-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
סופת חול
Sandstorm
שתי נשים בדואיות, אמא ובת, נקלעות כל אחת למשבר: הבת מנהלת רומן סודי, והאם מתמודדת עם נישואיו השניים של בעלה לאישה צעירה ממנה בעשרים שנה.
תאריך הפצה בישראל: 15/09/2016
חסר תאריך בכורה.
15.9.16.
ממש עוד שבוע.
הסרט הזה מאוד מסקרן, עם כל הפרסים והביקורות הטובות.
יש לו סיכוי סביר להגיע לאוסקר, ואפילו שווה לצפות בו
"סופת חול" לא מצליח להתרומם מהמשבצת של "סרט על נשים בדואויות מסכנות מאת במאית תל אביבית", אבל הוא מגיש סיפור הרה גורל ועז רגשית בדרך סוחפת מאוד, כך שקשה להתכחש לעוצמה שבו. בהחלט מדובר בסרט ביכורים מרשים ושווה צפייה. וכן, הוא רחוק מלהיות הסרט הישראלי הטוב של השנה ויזכה באופיר בעיקר בגלל התאמתו לאוסקר…
שם השיר?
מישהו/י יודע/ת את שם השיר או הזמרת בקרדיטים? אני מניח שזו אותה אחת שהם דיברו עליה במהלך הסרט.
אני מאוד מופתעת
ממיעוט התגובות על הסרט הזה, ממש נהניתי ונראה שגם הרבה אנשים אחרים באולם.
הנוף בסרט מדברי, התרבות קצת זרה, אבל בשורה התחתונה זו דרמה משפחתית קטנה, כמה ימים בחיי משפחה שצריכה להתמודד עם אירועים שאמנם מטלטלים את חייהם אבל הם שגרתיים לגמרי (בקונטקסט של חברה פטריאכלית שמתירה ריבוי נשים). בתור דרמה משפחתית שכזו, העלילה לא באמת מפתיעה ואני לא חושבת שהיתה יכולה להפתיע. יכלו להיות 3 סופים לסיפור ואף אחד מהם לא היה מפתיע אותי באמת. ועדיין הדרמה הזו עשויה באופן מצויין. זה משהו במשחק ובתסריט שמצליח להעביר את האמוציות בלי להכנס לקלישאות מיותרות, בלי לפרט במילים יותר ממה שצריך כדי להעביר את המסר. הקצב של הסיפור מאוד איטי, אני מניחה שיש מי שאוהבים את הסרטים שלהם בהפרעות קשב וריכוז, אבל עבורי דווקא הדרמה העצומה כקונטרסט לעלילה כל כך איטית עבדה ממש טוב. זו גם הסיבה שאני לא מפרטת על ההתרחשויות מעבר למה שכתוב בשורת התקציר, כי קורה כל כך מעט שהכל מרגיש לי כמו כמעט ספוילר.
הסיפור הזה הוא בעיקר על תהליך ההתבגרות של לילה (הבת), שמתעקשת לא לראות את הדברים כמו שהם. הרגעים שבאמת שוברי לב בסרט עשויים בצורה כל כך עדינה ושקטה בלי מוזיקה אמוציונלית ברקע ובלי מילים מיותרות או בכי. למעשה, הסצינה היחידה שבה דמות בוכה היא הסצנה הקלישאתית היחידה בסרט. היו יכולים לחתוך אותה ועדיין לשמור על כל האיכות העלילתית וכל הרגעים הבאמת חזקים.
אני רוצה להגיד שהתסריטאית מאוד אהבה את הדמויות שלה, כי אין רעים בסרט הזה ובאמת שכולם מקבלים טיפול מאוד אוהד. אין פה קלישאות על הבעל חסר הלב שמתעמר בנשותיו או מוחק אותן, אין פה קלישאות על האשה השניה הרעה. התסריט אפילו משתמש בקלישאות האלו, שאנחנו מגיעים איתם כתובנות מהבית, וקצת שובר אותן אחת אחרי השניה.
יחד עם כל זאת, אני לא יכולה שלא להתעלם מהעובדה שהיחידים שהם ערבים (לא בדואים) ומעורבים בעשיית הסרט הם השחקנים. על התסריט, על הבימוי, על ההפקה.. על כל הנ"ל חתומים יוצרים יהודים שמנותקים בערך כמוני מהחיים בכפר בדואי לא מוכר. זה גורם לי לתהות עד כמה הדברים נאמנים לאמת. אין לי ספק שהעלילה מצויינת ובמידה מסויימת די אוניברסלית (כמו כל דרמה משפחתית), אבל אולי היה עדיף שתספר אותה יוצרת מהשבט, או לחילופין לספר אותה בקונטקסט של דמויות שעילית זקצר מכירה כי הן המשפחה והשכנים שלה.
הצחיק אותי קצת להשוות בין הטקסט לתרגום, הסרט הזה יכול לזכות בפרס מניח רעפים נוצרי לשנת 2016 וגורם לי לתהות מי תרגם את התסריט. איך מוצאים כזה נתון בלי להיות מול הקרדיטים?
נעשתה שם איזושהי בחירה תרגומית להשתמש בשפת דיבור בכתוביות בעברית, שזה הגיוני וסביר. אבל היו רגעים שהתרגום הדגיש את הפער בין התרבות העברית לתרבות הערבית, והיה אפשר (וצריך לדעתי) לתרגם אחרת את הטקסט. בטח בסרט דובר ערבית שנעשה ע"י יהודים דוברי עברית. זוכרת במיוחד רגע אחד שבו לילה אומרת לג'לילה "חילו" על משהו וזה תורגם ל"אחלה" בעברית.
מעניין לראות שכמעט אף אתר לא הצליח לתפוס את השם של האמא בסרט (ג'לילה), והרבה האתרים טועים גם בשם של השחקנית (רובה בלאל-עספור).
ומילה טיפה רעה על הצילום: הכל נראה מאוד יפה, המצלמה הרועדת אפילו תורמת מאוד להעברה של האמוציות ואני מבינה את השימוש בה. אבל זו גם פעם ראשונה שהבנתי למה אנשים לא אוהבים מצלמה רועדת. היו 2 סצנות שבהן הרעידות עשו לי ממש בחילה, הייתי מחזיקה את המצלמה בידיים טיפ טיפה יותר יציבות.
כדי שסרט יעביר תחושה של מציאותיות אין צורך בכיעור.
וזה לא שהסרט מכוער, יותר משהקולנוע שלו דל מדי בעיני. זו לחלוטין בחירה אומנותית שנעשתה במודע, ברור, אבל כזאת שניכרה אותי מהסרט. הצילום הרועד (סרט יכול להראות דמויות שהולכות בשביל עפר בלי שנרגיש כאילו ההפקה התקמצנה על דולי), היעדר הפסקול המוזיקלי ובאופן כללי התחושה שזה לא עומד להיגמר טוב, "כי ככה צריך", הכעיסו אותי. אבל מה שחיבר אותי לסרט, ופה גדולתו, הוא הסיפור והמשחק. זה לפעמים כל מה שצריך, ואת ההופעה מלאת העוצמה של רובא בלאל-עספור אני לא אשכח. קשה לגרום לדמות שעל חמש הדקות הראשונות של הסרט מחטיפה סטירה לבת שלה לעורר הזדהות, אבל ג'לילה גרמה לי ליותר מתחושת הזדהות – אני הבנתי, הערכתי ואהבתי אותה. ולו רק בזכותה, "סופת חול" שווה את הבאזז.
למה את מניחה שרק בגלל שהיוצרת יהודיה היא מנותקת מהחיים בכפריים בדואים?
תסריטאים ויוצרים טובים (ואני נותן לזקצר ליהנות מהספק על סמך איכות הסרט) נוטים לעשות עבודת מחקר לסרטים שלהם לפני שהם משרבטים על עולם שהם לא מכירים ממנו. גם אם זה לא שכונת הבית שלה, אני מניח שהיא יצאה, למדה, חקרה ודיברה עם האנשים והנושאים על מנת להבין את הנושא הזה מספיק טוב.
בהחלט ראוי שסיפורם של ערבים לא רק יסופר על ידי יהודים, אבל אין שום מניעה שיוצרים יהודים יתעסקו גם הם בסיפורים הללו בינתיים.
אני יודעת שהיא עשתה המון מחקר
משום שזה הוזכר בראיונות שלה ושל השחקנים, הם הסתובבו בכפרים וגם עבדו עם מורה על הניב הנכון.
זה מאוד שונה לספר את הסיפור של עצמך ולספר סיפור של מישהו אחר, ברוב המקרים ככל שהדמויות קרובות יותר אל הכותב כך הן גם מציאותיות יותר.
אם לתקוף את הדברים מזוית אחרת, שמתי לב שאני לומדת להבין ולהזדהות עם אנשים מאוד שונים ממני, כשמצב חדש כלשהו שולח אותי להתמודדות שלא הכרתי קודם ודומה להתמודדות שלהם. לא מצליחה לחשוב על דוגמה אחרת אז אני מצטערת על האוף הקטן ומבטיחה שאני לא נכנסת פה למגה ויכוח חדש: למשל, ככל שהעמקתי את האג'נדה הפמיניסטית שלי ונתקלתי ביותר פינות שהכעיסו או הטרידו אותי, התחלתי להבין ולהזדהות עם מצוקות של אוכלוסיות שאני לא חלק מהן. למשל התחלתי להבין למה הרבה מזרחים רגישים לכינויים כמו ערסים ופרחות, למה זה אוטומטית הופך לכינוי גזעני. הרבה אשכנזים כמוני משתמשים בו בצורה די נאיבית (כלומר לא על בסיס מוצא), אבל הוא לא באמת נאיבי ויש בו הרבה מאוד מטען היסטורי חברתי תרבותי. אז אני פתאום מבינה למה אנשים קופצים כשאנשים אחרים אומרים משהו שאין מאחוריו כוונות רעות. גם אני קופצת מדברים שאנשים בכלל לא מבינים איך ולמה הם מטרידים אותי.
ואני משערת שאת הדברים האלו, ואת נקודת המבט האמיתית של מה זה להיות אשה בדואית ששמחה בחלקה או משלימה עם חלקה ומקבלת את מקומה בעולם בהבנה ושיתוף פעולה- אני לא יודעת אם אשה שהיא לא באמת חלק מזה יכולה להעביר באופן שאינו ממסגר. אני לא יודעת אם החוויה שהייתי שומעת ממישהי שהיא באמת הבדואית הזו, היתה נשמעת ונראית כמו הסרט הזה.
כמובן שזה הרבה יותר מורכב כי כל הקטע של משחק הוא ליצג דמות שאינה השחקן, אבל אני לא בטוחה שגם לתסריט שמורה הפריווילגיה הזו.
זה משאיר אותי בקונפליקט, כי אהבתי את הסרט, והסרט מאוד אהב את הדמויות שלו והייתי מאוד שמחה לשמוע מה נשים בדואיות חושבות על הסרט. ואולי חלק מהתשובה טמונה בכך שהרבה מהקמפיין לשיווק הסרט מופנה לקהל דובר עברית ולעולם המערבי, ואולי סתם פספסתי והוא פונה גם לקהל דוברי ערבית. ההשוואה המתבקשת כאן היא לג'אנקשן 48 ששם השיווק לקהל דובר ערבית היה הרבה יותר ברור (בחוגים שבהם דף הפייסבוק שלי מסתובב לדוגמה).
אבל אני יש איזה משחק סכום אפס שאני לא מבין למה אנחנו צריכים לנהל.
יכול להיות שסופת חול לא מתאר את חוויותיה של אישה בדואית במלוא ההצלחה.
הוא עדיין סרט שפותח גשר עצום לקהל מערבי להזדהות, להרגיש ולחשוב על קהילה שלא קיבלה חשיפה עד כה.
זה לא או סופת חול או סרט עתידי של בדואית על להיות בדואית. זה גם וגם.
לטעמי, הסרט של זקצר הוא מבורך, בדיוק כמו שעשרות סרטי שלבנים עשו על שחורים או שגברים עשו על נשים הם מבורכים. כל עוד הסרט נעשה עם אהבת אדם ועם רצון ללמוד ולהשמיע את קולו של האחר, ובטח בחברות ומצבים שהדרך היחידה להשמיע את קולם של החלשים הוא דרך מישהו שירים את קולם. הבעיה היא לא סרטים כמו סופת חול או Coonskin או אישה תחת השפעה של יוצרים עם אהבת אדם שבוער בהם לספר את סיפורם של דמויות.
הבעיה (כפי שאני רואה אותה) היא באלפי הסרטים בהם הייצוג של קבוצות המיעוט נכתב בלי שום מחשבה כיצד זה נתפס (למשל, דמות ההיספאני ב"התבגרות") או באנשים שעושים פרוייקט ראווה ו/או נובע מפוליטיקה שמתיימר לדבר בשמם של קבוצה כלשהי (במקום לספר סיפור עליהם) בלי התייעצות ותחקיר מעמיק.
סופת חול, כפי שאני תופס אותו(ונראה שגם את) לא מתיימר לדבר בשם הבדואיות או לספר את סיפורן באופן חד משמעי. הוא מספר את הסיפור של שתי דמויות בקהילה, מאהבה ובכבוד רב עליהם בלי לנסות לרכוב על גבן כדי להשיג מטרה או כדי להראות נאורות מוגברת (ע"ע אלוני וג'נקשן 48) .
אני אשמח, כמובן, לראות גם סרטים של בדואיות על כל נושא שלא יהיה. אני מבין את החשש העקרוני שאת מתארת, כמובן – אבל אני לא מזדהה איתו. אני מעודד את התעשייה לתת קולות לכמה שיותר יוצרים וחושב שאנחנו רק נרוויח מזה, אבל באותה נשימה חושב שכל עוד יוצר בא עם סיפור שבוער בעצמותיו לספר מהסיבות הנכונות אנחנו יכולים להניח לו.
כמו שכתבתי, אני בעיקר בקונפליקט פנימי בנוגע לתחושותי לגבי הסרט
אני לא יודעת אם הסרט הזה באמת מביא סיפור ונותן קול, או שהסרט הזה הוא פלסתר שהקול כבר נשמע ואפשר לסמן וי ולעבור הלאה.
אני גם לא יודעת אם אני סתם קטנונית, אבל אני לא מבינה איך הסיפור שהכי בוער למישהו לספר, זה סיפור שלא באמת מגיע מדם ליבו המיידי. לא מבינה איך הסיפור הכי בוער הוא סיפור שכל כך מרוחק מעידית זקצר, שהיא יהודיה ממקום אחר, אפילו אם היא פגשה מלאן בדואיות, היא לא באמת מבינה את החיים עם אבא שמנהל כמה משקי בית, אמא שהיא עבד לעבודות הבית, כפר בלתי מוכרז ואילוצים דתיים שבטיים כל כך ספציפיים.
זה גם אולי במידה רבה עניין של העדפות אומנותיות באופן כללי, אני בהחלט אוהבת יותר יצירות שיש בהן יותר אותנטיות אישית. אני גם יכולה להגיד, שרק אחרי שנחשפתי לסיפורים שנשים סיפרו בשם נשים פתאום הבנתי מה חסר לי בסיפורים שגברים סיפרו בשם נשים. מעט מאוד סרטים נתנו יצוג שבאמת יכולתי להתחבר אליו ממקום אותנטי של אשה לאשה (אפס ביחסי אנוש עשה את זה בענק).
ג'אנקשן 48 הוא בעיני השוואה מאוד מעניינת כי הוא די הפוך מבחינה יצירתית מהסרט הזה. אני לא מסכימה איתך לגבי הנאורות המוגברת, כשאתה מזכיר את אודי אלוני, אתה שוכח שהכותב של הסיפור הוא תאמר נאפר והסיפור שלו מאוד אותנטי (עם הרבה יסודות די ביוגרפיים). יש לשניהם אג'נדה פוליטית אבל אני לא חושבת שזה רע ואני לא חושבת שזו רכיבה על גבים כדי להשיג מטרות ולהראות נאורים מידי. בעיני מה שפגם בג'אנקשן זו העריכה העלילתית, וגם אם היו משאירים את עומס הסיפורים היה אפשר לפזר אותם טוב יותר. רגשית, זה סרט שמשאיר אימפקט הרבה יותר גדול. לא היה לי אויר בשוט האחרון של הסרט. סופת חול מהודק יותר אבל רק נגע מאוד לליבי, לא על אותה סקאלה.
מגיע לו יחס קצת יותר טוב מ"באבא ג'ון" של 2016
אבל, כזה, רק ממש קצת יותר טוב.
סרט מעניין בזמן הצפייה אבל לא ממש מצליח להיחרט ולהדהד בין הצופים או בזכרון. אני חושש שאפילו אם יהיה מועמד או אפילו יזכה באוסקר, הוא ייזר בסופו של דבר כפרט טריוויה ופחות כסרט. וחבל, כי הוא מעניין, ומאיר על סיפור שלא מסופר הרבה בישראל (למען האמת, ישראל כל כך נפקדת מהסיפור הזה שאין אפילו דמות ישראלית אחת לרפואה) אבל האיפוק הכללי שלו גורם לכך שהוא לא מצליח לתפוס אותך באמת. הוא אולי מרגש, אבל הוא לא מצליח להקצין את הסיטואציה למקום מותח שלא מותיר אוויר לנשימה.
כל הכבוד לסרט שזכה בפרס אופיר, ואני לא מתבאס על הזכייה אלא רק מתבאס שהסרט שיחק אותה בטוח, כי את רמת המיומנות שהפגינו כל המעורבים בדבר היה אפשר להפוך להרבה יותר מרתקת, גם אם במחיר להמאיס את עצמך על קהלים מסוימים.
אם הסרט מתרחש בישראל, אז הבדואים שמופיעים בו הם... ישראלים.
(ל"ת)
צודק.
אני מניח שהכוונה הייתה ליהודים.
אין! בסרט! הזה! דמות! יהודית! אחת!
שלא חלילה ישתמע שאני אומר את זה לחובת הסרט. אני פשוט הייתי מופתע – לטובה, ממש – מהעובדה שכל הסרט לא נאמרת מילה אחת בעברית. אפילו לא כשלילה הולכת במסדרונות אוניברסיטת בן גוריון. זה היה אדיר בעיני.
יש הרבה מילים בעברית, הן שזורות עמוק בערבית הישראלית
היה רגע קומי שבו 'אל תקליטן' תורגם ל'הדיג'יי'
וזו באמת בעיה.
הערבים בישראל, כמו הערבים במקומות אחרים בעולם, שוזרים הרבה מילים מהשפה השלטת (או ששלטה בעבר) באזור, ולפעמים לנסות לדבר עם ערבים ממקומות אחרים בעולם מתברר כבעייתי*.
אני תמיד מביא לדוגמא את המילה 'בית חולים'. בערבית תקינה אומרים 'מוסטשפא', אבל אצלנו לרוב אומרים 'סביטאר'. זה במבטא ערבי נורא כבד ואחרי שנים שאנשים לא יודעים את מקור המילה עיוות של 'הוספיטאל'.
יש עוד דוגמאות, כמו שאצלנו אומרים רק 'מעלית' ובלבנון וסוריה אומרים 'אסנסאייר' שזה מעלית בצרפתית, או ערביי הגדה שאין להם קליטה ואומרים 'רסבשן' (reception) או שהם יפנשו את העבודה בימים הקרובים (finish).
*פגשתי דרוזי לבנוני בניו יורק, והוא סיפר לי על הלימודים שלו, עניתי לו, ואז בערבית הוא שואל אותי 'מה זה "חף לזמן" שאתה כל הזמן אומר?
יש בזה גם משהו חינני
בדרך שבה שפות ותרבויות מתערבבות בגלל חיים משותפים. קל לי יותר לזהות מילים מערבית שנכנסו לעברית הישראלית מאשר להפך, מצחיק לפעמים לגלות את המסע שהן עברו בדרך. אנשים גם מאוד אוהבים לנסוע לאירופה להתפעל מאתרים היסטוריים, ודווקא הערבובים בשפות הם יצוג הרבה יותר יפה ומרתק בעיני להסטוריה של מקומות, תרבויות, אוכלוסיות, עמים.
חבל שאין יותר אנשים בארץ שדוברים גם עברית וגם ערבית, זה היה יכול לפרוץ כל כך הרבה מחסומים.
למה זה כזה אדיר?
הדמויות בסרט הם בדואיות,שדוברות ערבית.מה כזה מפתיע בזה שהם לא ידברו עברית?(גם כשליילה הולכת באוניברסיטה אין סיבה שיהיו דיבורים בעברית כי זה לא רלוונטי לסרט
תראה, תעשיית הקולנוע בארץ היא יהודית
והיוצרת של הסרט היא יהודית. ולקולנוע בארץ, גם כשהוא עוסק בערבים יש עד היום עקצוץ לדחוף את עצמו לסיפורים האלה, גם אם אלה הרבה פחות מעניינים מהסיפורים הערביים (ראה ערך "בית לחם"). גם אם זה לא ייצוג טוב, אנחנו נהנים לראות את עצמנו: טובים, רעים, יפים, מכוערים, לא משנה -אנחנו אוהבים שמדברים עלינו.
ובסרט הזה, אנחנו פשוט לא קיימים. אנחנו לא כיבוש, ולא מסכנים, ולא חברים ולא שום דבר: אנחנו לא חלק מהסיפור הזה. וזה מרענן לראות סרט שמתרחש בארץ שלך ובו אתה בעצם כמעט לא רלוונטי.
הארץ היא גם שלהם.
לא כהצהרה פוליטית (טוב, לא רק), אלא כעובדה: יש ישראלים שאינם יהודים. יש תרבויות וחברות בישראל שאינן יהודיות.
כן.
אבל אני לא מבין איך זה קשור למה שרשמתי.
אבל זה כזה יוצא דופן?
אין עוד סרטים כאלה?נגיד באבא ג'ון?(לא יודע,לא ראיתי,מנחש מתיאור העלילה)
אולי יש עוד סרטים כאלה, אבל אני לא ראיתי אותם
באבא ג'ון מתרחש אצל אירנים-יהודים, ג'נקשן 48 מראה גם יהודים ואפילו סרט כמו גן עדן עכשיו מראה את נהג המונית שמרוויח כסף מכל הסיפור.
אבל הצפייה הקולנועית שלי מוגבלת. אולי בעטאש צמאון או סרט אחר בהחלט זה המצב… וזה עדיין יהיה בערך שני סרטים מאז תחילת האלף. אז, כן – זה כזה יוצא דופן וזה אפילו יותר יוצא דופן שסרט כזה מצליח בארץ שלנו.
טוב אז כנראה שזה באמת אדיר.
ולמרות זאת,אני התלהבתי יותר מהיעדר המוזיקה.יוצא מן הכלל וגם די נדיר.הסרט הכי קרוב שאני זוכר לבלי מוזיקה היה האיש שנולד מחדש וגם שם למוזיקה היה תפקיד חשוב בסצינת הסיום סופת חול נאמן לחזון שלי שהקולנוע יהפוך לאמנות עצמאית ולא ישאב חצי מהעצמה שלו מאמנות אחרת
כלומר שנחזור לסרטים אילמים?
כי תסריט שאוב מעולם הספרות או התיאטרון (תלוי איפה מבחינתך המקור), אומנות הריקוד עומדת איתנה בפני עצמה כבר עידנים, למעשה אפילו צילום זו אומנות בפני עצמה.
קולנוע זה השילוב של כל הנ"ל, מעניין מבחינה אומנותית לשחק עם השימוש בהם ולהחריג את אחד האלמנטים, אבל גם זה יהפוך לקיטץ' אם יעשו את זה יותר מיד פעמים. ובטוח שבכל מקרה אי אפשר להוציא מהקולנוע את האלמנטים שהוא שואב מאומנויות אחרות, כי אז תתקע מול מסך סטטי של שלג או משהו. נכון, לפעמים גם זה מהפנט. אבל זה לא יביא מספיק קהל לאורך זמן אם אתה שואל אותי.
ממש ממש לא מסכים איתך
הסרט לא נשען על ספרות או על תיאטרון לצורך התסריט שלו,הוא נשען על סיפור.סיפור זה הדבר הכי עממי בעולם,זה צורך אנושי.(רוברט מקי מרחיב על כך בספרו "סיפור",מומלץ מאוד למי שלא קרא)גם אם הספרות או התיאטרון לא היו קיימים,סיפורים תמיד היו ותמיד יהיו,ולכן גם תסריטים יכולים להיות קיימים בלי קשר לאומנויות אחרות.
אמנם זה נכון שהקולנוע הוא בעיקרו אמנות ויזואלית וסרטים אילמים הם אמנות הרבה יותר נעלה מהסרטים המדברים,אבל זה לא פוסל את השימוש בדיאלוג בסרט,מפני שלעשות סרט,לפי הבנתי,זה לברוא עולם. אם שני אנשים מדברים בסרט,זה חלק מהעולם שהבמאי ברא.נניח שהסרט קרה באמת,אז גם שני האנשים האלה דיברו.
אבל מוזיקה, לעומת זאת, היא שקר. בחיים אין מוזיקה. אם סצינת אקשן מכל סרט אקשן שתרצי קרתה במציאות,אז הדמויות פשוט ירו זו על זו, ולא היתה להם ברקע איזו מוזיקה קצבית ומותחת(בבקשה אל תטעני פה שבמציאות זה נכון, אבל סרט זה רק סרט, כי זה לא רק סרט. כל המטרה של סרט היא שלמשך שעתיים אנחנו פשוט חיים בעולם אחר, והוא העולם האמיתי מבחינתנו).גם בסרט מדב או פנטזיה, שהאירועים שמתרחשים בו לא ייתכנו במציאות, בכל זאת בעולם של הסרט הם קורים,אבל המוזיקה…ובכן,היא שקר.
למען ההבהרה: אני לא מדבר כאן רק על איזו מוזיקה בומבסטית ועוצמתית,אלא על כל מוזיקה שהיא שאינה חלק מהסיפור.במוזיקה בומבסטית הבעיות גדולות יותר.לדעתי המוזיקה משפיעה על הרגש של הצופה יותר מכל זווית צילום או תנועת מצלמה או הבעת פנים של שחקן.אם תהיה סצינה שבה דמות אהובה מתה וברקע תהיה המוזיקה של רוקי, הצופה יתבלבל, אבל ירגיש בסוף שמחה(אני בטוח בזה, בעזרת ה' אעשה כזה סרט בעתיד).ובגלל שהמוזיקה כזו דומיננטית, לעיתים רבות היא משמשת כיסוי לבימוי גרוע(ראי ערך "בין כוכבים",לדעתי כמובן)או לחילופין,מסיחה את הדעת מבימוי טוב(לא יודע.הקול בראש?מגנוליה?אני מודה שאני פחות שלם עם הסעיף הזה).סופת חול לא נזקק למוזיקה כי הוא עשוי פשוט מעולה, או שעילית זקצר פשוט מסכימה איתי על כל מה שכתבתי פה…
נ.ב. אין לי שום בעיה עם קטעי המוסיקה בסרטים בפני עצמם.להפך,אני מעריץ גדול שלהם, ובפלאפון שלי יש עשרות קטעי פסקול אהובים מסרטים-פלוס מהמומינים,יש לי בעיה רק עם השימוש שלהם בסרט.
נ.ב.ב. מתנצל אם לא אוכל להמשיך בדיון, אני חוזר מחר לישיבה לזמן חורף, ולא בטוח שיהיה לי זמן\פנאי\אמצעים לכתוב תגובות, רק שזה לא ימנע ממך להגיב
כל אומנות היא סיפור
גם במחול, במחזה ובמוזיקה יש סיפורים.
היחוד של קולנוע זו הסינתזה של תחומים שמעוררים ומערבבים כמה חושים ביחד. להשתמש במוזיקה לגיטימי בדיוק כמו להשתמש בצבעים או בטקסט.
כמו שכתבתי, לפעמים ההחרגה של אחד האלמנטים משרתת את העלילה בקטע אומנותי או פשוט כי הכל עובד בלעדיו. לפעמים זה סתם טרחני. סודברג עשה סרט אקשן משונה בלי פסקול שהיה לא כל כך נח לצפיה, והנה במאית צעירה הצליחה להעביר סרט בלי מוזיקה שידע להפעיל את כל כפתורי האמוציות.
אני כן מסכימה איתך אם מתחת לשאיפה לנקות את המוזיקה קצת, אתה מתכוון בעיקר לנקות את הקיטץ', את ההרמות של הווליום של ערוץ הכינורות ברגע שאנחנו אמורים לבכות מהתרגשות, והלמות הבסים ברגע שאנחנו אמורים לפחד. זה קצת מאוס.
איתך במאבקך הצודק.
ראיתי השבוע לראשונה את "נהג מונית", והשימוש המוגזם בפסקול (ולמעשה, באותה נעימה שוב ושוב) לא רק "הוציא" אותי מהעולם של הסרט, הוא גם גרם לסרט להרגיש הרבה יותר מיושן. שימוש במוזיקה לא "טבעית" (כלומר, שלא נשמעת בעולם של הסרט) מרגיש הרבה פעמים לא שונה מאפקטים כמו "זמן קליע". אני מעדיף בהרבה את הגישה של במאים כמו קוארון, שמאפשר לך לרוב לשמוע ולראות בדיוק מה שהדמויות רואות ושומעות.
פריט טריוויה קטן – בכל העונות של "הסמויה", מלבד כמה סצינות נדירות, אין מוזיקה "לא טבעית". גם אין סצינות חלום, פלאשבקים (מלבד אחד בפרק הראשון), או ווייס אובר בשום צורה. What you see is what you get – וזה עובד נהדר בכל דרך שהיא.
אלפונסו קוארון?
ראיתי רק את כח משיכה,אבל שם השימוש במוזיקה מאוד מאוד מאסיבי.
זה שקראת לסרט אקשן ללא פסקול סרט משונה,זה לב הבעיה.מה משונה בהצגת האירועים כפי שהם קרו,ללא תיבול? עצם השימוש במוזיקה הוא חוסר אמונה של הקולנוע בכך שהסרטים יכולים לעניין בפני עצמם. שוב,אני מדבר כאן גם על מוזיקה שקטה.
ולא, השימוש במוזיקה לא לגיטימי כמו צבעים או טקסט, מפני שהיא לא חלק מהסיפור.
מה הבעיה הסצינות חלום? לפי מה שכתבת, אם זה מה שהדמות רואה, זה מה שהצופה צריך לראות,אז
אם הדמות חלמה אז גם הצופה צריך לחלום לא?
אגב,קראתי השבוע שהיצ'קוק תכנן בהתחלה לעשות את סצינת האמבטיה בפסיכו ללא פסקול מוזיקלי, אבל הרמן השמיע לו את המוזיקה שחיבר והיצ'קוק השתכנע. חבל,אני באמת סקרן לדעת איזה אפקט היה לסצינה בלי המוזיקה
ניטפיק קטן
יש מונח למה שאתה מכנה מוזיקה "טבעית": מוזיקה דיאג'טית.
אפשר להשתמש בו כדי לתאר גם דברים אחרים שנמצאים בחדר שבו מתרחשת הסצנה, להבדיל מדברים שאנחנו רואים אך לא באמת נמצאים שם כי הם חלק מהזיה או משהו (אין קשר אגב להאם הם צולמו על הסט או נוספו במחשב).
ואם מוזיקה דיאג'טית עושה לך את זה, אני ממליץ על הסרטים של מיכאל הנקה, השימוש שלו במוזיקה לא דיאג'טית הוא מינימלי וגם אז ברור לחלוטין מה הוא מנסה להעביר.
יש לו גם המון סצנות שמתחילות עם מוזיקה לא דיאג'טית, אבל במהלך הסצנה אנחנו נראה ברקע בדריו, או פסנתרן ונגלה שהמוסיקה למעשה מגיעה מתוך הסצנה, שזו דרך חכמה להוסיף פסקול לסרט בלי שהוא יוציא אותך מהאווירה.
אבל
צריך שזה יהיה מתאים לסצינה.אם רואים מישהו מנגן בתופים וזה לא קשור לסיפור, אז זה די מגוחך.מוזיקה טבעית חייבת להיות קשורה לסצינה,(כמו ההוא במקס הזועם שמטריף את הלוחמים עם הגיטרה,)או בתור דרך להעביר מסר על המוזיקה עצמה
"חייב"
או "השימוש במוזיקה לא לגיטימי כמו צבעים או טקסט, מפני שהיא לא חלק מהסיפור."
בנאדם, צא מההגדרות האבסולוטיות האלה. אין שום אלמנט בקולנוע שמגיעה לו התייחסות קטגורית כזו.
צודק
לא "חייב". על פי דעתי האישית וחסרת החשיבות בלבד,ישנה עדיפות מסוימת לכך שמוזיקה טבעית תהיה קשורה למה שמתרחש בסצינה/כדרך להעביר מסר על המוזיקה עצמה/מכל סיבה אחרת שאיני מסוגל להעלות במוחי הקטן.
ככה זה יותר טוב?
לא סתם כתבתי " חייב".אני יודע שמורים לקולנוע נוהגים לומר שהחוק היחיד בקולנוע הוא שאין חוקים,אבל למרות זאת אני חושב שראוי להתעמק בזה.
בחיים האמיתיים אתה יכול לעשות מה שבא לך, וכל עוד אתה לא מפריע לאף אחד,אתה לא נדרש לספק הסברים.אני יכול לשאול אותך למה הלכת לישון אתמול ב4,והתשובה "ככה בא לי" תהיה קבילה לחלוטין.
אבל בסרט,או באמנות בכלל זה לא ככה.אני לא משלם 40 שקלים בשביל לראות מישהו שהכניס דברים לא קשורים לסרט כי ככה בא לו.גם ילד בגן יכול לעשות סרט ולהכניס מה שבא לו. אבל צר לי,זה לא מאוד יעניין אותי. אז בינתיים אני אנסח מחדש: לכל פרט בסרט חייבת להיות סיבה
ובנוגע לציטוט השני שלי שהבאת,לא הבנתי מה פה הגדרה אבסולוטית
מה בסרט מציאותי לדעתך?
הדרך שבה אנשים נעים, הדרך שבה אנשים מדברים, אפילו אם הטקסט נכתב באופן מעולה וטבעי והעלילה לא תלושה מהמציאות, עדיין סרט עלילתי דורש צירופי מקרים שיצרו עניין. בדרך כלל בסרט יש איזשהו שיא עלילתי שממוקם בשלב אסטרטגי, ויש איזושהי פואנטה בעוד שבחיים אין פואנטות.
בסרטים יש ברוב המקרים דגש על צילום בטכניקה מיוחדת כזו או אחרת, יש דגש על עיצוב/תלבושות. יש כל מיני אלמנטים כמו מרדפים. בסרטים, בניגוד לחיים, יש העשרה בבני אדם יפים ולבנים.
אתה מתיחס למוזיקה כאילו היא האלמנט הבלתי טבעי היחיד בעלילה קולנועית וזה פשוט לא נכון.
כמו שכתבתי כבר באחת ההודעות
גם אם מה שמתרחש בסרט לא מתרחש במציאות,בעולם של הסרט הוא כן מתרחש,והבמאי של הסרט מבקש ממני להאמין לו. אבל המוזיקה לא מתרחשת גם בעולם של הסרט ולכן השימוש בה מפריע לי
צודק.
קראתי את "בארץ שלך" כ"בארץ ששייכת לך" ולא כ"בארץ שאתה נמצא בה". טעות שלי, סליחה.
זה בסדר.
רגיל כבר לאנשים ששואלים אותי תמיד אם היה לי חברים ישראלים בילדות, ביחד עם 'אתה לא נראה ערבי', 'אולי אתה מכיר את המפקד שלי מהצבא שאני לא זוכר את השם שלו', והאהוב עליי; 'אתה לא ערבי, אתה דרוזי'.