אלה הם הזוכים בטקס פרסי אופיר שנערך אתמול:
הסרט הטוב ביותר: "סופת חול"
בימוי: עילית זקצר, "סופת חול"
תסריט: רמה בורשטיין, "לעבור את הקיר"
שחקן: מוריס כהן, "אבינו"
שחקנית: נועה קולר, "לעבור את הקיר"
שחקן משנה: תומר קאפון, "שבוע ויום"
שחקנית משנה: רובא בלאל עספור, "סופת חול"
צילום: שי גולדמן, "תיקון"
עריכה: שירה ארד, "אבינו"
עיצוב אמנותי: ניר אדלר, "סופת חול"
עיצוב תלבושות: חוה לוי רוזלסקי, "לעבור את הקיר"
ליהוק: לימור שמילה, "סופת חול"
איפור: כרמית בוזגלו, "סופת חול"
מוזיקה: איתמר ציגלר ותאמר נפאר, "ג'נקשן 48"
פסקול: איתי אלוהב וגיל תורן, "ג'נקשן 48"
סרט תעודי: "פרינסס שואו"
סרט עלילתי קצר: "אנה"
סרט תעודי קצר: "מוות בבאר שבע"
איך זה נראה יפה אם קוראים רק את הרשימה ולא שום דבר אחר, נכון? זאת רשימת זוכים מכובדת ומגוונת באופן די מפתיע. "סופת חול", הסרט הראשון של במאית צעירה, שעוסק בפינה שעדיין לא יוצגה בקולנוע הישראלי מעולם, יישלח לייצג את ישראל באוסקר, ועל הנייר נראה שיש לו סיכויים סבירים להגיע לייצוג טוב שם. ומכיוון שאותו סרט קיבל גם חבילה יפה של פרסים נוספים – בימוי, שחקנית משנה, עיצוב אמנותי, ליהוק ואיפור – קל להשתכנע שהסרט זכה לא רק בגלל שהוא הסרט הנכון ביותר לאוסקר, אלא משום שחברי האקדמיה מאמינים שהוא הסרט הטוב ביותר, כך שאת הויכוח הזה אפשר לשים על אש קטנה השנה. זה לא היה סוויפ, כלומר זה לא שסרט אחד לקח אוטומטית את כל הפרסים, שחולקו בין כמה וכמה סרטים, כולל ייצוג גם גם לסרטי פסטיבלים ("תיקון") וגם לסרטי אקשן ("אבינו"). סך הכל, שנה מוצלחת לאופירים.
ראוי לציין גם שהסרטים שזכו בפרסים היום כללו סרטים על נשים חרדיות, גברים דתיים, ראפרים פלסטיניים מלוד, בדואים מהנגב ועובדים זרים מבאר-שבע; שהיו בו יותר זוכות מזוכים, כולל בקטגוריות הבימוי והתסריט; ושזכו בו מזרחים, אשכנזים, ערבים ויהודים. כך שאם מישהו היפוטתי היה עומד באמצע הטקס הספציפי הזה וטוען שהקולנוע הישראלי מדבר בקול אחד, או שהוא תל-אביבי, או שהוא לא נותן פנים לפריפריה, אותו מישהו היה בלי שום ספק דביל שלא רק שלא ראה אף אחד מהסרטים המועמדים אלא גם לא הקשיב לשום קטע מהטקס, ומן הסתם גם חסר כל עניין בקולנוע בכלל והסרט החביב עליו של טרנטינו הוא "רגע רגע רגע רגע רגע רגע רגע רגע רגע רגע רגע רגע רגע רגע רגע רגע רגע".
בתמונה: סופת חול (אילוסטרציה).
סופת חול לא היה הסרט הראשון לעסוק בבדואים
לפי יאיר רווה היו לפניו שרקיה ושקופים.
מצד שני, התגובה האוטמטית לשני השמות האלה היא "מה?" אז אפשרית להגיד שתכלס סופת חול הוא הסרט הראשון שמתעסק בבדואים שמישהו גם טורח לראות.
נכון.
לעזאזל, למה לא החליפו את השמות וקראו לסופת חול "שקופים", זה היה יכול להיות עוד יותר מצחיק.
(העובדה שהסרט הוא על נשים הוא עניין בפני עצמו)
(ל"ת)
(*היא עניין)
(הבטחתי לעצמי שזה לא יקרה לי)
האילוסטרציה הספציפית הזו לקוחה מ-mad max, לא ?
או לפחות מאחד הטריילרים בו, כי היא נראית לי מוכרת למדי![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
בהחלט.
הסצינה הכי טובה בסרט, שגורמת לי ממש לרצות שבפעם הבאה יהיה 4D עם סופת חול באולם
זה פשוט לעשות הקרנה של מד מקס ב wasteland weekend
http://www.wastelandweekend.com/
מה שצפוי שיקרה בהתחשב שיש להם את ה Thunderdome והם הזמינו לאירוע את ג׳ורג׳ מילר.
אז "באבא ג'ון" זכה בפרס הסרט גם השנה. באסה.
לא יכלו ללכת על בחירה יותר אנמית וצפויה. וחבל שלא הייתה אפילו מועמדות אחת לנציג התל אביבי המובהק השנה, כי בניגוד להרבה קודמים הוא היה ממש מגניב. וטוב. סצינת הסיום של "אנשים שהם לא אני" זכירה ואפקטיבית יותר מהסיומות של כל המועמדים בפרס הסרט גם יחד.
כמו כן, "אספלט צהוב".
בהחלט "באבא ג'ון" של השנה
אבל נדמה שיש הסכמה רחבה על כך שהבאבא ג'ון של השנה טוב יותר מהבאבא ג'ון של השנה שעברה, לא?
אישית, לא ראיתי מספיק מהמועמדים כדי לחוות דעה בשאלה האם הזכיה היתה מוצדקת או לא.
מי לקח את התגובה שלי?
רד, נדמה לי או שהיתה לי כאן תגובה שנעלמה? הכותרת שלה היתה משהו כמו "ממש לא "באבא ג'ון"
מערכת סינוון התגובות נדלקה עליה משום מה. עכשיו היא כאן.
(ל"ת)
ממש לא באבא ג'ון
הפרט היחידי שמקביל בין באבא ג'ון לסופת חול הוא ששניהם סרטי ביכורים.
סופת חול הוא סרט הרבה הרבה יותר מוצלח מבאבא ג'ון, שהיה בעיני בחירה מביכה של האקדמיה (בה אני חבר).
היתה השנה תחרות בין כמה סרטים טובים מאוד שכל אחד מהם היה יכול להיות זוכה ראוי, סופת חול הוא ללא ספק אחד מהם, ומכיוון ש(עדיין) לא הפרידו בין פרס הסרט לנציג לאוסקר, הוא גם הבחירה הנכונה מבחינת האוסקר.
גילוי נאות: הצבעתי לסרט שאני הכי אהבתי מהתחרות השנה – מעבר להרים ולגבעות, שיצא בלי שום פרס.
השוואה קצרה לז'אנרים של האוסקר
בראש ובראשונה אני אומר שאני מסכים איתך מאוד שיהיה שינוי גדול בטקס החל מהשנה הבאה. ראשית, הקהל יצפה, יגיב, ביקורת יועלו, יווצר שיח, דברים יקרו *לפני* הטקס וזה חשוב מאין כמוהו.
בנוגע לבחירה של הסרט שיייצג באוסקר – אני לא חושב שזה פסול, אלא אם כן במאים בארץ יוצרים סרט מתוך מטרה להגיע לאוסקר ולא מתוך מטרה.. ליצור. קשה לי להאמין שאנשים משקיעים שנים מחייהם בכדי לקבל את הסיכוי שאולי הם יגיעו לרשימת מועמדים. יש מטרות אחרות.
אני לא בטוח, אגב, שהשינוי בטקס יגרום גם לשינוי בתעשיית הקולנוע, בטח לא כ"כ מהר, אבל זה סיפור אחר..
אני רוצה לערוך השוואה קצרה בין המועמדים לאוסקר השנה למועמדים לפרס אופיר.
הז'אנרים שמועמדים לאוסקר ב-2016:
1. שערוריה דתית שקיבלה סיפור עיתונאי (לא משהו שקשה מדי לעשות בישראל..)
2. שערוריה כלכלית שהובילה למשבר (לא חסרים סיפורים מעניינים כלכליים בישראל, גם בשנים האחרונות, גם מקום המדינה..)
3. סרט תקופתי רומנטי
4. שני סרטי מד"ב גרנדיוזים
5. סרט מרגלים (עוד דבר שלא חסר חומר לעבוד איתו בארץ)
6. סרט התבגרות (נניח. ROOM. סרט גדול אבל לא מצאתי דרך לתמצת אותו)
והזוכה:
7. אפוס היסטורי.
אני מבין למה מטעמי תקציב לא רואים הרבה מד"ב, אקשן, אפוסים וכו' פה בארץ. זה באמת ברור. אני גם מבין את הבחירה (המודעת או לא) של היוצרים בישראל: אנחנו לא יכולים לשחק בשדה המשחק של הגדולים, אנחנו ניצור קולנוע שונה. החיבור יהיה פה על בסיס שונה.
אבל מי אמר שאי אפשר ליצור פה סרטים..מעניינים? שהם לא בהכרח דרמות משפחתיות?
אפשר. ויש ביקוש. לא מרגיש שיש מספיק נסיונות מקוריים.
אני מאוד מעריך את היוצרים של ג'רוזלם, למשל, או טוביאנסקי, סרטים שלא נחשבים טובים (לא צפיתי, מדבר על סמך ביקורות) אבל שניסו קצת לצאת מגבולות המסגרת.
כמובן שיש דוגמאות מהשנים האחרונות של מי מפחד מהזאב הרע, אפס ביחסי אנוש וכו'.
... והז'אנרים שהיו השנה באופיר:
1. קומדיה רומנטית
2. קומדיה שחורה
3. דרמה משפחתית? (לא הצלחתי להבין מה בדיוק הז'אנר של מעבר להרים והגבעות)
4. סרט גנגסטרים
והזוכה: דרמה משפחתית.
הבעיה הכללית של סרטים ישראליים זה לא הז'אנרים. זה היח"צ והאיכות. שנה שעברה היו בין המועמדים פילם-נואר קומי, דרמת מתח וקומדיה פילוסופית. יוצאים כבר כמעט באופן שנתי בקולנוע סרטי אימה ישראליים, בנוסף לקומדיות קהל רחב (ארבע על ארבע, הלהקה האחרונה בלבנון).
הבעיה היא לא נסיונות מקוריים.
מממ
אני לא חושב ש"אבינו" זה סרט גנגסטרים. בטח לא כשהסיבה לכל המסע הזה זה טיפולי פוריות. סגנון ועשיה – זה משהו אחר.
אגב מה שמשעשע הוא ששתי הקומדיות (אני מניח שהתכוונת לשבוע ויום ולעבור את הקיר) גם מתקיימות במסגרת משפחתית ומשם גם מוזנקת העלילה.
בנוגע למה שאמרת על הקומדיות והאימה – אני מסכים, אבל זה לקהל הרחב. דווקא מבחינת סרטים לקהל הרחב יש פה מסורת (שי כנות, רשף לוי, להבדיל, אבי נשר) מסוימת. אבל אמרת איכות – אמרת הכל.
קטונתי מלהצביע נקודתית על ה"בעיה" בקולנוע הישראלי, אבל אני מרגיש שאם היו יותר סרטים בפרופיל גבוה (תקציב/יוצרים/שחקנים) שהיו קצת משנים את הטון המלנכולי הדי-קבוע זו התחלה לפתרון.
*רץ לכתוב תסריט על משבר הנדל"ן*
השאלה היא ז'אנר או מסגרת עלילתית?
אין ספק שבכל הסרטים המשפחה היא גורם משמעותי. אבל הביצוע קובע את הז'אנר בסופו של דבר.
בכלליות, אין ספק שבישראל דינמיקת המשפחה משחקת יותר עניין מבאמריקה. גם בלהיטי ז'אנר כמו "אבוללה" ו"מי מפחד מהזאב הרע" הדגש הוא משפחתי – אבל זה לא אומר שהם סרטי "דרמה משפחתית".
לגבי הטון זה משהו שונה – לא ראיתי את כל סרטי אופיר השנה אבל בהחלט באלה שראיתי וגם בטריילרים יש משהו מלנכולי. מצד שני, זה גם עוד נושא שעוקב גם לסרטי הז'אנר שלנו: גם אפס נגמר בטון מלכונלי וגם מיתה טובה, בית לחם, אפס ביחסי אנוש ואפילו על אבוללה יש אווירה כללית של מלנכוליה.
אני חושב שאנחנו פשוט באמצע תהליך.
עד לפני לא המון שנים המצב של הקולנוע הישראלי היה קטסטורפלי כל כך ש"סרט ישראלי" לא היה הגדרה גיאוגרפית אלה למעשה ז'אנר. בדר"כ כזה שעסק במשפחה מתפרקת או הומואים או בסכסוך.
בעשור האחרון (בערך מ-2007 לדעתי, אבל כמובן שזה פתוח לפרשנות) אנחנו רואים כמעט התפוצצות-סרטי זומבים, סרטי סלאשרים, מותחני עינויים, חזרה של סרטי הבורקס, סרטי מלחמה בסדר גודל שעוד לא היה אן (בופור או לבנון) וכאלה שהיו מקוריים בקנה מידה עולמי (הואלס) ועוד ועוד. נכון שרוב הסרטים בקטגוריות הראשונות הם קטנים יחסית, ועדיין יש נוכחות חזקה (לטעמי מדי) של משפחות במשבר/סכסוך. אבל ככה זה תהליכים-אי אפשר לשנות דברים כאלה ביום או אפילו בשנה, ולטעמי קצב ההתפתחות של הקולנוע הישראלי קרוב למדהים. אני חושב שאנחנו הולכים בדיוק לאן שאתה רוצה שנלך, פשוט עוד לא הספקנו להגיע לשם.
שורה תחתונה-חכה כמה שנים. נראה לי שתופתע לטובה.
מנסים להימנע מפוליטיקה ואתה מדבר על תהליכים!?!?
(ל"ת)
לא שזה נוגע לעצם הדיון
אבל רק שלא נחליף את ספוטלייט שזכה בפרס הסרט באיש שנולד מחדש שזכה בפרס הבימוי
SLOW CLAP.
על הפסקה האחרונה.
ואני להיפך.
אני מסכים עם הטענה שמועלית בפסקה, ובטח שגם לי נמאס מכל ההתקרבנות הבלתי נגמרת על חוסר ייצוג לנשים/הומואים/ערבים/סוסוני ים. ובכל זאת, אי אפשר כבר לטעון משהו בלי "מי שלא חושב כמוני מטומטם?" למה השיח תמיד חייב להיות כזה תוקפני? מי שחושב שלא היה השנה ייצוג לקבוצות מוחלשות בקולנוע טועה. אלה חדשות טובות ומשמחות. בשביל מה כל הדביל והמפגר?
חפש את הנאום של מירי רגב באירוע
הגיעה כדי לנאום על איך שבישראל רק אשכנזים סמולנים תל אביבים מקבלים תקציב ועושים קולנוע והיא תשנה את כל זה.
הפיסקה האחרונה היא טון סרקסטי על הטון הלוחמני בשילוב חוסר הבקיאות שלה.
ראיתי עכשיו.
מתוך הנאום שלה: "…עיון ברשימת המועמדים מגלה מקבץ מדהים של סרטים המייצגים פסיפס ישראלי מגוון והשתתפות של מורשות ומסורות תרבותיות שונות. אלו בדיוק הכיוונים שאני מתכוונת לחזק…"
מאוחר יותר היא מספרת על יוצרים שמבקשים ממנה עזרה שהם לא מצליחים לקבל תקציבים לסרטים בגלל הדיעות הפוליטיות שלהם. חבל לי שאת מתייחסת לבעיה הזו בביטול אם לא בזלזול (ככה פירשתי את הניסוח שלך וסליחה אם טעיתי) כי זו בעיה אמיתית וחמורה מאוד. הקולנוע הישראלי מתפתח בצעדי ענק, ובאמת כבר מזמן לא נכון שהכל פה זה סרטי סכסוך או דרמות משפחה. אבל מבחינת השקפות פוליטיות, אני מניח שלא יהיה בינינו ויכוח שרוב עצום של הסרטים הוא בעל נטייה פוליטית שמאלה (לפעמים קיצונית) או מקסימום נייטרלים. אחוז הסרטים שמקבלים מימון ממשלתי בעלי מסר פוליטי מובהק שהם ימניים זניח, ואני עוד מתנסח בזהירות.
קראתי כתבה מאוד.. מטרידה נקרא לזה? בעיתון לפני כמה חודשים. היא מספרת על הסרט "קרב אוויר" של הבמאי רועי הורנשטיין, שמספר על מבצע מוקד בששת הימים. הסרט נדחה ע"י הקרן לקולנוע בנימוק, ואני מצטט מהכתבה כרגע: "התסריט חד וסוחף מצד אחד… ומנגד טס קדימה ולא שואל שאלות מוסריות. התסריט נמנע מלגעת באימת המוות וההרס שמלחמה גורמת לשני הצדדים והאבסורד שבעצם קיומה. התסקיט מכיל מינון נמוך של המימד האנטי-מלחמתי". ציטוט מדוייק, הכתבה אצלי במייל. ועוד, נימוק מלקטורית אחרת: "כתוב במיומנות רבה.. זורם ומהודק. יש מנה גדושה של אקשן ויש דמויות מפותחות עם מניע וקונפליקט ברור (הערה שלי רגע-הסרט הזה נשמע אדיר). אבל התסריט מעריץ את גיבוריו ומנציח מדי את מיתוס הטייס".
אז להגיד למישהי שמדברת על הבעיה הזו, שמונעת מאיתנו עולם שלם של קולנוע מדהים פוטנציאלית כי הוא לא מסתדר עם הדיעות הפוליטיות של מי שבוחר לממן אותו שהיא דבילית כי בטקס הספציפי הזה זה לא היה ככה זה רע ומעפן, במיוחד כשאותה אישה גם ציינה לטובה את הטקס הזה חמש דקות קודם אז כנראה שלא רק היא "לא בדיוק הקשיבה לשום חלק מהטקס".
גם אני חושב שמירי רגב עמה, אבל ההתייחסות אליה לפעמים לא עניינית באופן שלא תורם ולא מחמיא לאף אחד.
מסתבר שאתה מקבל את המלצותיי
אז אני יכולה להציע לך לשמוע את הנאום האלטרנטיבי שהציע ליאור שליין לנאום הקודם של מירי רגב שעסק בסוגיות דומות.
סייג חשוב: לא לגמרי נח לי להפנות לקטע הזה משום שיש בו מן ההסגברה הלבנה והמתנשאת, זו הבעיה המרכזית שלי עם ליאור שליין. אם מתעלמים מהסרקזם, הנאום האלטרנטיבי שהוא מציע מדקה 5 בערך, מדגיש את ההבדל בין הפופוליזם שלה לבין מה שהייתי מאוד שמחה לשמוע שר/ת תרבות בישראל אומרים כבר מזמן.
אני מסכימה איתך, עם שליין ואיתה שיש בעית גזענות בישראל ובעיה של חלוקת משאבים לא הוגנת. אני מאוד בעד שינוי האופן שבו מחולקת העוגה.
מירי רגב לא באמת עושה דברים כדי להשפיע ולשנות, היא רוכבת על רגשות קיפוח של אנשים אחרים ומדברת פופוליזם טהור כדי לשלהב קהל שנושא עימו מטען. זה בא לידי ביטוי בנאום שמתעלם מההשגים שכן הושגו בטקס הספציפי. מדברת על טיפוח המקופחים אבל מקדמת את הזמר הכי פופולרי והכי עשיר במדינה.. מתי היא תצטט את עדי קיסר בנאומים שלה? סמי מיכאל? ארז ביטון?
אני לא חושבת שמירי רגב עמה, אני גם מאוד משתדלת לא ליפול לרטוריקה הזו משום שהיא בעצם מהות המשפט האחרון שלך- בחברה שלנו מאוד מאוד קל לבקר נשים באופן לא ענייני שקשור לנשיות שלהן. לכן אני משחקת עם עצמי משחק "משהו נחמד להגיד על …" (כל מיני נשים שאני ממש לא סובלת). חשוב לי לודא שאני לא מעריכה נשים ספציפיות מהסיבות הנכונות, יש לי רשימה נאה של דברים נחמדים להגיד על מירי רגב.
מעדיף לא להכנס לדיון על מירי רגב עצמה (אני לא מחסידיה).
הנקודה שבנאום הספציפי הזה היא ממש לא יצאה "דבילית" מבחינת הטיעונים (מבחינת ניסוח וסגנון-נו, מילא).
למה כתבת שמירי רגב התעלמה מההישגים בטקס נוכחי כשציטטתי לך במפורש כמה משפטים מהנאום שלה שמשבחים את הטקס על הנקודה הזו בדיוק? אשמח גם להתייחסות לעניין ההדרה של השקפה פוליטית מסויימת מהקולנוע, בעיקר ע"י הקרן, כולל הדוגמה שנתתי. בתגובה הראשונה שלך נראה שאת לא מסכימה עם רגב שבכלל יש בעיה כזו, ובתגובה הזו קיבלתי תחושה הפוכה.
היא מוציאה את העוקצץ מהדברים שלה
הנאום שלה היה לכאורה סבבה, בנוי בצורה הגיונית וכתוב לעניין. אבל היא מוציאה את העוקץ ונראה שהיא לא כתבה אותו ולא מתעניינת בלהקריא אותו כשבין כל שני משפטים היא דוחפת חיסולי חשבונות (עם הערבי והמיזרחי שקיבלו במה, עם אילנה דיין). זה לא הוגן להתעלם מההתחשבנויות האלו כי היא לא הקריאה אותם אלא אמרה בעל פה.
לסוגיית המימון והקרנות, אני לא מסכימה איתך שהן שמאלניות. אני חושבת שבישראל בדרך כלל את המימון מקבלים אנשים שהם סובבי קונצנזוס או בעלי קשרים. קשרים זה קצת מסובך, כי מאוד קשה לשים את הקו בין מי שמשתמש בקשרים שלו פשוט כדי לדעת איך להפעיל את המערכת הכי נכון, ואצל מי הקשר עצמו משמש סיבה למימון/עזרה וכו'. אני נוטה להאמין שהראשון נכון יותר וככה פשוט עובד העולם.
הקונצנזוס בישראל היה במשך שנים השמאל המיליטנטי, "יורים ובוכים ומשווים לשואה" וכל החגיגה המוסרנית הזו. גם זה הולך ומתמרכז, ואם אתה שואל אותי זה תמיד היה יותר מרכז משמאל. לכן, אם אתה לא קרוב לקונצזוס אתה תרגיש לא מיוצג. זה נכון למי שימני וזה נכון למי ששמאלני. הקונצנזוס הזה לקה לאורך השנים בעוד כל מיני בעיות של אשכנזיות, יצוג של גברים בעיקר… ושוב, אם אתה לא מהקבוצה הספציפית הזו אתה כניראה תרגיש לא מיוצג.
הרעיון ליצר תחלופה מהירה יותר של ראשי קרנות (שהיא הציעה בנאום) הוא רעיון טוב, אבל הוא בא עם הפרובוקציה והאני מאשים שלה שם, שהיה לא לגמרי הוגן. היא לא ניתחה את הנתונים של ההגשות לעומת האישורים (גם הכתבה שתארת, להבנתי, לא עשתה דבר כזה) אלא דיברה על מי שהתלוננו אצלה בלי להזכיר שמות כדי להגיד לאנשים באולם "אתם אליטה רעה". בוא נזכור שגם היוצרים של עג'מי, סכנדר קופטי וירון שני, לא הצליחו לקבל מימון לעוד סרטים. ובוא נזכור שהתיבול הבכייני של מירי רגב על האנשים ש"הופלו כי הם לא שמאל אשכנזי" שנשמעים בדיוק כמו ריקי כהן מחדרה ולא כמו אדם אמיתי שקיים בעולם, בסוף הופכים לתקציב נוסף לאייל גולן קורא לך. לי קשה לנתק את המציאות מהמשפטים היפים או הפחות יפים שאדם כלשהו אומר. אני מקווה שהיא לא תתערב באופן גס בבחירת ראשי קרנות, אבל באמת תשנה את משכי הזמן שאנשים יושבים בראשן.
הסתקרנתי וחיפשתי את הכתבות על הסרט של רועי הורנשטין
מצאתי 3 כתבות, לוואלה נשלח המכתב שהגיע גם למירי רגב
הוא לא מציג את כל ביקורת הלקטורים אלא רק את חלקה ובאמת מנוסח באופן שגורם להרמת גבה (אע״פ שלא מאוד מפתיע כשקוראים מי הלקטורים ומכירים את העבודות שלהם). יחד עם זאת, הכתבה מנפחת את הדברים כשהיא זועקת ״התערבות אומנותית״ כשלמעשה כל המעורבים בדבר מסכימים שלא היתה פניה של מירי רגב אל הועדה, ושהועדה התכנסה לבדוק את הדברים.
חודשיים אחר כך, מעריב וישראל היום הזכירו את המקרה, הועדה עדיין לא גיבשה דעה.
שתי כתבות ממרץ ויולי 2016 הזכירו שהועדה קבעה שמהלך הדברים היה תקין ושהתסריט לא עבר את רף הקבלה ב-2 קרנות אע״פ שנבדק ע״י 6 לקטורים שונים. רק שניים מתוכם צוטטו במכתב של רועי הורנשטיין.
אני יכולה לבצע פה ניחוש מושכל שהתהליך דומה להגשת מאמר מדעי לכתבי עת. כל בוחן במקרים האלו הוא מדען בלתי תלוי מהתחום, הרבה פעמים אנחנו מקבלים תשובות שתלויות בפרדיגמות שלהם ובשיקולים שאינם נקיים לחלוטין מדעות. יש בזה מן הלגיטימיות משום שהם נחשבים מומחים לתחום והאינטואיציה שלהם מבוסבת על ידע, כמו כן מדובר במספר אנשים כך שהנחת הבסיס היא שיווצר איזון שיבטל הטיה.
דווקא בהשוואה הזו, יפה לראות שהלקטורים שמבקרים את התסריטים חותמים את שמם על הביקורת, אנחנו צריכים לנחש ובחסות האנונימיות ביקורות יכולות להיות מאוד קטנוניות שלא בצדק. זו נקודה לזכות התהליך.
שלום! אני לקטור.
השתתפתי (בינתיים) פעמיים כלקטור באחד משלבי סינון התסריטים של אחת הקרנות. אני לא מנחש איך הדברים עובדים, אני יכול לספר לך.
זה התפקיד שלי בתור לקטור: אני מקבל ערימה של (בערך) 50 תסריטים. מתוכם אני צריך להמליץ על שניים.
אני לא הלקטור היחיד בשלב הזה, ודעתי היא לא היחידה שנחשבת; מלבדי יש עוד שניים, שההחלטה על התסריטים שיעברו לשלב הבא מגובשת מהדעות המשוקללות של כולם (אחרי פגישה ודיון).
שני התסריטים (מתוך 50, כן?) שעוברים הלאה לא מקבלים אוטומטית תקציב – הם רק עוברים לשלב הבא, שבו הם יתמודדו מול תסריטים אחרים מתוך קבוצות אחרות של תסריטים, שנבחרו על ידי לקטורים אחרים. בסך הכל, תסריט אחד מבין עשרות אם לא מאות זוכה לקבל מהקרן תקציב בכל סבב. כל האחרים – לא.
הלקטורים גם כותבים חוות דעת. הם כותבים את הדברים החיוביים, לדעתם, על תסריטים, וגם את השליליים. כלומר, אם אני הייתי מקבל תסריט שיש בו צדדים חיוביים לטעמי – למשל, נגיד, מנה גדושה של אקשן ודמויות מפותחות – ומצד שני צדדים שליליים, כמו נגיד, חד-מימדיות והערצת-יתר לגיבוריו – הייתי כותב, נו, בדיוק את זה. (למען הסר ספק, לא קראתי את התסריט המדובר). גם בתסריטים הגרועים ביותר יש בדרך כלל צדדים חיוביים, וגם בתסריטים הטובים ביותר יש בדרך כלל צדדים שליליים. כל חוות דעת תכלול את שניהם. כל חוות דעת תיכתב על פי דעתו והשקפת עולמו של הלקטור שכתב אותה.
האם זה אומר שהתסריט נדחה *בגלל* שהוא מעריץ את מיתוס הטייס? לא, הוא נדחה משום שהוא לא נחשב לאחד מה-2% התסריטים הטובים ביותר שהוגשו בסבב הזה, על ידי הלקטורים האלה, שגם ציינו את דעתם עליו, כלומר עשו את עבודתם. אולי הוא הגיע למקום השלישי. אולי הוא הגיע למקום ה-18. אולי למקום ה-48. אבל הוא לא נחשב על ידי אותם לקטורים ל*הכי* טוב, זה הכל.
עכשיו, האם הקרנות מוטות לכיוון פוליטי מסוים? זה בהחלט אפשרי. אולי, עם בחינה מדוקדקת של עשרות תסריטים שנבחרו ושלא נבחרו, ניתן יהיה להצביע על מגמה. אבל הטיעון "התסריט שלי לא נבחר ולכן כולם אנטישמים" הוא בכייני, מטופש ובעיקר מיותר. אני ממש לא מקנא בכל התסריטאים שהיצירות שלהם נדחות על ידי הקרנות; זה ממש לא כיף להידחות, ותמיד קיים האינסטינקט להאשים את הבוחרים. אני בהחלט מצפה מכל אחד שמקבל דחיה כזאת לקלל את האמ-אמא של הלקטורים האהבלים ואפילו להכניס אגרוף בקיר, אבל אחרי לילה של שינה וכמה כוסות מים אדם רציני צריך להבין שזה שהם לא בחרו בך ל"הטוב ביותר מבין מאות" לא אומר שהם מוטים נגדך.
איך לעזאזל אתה מצליח לקרוא 50 תסריטים?!
כל הכבוד לך.
בדיוק להפך.
אדם לא נבחר להיות לקטור אם הוא לא מסוגל לקרוא 50 תסריטים.
והתשובה הפשוטה ל"איך אתה מסוגל" – משלמים לו על זה שכר.
בסדר, אז גם אני רוצה!
איך נהיים לקטור?
תודה על המידע, זה מעניין
למקרה שזה לא ברור, שיערתי שהוא התבכיין ושלא שהיתה שם איזושהי הטיה. אם הוא מתלונן על 2 בודקים בהליך אחד, מתוך 6 בוחנים בשני הליכים נפרדים, אי אפשר להגיד שהוא לא קיבל מימון רק משום ש*כולם* היו נגדו פוליטית.
הגישה של הצגת מה שחיובי ומה ששלילי בתסריט ממשיכה להשמע כמו ריוויו למאמר מדעי. גם במאמר ממש רע שדוחים יש תמיד משהו נחמד להגיד על הכיוון המחקרי או איזושהי תוצאה מעניינת שכדאי להמשיך לפתח. ההבדל הגדול (חוץ מעניין האי-אנונימיות של הבוחנים) שהריוויוארים לא מנהלים דיון פנימי. האינטראקציה כולה נעשית מול עורך, הוא מקבל את חוות הדעת ומסכם אותן לכדי החלטה.
דווקא, אם בשלב כלשהו עשויה להיות איזושהי הטיה (לאו דווקא פוליטית) זה בשלב הדיון. אני משליכה פה המון מהעולם שלי, אם אחד הלקטורים בכיר מהשניים האחרים- הוא לא עשוי להטות את ההחלטה לצד שלו? לחלוטין מתוך סקרנות: אתם יודעים מי כותב/מגיש התסריט? יש לכם מידע על במאי מיועד וכו'?
אני מצטערת אם זה הופך לחפירה, הנושא הזה של ריוויו לעולם לא יפסיק להיות נושא שיחה חם ומרתק עבורי. יש המון ביקורת על התהליכים האלו בקהילה המדעית, היו וישנם כל מיני נסיונות שונים לפתח מודלים חדשים של ריוויו כדי להוריד את ההטיות, אבל הרבה נסיונות נכשלו. למשל היה נסיון בהוצאה מאוד גדולה לעשות את ההליך פתוח, שהכותבים ידעו מי ביקר את המאמר שלהם. כמעט אף אחד לא הסכים לבקר מאמרים בהליך פתוח כזה- אף אחד לא רצה צרות עם מדענים אחרים. עכשיו אותה הוצאה עושה פיילוט אופציונלי של דאבל בליינד, מעניין מה יקרה עם זה.
כן, יודעים מי הם היוצרים שמאחורי התסריט והבמאי המיועד.
(ל"ת)
כמי שיש לו גם פרסומים וגם דחיות של מאמרים בהתבסס על שיטת ביקורת-עמיתים עיוורת
אני מרשה לעצמי לנחש שהשיטה הזו תישאר אתנו לנצח. כמו הדמוקרטיה, מדובר בשיטה מחורבנת, אבל אין בנמצא טובה ממנה.
אני חושבת שדאבל בליינד תהיה טובה יותר
אבל יש הרבה אנשים חזקים שלא ישתפו עם זה פעולה. הבוס שלי למשל תמיד מפרסם גבוה יותר מאיכות העבודות.
אני מגיע מתחום מדעי הרוח/חברה
ושם Double-Blind זה הסטנדרט.
רק הערה קטנה
(כי אמרת שזה נושא מרתק עבורך)
בהחלט יש תחומים שבהם יש דיון פנימי. ראיתי כבר סיטואציות ש-reviewer אחד משכנע את כל האחרים (לשני הכיוונים). קצת כמו Twleve Angry Men, אם חושבים על זה.
וואלה, אני קצת ספיצ'לס
(ל"ת)
בדיחת הרגע רגע רגע גדולה.
שרת התרבות שלא זוכרת איך קוראים לסרט הכי פופלארי שקיים שגם כל מי שלא חובב קולנוע מכיר? ושהיועצת שלה מנסה לזרוק לה עצם ("ממזרים", כמה צפוי) היא עוד מתעלמת. ושמבקשים ממנה לתאר את הסרט מה שהיא יכולה להגיד זה "את כל הסיפור, את הסיפור את המשחק את כל הנגיעות הנכונות, את הקטע בין, את המערכת יחסים המורכבת בין גברים לנשים" שזה הביקורת הכי כללית שיש. אם את מאלתרת אז לפחות בחוכמה. ועוד לא דיברתי על הרגע רגע רגע רגע. בטקס פרסי אופיר היא ניסתה לעורר פרובוקציה אבל הפארסה בראיון של גיא פינס היא סתם הביכה אותי בבורותה ובזה שהיא אמורה להיות שרת התרבות במדינה שלי.
כמה הצגות תיאטרון קלאסיות אתה מכיר?
כמה קטעי מחול אתה מכיר?
שרת התרבות ומשרד התרבות אמורים לתמוך באומנות ולאו דווקא באומנות פופולרית הוליוודית.
בסיפור של ה"רגע רגע", מה שבאמת הביך זו חוסר הנכונות להגיד שהיא לא מכירה, זה לא ממש הסגנון שהיא אוהבת. אני מכירה עוד אנשים שלא מכירים את הקלאסיקות של טרנטינו, ובעוד שזה נשמע לי מוזר ואולי חבל, זה לחלוטין לגיטימי ואפילו לא פוסל את האפשרות שהאנשים האלו מבינים מלא מלא בסוגי אומנות אחרים.
אבל ממש לא התכוונתי לזה.
התכוונתי לזה שאם מגיע לפסטיבל אורח מכובד מן הראוי, אם לא לצפות לפחות בכמה מהידועים שלו, להכיר אותם, לקרוא עליהם קצת והמינימום של לזכור את השם. זה פשוט לא מכבד שאורח מגיע ולשרה אין מושג מי זה. זה טיפת כבוד בסיסי לאומנות, אם זה קולנוע או כל אחת אחרת. זה כמו שבטקס היא לא ביטאה נכון את השם מוש דנון. את שרת תרבות וזה בדיוק מסוג האנשים ששרת תרבות צריכה להכיר, אז חאלס עם הבורות. היא אפילו לא טרחה לברר איך מבטאים את שמו לפני שעלתה לבמה. עזבי את הבורות, הזלזול והעצלות זה מה שפוגע בי. אז נניח את הדיון על אומנות פופלארית או לא, זה פשוט בלתי נסבל.
מסכימה איתך לחלוטין
הבורות, הזלזול והעצלות שלה, בשילוב עם הפופוליזם האלים שהיא מעודדת הם מבהילים.
אני פחות אוהבת את ההתיחסות אליה כמטומטמת (היא ממש לא) ואת הזלזול בה וההתיחסות אליה כאישה זניחה ומטומטמת (שכאמור, היא ממש לא, לצערי). משהו בניסוח שלך קצת שלח אותי לשם ואני מבינה שטעיתי.
אני לא מבין שום דבר במחול
ובכל זאת אני יודע שאנסמבל בת שבע הוא דבר, שיש איזה נהרין אחד, ואני יכול אפילו לנקוב בשם של יצירה או שתיים, בלי להשתמש בגוגל.
אני גם לא מבין שום כלום באופרה, ובכל זאת אני יודע שמוצרט כתב את "חליל הקסם", ושיש משהו שנקרא לה טרוויאטה.
אני לא מבין שום דבר בג'ז, אבל שמעתי על לואי ארמסטרונג.
ואני אפילו לא תת-נספח לענייני תרבות, שלא להזכיר שר.
מאדם שמציג את עצמו כבעל אופקים רחבים תרבותיים אני מצפה לדעת לציין שם של סרט *כלשהו* של אחד הקולנוענים הידועים, הפופולריים והמשפיעים בעולם. לא חייבים לדעת את כולם, לא חייבים לקבל 100 בשאלון טריוויה, לא חייבים לדעת בעל פה את התסריט, זה בסדר גמור אם הז'אנר הזה או אפילו קולנוע בכלל הוא לא כוס התה שלך, אבל לדעת. לציין. שם. של. סרט. כלשהו. זאת לא דרישה מוגזמת בכלל, בפרט אם אותו אדם נמצא בהקרנה של אותו פאקינג במאי בנוכחותו, ואם אותו אדם הוא במקרה שר הפאקינג תרבות. אדם לא צריך להיות ממונה על תחום שאין לו מושג קלוש בו.
למשפט האחרון שלך וגם להודעה של קרקר כפול
צריך לזכור שזה לא המשרד שהיא בחרה, אלא משרד שנכפה עליה כשהורכבה ממשלה ומשרדים אחרים שוריינו לצורך בניית קואליציה.
זה לא תירוץ טוב, אני מסכימה, אבל עושה רושם שבהרבה משרדים יושבים שרים שלא באמת רצו להיות בהם, ואפילו לא טורחים ליצר מצג שווא שמעניין אותם לעבוד למען קידום המטרות של המשרדים האלו. אם מרדדים את תפקיד השרים בממשלה אך ורק לבניית מאגר מצביעים גדול יותר, מירי רגב יודעת מה היא עושה- היא מדברת את השפה שהמצביעים *שלה* רוצים לשמוע. (אין בדברים כדי להשליך על כל מצביעי הליכוד, רק על מי שדואג לקדם אותה בפריימריז)
עם שאר הדברים שלך אני מסכימה (בערך, כי אין לי מושג מה זה חליל הקסם ולדעתי חוץ מאגם הברבורים אני לא מכירה אף יצירת מחול משום ז'אנר). אני פשוט חושבת שאי הכרת טרנטינו כקונספט זו לא הבעיה, אלא העובדה שהיא הגיעה למפגש איתו בלי שיש לה מושג והנסיון המביך להראות שיש לה מושג.
רק לגבי השתבצות מירי רגב לתרבות:
"הוא נתן לי לבחור כל תיק שארצה ממה שנשאר: תיירות, קליטה, מדע או תרבות וספורט. סגרתי את הטלפון והתחלתי לחשוב. בחרתי תרבות וספורט, כי זה נוגע לכל אזרח ואזרח במדינה. "
מקור
עכשיו, כמה שורות לאחר מכן היא מתארת כמה הבחירה הייתה שוברת לב והיא באמת לא רצתה אותה וכמה היא רצתה להיות שר השיכון או הרווחה וקשה לדעת כמה מכל הסיפור הזה הוא פיקציה וכמה הוא אמת (בכל זאת, פוליטיקאים) אבל יש תחושה לא קלה שרגב ידעה מה היא עשתה כשהיא בחרה להיות דווקא שרת התרבות ולא, נגיד, שרת התיירות.
זה לא העניין המרכזי.
כן, כלומר ברור שזה כשלון רציני של העוזרים של השר שהוא הולך לאירוע לכבוד אדם מסוים ולא מעדכנים אותו באינפורמציה בסיסית לגביו.
אבל הנקודה שבה השרה רגב הפכה לשנינה היא לא הנקודה שבה היא לא ידעה כלום על טרנטינו – אלא הנקודה שבה היא לא מודה שהיא לא יודעת כלום, ופשוט ממציאה על המקום תשובה סטראוטיפית שהיא חשבה שתתאים (כי הרי קולנוע הוא תמיד על מערכות יחסים – לפחות, *קולנוע תרבותי*). כי איש פוליטי חייב לדעת לאלתר – זה פשוט שהוא אמור לאלתר טוב.
גם אם היא היתה אומרת את המשפט
"עוד לא ראיתי אף אחד מסרטיו, אבל אני מאוד מעריכה את העובדה שאחד הבמאים המובילים בקולנוע כיום מגיע לירושלים* לכבד בנוכחותו את פסטיבל הקולנוע של העיר" היה מוציא אותה בסדר.
* והיא יכולה גם להוסיף "בירת ישראל" בשביל הפוליטיקה. גם היה מוציא אותה בסדר.
אני חושב שהשאלה הגדולה שמתסכלת אותי לגבי מירי רגב כתור שרת תרבות היא:
מה לעזאזל היא כן אוהבת? זאב רווח, אייל גולן. אוקיי ו-?
כתור שרה שמנסה להביא "קולות חדשים" אני אשמח לדעת מי הם ומה הם, כי זה פשוט נשמע שיש לה כמעט רק תלונות על מצב התרבות בישראל וכל פעם שהיא כן אומרת מה היא אוהבת זה פשוט מיינסטרים שיש לו מספיק קהל, גם אם לא הכרה ביקורתית. זאת המטרה שלה? לתת את פרס האופיר ל"ארבע על ארבע" או "גאליס: קונטקט"? להכריח את סריטה לכתוב ניתוח מעמיק ומשתפך על "האוצר שמעבר לנהר"? מה היא בעצם רוצה? להתלונן ולהתלונן ומה?
כי אני לא זוכר (ויכול להיות מאוד שזכרוני או התקשורת מטעים אותי, ואשמח לגלות אם כן) איזה פעם אחת שהיא הגיעה לאיזה אירוע ואמרה "היי, שיואו, איזה מגניב! דבר כלשהו!".
זה לא קשור לתרבות דיון או להפצת שנאה אפילו. זה פשוט בטח מתסכל לתעשיות שלמות להרגיש שלא משנה מה הם עושים, זה לא שווה כלום כי הם אליטות ישנות.
אי אפשר לפרגן איפשהו לתרבות הישראלית? גם אם יש הרבה בעיות (ויש כל כך הרבה בעיות), אם אתה רוצה לדרבן אנשים לשינוי כלשהו אתה לא יכול רק לספר להם כל היום כמה הם חרא.
שתזרוק איזה מילה טובה, בחייאת, כי זה נהיה מתסכל להקשיב (גם אם היא אומרת דברים נכונים בחלקם, כמו שעשתה בפרסי אופיר) למישהו שתמיד מתלונן.
לא מצאתי מנהרה לתוך הראש של מירי רגב
אבל לא צריך להיות מומחה לאינטרסים פוליטיים בשביל להבין שמה שהיא רוצה זה בעיקר עוד קולות בפריימריז הבאים של הליכוד.
זה אגב, לא אומר שהיא באופן אוטומטי טועה – אם מסתכלים על המסר הכולל שמבקש גיוון ורב תרבותיות, הוא עקרונית נכון. פשוט צריך לעשות המון הנחות כדי שהוא יהיה רלוונטי לתרבות בישראל כיום ולהתעלם מדברים די רציניים כמו איך ומתי ולמה היא אומרת אותם.
גם קולות בפריימריז רוצים לשמוע ש*משהו* מתקתק במדינה שלהם
אם עוקבים אחרי כל הספינים של רגב, אפשר לחשוב שכל התרבות פה היא על תל אביבים בשביל תל אביבים.
גם המתלוננים והמתלוננות הכי חדים על חוסר גיוון תרבותי ו/או מגדרי באתר מדי פעם עוצרים לומר לסרט "הנה, ככה זה צריך להיות." ולא רק מתלוננים על הבלאי הכללי מסביב.
האירוניה היא, שבמידה רבה היא תוצר של התרבות שהיא יוצאת כנגדה.
לא היצירה התרבותית, התרבות; כי מה היא בעצם עושה? מודדת יצוגים *של היוצרים*. היצירה וטיבה איננה השאלה, אלא מיהם היוצרים. לא בדיוק רעיון שלה, וגם לא חידוש של המילייה שלה – בתכל'ס, רחוק מזה.
(כי הרי, ככל שהזוכים מגוונים, הגיוון בקהל – מהקצת שראיתי – קטן יותר, משמעותית).
והרעיון המוכר לפיו מודדים את האחוז מקבוצה פלונית או מקבוצה פלמונית בקרב העוסקים במקצוע מסויים, מוכר גם מוכר; היא רק לוקחת אותו, אפעס, לכיוון שפחות מקובל, כנראה, על העוסקים בתרבות (לפחות אלה המיוצגים בקהל של הטקסים).
אני חושב שהוא מקובל גם על העוסקים בתרבות, לא?
למען האמת, ההודעה שלך כל כך מעורפלת שאני לא בטוח אם אנחנו מניחים שרגב מדברת על מזרחיים או על ימניים או על כלבים דלמטיים. כי על השניים האחרונים אני מסכים שאין הרבה גיוון, אבל אין לי מושג אם על זה מדובר.
למטה כתבת את זה בפירוט טוב יותר ממני.
(ל"ת)
כבר כמה שנים שאני שואל את עצמי
למה יש בטקס רגע שמוקדש באופן מסורתי לשר התרבות.
הרי האקדמיה היא לא גוף פוליטי ולא גוף ממלכתי, היא מורכבת אך ורק מאנשי קולנוע, וכתוצאה מכך הטקס שהיא מרימה בכל שנה צריך להיות בדיוק זה – ע"י אנשי קולנוע ולמען אנשי הקולנוע.
אבל המהות של הגוף הזה מעולם לא התבטאה בטקס שלו. בין אם זה הנאום המסורתי של פוליטיקאי מכהן, בין אם אלו כל ראשי העמותות בעלי האג'נדה שמגישים פרסים באופן קבוע ובין אם זה מופע קיבוץ הנדבות ממשרד התרבות שהטקס הפך אליו בשנת 2014, כשאת הפרסים חילקו בזמן הפרסומות.
וזה מסוכן.
זה מסוכן כי מקום התרבות והאומנות בחברה חייב להיות לא-ממלכתי. משם מגיעה הביקורת הנוקבת ביותר, משם מגיע הקול של אלו שלא נולדו למשפחות אצולה או עם האמצעים לרוץ למשרה פוליטית, משם מגיעה ההסתכלות העצמית הכל כך חשובה לכל חברה ולכל ארגון.
האמירה ש"לא ראוי ששיריו של דרוויש יושמעו בטקס ממלכתי" מפריעה לי מאד, כי טקס פרסי אופיר וכתוצאה מכך גם הקולנוע הישראלי כולו הם לא ממכלתיים ולא צריכים להיות.
האקדמיה פותחת את הפתח לניצול וגזירת קופון פוליטי על חשבון הערב הגדול של השנה מבחינתה. הסיבה היחדיה שזה לא התפוצץ עד עכשיו היא ששרי התרבות הקודמים הבינו שהם שם כאורחים, ושלאג'נדות שלהם אין מה לעשות שם כי הערב הזה הוא לא בשבילם בכלל – משהו שמירי רגב לא מבינה או שלא אכפת לה ממנו.
בקיצור, עם כמה שכיף לרדת על מירי רגב, צריך להכיר בעובדה שהאשמה חלה באופן שווה גם על מי שהזמין אותה ואת קודמיה מלכתחילה.
בהתחשב בזה שהמדינה מממנת חלק לא מבוטל מהקולנוע בארץ,
ושקולנוע הוא תרבות, נראה לי מאוד מכובד ויפה ששר התרבות יהיה נוכח בטקס פרסים לסרט הישראלי הטוב ביותר.
אין לי שום בעיה עם זה שהטקס ממלכתי, בהתחשב בעובדה שלמרות שאתה טוען שהתערבות ממשלתית מונעת ביקורת והשמעת קול של מי "שלא משפחת אצולה או רץ למשרה פוליטית" הקולנוע בארץ הוא בערך כל דבר חוץ מזה.
זה שמירי רגב עושה מעצמה צחוק זה עניין אחר.
רק שזה לא טקס לסרט הישראלי הטוב ביותר
אלא לסרט הישראלי שרוצים לשלוח לאוסקר. כמו שכתוב למעלה, השנה אפשר אולי להבליג בעניין אבל לא חסרות דוגמאות משנים קודמות שהסרט "הטוב ביותר" נבחר משיקולים פוליטיים בלבד.
לא הבנתי למה חיברת בין הסרט שצריך לשלוח לאוסקר לפוליטיקה במובן המדיני,
ואיך זה קשור לממלכתיות של הטקסט, בעד או נגד.
השאלה של ממלכתיות או לא היא לא השאלה המשמעותית, אלא של עצמאות. האוסקר הוא לא טקס ממלכתי, ואכן לא מוזמנים אליו נציגי הממשל האמריקאי, אבל הוא פי אלף יותר שמרני מהקולנוע הישראלי. כי הוא גם פחות עצמאי.
דווקא ממלכתיות, כלומר תלות בכסף ציבורי, לעומת תלות בכסף פרטי מאפשרת מנגנוני הגנה עבור עצמאיות (משפט מנהלי, חובות של הרשות, וכיו"ב).
כמדומני שיש לא מעט שישמחו אם לא תהיה תמיכה ממשלתית ולא יזמינו את השרה.
הבעיה מתחילה כאשר יש בעל מאה, מתחשק לו להיות בעל דעה, אבל מקבלי המאה לא כל כך חושבים שזה נכון.
ומה לעשות, בעל המאה הוא עדיין בעל המאה.
חלק מבאי האתר הצעירים לא זוכרים, אבל הייתה תקופה, לא לפני הרבה זמן, שקולנוע ישראלי היה פיקציה – עשו סרטים בישראל, וראו סרטים בישראל, ואלו לא היו אותם סרטים. היו שנים שעיקר המאבק של האקדמיה לקולנוע הייתה להשיג תקציבים ממשלתיים – כי בלי תקציב ממשלתי פשוט לא היה קולנוע.
אז נכון שהיום המצב יותר טוב. יום הקולנוע הישראלי מפוצץ, פעם בשנתיים-שלוש יש סרט שמביא לקולנוע צופים בפני עצמו, ובסך הכל התלות של התעשייה בכסף ממשלתי ירדה. אבל זאת עדיין תעשייה שמונעת על ידי כסף ממשלתי, ובתור שכזאת השר הממונה בהחלט רשאי לנאום בטקס השנתי המרכזי.
לעשות פרובוקציה, כמובן, זה מתחת לכבודו של שר ממונה. אבל זה כבר נושא אחר, כפיים.
הרי ברור שבחירת המופיעים *נועדה* גם כדי לעצבן את רגב, וברור שכולם מרוויחים מזה. דבל-פרובוקציה.
גם היא, גם המוחים, ובמיוחד הרייטינג של הטקס והסרטים.
בזה אתה ממש מפספס את המציאות
חוק טבע מספר 1 וגם 2,3 ו-10
שתמיד תמיד תמיד תמיד יש בעל מאה, ותמיד הוא ישפיע.
החשיבה על התנערות משליטת בעלי הממון היא נאיבית, ולא רק באומנות.
טעות שרשור מהנייד, סליחה
(ל"ת)
טוב שאין מישהו היפוטתי כזה, כמו בסוף הכתבה.
(ל"ת)
לא מת על מירי רגב אבל
א. הטענות על קיפוח בקולנוע מגוכחות כל כך הרבה יוצרים, תסריטאים, שחקנים מכל העדות. אם יש מקום שבטוח שאין בו קיפוח למזרחיים זה בבקולנוע.
אבל למה היחס הכ"כ מגעיל אליה? מה היא עשתה להם שכ"כ נורא? נגיד שבפרסי אופיר עוד היה הצדקה כלשהיא לשריקות
למה שרקו בפסטיבל ירושלים? למה צריך את זה? כי היא לא ראתה את ממזרים חסרי כבוד?
ב. שרת המשפטים לא צריכה להיות עו"ד ולא צריכה להכיר את כל פסקי הדין. שר החינוך לא צריך להיות מחנך וכן הלאה..
עם כל הכבוד לטרנטינו(הבמאי האהוב עליי) זה לא חלק מדרישות התפקיד.
ג. לקרוא לאישה בהמה זה נורא. זה מבזה ואם מישהו היה קורא לציפי לבני או איילת שקד בהמה היינו שומעים על זה עד הודעה חדשה.
ד. לא אוהב אותה, לא מצביע לה, אבל חופש ביטוי זה חופש ביטיי אין צורך לבזות אותה(למרות שהשריקות בוז רק עושות לה אוב פוליטית)
ה. רועי אסרף הוא אלים ודביל ובנסיבות אחרות אם שחקן היה מגיב ככה כשתאמר נאפר שר דרוויש הוא היה מועמד לדין תקשרותי ומשפטי.
ו. ליאור שליין הוא מסית,מפלג. אנטי דתי ברמה קיצונית ומצחיק שהוא בוכה על פילוג והסתה.
רק לגבי א.
הטענות על חוסר מגוון עדתי הן טענות בהחלט מגוחכות הרי יש כל כך הרבה יוצרים! אשכנזים ומזרחיים. מה? רוסים? אתיופים?ערבים? אה, אופס,אמממ… לא משנה, ננסה עוד פעם.
הטענות על חוסר מגוון דתי הן טענות בהחלט מגוחכות. תראו, השנה רמה בורשטיין זכתה והפכה לתסריטאית הכי זוכה בתולדות פרסי אופיר! אז מה אם בשנים שבהם לא היא ולא יוסי סידר מגיעים כמות היוצרים הדתיים יורדת לאפס, זה עדיין… רגע. הממ. בוא ננסה עוד פעם.
הטענות על חוסר מגוון פוליטי הן טענות בהחלט מגוחכות. יש מלא יוצרים ימני.. לא, אני אפילו לא מסוגל להשלים את המשפט הזה בפנים רציניות.
הטענות על חוסר מגוון מגדרי הן טענות בהחלט מגוחכות. הא! משהו אחד שאנחנו טובים בו. יש!
אבל אני לא בטוח למה מירי רגב מתכוונת, ואני לא בטוח שהיא בעצמה יודעת למה היא מתכוונת כשהיא מדברת על חוסר גיוון. וכל זה לא מסית מהעובדה שהשנה היה מגוון סיפורים שונים ונהדרים אלא רק שיש עוד דרך קדימה.
חסר יוצרים ימנים ודתיים אבל
אני פשוט לא חושב שזה בגלל שהלקטורים או חברי האקדמיה שמאלנים, פשוט רק בשנים האחרונות דתיים או ימניים התחילו להבין את החשיבות של המדיום התקשורתי תרבותי.
ככל העולם הדתי לא מעודד את אנשיו ללכת ללמוד קולנוע אבל זה כן מתפתח בשנים האחרונות,
לגבי הרוסים אתיופים ערבים וכו.. מקבל את ההערה
בית הספר הדתי לקולנוע 'מעלה' קיים 25 שנה בערך.
התכוונת "רק בשנים האחרונות נשים התחילו להבין את החשיבות של המדיום התקשורתי תרבותי"?
בית ספר מעלה קיים הרבה שנים אבל רוב הציבור הדתי לא מעודד את בניו ובנותיו ללכת ללמוד במעלה בטח לא בתור קריירה
הציבור הדתי ימני תמיד היה מעורב בצבא ובפוליטיקה, אח"כ גם בעולם המשפט, בשנים האחרונות הוא הבין שהוא חייב גם להכנס לתקשורת.
ולגבי קולנוע ואמנות בכלל, אדם שגדל בעולם חילוני ושמאלני יותר סביר שיימשך לעסוק בקולנוע אדם שגדל דתי בדרך כלל לא יחשוב על זה ברצינות כי זה לא ייראה לו מספיק חשוב ואולי גם לא מתאים לו מבחינה דתית, שוב זה משתנה בשנים האחרונות אך זה עדיין תהליך.
אין סיבה שאדם דתי לא ילך ללמוד קולנוע.
"לא מתאים לו מבחינה דתית"- אני אפילו לא יודע מה זה אומר. אין שום "עבירה" על הדת בליצור סרט (כמובן סרט שהוא לא יהיה פרובוקטיבי לקהל הדתיים). וחוץ מזה מספיק לראות שיש יוצרת חרדית, רמה בורשטיין, שזכתה בפסטיבל בשביל לראות שהטענה שלך פשוט לא נכונה.
אני מסכים שיש פחות קולות מהימין בקולנוע, ולדעתי זה לא בהכרח באשמת הקרנות, אבל לא בהכרח צריך לערב בזה את עניין הדת.
אני ממש מסכים איתך שאין בעיה
אבל יש הרבה דתיים שכן חושבים ככה
בתור אדם דתי
שכל החיים גדל במסגרות דתיות וגר ביישוב דתי, ההערה הזו מאוד נכונה. אין שום סתירה בין העולם הדתי לבין יצירת סרטים, אבל המודעות לנושא בציבור הדתי התפתחה רק בשנים האחרונות. מקווה שבאמת נראה פריחה (יחסית) של יוצרי קולנוע דתיים.
לגבי ב
כתבתי אותו דבר למעלה אבל אני אחזור על זה. להכיר את סרטיו של טרנטינו זה בטח לא ההגדרה הרשמית לתפקידה אבל מבחינתי אם הוא מוזמן לאירוע בארץ המינימום שתעשה זה היכרות בסיסית איתם. גם אם זה לא חלק מהגדרת תפקידה, אני חושב שקצת כבוד לאורח ולצורכי התרבות בארץ לא יזיק לאף אחד.
מירי רגב היא פרובוקטורית.
היא עושה הון פוליטי מלתקוף קבוצות ואנשים שהיא יודעת שהמצביעים שלה שונאים, ולעשות את זה במקומות ובדרכים שיזכו לסיקור תקשורתי נרחב. הנושא עצמו, או הדיוק בטיעונים, לא רלוונטיים.
זה הדבר היחידי שאני חושב שיש טעם לומר לגבי העניין, כי כל השאר משחק לידיה.
נו, ולמה לדעתך הביאו את נאפר וצברי דווקא להופיע,
עם כל האאוטפיט נוסח 1968 והאזכור של דרוויש שגם פורסם ב'הארץ' מראש כדי שאף אחד לא יחמיץ?
ככה מתכננים פרובוקציה, שבה כל הצדדים צפויים.
(וכולם עד אחד יוצאים קטנים, וזה כולל את ההוא שטיפס על הבמה וצעק שאפס מי שלא יוצא או משהו כזה).
אתה לגמרי צודק:
גם הם רצו שקהל ה"מצביעים" שלהם יאהב אותם. רק שלהם אין מצביעים באמת, ולה יש, ולכן הם הפסידו מראש.
אני חושב שהם מניחים שיש ל'מצביעים' שלהם שליטה בוועדות המממנות.
בסופו של דבר, כמו בלא מעט מחאות פוליטיות בהיסטוריה, השאלה איננה דווקא *כמה* תומכים יש לך, אלא *כמה תומכים בנקודת המפתח שאתה צריך* יש לך.
(לצורך הדגמה: אם אני כרגע רוצה להתמנות לאפיפיור, אני לא צריך את תמיכת רוב הקתולים; אני צריך את תמיכת רוב הארכיבישופים).
מי המצביעים שלהם בדיוק?
שימו לב שמי שהעלתה את דרוויש לכותרות היתה מירי רגב שאסרה לפני כחודש על שידור תוכניות בעניינו, ולא תאמר נאפר שכניראה השתמש באיסור הזה כשבחר שיר.
שאלה. מי שיושב בראש הקרנות? מי שבוחר להזמין את תאמר נאפר לטקס כנראה *בגלל* דרוויש?
מי שמקצה את הכספים בפועל? מי שיכול להביא יעוץ משפטי ולמנוע משר לעשות מה שהוא רוצה? כפי שאפשר לראות מדברי אודי אלוני למטה, הוא משוכנע בהחלט שיש גיבוי ויש תעשיה שחושבת כמוהו. הרי, אם יוזכר, קשה לדמיין את עמיר בניון בשירו 'אחמד אוהב ישראל' (כן, זה שבגללו בוטלה הופעתו בבית הנשיא) מוזמן לטקס לשיר שיר כזה, או אפילו אריאל זילבר.
בכל מקרה, ברור לגמרי שהייתה כאן פרובוקציה מתוכננת מראש, וכל הצדדים שיחקו את תפקידם; וברור לגמרי, שאנשים כמו רועי-מי-זה-אסף לא *באמת* מפחדים שצרחותיהם על השרה יגרמו להם חור בכיס.
וקרקר כפול הסביר עוד:
http://www.fisheye.co.il/ophir_2016/#target-comment-938674
עשיתי את הבלתי יעשה
והאמנתי למירי רגב, עד שמישהו שיתף בפייסבוק חלק ממילות השיר "תרשום אני ערבי" של מחמוד דרוויש וגרם לי לחפש את הקטע המלא.
אתה מכיר את השיר? למה הוא פרובוקציה בעיניך?
אודי אלוני משתמש ברטוריקה של מוחים, מדבר בלשון רבים כדי לגרום לדברים לקבל תוקף של תומכים ולמשוך אליו מתלבטים. אני לא מוצאת בדברים שלו את הפחדים שלך, אני חושבת שאתה קורא את הדברים השונים עם דעה מוכנה מראש.
את השיר המלא של מחמוד דרוויש אני מכיר.
מחמוד דרוויש, בדיוק בגלל שורות כגון
"אֲבָל אִם אֱהֱיֶה לְרָעֵב
בְּשָרוֹ שֶל הַכּוֹבֵש יִהֱיֶה לִי לְמָאֳכָל
הִזָהֵר..
הִזָהֵר..
מְהַרָעָב שֶלִי
מְהַזָעָם שֶלִי!"
(מ-1964, אגב) הוא סדין אדום בעיניים של רבים.
מי שבחר *דווקא בו* לטקס עם רגב, ידע מה הוא עושה, והתכוון לייצר פרובוקציה.
ושוב אני שואל: נניח שהיו מביאים את עמיר בניון עם
זה נכון שאני סתם חלאה כפויית טובה
זה נכון אבל אני לא אשם לא גדלתי על אהבה
זה נכון יבוא הרגע בו תפנה לי הגב
ואז אני אתקע בך את הגרזן המושחז…
רגע, אין צורך להניח. זה לא היה קורה. ביטלו לו את ההופעה בבית הנשיא. גם ברור שאף יוצר שהיה מקבל פרס בטקס לא היה מצליח לכתוב ברצינות שורה כגון "התעשיה צריכה להשמיע בקול ברור את תמיכתה במדינה יהודית, בציונות, בזכותנו לחיות בשלום במזרח התיכון", גם אם הוא חושב את זה באופן אישי.
ואני מתייחס בבוז לרטוריקה של "פחדים" ו"דעה מוכנה מראש". לא ראיתי רושם שיש לך דעה יותר פתוחה ופחות מוכנה משלי, ו"פחדים" זה מה שאנשים ממציאים כדי לבטל את הצד השני כלא-רציונלי. זו טקטיקת ויכוח עלובה ומוגת לב.
(וזה לא משנה בכלל שתאמר נאפר ציטט רק חלק מהשיר;
אבל זה כן משנה שהוא וצברי (שפרסם לא מזמן ורסיה אחרת של השיר שתוקפת אישית את מירי רגב, וצריך להיות מאוד מאוד נאיבי כדי להאמין שלא ידעו את זה בטקס, http://statuscope.co.il/%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%99-%D7%A6%D7%91%D7%A8%D7%99-Yossi-Zabari-%D7%A2%D7%95%D7%A0%D7%94-%D7%9C-Miri-Regev-%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%99-%D7%A8%D7%92%D7%91?id=9dce8c73), בחרו לעלות עם כל הכוריאוגרפיה של 1968. וזה לא מקרי שבחרו אותם. זה לגמרי קוץ בעין של רגב.
הגבתי גם לך אצל קרקר
ובכל זאת, אם אתה מחליט לצטט רק קטע משיר, לפחות צטט בית שלם
לַכֵן!
תִּרְשוֹם בְּרֹאש הֶעֳמוּד הָרִאשוֹן:
אֲנִי לֹא שוֹנֵא אֲנָשִים
וְאֵינֵנִי פּוֹלֵש
אֲבָל אִם אֱהֱיֶה לְרָעֵב
בְּשָרוֹ שֶל הַכּוֹבֵש יִהֱיֶה לִי לְמָאֳכָל
הִזָהֵר..
הִזָהֵר..
מְהַרָעָב שֶלִי
מְהַזָעָם שֶלִי!
השימוש בווריאציה של "אני לא גזען, אבל…" לא גורם לבית הזה להיראות טוב יותר.
כמו שכבר כתבתי
הוא בעיקר הזכיר לי גרסה קצת יותר מילולית של המסרים בזעקי ארץ אהובה, שבמידה רבה מתנבא על שפיכות הדמים שיגיעו מהאנשים שהארץ נגזלה מהם וגדלים על פחד ושנאה, ובמידה רבה לא פחות עוסק בשפיכות הדמים האלו שכבר מתחילות להתגשם משום שהסיפור מתחיל עם רצח של איש לבן ע"י איש שחור.
ובזכותה של מירי רגב ויציאתה כנגד התוכנית ששודרה בגל"צ גם קראתי לא מעט על דרוויש בחודש האחרון, למשל על הפעמים הרבות שבהן יצא כנגד מכחישי שואה או נגד חיבור פוליטי בין קבוצות פלסטיניות לקבוצות אנטישמיות ברחבי העולם ואף הצליח למנוע חלק מהחיבורים האלו.
ומה שבאמת נפלא בספר ההוא, ואני חושבת שגם בשיר הזה, שהוא נכתב עם המון תקווה. אתה לא זועק על אסון שעוד לא הגיע אם אתה לא רוצה למנוע אותו, מי שרוצה לפגוע לשם הפגיעה לא מעוניין להתריע בפני המטרות שלו.
השיר של דרוויש פרובוקציה בעיני
כי הוא ממש מעפן מה כולם עפים על השיר הבינוני הזה
מה שכן: פסקת "בשר הכובש" זה האיום הכי חנבצי אי פעם. אוי לא! הוא *אולי* יהיה רעב ואז יאכל אותי! אבל יש סיכוי סביר שלא כי אז הוא כבר היה עושה את זהף כנראה?
ואולי הוא סתם ייקח לי בשר מהצלחת, זה משתמע לשני פנים. איזה לא מנומס! כדאי לי להיזהר… להיזהר… אחרת הוא גם ייקח לי את הסלט!
לא יודעת איך להגיב ממש,
לי הוא מזכיר גרסה קצת פחות מרוככת של המסרים בcry, the beloved country
והנ"ל הוא לא הספר האהוב עלי, הוא המקבילה האתאיסטית שלי לתנ"ך.
קטנוניות: "אחרת הוא גם יקח לי את הסלט" לפחות אצלי אסוציאטיבית (ואולי אני מניחה הנחות שגויות בנוגע לכוונותיך) זו הערה מאוד גזענית, אבל יותר מכל זה זו הערה שמצביעה על הבעיה העיקרית שלנו הישראלים היהודים עם התרבות הערבית. "אין תרבות פלסטינית, אין עם פלסטיני, אין אפילו פ' בערבית" מצד אחד "מחמוד דרוויש הוא המשורר של האויב" מצד שני שהוא למעשה אותו צד בדיוק, ובאמצע רידדנו ערבים לחומוס צ'יפס סלט (טבולה, פאתות, כל אחד והחיבה שלו). אנחנו מפסידים את האמצע האמיתי, את השירה והספרות והקולנוע. בכל זאת, אתר על קולנוע, בעולם הערבי במזרח התיכון חודש הרמדאן הוא חודש שיא של יצרנות טלויזיונית וקולנועית ושומדבר כמעט לא מגיע אלינו. למרבה האירוניה הרוב זמין להורדה מאוד בקלות, אבל לפחות אני- קורסים והכל- לא מסוגלת לתקל ערבית פלסטינית, ובטח שלא לבנונית או מצרית, ברמה שמאפשרת לי לצפות בסרטים ללא תרגום. גם עם סדרות לילדים אני מתקשה, בפאודה היו לי הרבה עצירות וחזרות על משפטים, זה הכי טוב שהגעתי. גם הבנתי חלקים גדולים בג'אנקשן 48, סקרנית לגבי סופת חול אע"פ שאם נשמר הניב הבדואי כניראה שלא שווה לי לפתח ציפיות.
ובכל מקרה מה שאני לא מבינה אף פעם, זה הקסם הישראלי הזה שבו אנחנו חוגגים את נצחון מלחמת יום העצמאות וחלקינו גם את המיתולוגיה היהודית שמספרת איך יהושוע הגיע לארץ כנען עם צבא. אבל איכשהו למרות שהיו מלחמות וארץ אבותינו נתפסה לפחות פעמיים ב2000 השנים האחרונות, כיבוש היא מילת גנאי שאסור להגיד בקול רם. אני לא מבינה איך אפשר לנצח במלחמה ולכעוס שמישהו אחר טוען שהוא נוצח. זה אפילו לא קשור לפוליטיקה ביום שאחרי ויש הרבה גישות שונות לעניין הזה, זה פשוט הגיון בסיסי.
זה פשוט חוסר הבנה סלקטיבי,
הנובע מכך שכאשר נמצאים באזור החיוג הפוליטי של אודי אלוני, לא מבינים איך להעלות לבמה באירוע עם מימון ממשלתי שבו משתתפת שרת התרבות של מדינת ישראל שיר שמתייחס למדינת ישראל לא כאל המנצחת אלא כאל הגוזלת, שיר פוליטי אנטי-ממסדי במובהק, זו 'פרובוקציה', ואפילו לא מצליחים להבין מה פרובוקטיבי בשורות כמו
"אֲתָּה גָזַלְתָּ אֵת הַפָּרְדֵסִים שֶל אֲבוֹתַיי
וְאֵת הַאֲדָמָה אֲשֶר עִיבַּדְתִי
אֲנִי וְכָל יְלָדַי
וְלֹא הוֹתַרְתָּ דָבַר לָנוּ וּלְצֵאצַאֵנוּ
מִלְבַד הָאֲבָנִים הָאֵלֶה"
או מה שציטטתי קודם (גם נאפר ציטט רק קטע משיר).
הקטע עם הסלט אסוסציאטיבית נורא מצחיק אותי, איך לומר – נראה לי ש"אני לא מוצא בדברים שלו את הפחדים שלך, אני חושב שאת קוראת את הדברים השונים עם דעה מוכנה מראש", אבל נשאיר לקרקר להסביר, אולי זה באמת סלט כהניסטי.
והלוואי שהפלשתינים היו מכירים בכך שהם נלחמו מולנו, רצו להביס אותנו ולסלק אותנו מפה, והפסידו ואנחנו ניצחנו – ולא היו קורבנות תמימים ומסכנים של הכובש הגזלן, או בלשונו של דרוויש,
אֲנִי מִכְּפָר שָכוּחַ חֲסַר-הָגָנָה
רְחוֹבוֹתָיו נְטוּלֵי-שֵמוֹת
וְכָל גְבָרַיו.. בַּשָּדוֹת וּבַמָּחֲצֵבָה.
אני מניח שבטקס הבא, כשיקריאו את השיר הבא (מן התנ"ך), גם כן לא יהיה ברור מה פרובוקציה פה.
זכרני נא
וחזקני נא
אך הפעם הזה הא-להים
אך הפעם הזה
ואינקמה נקם אחת משתי עיני
נקם אחת משתי עיני מפלישתים
(במבטא, באופן חשוד, זה יישמע כמו 'נקם אחת משתי עיני מפלסטין'. בלי פרובוקציה כמובן, רק זמרים בחולצות צהובות ואגרוף קפוץ).
הבעיה שלי איתך
שמסיבה שלא ברורה לי, ההודעות שלך מאוד מאוד תוקפניות כלפיי ובאופן שגורם לי להרגיש שזה גם אישי. ואז אני מתלבטת אם בא לי לנהל איתך דיון, כי אתה מציג פוטנציאל של אינטיליגנציה וזה אמור להיות הרבה יותר מעניין מאשר לדון עם אנשים שחושבים כמוני ומסכימים איתי על הרוב.
ועד כמה שאיכשהו אתה כל פעם קופץ בטיעונים שברמת העיקרון היה מעניין אותי לדון בהם, אתה גורם לי להרגיש מספיק לא נוח שפשוט לא בא לי ואני מוותרת. זו הסיבה שבתחלופת התכתובות הקודמת שלנו בדף אחר פשוט הפסקתי להתיחס אליך בשלב מסויים. חשבתי שדף חדש באתר, דף חדש בצורת הדיון, אבל מסתבר שלא.
אז תודה וחג שמח.
(צודק, עניין הסלט היה פרנואידי משהו, תוצר של קריאה עייפה)
את לגמרי הקוזאק הנגזל פה.
התחלת עם ה'פחדים' ו'דעה מוכנה מראש'; לקרקר את מחלקת ציונים עם פרשנות מרחיקת לכת ומסבירה לו שההערה שלו גזענית ותזה מרחיקת-לכת על ה'הבעיה' וה"אנחנו".
סבבה, את לא חייבת להגיב לאף אחד, אבל אל תשלי את עצמך שאת חנה בבלי בין הבבונים, כשאת גם דנה לגופו של אדם ולא רק לגופו של עניין.
או כמו שאמר מחמוד דרוויש,
אני לא מתחנן להכרה ממך
אני לא מכווץ עצמי על מפתנך
אז האם זה מכעיס אותך?
ואגב, אם "מציג פוטנציאל של אינטליגנציה" אמורה להיות מחמאה,
אז לא, זו ירידה אישית.
לא יודע למה ציפיתי שפה הדיון יהיה קצת פחות מתלהם
מאשר בתקשורת, אבל רק כדי שנדבר על השיר הנכון ולא על הפרובוקציה, בוא נעמיד דברים על דיוקם:
השיר של דרוויש לא הושמע בטקס. הושמע שיר של תאמר נפאר ויוסי צברי שמתיחס אליו ומתכתב איתו כדי להביע את *ההיפך המוחלט* מהלאומיות הפלסטינית נפוחת החזה של דארוויש. מצרף אותו להלן, כי אני מבין שהדיון פה עדיין נוגע כולו למטאפורה לא מאוד מסתורית על בשר הכובש שלא מוזכרת פה כמובן במילה:
אֲני עֲרָבִי.
מִסְפָּר תְּעוּדַת הַזְּהוּת שֶלִי הוּא חֲמִישִים אֵלֶף.
יֵש לִי שְמוֹנָה יְלָדִים
וְהַתְּשִיעִי יָבוֹא אַחֲרֵי הַקַּיִּץ!
זֶה מַכְעִיס אוֹתְּךָ?
תִּרְשוֹם!
אֲני עֲרָבִי.
תרשום,
גם אני ערבי.
אבל בניגוד
לדרוויש מחמוד
אני ערבי מן אל יאהוד
תרשום,
גם אני ערבי.
ערבי מקולקל,
מקולל,
מבולבל
ועברתי דרך שלל
זהויות
עד שהחלטתי מה להיות;
יהודי ערבי עם שאיפות משיחיות,
הקוזאק הנגזל שבוכה באנגלית
על טיהור אתני במדינה היהודית
תרשמו,
אנחנו ערבים.
ולמרות שאנו חיים בין מצרים ללבנון
ממשיכים להאמין ללא שום הגיון
שאנחנו באירופה, לא במזרח התיכון.
ערבים שלא מסלסלים ברבעי טון
ערבים שלא למדו את הז'רגון,
מדברים על שוויון, דו קיום וחירות
וחופש של דת וחינוך ותרבות
אך פוחדים ומתעלמים באופן עקבי
מהמקף שמחבר בין יהודי לערבי
אפשר להבין איפה כאן ההסתה האיומה? כי אני קורא שיר שמבטא הרבה בלבול ותחושת אובדן זהות של ערבי במדינת ישראל. כזה שלא מבקש לחזור לזהות של האומה הערבית הגדולה, אלא דוקא שמבקר את עצמו ואת הציבור שלו כלפי פנים על חוסר החיבור ואי-חיפוש של זהות משותפת בין יהודים וערבים.
זה לגמרי מסר של אחדות ושל ממלכתיות, גם אם לא של לאומנות משטחת זהויות נוסח "יאללה כפיים". דרוויש מופיע בשיר הזה כסמל לאומי פלסטיני שדורש בחינה מחדש. השיר דורש דיאלוג מול הקולות שהסמל הזה מיצג. זה מסר מאד אמיץ כשהוא מגיע מיוצר ערבי-ישראלי, ואחד שלגיטימי במאה אחוז בכל טקס שאמור לפנות גם אל ערביי ישראל, ושבו היוצר הזה זוכה להכרה של הממסד בדיוק בשם אותן הדעות.
וזה מה שמרגיז בפרובוקציות של רגב – הן נוטות להסיח את הדעת מדיון מעניין שיש בו דקויות לטובת הסתגרות בשיח האשמות שבו כל אחד מתבצר בעמדה מוכנה מראש מבלי להקשיב. הן לא מנסות להתיחס לפרטים. לא מנסות להכיר במורכבות. מבחינתה זה לא רק שלא לגיטימי להסכים עם הנראטיב בשיריו של דרוויש, עצם ההכרה בקיומו של השיר הארור ההוא היא השפלה למדינה, ויוצר שמודה שהוא מכיר אותו הוא בוגד נאלח.
וזה לא מפתיע, כי הגישה שלה היא אנטי-אינטלקטואלית לא רק בנסיון למוטט מבני כח – אלא במובן הבסיסי. בהתנגדות לכל עושר תרבותי והרחבת אופקים, בוז לידע, ואטימות לקיומה של כל זהות שונה משלה. כי אם לא חייבים להכיר את צ'כוב כדי להיות שרת תרבות, ברור שלא צריך לנהל דיאלוג עם הטענות של דרוויש. בדיוק באותו טיפול שבו צ'כוב הפך לסמל ל"אלטיזם" מנותק ולא רלוונטי, דרוויש הופך למפלצת שרוצה לאכול יהודים. כך כל איזכור שלו זוכה בקולות רעשנים וטחיבת אצבעות לאוזניים, וכל דיון מחוסל עוד לפני שנפתח.
זו לא רק גישה רעילה לתרבות, זו גישה רעילה ליצירת איזשהו שינוי, כולל מהסוג שרגב עצמה מבקשת לחולל.
אם נמשיך את ההשוואה שלך – הציטוט של מקהלת נערי כהאנה מצטטים את שמשון אכן היה יכול להיות פרובוקציה מתלהמת ובלתי ממלכתית בעליל. האם זה אומר ששמשון הוא כעת דמות מוקצה, והיה נראה לך סביר שאיזה שר תרבות היפותטי היה צובע אותו בשחור מוחלט והופך כל התיחסות איליו (נגיד כמו זו ב"הללויה" של לאונרד כהן) ל"פרובוקציה" שדורשת יציאה מהאולם? לא, כי ברור שזה טמטום של השיח שמשתמש בסמל הזה באופן נצלני לחלוטין.
שוב, לא אמרתי ש*כל* השיר של דרוויש הושמע,
ולינקקתי גם ל'תרשמירי' של צברי. הנקודה היא ברורה: היה ידוע *מראש* (וגם צפוי, לאור בלגן דרוויש הקודם) שהעסק יחולל מהומה ויעצבן את רגב, וזה לא מאוד משנה כמה הפוך על הפוך יש או אין ב
יהודי ערבי עם שאיפות משיחיות,
הקוזאק הנגזל שבוכה באנגלית
על טיהור אתני במדינה היהודית.
יותר מזה: דאגו *מראש* לעשות סיפור מהשיר של דרוויש, כולל דיבורים על צנזורה והכחשות.
יותר מזה; הבחירה בצוברי – שלקח את השיר של דרוויש ועשה עליו פראפרזה *אנטי-רגב* מכוונת, שאני בספק אם השרה לא מכירה – הייתה צפויה להוביל לתוצאות.
יותר מזה: כל זה פלוס ההעמדה, פלוס העובדה שאודי אלוני מפרש את העניין, אהמ, לא בדיוק כ'מסר של אחדות ושל ממלכתיות', ונראה לי וכנראה גם לאחרים שצעקו שם ונופפו בידיהם או באגרופיהם שזה גם נכון, מראה שהעניין היה לא בדיוק תמים; גם המסר שנאפר אמר בראיון אח"כ (http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4858517,00.html) הוא לא 'אחדות וממלכתיות', ובראיונות אחרים הרבה יותר חריף. אז כמה שכל בדיוק צריך כדי *לא* לצפות מראש מה יקרה? זה *בדיוק* מקרה 'אחמד אוהב ישראל' של עמיר בניון, רק ששם עצם השיר – לא הופעה איתו בטקס רשמי, אלא *קיומו* – הייתה עילה מספקת לביטול הופעתו בבית הנשיא.
אז רגב לא הייתה תמימה גם-כן? ברור!
אבל כמו שאמר אדם קודם, כולם עשו פה פרובוקציה, רק שצד אחד חושב שיש לו יותר כוח ממה שיש לו.
לפי דיווחים של מארגני הטקס
זה היה בדיוק להיפך. התוכנית האומנותית תואמה עם רגב מראש והיא אישרה אותה, כך שהם בהחלט ציפו שהיא תהיה מסוגלת לשמוע את השיר הזה עד סופו. בכל אופן, לו מה שמפריע לה היה האג'נדה הלא מוסתרת של צברי נגדה (והוא בודאי לא היחיד בטקס שיש לו ביקורת נגדה) היא לא הייתה צריכה לטעון טיעונים נגד דרוויש, הייתה יכולה לומר במפורש "לא רוצה לשמוע יוצר שמפרסם ביקורת נגדי" או יותר מזה – לדרוש שלא יופיע בטקס. אבל זו לא הייתה הטענה שלה. היא ניסתה להשתמש בציטוט של דרוויש כדי להפוך את זה לצעד שיביא לה קולות במחיר המשך טפטוף רעל תרבותי.
אני דוקא מטיל ספק רב אם הכירה את השיר ההוא (כי ברצינות רגע – אתה אומר שזו תמימות לחשוב שהיא לא הכירה את "תרשמירי"? כי שרת התרבות עוברת על כל סטטוס שמתפרסם בעמוד הפייסבוק של כל יוצר בארץ? אתה רוצה להגיד לי שאתה שמעת על השיר הזניח הזה שלא התפרסם בשום מקום לפני הטקס הזה?), אבל זה ממש לא משנה כי הצעד שלה משמעותו רידוד השיח ל"כל מי שמצטט דרוויש הוא קניבל", בעוד נפאר וצברי מקריאים שיר שהבעייתיות היחידה בו היא אם נדמה לך שכל איזכור של סמל תרבותי פלסטינאי הוא קוץ בעין. הנסיון ליצר פה איזה השוואה בין הצדדים הוא מגוחך. זה גישה שהופכת כל הכרה בקיומם של ערבים במדינה לפרובוקציה, ומצפה מיוצרים להתעלם מהם כדי שהשרה תהיה מרוצה.
באשר למה שנפאר אמר, הנה הציטוט שלו מהכתבה שקשרת:
"אם אתם שמים באוטו חיים נחמן ביאליק, שהוא חלק מהתרבות שלכם, אז גם דרוויש הוא חלק מהתרבות שלי". זה הכל. לא יותר ולא פחות. אשמח אם תסביר איפה הציטוט הזה סותר את העובדה שהשיר ששר הביע ביקורת פנים-ערבית, קרא להכרה בזהות המשותפת של ערבים ויהודים, ולא הייתה בו מילה של אנטי-ממסדיות מלבד אם מניחים שכל שמאלני הוא בעצם משת"פ. כי להכיר שדרוויש הוא חלק מהתרבות הפלסטינית בדיוק כמו ששימשון הוא חלק מהתרבות היהודית (או ביאליק, שגם לו יש כמה שירי נקמה שניתן להפוך לפרובוקציות), עוד לא מפחית את הדיאלוג הבכלל לא בנאלי שנפאר מנהל איתו. רק שכמובן, אחרי תחילת ההיתלהמות כבר כל דיאלוג כזה נזנח לטובת השאלה אם בכלל יש זכות ללחוש את השם דרוויש בשיר מול מירי רגב.
היא, מצידה, מכחישה נמרצות. ובכל מקרה, קו ההגנה שלך הוא כמדומה שמדובר באהבלים גמורים.
בסופו של דבר, זה לא סוד גדול – עוד מאז פרשונת דרוויש-בגלי-צה"ל – שהוא קוץ בעין של רגב בגלל מעמדו כמשורר פלשתיני; ואמנם זה אולי מעניין שהמשורר-הלאומי-הפלשתיני לא אומר "תרשום, אני פלשתיני", אבל זה לא באמת משנה. הוא סמל – של עם שמדינת ישראל, אהמ, נמצאת ביחסים מסובכים איתו.
בהחלט. ואני שוב חוזר: הסיכוי שאריאל זילבר או עמיר בניון היו מוזמנים לשיר – ולא את 'אחמד אוהב ישראל', סתם שיר – בלי שזה היה נתקל במחאות, הוא קלוש (שלא לדבר על מי שהיה מזכיר את כהנא בשיר, ואז מצטט את השורה התמימה "אני מאמין שכל בני האדם באמת שווים. וזה אומר שווים לטוב ולרע!" שבהחלט נשמעת בסדר, ואני תמה מה המשך הנאום של כהנא; עצם העובדה שכהנא אמר אותה הייתה גורמת למספיק אנשים לזעום על הכללתה בטקס ציבורי).
מי שבחר בנאפר וצברי (וכן, אני מאמין שהשרה רגב, שבהחלט מתעסקת המון במי אמר עליה מה בתקשורת, יודעת מזה), ו*עם* התלונות המקדימות והמוכחשות על צנזור דרוויש, ו*עם* הגרדרובה של 1968, אם הוא לא הביא בחשבון שהצד הפוליטי של מירי רגב, שלא מיוצג אמנם הרבה במיוחד באולם אבל בהחלט קיים, היה רואה את זה בצורה לא מאוד שונה ממה שרגב רואה את זה (ושורות כמו "הקוזאק הנגזל שבוכה באנגלית
על טיהור אתני במדינה היהודית" עלולות לעצבן לא מעט אנשים, לא רק משמאל, אם כי כנראה שהשמאל הוא המכותב פה) – אם האחראי בהנהלת הטקס לא מסוגל לראות את זה, הוא נע בין נאיבי לאוויל. אבל יש שתי אפשרויות סבירות יותר: האחת, שלא ממש טרחו לחשוב על זה, והשניה – גם היא סבירה – שדווקא חשבו על זה, ובהחלט היו מרוצים מהאפשרות של כסאח. אחרי הכל, לא רק שהכסאח הזה מוסיף נקודות לא רק לרגב אצל תומכיה אלא גם לאודי אלוני ושות' אצל מתנגדיה, אלא שמעולם לא דיברו כל-כך הרבה זמן בתקשורת על פרס אופיר.
ואגב, השאלה שפתחה את התגובה שלי הייתה:
"אתה מכיר את השיר? למה הוא פרובוקציה בעיניך?"
על השיר המלא *של מחמוד דרוויש*.
ועניתי.
לא, הטענה שלי היא שאלו השוואות מופרכות
אם הסיטואציה הייתה מהופכת – להזמין יוצרים שכבר נתפסו באמירות גזעניות מפורשות לטקס ממלכתי היה מיצר פרובוקציה? נעזוב את זה שאני בכלל לא בטוח שזה נכון (הייתה איזו הופעה של בניון בבית הנשיא שבוטלה בעקבות אמירות שלו, אבל מאז הוא כבר הופיע בועידת הליכוד וגם בבית ראש הממשלה, כך שטקסים ממלכתיים הם לא חזון רחוק), גם אם זה נכון זו השוואה לא תקפה. אין שום דבר בעמדותיהם של צוברי ונפאר שהוא בר השוואה לגזענות של זילבר ובניון. זה לא כאילו נפאר (אפילו ב"תרשמירי") ידוע בשיריו אנטישמיים או אפילו אנטי-ישראליים. ההגיון היחיד של ההשוואה הזו היא – שוב, אם ההנחה שלך היא שכל שמאלן/ערבי-ישראלי הוא בהכרח בוגד ולכן כל הופעה שלו בטקס ממלכתי היא פרובוקציה.
גם להשוות ציטוט של משורר שאמר "אם תרעיבו את העם הערבי הוא יתקומם" (אמירה מרגיזה ככל שתהיה) לציטוט של פוליטיקאי שמפלגתו הוגדרה כארגון טרור זו השוואה מופרכת באותה המידה. לו נפאר היה מצטט את הניה אולי היה איזה תוקף להשוואה הזו.
כל מה שקרה בטקס הזה הוא הכרה בקיומו של סמל תרבותי, ששייך לא רק לעם שאתה נמצא איתו ביחסים "מורכבים", אלא גם לרבים מאזרחי המדינה שלך (תוך דיאלוג איתו, שכולל ביקורת שגם אתה מכיר בה כנגד *השמאל*). לקרוא לזה קוץ בעין, זה לסמן גבולות של "ממלכתיות" שסגורים בפני ערביי ישראל, וזה קצת סותר את הרעיון.
אני בהחלט מצפה מטקסים כאלה לא להיות גזענים, אבל אם מכך עולה שצריכים להעלים כל זכר לתרבות ערבית, ולמורכבות ביחסים בין הזהות הערבית ליהודית, כי השרה דואגת שברגע שאומרים "דרוויש" זה יהפוך לקרקס, אני חושב שפספסנו משהו יסודי פה.
אכן פספסת משהו יסודי.
פספסת את זה שההשוואות אינן מופרכות; ושאמצעי טקטי מוכר וידוע הוא להסביר למה הדברים שאתה רוצה תמיד לא דומים לדברים שאתה לא רוצה, למרות שהם כן; ומה שבעיניך סדין אדום הוא אובייקטיבית כזה, ואילו מה שבעיני אחרים סדין אדום – זו בעיה שלהם. אפילו אם חנן בן ארי היה עולה להופיע סביר שהיית מצליח למצוא למה זה 'לא אותו דבר' מאיזו סיבה. נחכה לזמר הימני הראשון שיוזמן להופיע, ואז לבמאי הדתי שינצל את הופעתו כדי לקרוא 'לתעשיה' לקדם את הערכים שלו, כאילו הוא בטוח שכולם לצידו. אני בטוח שזה יהיה ממש לא אותו דבר, לגמרי לא, איך בכלל אפשר להשוות, הלא הוא בצד הלא נכון.
ואגב, "בשר הכובש יהיה לי למאכל", זה קצת יותר מ"אם תרעיבו את העם הערבי הוא יתקומם". זה כמו ש'לכו מפה וקחו את מתיכם' זה לא 'אם לא תתנו לנו מקום נתעצבן'.
נאפר כבר הצהיר פעם שהוא לא מוכן להופיע על "במה שתנוצל למשהו פוליטי ציוני. אנחנו שואלים מה הפוליטיקה מאחורי כל הופעה. האם זה אמנותי במאת האחוזים, או שיש מאחורי זה מפלגות או ארגונים. לא נופיע על במה שבה יש דגל ישראל ברקע, כי זה לא מייצג אותנו". אז בטקס עם שרה, ומימון ממשלתי, מבחינתו פסול "פוליטי ציוני", או "דגל ישראל". ומרלין וניג טוענת שבתסריט של 'ג'נקשן 48', לא רק שכל הישראלים שליליים, אלא שכל הנשים הישראליות הן "זונות או מטומטמות". אולי, ואולי לא. מה שבטוח הוא, עסק תמים זה לא; וזה נראה אחלה קייס לרגב, אם חושבים על זה.
וכמובן, פרשת תיאטרון אל-מידאן ו"הזמן המקביל"
מוכיחה היטב איפה קו השבר: גם כשההצגה מבוססת על חוויותיו בכלא של *מחבל* אמיתי, שותף לפיגוע רצח, המתאם בין מי שמחו נגד התערבות משרד התרבות לבין מי שמחו עכשיו נגד רגב, הוא לא רע – למרות שזו *בדיוק* ההשוואה ה"לא תקפה" וה"מופרכת".
ועוד אפרופו שמשון, בזמנו שולמית אלוני רצתה *להוציא*
את ספר יהושע מתכנית הלימודים, וס. יזהר טען ש"חובת אדם לאנושיותו לצאת ולדבר נגדו, אלא אם כן אין זה אלא ספר אזהרה לאמור: ראו הוזהרתם, מה קורה כשעם הולך לכבוש ארצו של עם, ולו גם מן הנימוקים הטובים ביותר".
אני מפרש את השיר אחרת
ראשית, זה שיר של שני יוצרים – יהודי וערבי. מי שמקריא את החלק הראשון הוא הערבי, את השני, היהודי. ליתר דיוק, מדובר במישהו שמגדיר את עצמו כ"ערבי מן אל יאהוד" (מהסיפור הקצר של אלמוג בהר).
מה שהשיר עוסק בו בעיקר הוא ההכחשה של היהודים שהם, בעצמם, ערבים: חיים במזרח התיכון, באים מתרבויות ערביות, מקולקלים, שממציאים לעצמם את הזהות. זה לא שיר על ערבי על הזהות שלו (בניגוד ל'אנא מש בוליטי' המקורי), זה בעיקר שיר של יהודי על הזהות שלו.
ואז השיר עולה להתקפה, ומתחיל להגיד שהיהודים הללו הם צבועים, מדברים על חירות ושוויון אבל מתעלמים מהדמיון בין יהודים לערבים – וזה אחרי ירידה ישירה על ראש הממשלה וטענה שהוא "קוזאק נגזל".
רוב מילות השיר – שמוזיקלית אכן נשען על השיר של נפאר – הן משיר התגובה שכתב יוסי צברי למירי רגב כשפרשת דרוויש עלתה לראשונה. המילים הן של יהודי תימני, כמו שנכתב מפורשות.
כל זה, פלוס ההעמדה של צברי ונפאר, מבהירים בצורה מאוד ברורה שהשיר הזה נועד להיות יריקה בפרצופה של מירי רגב. לוקחים את דרוויש, מערבבים עם נפאר, מוסיפים שיר שמראש נכנס בה אישית ושאומר שהזהות היהודית-ציונית היא מבולבלת וצבועה, ואז עוד מכניסים לקלחת בוז מובהק כלפי ביבי והעמדה כוחנית בעיצוב במה אלים ממש.
הטענה שלי איננה שהשיר הזה איננו פרובוקציה. הוא לגמרי פרובוקציה. אבל הוא משרת את מירי רגב, לא אותם.
מציינת במאמר מוסגר
שלא צפיתי בטקס בזמן שידורו (הוא שודר איפשהו?) וכשחיפשתי את הקטע של תאמר נאפר ויוסי צברי הצלחתי למצוא רק מקור אחד עם סאונד בלתי נסבל (יש שם איזה רעש רקע שלא אפשר לי לשמוע). כל שאר המקורות הראו את 20 השניות בהן מירי רגב מקימה את כל השורה הראשונה כדי לצאת בהפגנתיות.
למי שמעוניין, הנה לינק לגירסא טובה, מהפייסבוק של צברי
https://www.facebook.com/yossizabariofficial/videos/1163273603718605/
למה?
אני לא חושב שצריך לדון על רגב יותר מדי (כי זה אכן משחק לידיים שלה), אבל נושאים ראויים לדיון כדאי ורצוי לדון בהם גם אם הם הועלו בדרך מסריחה. וסוגיית הגיוון הקולנועי ושאלת "כמה זמן ראוי מישהו להיות בראש קרן?" אלה שאלות ראויות. אם נמנע מאיתנו את הדיון רק כי מירי רגב העלתה אותו, אנחנו בסך הכל נפגע בעצמנו.
או שאני טועה?
בהחלט ראוי לדון עליהם. אבל לא כי מירי רגב העלתה אותם.
מירי רגב לא באמת מתעניינת בשאלה אם הקרנות בישראל מוטות או לא, ואפילו לא בשאלה אם בסמכותה לתקן את ההטייה הזו. היא מתעניינת בשאלה כמה כותרות היא תעשה בתקשורת וכמה אהדה תקבל במרכז הליכוד.
זו עמדה לגיטימית לפוליטיקאי, אני מניח. אבל זה אומר שאת בסיס הדיון כעת היא קבעה. וזה אומר שכל דיון אמיתי בנושא שיתקיים כעת יתקיים בתנאים שלה, והיא יבחן באמת לא בשאלה אם הקרנות מוטות/ישתנו, אלא בשאלה מי צועק יותר חזק ומי מקבל סיקור תקשורתי יותר אוהד.
שים לב לדיון שהתקיים פה בין מישי לטווידלדי – שני אנשים אינטיליגנטים (פוטנציאלית) שרק הצליחו לצרוח האחד על השניה. מישהו דיבר על הקרנות בכלל? דיברו על האם הייתה פרובוקציה או לא, ומאיזה צד, וכמה אנחנו דופקים את הפלסטינאים / הם משחקים אותה אומללים. זאת אומרת דיברו על ייצוגים ועל מלחמת העצמאות / הנכבה. כל השיח של האמצע נמחק לגמרי.
מירי רגב חושבת שהקרנות מוטות, או שחוק הקולנוע לא מאוזן? סבבה. שתקים וועדה שתשנה את החוק ואת הרכבי הקרנות. ללכת מכות בתקשורת לא ישנה דבר בלי עשייה, ובינתיים, העשייה היחידה שלה היא עשייה שמטרתה לקבל הדים בתקשורת.
אגב, דווח שהיא מקימה ועדה.
למרות שאני קצת סקפטי לגבי ועדות.
מבאס אותי קצת ללמוד
שההודעות שלי נקראות כצרחות, הן דווקא נכתבו בטונים די שקטים (ומשום שהדיון מעניין אותי).
אני לא בטוחה שאני נותנת למירי רגב את הקרדיט על כך שהדיונים הולכים מהר מאוד לריבים וקצוות. יש לה הרבה מאוד שותפים לדרך ואף מפלסי דרך שעובדים על הדינמיקה החברתית הזו בישראל. היא מנצלת את המצב הקיים, אבל לזכותה יאמר שאני לא זוכרת שר תרבות שקדם לה והצליח להעלות לשיח הציבורי את הנושא של גזענות, קיפוח ואי שיוויון. אנחנו לפני דיון פתוח רציני, אבל אולי נגיע גם לשם.
ועדות אמנם יוצרות שינויים, אבל מי שלא דואג להיות בכותרות לא גורף עליהן קרדיטים בסוף היום. גם את זה צריך לזכור כשממהרים לשלוף את רשימת המינוסים שכנגדה. לא בא לי לעצבן אפילו יותר, יש לא מעט חברי כנסת שעושים הרבה ולא מקבלים כמעט קרדיט (למשל כי הם ערביות), או לא עושים כלום ומקבלים מלא קרדיט (כי הם אשפי תקשורת).
היא גם עושה המון נזק, כי היא הובילה הרבה יוצרים שלא שייכים להגמוניה המסורתית להתנער ממנה, ומכיוון שהשיח הישראלי הפך לשיח של קיצונות בעד ונגד, ברגע שמתנערים ממנה אוטומטית גם מכחישים את כל ענייני הקיפוח ואי השיוויון בלי לעצור להרהר בהם דקה.
והיא עושה אפילו יותר נזק כי היא מטפחת את הרגשות האלו והציפיות האלו, אבל לא באמת עושה איתן שום דבר (שזה משהו שאתה כתבת).
בכל מקרה, יכול לצאת הרבה טוב מהעובדה שהדברים עולים לדיון, אני מקווה שהם לא יקברו בגלל ההקשר למירי רגב. אני גם מקווה שהיא תתעלה מעל הנאומים שלה ובמקום להתעסק באיך לדפוק את "ההגמוניה והערבים" תתעסק באיך לקדם את הפריפיריה התרבותית (ולא רק המזרחית).
ובלי קשר אני מצפה להתנצלות, נורא מעליב שאתה ככה קורא לי אינטיליגנטית (אמנם סייגת עם הפוטנציה, ועדיין, מעליב ואנחנו לפני כיפור).
זה בגלל ה-gravatar
היא נראית ממש כועסת.
זה הפרצוף הכי מצחיק שהכלב שלי עושה
(ל"ת)
אני מסכים אתך שהיא שרת התרבות הראשונה שהעלתה את זה
אבל היה נחמד עם היא הייתה גם מנסה לעזור לשנות (כי לציין שיש בעיה ולהגיד שינוי בלי לעשות כלום זה לא באמת לתקן, אני מסכים שצריך לעשות בדק בית וניקוי אורוות לארגונים הוותיקים במדינה כדי להפחית את הגזענות והאפליה אבל להתעלם מהמקרים (כמו הטקס האחרון) שרק נועדו לכוון עצבה מאשימה בלי באמת להבין מה קורה זאת לא הדרך לשפר את המצב (ואם נודע על האמת הדברים שלה ממש לא היו במקום ונטו נועדו ליצור כותרת).
"בלי הפוליטיקה"
…
לפחות אודי אלוני, מסתבר, משוכנע שהיוצרים הישראלים הם גוף מונוליטי, וממוקם פוליטית קרוב אליו.
"אני יודע שרבים חזרו לדבר רק על המתח של התעשיה עם מירי רגב, אבל השאלה שנישארה היתה הרבה יותר עמוקה, והיא כמה שיתוף פעולה יש בין השניים במחיקתו של הסובייקט הפלסטיני לאורך השנים. או כמו שתאמר אמר אתם רוצים את הכישרון שלי אבל תוך מחיקת הפלסטיני שבי. הסירוב של רובא ולמיס לעלות לבמה עם מכחישת נכבה ומצנזרת דרוויש הוא מאבק שונה במהותו מהמאבק של תעשית הקולנוע על שליטה בקרנות, אפשר לאחד מאבקים אבל התעשיה צריכה להשמיע בקול ברור את התנגדותה לכיבוש , לטיהור האתני המתמשך ולדיכוי המאבק הפלסטיני לצדק . התחלנו טוב בטקס , עמדו עם תאמר ויוסי. עם אגרוף של סולידריות באויר: למיס, רובא, אמנון, סמר, המשפחות הפלסטיניות, יעל, יעל ואולי עוד כמה שלא זיהיתי! המסיכות ירדו , אי אפשר להתחנף לשלטון עוד בלי שהעולם יידע . עכשיו זמן להיות רדיקלים , הקולנוע הישראלי יפגע קצת בזמן הקרוב? אולי, אבל הוא ירוויח את עצמאותו".
חסר דף סרט ל "ישמח חתני"?
סרט מקסים. ראיתי ביום הקולנוע.
עולה לאקרנים בעוד יומיים,ביום חמישי.
נראה לי שכל הסוגיה הזאת הייתה נפתרת
אם המדינה הזאת הייתה קצת יותר חכמה ומבינה שמלכתכילה לא צריך דבר כזה כמו "שרת תרבות".
בלי שרת תרבות? אז מי יחלק תקציבים ממשלתיים?
(ל"ת)
לא יחלקו תקציבים ממשלתיים.
(ל"ת)
אני לא יודעת אם זה יצור מצב
שלא ישארו כמעט/בכלל מוסדות תרבות, למעט כאלו שמסובסדים באופן מוחלט ע"י בעלי אינטרסים (כמו מצב העיתונות בארץ). או לחילופין, שלא ישארו מוסדות תרבות מחוץ לערים גדולות עם אוכלוסיה יותר עשירה שיש לה את הפנאי המנטלי לחפש אומנות סביבה.
either way זה לא תרחיש כל כך אופטימי.
אולי אפשר לפזר את סמכויותיו של שר תרבות בין משרדים אחרים, החשש במקרה כזה שהם יעלמו תחת צרכים בוערים יותר. הדוגמה הכי קרובה שיש לי זו גלגלצ שלא משלמת תמלוגים מלאים לאומנים, כי שר הביטחון.
ובמקרה לגמרי, דו"ח של 'פורום קהלת' על חוק הקולנוע, תקצוב יוצרים, לקטורים וקריטריונים:
http://kohelet.org.il/wp-content/uploads/2016/09/KPF060_Israeli-Cinema-Budgets_250916.pdf
(טרם קראתי, זה שישים עמודים, אחזור אחרי ראש השנה).
במקרה לגמרי.
גם אני לא קראתי, אבל צריך להגיד מראש שלא מדובר בדיוק באיזה דו"ח של ארגון בלתי תלוי וחסר פניות שכל עניינו הוא קידום הקולנוע הישראלי, אלא ארגון-אח של "אם תרצו" שעד היום לפעילות שלו לא היה שמץ של קשר לקולנוע או לאמנות בכלל. לכן, כשארגון כזה מחליט, במקרה לגמרי, מה זה מקרה – פוקס מוחלט, לפרסם שתי דקות אחרי המופע של מירי רגב דו"ח שעוסק בקולנוע, אני מאוד אתפלא אם הוא לא יגיע "במקרה לגמרי" למסקנה שהלקטורים שמאלנים מדי ושצריך לתת מרגע זה לשר התרבות (בעיקר אם הוא במקרה שרה ששמה מתחיל במ') את הזכות למנות לקטורים מטעמה. אשמח לשמוע עד כמה צדקתי בהימור.
"ארגון אח של אם תרצו" זה שטות גמורה, למעט למי שחושב שכל הימנים אותו דבר.
פורום קהלת רציני יותר באופן ברור (במקרה היה לי עסק עם שני הגופים, כולל לדחות פניות של 'אם תרצו' בנושאים מסויימים בגלל קמפיין השתולים שלהם, ולהסכים לתת הרצאה בנושא שאיננו קשור כהוא זה, ותכנית הדוקטורנטים של פורום קהלת, בראשות שניים-שלושה פרופסורים מכובדים בהחלט, קרויה על שם אחי, ולא עוסקת ברדיפת שמאלנים, דרך אגב).
ולהאמין שאפשר לכתוב דו"ח כזה בתוך יומיים וחצי מאז פרס אופיר, זה לא רציני. חלק ניכר מהעיסוק שלהם הוא תקצוב מדינה; הם לא אמורים להיות "פורום לתקצוב היוצרים על פי הקריטריונים של היוצרים או קבוצת אנשים קטנה אחרת מס' 2". האם *ייתכן* שהם הקדימו בשבוע שבועיים כדי לנצל מומנטום מפרסי אופיר? ייתכן. האם אפשר להציג אותם כאילו זה דו"ח מוזמן של מירי רגב? לא רציני.
והשאלה לא האם הוא "במקרה לגמרי" יגיע למסקנות שכוללות מינוי לקטורים ע"י גוף ממשלתי, אלא האם יש ממש בטיעונים שלו, גם אם אתה מנסה מראש לתייג אותם כארגון אח של אם תרצו, כלומר רודפי אמנים ומתייגי שתולים, בקיצור אל תתייחסו למילה אחת.
ובשליפה:
"מחקר זה נמנע במכוון מעיסוק בתוכני הסרטים
הישראליים, והוא מתמקד בשאלת הדרך
הראויה למימון ציבורי לשם הגשמה מיטבית
של האינטרס הציבורי ושל מטרות החוק. זהו
מחקר העוסק במדיניות ציבורית; מחבריו
אינם אנשי מקצוע באמנות הקולנוע ואין הם
מיומנים בבחינת יצירות קולנועיות. אולם,
משעה שמעורבים כספים ציבוריים בהפקת
קולנוע יש מקום לבחון את הענף בעיניים של
מדיניות ציבורית."
"עיקרי ההמלצות
• הוספת מסלול לתמיכה בסרטי קולנוע
עלילתיים באורך מלא, המבוסס על
תמריצים וסבסוד במכירת כרטיסים בצד
המימון באמצעות קרנות הקולנוע.
• העסקת הלקטורים על ידי משרד התרבות
ולא על ידי הקרנות; לחלופין הבניית
שיקול הדעת של הלקטורים באמצעות
קריטריונים מפורטים שתקבע המועצה
הישראלית לקולנוע.
• תיקון החוק לעניין ההרכב של מועצת
הקולנוע, באופן שייצור התאמה בין
מטרות הפעילות של המועצה לבין הרכבה
הנדרש בחוק.
• תיקון נושאים מסוימים במנגנון התמיכה
כגון ייסוד מנגנון ערעור מסודר על
החלטות בעניין תקצוב סרטים, וכן תגמול
הגופים הנתמכים על פי קריטריון של
ביטוי התרבות הישראלית במקום קריטריון
ההצלחה בפסטיבלים בחו"ל."
אז כן, הם ממליצים לגבי לקטורים. עכשיו נשאר לקרוא את שאר הדו"ח ולראות מה אשכרה כתוב בו ומה הנימוקים ולא אם תרצו רגע רגע רגע רגע.
ובכן, כן
יכול מאוד להיות שהתיאור שלו כ"ארגון אח" של אם תרצו לא נכון. אתה רשאי להחליף בניסוח אחר לבחירתך. אלה שני ארגונים שונים, שממומנים שניהם על ידי אותו גוף, שתומך בימין ובהתנחלויות. וזו זכותו, כמובן, אבל ארגון אובייקטיבי הוא לא.
וכן, זה יקשה עלי מאוד להתייחס ברצינות למשהו שנאמר בדו"ח הזה. פתאום בא מישהו שאין לו שום קשר לקולנוע, אבל יש לו שייכות פוליטית מובהקת, ומתיימר לפסוק ולנסח מסקנות בנושא קולנועי? למה שאני אקשיב לו? אם הוא ימליץ (כפי שהוא מן הסתם ממליץ כי לא יכולה להיות לו שום סיבה אחרת לפרסם את הדו"ח הזה בדיוק כרגע) על מינוי לקטורים על ידי השרה, המשמעות של זה אפסית כי מעולם לא היתה סיבה לצפות ממנו לשום דבר מלבד ההמלצה הזאת בדיוק. כשאתה מתלבט בשאלה החשובה "קוקה קולה או פפסי?", אתה לא מתחשב בדו"ח שפרסמה בעניין הועדה למען עופות הבר (ממומנת על ידי קוקה קולה), אפילו אם הטיעונים שלהם נשמעים מאוד משכנעים.
הדו"ח הזה על מדיניות ציבורית של מימון ממשלתי.
ואכן, אני בהחלט מאמין שאתה מתקשה להתייחס בצורה רצינית לארגונים מהימין. זה בהחלט מעיד על זווית המבט שלך; זה לא הופך אותה לאובייקטיבית.
גם אתה לא אובייקטיבי (אולי אפילו פחות אובייקטיבי), ובתחומי מדיניות ציבורית יש לך מן הסתם פחות משקל. תקצוב קולנוע הוא מדיניות ציבורית.
אתה רוצה שהדגש יהיה על הקריטריונים לתקצוב שאתה מעוניין בהם; זה לא הופך אותם ליותר אובייקטיביים או נכונים, רק לכאלה שיותר נוחים לך.
והקטע הוא, שאם *יש* הטיה – הרי לא צפוי שמי שמרוויח ממנה ייצא נגדה. אתה מציג את הדו"ח של הועדה למען עופות הבר; אבל מוכן לקבל את העובדה ש,ובכן, חברת פפסי תחליט מי טעים יותר (ובמה שסברת שהם שיקולים מקצועיים, אז משפט כמו 'מנציח מדי את מיתוס הטייס' הוא לא שיקול מקצועי, הוא אמירה – אידיאולוגית אני מתנגד לזה. למיטב זכרוני, כשביקרתי סרטים פה באתר השאלה האם אני מסכים אידיאולוגית עם הסרט הייתה לפי העורכים פחות רלוונטית מהאם-הוא-טוב) אם היה דו"ח של 'פורום היוצרים הישראלי' שממומן על ידי הקרן החדשה לישראל, ייתכן שהיית יוצא נגדו באותה צורה. אבל אין, ומן הסתם גם לא יהיה, כי למה למי שמרוויח מהמשך המצב הקיים להוציא דו"ח שיטען אחרת?
"העסקת הלקטורים על ידי משרד התרבות
ולא על ידי הקרנות"
ואללה. לא קשור לפוליטיקה *בכלל*.
״ זה בהחלט מעיד על זווית המבט שלך; זה לא הופך אותה לאובייקטיבית.״
יאפ, טווידלדי, אתה אמרת, בעצמך.
מה, הקטע שלכולם יש דעות חדש לך?
ותקצוב מטעם המדינה הוא בהחלט עניין שהמדינה עוסקת בו.
אז יש מחלוקת בין מי שחושב שהמדינה צריכה לתת כסף ולא להתערב, למי שחושב שהמדינה צריכה לתת כסף וכן להתערב. אבל זו *לא* מחלוקת בין מי שהוא בעל שיקולים ענייניים נטו ונטולי פוליטיקה לבין נו, האלה, הימין, תומכי התנחלויות.
ואגב, הכתבה הזו ב'הארץ' מתמצתת לא רע את הגישה שם, כמדומה,
על סמך החלק מהדו"ח שקראתי בנתיים.
http://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/.premium-1.3082847
״אבל זו *לא* מחלוקת בין מי שהוא בעל שיקולים ענייניים נטו ונטולי פוליטיקה לבין נו, האלה, הימין, תומכי התנחלויות.״
מהמאמר בהארץ *שאתה* קישרת אליו:
״פורום קהלת, שמימן את המחקר, הוא מוסד אשר "שואף לעגן את זכותו של העם היהודי למדינה עצמאית בארץ ישראל בחוק ובמדיניות של מדינת ישראל". כותב הדו"ח הוא זיו מאור, עיתונאי ודובר הרבנות הראשית בישראל לשעבר, שכיום מכהן כמנכ"ל האגודה לזכות הציבור לדעת. בשיחה עם "הארץ" ציין מאור כי הוא ואנשי הפורום נמצאים במגעים עם רגב "כדי לראות מה מתוכו ניתן ליישם".״
תעשה אחד ועוד אחד.
לא הצלחתי להבין את זה עד שחתמתי "מחמוד דרוויש" והוספתי העמדה של 1968.
אם כי עדיין לא הצלחתי להבין איך אפשר להיות לא פוליטי, למעט על ידי עצומת תמיכה בבילעין ויציאה נגד שרת התרבות.
בקיצור, אתה מאמין שיש בצד אחד ימין ובצד שני את האובייקטיבים. אני חושב שההיפך של ימין הוא "שמאל" ולא "אובייקטיבי, מקצועי ונטול פניות".
והשאלה היא האם המנגנון כיום הוא אובייקטיבי, מקצועי ונטול פניות; ובוודאי שהנטיה של חלק ממגיניו לומר "ברור, כי תראו, ימנים!" לא מאוד משכנעת שכן.
(הגם ש'שואף לעגן את זכותו של העם היהודי למדינה עצמאית בארץ ישראל בחוק ובמדיניות של מדינת ישראל' זו לא בדיוק הצהרה רדיקלית מדי כיום, רוב המערכת הפוליטית משלמת לזה מס שפתיים),
במילותיה הענוגות של שרת התרבות: קאט דה בולשיט.
קהלת, הם לא קולנוענים. הם לא מקצועיים. הדגש שלהם הוא אחר.
כל השאר זה ספין. לא אמין, ללא יושרה.
לא הבנתי
קולנוענים = מקצועיים?
אני מציע שמישהו יקרא את הדו"ח הזה ואז נוכל לדבר עליו בצורה נורמלית ולהחליט אם הוא סתם גיבוב שטויות או לא. מהמעבר המהיר שעשיתי עליו נראה שהוא בהחלט עשה מחקר והעמיק בנושא (הם משווים את מצב מימון המדינה לתרבות מול כמה וכמה מדינות אחרות), גם אם המסקנות שלו לא לרוחנו.
כמדומני שהטענה נגד *לא מאוד מעוניינת* לדבר על הדו"ח הזה בצורה נורמלית, כי ימנים.
אגב, בנתיים זיהיתי בו כשל אחד וכמה טענות רציניות.
כלומר, את ההחלטות לגבי כמה כסף יינתן מטעם המדינה לקולנוענים צריכים רק הקולנוענים לקבל.
שלא לדבר על כך שקולנוענים הם נטולי אידיאולוגיה והטיות, ולכן השיפוט שלהם, לגבי עצמם או לגבי אחרים, יהיה מקצועי, וענייני בלבד.
אכן, אמין ומלא יושרה.
רגע רגע רגע רגע רגע רגע רגע רגע
זה לא קאט *זה* בולשיט?
תלוי במבטא, אני מניח. ובאסוסיאציה חופשית
רגע… רגע…
https://m.facebook.com/photo.php?fbid=10154528283563728&id=712268727&set=a.10151468407063728.504061.712268727&source=48
לא מתחשב?
אני חושב שטיעון טוב הוא טיעון טוב, לא משנה מפיו של מי הוא הגיע. אדם שאתה חושד שיכתוב דו"ח מוטה ראוי יוצר לבדיקה מעמיקה של המקורות והנחות הבסיס שלו, אבל אם אלה עומדים בבחינה הדוקה אני חושב שהטיעון ראוי להתחשבות. זה דבר אחד לא לרצות לבזבז את הזמן שלך על קריאה של מאמר שאתה לא סומך על כותבו, ודבר אחר לומר שהוא לא ראוי להתחשבות. ספקנות? כן. התעלמות? לא.
עברתי על החלקים שעניינו אותי בדוח
בעיקר ניסיתי להבין על פי מה בחרו את 6 המדינות לצרכי השוואה.
(עמוד 11) לא מיהרו להסביר מדוע דווקא מדינות מערביות, אבל עניין השפה הוגן לחלוטין.
הרמתי גבה על צרפת, יש המון דוברי צרפתית בעולם, גם אם זו לא שפת אם מדוברת, אני חושבת שברוב המזרח התיכון למשל יש קהל טוב לתרבות הצרפתית.
צרפתית: שפת אם 80 מליון, סה"כ דוברים: 220 מליון.
הולנדית: שפת אם 23 מליון, סה"כ דוברים: 28 מליון.
קרואטית: שפת אם 5.6 מליון, סה"כ דוברים: 6.9 מליון.
צ'כית: שפת אם 10.6 מליון
דנית: שפת אם 5.5 מליון
איסלנדית: ממש מעט.
הנתונים מויקיפדיה.
2 מדינות שנבחרו בכלל לא עומדות בקריטריון מספר דוברי השפה אפילו ברמת שפת אם. כאן מתחילות התהיות שלי: למה באמת בחרו את 6 המדינות האלו? למה לפחות בנספח אין השוואה כוללת למדינות שאינן דוברות אנגלית (רגע מתעלמת מעוד שפות מדוברות כי בכל העולם רואים סרטים דוברי אנגלית, אולי גם התעשייה ההודית לא רלוונטית לדו"ח הזה).
הייתי רוצה לדעת בכמה מדינות בעולם, מערביות יותר ופחות ולא רק אירופאיות, יש חוק קולנוע, תמיכה ממשלתית בקולנוע והקצאת תקציבים באמצעות שיטת לקטורים. הייתי שמחה לדעת האם 6 הדוגמאות שנבחרו הן דוגמאות יצוגיות אקראיות, או דוגמאות נוחות שנבחרו בפינצטה משום שבהן הלקטורים ממונים ע"י ועדה שכפופה לשר התרבות.
על פניו מקריאת ההמלצות יש שם אחת שנשמעת בסדר (לתגמל לפי הצלחה מסחרית בארץ) אבל אני לא כלכלנית או קולנוענית ולכן אני לא יודעת אם זה בכלל משהו רלוונטית, לא יודעת אם אפשר להרוויח מהקרנות סרטים בארץ.
רציתי להמשיך ולהתיחס לנקודות שעניינו אותי, אבל בעמוד 18 מודגש ציטוט גדול (מופיע במקור תחת מרכאות)
חיפשתי בטקסט את מקור הציטוט והוא הוריד לי את החשק להמשיך לקרוא.
המשפט בעיני סתום, אני לא לגמרי מבינה את משמעותו, אבל עיון בפיסקה שבה הוא מופיע מבהיר שקצפו של הכותב יוצא על כך שבמועצת הקולנוע יושבים רוב של
כלומר, הוא כועס שאנשים רלוונטיים יושבים במועצת הקולנוע והיה רוצה לראות שם יותר אנשים שיקדמו אינטרסים מדיניים. יתרה מזאת, באופן מעניין למדי הוא מציין שהרכב המועצה אמור לכלול 25 איש, מתוכם 20 אנשי אומנות או קולנוע ועוד 5 עובדי מדינה מטעם משרדים שונים. באופן מרתק המועצה, נכון לכתיבת הדוח שלו, כוללת 19 איש. (עמודים 17-18).
מה שיותר מפריע לי עם הציטוט הנ"ל, שהדוח הזה מתחפש למאמר מקצועי. הייתי מוכנה לסלוח לו על כך שנכתב ע"י אדם בלתי רלוונטי לתחום וללא הכשרה מחקרית כלשהי שמסבירה מדוע הוא מתאים לכתוב את המאמר. אבל זה לא מאמר אלא נייר עמדה ארוך מאוד, והוא מקדם מסרים שמעניינים אותו מתוך גוף הטקסט. הציטוט המודגש הקצת סתום הנ"ל אינו ציטוט של אדם אלא הדגשה של דעת הכותב שמובאת כחלק מסיכום התוצאות. זו ממש מניפולציה על קוראים, לשלוח אותם לראות שיש אי צדק עוד לפני שהגיעו לפרק המסקנות וההמלצות.
הפתעה!
בחרו מדינות לפי קריטריונים שמתאימים למסקנה שרצו מראש שתהיה ל״מחקר״.
אני כל כך מופתע! איזה הלם מוחלט! מי היה מאמין! אני בשוק!
הפתעה!
ברוך הבא לנוהל שכמעט כל מחקר אקדמאי בתחומיים לא מדעיים (וגם כאלה שכן!) משתמש בו בין אם הוא "מחקר" או לא "מחקר".
זה מתסכל ומעצבן ולא מכשיר את המאמר, אבל בוא ננסה קצת פחות להעמיד פנים שזה לא נוהל מקובל אלא המצאה של הארגון למטרות פוליטיות.
מילת המפתח היא, אני מניח, "בעיקר"
לגבי כל החלק השני – הפיסקה השנייה מבהירה לחלוטין על מה מדובר:
"רוב חברי המועצה הם אנשים הבאים מתחום
היצירה, העשייה והמחקר בתחום הקולנוע, והם
"מחוזקים" על ידי אנשים "הבקיאים בתחומי
התרבות והאמנות". זה היה ההרכב האופטימלי
אילו ביקש המחוקק לקדם יצירה תרבותית
איכותית כמו גם את האינטרסים של העוסקים
במקצוע. אולם, כפי שראינו לעיל, המחוקק לא
ביקש לקדם את האינטרסים של אנשי המקצוע,
ואת קידום היצירה התרבותית הוא התנה
בכך שיינתן ביטוי לערכי החברה הישראלית. "
כלומר, עוד פעם – המאמר/טור דעה/גיבוב מילים/איך שלא נקרא לזה הזה לא מתייחס לשאלה מה הכי טוב עבור אומנות הקולנוע ועבור הקולנוענים. אלא מסתכל על חוק הקולנוע מנקודת המבט של המחוקק – מה המחוקק רוצה להשיג והאם הוא משיג את זה באמצעות החוק כיום.
זאת נקודת מבט מעצבנת מאוד קולנועית ואמנותית אבל די לגיטימית מנקודת מבט חוקית. אם המדינה מקציבה תקציבים לעידוד האומנות (דבר שאינו ברור מאליו) ומציבה לעצמה מטרות מסוימות בנוגע לאותו עידוד, מותר לחוקר לבוא ולנסות לחקור האם המדינה משיגה את המטרות שהיא הציבה לעצמה וכיצד ניתן לשפר אותן.
גישת האמנים של "תנו לנו כסף ואנחנו נעשה מה שבא לנו" ממש מובנת לי מצד אחד, אבל אני גם מבין את הצד שאומר "מה לא".
כל זה מבוסס על החוק שלא מובא בכלל בכתוב
אז בוא נבדוק מה אומר החוק.
ומה אומר הדוח שאנחנו בוחנים על החוק?
מכאן ואילך הכותב ממשיך בעמוד 16 ומסביר מדוע לפרשנותו, על אף שבשום מקום לא נכתב או נאמר כך, כוונת המחוקק היתה להעדיף את המגוון התרבותי בישראל על שאר השיקולים. ואז מגיעה הפיסקה שציטטת במלואה, על איך שכבר הוכח והוסכם שזו כוונת המחוקק. אז לא, זו מניפולציה על פרשנות וערבוב של דעות ועובדות.
ואם לא ננתק לרגע את הטקסט מן הקונטקסט שלו, יש המון המון בעיות בטענות שהוא מעלה:
התיחסתי למעלה לעניין הרכב המועצה ולא כתבתי את המובן מאליו. עושה רושם שמי שמתרשל בישום לשון החוק זו לא מועצת הקולנוע אלא הממשלה. "הקולנוענים" מינו את "האנשים שלהם" לתקנים שהוקצו להם במועצת הקולנוע, הממשלה לא מינתה אף אחד למלא את 5 התקנים מטעמה. אז למה הדוח הזה הוגש למירי רגב ולא למועצת הקולנוע? למה בראיון בהארץ כותב הדוח שולח אצבע מאשימה למועצה ולקולנוענים וללקטורים, אבל לא לממשלה שהתרשלה בתפקידה? למה צריך לשנות חוק שעדיין לא יושם? איך ביטול החלפה תדירה של לקטורים יתרום למגוון?
המחוקק השאיר נוסח אולטרא ערטילאי לקריטריונים, גם כותב הדוח מכיר בכך (ראה ציטוט למעלה), אבל אחרי שסיים לפרש מה למעשה המחוקק כן התכוון להגיד, הוא משתמש בפרשנות שלו כדי לטעון שהלקטורים לא מתאימים לתפקידם.
ממשיך וטוען לגבי סרטו של רועי הורנשטיין שלא זכה להליך ערעור, איפשהו בשרשורים פה כבר הזכרתי את תוצאות הגיגול- היה הליך ערעור כך שזה פשוט שקר.
ונקנח בפנינה:
הבעיה כאן נהיית שאני לא מספיק מבין בחוקים ודרך כתיבתם.
אבל כן ראוי לציין שלמרות מה שציטטת שמובא תחת סעיף תפקידי המועצה, תחת סעיף מינוי מועצה לקולנוע ומטרותיה בהחלט מצוין ש"המועצה תפעל לשם עידוד הקולנוע הישראלי ותמיכה בו תוך הבטחת חופש היצירה ומתן ביטוי למגוון התרבותי של החברה בישראל, להשקפות השונות הרווחות בה ולערכיה."
כך שהבחור לא עד כדי כך מנותק – הוא פשוט מפריז נורא בחשיבותו של משפט אחד. או שאולי לא, אני לא מספיק מבין בחקיקה בשביל לדעת האם המיקום שניתן לו מצדיק את החשיבות הזאת או שהוא אמור להיבלע בשאר המלל.
לגבי העבודה שדווקא הממשלה היא זאת שמתרשלת – מכיוון שאף אחד מאיתנו לא ביסס את זה עד כה, בוא לא ישר נקפוץ למסקנה הזאת? לכל הידוע לנו, אולי ה6 חברים שחסרים זה בכלל הקולנוענים ולא אנשי הממשלה.
אגב, יש לו פחות בעיה עם הלקטורים עצמם (לפי איך שאני קורא את זה) ויותר עם העובדה שהממשלה מפקירה את הנושא ולא נותנת יד מכוונת לאיך שהוא מפרש את החוק. הוא לא מאשים את הלקטורים כי הם לא קיבלו הנחיות אחרות. ההאשמה היחידה שאפשר למצוא נגדם זה
"הדרישה שהלקטורים
יהיו קולנוענים מקצועיים
ושיתחלפו אחת לשנתיים,
בצירוף היקפיה המצומצמים
של התעשייה בישראל,
יוצרת מצב בלתי-נמנע שבו
קולנוענים פעילים ישמשו
לקטורים. מציאות זו יוצרת
ניגוד עניינים מובנה"
מה ש,ובכן, אממ, כן.
לגבי הפנינה – אני מנסה להבין את הבעיה כאן. יש הבדל בין שני הביטויים, לא?
אני מבססת את מקור ההתרשלות על הנתונים שלו
אם צריכים להיות 20 קולנוענים ואנשי אומנות + 5 עובדי מדינה
ויש 19 קולנוענים ואנשי אומנות + 0 עובדי מדינה, אני מניחה שאף אחד לא מינה עובדי מדינה ולא חושבת שזו ציפיה סבירה שהקולנוענים יגיעו אל שרת התרבות ויגידו לה "סליחה, אבל שכחת לשים עלינו פיקוח מטעמך שיגביל את החירויות המקצועיות שלנו". מאוד לגיטימי בעיני שהוא, כגוף חיצוני, יפנה אל כל המעורבים בדבר וישאל מדוע לשון החוק לא מיושמת ואותם חמשת עובדי מדינה לא ממלאים את תקניהם. כאן הביקורת שלי בעיקר על ההתנהלות שלו מול כל הגורמים (כפי שהוא ויו"ר המועצה הציגו אותם בראיון בהארץ)
אני חושבת שהוא מציע פרשנות אישית לנוסח בלתי מוחלט, ואז ממשיך ומבסס טיעונים על סמך הפרשנות האישית שאין לה שום מקור תקף. להבנתי חוקים שמנוסחים באופן בלתי סגור יכולים להגיע מכל מיני סיבות, אחת פחות טובה הוא חוסר יכולת להסכים על נוסח ברור יותר שגם יעבור בהצבעה בכנסת. אחרת היא להשאיר פתח לשינויים כי לא ברור לגמרי איפה הם ידרשו לפני החלת החוק, או כי ברור שרוח התקופה תשפיע על רוח הפרשנות של החוק. אני בטוחה שיש עוד גורמים שמשפיעים על ניסוח שאינו חד וחלק. כך או אחרת, בכנסת יש מגיהים (אין מצב ש120 ח"כים כותבים כל כך רהוט ובלשון משפטית) ובכל זאת נשמרה לשון מעורפלת בניסוח. אז למה הפרשנות שלו נכונה יותר? אין שם טיעון, רק נפנופי ידיים עם מסקנה בסוף.
הפנינה כפי שאני מפרשת אותה מחביאה בתוכה את הנחת היסוד שהתרבות הישראלית כבר קיימת וחקוקה באבן, ושצריך להזהר פן היא תשתנה חלילה. אולי אני מפרשת את כוונותיו לא נכון, הפרשנות שלי מעוררת בי אי נוחות.
הוא רושם "בעת כתיבת מסמך זה מכהנים במועצת הקולנוע 19 חברים בלבד" ולא מציין מאיזה חלק חסרים. אני חושב שאם היו חסרים דווקא פקידי הממשלה הוא היה מציין את זה במפורש, לא?
ואני בהחלט מקבל את העובדה שאפשר לפרש את החוק אחרת ממה שהוא מפרש אותו. אני חושב אבל שהפירוש שלו לא משולל המציאות , למרות שהוא ככל הנראה מבטא יצרים שעלו בציבור הרבה אחרי כתיבת החוק ולא דווקא את תוכנו המקורי. קשה לפרשנות להיות "יותר נכונה", ובהיעדר פסקה בחוק שמבהירה את הכוונות שלה, הניחוש שלו טוב כמו כל ניחוש אחר כאשר היתרון היחיד שלו על פני האחרים זה שמה שמופיע בפסקה המטרות של החוק זה הפירוש שהוא מציע ולא הרעיון של לשמר את האומנות לשם שימורה. זה לא חזק במיוחד, אבל זה משהו.
אני לא קיבלתי את העניין שהיא חקוקה באבן מהפירוש, אלא שהיא בהחלט קיימת ועל הקולנוע לנסות לשקף אותה ולא לעצב אותה. זה בלתי אפשרי בכל מקרה, אבל אני לא חושב שהוא רומז שהתרבות בלתי ניתנת לשינוי. "הלכי רוח" נוטה לתאר משהו לא קבוע, אלא משהו כללי.
לגבי מטרות החוק, הוא צודק.
*אין* בחוק סעיף "מטרות החוק", שמופיע לא פעם בחוקים או בדברי הסבר נלווים להם*. מה שהוצג בטעות או בצורה מטעה כמטרות החוק בתגובה למעלה, הוא תפקידי קרן הקולנוע לפי החוק (סעיף הסיוע-בגיבוש-מדיניות הוא סעיף מערפל במכוון, שנועד כנראה לאפשר החלפת מדיניות). זה ממש לא אותו דבר.
באתר משרד החינוך והתרבות מופיע הציטוט הבא:
"מטרתה של המועצה לגבש מדיניות וקריטריונים (מבחנים) שמטרתם לאפשר חלוקה עניינית ושוויונית של תקציב התמיכה בתחום הקולנוע.
על פי החוק לעידוד הקולנוע הישראלי, התקציב נועד לתמוך ביוצרים תוך הבטחת חופש היצירה ומתן ביטוי למגוון התרבותי של החברה בישראל, להשקפות השונות הרווחות בה ולערכיה. מבחנים אלו נועדו לתמיכה במוסדות ציבור לצורך קידום המטרות שנקבעו בחוק, תוך התחשבות במגמות ובתמורות המתרחשות מעת לעת בתחום הקולנוע."
כך שזו לכל הפחות ההגדרה הממשלתית למטרות החוק.
לגבי המועצה, אין לי מושג מי חצי מהשמות (אחת הוציאה לי רק תוצאות על מטפלת בכירה ב-NLP, אני מתקשה להאמין שיש קשר או רלוונטיות), אבל יש שם אחד שהוא מנכ"ל חברת בת של מקורות (כמדומני מוגדר עובד מדינה), אחד שהוא דובר משרד התקשורת (כנ"ל), אחת שהייתה יועצת בכירה למנכ"ל משרד התרבות, והספורט – לא בדקתי את כולם, אבל זה בהחלט אומר שהמדינה מאיישת את תפקידי עובדי-המדינה.
ומה אתה יודע, כבר עלו טענות לניגוד עניינים והטיה, אם כי במקרה הזה לאו דווקא מאותו צד:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4277780,00.html
מה שכן, אם נכונה הטענה שלו שבין 2005 ל-2015 (ואז ג'רוזלם שבר את זה) לא הוקרן בישראל ולו סרט עלילתי אחד שלא זכה למימון הקרנות\מימון ממשלתי, ברור לחלוטין למה אף יוצר שפוי לא יכתוב דו"ח ביקורתי עליהן, גם אם נניח שהוא מבין גם ביצירה וגם במדיניות ציבורית – אלא אם במקרה מתחשק לו להחליף מקצוע, כי החשש שזה ישפיע לרעה על סיכויי המימון שלו ריאלי לגמרי.
*לדברי הסבר אין אותו מעמד חוקי.
רגע רגע רגע רגע רגע רגע
את אומרת שהדו"ח רומז שמי שהתרשל בעבודתו זאת הממשלה ולא מועצת הקולנוע, ואז שואלת למה הדו"ח הוגש לממשלה ולא למועצת הקולנוע?
קראת את הלינק שטווידלדי נתן להארץ?
אני שואלת למה התלונות שלהם קשורות (להבנתי) לתפקוד הממשלה, ובראיון בהארץ הם מאשימים את מועצת הקולנוע והאומנים האלה.
תשובות לכמה מההערות שעלו כאן
שבוע טוב לכולם.
שמי זיו מאור, ואני חיברתי את דו"ח פורום קהלת בעניין תקצוב הקולנוע.
טווידלדי הסב את תשומת לבי לשרשור הזה, ומאחר שהדיון פה מתנהל ברמה גבוהה אתייחס לכמה מההערות שעלו כאן.
לפני התכל'ס: לא סילפתי נתונים. יכול להיות שטעיתי. אחרי הכל, מדובר בתחום שלא נחקר עד עכשיו. אהיה אסיר תודה לכל מי שיאיר את עיניי לטעות עובדתית במחקר. טרם הירידה לדפוס, ובמהלך מאוד לא פשוט, הראינו את הטיוטות לכמה אנשים שעוסקים בתחום, אנשים שעשויים להיות מושפעים לרעה אם הדו"ח ייושם ויש להם מהלכים אצל מי שעשוי לאמץ או לדחות אותו. למרות זאת בחרנו לחשוף את הקלפים כדי שלא ניתפס בטעויות עובדתיות מביכות. ועדיין אנחנו לא חפים מתקלות ואם אפגש כאן או במקום אחר בטעות עובדתית, אשמח לתקן בפומבי.
ראשית, כמו שצוין בציטוט שטווידלדי הביא, לא מדובר במחקר בתחום הקולנוע, אלא בתחום המדיניות הציבורית. כשבתי חולים ממשלתיים נזקקים למימון, הם לא נותנים לרופאים לשבת להם על המספרים. כשבתי ספר נזקקים לשיפוץ, הם לא נותנים למורים לסייד. החיים מלאים במפגשים בין דיסציפלינות מקצועיות שונות. העובדה שממשלת ישראל מתקצבת קולנוע יוצרת מפגש בין הדיסציפלינה הקולנועית, שאינני שייך אליה ואינני מבין בה יותר מהאדם מן היישוב; לבין הדיסציפלינה של מדיניות ציבורית. וזה המקצוע שלי. יש לי שני תארים בתחום ואני עובד בזה כבר 11 שנה רצוף. הנייר כולו אינו כולל ולו בדל של אמירה על תוכן של סרט, מלבד כמה ציטוטים מהספר של שניצר בפרק הרקע ההיסטורי. ושניצר הוא קולנוען.
ראיתי גם מישהו שמלין כאן על כך שההמלצות לא מתייחסות למה שטוב לקולנוע ולקולנוענים. זה נכון, בטח בנוגע לקולנוענים. הדו"ח שואף לנתח את האינטרס הציבורי. הקולנוענים הם חלק קטן מן הציבור, ואת האינטרס שלהם יש לאזן עם הציבור הכללי. כרגע, לפי הבנתי, האינטרסים לא מאוזנים. הקולנוענים נהנים מפריבילגיות על חשבון הציבור, ויש לתקן זאת.
לגבי בחירת המדינות במחקר המשווה: האמת היא שיש כאן מורכבות מתודלוגית. במהלך המחקר סקרתי 27 מדינות אירופיות שעונות לקריטריון של פחות מ-20 מיליון דוברי שפה (לא כולל צרפת, שכן מופיעה במחקר הסופי). רק 5 המדינות (פלוס צרפת) שנכללו במחקר, עברו את המשוכה המתודלוגית. לגבי המדינות האחרות – אין להן תרגום רשמי של החקיקה לאנגלית. מקורות המידע שלי לגביהן הוא תרגום של חברים שמדברים בוסנית, גוגל טרנסלייט, או מאמרים באנגלית שמתארים את הנעשה באותן מדינות מזוויות שאינן בדיוק הזווית שבה אני עסקתי, ולכן אי אפשר להסיק לגביהן מסקנות חד משמעיות. בכל 27 המדינות הללו, בהסתברות מאוד גבוהה, הלקטורים מועסקים על ידי המדינה ויש מסלול מבוסס תמריצים (בבוסניה, אגב, מדובר במסלול חדש שנכנס לתוקף תוך כדי כתיבת המחקר). אבל גם אם אני טועה בעניין הזה, ובחלק מהמדינות המצב כן דומה לישראל, המסקנה האופרטיבית זהה: אי אפשר להגיד שהעסקת הלקטורים על ידי הממשלה היא סתימת פיות או התערבות ממשלתית בוטה, שכן זה מהמצב במפוארות שבמדינות יוצרות הקולנוע באירופה. אי אפשר לומר שמסלול לעידוד קולנוע מסחרי יוביל להזניית הקולנוע, משום שמסלולים כאלה קיימים ברוב המדינות התומכות בקולנוע בעולם.
לגבי מספר דוברי ההולנדית: בטבלה של ה-OECD שעוסקת בתפוצת סרטי קולנוע לפי שפות, המספר הוא 19 מיליון. יש הפניה לטבלה הזו בהערות השוליים של המחקר. ההשערה שלי היא שהמספרים הגדולים יותר שציטטת מוויקיפידה כוללים גם את האפריקאנס. לפחות אחד מהמקורות שאליהם מפנה הערך "הולנדית" בוויקיפדיה האנגלית מתייחס אל אנשים שהשיבו בסקר של האיחוד האירופי שהם דוברים הולנדית מספיק טוב כדי לנהל שיחה. האם זהו קהל יעד של קולנוע הולנדי ללא תרגום? מסופקני.
לגבי צרפת: תקלה מתודולוגית. חשוב שהיא תופיע במחקר, משום שיש מספר התבטאויות, גם של יו"ר מועצת הקולנוע וגם בפרוטוקולים של חקיקת חוק הקולנוע, שהמודל הישראלי שואף לחקות את המודל הצרפתי, וככל שיידמה לו כן ייטב. אבל אין מקומה במחקר המשווה, ולו בגלל העובדה שגם היא שואפת לאותן מטרות לא רלוונטיות כמו אוסטרליה, עיין שם. בכל מקרה, גם שם הלקטורים מועסקים על ידי הממשלות (של המחוזות השונים) וגם שם יש מגוון מסלולים מבוססי תמריצים.
לגבי מטרות חוק הקולנוע: את הפרק הזה יש לקרוא כהמשך פרק המחקר המשווה: מצאתי 4 מטרות שלשמן נוהגות מדינות דומות לתמוך בקולנוע, והקדשתי זמן ויריעה משמעותיים כדי לנסות למקם את ישראל בתוך המטרות האלה. מישי ציטטה למעלה קטעים מהחוק, אבל החמיצה את סעיף 2(ב), שהוא סעיף המטרה:
"המועצה תפעל לשם עידוד הקולנוע הישראלי והתמיכה בו, תוך הבטחת חופש היצירה ומתן ביטוי למגוון התרבותי של החברה בישראל, להשקפות השונות הרווחות בה ולערכיה".
לגבי הרכב מועצת הקולנוע: 5 הנציגים שמתמנים על ידי משרדי הממשלה השונים מאיישים את המועצה גם בהרכבה החסר. שרי התרבות בשנים האחרונות נמנעו מלאייש את המועצה במלואה. ממה שאני שומע, הסיבה לכך היא משום שהייעוץ המשפטי של משרד התרבות מערים קשיים על ההצעות של השרים. המספר הוא 18, אגב, אחרי פטירתה של רמה מסינגר ז"ל שהיתה חברה במועצה.
לעניין ההרכב המוצע על ידינו: יש דגש במחקר על כך שחייבת להיות התאמה בין מטרות המועצה לבין ההרכב שלה. בדיוק כשם שאני לא קולנוען, ולא יכול לומר דבר בעל משמעות על תוכן קולנועי; כך קולנוענים אינם ברי סמכא ב"מגוון התרבותי של החברה בישראל, ההשקפות השונות הרווחות בה וערכיה". קיימת סתירה בין הרכב המועצה לבין מטרותיה, ולכן אנחנו מציעים לשנות את הרכב המועצה. מי כן בר סמכא לעניין הזה? פוליטיקאים נבחרי ציבור. לכן אנחנו מציעים, לצד עוגן קולנועי מקצועי בהיקף של 15% מהמועצה, לתת לשר התרבות יד חופשית בבחירת חברי המועצה אשר יגשימו לתפיסתו בצורה הטובה ביותר את מטרות המועצה.
לגבי רועי הורנשטיין: לא היה "הליך" ערעור. הורנשטיין פנה לשרה, המועצה "בדקה" והוצעה פשרה לא אופרטיבית. כפי שכתוב בפירוט במחקר, אין באף אחת מהקרנות (של הפיצ'רים, לא יודע מה קורה בתחומים האחרים) מנגנון ערעור *מסודר*, וזו שערוריה. יש בשתי הקרנות מנגנון ערעור שאיננו מסודר, עיין שם.
לגבי הציטוט בעמוד 18: כל הלידים בגרסת הדפוס לקוחים מהמחקר עצמו, וכולם נמצאים בתוך מרכאות. אלה ציטוטים מתוך המחקר עצמו. כל הציטוטים החיצוניים מלווים בהערות שוליים עם מקורות.
שנה טובה.
תודה על התגובה
על ההבהרה לגבי בחירת מדינות, הרכב המועצה הנוכחי (שמסתבר שהבנתי לא נכון מהטקסט) וכו'. חבל שמעט ההשואה שערכת לא מופיעה גם היא בתוך הדוח עצמו בפרקי הנספח.
הבנתי את ההבדל בין ציטוט שהוא רפרנס ובין ציטוט עצמי, אני לא בקיאה בהגשות דוחות ביקורת מספיק, אבל מפריעות לי ההדגשות הבלתי ניטרליות בטקסט. זה פורמט שמתאים לכתבה בעיתון (וגם אז נהוג להכניס למרכאות ציטוט של אדם) ולא לדוח מקצועי.
על סיפור הערעור על התסריט של רועי הורנשטיין אפשר ללמוד רק בין השורות מקטעי עיתונות ודוחות, שום מקור לא פרט אותו מההתחלה עד הסוף. מכיוון שזו הדוגמה היחידה שנידונה בציבור, ומכיוון שפורסם כי היתה ועדה, שהאחראים לקרנות טענו בתוקף שהשרה לא התערבה בהחלטה לגבש ועדת בדיקה, ושהועדה החליטה שהטענות שעלו לא תקינות, הנחתי שזהו הליך ערעור. אני מסכימה שיש מקום לעגן פרוטוקול ערעור ברור ומשערת שזה יסבך את הועדות משום שהן יתחילו לבדוק 590 תסריטים בשנה במקום 300.
אני לא מסכימה עם מסקנותיך/תפיסתך בנוגע לאיוש תפקידי מועצת הקולנוע והלקטורים. אם נמשיך את התגובה הרפואית שנתת, אכן ביקורת על מדיניות ציבורית צריכה להכתב גם על ידי אנשים שעוסקים במדיניות ציבורית ולאו דווקא ע"י רופאים. יחד עם זאת, כשמגבשים את סל התרופות שיאושר, חשובה יותר עמדתם של רופאים ואפידמיולוגים (ואולי גם כלכלנים), ופחות זו של אנשי ציבור שמשקפים הלכי רוח. בהתאמה, אני לא חושבת שהאדם שצריך לשפוט מה קביל כאומנות, יכול להיות אדם ללא זיקה לאומנות והכרות עם התחום משום שהוא מיצג את הלך הרוח החברתי. יש מקום למיעוט כזה בין מקבלי ההחלטות, אבל לא לרוב כפי שהדוח שלך מציע.
לגבי סל התרופות, לרופאים אין יתרון בהכרעות ערכיות.
למשל, השאלה האם להשקיע בתרופה שמאריכה מעט חיים של רבים או מאריכה הרבה חיים של מעטים היא לא שאלה שלרופאים יש בה יתרון. השאלה (אמיתית, אגב) האם להשקיע שליש מהתוספת לסל התרופות בתרופה נגד הפטיטיס סי ולהותיר בחוץ מימון הפלות בתנאים מסויימים שלא כוסו קודם היא לא שאלה שלאפידמיולוג יש בה יתרון. רופאים נהנים מיתרון כשצריך להסביר מה עושה התרופה ומה התועלת והעלות, אבל באיזון הערכים שמחליט מה מדינת ישראל תממן, אין להם יתרון.
בטח שיש להם יתרון בהכרעות ערכיות
כאשר השיקול הוא אין טיפול מול יש טיפול, בדרך כלל מכריעים לטובת הטיפול גם כשהוא יקר באופן מופרך. (אגב, חברות תרופות מסננות מראש פיתוחים שעתידים להיות יקרים מידי לביטוחים רפואיים). בדרך כלל ההכרעות הערכיות דורשות הכרות השוואתית עם אפשרויות שכבר קיימות בשוק. השיקול הציבורי צריך להיות שם, אבל כשובר שיוויון בהכרעות סופיות, לא בין השיקולים הראשונים.
אני תופסת מימון של אומנות באופן דומה, לנציג הציבור את את הכלים המקצועיים לשפוט יצירה או את הפוטנציאל שלה. אז בהכרעה בין שני תסריטים שקיבלו ביקורות מאוד דומות, צריך להיות מקום לנציג ציבור. בשיקוף תהליך בחירת הלקטורים, בפיקוח על הוגנות התהליך, כחלק מהבעת עמדה חייב להיות גם נציג ציבור. אני פשוט לא חושבת שנציגי הציבור צריכים להיות הרוב, משום שהם לא יקבלו החלטות מבוססות מקצועיות, וגם באומנות יש משמעות לאיכות ולמקצועיות.
בסל התרופות, *כמעט תמיד* מכריעים בין טיפול א' לטיפול ב',
לא בין טיפול לאין טיפול.
ולפעמים בין המועמדות להיכנס לסל יש תרופות שעלות הטיפול *הממוצעת* בהן עשויה להיות מאות אלפי שקלים לחולה לשנה.
ומצד שלישי, השנה הכניסו תרופה נוספת להפרעות קשב וריכוז (לא עניין מציל חיים בהגדרתו הפשוטה), ותרסיס למניעת הריון לנפגעות אונס (הכרעה ערכית חשובה, לא רפואית), והרחבת מימון למכשירי שמיעה.
הבעיה היא שלעולם אין מספיק. ולכן צריך לקבל החלטות ערכיות.
רק תיקון - לא "כמעט תמיד", אלא "תמיד תמיד".
השמיכה תמיד קצרה מדי, ובהגדרה אין תקציב לכל התרופות והתהליכים שצריך – כי אחרת לא היה צריך ועדה.
התפקיד של הרופאים הוא לא לומר "הטיפול הזה מתאים למימון ציבורי והטיפול הזה לא". התפקיד שלהם הוא לומר "התרופה הזאת תציל עשרה אנשים ממוות; התרופה הזאת תאריך חיים של חולים ברמה של כ2000 שנות אדם, וההליך הזה ישפר את איכות החיים של חצי מיליון ילדים" – והוועדה מחליטה מה הוא ניצול טוב יותר של הכסף, עד לרזולוציה שבה מאשרים בסל תרופה להתוויה א' ולא להתוויה ב'. ובסוף יהיה המקרה שבו הוועדה תצטרך לעמוד בפני אדם ספציפי ולומר לו "המחיר של הצלת החיים שלך גבוה מדי ואנחנו נמעל בתפקידנו אם נממן לך את התרופה במקום לתת לכל הילדים בארץ טיפולי שיניים משמרים בחינם", בדיוק כפי שהשר האחראי יכול להחליט החלטה פוליטית ולתת לוועדה הכתבה מראש "התקציב השנה מצומצם יותר כי כבר החלטתי שרובו ילך על טיפולי שיניים".
הנה תגובתו של זיו מאור, כותב המסמך
(הוא כתב אותה פה, אבל משום מה לא הופיעה, אז ביקש ממני להעלות אותה במקומו):
שבוע טוב לכולם.
שמי זיו מאור, ואני חיברתי את דו"ח פורום קהלת בעניין תקצוב הקולנוע.
טווידלדי הסב את תשומת לבי לשרשור הזה, ומאחר שהדיון פה מתנהל ברמה גבוהה אתייחס לכמה מההערות שעלו כאן.
לפני התכל'ס: לא סילפתי נתונים. יכול להיות שטעיתי. אחרי הכל, מדובר בתחום שלא נחקר עד עכשיו. אהיה אסיר תודה לכל מי שיאיר את עיניי לטעות עובדתית במחקר. טרם הירידה לדפוס, ובמהלך מאוד לא פשוט, הראינו את הטיוטות לכמה אנשים שעוסקים בתחום, אנשים שעשויים להיות מושפעים לרעה אם הדו"ח ייושם ויש להם מהלכים אצל מי שעשוי לאמץ או לדחות אותו. למרות זאת בחרנו לחשוף את הקלפים כדי שלא ניתפס בטעויות עובדתיות מביכות. ועדיין אנחנו לא חפים מתקלות ואם אפגש כאן או במקום אחר בטעות עובדתית, אשמח לתקן בפומבי.
ראשית, כמו שצוין בציטוט שטווידלדי הביא, לא מדובר במחקר בתחום הקולנוע, אלא בתחום המדיניות הציבורית. כשבתי חולים ממשלתיים נזקקים למימון, הם לא נותנים לרופאים לשבת להם על המספרים. כשבתי ספר נזקקים לשיפוץ, הם לא נותנים למורים לסייד. החיים מלאים במפגשים בין דיסציפלינות מקצועיות שונות. העובדה שממשלת ישראל מתקצבת קולנוע יוצרת מפגש בין הדיסציפלינה הקולנועית, שאינני שייך אליה ואינני מבין בה יותר מהאדם מן היישוב; לבין הדיסציפלינה של מדיניות ציבורית. וזה המקצוע שלי. יש לי שני תארים בתחום ואני עובד בזה כבר 11 שנה רצוף. הנייר כולו אינו כולל ולו בדל של אמירה על תוכן של סרט, מלבד כמה ציטוטים מהספר של שניצר בפרק הרקע ההיסטורי. ושניצר הוא קולנוען.
ראיתי גם מישהו שמלין כאן על כך שההמלצות לא מתייחסות למה שטוב לקולנוע ולקולנוענים. זה נכון, בטח בנוגע לקולנוענים. הדו"ח שואף לנתח את האינטרס הציבורי. הקולנוענים הם חלק קטן מן הציבור, ואת האינטרס שלהם יש לאזן עם הציבור הכללי. כרגע, לפי הבנתי, האינטרסים לא מאוזנים. הקולנוענים נהנים מפריבילגיות על חשבון הציבור, ויש לתקן זאת.
לגבי בחירת המדינות במחקר המשווה: האמת היא שיש כאן מורכבות מתודלוגית. במהלך המחקר סקרתי 27 מדינות אירופיות שעונות לקריטריון של פחות מ-20 מיליון דוברי שפה (לא כולל צרפת, שכן מופיעה במחקר הסופי). רק 5 המדינות (פלוס צרפת) שנכללו במחקר, עברו את המשוכה המתודלוגית. לגבי המדינות האחרות – אין להן תרגום רשמי של החקיקה לאנגלית. מקורות המידע שלי לגביהן הוא תרגום של חברים שמדברים בוסנית, גוגל טרנסלייט, או מאמרים באנגלית שמתארים את הנעשה באותן מדינות מזוויות שאינן בדיוק הזווית שבה אני עסקתי, ולכן אי אפשר להסיק לגביהן מסקנות חד משמעיות. בכל 27 המדינות הללו, בהסתברות מאוד גבוהה, הלקטורים מועסקים על ידי המדינה ויש מסלול מבוסס תמריצים (בבוסניה, אגב, מדובר במסלול חדש שנכנס לתוקף תוך כדי כתיבת המחקר). אבל גם אם אני טועה בעניין הזה, ובחלק מהמדינות המצב כן דומה לישראל, המסקנה האופרטיבית זהה: אי אפשר להגיד שהעסקת הלקטורים על ידי הממשלה היא סתימת פיות או התערבות ממשלתית בוטה, שכן זה מהמצב במפוארות שבמדינות יוצרות הקולנוע באירופה. אי אפשר לומר שמסלול לעידוד קולנוע מסחרי יוביל להזניית הקולנוע, משום שמסלולים כאלה קיימים ברוב המדינות התומכות בקולנוע בעולם.
לגבי מספר דוברי ההולנדית: בטבלה של ה-OECD שעוסקת בתפוצת סרטי קולנוע לפי שפות, המספר הוא 19 מיליון. יש הפניה לטבלה הזו בהערות השוליים של המחקר. ההשערה שלי היא שהמספרים הגדולים יותר שציטטת מוויקיפידה כוללים גם את האפריקאנס. לפחות אחד מהמקורות שאליהם מפנה הערך "הולנדית" בוויקיפדיה האנגלית מתייחס אל אנשים שהשיבו בסקר של האיחוד האירופי שהם דוברים הולנדית מספיק טוב כדי לנהל שיחה. האם זהו קהל יעד של קולנוע הולנדי ללא תרגום? מסופקני.
לגבי צרפת: תקלה מתודולוגית. חשוב שהיא תופיע במחקר, משום שיש מספר התבטאויות, גם של יו"ר מועצת הקולנוע וגם בפרוטוקולים של חקיקת חוק הקולנוע, שהמודל הישראלי שואף לחקות את המודל הצרפתי, וככל שיידמה לו כן ייטב. אבל אין מקומה במחקר המשווה, ולו בגלל העובדה שגם היא שואפת לאותן מטרות לא רלוונטיות כמו אוסטרליה, עיין שם. בכל מקרה, גם שם הלקטורים מועסקים על ידי הממשלות (של המחוזות השונים) וגם שם יש מגוון מסלולים מבוססי תמריצים.
לגבי מטרות חוק הקולנוע: את הפרק הזה יש לקרוא כהמשך פרק המחקר המשווה: מצאתי 4 מטרות שלשמן נוהגות מדינות דומות לתמוך בקולנוע, והקדשתי זמן ויריעה משמעותיים כדי לנסות למקם את ישראל בתוך המטרות האלה. מישי ציטטה למעלה קטעים מהחוק, אבל החמיצה את סעיף 2(ב), שהוא סעיף המטרה:
"המועצה תפעל לשם עידוד הקולנוע הישראלי והתמיכה בו, תוך הבטחת חופש היצירה ומתן ביטוי למגוון התרבותי של החברה בישראל, להשקפות השונות הרווחות בה ולערכיה".
לגבי הרכב מועצת הקולנוע: 5 הנציגים שמתמנים על ידי משרדי הממשלה השונים מאיישים את המועצה גם בהרכבה החסר. שרי התרבות בשנים האחרונות נמנעו מלאייש את המועצה במלואה. ממה שאני שומע, הסיבה לכך היא משום שהייעוץ המשפטי של משרד התרבות מערים קשיים על ההצעות של השרים. המספר הוא 18, אגב, אחרי פטירתה של רמה מסינגר ז"ל שהיתה חברה במועצה.
לעניין ההרכב המוצע על ידינו: יש דגש במחקר על כך שחייבת להיות התאמה בין מטרות המועצה לבין ההרכב שלה. בדיוק כשם שאני לא קולנוען, ולא יכול לומר דבר בעל משמעות על תוכן קולנועי; כך קולנוענים אינם ברי סמכא ב"מגוון התרבותי של החברה בישראל, ההשקפות השונות הרווחות בה וערכיה". קיימת סתירה בין הרכב המועצה לבין מטרותיה, ולכן אנחנו מציעים לשנות את הרכב המועצה. מי כן בר סמכא לעניין הזה? פוליטיקאים נבחרי ציבור. לכן אנחנו מציעים, לצד עוגן קולנועי מקצועי בהיקף של 15% מהמועצה, לתת לשר התרבות יד חופשית בבחירת חברי המועצה אשר יגשימו לתפיסתו בצורה הטובה ביותר את מטרות המועצה.
לגבי רועי הורנשטיין: לא היה "הליך" ערעור. הורנשטיין פנה לשרה, המועצה "בדקה" והוצעה פשרה לא אופרטיבית. כפי שכתוב בפירוט במחקר, אין באף אחת מהקרנות (של הפיצ'רים, לא יודע מה קורה בתחומים האחרים) מנגנון ערעור *מסודר*, וזו שערוריה. יש בשתי הקרנות מנגנון ערעור שאיננו מסודר, עיין שם.
לגבי הציטוט בעמוד 18: כל הלידים בגרסת הדפוס לקוחים מהמחקר עצמו, וכולם נמצאים בתוך מרכאות. אלה ציטוטים מתוך המחקר עצמו. כל הציטוטים החיצוניים מלווים בהערות שוליים עם מקורות.
שנה טובה.
וסייד קשוע מצטרף עם השני סנט שלו:
http://www.haaretz.co.il/magazine/sayed/.premium-1.3083262
יש לי יחסי אהבה-שנאה עם רגב
מצד אחד יש לה פלפל, היא קשוחה ולא מפחדת להגיד מה שיש לה על הלב, בניגוד לשאר הלפלפים בממשלה ובאופוזיציה.
מצד שני היא שרת תרבות איומה ונוראה ודו-פרצופית ואחת שמראה את זה בגאווה – היא קוראת לאקדמיה סגורים וגזעניים ומצד שני מראה גזענות חסרת בושה משל עצמה כלפי ערבים.
זה חסום ללא משתמשי הארץ
יש מצב לתעתק מה שכתוב שם?
בבקשה:
""למה, מירי, למה?" מצאתי את עצמי צועק בקול מול מסך המחשב כשעקבתי אחרי נאומה של שרת התרבות בטקס פרסי אופיר. "למה הרסת, ילען רבאק ערס", הוספתי קללה ברגע של העצמה מזרחית. אילו מירי רגב היתה קצת פחות מירי רגב, הייתי הולך אחריה באש ובמים. חצי מהדברים ששרת התרבות אמרה בנאומה היו מהפכניים בעולם התרבות הישראלי, כשהם נאמרים על ידי שר בטקס פרסים ממלכתי. זה היה מושלם, תאמר נפאר הבועט והמוכשר כמו שד מאתגר את הציונות במגרשה הביתי, ומירי רגב נדמתה לרגע כמי שמצטטת את אלה שוחט. עד שהגיע החצי השני האומלל, האלים, רווי דברי גזענות, בורות ושנאת ערבים שגורמים לך להזדהות עם מדיניות התרבות הקיימת, עד שאתה רואה בקרנות ובתעשיית הקולנוע הישראלית הנוכחית גוף מהפכני שנלחם על חופש הביטוי, זכויות האדם והאזרח כנגד מדינה חשוכה ומפלצתית.
מתקפתה של רגב על הפלסטינים יכלה לצייר את "סופת חול", הזוכה הגדול באוסקר הישראלי, כמעשה חתרנות הירואי הן של יוצריו והן של מממניו. סרט שמוכיח שהנה, למרות רגב וממשלתה והציבור שתומך בה, האמנות מסרבת ליישר קו עם הקונסנזוס הימני ומתעקשת להילחם על חופש היצירה והביטוי של המדוכאים והנשכחים. אבל כאן בדיוק טמונה הבעיה שלי עם מוסדות הקולנוע הישראלי. לו הייתי לקטור באחת הקרנות הייתי פוסל את התסריט של "סופת חול" בלי לקרוא אותו. הייתי פוסל אותו רק על סמך שמות היוצרים החתומים עליו. יש שיטענו שזו שטחיות, המבוססת על עמדה פוליטית ולא אסתטית, אבל אני נמנה עם אלה שאינם יכולים לנתק את הסרטים מהקשרם הפוליטי, החברתי והמעמדי.
הייתי פוסל את הסרט, רגיש, עדין ואמיץ ככל שיהיה, כי לעולם אראה בו אלים וכוחני. לשיטתי דרושה מידה רבה של פטרונות על מנת שיוצר ירשה לעצמו לדבר בשם האחר (לעתים נדמה לי שדרוש אומץ עילאי להתיימר אפילו לדבר בשם עצמך). ולא כל אחר, אלא האחר, שלפי התפיסה השלטת, נמצא בעמדה נחותה מזו של היוצר. למען האמת ייתכן שהייתי סלחן הרבה יותר כאשר יוצר מבקש לייצג אחר, שעל פי הנייר לפחות, נמצא בעמדה יותר גבוהה ממנו. הייתי יותר סלחן אם אשה תרצה לדבר בשמו של גבר, מאשר גבר שמבקש לדבר בשם הנשים, והייתי סלחן כלפי ערבי שיבקש ליצור סרט שיעסוק ב"מגזר" של הרצליה פיתוח, אם בכלל יעז לחשוב כי הוא יכול ליצור דמויות ממגזר זה.
למדוכא מותר להתיימר, אם ירצה בכך, לעסוק במי שהוא תופס כמדכאים, הרי הוא אינו באמת מאיים עליהם, ולא שומט את הבמה מתחת לרגליהם היציבות למדי, ואם כן, אז אדרבא. תחושת הבטן שלי קובעת כי החלש יעז רק ליצור פרודיה על החזק, ואילו החזק ירשה לעצמו לדון בסוגיות תרבותיות, חברתיות והתנהגותיות של החלש, ותהיה לו התעוזה אף להציגם כאמיתיים, אמינים ומלאי חמלה לסבלם של הנחשלים. זה לא חלילה שאני מבקש שיוצרים ישראלים לא יעסקו בדמויות ערביות, אלא שיעסקו בדמויות אלה כפי שהם תופסים אותן, מצדי הערבי יכול גם להיות אלים, טיפש ופרימיטיבי, וזה עדיף מאשר מצג השווא לפיו לכאורה הדמויות מדברות בעצמן.
אלה תמיד יהיו יחסי ניצול שאינם ברורים לצופים הישראלים, ובעיקר לאלה שהקולנוע הישראלי פונה אליהם בחו"ל. ואם אכן הסיפור הוא סיפור אוניברסלי אנושי שמטרתו לגרום להזדהות אישית של הצופים מרחבי תבל, הרי הסיפור האוניברסלי היה יכול גם להיווצר בשכונה שבה היוצרים גדלו ואת סבלה, אם ישנו כזה, הם מכירים. ואז נראה כיצד בשם האוניברסליות יכולים הבדואים להזדהות עם מצוקה של נשים אשכנזיות.
טרם ראיתי סרט ישראלי שמדבר בשם הפלסטינים שהיה בעיני ראוי לצפייה, כולל סרט שאני חתום עליו כתסריטאי, וסרטים בהם מופיעים שמות של יוצרים ערבים. מי שמכיר את עולם הקולנוע יודע שידו של הבמאי היא לעולם על העליונה, וכי מראית עין של שיתוף פעולה בין יוצרים פלסטינים וישראלים היא ערובה לאהדה בינלאומית ודרך למנהלי פסטיבלים לתרום את תרומתם לקידום האחווה בין העמים. למעשה יחסי הבמאי הישראלי והשותף הערבי רק מנציחים את יחסי הכוחות שמשתמרים גם בקולנוע הישראלי.
אני מכיר מעט את הקולנוע הישראלי, ואני יודע מעבר לכל ספק שקברניטי הקרנות ומוסדות התרבות סייעו רבות ורוצים לסייע ליוצרים מכל שכבות האוכלוסייה, עד כדי כך שהם נוטים להעדיף קולות חדשים ולסלוח על פגמים של יוצרים מתחילים בשם הרב־תרבותיות והייצוג העצמי. השאלה היא עד כמה ייצוג עצמי זה הוא אפשרי, למזרחי, ובעיקר ליוצר הערבי שניגש אל הקרנות הישראליות. עד כמה יוצר שכותב תסריט למוסדות הקולנוע משכתב אותו, בין במודע ובין לא במודע, לפי מה שנדמה לו שאינו חורג מגבולות השיח המותר בקולנוע הישראלי הנתון לחסדי הממשלה וגבולות הסובלנות של הצופה הישראלי.
אני לא טוען חלילה שבמאי ערבי בהכרח יעשה סרט יותר טוב על ערבים משום שהוא ערבי. אני רק טוען שזה יותר לגיטימי, והתפתחות מסורת קולנועית כזו היא הדרך היחידה ללמוד מטעויות, לשפר עמדות, לקבל ביקורת פנימית שיכולה להיות גם אכזרית במטרה לעשות את הסרט הבא בתקווה שהוא יהיה יותר מוצלח ולו רק כדי ליצור שיח ציבורי.
יכולתי להזדהות עם השרה רגב, שעמדה מול קברניטי הקולנוע הישראלי והטיחה בהם האשמות קשות על היותם מועדון סגור שקובע מהו הראוי דרך משקפת אליטיסטית גם כשהם מחלקים כסף לעניים. עצמאות אמנותית מחייבת גם עצמאות כלכלית, והשולט במשאבים שולט גם ברוח היצירה. אלא שרגב הרסה, מטרתה אינה ייצוג עצמי ללא תחושת הכרת התודה לממסד הקולנועי, אלא שליטה, סתימת פיות והכתבת תוכן ברוח לאומנית. אלמלא היתה הורסת הייתי רוצה לשמוע אותה אומרת שעד כאן, לא ניתן יותר לחברי קרנות שמדי פעם מזמינים גם לקטור ערבי לשם כבוד, לקבוע מה מפיקים ומה לא. שהיתה מכריזה על הקצאת משאבים שווים להקמת קרן קולנוע ערבית, שבה יזמינו מדי פעם לקטור יהודי לשם כבוד, ואחר כך מצהירה שהיא עוזבת את הממשלה כי סוף־סוף הבינה את הניצול הלבן שהיא עושה במזרחיות שלה."
רק אני כבר עייפתי ממדוכא ומדכאים?
כולנו סובייקטיביים. אני יודע מה דעתך ואתה יודע מה דעתי. לא מתאים לך לצרוך את דעותיי? דפדף הלאה.
ובא לציון גואל.
זה הטור של סייד קשוע. לא שלי.
(ל"ת)