים את הטוב והרע בקולנוע של 2016. אפשר להאזין כאן.
תשמעו אותנו!
זה יהיה ממש נחמד מצידכם…
2016 שלי
2016 הייתה שנה מאוד עמוסה עבורי מכול מיני בחינות, בין השאר קולנועית. ראיתי 88 (!) מהסרטים שברשימה. בזכות הקרנות העיתונאים אליהם התחלתי ללכת השנה, פסטיבל חיפה שהייתי בו והנחישות שלי להיות מעודכן בכול הסרטים המדוברים והלהיטים החמים של הרגע (רובם היו גרועים אבל זה אשמת הסרטים עצמם).
לא אהבתי: 'יחידת המתאבדים' הוא ביי פאר הסרט הכי גרוע שראיתי השנה. זה לא סרט עם בעיות, זה רצף של בעיות והחלטות שגויות עם מעט עלילה ביניהן. גם 'באטמן נגד סופרמן' היה גרוע. 'היא' ו'סאלי' היו בעייני משמימים ואוברייטד בטירוף. 'גאווה ודעה קדומה' היה מעפן וחסר כיף (למפיק שחושב שלעשות סרט על פי 'על תבונה ורגישות ומפלצות ים' זה רעיון טוב, רד מזה בבקשה). 'גרימסבי' היה גועל נפש מאכזב, 'החיים הסודיים של חיות המחמד' לא היה סרט אלא פרסומת ארוכה לצעצועי מקדונלד'ס, על 'צבי הנינג'ה 2' כול מילה נוספת מיותרת והיו עוד כמה סרטים גרועים שראיתי השנה.
ככה ככה: רוב הבלוקבאסטרים שיצאו השנה היו כאלה. רק תבחרו: 'ג'ייסון בורן', 'רוג אחת', 'חיות הפלא והיכן למצוא אותן', 'דוקטור סטריינג' ועוד ועוד.
אהבתי: אבל בתחום הסרטים היותר קטנים היו השנה כמה פנינות: 'אמריקן האני', 'בלשים בע"מ', '45 שנים', 'איילים', 'באש ובמים' (אבל הוא לא יצירת מופת, הגזמתם), 'דרך קלוברפילד 10' המותח בטירוף, 'חולייטה' המהמם, 'זוטרופוליס' המאוד כיפי והיו עוד המון.
אבל בסופו של דבר, 5 סרטים עשו לי את 2016:
שד הניאון– הסרט שהוכיח לי שניקולס וינדינג רפן הוא אחד הבמאים המוכשרים שעובדים כיום. שעתיים של טריפ ויזואלי מפוצץ מוח שאי אפשר להישאר אדיש אליו. על מה העלילה? למי אכפת, גם לניקולס וינדינג רפן לא, אבל זה בכלל לא דבר רע במקרה הזה.
קובו אגדה של סמוראי– מצאתי את היורשים של פיקסאר! לייקה ממצבים את עצמם כאולפן האנימציה ההוליוודי הגדול החדש עם סרט אנימציה מרהיב, מלא קסם, אקשן מצויין והרבה נשמה.
איש האולר– המקרויות מסתבר לא מתה. קומדיה הזויה להחריד שמשלבת באופן מצויין בין הומור WTF קורע מצחוק לדרמה על קשרים בין חברתיים, כנות ואהבה. בונוס: ההופעה הכי טובה אי פעם של גופה מפליצה.
מנצ'סטר ליד הים– קנת' לונרגן ממצב את עצמו כאחד היוצרים הטובים ביותר שעובדים כיום (תראו את 'מישהו לסמוך עליו' אם עוד לא עשיתם זאת). דרמת סאנדנס עוצמתית, מרגשת מאוד, מדוייקת, כתובה היטב ועם דמויות שאכפת לך מהן. קייסי אפלק נותן את הופעת חייו וגם שאר השחקנים טובים מאוד.
וסרט השנה שלי: לה לה לנד!
וואו, זה היה מושלם. דמיאן שאזל הוא מבחינתי מאסטר הקולנוע ההוליוודי עכשיו. 128 דקות מלאות בקסם, אהבה לקולנוע, שירים מדהימים (כבר כמעט חודש אני שומע את הפסקול בלופים), כריזמה מטורפת של ראיין גוסלינג ואמה סטון, עבודת בימוי פרפקציוניסטית והכול בסרט כול כך כיפי ואדיר שהזכיר לי למה בעידן של נטפליקס ואפלקציות לאייפון קולנוע הוא תחום האומנות והבידור האהוב עלי. אין דברים כאלה.
נתראה ב-2017!