היי, זה דורון. שני דברים לפני שמתחילים. אחד: שימו לב שוב לכך שהשם הזה שכתוב בקטן למעלה הוא לא השם שלי, אלא של יהונתן צוריה (המכונה "קרקר כפול"), עם הביקורת הראשונה שלו באתר.
הדבר השני: "איש האולר" לא הוקרן בארץ בהקרנות מסחריות, וגם לא יוקרן – אבל אנחנו מציגים אותו, באופן בלעדי, בסינמטק הרצליה, בשיתוף פסטיבל אייקון. אתם מוזמנים להקרנה ביום חמישי הקרוב. כרטיסים כאן.
התלונה הנפוצה ביותר על הקולנוע כיום היא שהמקוריות אבדה. סרטי הקיץ ממחזרים את אותם מוצרים שוב ושוב עם שורה אינסופית של המשכים וריבוטים, סרטי האוסקרים כולם ביוגרפיות מבוססות על סיפורים אמיתיים על אנשים אמיצים, וכל סרטי האינדי הם על מערכות יחסים ומהות החיים במאה ה-21. הכל נעשה, הכל קרה ואין שום חדש תחת השמש. מדי פעם יוצא סרט שיש בו כמה אלמנטים מקוריים, וכולנו שמחים לכמה רגעים, אבל עדיין מחכים לסרט המקורי הבא. ובכן, אני שמח לבשר לכם שיש חדש תחת השמש: התחת של דניאל רדקליף, מפליץ ללא הפסקה, בעוד פול דיינו רוכב עליו כאופנוע ים.
השורה הזאת אינה ספוילר, אגב. המאורע הזה מתרחש חמש דקות לתוך הסרט, ומשם הסרט נהיה אפילו יותר מוזר. הסרט מתחיל כשפול דיינו נטוש על אי בודד. אחרי שניסה ליצור קשר עם העולם ונכשל, הוא כבר ויתר על הכל ומתכנן להתאבד. אז הוא מוצא את הגופה של דניאל רדקליף, נשטף לרגע באופטימיות ומגיע לבדוק מה שלומה. שלומה היא "פפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפ", מה שלא נשמע מעודד. אבל אז הוא מגלה את כח ההנעה באמצעות פלוצים של הגופה. משלב זה והלאה, דיינו מנסה למצוא את דרכו חזרה הביתה בעודו גורר את גופתו של דניאל רדקליף, שמגלה עוד ועוד שימושים מעשיים… ואז הגופה מתחילה לדבר.
אם התיאור הזה נשמע לכם כאילו הסרט הזה הוא אוסף של הומור פיפי-קקי עם טוויסט ביזארי ומורבידי, אתם לא לגמרי טועים. יש בסרט המון בדיחות מגעילות על הפרשות אנושיות ואזורים גופניים לא נאותים. אבל במפתיע, מתברר שכל אלה משרתים מטרה, מעבר ל"איך נוכל להגעיל את הצופים שלנו הפעם?". "איש האולר" הוא לא סתם קומדיית פלוצים ביזארית. הוא סרט פילוסופי שדן בחברה ובבדידות (לשם הבהרה, כן, אנחנו עדיין מדברים על אותו סרט), קומדיית ברומנס לכל דבר ועניין, ובנוסף לכל זה הוא גם גרסה מציאותית יותר של מחזמר. הסרט גורם לכל זה לעבוד כי יש לו סיפור אחד פשוט – הוא עוקב אחרי דמות בדרכה חזרה אל האנושות, והמסע הפנימי והחיצוני שלוקח אותה לשם. המסע הזה מרגש וסוחף כי לסרט אכפת מהדמויות שלו, והוא לא מתייחס אליהן כאל אמצעים לייצור מצבי אבסורד מגוחכים לקליפים ביו טיוב. זה סרט, כפי שתיארו אותו הבמאים שלו, שבו אתה צוחק בפלוץ הראשון ובוכה בפלוץ האחרון.
זוג הבמאים של הסרט, המכונים "דניאלים", היו ידועים עד היום בזכות קליפים ביזאריים במיוחד, ועכשיו מציבים עצמם כבמאי קולנוע ששווה לעקוב אחריהם. זה דבר אחד ליצור סרט עם רעיון מגוחך ולגייס אליו כוכבים; יש הרבה סרטים שנשענים על אפקט ה"איזה סרט מטורף ומוזר!!! חחח צחוקים", כמו "גאווה ודעה קדומה וזומבים" או "חתולים על סירת פדלים", אבל הסרטים תמיד מזיעים ממאמץ להיות הכי מאגניבים ומוזרים, ולשם כך מעוותים את הסיפור והדמויות: הם פועלים מבחוץ פנימה, ואם הם רוצים להכניס סצינה מוזרה ומטורפת שהם חשבו עליה, הם ימצאו איפה להכניס אותה. הדניאלים פועלים אחרת, ומגיעים אל הסרט וסצינות ה"מה לעזאזל?" שלו מבפנים החוצה: הם עלו על רעיון אוניברסלי של סיפור מעניין ומרגש, ובדקו איך בעזרתו אפשר למצוא הזדמנויות להתעלל עוד קצת בדניאל רדקליף.
ובאמת כפרה על דניאל רדקליף. קשה לומר שהוא משחק בסרט הזה "טוב" כי הוא משחק גופה, ועושה את זה בסך הכל בצורה סבירה. אבל הגופה הזאת עוברת כל כך הרבה, ורדקליף מסור כל כך לתפקיד, שלא משנה מה אתם חושבים על רדקליף – גם אם חשבתם שהוא היה אחד השחקנים הכי מעצבנים שהובילו אי פעם סדרת סרטים גדולה – קשה שלא לחבב אותו במהלך הצפייה. הוא גורם לדברים שליאונרדו דיקפריו עבר ב"האיש שנולד מחדש" להיראות כמו יום פיקניק חביב. ובכל זאת, הכוכב האמיתי של הסרט הוא פול דיינו. זה לא באמת מפתיע, כי כבר שנים שדיינו קורע את התחת מסרט נהדר אחד לאחר בתפקידי משנה ותפקידים ראשיים וזורח בכל אחד ואחד מהם. זה קורה גם כאן, כשהוא מגלם מעין דמות מייקל סרה שכזאת שנלקחת למצבי קיצון בצורה יותר טובה אפילו ממייקל סרה המקורי. הוא מגלם אדם שנרמס תחת לחצים חברתיים ונדרש ללמוד וללמד את עצמו מחדש את הסודות של החברה, ולהתמודד מול עצמו ומול הגופה המדברת שלידו. דיינו מחזיק את הסרט לכל אורכו ויודע מתי בדיוק לגרום לנו להזדהות, לרחם ולצחוק עליו. הוא הלב הפועם של הסרט שמניע אותו קדימה.
יהיה מאוד לא מפתיע לומר שהסרט הזה לא מיועד לכולם. הוא מצריך סובלנות גבוהה במיוחד לבדיחות אוננות ופלוצים. ההמלצה לבוא עם ראש פתוח לא הייתה נכונה יותר אי פעם, אבל מי שמחליט שזה בשבילו יגלה סרט נפלא, מצחיק מאוד ומרגש. וגם אם לא תסכימו אם כל התארים האלה, יש דבר אחד שאי אפשר לקחת מהסרט הזה – הוא סותם את הגולל על הטענה שכבר אין מקוריות בקולנוע, לפחות למשך השנה הקרובה.
מקוריות לא שווה בהכרח טוב
נכון, יש הרבה רעיונות מקוריים בסרט, אבל נדמה שמרוב התאמצות להיות מקורי, כל היציאות (או הנפיחות) המקוריות נראות, ובכן… מתאמצות.
נכון, כל סרט שמציג את דניאל רדקליף כגופה שעוברת התעללות הוא מבורך, אבל באמת שאין שם הרבה יותר מזה, ובתכלס, וילסון הכדור מ"להתחיל מחדש" עשה עבודה יותר טובה והצליח לרגש הרבה יותר.
נכון, זה סרט עם הרבה פוטנציאל, אבל רובו מתאדה לאוויר בסופו כמו… נו אתם יודעים את ההמשך.
ביקורת מעולה, תודה.
למרות שדי הייתי ברור עד עכשיו
בכל החפירות שחפרתי בכתבה של הטריילר לסרט,
עדיין, לכו לראות את הסרט הנהדר הזה!!
כיף לראות שהבאתם אותו להקרנה קולנועית כי הכי מגיע לו בעולם. אז באמת תודה רבה.
לחלוטין מדובר באחד מסרטי השנה ואפילו הרבה יותר.
ואכן, בואו בראש פתוח. אבל תבואו.
כמו שכתבתי בדף הסרט;
מדובר בסרט נהדר, מרגש, מצחיק, מקורי, ומבויים לעילא. הוא לא חף מבעיות, הוא מאוד מתאמץ בשלב כלשהו להוציא מהצופים 'WTF!?', מה שמעכיר על כל אווירת הסרט שבאה לפני כן.
אבל עם כל הבעיות, אני יודע שאני הולך לצפות בו שוב וזה אומר הרבה לגבי המעלות של הסרט. הם משאירים הרבה יותר רושם מהחסרונות.
לא דף הסרט, בדף הטריילר.
וכמה מתאים שאת הביקורת הזאת כתב קרקר כפול, כי במהלך הצפייה כל הזמן חשבתי 'אוי, איך הוא הולך לעוף על הסרט הזה!'.
מסכים לגמרי
ובעיקר חושב שזה לא כזה משנה העיקר זה המסרים של הסרט ופחות והרעיונות שלו בסופו של דבר לא חשוב אם זה הכול בראש שלו בחלום או במציאות
האי כמטאפורה לבדידות
(ל"ת)
בדיוק מה שחשבתי. אחד לאחד.
(ל"ת)
היה יכול להיות סרט קצר טוב
אחרי בערך חצי שעה, יצאה כל הרוח מהמפרשים והתחיל לשעמם בטירוף.
סרט הומור פליצות לא נשמע כמו סרט שהייתי רואה. אבל מעניין אותי לדעת למה המת מדבר? זה סרט פנטזיה? אני מניחה ש"כח ההנעה באמצעות פלוצים" אומר שכן, אבל אולי החי השתגע?
תודה לעונות\עונים.
יצירת מופת
ביזארי, מרגש, מיוחד, מפתיע.
קאלט מיידי.
ולמעוניינים לצפות
מכיוון שהכרטיסים להקרנה ב-13.10 הולכים ונכחדים, נוספה הקרנה נוספת בסינמטק הרצליה, ב-25.10. אפשר לקנות כרטיסים באותו מקום:
http://www.hcinema.org.il/node/2733
יש גם את ההקרנה בפסטיבל אייקון עצמו
ב-19.10 בשעה 22:00 בסינמטק תל אביב.
אבל שם לא תקבלו הרצאה על תולדות הפלוץ בתרבות.
(ל"ת)
מסכים לגמרי
מה שחסר בקולנוע הוא מקוריות. למרות שיש לא מעט קטעים ביזאריים בסרט אני מעדיף את סרטי האינדי האלה על פני כל הסרטים הלעוסים שממחזרים עת עצמם שוב ושוב. כן.. כן.. כריסטופר נולאן גם אתה מתחיל להיות מאוס.
אגב. הסרט נורא מזכיר באינדיות שלו את frank, אותו סרט על פסבנדר שחופש מסכה כל הסרט, ביי פאר אחד הסרטים הטובים שראיתי.
רד פיש – דורון פישלר – מה חשבת על הסרט פרנק?
חובש*
חובשים מסכה? או רק כיפה/כובע?
אולי יותר נכון להגיד ״עוטה מסכה״ למרות שזאת לא מסכת פנים אלא מסכת ראש מלא משום מה יותר מסתדר לי לחבוש מסכה מהסוג הזה.
הוא כבר עשה על זה ביקורת מלאה
http://www.fisheye.co.il/frank/
שלם שקטן מסך חלקיו
סרט שאף פעם לא ראיתי משהו כמוהו, וספק אם אי פעם אראה. משוחק היטב, מצחיק מאוד ולעתים מרגש למדי. הבעיה היא, כמו שאמרו פה (או בדף הסרט), שהוא שלא הולך עם ה WTF-יות שלו עד הסוף וחבל. הרגשתי שראיתי סרט ביזארי לחלוטין, מצחיק ונחמד, אבל לא סרט *טוב*, לא באמת. לא הייתה לי אחריו את התחושה של אחרי סרטים כמו "וויפלאש" או "כביש הזעם" או "דרך קלוברפילד 10" (שכרגע עדיין הסרט הכי טוב של השנה מבחינתי) אבל למרות שיצאתי בתחושת החמצה, זה בהחלט מהסרטים היותר מקוריים של השנים האחרונות, ואני מתכנן לצפות בו שוב באייקון.
הקרנה נוספת
הזדמנות אחרונה לגמרי, ככל הנראה, לראות את הסרט הזה בקולנוע בארץ: יום שלישי, 20:30 בסינמטק הרצליה. וגם הפעם, היא תהיה מלווה בהרצאה מעשירה על ההיסטוריה של הפלוץ.
https://www.facebook.com/events/1768294456752162/
מסכים לחלוטין עם הביקורת
מצחיק מצד אחד וקצת עצוב מצד שני
כל הסרט אתה אומר לעצמך – הוא גופה ואז אתה שואל את עצמך – הוא מת?
אין ספק ש"הארי פוטר" מגלם כאן גופה בצורה הכי טובה שאפשר
הסרט מקורי בצורה חריגה ועד כמה שאני אוהב את כל סרטי ההמשך של המדע הבידיוני והפנטזיה, יש משהו נחמד בסרט כזה שלא דומה לשום דבר אחר.
כל הכבוד
די דגול
אני חושב שהאדם היחידי שיכול לגרום לי להרגיש ככה הוא טינה פיי (לפחות בסדרת המופת שלה, Unbreakable Kimmy Schmidt) – השילוב בין שטותניקיות מוחלטת לשיא הרגש. זה סיפור אהבה נקרופילי, מצחיק, ביזארי עד כלות, ברומנטי וגם על סף ההומואירוטי (וההחלטה של היוצרים לטשטש את הגבול הזה אדירה בעיני, והופכת אותו לאחד מסרטי האהבה-גברית הכי טובים שראיתי), ומצטער – לא זכור לי עוד סרט שאני יכול לומר עליו משהו כזה. וואט דה פאק. זה היה הזוי ומופלא. פול דיינו ודניאל רדקליף בדואט הטוב ביותר של השנה עד שאראה את לה לה לנד.![!לב!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_heart.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_heart.gif" alt="" width="" height="" />)
אכן, סרט פנטסטי
ומומלץ מאוד לראות את סרטם הקצר Intresting Ball הזמין לצפייה בוימאו ללא תשלום.
אל תצפו בסרט עם פרטנר פסיכיאטר
מוציא את כל הכיף. אתה מתרגש כאילו זה ייצוג יפה ומעניין של נושאים ואז אומרים לך שזה בכלל לא ככה ושטויות.
אתה רומז שגופות לא יכולות לשמש לג'טסקי?
(ל"ת)
:)
דווקא עצם הקיום של זה היה בסדר. הרסו בעיקר את נושא הנחמה והתהליך בסוף הסרט. שהתנהגות הגיבור לא אמינה: משתתפי ג'טסקי גופות לרוב מתנהגים גם בשאר הסיטואציות האחרות כמו, אה, משתתפי ג'טסקי גופות. זה חלק מאופן התנהגות כללי.
אל תצפו באף סרט עם מישהו שמבין בנושא הסרט
כשאני צופה בסרט שאני מבין בנושא שלו משהו (מחשבים) אני רק עסוק בלצעוק על הסרט שהמציאות לא ככה, או לחלופין לצחוק.
אני בטוח שככה זה גם בכל נושא אחר, רק שאני שם לא מבין ויכול ליהנות.
(חוץ ממר רובוט, שם הם באמת הבינו במחשבים)
זה נכון גם לגבי מדינות מחוץ לארה״ב
אל תצפו בסרט אמריקאי שמראים בו מדינה אחרת ביחד עם מישהו מאותה המדינה.
רק כשאתה מכיר לעומק את המדינה שמוצגת, אתה שם לב כמה זה לא יצוג נכון.
אנחנו הישראלים שמים לב שירושלים של מלחמת העולם Z היא פשוט לא ירושלים (כנ״ל ברצח באוריינט אקספרס), בעוד אני נוטה להניח שבשביל שאר העולם זה נראה יצוג אותנטי לחלוטין.
מסכים
זה עצוב כמה זה נכון גם לכתבות בעיתונות וחדשות….
כל בן אדם שמתראיין לראשונה לעיתון, תמיד יגיד את אותו משפט:
״עד היום האמנתי שהראיונות שאני קורא זה הם אותנטיים ושזה באמת מה שהמרואיין אומר, אבל עכשיו אני כבר לא יכול להאמין לזה״.
אז אם להוסיף עוד כלל מנוסח: אל תקראו ראיון כשלצידכם האדם שרואיין (ובוודאי שאל תנסו לדבר איתו על זה, אם לא בא לכם לאבד את האמון בתקשורת באופן סופי).
אני יודע שזו תגובה ישנה אבל יכולתי להגיד לך את זה כבר ב 2019
(ל"ת)