ביקום הקולנועי של מארוול כבר הוצגו כמה גיבורות, אבל אף אחת מהן לא היתה במרכז הבמה. הגיבורה הראשונה שתקבל סרט משלה היא קפטן מארוול (נרקסיסטיים מאץ'?), שתגיע למסך הגדול ב-2019. לאחר כל מיני שמועות על מועמדות כאלה ואחרות כמו אמילי בלאנט, רבקה פרגסון, נטלי דורמר ועוד, הוכרז רשמית שאת התפקיד הנחשק קיבלה ברי לארסון הנהדרת. [THR]
האינסטינקט הראשוני שלי הוא לצעוק "יש!". האינסטינקט השני הוא….גם לצעוק "יש!". אבל האינסטינקט השלישי שלי הוא לעצור רגע ולחשוב על זה. לארסון היא לא בדיוק כוכבת של בלוקבאסטרים. עד כה היא השתתפה בתפקידי משנה בסרטים כמו "רחוב ג'אמפ 21" ו"סקוט פילגרים נגד העולם" וכיכבה בסרטי אינדי קטנים כמו "טווח קצר 12" ו"חדר". הפופולריות שלה עלתה אחרי שזכתה באוסקר על האחרון, אבל הוא לא בדיוק בלוקבאסטר. לעבור מזה לתפקיד ראשי בסרט של מארוול זה חתיכת שינוי, והתפקיד שלה מן הסתם לא יסתיים בסרט אחד. מצד אחד זה משמח – כי לארסון היא מהשחקניות הצעירות המוכשרות ביותר שעובדות כיום, ואני בטוח שהיא תהיה תוספת איכותית ליקום של מארוול. אבל זה גם די מדאיג, כי יכול להיות שלארסון עולה פה על שביל של שחקנית אחרת. אחת בשם ג'ניפר לורנס, אולי שמעתם עליה.
גם לורנס התחילה בסרטים קטנים, אבל בניגוד ללארסון היא קודם הצטרפה לפרנצ'ייז קומיקס (וגם ל"משחקי הרעב") ורק אחר כך זכתה באוסקר. היא הייתה ה"איט-גירל" וכולם אהבו אותה ואיך למרות כל הפרסום היא נשארת עם הרגליים על הקרקע (גם SNL לא פספסו את זה). אבל בזמן האחרון ההתלהבות הזאת דעכה. בסרטים האחרונים של "אקס-מן" ו"משחקי הרעב" נראה היה שלורנס כבר לא מתאמצת, שאין לה את הניצוץ הזה שהיה לה בהתחלה. אפילו ב"ג'וי", הסרט האחרון של דייויד או. ראסל – הבמאי שעל סרט שלו היא קיבלה אוסקר והוציא ממנה הופעות נהדרות – נראה היה שהיא די עייפה. ותכלס, נהיה קצת משעמם לראות אותה שוב ושוב באותם תפקידים.
לא בטוח שזה יקרה, כן? זה לא שיש איזה שביל מוגדר לשחקניות צעירות שכולן מקוללות לפסוע בו. אולי לארסון תצליח לאזן בין סרטי פרנצ'ייז גדולים לפרוייקטים קטנים יותר. אני רק מקווה שלא תהפוך לאחת השחקניות האלה שמנסות להחזיק שניים-שלושה סדרות בלוקבאסטרים במקביל, עד שנראה כאילו רואים אותה בכל מקום.
בכנס נחשף גם הטריילר לסרט "קונג: אי הגולגלת", שיגיע במרץ הקרוב. מביים אותו ג'ורדן ווגט-רוברטס ומככבים בו סמואל ל. ג'קסון, ג'ון גודמן ו…ברי לארסון. נו באמת, גברת לארסון, על מה דיברתי ליטרלי פסקה אחת למעלה?! נראה לי שהאוסקר עלה לך קצת לראש. פורסם גם הפוסטר הראשון לסרט, שהזכיר לי פוסטר אחר:
אני לא חושב שהדמיון הזה מקרי. "גודזילה" מ 2014 לא היה סרט כל-כך טוב, מהסיבה הפשוטה שהוא בקושי הראה את גודזילה. אבל הוא בכל זאת היה הסרט שפתח את היקום הקולנועי המשותף של גודזילה וקינג-קונג (ואולי עוד חברים מגודלים שיצטרפו בעתיד). נקבע תאריך לסרט המשך ל"גודזילה" ב 2019, וב 2020 אמור להגיע "גודזילה נגד קינג-קונג", שיפגיש את שני היצורים הענקיים לעימות חזיתי. נקווה שהסרט באמת יתמקד בקרב של השניים ולא באיזה דמות חד-מימדית של נער שחוצה את החוף המזרחי כדי להגיע לאביו המנוכר כשמדי פעם גודזילה וקונג עושים טובה שהם מגיחים כדי להחליף כמה מהלומות.
אדם ווינגארד הוא במאי סרטי אימה הידוע בעיקר בזכות הסרט המוערך למדי "You're Next". לפני כמה חודשים יצא טריילר לסרט חדש שלו בשם "The Woods", שכבר כלל הרבה ציטוטים נלהבים של מבקרים שראו אותו. לסרט נקבעה הקרנה בקומיק-קון, אבל כמה רגעים לפני שהתחילה, קרה דבר לא שגרתי: קהל הצופים התבשר במפתיע שהסרט שהם עומדים לצפות בו לא באמת נקרא "The Woods" אלא "המכשפה מבלייר". הפתעה! כן, הסרט הזה הוא בעצם סרט המשך ל"פרוייקט המכשפה מבלייר", אחד מסרטי האינדי הכי מצליחים בכל הזמנים וזה שהיווה אבן דרך בז'אנר הפאונד-פוטג'. הטריילר החדש שפורסם קצת אחרי ההכרזה רומז שגיבור הסרט הוא אח של גיבורת הסרט המקורי, שיוצא ביחד עם חבריו לגלות את נסיבות היעלמותה. למעשה, ל"פרוייקט המכשפה מבלייר" כבר היה סרט המשך אחד, אבל כולם כולל כולם מעדיפים לשכוח שזה קרה.
ההפתעה שבגילוי הפתאומי של ההמשך הסודי העניקה לסרט באז, אבל…לכמה אנשים זה באמת אכפת? "פרוייקט המכשפה" היה מצליח בזמנו, אבל עברו 17 שנים מאז, ואנחנו לא בדיוק מדברים פה על "מלחמת הכוכבים" או משהו. אם היה יוצא טריילר למותחן חדש עם שרון סטון ושבוע לפני זה היה מוכרז שזה בעצם "אינסטינקט בסיסי 3", נראה לי שהתגובה הכללית הייתה משהו כמו "אמממ אוקיי?". ובכלל, אנחנו בתקופה שבה כל שני וחמישי מוכרז המשך לאיזה פרנצ'ייז ישן, אז עצם קיומו של המשכון כזה – לא כזה מפתיע. בכל מקרה, הטריילר הראשון שיצא, שעדיין נושא את השם "The Woods", נראה מסקרן. אני חושב שבתחום קלישאת הטריילרים של ביצועים קריפיים לשירים מוכרים, זה הביצוע הטוב ביותר ששמעתי. להכרזה הזאת אין ממש השפעה על הציפיות שלי מהסרט. [דדליין]
גם מחוץ לקומיק-קון קרו דברים מעניינים. סדרות טלוויזיה שמבוססות על סרטים זה טרנד שתופס תאוצה לאחרונה. הרבה סרטים מקבלים עיבוד למסך הקטן, כמו "דו"ח מיוחד", "ללא גבולות", "פארגו", "שעת שיא" ועוד. לפעמים הם מצליחים, לפעמים פחות. מה שבטוח, יש הפרדה ברורה בין הסרטים לסדרות שמבוססות עליהם. אבל עכשיו יש מקרה מעניין, שקשור לסדרת הסרטים "מפוצלים". הפרנצ'ייז הקולנועי המבוסס על שלושת ספריה של ורוניקה רות' התחיל ב-2014. כמיטב המסורת של פרנצ'ייזים המבוססים על ספרים מצליחים, הוחלט לפצל את הסרט המבוסס על הספר האחרון לשניים. החלק הראשון, "נאמנים", יצא במרץ האחרון. מן הסתם שגם החלק השני והסרט האחרון בסדרה, "Ascendant" (אין לזה שם בעברית כי יצאו רק שלושה ספרים. "עילאים"? "מתנשאים"? משהו שנגמר ב"-ים", זה בטוח), יצא לקולנוע, נכון? אז זהו, שנראה שלא.
למרות ששני הסרטים הראשונים הצליחו בקופות, "נאמנים" לא עמד בציפיות האולפן מבחינת רווחים. בארה"ב, הוא הכניס 66 מיליון דולר בלבד, לעומת 150 המיליון שהכניס הסרט הראשון בסדרה. הכישלון הזה גרם לאולפן ליונסגייט לעשות צעד חריג, אולי אפילו חסר תקדים: הסרט הרביעי והאחרון, זה שאמור לסיים את הסדרה, לא יוקרן על המסך הגדול אלא על הקטן. הוא יהיה סרט טלוויזיה, מתוך כוונה להמשיך אותו עם סדרת טלויזיה. בכלל לא בטוח שכוכבי סדרת סרטי הקולנוע יישארו בתפקידיהם גם בגירסה הטלויזיונית, וזו בעיה, מכיוון שאחד הדברים הבודדים שעמדו לטובת הסדרה הזאת היא שיילין וודלי. תקנו אותי אם אני טועה, אבל…זה הסרט האחרון. זה שאמור להיות ה-שיא של ה"סאגה" הזאת. והם רוצים לשדר אותו בטלוויזיה? זה כמו שיערכו קרב אגרוף שיימשך כמה סיבובים ואז בסיבוב המכריע שני המתאגרפים יעשו קרב אגודלים. אפשר לסיים את זה ככה, אבל זה יהיה קצת מאכזב, לא? המהלך הזה הוא וידוי כואב מצד האולפנים שהם עפו קרוב מדי לשמש ושילמו על זה. הם הצהירו על סדרה של ארבעה סרטים לפני שטרחו לברר אם הקהל בכלל מעוניין בארבעה סרטים. נקווה שאולפנים אחרים ילמדו מכך ולא יכריזו על שלושה סרטי המשך לפני שיוצא הסרט הראשון. או יותר טוב – שיפסיקו כבר עם השטות הזאת של לפצל כל ספר אחרון בסדרה לשני חלקים. בינתיים זה היה מוצדק רק ב"הארי פוטר". [THR]
גם המצב הכלכלי של לוק בסון לא אידיאלי. ב 2012 יצא הסרט "נעולים", שבסון כתב והפיק, שסיפר על פושע בעתיד דיסטופי שנשלח להציל את הבת של נשיא ארה"ב מפושעים שמשתלטים על כלא בחלל. הוא לא היה הצלחה קופתית ודי עבר מתחת לרדאר, אבל אחד בשם ג'ון קרפנטר שם לב אליו. ב 1981 קרפנטר כתב וביים את "הבריחה מניו-יורק", שסיפר על פושע בעתיד דיסטופי שנשלח להציל את נשיא ארה"ב מפושעים שמשתלטים על מנהטן, שהפכה לכלא.
קרפנטר, כמו כמעט כל מי שראה את "נעולים", שם לב לדמיון הלא קטן בין הסרט של בסון לשלו והחליט לתבוע את בסון על כך שהעתיק את הרעיון שלו. הוא דרש 2.5 מיליון דולר, אך בית המשפט דרש מבסון לשלם 95 אלף דולר "בלבד". בסון בכל זאת לא אהב את זה והגיש ערעור, מה שהתברר כטעות גדולה. לא רק שהערעור שלו נדחה, הסכום שהוא נדרש לשלם לקרפנטר ושאר הצוות מאחורי הסרט זינק לסכום של כחצי מיליון דולר. מוסר ההשכל: אם אתם עומדים לעשות סרט, תוודאו קודם שהוא לא נשמע ממש דומה לסרט של מישהו אחר. לפחות לא של ג'ון קרפנטר. יכול להיות שאיאלץ לשכתב את התסריט שלי, העוסק בפושע בעתיד דיסטופי שנשלח להציל את אחיו של נשיא ארה"ב מפושעים שמשתלטים על כלא תת-ימי. [דדליין]
(התמונה למעלה היא לא תמונה של ברי לארסון מתוך הסרט, שספק אם עיצבו לו כבר את התלבושת; היא יצירת מעריצים של Boss Logic, אבל היא מגניבה בכל מקרה).
"ביקום הקולנועי של מארוול כבר הוצגו כמה גיבורות"
באמת? מי?!
היחידות שקיבלו תפקיד *משמעותי* היו "האלמנה השחורה" וסקרלט וויץ'. שתי דמויות. וזה אחרי יותר מעשרה סרטים.
DC מהצד השני, למרות איכות לא משהו, הציגו לנו בינתיים בשלושה סרטים בתפקידים משמעותיים את פאורה, וונדר וומן, הארלי קווין, קאטנה, ואנצ'נטרס. חמש דמויות. הבדל די משמעותי ואפילו תמוה בהתחשב ביתרון של מארוול שהיה להם עשור לפתח דמויות כאלה.
איך אתה יודע כמה משמעותי
התפקיד של קאטנה או אנצ'נטרס? הסרט לא יצא עדיין.
ולגביי פאורה – וואו, אני חייבת לומר לך שהייתי צריכה לגגל כדי לזכור מי זו בכלל, וזה למרות שראיתי את Man of Steel ממש לא מזמן.
אם אתה מכליל אותה, מה עם גאמורה ונבולה משומרי הגלקסיה? או אפילו סיף?
בחיי שאני לא זוכרת שהתפקיד שלה היה משמעותי יותר משלהן. לפחות אותן אני זוכרת בשמן.
לסיף היה תפקיד מזערי
לפאורה היה לעומת זאת תפקיד משמעותי ויש סיכוי לא רע שיחזירו אותה בהמשך לטענת סניידר.
אבל באמת שכחתי מגמורה ונאבולה. אבל שוב, למרות שארבע זה מספר יותר טוב משתיים זה עדיין, אחרי עשר שנים, אחד פחות משל DC עם שלושה סרטים בשלוש שנים.
אז תוסיף את הוואספ
אני לא יודעת, אתה אומר שהיה לפאורה תפקיד משמעותי. עליי היא לא השאירה כמעט שום רושם (כאמור). מבחינתי היא שקולה במידת העניין והרלוונטיות שלה לרע הראשי מת'ור 2. גם אותו שכחתי ברגע שהסרט הסתיים.
בכל אופן, אם כבר להשוות תפקידים נשיים "משמעותיים", כדאי אולי לחכות לראות כמה משמעותיים הם באמת יהיו. יש לי תחושה שאתה מפעיל כאן אמות מידה שונות כשאתה לוקח מצד אחד בפינצטה אצל מארוול ומהצד השני מניח מראש שכל תפקיד נשי בצד של DC יהיה משמעותי ורב אימפקט (אפילו התפקיד של וונדר וומן בבאטמן נגד סופרמן הוא נכון לעכשיו לא יותר מ-glorified cameo, עם כל הכבוד לתכנונים העתידיים לגבייה).
ואם כן הולכים על סמך הסלייט העתידי, תרגיש חופשי להוסיף גם את קפטן מארוול, ואת מנטיס ואת איישה, שהולכת להיות ה-big bad של שומרי הגלקסיה 2.
ההבדל הוא בכמה הם בולטים.
למשל; היו כבר לא מעט דמויות שחורות אצל מארוול אבל הם תמיד הרגישו לא מאוד ישובים וכסייד קיקים. הפנתר השחור ב"מלחמת האזרחים" לעומת זאת עם מעט דקות זמן המסך שלו הרגיש כמו דמות חשובה שעומדת בזכות עצמה למרות כל הדמויות מסביב. ככה גם וונדר וומן הרגישה לי. וכן, פאורה היתה חשובה. ראיתי את הסרט לא מזמן. היא מקבלת הרבה מאוד סצינות אקשן בכיכובה והיא מקבלת לא מעט דיאלוגים (אפילו שהם כתובים רע) ולדעתי היתה לה נוכחות ועוצמה, מה שלא הרגשתי מרוב הדמויות הנשיות אצל מארוול.
אם כך זה עניין סובייקטיבי לחלוטין
לך פאורה הרגישה מאוד חשובה, לי היא הרגישה ממש לא חשובה ומשמעותית. אין מדד אובייקטיבי שהופך אותה ליותר דומיננטית מדמויות נשיות אחרות, אז זה כנראה תלוי ברושם האישי של כל צופה.
לגביי הפנתר השחור – לדעתי הסיבה העיקרית שהוא נתפס כיותר דומיננטי מרודי, למשל, היא הידע שקיים אצלנו כצופים לגביי העתיד שלו. זה שאנחנו יודעים שהוא הולך לקבל סרט משלו נותן לזמן המסך שלו נופך משמעותי יותר, ואותו דבר נכון גם לגביי וונדר וומן, אבל זה לא אומר שבאופן אובייקטיבי הם קיבלו יותר זמן מסך, או שורות טובות יותר, או תפקיד דומיננטי יותר בעלילה עד כה.
אבל השוות אותה לסיף
אובייקטיבית, היה לה תפקיד חשוב יותר בסרט אחד משלסיף היה בשני סרטים של ת'ור. לסיף היו אולי חמש דקות זמן מסך בכל סרט ושתי שורות דיאלוג. לפאורה היו יותר שורות והרבה יותר סצינות אקשן בכיכובה.
לא השוויתי אותה רק לסיף
השוויתי אותה לכל דמות של מארוול שמבחינתך לא נחשבת "משמעותית", בעוד שהיא כן.
כמו שאמרתי, לא זכרתי בכלל על מי מדובר – עליי סיף השאירה יותר רושם בכמה שורות שלה מפאורה בזמן המסך המפואר שלה.
זה סובייקטיבי – ה"משמעות" של דמות מסוימת לא בהכרח נמדדת בזמן מסך או בכמות שורות, אחרת אתה נשאר עם האמירה שפאורה היא דמות יותר משמעותית מוונדר וומן.
פאורה לא יותר משמעותית מוונדר וומן
אבל היא כן יותר משמעותית מהרבה דמויות של מארוול, בעיקר סיף שבקושי עשתה משהו בשני סרטים (בעיקר חבל בשביל השחקנית ג'יימי אלכסנדר שאני מאוד מחבב ואפילו טוענים שהיתה יכולה להיות וונדר וומן במקום גל אילולא היתה סיף במארוול).
אני מרגישה שהדיון הזה הולך במעגלים
אז נראה לי שאני אצא בתחנה הזו.
בשורה התחתונה מבחינתי – אתה קובע עד כמה דמות "משמעותית", שזה שיפוט סובייקטיבי לגמרי (אתה בעצמך אומך שוונדר וומן יותר משמעותית מפאורה למרות שיש לה פחות זמן מסך), אבל אתה מתייחס אליו כאל עובדה אובייקטיבית.
אי אפשר מצד אחד לקבוע שכל הדמויות של DC משמעותיות ודומיננטיות, כולל דמויות שלא ראית עדיין בכלל, ומהצד השני לדוג אצל מארוול רק דמויות שעונות על שלל קריטריונים נוקשים. אי אפשר בצד אחד להתייחס לכל היקום העתידי (כולל הסרט של וונדר וומן, החזרה האפשרית של פאורה ובירדס אוף פריי) ובצד השני לא לכלול דמויות שיופיעו בסרטים מתוכננים.
או בעצם, אפשר, אבל מרגיש לי קצת חסר טעם.
בשיא הרצינות, אין לי מושג מי זאת פאורה.
(ל"ת)
זאת...
https://youtu.be/zWTbLZCR84k
אגב, את יודע מי זאת סיף? אתה זוכר גיבורת על ביקום מארוול מלבד האלמה וסקרלט וויץ'?
ראוי לציין, אגב
שמכל הנשים שתיארת אצל DC רק אחת עונה על ההגדרה של "גיבורת על"… כי כל השאר הן על תקן נבליות.
אם מחשיבים את נאבולה מ"שומרי הגלקסיה"
אז למה לא?
חוץ מזה שקאטנה היא גם גיבורת על והארלי היא על הגבול.
הארלי "wer'e bad guys" קווין היא לא על הגבול
היא במקרה הטוב אנטי-גיבור של יחידת המתאבדים, וזה עדיין לא הופך אותה לגיבורת על.
מודה שאין לי מושג לגבי קאטאנה ביחידת המתאבדים, אבל גם אם נחשיב אותה זה עדיין יוצר מאזן של 3:2 לטובת מארבל בנוגע לגיבורות על. מה שאתה מחפש זה שם אחר לתופעה, אני מניח – שמאחד בין גיבורות ונבליות.
סיף קיבלה תפקיד (אורח) משמעותי בשני פרקים של "סוכני שילד"
ואף על פי שלא זכרתי את שמה, מודה (אבל זה היה לפני שחרשתי לעומק על כל היקום הקולנועי של מארוול) לא היה קשה לפספס אותה כי היא הייתה הבחורה היחידה בחבורה של ת'ור.
ואל תגידו לי שטלוויזיה לא נחשבת; בימינו טלוויזיה נחשבת לא פחות (ובגלל זה קצת נפגעתי בשם ברי שלא הוזכר תפקידה ב"טארה", סדרה מעולה).
ואם כבר הזכירו את פגי קרטר, היא סוכנת (לא פחות מנטשה או מריה היל), היא קיבלה סדרה משלה והיא בהחלט קוטלת (ולא קנים).
כמעט וכולנו היינו יודעים מי זאת
ידעת שגל גדות היתה מועמדת לתפקיד ? וכמעט קיבלה אותו.
בסופו של דבר החליטו לתת את התפקיד לשחקנית אחרת, גל גדות הלכה ל "מהיר ועצבני" ובסופו של דבר חזרה לחיקו של סניידר ו DC בתפקיד הרבה יותר גדול. :)
"חיקו של סניידר"
אייייייייווו. אפשר לא?
חח, סתם ביטוי :)
(ל"ת)
ליידי סיף? גומורה? נבולה? וואספ?
ולא סתם יש המשך למשפט הזה. לא כתבתי "בתפקיד משמעותי", אלא רק "הוצגו".
היא עדיין לא וואספ
זה יקרה בסרט הבא. בגלל זה לא החשבתי אותה. ולסיף היה אולי שתי שורות בשני סרטים.
אז בגלל שאין לה שם מגניב היא לא נחשבת?
חוץ מזה – פספסתם את פגי ושרון קרטר.
כן, זה בדיוק מה שזה אומר.
לא שם מגניב, לא חליפה, לא כוח או גאדט על = היא לא גיבורת על (עדיין). אותו דבר לגבי הקארטריות.
אז תוריד גם את האלמנה השחורה
כי בתכלס, בסרטים רוב הזמן קוראים לה נטשה.
האלמנה השחורה עוד איכשהו יכולה לעבור
יש לה ניק ניים, חליפה וגאדטים.
יש לך גם
את מריה היל עם גאדג'טים.
פפר עם כוחות על.
שרון קרטר עם כינויי "סוכנת 13".
הוואספ תכלס השתמשה בכוחות של שליטה בנמלים ובסוף לוקחת את החליפה.
פגי קרטר לא חסר לה גדג'טים ואומנות לחימה כמו נטשה.
ג'סיקה ג'ונס עתידה להצטרף לסרטים יחד עם הדפנדרס.
גמורה ונבולה.
מנטיס בGOTG2.
איישה נבלה בGOTG2.
הלה ע"י קייט בלנטש אלת השאול בת'ור 3.
העתיק מכשפה עוצמתית בד.ר סטריינג' הקרוב.
האחיות של הפנתר השחור.
הגעתי כבר ל13 בלי ליידי סיף.
מה?!
סרטים שיצאו רחוק בעתיד לא נחשבים.
וואספ לא השתלטה על החליפה עד כמה שזכור לי.
שרון קרטר היא לא גיבורת על ואפילו הכינוי שלה הוא מתחיל ב"סוכנת"…
כרגע סדרות הטלוויזיה לא נחשבות.
"סרטים שיצאו רחוק בעתיד לא נחשבים"
כמו בירדס אוף פריי שהכללת בדיון כדי לבסס את החשיבות של קטאנה ואנצ'נטרס, או כמו החזרה האפשרית של פאורה בסרט שאפילו לא הוכרז עדיין?
הם נחשבים כשהם תומכים בנקודה שאתה רוצה להוכיח, אבל כשהם של מארוול הם לא נחשבים.
אתה לא מחליט מה נחשב ומה לא
אז לדעתי נבלות לא נחשבות.
סוכנות כן. סדרות טלוויזיה שיתחברו לסרטים כן. וואספ כן. ליידי סיף כן. אמא של ת'ור כן.
קיבלנו יחס של 9 ממארוול ו1 מDC.
ואם נסתכל על העתיד ב2019 כמה גיבורות על יהיו, המצב יהיה בכלל לטובת מארוול. בסרט ליגת הצדק 2, הולכת להיות רק וונדר וומן. בעוד שבסרט של האוונג'רס 4 יהיו 6 גיבורות: בלאק ווידוו, מכשפת השני, גמורה, ג'סיקה ג'ונס, וואספ וקפטן מארוול. בלי להחשיב עוד גיבורות שאנחנו לא יודעים עליהם.
רגע, אני לא עוקב
אני לא יכול לציין דמויות מסרטים שעוד לא יצאו אבל אתה כן? אם אתה רוצה להשוות, נראה לי כדאי שנדבר על מה שאנחנו יודעים. אני מקבל את הטענה על סיף, למרות שלמיטב זכרוני גם התפקיד של פאורה לא היה כזה גדול. ושוב, לא כתבתי שום דבר על תפקיד משמעותי, רק שהן הוצגו.
ההבדל הוא
ש"יחידת המתאבדים" יוצא עוד פחות משבוע בעוד הפעם בה וואספ תופיע כוואספ תהיה במועד לא ידוע בעוד אי אילו שנים.
למה מועד לא ידוע?
6 ביולי 2018.
אוקיי
אז שנתיים. הבדל די גדול מארבעה ימים עם "יחידת המתאבדים".
אוקיי, אבל..
להזכירך התחלת את הדיון הזה בכמה הדמויות משמעותיות. כרגע אנחנו לא יודעים כמה קטאנה משמעותית או כמה וואספ משמעותית. למעשה, יש סיכוי לא רע שוואספ יותר משמעותית מקטאנה או אנצ'נטרס, כי היא מוזכרת בשם הסרט בו היא אמורה להופיע. עד כמה שידוע לנו, לקטאנה יכולות להיות כמה סצינות קצרות ואיזה חמש שורות בסה"כ. עוד כמה ימים נדע בדיוק מה גודל התפקיד שלהן. אבל אם וואספ לא נחשבת עדיין בדמויות המשמעותיות של מארוול, ברשותך לא אחשיב עדיין גם את קטאנה ואנצ'נטרס.
קראתי ספוילרים.
וחוץ מזה לפחות אצל קאטנה והארלי בדומה לוואספ הן יהיו בעוד פרנצ'ייזים מלבד יחידת המתאבדים. שתיהן חלק חשוב מבירדס אוף פריי שהוכרז לא מזמן.
שלא הוכרז עדיין בכלל*
(ל"ת)
הוכרז בערך
(ל"ת)
אז תביא לינק
כי החיפושים שלי מראים שפעם אחרונה שדיברו על משהו בסגנון היה בנובמבר האחרון ומאז הפרוייקט מת. בהתחשב בכך שהיה בדיוק לפני שני שניות קומיק-קון, שהוא לכל הדעות מקום נוח מאוד להכריז רשמית דברים שכאלה – כרגע אין סרט של "ציפורי הטרף" ואם יהיה, מדובר בסרט שייצא ב2021, כלומר – מדע בדיוני לכל מטרות הדיון הזה.
שתי*
(ל"ת)
...
http://www.hollywoodreporter.com/heat-vision/margot-robbies-harley-quinn-movie-894486
הכותרת מטעה. לא מדובר על סרט סולו להארלי.
הכתבה מטעה.
לא מדובר על כלום.
בהתחשב בזה שיש כבר כותבת שעובדת על התסריט ומרגו מפיקה
לא הייתי אומר שזה כלום.
מבחינת אולפנים - זה כלום
האולפנים "חושבים" על סרט שבו מרגו רובי תחזור שמישהי (אולי) כותבת.
כלומר, יש שחקנית שדוחפת מישהי שכותבת תסריט – זה לא הכרזה על סרט ולא כלום. זה (במקרה שהשמועה בכלל נכונה) כיוון שDC בדקו, ואני מזכיר שמאז עברו חודשיים ולא נראה שהם החליטו לאשר או לקדם אותו לאנשהו.
היו כבר סרטים עם במאים, מפיקים וצוות שלם שנפלו, ולכן – כן, מבחינת הוליווד של ימינו הכתבה הזאת זה כלום. אולי זה יתממש, כן? אבל לקבוע שהכריזו משהו על סמך שמועה שמישהי כותבת אי שם תסריט זה לקפוץ למסקנות.
אבל אפשר להתעלם מכל הפתיל הזה כי עכשיו באמת הכריזו על הסרט
אני עדיין מעט סקפטי לגבי כל ההכרזות האלה, אבל DC הוכיחו שהרבה יותר אכפת להם להוציא סרטים שהם הכריזו עליהם מאשר האיכות שלהם אז אולי נקבל סרט הארלי קווין די מעפן למרות הכל
דווקא ההכרזה הזו עושה אותי אופטימית
כי זו פעם ראשונה שהם טורחים להכריז על משהו אחרי שהם *ראו שהדמות עובדת*.
הארלי קווין של מרגו רובי מצויינת, ובהחלט מגיע לה סרט משלה. זה מאוד שונה מרוב ההכרזות עד כה שלא התבססו על דברים שיצאו כבר, ומה שכן יצא קיבל ביקורת בינונית לכל היותר.
איזה כיף לקרוא קצרצרים
התגעגעתי לעדכונים הקבועים.
והכובען המטורף – אתה נכנס יופי לנעליו של הדג האדום.
תודה רבה
זה לא קל, במיוחד בהתחשב בעובדה שאני מידה 51 בנעליים והוא קצת פחות. אבל נעליים תמיד קצת לוחצות בהתחלה ולאט לאט מתרגלים.
סורי
https://www.youtube.com/watch?v=_VEzmdyuZu4
אגב, שכחת להזכיר שעושים סרט ל"פיקאצ'ו הבלש"
שגרר תגובות "WTF?!" נזעמות ומבולבלות ברשת. למה דווקא זה ולא סרט פוקימון רגיל? משונה.
קפטן מארוול זה לא ילד שהופך לגבר במילת קסמים?
אני די בטוח שיש לדי סי דמות עם שם זהה. היא די עתיקה כי אלוויס ביסס את הלבוש שלו עליה בשנות החמישים.
בטח הפלונטר המשפטי הזה הכניס ויכניס הרבה כסף להרבה מאוד עורכי דין
כבר הכניס כסף
הפשרה היא שלשני הגיבורים אותו שם אבל למותג של די.סי קוראים על שם מילת הקסם שמחליפה בין הצורות של הגיבור – "שהזאם".
https://en.m.wikipedia.org/wiki/Captain_Marvel_(DC_Comics)
Captain Marvel
https://en.wikipedia.org/wiki/Captain_Marvel_(DC_Comics)
נעולים
יכול להיות שמה שהפריע לג'ון קרפנטר זה הקרדיט שלוק בסון קיבל בכתוביות הסיום של "נעולים".![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
" rel="nofollow">
(זכור לי עוד מהצפייה בסרט בקולנוע…)
רגע, אולי הם כבר למדו את הלקח?
היום הוכרז השם החדש של הסרט שנקרא בעבר "הנוקמים: מלחמת הנצח, חלק ראשון". השם החדש, תופים בבקשה, הוא "הנוקמים: מלחמת הנצח". הסרט שבעבר נקרא "…. חלק שני" יקבל שם אחר, כלשהו. בדיוק אותו הדבר קרה גם ל"ליגת הצדק", הסרט שבעבר היה ידוע כ"ליגת הצדק, חלק ראשון". מארוול ו-DC כאחד התקפלו מהרעיון להציג סרט שמחולק לשניים.
הסיכוי ש"הנוקמים: מלחמת הנצח" יהיה כושל עד כדי כך שיבטלו את ההמשך שלו ויעבירו אותו לטלויזיה נראה, אהמ, קלוש למדי. ובכל זאת, יכול להיות שיש קשר בין השינוי הזה לבין הביזיון שקרה ל"מפוצלים" (וזה בהחלט ביזיון ענק), ופגע גם ב"משחקי הרעב", אם כי שם זה פחות השפיע מבחינה קופתית. סרטי המשך זה סבבה – אבל להכריז שנים מראש שסרט עתידי בסדרה יפוצל לשני סרטים, זה פשוט רעיון רע.
רק שבמקרה של מארוול אף אחד לא התלונן על התופעה.
אני חושב שהביטול הזה קשור לסיבה אחרת: איזה סרטים הם ידחפו בין מלחמת הנצח חלק אחד ומלחמת הנצח חלק 2?
מהלך כזה ישבית את היקום הקולנועי שלהם למשך השנה שאמורה להימשך בין יציאת שני החלקים.
מאז ומתמיד התכנית היתה
שיצאו סרטים בין "חלק 1" ו"חלק 2", ועקרונית זה לא חייב להפריע – אלה יכולים להיות סרטים בסגנון "שומרי הגלקסיה" או (כנראה) "דוקטור סטריינג'", שהעלילה שלהם נפרדת ולא נוגעת ישירות בעלילת האוונג'רס הראשית. עכשיו זה כבר לא נראה המצב, אבל בכל מקרה לא היה צורך בחלוקה הזאת ל"חלק 1" ו"חלק 2". לא חייבים להשתמש באמצעים לא-קונבנציונליים כאלה כדי להביא את המעריצים של מארוול לראות סרטים של מארוול.
העניין הוא שמלחמת הנצח זה סרט שכן משלב את השומרים
וכנראה אפילו את דוקטור סטריינג'. זה מגה-איוונט בדיוק כמו בקומיקס, משהו ברמה שלא נראה עד כה.
זה לא ביטול, זה בסה"כ שינוי שם.
עדיין מתוכננים לצאת 2 סרטי נוקמים בהפרש של שנה.
זה נשמע לי כמו לא יותר מהחלטה שיווקית – העלילה עדיין תתפרש על שני הסרטים, הם פשוט ייקראו בשמות שונים במקום חלק 1 ו-2 (ולמעשה, זה בדיוק מה שהיה בסדרת 'מפוצלים')
מארוול הכריזו בעבר שהם ישנו את השמות
מארוול הודיעו לפני כמה חודשים ששני סרטי הנוקמים הבאים לא יקראו פרק 1 ופרק 2, כי הם לא הולכים להיות שני חלקים של סיפור אחד, אלא שני סיפורים נפרדים.
יכול להיות שזה קשור לליגת הצדק, אבל זה לא קשור להכרזה של ליונסגייט ומפוצלים.
אני לא מצליחה למצוא קישור למקור, רק שמעתי על זה דרך פרק 136 של גיקאאוט
בבקשה מקור
http://www.newsarama.com/28778-marvel-studios-prez-on-phase-4-guardians-of-the-galaxy-3.html
המצב שמארוול משנים תוכניות יכול לקרות מהרבה סיבות במיוחד שדברים רבים השתנו מאז ההכרזה לפני שנתיים:
– ספיידרמן חזר הביתה, שינה את הליינאפ וגרם שקפטן מארוול תיכנס רק לאוונג'רס 4. וגם בטוח נעשו ונעשים שינויים איך להשתמש בספיידי.
– אנטמן ווואספ קיבלו סרט משלהם ויופיעו ביחד רק באוונג'רס 4. האיניומנס יצאו מהסרט הזה או שלא.
– מארוול סידרו לפוקס את הסדרה של עולם אקס מן וקיבלו משהו בתמורה, הדעה הרווחת שזה לפחות הנבלים של הF4. כמו גלקטוס.
– הסדרות של נטפליקס קרמו עור וגידים והרעיון הממשי עובד ואנחנו מקבלים שנה הבאה את הדפנדרס. האחים רוסו התבטאו בעבר שזה יהיה קשה אבל לא בלתי אפשרי לשלב אותם בסרטים, אך זה דורש הרבה תיכנון וסינכרון. אני מניח שהם כבר יושבים איתם על כיוונים כלליים בדפנדרס ואיך הם ישתלבו בעולם של הסרטים. אם זה קורה הם לכל הפחות יופיעו גם באוונג'רס 4 אם לא כבר בחלק השלישי.
מסקנה: אולי ת'אנוס לא הנבל היחיד שיסגור את השלב השלישי של הMCU. ובכלל גלקטוס יהיה הנבל העוצמתי בסרט הסוגר האחרון. מה שאומר שעלילת מלחמת אינסוף באמת מצטמצמת לסרט קוהרנטי ארוך אחד בחלק השלישי. והרביעי הוא בכלל סיפור אחר. גם יכול להיות שסינכרון של גיבורים רבים דורש 2 סרטים שונים. בחלק אחד יוצגו סיקרט אוונג'רס חדשים ובשני יוצג גיבוש של הקבוצה הוותיקה יחד עם החדשה, יחד עם השומרים והדפנדרס. ככה או ככה כבר נהיה עומס של מידע וסיפור שצריך לעשות סינכרון חדש. וזה היופי במארוול, שעקב ההצלחה, כל כמה חודשים הם צריכים לחשב מסלול מחדש, אחרי הכול זה יקום סינמטי ענק על כל צורותיו וצבעיו.
האיניומנס עדיין רלוונטים?
בסוכני שילד כבר הציגו אותם ופיתחו את העלילה שלהם די לעומק. אני הנחתי שאם הם הופיעו בסוכני שילד משתמע מזה שכבר לא נראה אותם בסרטים, כרגע עדיין יש סרט שלהם בתכנון?
כרגע אין לו תאריך יציאה, אבל לא הייתה הודעה רשמית שהוא בוטל
(ל"ת)
בהתחלה סידרו אותו כחלק הסוגר של השלב השלישי
אבל לבנתיים הוא יצא מהליינאפ, שוב כנראה עקב עסקאות שונות ורעיונות חדשים. בכל מקרה מה שהיה אמור לצאת, לא קשור לסדרה, מדובר במשפחה המלכותית של האיניומנס שגרים בחלל. אני מקווה שבכל מקרה יצא סרט שלהם כי אני ממש אוהב את הדמויות שם.
הקונספט קיים.
הסרט כרגע לא נמצא בתכנון לפייז 3 או 4.
זה לא הוגן להציג את זה ככה
האחים רוסו הודיעו כבר לפני חודשיים או יותר ששני סרטי הנוקמים הבאים יהיו נפרדים (יחסית כמובן) זה מזה, ויינתנו להם שמות אחרים. כל מה שקרה עכשיו זה שהם נתנו כותר רשמי לסרט הנוקמים של 2018. איך שאתה הצגת את זה, זה נראה כאילו הם עשו שינויים דרסטיים בכל העלילה והתסריט והכל; זה לא כך.
אם אני מבין נכון
גודזילה בסרט האחרון היה בגובה מעל 100 מטר, וקינג קונג בסרט הקרוב יהיה בגובה 30 מטר, אז איך הם אמורים להילחם אחד בשני? זה כמו שגורילה תילחם בלמור…
האמת שגורילה נגד נמור...
יכול להיות אחלה סרטון "חיות חמודות" ויראלי.
אז להגדיל קצת את החיות וקצת את המסך, ובאם, בלוקבאסטר.
הארי פוטר והסרט הלא קיים
ובכן, זה מביך.
אתמול בחצות החלה המכירה של "הארי פוטר והילד/ה המקולל/ת", שמחשיבים אותו בתור "הספר השמיני" בסדרה אבל הוא בעצם התסריט של המחזה בעל אותו השם שעולה עכשיו בלונדון וממשיך איפה שהאפילוג של הספר האחרון נגמר. אבל החבר'ה ב"מבט" משום מה החליטו שהסרט ע"פ הספר / מחזה כבר קיים, ובכתבה על הספר הם שידרו כמה קטעים (מתחיל ב 0:48) כשלמעלה כתוב "מתוך הארי פוטר והילד/ה המקולל/ת". חלק מהקטעים הם מסרטי "הארי פוטר" ישנים, שזה עוד מילא. אבל חלק מהם בכלל לקוחים מ"קרניים" ויש שוט אחד שאני די בטוח שהוא מ"ויקטור פרנקנשטיין", שלא ראיתי. בקיצור, מישהו שם לא ממש עשה שיעורי בית.
למחזה אין תסריט. למחזה יש מחזה, ולכל היותר יש לו ספר.
(ל"ת)
זה נחשב ל"ספר מספר 8"
רק מבחינת סטימצקי וצומת ספרים שבוחרים לשווק אותו ככה. אמת בפרסום.
זה בהחלט הסיפור השמיני
https://www.pottermore.com/news/cursed-child-eighth-harry-potter-story
לא בדיוק ספר, נכון,זה מחזה, אבל כן הסיפור השמיני והרישמי.
משהו שבעצם לא הבנתי
הספר שנמכר עכשיו תחת השם "הארי פוטר והילד/ה המקולל/ת", כתוב כספר או כמחזה? קשה לי לדמיין מעריצי הארי פוטר מתמודדים פתאום עם ספר של לפחות 200-300 עמודים (לפי זכרון מעורפל של תמונה שראיתי של גודל הספר והערכה לפי התמונה הנ"ל) בנוסח מחזה. עיבדו אותו לכדי סיפור?
מדובר במחזה
והספר הוא בעצם טקסט החזרות של המחזה.
הצצתי בו כשהייתי בקניון (והזמנתי לי עותק מ THE BOOK DEPOSITORY).
נכון, זה שונה מספר, אבל ממה שראיתי בהחלט ניתן לקריאה.
אני חושב שהם מסוגלים להתמודד כשהספר הכי ערוך בסדרה בן 700+ עמודים
(ל"ת)
אבל האותיות מאוד גדולות.
(ל"ת)
גם אני חושב ש"גודזילה" לא היה כל כך טוב טוב אבל...
אני לא מסכים שהסיבה היא שלא ראו מספיק את גודזילה. זה כמו להגיד ש"מלתעות" לא טוב בגלל שלא הראו מספיק את הכריש…הסיבה שמלתעות עובד וגודזילה לא לפי דעתי זה הדמויות.
בעוד שהדמויות של מלתעות היו ממש טובות בגודזילה הם היו משעממות…(חוץ מהדמות של בראיין קרנסטון).
דווקא אני מעריך את זה שלא הראו ישר את גודזילה…זה שומר על מתח ואימה בסגנון מלתעות.
זה לא רק זה
אין בעיה שלא מראים את גודזילה ישר על ההתחלה, אבל היו כמה סצינות שיכלו להראות את המפלצות והעדיפו פשוט להראות את הלפני/אחרי ולא את ההרס עצמו בלי הצדקה עלילתית/קולנועית (כמו שהייתה במלתעות), לדוגמה כמו בסצינה בוגאס. אני מניח שהיה להם יותר חשוב לפתח את הדמות של ארון ג'ונסון (או שהיה חסר תקציב)…
עוד משהו שממש שנאתי בסרט זה הילדים- זה ידוע שילדים בסרטי אסונות הם חסיני מוות ובד"כ אין כל כך מתח או חשש לגורלם. אז מילא הילד של ג'ונסון ואולסן, הוא Necessary evil, אבל ב2 סצינות שונות (הצונאמי והרכבת) דחפו ילדים בלי שום סיבה חוץ מהמחשבה שהצופים יהיו מעורבים יותר רגשית בגלל שקיימת דמות שהיא חצי מהגובה של שאר הדמויות, ואז נפטרו מהם איך שהסכנה נגמרה. אני מרגיש שזה ממש עצלנות תסריטאית.
נקווה שבקינג קונג החדש לא ידחפו ילדים, או שלפחות יהרגו אותם.
תקן אותי אם אני טועה, אבל הקונספט של כריש בתור ה-מפלצת של הסרט היה די טרי בתקופת מלתעות
לעומת גודזילה, שזכתה לאינספור רימייקים וגם אלו שלא צפו בסרטים יודעים פחות-או-יותר על איזו מפלצת מדובר. לכן במקרה זה אין ממש הצדקה לשחק על אלמנט המסתורין, ולהחביא את גודזילה חצי סרט.
לא כל מה שמותר למלתעות מותר גם לגודזילה :(
העקרון של החבאת המפלצת (בכל סרט אימה) הוא כזה
ככל שאתה מראה את המפלצת פחות, ככה אתה ממלא את החורים בעצמך יותר – והבן אדם שיודע הכי טוב ממה הוא מפחד זה אתה. בעידן שבו מפלצות תמיד נראו.. פחות מפחידות ממה שאנחנו רוצים שהם ייראו (חוץ מנוספרטו, אמאלה) העיקרון הזה גם שימש תפקיד של "לא להראות לקהל כמה מגוחכת המפלצת שלנו נראית". אמנם מלתעות הכי מפורסם בזה, אבל גם "הנוסע השמיני", "הטורף" ועוד לא מעט סרטים שותפים לעיקרון הזה.
הבעיה מתחילה כאשר עוברים לז'אנר האקשן (שאליו למיטב הבנתי שייך גודזילה החדש) ובו הצופים לא נמצאים במצב של אימה ופחד אלא במצב של "בוא נראה אותו ופיצוצים ואקשן!!!!!11". אני מניח שהמעיטו להראות אותו כדי לנסות ליצור אפקט "וואו" כאשר ראו אותו בסוף, אבל אין לי מושג אם זה עבד או לא.
אני לא קונה את העיקרון הזה
לרוב האנשים אין דמיון כזה מפותח. לא להראות את המפלצת, בעיקר כשאתה לגמרי יכול להראות את המפלצת, זו עצלנות תסריטאית בה היוצר מצפה מהקהל למלא את החורים שהיוצר לא הצליח לחשוב עליהם.
אני אתן דוגמה נגדית מוצלחת: מלחמת העולמות של ספילברג. אתה רואה את ה"מפלצת" (כלומר מכונת המלחמה – מה נמצא בפנים פחות חשוב) כמעט מהרגע הראשון, והסרט יוצר תחושת אימה צרופה מהכוח והגודל שלה ע"י דברים כמו אנימציה (המכונות אשכרה נעות בצורה מרושעת) ועיצוב וזוויות מצלמה וכמובן, מבחינה עלילתית, רואים הדברים הנוראים שהן עושות לבני אדם. אבל בשביל זה אתה צריך אויב שמה שמגדיר אותו הוא קצת יותר מאשר "הוא ממש גדול".
מה קשור דמיון?
אנשים לא יושבים בקולנוע ואומרים "אוווווו, אולי המפלצת היא גלידה בטעם תות-לימון שהרגה את אבי הגיבורה ביקום מקביל שבו כולם פיראטים חתולים!", אנשים מפחדים מדברים, וכאשר הם לא רואים משהו אבל האווירה מסביבם מפחידה אז הראש שלהם לבד, בלי קשר לדמיון שלהם, משלים את התמונה. אולי זה מישהי בלי עיניים או עיניים חתוכות, או לשון מפוצלת, או עור שרוף או עור גלידה-תות-לימון אבל בשנייה שהם מראים אותה לחלוטין נגמר המסתורין. שים לב שגם בסרטים שציינתי מראים חלקים ממנו, על מנת לעורר את היראה חלקית.. אבל לא את הכל על מנת לא לקבור את הפחד. סצנת המקלחת בפסיכו לעולם לא הייתה יכולה לעבוד אם היינו רואים את הרוצחת, כי.. טוב, כי ספויילרים.
לגבי הדוגמה הנגדית: מלחמת העולמות זה לא אימה. יש אומנם איזשהו פחד בסרטי אקשן, אבל זה יותר מתח של "בוא ננסה לרוץ מהר מהדבר המשמיד הזה!" מאשר "אהההההה זה הולך להיות בסיוטים שלי עכשיו". בסרטים הללו צריך להראות את האיום על מנת שהקהל יבין "אוקיי, הדבר הזה נוראי והגיבור שלנו בסכנה". בסרטי אימה העיקרון קצת שונה, כי הבמאי רוצה שגם הקהל ירגישו (כמה שיותר) את החרדה והסכנה לגבי עצמם ולא רק לגבי הגיבורים.
אני לא יודע כמה המכונות היו מפחידות ב-"מלחמת העולמות"
מה שהפחיד שם היה בעיקר הנזק ההיקפי שהן גורמות. הסצנה שבה הגיבור רץ כשכל העולם מתפורר מאחוריו (זה בחצי השעה הראשונה של הסרט. לא מסמן ספוילר על דבר כזה) היא מפחידה. סצנות מאוחרות יותר שבהן רואים בסרט לאיזה רמות של פאניקה ואכזריות האנושות יכולה להתדרדר בעקבות הפלישה הן מאוד מפחידות. המכונות? כשהן מופיעות בפעם הראשונה הן מפחידות. אחר-כך הרבה פחות. וכשהחייזרים עצמם מופיעים בסרט זה כבר אנטי-קליימקס (ואחד הרגעים הכי חלשים שלו באופן כללי). העיצוב של החייזרים שם בעיקר מעורר גיחוך.
אבל גם ידעו במלתעות שמדובר בכריש...לא הבנת את כוונתי.
זה לא קשור לקונספט חדש או לא…נכון גודזילה נעשתה מיליון פעמים, אבל המסתורין וחוסר ידע לגבי משהו זה מה שמפחיד באמת.
ברגע שמראים בפעם הראשנה את היצור במלואו נוצר אפקט מסויים שלא חוזר בפעם השנייה וככל שנוצר יותר מתח לגבי היצור (בדרך כלל דרך פעולות שהוא עשה) כך האפקט הראשוני גובר.
הציפייה לייצור היא הפחד האמיתי.
כמו שהיצ'קוק אמר: "אין שום פחד במכה, רק בציפייה אליה"
אבל אתה לא באמת יכול לשחזר את אותו אפקט בפעם השנייה (או השלישית, או הרביעית...)
כאשר מסתכלים על סרט כיחידה בודדת, אני בהחלט מסכים שיש משקל נכבד לבניית מתח ומסתורין, וכן לשימוש בדמיון של הצופה (בהתאם לז'אנר, כמובן. בהקשר הזה אני מסכים עם קרקר שיתכן והסרט האחרון של גודזילה סבל בין היתר מחוסר תיאום ציפיות מוחלט עם הקהל).
אבל גודזילה היא כבר מזמן פרנצ'ייז, וככזה היא לא משאירה הרבה מקום לדמיון או מתח מצד הצופה, שיודע בדיוק איך המפלצת נראית, וכנראה ישלים את תמונתה החלקית לא מתוך הדמיון, אלא מתוך האדפטציה שהכי קרובה לליבו.
זה יהיה כמו לראות סרט שבונה מתח ומסתורין את חציו, חושף את המפלצת, ומיד מסתיר אותה חזרה בצללים, ומתחיל לבנות את המתח והמסתורין מחדש עד לחשיפה שנייה של המפלצת בסופו.
מצב כזה אינו מכפיל את כמות המתח שנבנתה, אלא פשוט וחלק מייגע.
זה לא משנה
המינון של חשיפת המפלצת משפיע באופן כללי על כל הסגנון של הסרט. סרט שלא מציג מיד את המפלצת משקיע יותר זמן בבניית הדמויות והמתח, ומנגד סרט שכן מציג הרבה את המפלצת יהיה כנראה יותר סרט אקשן או טראש. זה ההבדל בעיני בין למשל קלוברפילד לפסיפיק רים. מבחינת איזה סגנון יותר טוב זה כבר עניין של טעם, אבל כפי ש-HMC כתב, ואני מסכים איתו מאד, גודזילה הוא לא סרט מהסוג השני. הוא סרט מהסוג הראשון, פשוט לא סרט טוב.
זה גם לא עובד כי המפלצת בגודזילה היא, נו, פאקינג גודזילה
זה יצור קדמוני בגודל של בניין. הוא לא יכול "להפתיע" את הדמויות ע"י הגחה איטית מהצללים או קפיצה מפתיעה ממי האוקיינוס השקטים – הוא ענקי (קל לראיה), הוא מאסיבי (שוקל הרבה ועושה רעש עצום בכל צעד) והכי חשוב מכל – אין לו שום סיבה "לארוב" לבני האדם שמבלים חלקים נרחבים מגודזילה (2014) מופתעים מנוכחתו כל פעם מחדש.
זה קצת כמו לראות אריה מכין מארב איטי לחבורת נמלים – אין שום סיבה לנסות ולהפתיע אותם, רוב הזמן אין לו סיבה להיות מודע לקיומם.
פאדיחה, רק עכשיו קלטתי את משחק המילים של "ברי, את העולם"
בערך בפעם השישית-שביעית שנכנסתי לכתבה הזאת.
לא יודע איפה לקבור את עצמי.
אני עוד לא הבנתי... הסבר?
(ל"ת)
בריאת העולם
(ל"ת)
עכשיו אני מרגיש ממש טיפש, חשבתי שזה קשור לסקוט פילגרים
(ל"ת)
אני עדיין משוכנע שברי לארסון זו
גבינה שציירה את The Far Side.
ברוס וויין נגד העולם
הטריילר הסקוט-פילגרימי לטרילוגיית "האביר האפל" (עם ספוילרים) הוא הדבר הכי טוב שתראו היום.
זה רק גורם לי לחשוב עד כמה הבאטמן של אפלק בסדר ועל כמה שBvS לא מאוזן ודי דופק אותו
זה מעולה,
אבל אני תוהה האם זה עובד גם על אנשים שלא מכירים את הטריילר של "סקוט פילגרים נגד העולם" בעל פה.
ועוד בנושאי סרטוני באטמן
סרטון יו-טיוב מתקצר את כל הטרילוגיה בראפ, עם שילוב נחמד של הדיאלוגים תוך כדי.
צופן דה-וינצ'י (המצויר)
תגידו, שמעתם על ג'ים קאפוביאנקו? מדובר באנימטור ותסריטאי די ותיק שהחל את דרכו ב-"מלך האריות" ו-"הגיבן מנוטר-דאם" של דיסני, ואחר-כך עבר לפיקסאר שם הוא היה מעורב ברמה כזו או אחרת ברוב הלהיטים של האולפן וגם ביים את הסרט הקצר "ידידך העכברוש" שהיה נספח ל-"רטטוי". לפני שבע שנים, הוא כתב, ביים והפיק סרט אנימציה קצר ומקסים על לאונרדו דה וינצ'י, שאפשר לראות כאן:
https://vimeo.com/15406727
ועכשיו הוא התחיל לעבוד על סרט באורך מלא שיקרא "לאונרדו והמלך", וככל הנראה מרחיב את היריעה מהסרט הקצר ההוא. בניגוד לאנימציה המסורתית של הסרט הקצר, "לאונרדו והמלך" צפוי להיות סרט באנימציית סטופ-מושן, עם קטעים באנימציה מסורתית שאותם יביים טום מור ("שיר הים"). כל העסק לא צפוי להפציע על המסכים לפני 2019, אבל נשמע מסקרן בטירוף.
הטיזר של דנקירק כאן
(ל"ת)
סליחה, לא שמתי לב שכבר פרסמת :(
(ל"ת)
ושניכם פרסמתם אחרי הבחור ששם בדף סרט של דנקירק
(ל"ת)
טעה טעות טעינו
(ל"ת)
אני בעד לא להודות שזה טעות ולהמשיך לפרסם את הטיזר כאקט מחאתי נגד קיץ 2016
(ל"ת)
טריילרים!
הטיזר הראשון לדנקירק על פינוי דנקירק במלחמת העולם השניה. כריסטופר נולאן מביים.
טריילר למוצאים את אלטמירה שנראה כמו סרט אוסקרים משעמם על אדם שמצא מערה עם ציורים שמובילה אותו להתנגשות עם הכנסייה. עם אנטוניו בנדרס.
טריילר לידי האבן שזה סרט איגרוף וזה כל מה שאפשר להגיד עליו (חוץ מזה שרוברט דנירו הוא המאמן).
טיזר לסנטה בשקל 2, בילי בוב תורנטון חוזר אם כי לא ברור למה (כסף!) והשם העברי נוראי.
בנוסף – עוד טריילר למאסטרמיינדס שנדחה ונדחה לו, טריילר לסרט הya המביך הבא maximum ride (כאשר שם הסרט זה גם השם של הדמות הראשית ולכן זה יהיה נורא מביך אם יתרגמו את זה) על חבורת ילדים עם כוחות שבורחים מהמעבדה בה הם גודלו ובפינת המוזרות השבועית זוכה (תופים) שני אוהבים ודוב שאני לא כל כך בטוח מה הולך שם או איזה ז'אנר זה בכלל אבל יש שם את טטיאנה מסליני ודיין דהאן בתור האוהבים. ודוב.
לא לפי הסדר:
סנטה בשקל 2 ממשיך את רצף ההמשכים לקומדיות של השנה, אבל אולי הוא יהיה היחיד מביניהם שגם הוא יהיה טוב? הוא בוים על ידי הבמאי של "נערות רעות" שאף אחד לא זוקף את הצלחת הסרט לטובתו.
מקסימום רייד נראה כמו גרסת asylum לסרטי YA.
שני אוהבים ודוב נראה די סטנדרטי כזה יחסית לשם שלו.
אני מחכה למאסטרמיינדס כבר איזה שנה שייצא כבר.
מה שאני אוהב במארק ווטרס זה את אחיו.
כאילו, לא, אני מת על העובדה שהוא ביים את אחד הסרטים שאני הכי אוהב בעולם. העניין עם אחיו, דניאל ווטרס, הוא שהוא חתום על התסריט של "מלכות הכיתה" (Heathers), סרט שהוא כמו אחיו הגדול והחולה של "ילדות רעות", עם לינדזי לוהן על תקן וינונה ריידר (אותה אני בדיוק רואה מתחרפנת ב"Stranger Things" וזה מרהיב), כריסטיאן סלייטר על תקן ליזי קפלן with benefits, וההת'ריות על תקן הפלסטיקס.
מארק ווטרס הוא במאי סרטי נעורים די בנאלי בסטייל שלו. את ילדות רעות הוא לא סגנן באסתטיקה מיוחדת יותר מדי. הפסקול שלו מאוד תחילת-שנות-האלפייםי (עם יוצא מן הכלל אחד בדמות סטייה לאייטיז עם One way or another של בלונדי), ובאופן כללי ברמה הקולנועית הוא די חסר מעוף. הוא כל כך זכות בזכות שני אלמנטים מהותיים – המשחק הנהדר של האנסמבל, והתסריט המבריק של טינה פיי. ווטרס, כבמאי, היה די למל"מ.
אתה צודק
אבל אנחנו נמצאים בעידן שבו במאי הקומדיה הטובים ביותר באמריקה ( טוד פיליפס, רוגן+גולדברג, ניקולס סטולר, ג'אד אפאטו) הם ביום נדיב למל"מים. אני חושב שבעיקר לא זוכרים אותו כי הוא לא ידע לבחור תסריטים נכונים. "בית ספר לערפדים" (שכתב אחיו) לא הצליח לתפוס וגם לא סרט הפינגווינים וג'ים קארי.
Heathers זה סרט התיכון האהוב עלי
לא ידעתי על קשר האחים שלו ושל Mean Girls, שזה סוג של המשך רוחני על כדורי הרגעה כמו שאמרת.
אני לא חושבת שסנטה בשקל זה שם נוראי לסרט
הוא אולי נשמע קצת מטופש אבל אפשר לזכור אותו ואין הרבה אופציות אחרות, אתה מעדיף "סנטה רע" "סנטה גרוע" "חרא של סנטה" "סנטה לא מוצלח במיוחד"?
אני באמת מעדיף את "חרא סנטה"
(ל"ת)
פסדר...
זה כאילו קטע כזה שצריכים תמיד לצאת שני סרטי אגרוף בשנה? שנה שעברה זה היה "ללא כפפות" ו"קריד", השנה זה "ידי האבן" ו "Bleed For This" (שנראה יותר מעניין, לדעתי).
"סנטה בשקל" (ugh) זכור לי כסרט מבדר למדי, אז אולי זה יהיה טוב.
הטריילר של "מאסטרמיינדס" נראה לי נוראי עוד בפעם הראשונה ששחררו אותו ו"מקסימום רייד" נראה כמו "אקס-מן", אם הוא היה נעשה בתקציב של מאה דולר וכל האקס-מן היו אנג'ל.
אם לסרט ההמשך לא יקראו בארץ
סנטה בשנקל, זה יהיה בזבוז
הסרט החדש של נולאן: "דנקירק"
כרגיל, לא ברור בכלל מהטריילר (טיזר) על מה הסרט, אבל זה כנראה קשור לצבא איכשהו.
https://youtu.be/Ypspf1ibWJM
Slay Brie slay!
מסתבר שלארסון פשוט ישנה, כנראה, שעה בלילה. יש לה את ״קונג״, את ״קפטן מארוול״, את ״The glass castle", הסרט הבא של דסטין קרטון, ששבר את הלב שלי יחד עם לארסון ב״Short Term 12", ובנוסף היא עומדת מול עבודת הבימוי הראשונה שלה (מקור: http://www.indiewire.com/2016/08/brie-larson-director-debut-indie-comedy-unicorn-store-1201714380/). אני אישית חושב שזה מצוין: גם אם לארסון לא תתגלה כאיזה עילוי קולנועי מאחורי המצלמה: הגברת עושה דברים, והופעות בבלוקבאסטרים הן רק חלק קטן מהם. אני בעדך, מלכה.
צריך לזכור שהסולו ל"קפטן מארוול" יצא רק ב-2019
ובני סרטי הנוקמים שיצאו לפני זה/בו זמנית היא תהיה חלק מצוות – כלומר פחות ימי צילום מלסרט סולו, כלומר אמור להיות לה זמן לכל הדברים האחרים האלה.
תמיד אומרים
שאם אתה רוצה שמשימה תתבצע כמו שצריך – תתן אותה לאדם עסוק, והוא כבר ימצא איפה לבצע אותה.
ילד חצות/ ספיישל חצות - סרט גיבורי העל הטוב של השנה*
האם גם אתם למודי אכזבות מסרטי גיבורי על של DC? האם למרות הרמה הגבוהה של מארבל אתם מחפשים שנראה פחות כאילו יוצר בפס ייצור? ובכן, בואו לכאן בואו לכאן ושמעו את אגדתו של "Midnight Special" של ג'ף ניקולס.. סרט גיבורי העל הטוב של השנה שהושמט ממסכנו, חמק מהראדר הקולנועי שלנו ונשאר בודד וגלמוד.
הקשיבו לי, אנשים טובי לב! האם גם אתם צפיתם בכרוניקה והרגשתם כאילו אתם צופים בגרסה ריאליסטית של סיפור של "ארבעת המופלאים"? האם חשבתם לעצמכם בלילות מתי יבוא סרט דומה ויחדש את התחושה של סרט גיבורי על שמרגיש כאילו הוא מתרחש במציאות אבל לא יחפף באפקטים ובאקשן – לילד חצות (ככה הוא נקרא ביס ויאודי לפי מה שהוא הבנתי) יש את התשובה בשבילכם. כיצד היה נראה אקס-מן בעולמנו? כיצד ההורים היו מגיבים אליו? הממשלה? הסביבה? ובכן אני לא אהרוס לכם נשים ואנשים יקרים אך בשעתיים קצרות ואיכותיות אתם תגלו כל זאת ועוד!**
מה אין לנו כאן, אנשים, יש לנו את שותפו הטוב של הבמאי מייקל שאנון בהופעה נהדרת שמוכיחה שהוא לא חייב לשחק אנשים משוגעים או כועסים בשביל להרשים בנוכחותו ושהוא אכן שחקן נהדר, יש לנו את ג'ואל אדגרטון כחבר טוב מאוד שמנסה להבין מה לעזאזל קורה, יש לנו את קירסטן דאנסט בתפקיד שמזכיר שהיא שחקנית שנמצאת בקולנוע, יש לנו את אדם דרייבר בתפקיד שבו אתה לא רוצה להרביץ לו בפנים ויש כאלה שאפילו היו אומרים שהוא טוב. אבל זה לא הכול! יש לנו מסתורין שנמשך לאורך כל הסרט, שימו לב! חלשי לב שצריכים שיסבירו להם הכל לא יצליחו לעמוד בפני הסרט! הסרט שרוי במסתורין ואף יש ילדים קטנים שעזבו את הסרט וטענו שעדיין לא הבינו את כל מה שהתרחש בו, אז היזהרו עם הילדים שם, היזהרו!
אבל אני יודע מה אתם חושבים, אני יודע מראש -" ג'ף ניקולס? אותו במאי של "סערת רוחות" ו"הסיפור של מאד"? אז הסרט הוא דרמה איטית? " לא ולא, חברים! אני יכול לספר לכם על חבר טוב, הו למה לשקר, אני מדבר על עצמי! שנכנס לתוך הסרט הזה כן כן בידיעה שהוא לא אהב בכלל את שני הסרטים הקודמים והיום אני נשבע כאן לפניכם שמדובר בפנינה שכדאי לכם לדלות מהאגם, להכניס למכשיר הצפייה שלכם ולצפות בה! אין לכם מכשיר פנינה.וי.די? אל תדאגו, כאן ידאגו לכם להכול, בואו ותקנו מכשיר צפייה בפנינות רק 1,999 לירות חדשות, אנחנו מקבלים גם גרושים ואכזבות מההורים, חברים, המלאי שלו קצר, בואו קנו מהר לפני שייגמר!
* – טוב, אולי דוקטור סטריינג' יהיה טוב
**- עוד אינו מובטח שיתגלה
שם באנגלית?
(ל"ת)
רשום בביקורת (נראה לי?) - Midnight Special
ההנהלה לא לוקחת אחריות על הנאתם של יגוארים ממוצרנו או של אף חייה חתולית אחרת.
הו, נשמע מרתק! אנא אמור לי:
שמעתי על הסרט הזה, שהוא משחזר את האווירה של סרטי המדע הבידיוני של שנות השמונים, והנה, רק לאחרונה הגיעה יצירה נוספת הנסחפת על גלי הנוסטלגיה לאותם סרטים, הלא היא סדרת הטלויזיה "Stranger Things". האם היית ממליץ על הסרט למי שנהנה מהסדרה?
ובכן, אני לא ראיתי את הסדרה המדוברת
אך אולי יש אווירה שנות השמונים-ית כללית למדי (יש סרט אחד מאותם שנים שעולה לראש מאוד בזמן הצפייה, אבל פחות בחינת האווירה ויותר מבחינת העלילה).
למרות שיש באווירה של הסרט משהו קצת יותר מפוכח (אני מנסה להימנע מהמילים בוגר ו/או אפל) מהסרטים הללו – יכול להיות שזה בגלל שהסרט לא מסופר מנקודת המבט של הילד, אלא של המבוגרים שמסביבו.
כן, מידנייט ספיישל רצינית וקודרת יותר מ-Stranger Things
גם שם אומנם יש קטעים רציניים ואפלים ואפילו מפחידים אבל גם הרבה מאוד הומור וכיף משולב בהכל. מידנייט ספיישל לעומת זאת לוקח את עצמו בשיא הרצינות. לא זכורה לי בדיחה אחת כל הסרט.
הסדרה והסרט שונים לחלוטין מבחינת הסגנון והקצב
בניגוד לקרקר אני לא מסכים שהסרט שונה במיוחד באופיו מסרטיו הקודמים של הבמאי. גם פה לוקח לא מעט זמן עד שדברים אשכרה מתחילים לקרות. כן יש דרמה איטית והרבה דיבורים ולמרות שאישית אהבתי את הסרט לא לכל אחד זה יתאים (אלה שראיתי איתם את הסרט חשבו שהוא משעמם).
כל זה בניגוד ל-Stranger Things שהרבה יותר זורמת ומצחיקה ולא מרגישה איטית לרגע.
כן, אבל הסרט הזה דברים קורים
כלומר – סערת רוחות והסיפור של מאד שניהם דרמות על מערכות יחסים בלי סצנות אקשן או דברים דומים לכך פרט אולי לכמה רגעים פה ושם. בילד חצות הבמאי אומנם מביא את הסגנון האיטי יותר, אבל מלביש אותו על עלילה שזזה קדימה וכוללת כמה וכמה סצנות מתח ואקשן נהדרות. שלא לדבר על זה שכמעט מההתחלה אנחנו נמצאים במתח לגבי כל העניין.
אגב, בעידן סדרות הנטפליקס,
שבהן מדובר למעשה בסרטים ארוכים מאוד שאנשים צורכים לרוב תוך שבוע, האם חשבת להתרחב גם לאלו?
הייתי שמח לשמוע את דעתך על הסדרה הנ"ל לדוגמא.
האמת stranger things (המעולה) הרגישה לי פחות כמו סרט, ויותר כמו ספר.
(ל"ת)
הסרט הוא לא הומאז'; הסדרה כן.
הסדרה היא מחווה מאוד מפורשת לסרטי המדע הבדיוני, האימה והנעורים של שנות השמונים – מתוך הבנה יפה שהרבה מהסרטים האלה עסקו בתמות דומות: חוסר אמון בממשל, אימה חריפה מיצורים לא-אנושיים, משפחות לא מתפקדות, אהבות נעורים ויחסי הורים וילדים.
מה שמוצלח בה במיוחד הוא שלמרות שהיא, כאמור, בבירור הומאז', ומלאה במחוות לז'אנרים האלה בכלל ולסרטים מפורשים בפרט, היא גם עושה שילובים חדשים, ממציאה המצאות מקוריות ומספרת סיפור מעניין עם דמויות אמינות.
אמנם רציתי לחנוק את וינונה ריידר במהלכה, אבל אני מוכן להניח שהיא שחקה את הנוירוטיות הבלתי-נסבלת הזו בכוונה (ככה ייצגו המון נשים בקולנוע של שנות ה-80), אז ניחא – וחוץ ממנה, הכל בסדרה באמת עובד נהדר.
הסרט לא הרגיש לי כמו הומאז' בכלל. עד שכתבת כאן שהוא משחזר אווירה של שנות השמונים זה לא עלה בדעתי. הוא מרגיש עכשווי מאוד, ולצד זאת, גם די יוצא דופן בהצגת היחסים המשפחתיים והקבוצה הדתית בתוכו. יש בו משהו מקורי כמעט בכל צורה, וזה מודגש במיוחד בגלל שהוא מספר את הסיפור מאוד בעדינות, בלי טריקים של בימוי או כתיבה, לרוב אורכו. המהלכים שלו בסוף הרגישו לי קצת קלישאתיים מדי, כאילו הסרט לוחץ בכל הכוח על בלוטות הרגש (מצד שני, זה רגש די נדיר בקולנוע: כמיהה), אבל זה עדיין סרט מיוחד ומרשים.
אגב Stranger Things
ב-Strange Horizons, ריצ'ארד קופר נותן לה ביקורת חיובית מאוד, אבל גם מסביר למה היא סימפטום לעובדה שמאז שנות ה-80, הוליווד לא הצליחה לחדש כלום בהפקות הז'אנר. אני אישית חושב שאפשר לתת להוליווד קרדיט עד סוף שנות ה-90, אבל באמת כדאי לקרוא:
http://www.strangehorizons.com/reviews/2016/09/stranger_things.shtml
כבר כמה ימים שאני רוצה להמליץ על הסרט
ופשוט לקחת לי את המילים מהפה. כל מה שאמרת לגמרי.
רק, 'מאד' ו'סערת רוחות' נהדרים גם הם.
מאוד כדאי
אז הלכתי לצפות בסרט עם ציפיות גבוהות
אחרי כל מה ששמעתי עליו (הוא הושווה בסריטה לספילברג בימיו הגדולים). והסרט באמת התחיל באופן מבטיח. אנחנו נכנסים ללב הסיפור ללא אקספוזיציה מיותרת, וכבר בהתחל הסרט מכניס להילוך גבוה (תרתי משמע). אחרי התחלה מבטיחה כזאת חיכיתי שהסרט יממש את הפונטציאל. ואז הגיעו קובץ סצינות מסקרנות אם לא תמיד ברורות. ואז מהר מאד כשפיסות הפאזל מתחברות ומבינים על מה הסרט, אין לו מה להוסיף. אין שום קונפליקט או דרמה, לדמויות אין שום מניעים נסתרים, זה מרגיש הכל כבר על השולחן. ומפה לשם הדיאלוגים התחילו לחזור על עצמם והסרט לא תפס כיוון. אני לא יכול אפילו להסכים שהיה מתח אם ההורים יצליחו במשימתם כי לא באמת היה אכפת לי מהדמויות. גם לא הרגשתי איזה טייק מרענן על גיבורי על, הרגשתי כאילו הכל פה כבר מוחזר כמה פעמים. זה לא הסרט שהושיע את 2016 מלהיות אחת השממות הקולנועיות הגדולות שזכורות לי.
האולמפי-סינמה 2016: סבב ראשון
ברוכים הבאים לאולמפי-סינמה 2016 – אירוע הסקרים הלא רשמי שהולך כאן ושינסה לקבוע אחת ולתמיד: בנקודת זמן הזאת ביחד עם מספר האנשים שיצביעו וישתתפו מי הם הסרטים הכי טובים בקטגוריות האקראיות שנבחר לנו.
כיצד זה יעבוד? ובכן, בשלב הראשון אתם תתבקשו לבחור סרט אחד עד חמישה מהז'אנרים שיוצגו בפניכם ולאחר שיהיה בפנינו מאגר מסוים של סרטים נקיים את השלב השני – ובו יוכתרו מדליות הזהב,כסף וארד בכל הקטגרויות הללו (לפי ההגבלות שצוינו מעלה). נכון לעכשיו הדרך היחידה להשתתף היא בתגובות באתר כאן, אך אולי בעתיד יוקם טופס.
ככלל, סרטים לא ייפסלו אם יוצגו לקטגוריות לא נכונות – פשוט הם כנראה לא יתקדמו הלאה, אז נא נסו בבחירתכם להתאים את עצמכם לז'אנר אליו אתם בוחרים.
נראה לי שעד כאן ברור, ובכן בוא נציג את הקטגוריות שלנו:
מקצים קצרים
משמעות המקצים הקצרים היא שהקטגוריות כאן מתייחס רק לסרטים מה16 שנים האחרונות – רק הסרטים שיצאו משנת 2000 והלאה. אם יש שאלה לגבי תאריך היציאה של הסרט, נתייחס לפי התאריך שלו בימד"ב ולשפוט על פיו.
השפרצת קולה על המקלדת צורנית – סרטי הקומדיה הטובים ביותר משנת 2000 והלאה.
צרחת האימה החזקה ביותר בקרב עשר – סרטי האימה הטובים ביותר משנת 2000 והלאה.
גזיזת כבשים חשמליות חולמות תחרותית – סרטי המדע הבדיוני הטובים ביותר משנת 2000 והלאה.
מקצים ארוכים
בניגוד למקצים הקצרים בז'אנרים כאן ניתן לבחור סרטים מכל השנים וכל הזמנים, כן כן אפילו מ1785!
קביעה שהשופט אנטישמי ל100 מטר – הסרט הישראלי הטוב ביותר בכל הזמנים
פריצה ספונטנית ומסונכרנת לריקוד מעורב נשים – הסרט המוזיקלי (לאו דווקא המחזמר) הטוב ביותר בכל הזמנים
הביסוס הטוב ביותר על נובלות גרפיות בסגנון יווני ורומי – הסרט אשר מבוסס על קומיקס או נובלה גרפית (כלומר, לא דווקא גיבורי על) הטוב ביותר בכל הזמנים
התחזות אנשים בני 31 כילדים בני 16 במסלול עקלתון – סרט התיכון הטוב ביותר בכל הזמנים
כמו שנאמר למעלה – הדרך הפשוטה מאוד להשתתף היא פשוט להגיב עם מספר הסרטים שאתם חושבים הכי טוב בכל "מקצה" כאשר הגבול הוא עד 5 סרטים בכל ז'אנר, כמובן שאפשר גם פחות אם אתם מצליחים לחשוב רק על אחד או על חצי. אפשר ומולץ כמובן להתפרש על כמה תגובות ולהרחיב על כל מקצה ומקצה.
ההצבעה תהיה פתוחה עד יום חמישי שבוע הבא, ה18 לאוגוסט. כלומר שהיא תיסגר בחצות בין רביעי לחמישי, אלא אם השופטים ייראו לנכון להעניק הארכה
לא כדאי לפתוח עמוד חדש בשביל זה?
(ל"ת)
זה כבר תלוי בהנהלת האתר
מה שכן, יכול להיות שכדאי ליצור סקר ממשי (דהיינו גוגל סקרים ודומיו) בשביל זה
אני די בטוח שאפשר לתקשר עם הנהלת האתר
אני רק אחכך את נעליי האדומות אחת בשנייה לרגע ונראה אם אפשר לקרוא למר פישלר…
כנראה שהוא קרא את זה
השאלה היא אם הוא יעשה עם זה משהו
היי היי, אני לא מארגן את העסק הזה. אני רק יושב ביציע.
(ל"ת)
עדיין, יהיה נחמד אם זה יהיה פוסט במקום להתחבא בתגובות.
(ל"ת)
אולי באמת, ולכן:
סקר ממשי!
אבל חסרות קטגוריות מעניינות
מה קורה עם סרטי אקשן?
מה קורה עם סרטי דרמה? לאן נכנסים סרטים כמו הקולות? מה, שאגב, גורם לי לתהות- האם אני פשוט זוכרת רק סרטים מהשנתיים שלוש האחרונות. לקח לי המון זמן להזכר בעג'מי למשל.
וסרטים כמו משחקי הרעב נחשבים לסרטי תיכון?
תראי, אם זה יתפוס אין שום דבר שימנע מאיתנו להמשיך לסבב שני של הקטגוריות ה"גדולות"
רציתי למצוא קטגוריות שבהם אנשים יכולים למצוא את הידיים והרגליים שלהם – מה זה סרטי דרמה? מה הגבול? כמה יש?
וגם אקשן – האם כל סרט עם אקדחים נהיה אקשן? איפה הגבול בינו לבין מתח?
כרגע אני די מרוצה מהקטגוריות הללו, גם אם אולי לא כולם מעניינות את כולם.
בכל מקרה, רשמתי לפניי
התקשיתי לענות על השאלון
משום שזכרתי רק את אפס ביחסי אנוש, what we do in the shadows וגם במד"ב יש 2 מהשלוש שנים האחרונות שהצלחתי לזכור. אימה אני לא רואה וגם סרטי תיכון לא (כאמור, תהיתי לגבי משחקי הרעב כסרט תיכון)
ואז קלטתי שבעצם צפיתי בעוד סרטים מצויינים ישראלים (עג'מי למשל) אז חשבתי להפוך את היוצרות, לנסות להזכר אילו סרטים אני ממש אוהבת ולשבץ אותם בקטגוריות. אבל כלום לא מתאים :(
סרטי בורן או בונד למשל הם לא סרטי אימה וגם לא מתח (שלא קיים בקטגוריות)
ומה לגבי סרט כמו contagion? אני יודעת שבלונג ראן הוא יפסיד כי אני בערך היחידה שמתה עליו, אבל לאן הוא נכנס? הוא תופס כדיסוטופיה? (אז מד"ב עובד)
התפשטות הייתי מכניס הן כאימה והן כמד"ב
(ל"ת)
תראי, אני לא יודע איפה גדלת
אבל אני בספק שיש מקום שבו "משחקי הרעב" נחשב סרט תיכון. ואם כן, זה קצת מדאיג.
ניסיתי להבין למה סרטי תיכון מאז שנות ה2000
רלוונטיים, כלומר ניסיתי להזכר במשהו אייקוני שהוא סרט תיכון. קאטניס בת 16. מועדון ארוחת הבוקר הוא לא משנות ה2000 ואילך, גם שמתי ברז למורה לא.
אבל הקטגוריה של סרטי תיכון היא לא רק מאז שנות ה2000
רק מד"ב, קומדיה ואימה.
אני חושבת שהיא חשבה יותר בכיוון של
סרטי חניכה. סרטי תיכון הם לעיתים קרובות גם סרטי חניכה, אני חושבת.
אגב, אני גם לא סגורה על מה זה בדיוק "סרטי תיכון". Mean Girls נחשב סרט תיכון?
אז עכשיו ראיתי שכן הכנסת את הסרט הזה לקטגוריה
איכשהו, אני לא לגמרי סגורה על זה, למרות שהסרט מתרחש בבית ספר תיכון תיכון ויש שם סוג-של-חניכה (יותר כמו, איך לשרוד קליקות בעולם בית הספר התיכון המודרני, או משהו), זה עדיין לא מרגיש לי ממש כאילו זה זה.
אני בכוונה לא צמצמתי את ההגדרות בשביל לראות מה ייצא
אני לקחתי לכיוון סרטים שמתרחשים בתיכון
אנשים אחרים לקחו את זה לכיוון חניכה או החוויה הלימודית
לא על זה אני אפסול תשובה
הבחירות שלי (במקצים הקצרים)
5 סרטי המד"ב הטובים ביותר מתחילת האלפיים:
אז… מה נחשב מד"ב, בעצם? האם העתיד הרחוק של אידיוקרטיה הוא מד"ב באמת? האם סרט המפלצות הנהדר "המארח" הוא מד"ב או יותר אימה? האם פפריקה, או שהוא יותר טריפ ויזואלי מטורף? ובכן, אין לי מושג באמת, אבל בוא ננסה להתמודד עם זה:
מדע בדיוני טהור:
1. 'World Of Tomorrow' של דון הרצפלד – הוא אולי רק 15 דקות, אבל הוא עדיין הסרט הטוב ביותר של 2015 ובקלות המד"ב הטוב ביותר שנוצר בשנים האחרונות. המלצתי עליו עוד כמה פעמים, והנה אני ממליץ עליו עוד פעם
2. 'ירח' של דאנקן ג'ונס – ההופעה הגדולה האחרונה של סאם רוקוול, והסרט הגדול היחיד של דאנקן ג'ונס עם כל האהבה ל'קוד מקור'.
3. 'Dead Leaves' של הירויוקי אימאישי – עוד סרט קצר, רק שהפעם יותר ארוך. אם הסרטים הקודמים נחו במנוחות או בהיגיון, אז עלים מתים הוא כולו טירוף, בלגן וסטיות. אחד הסרטים היותר חולים והיותר נהדרים שיש.
4. !אזהרת אפקט שרק! 'Midnight Special' של ג'ף ניקולס – ראו למעלה.
5. 'רכבת הקרח' של ג'ון הו בונג – האם רכבת הקרח הוא באמת מד"ב? כנראה שלא. הוא אומנם מתרחש בעתיד, והרכבת שלו מגניבה אבל הוא לא ממש מתעסק בשאלות פילוסופיות לגבי המדע או משתמש בהמצאות משוכללות. אומנם מפציע פה ושם איזה מתרגם שימושי, אבל זה יותר נוחות עלילתית מאשר ניסיון להתעסק במדע שהינו בדיוני. אבל הוא סרט סרט מספיק נהדר שהוא יכול להכריז שהוא איזה ז'אנר שבא להיות לו, סעמק.
5 סרטי האימה הטובים ביותר מתחילת האלפיים:
1. 'Teeth' של מיטשל ליכטנשטיין – מה שאני הכי אוהב ב"שיניים" זה שמספיק תיאור העלילה שלו כדי לגרום לאנשים לנוע בחוסר נוחות לכאן ולכאן, וצפייה בסרט כמעט משתקת את הקהל הגברי שלו לחלוטין. הוא יכל להרשות לעצמו להיות הרבה יותר גרוע והוא עדיין היה נהדר, אבל הוא לא – אז הוא סרט האימה (הלא פארודי) הטוב ביותר שראיתי עד כה.
2. 'טאקר ודייל נגד כוחות הרשע' של אלי קרייג – בזמן שבקתת הפחד היה לכל היותר "סרט אימה בתוך סרט אימה", כל השבחים שהרעיפו עליו שהוא " משחק עם חוקי הז'אנר" ועוד היו שבחים שהגיעו בכלל לטאקר ודייל נגד כוחות הרשע שלקח מקום אחרונית מסיבה לא ברורה. האם זה כי ג'וס וידון לא חתום עליו? בוא נקווה שלא.
3. 'Berberian Sound Studio' של פיטר סטריקלנד – האם לחלוטין הבנתי מה קורה בו? לא. האם הבנתי אפילו לרגע אחד למה באמצע הכל נעצר ואנחנו בסרט טבע בריטי? טוב, לכאורה אבל לא באמת. אבל האווירה, הסאונד (מין הסתם) וטובי ג'ונס יצרו תעלומת מתח שמשלבת את היתרונות של לינץ' ושל פולנסקי לסרט פרנויה ביזארי אחד ונהדר.
4. 'Black Sheep' של ג'ונתן קינג – אנשי זאב? הצחקתם אותי. אנשי-כיבשה – זה מפחיד. אחרי שפיטר ג'קסון חתך לעשות סרטי פנטזיה אפית, ניו זילנד הוכיחה שכנראה הומור האימה הקיצוני הגיע מתוך המולדת עצמה בסרט הקטן, המצחיק מאוד והמאיים ביותר בזה.
5. 'מת על המתים' של אדגר רייט – סרט שהוא גם סרט זומבים על פי הספר, גם קומדיה רומנטית על פי הספר וגם פארודיה על שני הז'אנרים יחדיו. יריית הפתיחה (טוב, אם לא מחשיבים את המערבון שלו משנות ה90) של אדגר רייט ושל טרילוגית הקורנטו הנהדרת.
5 סרטי הקומדיה הטובים ביותר מתחילת האלפיים:
טוב, אז: אהההההההההההה. יש כל כך הרבה! איך אפשר בכלל לוותר על.. מישהו? טוב ננסה. הסרטים הבאים ניפסלו בגלל היותם קומדיות-אקשן/מתח/אנימציה ולכן לא לחלוטין "קומדיות" טהורות. זה לא אומר שהם באמת פחות טובים מהסרטים שמוצגים כאן:
קיס קיס בנג בנג, ארבעה אריות, ברוז' , סנץ' , שוטרים לוהטים, עיירה ושמה פניקה.
כמעט נכנסו: 'מכונת הכסף' של אדם מקיי שנפסל על היותו קומדיה ללא ספק אבל אל בדיוק "קומדיה-קומדיה" ו'קח את זה כמו גבר' שהוא הדוגמה הטובה ביותר לאיך קומדית אפאטו הייתה צריכה לעבוד וכמה אנחנו צריכים להצטער שהפנים של הקומדיה האמריקאית הם סת' רוגן ולא ג'ייסון סיגל.
1. '3 אידיוטים' של ראג'קומאר היראני – הסרט שהעלה את רמת העניין שלי בסרטי בוליווד מ0 ל100 בשתי שניות, שמראה שגם עם עלילה קלישאתית אפשר ליצור הרבה עם דמויות נכונות, פיתולי עלילה, הרבה הומור נהדר וכן, גם שירים וריקודים. All Is Well הוא אחד השירים הטובים שנוצרו מאז שנות האלפיים.
2. 'נאמנות גבוהה' של סטיבן פרירס – פרירס שייך לאסכולת הבמאים שעשו יצירות נהדרות עד שנות האלפיים, עשו כמה סרטים מאוד טובים אחרי שנות האלפיים אבל לא כאלו שממש סחפו אנשים ולכן החלטנו כחברה קצת לשכוח אותו. זה גם אשמתו, כנראה שהוא בוחר נושאים פחות מעניינים כמו לאנס ארמסטרונג וכו' אבל הפספוס כולנו שלנו בסופו של דבר כפי שאפשר לראות ב'נאמנות גבוהה' שהיווה את פיסגת הקריירה שלו לטעמי, וכנראה גם את פיסגת הקריירה של ג'ון קיוזאק (וזה אומר משהו)
3. 'אני אוהב האקביז' של דיוויד או. ראסל – האם אי פעם הייתה פניית פרסה כל כך חדה כמו שאו. ראסל עשה בין 'האקביז' ל'פייטר'? קומדיה לא נגישה שעוסקת בפילוסופיה רגע אחד לעבר סרטי אוסקרים. למען האמת, בין הסרט הזה, פרירס ועוד סרט ברשימה בהחלט ניתן להגיד שאת הקומדיות הטובות של העשור וחצי האחרון עשו במאים שלא ממש הצליחו למצוא את עצמם בשנים האחרונות. באסה.
4. 'כדורגל שאולין' של סטיבן צ'או – אבל לפני שנחזור לבאסה, בוא נראה איך במאי מצליח לשמור על גרוב גם לאורך כל האלף החדש. כל הסרטים שראיתי של צ'או נהדרים, אבל משהו בכדורגל שאולין מצליח לעבוד בצורה הטובה ביותר: הדמויות הלוזריות, האפקטים המטורפים והמוזרים, ההומור השבור והעלילה הפשוטה אך מרתקת לכל אורכה.
5. 'תודה שעישנתם' של ג'ייסון רייטמן – אם יש במאי שבאמת נשבר הלב שהוא והקהל כבר לא זה רייטמן. הסאטירה המושחזת שלו, עם התפקיד הטוב ביותר של אהרון אקהרט היוותה שיא שהוא לעולם לא יכל להשתוות אליו אבל הצלילה שלו באיכות (או לפחות בכיצד שהקהל והמבקרים מקבלים את הסרטים שלו) מדכאת מאוד. בייחוד שמגלים שהוא לא רק סיפור קולנועי נהדר אלא גם שיפור על הסיום המפוספס של ספר שבסופו של דבר לא משהו.
הצלחת לקחת את Teeth ברצינות? איך לעזאזל?
מעבר לעובדה שהוא מגוחך, הוא פשוט איום ונורא בכל אספקט אפשרי.
"איום ונורא בכל אספקט אפשרי" נשמע קצת קשה מדי
הסרט באיכות הפקה סבירה לחלוטין לכל הפחות- אין שם אף הופעת משחק שהייתי מגדיר "מגוחכת" , הדיאלוגים כולם אמינים ולא נופלים לקלישאות או טמטום מסוים.
בכל מקרה, משהו בסרט הזה בשבילי עובד: הוא מצחיק, הוא אפל, והוא עוסק בנושא מעניין בצורה מעניינת. במקום להיות איזה גרסה של "האישה בגובה 50 מטר!" הוא מציג את הנושא מנקודת המבט הנשית של הסיפור וזה הופך אותו למרתק יותר, מבחינתי.
כמו כן, חבל שאין אנימציה
אשמח להצביע לשיר הים
אנימציה היה נשלט ביד רמה בידי פיקסאר ודיסני
ההחלטה הייתה לצמצם את הקטגוריות ולא להרחיב על מנת להקל על אנשים. עם עוד אנשים יראו בקשה, אין בעיה לפתוח קטגוריה לנושא.
השאלה היא האם לא ניתן להשתמש בהעדפה מתקנת
ולקבוע שלכל אדם לא תהיה יכולת להצביע ליותר משלושה סרטי דיסני\פיקסאר, או שכל אחד יהיה מחויב בלבחור סרט אחד לפחות שמגיע ממקור אחר, או כל אפשרות אחרת שתאפשר גם למדינות החלשות לשלוח נציגים.
תראה, אני אם כבר הייתי פשוט עושה "אנימציה בלי דיסני או פיקסאר"
כדי להפוך את הסקר למעניין. או אולי לפצל אותו לשניים.
ומה אם ההגבלה היא סרט אחד מכל חברה?
הרי כבר היו סקרים באתר על סרט הפיקסר והדיסני הטובים ביותר, אמנם כבר לא רלוונטיים להיום, אבל בעיניי מגיע להם סקר נפרד ולא כחלק מהפרויקט הזה.
וסקר שמוותר על החברות הללו לגמרי מאבד את המהות שלו כ"אנימציה הטובה ביותר".
כך שהפתרון המסתמן בעיניי הוא שכל אחד יבחר את נציגו מכל מדינה והם אלו שייתחרו על הפרס הגדול.
זה פתרון מעניין
אבל קצת קשה לאנשים, אני חושב ובסופו של דבר מעט מכני – אם יש חובב דיסני או חובבת פיקאסר שלא ממש מתחברים לסגנונות אנימציה אחרים, להתחיל להגיד לו למלא 3 מקומות מסרטי אנימציה שהם לא הסטייל שלו רק יפגם לו בחווית הסקר, לתחושתי.
אף אחד לא מחוייב לתת חמישה סרטים
אם לתחושתו אין מקום ליותר מהשלושה הללו, הוא בהחלט מוזמן לעצור שם.
לא בטוח
אצלי מיאזאקי וסטושי קון היו מתמודדים על המקומות הראשונים.
למרות שכן, פיקסאר היו ממלאים את הרשימה כנראה.
אז ככה:
קומדיה
מועמדים של כבוד – טינופת (שהיה נכנס אם הוא לא היה כל כך מדכא), בברוג'ס (שלא נכנס כי הגבלתי את עצמי לסרט אחד לבמאי), קו פילגרים נגד העולם, על אחריותכם בלבד, הנוכלים בלום ועוד כמה.
אז החמישיה שלי היא כזאת -גברים שבוהים בעיזים, מה שאנחנו עושים בצללים, תודה שעישנתם, שבעה פסיכופטים ואני אוהב אותך, פיליפ מוריס.
אימה
זה ז'אנר שאני די לא אוהב ולא רואה ממנו הרבה אז ההתלבטות היתה די קלה.
החמישייה שלי – בקתה ביער, קוהרנטיות, דרך קלוברפילד 10, אוד תומאס והלבוי.
מד"ב
הז'אנר האהוב עלי. מועמדים של כבוד – לבד על מאדים, כל מה שרציתם לדעת על מסע בזמן, ירח, הילדים של מחר, דרד, מקס הזועם, קוד מקור ופרימר.
החמישייה שלי – שמש נצחית בראש צלול, כרוניקה בזמן אמת, כוכב הקופים (הריבוט), התחלה, דו"ח מיוחד, קצה המחר.
ישראלי
אני חושב שראיתי רק סרט ישראלי אחד אי פעם. אז מבצע סבתא – זכית אוטומטית.
מוזיקלי
מועמדים של כבוד – מלך האריות, מולאן, וכל הג'אז הזה, אהבה וחסד (שהיה נכנס אולי אם פול ג'מיאטי היה צוחק צחוק מרושע לפחות פעם אחת), העולם של ווין ואחי איפה אתה.
החמישייה שלי – פלונטר, מולאן רוז', מעבר ליקום, וויפלאש, האחים בלוז.
ועכשיו לשתי הקטגוריות שיותר קשה לחפש בימדב:
קומיקס
מועמדים של כבוד – סקוט פילגרים נגד העולם, דרד, איש הפלדה, ספיידרמן המופלא, ווטצ'מן, איירון מן1\3, רד, קינגסמן, קצה המחר, אקסמן התחלה
החמישייה שלי – טינטין, קיק אס, קפטן אמריקה 2, וולברין, האביר האפל.
תיכון
יצאתי מנקודת הנחה שקולג' אינו תיכון ולכן הרשת החברתית נשאר בחוץ.
חוץ מזה – מסתבר שלא ראיתי הרבה כאלה.
החמישייה שלי – ג'ונו, אקדמיה למפלצות, בריק, מועדון ארוחת הבוקר ואני, ארל והנערה הגוססת.
זהו.
מה שאנחנו עושים בצללים!
סעמק, הייתי צריך למצוא דרך להכניס אותו ל…משהו.
בנוסף, לא להיות קטנוני או משהו אבל החמישיה שלך במד"ב היא שישייה.
אה, אופס.
אז בלי קצה המחר.
הרשת החברתית זו הברקה
*מחשיב כסרט תיכון*
הבחירות שלי (במקצים הארוכים)
סרטי התיכון הטובים ביותר
אני מניח שכאן אני הכי מרמה מבחינת הקטגוריה – תוצר לוואי, כנראה, לכך שאני לא באמת אוהב סרטי תיכון – לא ג'ון יוז ולא הגל של סוף שנות ה90. ולכן רוב הסרטים כאן הם לא ממש "סרטי תיכון" כמו ש"מועדון ארוחת הבוקר" הגדיר אותם, אבל נו מילא:
'בריק' של ריאן ג'ונסון – כשג'וזף גורדון לוויט עוד לא התפוצץ לכל מקום והרבה לפני שהוא קיבל לידיו את מושכות הבימוי במלחמת הכוכבים, הסרט הזה מתאר את חווית התיכון כפילם נואר, בצורה המילולית ביותר שאפשר לחשוב עליה. ואם אתם מעדיפים את הבלשים שלכם יותר שנונים, אני ממליץ גם על 'התנקשות בנשיא התיכון' שכמעט ולא מדובר בשום דיון אף פעם.
'בחירות או לא להיות' של אלכסנדר פיין – גם למורים יש חווית תיכון, והסרט מיטיב לתאר גם אותה – בזמן שהוא לא מקפח אף את התלמידים האחרים. יותר מכל סרטי התיכון, הסרט הזה מיטיב לתאר בארסיות ונבזיות את יחסי המורה-תלמיד שיכולים להיווצר, בארסיות ושנאת האדם ששמורה רק לאלכסנדר פיין.
'מלכות הכיתה'/'Heathers' של מייקל ליימן – עוד מאותו הומור שחור, רק הפעם שחור במובן הקלאסי עם גופות שנערמות להן לאט לאט. גם גרסת המחזמר ממולצת מאוד.
'באה בקלות' של ויל גלוק – אולי סרט התיכון היחיד ברשימה, אבל גם ככזה הוא הכי מטא שאפשר. ההבטחה הגדולה של אמה סטון שעוד לא התגשמה, בפנטזיית תיכון שמצליחה גם לשקף קצת מהמציאות ובעיקר להוות מעין מבחן-בד באורך של סרט לקסמה האישי של אמה סטון.
'הטרוטסקי' / 'The Trotsky' של ג'ייקוב טיירני – אולי סרט התיכון הפוליטי ביותר, ששואל כמה שאלות מרתקות בעודו מהדהד בארגה לא לחלוטין מוצדקת לימי טרום המהפכה של רוסיה. ג'יי ברושל בהופעה היחידה שהוא היה צריך לנפק אי פעם.
סרטי הקומיקס הטובים ביותר
'היסטוריה של אלימות' של דיוויד קרוננברג – מדי פעם, אחרי צפייה בדברים כמו 'שיטה מסוכנת' או 'קוסמופוליס', ראוי לצפות בכמה סצנות מהיסטוריה ולראות למה קרוננברג מסוגל באמת. הסרט שהזניק את ויגו אחרי שר הטבעות הוא אולי לא הדבר הראשון שחושבים עליו כשחושבים על "סרט קומיקס", אבל הוא בהחלט צריך להיות.
'רכבת הקרח' שהופיע כבר קודם – אני לא אוהב למחזר את עצמי בסקרים ורשימות, אבל אני מוכן לעקם את החוקים בשביל רכבת הקרח.
'עיר החטאים' של רוברט רודריגז – האם עדיין מגניב לאהוב את עיר החטאים? האם כשאחזור לשם אגלה רק את אותה התלהבות פאנ-בויית מנכרת שאני מזהה בכל כך הרבה מוצרי קומיקס או שמא באמת היה שם קסם כפי שאני זוכר אותו? אני מפחד לחזור ולשאול, אבל בין כל הדיונים על איזה סרטי קומיקס תרמו לקפיצת המדרגה שאנחנו נמצאים בה, לעיר החטאים יש מקום של כבוד בכך שהוא הראשון שהרגיש כאיל אתה קורא קומיקס על המסך וזה לא נראה גרוע. סקוט פילגרים חייב לו חוב לא קטן, בהקשר הזה.
'קפטן אמריקה: חייל החורף' של האחים רוסו – התוצר הטוב ביותר מבית מארבל, לטעמי. אני מניח שהוא ושומרי הגלקסיה ראש בראש, כאשר גם לאיירון מן יש כמה מילים להגיד. סרט שצפייה שנייה עושה לו צדק, ושמצליח לגרום לאחת הדמויות היותר מאתגרות ומשעממות לכאורה לעבוד לחלוטין.
'באטמן חוזר' של טים ברטון – יכלתי ללכת עם הבחירה המ-מ-ש היפסטרית ולהחליט שבאטמן מ1966 הוא הגרסה הטובה ביותר של האביר המעוטלף, אבל אני חושב שאם הייתי צריך לבחור באיזה באטמן לצפות עכשיו כנראה שהייתי בוחר בו. כל כך הרבה דברים עובדים בו, וכיף להיזכר שפעם טים ברטון היה במאי טוב שגרם לכך שאפילו שאין לו מושג בקומיקס, הוא מצליח לייצר את אחת מפסגות הז'אנר בקולנוע.
הסרטים הישראלים הטובים ביותר
'אוונטי פופולו' של פרי בוקאי – אוונטי פופולו נתן לי את הכבוד המפוקפק שלראשונה ראיתי רשימה סרטים והסכמתי איתה מיידית. כאשר החברה ממעריב עשו רשימת הסרטים הישראלים הטובים ביותר ואוונטי פופולו ניצב בראשה פשוט הנהנתי וצעקתי "כן!!!!" בפנים. עוד בתקופה שלפני ששמענו על מושגים כמו "ערכי הפקה", הסיפור על שני חיילים מצריים אובדים במדבר סיני בסוף מלחמת ששת הימים מצליח עם תסריט חזק וההופעה האולי-טובה-ביותר בקולנוע הישראלי לשים את הסרט הזה בראשית הרשימה.
'מבצע סבתא' של דרור שאול – הסרט, שהוא כבר הסרט השלישי הקצר שאני בוחר, מה שעלול להעלות את החשד שאני לא יודע מה זה סרט, הוא היחיד מבחירות הקאלט שאני ממש מסכים איתם. 'הלהקה' זה חמוד, אני מעריך את הגשש ואני מבין למה אנשים אוהבים את סרטי הבורקס אבל אני נקרע מצחוק כשאני רואה את מבצע סבתא, וזה כל ההבדל.
'מסווג חריג' של בעז ארמוני – מכל הגל הז'אנרי של השנים האחרונות, הוא הסרט שהכי יושב לי טוב. זה לאו דווקא שהוא יותר טוב מ'אפס ביחסי אנוש' או 'כלבת, אבל כל מה שהוא עושה עם המעט שהוקצב לו הוא פלא לא קטן, ואני עדיין מאוכזב שהאקדמיה לא הכירה לפחות באיתי זבולון.
'תעלת בלאומליך' של אפרים קישון – כל רשימת סרטים ישראלים טובים צריכה סרט של אפרים קישון. אנשים מעדיפים מדי פעם את העלילה היותר רצינית אך פחות מצחיקה של השוטר אזולאי, או את סאלח שבתי אבל בשבילי המועדף זה תעלת בלאומליך. משהו בו פשוט הכי עובד בשבילי.
'ביקור התזמורת' של ערן קורילין – הסרט המועדף עליי מכל תחיית הקולנוע הישראלי של שנות האלפיים. בונוס: התפקיד הכי פחות "צעקני" של רונית אלקבץ, שמוכיח את הגיוון שהיא מסוגלת לו.
מחזות הזמר הטובים ביותר
כמעט נכנס: 'Reefer Madness, הוא מחזמר נהדר וכדאי לכם לראות אותו והסיבה היחידה שהוא לא ברשימה והאחרים כן זה הטכניות שהוא סרט טלוויזיה והאחרים לא. חוץ מזה, הוא לחלוטין באותה הרמה שלהם.
'סאות' פארק: הסרט' של טריי פארקר ומאט סטון – כשסטיבן סודנהיים אוהב את המחזמר שלך, אתה יודע שעשית משהו טוב, וכאן הצמד הזה עשה משהו נהדר בהחלט. מדהים לחשוב שהסרט הזה כבר בן 17 ועדיין מרגיש כל כך צעיר, חצוף ורענן.
'שיר אשיר בגשם' של ג'ין קלי וסטלני דונן – הופעות, תסריט, שירים, קטעי ריקוד – אולי *ה* בה' הידיעה, שכל השאר הם תולדות שלו. הפספוס הגדול ביותר של האקדמיה ועוד לטובת השעמומון של "המופע הגדול בתבל"
'כל הג'אז הזה' של בוב פוסי – הסרט היחידי ברשימה שלא נבחר בגלל הפסקול שלו, שאני מודה שאת רובו אני כנראה לא יכול לשיר לכם אלא בגלל שהוא פשוט שואב אותך כולו לתוך הנפש שלו. הדבר הכי אוטוביוגרפי בלי להיות אוטוביוגרפי, והמחזמר הפסיכדלי שמשתמש בפסיכדליה שלו בצורה הנבונה ביותר
'הסיוט לפני חג המולד' של הנרי סליק- הפסקול הטוב ביותר של דני אלפמן, ומדובר על דני "מאדרפאקינג" אלפמן. סרט שאפילו אחרי שנהפך לקלישאה של גותים ואז של ילדים, עדיין מקסים ומלא בתום ושימחה ובתהייה איך הייתה נראית גירסה של הסרט עם חגים יהודיים.
'הקומיטמנטס' של אלן פארקר – אני לא כל כך אוהב את רוב הסרטים של אלן פארקר, אבל אני מוכן לתת לכל סרט שלו הזדמנות רק על סמך הקומיטמנטס. אחד הסרטים הכיפיים הכי לא כיפיים, אחד מסרטים הלהקות שנותן כבוד ללהקה (או יותר נכון למארגן שלה) בלי לשחק העדפות, עם תסריט שמפתיע לגלות שהוא מבוסס על ספר (ומפתיע עוד יותר לגלות שהספר מצליח להעביר איכשהו את המוזיקה מתוכו) ופשוט כיף של סרט.
לא קל
הרבה סרטים טובים מאוד נשארים בחוץ, והיה קשה מאוד לשייך כל סרט לקטגוריה.
אבל בסופו של דבר אלו הן הבחירות שלי לסיבוב הראשון:
מדע בדיוני:
רק לפי הסרטים שכמעט נכנסו, אפשר להבין איזה סרטים אדירים יש כאן: הילדים של מחר, גורל ידוע מראש, דו"ח מיוחד, כרוניקה.
הייתי מאוד רוצה להכניס כאן את 'מעבר לכל חלום' של טרסם סינג. שהוא גם סרט מושלם מכ"כ הרבה בחינות וגם פנטסטי בהרבה מובנים. אבל לאחר מחשבה רצינית, הוא לא באמת מדע בדיוני. למרות שאנשים רוכבים על פילים בקרקעית הים או שמופיעים בו מכשפים ומיסטיקנים.
ולחמישייה:
1. 'היא'. גם אם היה מדובר ברומנטיקה, כנראה שהאחרון של ספייק ג'ונז היה מתברג בחמישייה. עתיד דמיוני ורחוק שנראה ומעוצב ומורגש כאילו הוא המחר. קשה להכליל אותו בכלל כמדע בדיוני כי בפועל הוא כ"כ אנושי, נוגע ולא דמיוני כמעט בכלל. ההופעות של חוואקין פיניקס ומערכת ההפעלה אותה הוא רוכש (סקרלט 'סמנתה' ג'הונסון) פשוט מחשמלות. קשה לי למצוא דברים רעים על הסרט הזה, כי הוא מאוד קרוב למושלם. אל תגידו לי שהוא לא מדע בדיוני, כי העובדה שהוא באמת כזה היא אחד הגורמים לכך שהוא כ"כ טוב.
2. 'אינטליגנציה מלאכותית'. הכל כאן פשוט מושלם. הצילום, השחקנים (גם ג'וד לאו בתפקיד הזוי), המסרים, הרעיונות, הבימוי, התסריט. קשה לי למצוא מילים קצרות כדי לתאר סרט כ"כ אדיר. לכן, אני אצטט כאן את העט המרקד שסיכם כי "בעיני הוא ענק. יצירת מופת עם אוקיינוס של אהבה שמוגשת עם טונות של כישרון, בעשייה קולנועית פשוט מושלמת." נכון מאוד.
3. 'אקס מאכינה'. ככל שעובר הזמן, וככל שדיברנו והתווכחנו עוד על הסרט, רק התחדד לי יותר ויותר כמה הסרט הזה מבריק וחכם ולופת ומעולה. אחת מהפתעות השנים האחרונות.
4. 'דוני דארקו'. אין משהו שדפק לי את המוח בצורה כ"כ חזקה והעלים לי את כל הבעיות שהיו לי בסרט כמו דוני דארקו. למרות שגרסת הבמאי קצת הורסת, ואולי לא מדובר לחלוטין במדע בדיוני.
5. 'התחלה'. כי אתם יודעים.
סרטים המבוססים על נובלות גרפיות או קומיקס:
נעבור ישר לחמישייה:
1. 'הוגו'. מאוד שונה משאר הרשימה, אבל אני חושב שהספר עליו הוא מבוסס נחשב לרומן גרפי. 'הוגו' הוא אחד מסרטי האווירה שמהרגע הראשון פשוט שואב אותך לתוך עולמם של הדמויות, עולם שגם אם קוראים בו דברים רעים וקשים, קשה לך שלא לרצות להיות חלק ממנו ולא לעזוב אותו לעולם. הסרט משחק על קו התפר שבין ראליסטי לפנטסטי (בדיוק כמו הגישות הקולנועיות בהן הוא עוסק) בדרך בו הוא מעצב את הסרט ועורך בו את המוזיקה הקסומה של הווארד שור. בכל מקרה, סקורסזה עושה כאן כמה דברים מדהימים בכל הנוגע לתפאורה ועיצוב, צילום, תלת ממד ובקולנוע בכלל (רק המשחק די גרוע). 'הוגו' הוא אחד הסרטים שגרמו לי לאהוב קולנוע והוא גם אחד הסרטים שאני הכי אוהב בעולם.
2. 'עיר החטאים'. סרט שהוא פשוט קומיקס. מהעיצובים המגניבים שהיו בסרט, דרך דמויות מטורפות בעולם מטורף. כיף ומשוגע.
3. סקוט פילגרים נגד העולם. עוד סרט שהוא פשוט קומיקס. הסרט שפתח בפני את אדגר רייט שמכיל הופעה מדויקת של מייקל סרה הנהדר והרגעים שלו עם מרי אליזבת ווינסטד פשוט כובשים. חוץ מזה, מגניב בטירוף (מהשנייה הראשונה).
4. האביר האפל. קצת בנאלי, אבל כנראה סרט הקומיקס הקלאסי הכי טוב שנוצר.
5. קפטן אמריקה חייל החורף. הטוב בסרטי מארוול עד עכשיו. שילוב מעולה בין אקשן לקומדיה, סרט חכם בפני עצמו שפשוט עובד נהדר כמעט בכל אספקט.
סרטי הקומדיה הטובים ביותר:
קשה לשפוט קומדיות. יש מלא סוגים של קומדיה וקשה להחליט מה לשייך לקטגוריה. למשל, 'הלובסטר'. מבחינתי הוא לחלוטין קומדיה וצריך להיות בחמישייה, אבל מדובר בסרט כ"כ דיכאוני בסופו של דבר שאני באמת לא יודע אם להכניס אותו לקטגוריה הזאת או לא. לכן החלטתי להכניס רק קומדיות ברורות לחלוטין. וזה גם היה קשה.
כמעט נכנסו: ברוז', C.R.A.Z.Y, באה בקלות, הקומדיה האלוהית, רעם טרופי, שוטרים לוהטים, אחי איפה אתה.
1. 'אמילי'. מהקומדיות הרומנטיות היחידות שעבדו עלי לגמרי ואני פשוט אוהב אותו כ"כ בלי סיבה נראית לעין. אודרי טוטו, וואו.
2. 'הזאב מוול סטריט'. הקומדיה הכי מטורפת ופרועה שהייתה כאן בשנים האחרונות. ובשונה מכל השכנים, הטדים, והג'אמפ סטריטים. גם הסרט עצמו פשוט אדיר. וגם ההופעה עליה דיקפריו באמת היה צריך לקחת אוסקר.
3. 'יונה מתיישבת על ענף ומהרהרת בקיום'. אפרוריות, מכונות השמדה, מלחמה, גיבורים משעמיים למדי. לא בדיוק הדברים מהם עשויים קומדיות. אבל 39 הפרקים הממלאים את הסרט הזה עטופים בכ"כ הרבה ציניות מושחזת והופכים אותו לאחד הדברים מהם צחקתי הכי הרבה בזמן האחרון. ובלי קשר מדובר בסרט גאוני.
4. 'סוף העולם'. הסרט שהכי אהבתי מרייט. וזה אומר הכל.
5. ווס אנדרסון. קשה לי לבחור אחד מ 'משפחת טננבאום', 'ממלכת אור הירח' ו'מלון גרנד בודפשט'. שלושתם מעולים בקיצוניות ומאוד מצחיקים. אם הייתי חייב, וזה ממש לא בלב שלם, הייתי בוחר באחרון, כי מעבר לכל הדברים הנהדרים שיש בו מדובר בשיעור אדיר בקולנוע.
סרטי התיכון הטובים ביותר!
באסה ש'המירוץ לצמרת של מקס פישר' יצא שנתיים מוקדם מידי.
1. 'מורה מחליף', או בשמו האמיתי 'מנותק'. הסרט הטוב ביותר בקטגוריה וגם הקשה ביותר שלדעתי כל איש חינוך חייב לראות. הופעה ענקית של אדריאן ברודי בסרט שמעביר בצורה מדויקת ומכאיבה את היחס של כל אחד ואחת מאיתנו למורים (בין הורים, תלמידים, משפחה, מורים אחרים וכו'), למה העבודה הזאת כ"כ בלתי אפשרית ולמה הפתרון היחיד הוא להישאר מנותק.
2. 'אלפנט'. קל מאוד לשנוא את הסרט הבלתי רגיל של גאס ואן סאנט, שרובו פשוט מעקב אחרי כל מיני תלמידי תיכון בבית הספר שברקע מתחולל מסע רצח בלתי צפוי (ואולי צפוי לחלוטין). עוד סרט קשה מאוד, גם לצפייה וגם להכלה אבל באמת שאחרי שצפיתי בו הוא נשאר תמיד באיזה פינה קטנה בראש ומעורר מלא מחשבה.
3. 'כמה טוב להיות פרח קיר'. קאסט צעיר של כ"כ הרבה ילדים שעושים עבודה נהדרת ומרגשת. סרט שמצליח לשלב בתוכו גם טרגדיות ונפילות מצד אחד וגם רגעי שלווה ועונג מצד שני ועושה את זה בצורה באמת מדהימה. מאוד מדויק.
4. 'אנחנו הטובות ביותר!' אחת הלהקות המגניבות שראיתי בסרט מאוד מפתיע ונהדר. הילדות כאן מצליחות להעביר כ"כ הרבה בכל סצנה וגם הוא, מאוד מדויק.
5. 'כשהנערים שרים'. גם הוא וגם הסרט הקודם יכלו בקלות להיכנס בקטגוריית המיוזיקל. אבל שניהם עוסקים הרבה יותר בחינוך ובחיים בתיכון בו הסרט מתרחש ושניהם עושים את זה בצורה יוצאת מן הכלל.
הסרט המוזיקלי הטוב ביותר:
ללא הרחבות, כי אני מותש.
1. וויפלאש.
2. שיקאגו.
3. אהבה וחסד.
4. התו האחרון.
5. אין לי עוד אחד שעולה לי. אולי נשים גם כאן את כשהנערים שרים.
קולנוע ישראלי:
ללא הרחבות, כי אני מותש:
1. תיקון.
2. מי מפחד מהזאב הרע.
3. את לי לילה.
4. גט.
5. אפס ביחסי אנוש.
כן, התחלתי לעקוב באמת ולאהוב רק בחמש האחרונות. נשארו בחוץ: בית לחם, הגננת, חתונה מנייר.
אני לא אוהב סרטי אימה קלאסיים. אני מאוד אוהב סרטי מתח פסיכולוגים על גבול האימה כמו ברבור שחור, מלהולנד דרייב וכו', אך הם לא באמת נחשבים סרטי אימה. אולי היחידים מהשנים האחרונות שגם ראיתי וגם באמת אהבתי היו 'מי מפחד מהזאב הרע', (שגם ככה כבר הוזכר כאן בקטגוריית הישראלים), והקולות. אין לי באמת רשימה, ולכן אני נאלץ שלא להשתתף במקצה זה.
בונוס.
הזוכה הגדול בכל הקטגוריות. טריאתלון, קרב רב, שחיה 400 מטר מעורב או משהו.
יש סרט אחד, שהסתובב אצלי כמעט בכל הקטגוריות. אבל מה לעשות, הוא כנראה לא משתייך לאף אחת מהן, למרות שיש בו רגעים מכולן. זה גם אחד הסרטים הכי טובים שראיתי ב16 השנים האחרונות, הכי מוזרים, הזויים, לא ברורים, יפים ומיוחדים.
'מנועים קדושים'.
יש בו סצנה מסצנת מדע בדיוני לא ברורה ומסנוורת עיניים, יש בו צסנת 'אימה' על מפלצת שנושכת אצבעות, יש בו סצנה על ילדה בתיכון שאבא שלה משגע אותה, יש פה סצנה מצחיקה המתארת אישה זקנה מקבצת נדבות ויש פה סצנה מוזיקלית עם אקורדיון פשוט מדהימה. ובכולם, איש אחד, שחקן אדיר, שהעבודה הבלתי אפשרית שלו מצריכה אותו לעבור בין כולם ביום אחד ארוך ומשוגע.
אני לא מתיימר להגיד שהבנתי משהו ואני בכלל לא נכנס לזה, אבל וואו, זה פאקינג סרט אדיר.
(למען האמת גם 'ענן אטלס' יכול היה להיכנס לכמה קטגוריות, אם כי לא כמו מנועים קדושים. וגם הוא אחד מהסרטים האוהבים עלי מהשנים האחרונות)
זהו. בטוח שכחתי סרטים מסוימים, אבל זה מה שיצא.
וזה היה ארוך וקשה אך גם מאוד, מאוד מהנה.
שאפו למארגנים!
ואחרי כל זה
מסתבר שלא קראתי את ההוראות נכון ולא הבחנתי שיש מקצים ארוכים. אז הבחירות שלי היו רק לסרטים משנת 2000 והלאה. וזה מבאס כי זה היה מתיש לבחור מהשנים האלה.
בכל מקרה, שינויים זריזים ורק במיוזיקל כי אין לי כוח:
מיוזקל:
1. אמדאוס. מהאהובים עלי בכל הזמנים.
2. וויפלאש.
3. שיר אשיר בגשם.
4. שיקאגו.
5. מרי פופינס.
יותר משאני אוהב סקרים מהסוג הזה אני אוהב תגובות כאלה!
כל תגובה כזאת גם מראה לי עד כמה גדולים החורים שיש לי בהשכלה וגם עושה לי חשק לעזוב את מה שאני עושה ולהתחיל מראתון סרטים.
וחבל לי שאין יותר כתבות באתר שמעודדות תגובות מהסוג הזה (יש את פרסי דג הזהב שבתגובות שלהן אנשים מסכמים את השנה החולפת באופן דומה אבל זה קורה רק פעם בשנה).
קשה, קשה...
דיסקליימר – יש לי בעיה עם דירוגים. כלומר, להתחייב אליהם. אני יכול לשבת עכשיו על ימד"ב ושאר דפים במשך יום שלם ולבחור עם פינצטה סרטים לרשום פה, ויום למחרת פתאום להגיד "אוי, איך שכחתי את…" או "רגע, בעצם…". יכול להיות שהדירוגים שאני רושם עכשיו הם לא אותם דירוגים שהייתי רושם לפני שבוע או שארשום עוד שבוע. לא שהשינויים יהיו דרסטיים, מקסימום להחליף סרט פה סרט שם, אבל עדיין. אחרי שהבהרנו את זה, בואו נתחיל.
אה, הערה לפני זה – לא בדיוק הבנתי איפה הסרטים של אדגר רייט יכולים להכנס, כי אף אחד מהם הוא לא נטו "קומדיה" או נטו "אקשן", יש קומדיית אימה או קומדיית אקשן או קומדיית מד"ב. בכל מקרה, פשוט תניחו שהסרטים שלו נמצאים הכי גבוה ברשימה מכל בחינה, וכל סרט שאציין פה מגיע אחריהם.
קומדיה
זולנדר – בן סטילר כבר לא מצחיק כמו שהיה פעם, ומבחינתי הסרט הזה הוא סטילר בשיא הקומי שלו (למרות שבהחלט אהבתי גם את "כייבל גאי" ו"רעם טרופי"). סרט שלוקח את עולם הדוגמנות ומפרק אותו לחתיכות. יש כאן שחקנים נהדרים, סצינות קורעות מצחוק ושורות שמצטטים עד היום.
והרי החדשות
החדר – למרות שהיוצר שלו אולי לא התכוון לזה, הסרט הזה הוא בהחלט קומדיה, קומדיה של טעויות. אי אפשר להסביר את קיומו של הסרט הזה, או את האיש שאחראי לו. מה שאפשר לעשות זה לצחוק מהשחקנים הנוראיים, הסצינות הלא ברורות, הדיאלוגים המגוחכים ואיכות ההפקה הזולה. מצפה בכליון עיניים לסרט של ג'יימס פרנקו שמבוסס על עשיית הסרט הזה.
טים אמריקה – כל אחד יכול לעשות סרט על קבוצת סוכנים אמריקאית שנלחמת בטרוריסטים. אבל לעשות את זה בלייב-אקשן זה כל-כך מיינסטרים. עם בובות זה סיפור אחר לגמרי. סרט שלא עושה חשבון לאף אחד ויש בו הרבה רגעים שבהחלט יגמרו להשפרצת קולה למרחק, כולל את מה שכנראה סצינת הסקס הקולנועית הכי מצחיקה שראיתי (כן, אפילו יותר מ"נערות שעשועים". עכשיו כשאני חושב על זה, יש סיכוי לא רע שהבמאי של זה וטומי וויסו למדו שיעורי אנטומיה באותו המקום).
שכנים – חוץ מלהיות סרט נפלא על הפחד מהתבגרות – או אל העולם הגדול או אל חיי המשפחה – זה פשוט סרט קורע מצחוק, וכזה שחשף בפני כישורים של זאק אפרון שלא חשבתי שיש לו.
אימה
אזכורי כבוד: ג'יפרס קריפרס, המסור, 28 ימים אחרי, השער.
יעד סופי – יותר קומדיה שחורה מאימה. אחד הפרנצ'ייזים האהובים עלי בכל הזמנים. לראות חבורות של צעירים מתים בכל מיני דרכים משונות זה פשוט כיף. כמו כן, הסרט החמישי עדיין נחשב אצלי בתור אחד הסרטים הבודדים שבאמת עשו שימוש טוב בתלת-מימד.
בקתת הפחד – בגלל הדקונסטרוציה וה"הסברים" לכל מיני דברים שמתרחשים בסרטי אימה. לעזאזל, מגיע לו להיות פה רק על סצינת המעליות.
באבאדוק – בתקופה שבה "סרט אימה" הפך שווה ערך ל"סרט עם הרבה ג'אמפ-סקיירס", טוב לדעת שעדיין יש אנשים שיודעים שאימה אמיתית מבוססת על אווירה ולא על "בו! הבהלנו אתכם!"
זה עוקב – כנ"ל. כמו כן, יש לו צילום ופסקול נהדרים ואת האחד הסופים של סרטים הכי מעולים ומרגיזים בו-זמנית שראיתי.
הנערות האחרונות – לא אימה נטו, אבל מכתב אהבה מקסים, מצחיק ולעתים מרגש לז'אנר סרטי הסלאשר. *הולך להקשיב שוב ל Betty Davis Eye*.
סרטי תיכון
קטע מהסרטים (Not Another Teen Movie) – אחד מסרטי הפרודיה הכי טובים אי פעם, שצוחק באופן מושלם גם על הסרט העיקרי שהוא צוחק עליו וגם על סרטי תיכון בכללי. כריס אוונס בהופעה הקומית הכי טובה שלו.
ילדות רעות – לא נראה לי שצריך להסביר. פריטי מאץ' סרט קאלט.
רחוב ג'אמפ 21 – יכול להתאים בקטגוריית הקומדיה באותה מידה. סרט שמשחק קצת עם הסטריאוטיפים וקלישאות של סרטי תיכון ותוך כדי מצחיק בלי הפסקה, לעתים עד דמעות.
ריתוק (Detention) – למרות שהוא גם סרט רומנטי-מד"ב-מסע בזמן -אימה- פנטזיה-החלפת-גוף, הוא קודם כל סרט תיכון. ויש בו את אחת מסצינות המונטאז' האהובות עלי. מעט מדי אנשים מכירים את הסרט הזה, וזה פשוט לא בסדר.
אני וארל וזאת שעומדת למות – סרט תיכון בלי כל הסטריאוטיפים הרגילים והכל. פשוט על שני נערים שאוהבים סרטים ועל נערה שעומדת למות. וגם פה הצילום ממש מעולה.
מדע בדיוני
שמש נצחית בראש צלול
דו"ח מיוחד
כרוניקה בזמן אמת
קצה המחר
לופר
את השאר אשלים בקרוב כי צריך להתעמק קצת יותר.
לא היה לינק לסקר גוגל איפשהוא??
אני בטוחה שראיתי אחד כזה לפני כמה ימים, יכול להיות שזה בשרשור אחר, אולי באמת אפשר לעשות איזשהוא דף מרוכז לזה.
בכל מקרה, כמו שהכובען אמר, רשימות זה דבר מאוד דינאמי, אבל עדיין אני צריכה לנבור בזכרון ובIMDB כדי לענות, אז זה יקרה יותר מאוחר היום והתגובה הזאת זה בעיקר תזכורת עצמית :)
המשך יבוא
חפשי למעלה "סקר ממשי"
(ל"ת)
Too Mainstream
שמתי לב שהרבה מהבחירות כאן חוזרות על עצמן, כולנו כבר יודעים ש"האביר האפל" הוא אחד מסרטי הקומיקס מהטובים שנעשו ואנחנו לא צריכים תזכורת לכמה משובח "מי מפחד מהזאב", לכן החלטתי לבחור בסרטים שכנראה שלא ראיתם.
אימה – ג'ון מת בסוף, נופל יותר טוב לקטגוריה "ביזאר" אבל גם "אימה" מחמיא לו, בכל מקרה הסרט הכי לא שגרתי שתראו, בקטע טוב.
קומדיה – אחי אני אוהב אותך, מחבורת ג'אד אפטאו, האהוב עליי ביותר. ראוי לציין גם את ברונו, אם מאסתם בסרטיו החדשים של סשה ברון כהן.
מדע בדיוני – פול, לא הייתי קורא לו יצירת מופת אבל הוא כן out of this world, סורי.
ישראלי – היורד למעלה, סרט לא אופייני בנוף הישראלי, עשוי מעולה.
מחזות זמר – האמת שלא ראיתי אף סרט שמכיל קטעי שירה חוץ מ"החבובות, אז יאללה, נלך עם החבובות.
קומיקס – סופר, שמתי לב שרוב הסרטים פה די ביזאריים..
תיכון – סיפור מצחיק, הסרט אמנם כשל קופתית, אבל יש בו משהו מיוחד שלא רואים בסרטים אחרים, כמו כן ההופעה הכי טובה של זאק גליפיניאקיס על המסך, וזה אומר משהו.
סופר מבוסס על קומיקס?
או רק מושפע ממנו?
הייתי בטוח שהוא לא מבוסס, אחרת הייתי בוחר בו.
האמת שגם אני לא בטוח
אבל אני חושב שהחוקים טיפה רופפים במקרה הזה.
יפ. שיהיה.
(ל"ת)
רופפים, אבל לא עד כדי כך
"סרט מבוסס על קומיקס" צריך להיות מבוסס על קומיקס.
סופר, במקרה הזה, לא.
אז אני מתנצל מראש
קיבלתי את הרושם שכך לאחר שכמה בחרו פה ב"וויפלאש" במחזות זמר וב"חדר" בקומדיה.
זה כי הגדרנו את הקטגוריה כ"סרטים מוזיקליים"
ולא כ"מחזות זמר". אז זה כולל גם את וויפלאש.
וזה לא "חדר" (הזה משנה שעברה) אלא "החדר" (מ2003) שהוא סרט קאלט בזכות היותו סופר גרוע ולכן יכול לזרום אל הקומדיה.
אה, פאשלה.
כמה וכמה סנטים
קודם כל: איזה כיף! אני אוהב לקבל הזדמנויות לזיין את השכל על סרטים שאני אוהב. מקווה שייצא קוהרנטי. אז בואו נתחיל עם שני הז'אנרים הכי כיפיים:
תיכון –
1. מועדון ארוחת הבוקר
2. שמתי ברז למורה – שני סרטי התיכון הדפניטיביים של מאסטר הז'אנר, הג'ון קרפנטר-ווס קרייבן-אלפרד היצ'קוק של סרטי התיכון, ג'ון יוז. הראשון – מופת של כתיבה ובימוי שחקנים. ככל הנראה סרט ה-One location האהוב עלי. מרגש, מעורר הזדהות ומצחיק, עם סצנת על אחת שהבנאדם ככל הנראה קיבל מקום מיוחד בגן עדן של קולנוענים רק בגלל – חמישה נערים ונערות יושבים במעגל ומדברים, ככה זה מרגיש לפחות, על הכול – מוניטין, הורים, סקס, אהבה, התבגרות. סצנה שמכילה בתוכה מונולוג אחד יפהפה (אמיליו אסטבז, שהתחיל ונגמר בסרט הזה, על אבא שלו – לא מרטין שין, אלא זה מהסרט) ו-וואן ליינר אחד שעושה לי לבכות כל פעם: When you grow up your heart dies. אין הרבה שורות יותר חותכות מזה.
והשני – פחות או יותר אותו דבר, גם. ילד אחד, שהוא כל מה שהיינו רוצים שנהיה כשהיינו בתיכון, מחליט להבריז מבית הספר האיום שלו ופשוט לעשות כיף טהור, פשוט ואסור, ולקחת איתו את הילדה שהוא אוהב ואת החבר הכי טוב שלו. אחד הסרטים הכי מהנים בעולם, והופעת מחץ של מתיו ברודריק ואלן ראק. סצנת המוזיאון וסצנת ה"Twist and shout" הן מהאהובות עלי.
3. ילדות רעות – טינה פיי הפכה אותי, בעזרת קיידי, גברת נורברי, דמיאן, ג'ניס, רג'ינה וגרטשן למי שאני היום. סרט נקי מאוד, שקצת טינופת הייתה הופכת אותו ליותר מהנה, ובטח שיותר אמין, אבל גם להרבה פחות יעיל ברמה הפדגוגית (שקיימת לחלוטין, אומר לכם בנאדם שרגע השיא של השנת שירות שלו היה להראות את זה לחניכיו בני ה-12). דיאלוגים מושלמים שאני יודע את כולם בעל פה (תשאלו את כל מי שהיה במועדון השפאגט בערב ההקרנה הפעילה שלו – צעקתי בערך כל שורה שלישית למסך בהנאה צרופה). סרט מרושע ומבריק על פוליטיקות תיכון ועל ילדות בנות 16. המועמדות של רייצ'ל מקאדמס לאוסקר על "Spotlight" היא לחלוטין פיצוי של האקדמיה על זה שהיא לא קיבלה מועמדות על עבודת העל שלה בסרט הזה, כי רג'ינה ג'ורג' היא כנראה אחד הנבלים האהובים עלי בעולם, כולל חניבעל, הג'וקר או מירנדה פריסטלי.
4. באה בקלות – אם ילדות רעות היה סרט שהפך אותי למי שאני, אז באה בקלות לקח את מי שאני ואמר לו "זה ממש בסדר!!!". ובאותה נשימה גם אמר "מה הקטע שלך יא מוזר". בכיתה ט', כשהסרט הזה יצא וטלטל את עולמי, הייתי בהמה רכלנית שחיה על ליחשושי מסדרון וחצאי אמיתות בנוגע למי נגע למי במה. אוליב מבחינתי הייתה סוג של בבואה מעוותת למה שהייתי, ובגלל זה היא עד היום אחת הבריות הקולנועיות האהובות עלי. גם סרט שקצת פחות PG13 היה יכול להועיל לו (למרות שקראתי כמה עמודים מהטיוטה מדורגת ה-R שלו וההבדלים, מלבד כמה "פאק"ים, לא מרימים לו יותר מדי), אבל עדיין אחד האהובים עלי. בעיני, אמה סטון לא רק גילתה הבטחה בסרט הזה, אלא גם קיימה אותה, ומאז היא אחת מהשחקניות האהובות עלי. אחת מתצוגות המשחק המושלמות ביותר של העשור הנוכחי, קל. (וגם ליסה קודרו, סטנלי טוצ'י ופטרישה קלארקסון נפלאים שם)
5. כמה טוב להיות פרח קיר – אין הרבה סרטים שריגשו אותי כמו "פרח קיר". סרט שנתן לי צורך להרים טלפון לכל מי שחשוב לי בעולם ולומר לו שאני אוהב אותו. ועזרא מילר בהופעה הכי אנדרייטד של השנים האחרונות.
(נדחק על ידי "פרח קיר" ברגע האחרון – קלולס. איקוני ומהמם. לפני שבועיים ראיתי אותו שוב,ושמתי לב איך כל סצנה אני אומר לחבר שלי, שבתעוזתו כי רבה אמר שהסרט הזה ממש מזכיר לו קליפ של איגי אזלייה ולא להפך, "אוי, איך אני אוהב את השורה הזאת", "וואי, זאת סצנה מעולה", "אין, אני פשוט מת על הסרט הזה". בכל שיעור נהיגה שבו חלפתי ביעף על פני תמרור עצור הרגשתי את הצורך לומר למורה שלי "I totally paused")
מוזיקלי –
1. קברט – האמת שהגרסה הבימתית היא הגרסה הכי חזקה של הסיפור הזה, וכשזה נוגע לסרטי בוב פוסי אני הרבה יותר מעדיף את "לני", אבל אני לא יכול לכתוב על חמישיית סרטי מוזיקה ולא לכלול את הסרט עם הנאמבר המוזיקלי האהוב עלי – "Maybe This Time". אין עוד אנשים שיודעים לשיר ולשחק טוב כמו לייזה מינלי. וגם ג'ואל גריי אליל.
2. כמעט מפורסמים – אחד הסרטים הכי יפים שראיתי. מכיל את מה שהיא כנראה השורה הכי יפה שנכתבה לסרט בעיני ("One day you'll be cool"), ואת ההפסד הכי לא לגיטימי בתולדות האוסקרים: קייט האדסון גדולה מהחיים בסרט הזה. פשוט וכך.
3. מולין רוז' – כי לא חוויתי עוד הרבה חוויות קולנועיות כאלה. ומה שיפה זה שהסרט דווקא בשיאים שלו כשהוא פחות מקושקש וצבעוני והיפראקטיבי – במחרוזת שירי האהבה של כריסטיאן לסאטין זה מרגיש יותר טבעי מהמון דיאלוגים מדוברים בסרטים אחרים. לא עשו עד עכשיו סרט כזה, לפחות לא בכזאת הצלחה.
4. שיקגו – הסרט שאני הכי אוהב בעולם. לא הטוב ביותר שראיתי, אבל אין סרט שאני יותר אוהב. יום אחד אני באמת ארחיב על זה, אבל אסתפק בלומר שכשגיגלתי "שיקגו", לפני כמעט 13 שנה, במטרה לראות את המחזמר הזה שאמא לא מרשה לי לראות, הגעתי לאתר בשם עין הדג, שלימד אותי לאהוב קולנוע. (לאהוב את קת'רין זיטה ג'ונס למדתי בעצמי. שימו לב איך ב"All that jazz" העפעפיים שלה זזים על הביט. אחת הדיוות הקולנועיות המוצלחות ביותר אי פעם)
5. היירספריי – כי העולם צריך עוד סרטים כאלה. חד וחלק.
מדע בדיוני –
1. אווטאר
2. AI – אני באמת לא יכול לראות אנשים מדרגים את הפייבוריטים שלהם אצל ספילברג ומשמיטים אותו לטובת סרטים כמו "טוראי ריאן" (אחלה ריאן, כן? פשוט אני מעדיף את מריל סטריפ כפיה טובה מאשר מעיים שפוכים על עדשת המצלמה). יצירת המופת הזאת טובה בדיוק כמו "רשימת שינדלר" או "ET". אחד הסרטים הכי טובים בעולם.
3. הילדים של מחר
4. וול-E – כנראה סרט האנימציה האהוב עלי.
5. היא
אימה –
1. באבאדוק – ולו רק בגלל אסי![!לב!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_heart.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_heart.gif" alt="" width="" height="" />)
.
2. מי מפחד מהזאב הרע – ולו רק בגלל צחי. אבל גם גיורא ביח ופרנק אילפמן תרמו את שלהם.
3. בקתת הפחד – ולו רק בגלל ג'סי וויליאמס. לא, סליחה, זה "האנטומיה של גריי". וטקס פרסי ה-BET לשנת 2016. לא, בקתת הפחד זה סרט שכולו ג'וס, חודש לפני שהוא נהיה מר מארוול, ואחד מהדוגמאות האהובות עלי בעולם לארס-פואטיקה. סרט השנה שלי משנת 2012, בתיקו עם "חיות הדרום הפראי".
4. קחי אותי לגיהנום – אלוהים, זה היה כיפי. אני רוצה עוד סרטים שייגמרו ככה.
5. נעלמת – טוב, אני די גרוע עם סרטי אימה. מבחינתי סצנת ה"אלוהים ישמור ברני סטינסון מה הם עושים לך" מספיקה כדי לשים אותו בקטגוריה. מקווה שזה תופס. אם לא, אני ממש בסדר עם זה. הסרט הכי טוב של 2014, ובתכלס, האהוב עלי של פינצ'ר מאז פייט קלאב (איימי נגעה לליבי הרבה יותר ממארק).
ישראלי –
1. גבעת חלפון אינה עונה – אני בסופו של דבר הבן של אבא שלי, תכלס.
2. כנפיים שבורות – לא מספיק הבן שלו, כי הוא לא סובל את אורלי זילברשץ. בעיני היא נהדרת בסרט היפהפה הזה. וגם מאיה מרון.
3. מסעות ג'יימס בארץ הקודש
4. ואלס עם באשיר
5. אור – דאנה ורונית בסרט אחד והלב שלי נשבר נשבר נשבר. תסריט ומשחק נפלאים שמחפים על בחירה אסתטית די מבאסת. אני מניח שבסופו של דבר אני מעדיף את "מי מפחד מהזאב הרע" או את "סלאח שבאתי", אבל הסרט הזה הוא פחות או יותר הסיבה שיצאתי לשנת שירות. ואלוהים ישמור אותך דאנה פאקינג איבגי, אם המלהקים של וורנר רצו ישראלית לתפקיד וונדר וומן הם היו צריכים לקחת אותך (עזבו שנייה להיות בת זונה מדרום תל אביב, הבחורה ביצעה מין אוראלי עם רועי כפרי בעזרת האמפייר סטייט בילדינג. חולה על גל גדות אבל דאנה לוקחת, וזה אפילו בלי לדבר על אפס ביחסי אנוש, שהוא, דרך אגב, אחד הסרטים הכי מושלמים שנעשו בישראל. אבל אני אוהב את פולמן יותר מדי בשביל להעיף אותה לטובת השבוזות משיזפון).
קומיקס –
1. סקוט פילגרים נגד העולם![!לב!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_heart.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_heart.gif" alt="" width="" height="" />)
2. האביר האפל – לא הדבר הכי טוב שאי פעם קרה לאומנות השביעית מאז שז'ורז' מלייס נחת על הירח, אבל בז'אנר שלו הוא אחד הטובים, ללא ספק.
3. קיק אס תודה לך, קלואי גרייס מורץ, על היותך את. וגם אתה הפתעת לטובה, ניק
4. עיר החטאים
5. העולם שבפנים
(ממש גאה בכם אם הגעתם עד לכאן)
קומדיה –
1. ממזרים חסרי כבוד – כי מדובר בסרט הכי טוב שנעשה בערך מאז תחילת העשור שעבר, והוא ממש ממש מצחיק. תכלס זה הסרט הכי טוב של טרנטינו, גם אם את "להרוג את ביל" הראשון אני אוהב יותר.
2. שכנים
3. ילדות רעות – כי לא נאמר שאסור כפל מבצעים, וכי הפאה של ג'ניס איאן עשויה משיערות החזה של אמא שלך. ואני יכול להכניס את כל האגרוף שלי לפה. ואנחנו כאילו לגמרי חייבים לדקור את יוליוס קיסר.
4. באה בקלות – אמ… כנ"ל?
5. אפס ביחסי אנוש – לא תקבלו אותו בדומסטי, קחו אותו בבינלאומי. זה היה אחד הסרטים הכי מצחיקים שראיתי עד שהתגייסתי, ואז גיליתי שרמה היא לא הגזמה גרוטסקית של כלום, היא כל קצין שאי פעם חי :(
אוקיי, חייב לומר – אני אולי לא עד הסוף במחנה ה"טלוויזיה של שנות ה-2000 מנצחת את הקולנוע", אבל ככל שזה נוגע לקומדיות זה לגמרי נכון. מה שטינה פיי עשתה בטלוויזיה בשנים האחרונות לוקח את הרוב המוחלט של הקומדיות הקולנועיות של העשור האחרון, ולא ראיתי הופעה קולנועית קומית שמדגדגת את מה שג'וליה לואיס דרייפוס עושה ב"ויפ". אני בהחלט חושב שקומדיה היא מדיום הרבה יותר תובעני מדרמה, אבל הקומדיות הקולנועיות של המאה ה-21 לא מספקות את הסחורה שאני מקבל בטלוויזיה.
לגבי קומדיות טלוויזיה/קולנוע
אני חושב שאם מדברים על הכמה שנים האחרונות (כלומר, נניח מאז 2010) אני מסכים איתך הרבה יותר מאשר "מאז שנות ה2000" – אישית אני מאשים את אסכולת אפאטו שמאמינה באילתורים וסיטואציות מעל דיאלוגים ודמויות, שחושבת שמספיק לשים אנשים מצחיקים בסרט ואז יוצאת קומדיה בסוף התהליך. למרות שהיא הייתה קיימת מתחילת שנות האלפיים, החל משנות ה10' מדובר על השתלטות כמעט מוחלטת שפרט לכמה נקודות אור של קומדיות טהורות ( מה שאנחנו עושים בצללים, סוף העולם והצמד מילר/לורד) נדהה ברובו המוחלט. כלומר, ממש עוד ב2010 מדובר על שנה שהביאה את ארבעה אריות, באה בקלות וסקוט פילגרים שמתעלות על ויפ, עם אהבתי הרבה לארמנדו וצוות הסדרה.
אגב, זה לא במקרה – הגלובליזציה של השוק והמחשבה על סין גרמה לפגיעה לקומדיות כי קומדיה זה עניין גיאוגרפי (משומה) והאולפנים רוצים לעשות יותר כסף מאשר פחות כסף, וקומדיה לאמריקאים זה לא קומדיה שתצליח בסין לכאורה. כבר עכשיו מדברים על כך שמכסחות השדים לא יזכו להמשך כי הן לא הצליחו להחזיר את הכסף.
בדיעבד היו כמה קומדיות מהנוטיז שהייתי יכול להכניס לרשימה במקום סתם להבהיר לכולם כמה אני אוהב את טינה פיי ואמה סטון,
(בראשן "קיס קיס בנג בנג", בזמנו אחד הסרטים האהובים עלי בעולם, נכון לעכשיו סרט שאני צריך לראות שוב סתם כי הוא תכלס די ענק). אני לא אתחיל להשוות בין אדגר רייט לארמנדו יאנוצ'י או משפחה בהפרעה כי בפועל, המדיומים שונים הרבה יותר מדי מכדי שזה יתפתח לדיון פורה כלשהו. שים לב, דרך אגב, שהתייחסתי ספציפית להופעה של ג'וליה לואיס דרייפוס – אם יש משהו שאני באמת לא ראיתי, בעצם, מאז אמה סטון ב"באה בקלות", זו הופעה קומית קולנועית חזקה באמת. גם בעונה האחרונה של "ויפ", שהייתה בעיני חלשה יותר מהארבע שקדמו לה, מה שג'וליה לואיס דרייפוס עשתה היה פשוט עוצר נשימה, לא משנה הז'אנר.
עוד קומדיה שבדיעבד הייתי צריך להכניס לחמישייה הייתה "עד החתונה זה יעבור" של אמילי בלאנט וג'ייסון סגל – אפרופו סרטי אפטאו ושות', זה סרט שכל כך אהבתי שפשוט לא ראיתי מאז מפאת הפחד שכל צפייה רק תגמד את חווית הצפייה הראשונה שלי בו. יותר מזה – בקושי דיברתי על הסרט, במיוחד לא כאן, ולו רק כדי לא להעצים בעיני עצמי את כמה שאני חושב שהוא סרט גדול, וכך אוכל לזכור אותו יותר טוב. ארוך מאוד, משוחק ברמות של אלוהים ישמור (ג'ייסון סגל, ובמיוחד אמילי בלאנט, בעולם יותר טוב, היו מועמדים מובילים לאוסקר באותה שנה) ושופך מצחוק.
אתה אומר להשוות בין רייט ליאנוצ'י
כאילו יאנוצ'י לא נתן לנו את "In The Loop" הנהדר (ב2009)
עזרה למתקשים (רשימות של אתרים אחרים)
לקראת שבת, ולקוראים שרוצים לראות אולי המלצות של אתרים ואנשים אחרים – להלן רשימה לכל אחת מהמקצים שאולי תעזור לכם, תזכיר לכם או סתם תעניין אתכם:
מטאקריטיק פרסמו רשימה (אי שם ב2010) לגבי סרטים מבוססים על קומיקס. הרשימה, כמובן, מחסירה את ההישגים של ששת השנים האחרונות אך עדיין ראויה לעיון ובעיקר מזכירה את ההיעלמות המוחלטת עד כה של סרטי אנימה מבוססת מנגה ברשימות
בינתיים, שנייה לפני הבום הגדול של 2014, nrg פירסמו את רשימת הסרטים הישראלים הטובים ביותר שקובצה לה יחדיו תחת לא מעט מבקרים. מקומות ראשונים: אוונטי פופולו, ואלס עם באשיר, השוטר אזולאי, החיים על פי אגפא וסאלח שבתי.
לגבי סרטי המוזיקה נתקלתי בבעיה למצוא רשימה אחת, אז הנה שתיים:
NME מזכירים 50 סרטי "מוזיקה"
והגארדיאן מציג מבחינתו את עשרת מחזות הזמר הטובים ביותר (בלי אף נציגות למחזות זמר לשנות האלפיים. מה-שלא-יהיה.)
בנוגע לסרטי תיכון – EW פירסמו רשימה מעניינת אבל EW קצת אתר בעייתי, למזלנו באתר "אתגרי רשימות" שמו בצורה נוחה את רשימת 50 סרטי התיכון הטובים ביותר שלהם.
ולמקצים הקצרים יותר, אינדיוייר עוברים על סרטי המד"ב הטובים של האלף האחרון, בעוד שמועדון הAV עובר על הקומדיות וסריטה עוברים על סרטי האימה.
ושיהיה לכולנו סוף שבוע רגוע וללא סלנמונלה.
אינדיוויר, גרוויטי זה לא סרט מד"ב למען השם!
(ל"ת)
כן, וגם באטל רויאל לא כל כך.
(ל"ת)
מה ההגדרה שלך למדע בדיוני?
(ל"ת)
ההגדרה הרווחת היא:
סיפור המתרחש בעולם הכולל אלמנטים בדיוניים, העשויים להתממש בעתיד בהתחשב בהתקדמות המדע והטכנולוגיה.
זאת בניגוד לפנטזיה, שהיא סיפור המתחרש בעולם שבו פועלים כוחות מיסטיים וכוללים אלמנטים שלא יכלו או יוכלו להתקיים לעולם.
יש המון בלבול בין השניים, בעיקר סרטי פנטזיה המוגדרים בטעות כמד"ב (הדוגמא הטובה ביותר היא סטאר וורז, הכולל אבירים שיכולים להשתמש שכוחות מיסטיים כדי לקרוא מחשבות, טלקנסיס וכו').
המקרה של גרוויטי הוא אף יותר שגוי – כי מדובר בסרט שאין בו שום אלמנט שלא קיים בעולם שלנו כיום, זה סרט עדכני שמתרחש בעולם שלנו לכל דבר ועניין.
אני
הנה הם, בשום סדר מיוחד
אימה משנת 2000:
1. לילה טוב אמא
2. הדיבוק (פולין 2015)
3. המארח (2006, קוריאה)
4. ברבור שחור
זהו אני לא רואה הרבה סרטי אימה
אות של כבוד לסרטי "אמאלה אני מפחד לראות את זה" (ואין לי איפה): קדושות מעונות, אודישן, בית היתומים, משהו עוקב אחרי, A Girl Walks Home Alone at Night
קומדיה משנת 2000:
א. יונה יושבת על ענף ומהרהרת בקיום
ב. מידות רעות
ג. יחי הקיסר
ד. משפחת טננבאום
ה. פרנסס הא
אות של כבוד להגדרה ליברלית של קומדיה: מוכה אהבה, כוח עליון, הלובסטר, שמונת השנואים, היורד למעלה
מד"ב משנת 2000:
a. הילדים של מחר
b. לופר
c. מקס הזועם: נו זה החדש
d. מתחת לעור
e. כוכב הקופים: השחר (זה האחרון, לא עם ג׳יימס פרנקו)
אות של כבוד בקטגורית "מדע בדיוני עם דגש על בדיוני": שמש נצחית וגו', מלנכוליה, רכבת הקרח
ישראלי:
(i) גט
(ii) ואלס עם בשיר
(iii) סאלח שבתי
(iv) הלהקה
(v) היורד למעלה
אות של כבוד בקטגורית "כן אבל לא אבל כן אבל לא": הגננת, תיקון, העולם לפי אגפא
מוזיקלי:
1. סיפור הפרוורים (ברצינות אף אחד לא אמר את זה בקול רם עד עכשיו?)
10. בתוך לואין דייויס
11.כל הג׳אז הזה
100. ספיינל טאפ
101. שלושת הצבעים: כחול (בחיי)
אות של כבוד בקטגורית "עשיתי 5 יח"ל מוזיקה ומנוי לסינמטק וזה מה שיצא": וויפלאש, הלהקה, הדוויג והשארית העצבנית, אהבה וחסד, אני לא שם, מולאן, רוקדת בחשיכה, שיר אשיר בגשם, וכולם להחזיק אצבעות ל"לה־לה לנד"
תיכון (אפרג'יטו מטרילוגית אפו נחשב?):
– מרד נעורים
– מלכות הכיתה
– בחירות או לא להיות
– בחזרה לעתיד
– (טוב, נו) דוני דארקו
אות של כבוד לסרטים שלא ראיתי (בזמן האחרון) כי מי רוצה להיזכר בתיכון?: מועדון ארוחת הבוקר, בריק, הצגת הקולנוע האחרונה, טריפ נעורים
קומיקס:
I אמריקן ספלנדור
II עיר החטאים
III שבעה צעדים (אולדבוי, 2003)
(זהו, בחיי שלא הצלחתי (או רציתי) לחשוב על עוד סרטי קומיקס (שגם ראיתי) שראויים במבחינתי לתואר "הכי")
אוי שכחתי את "כוח עליון" ואת "בראבו" (הרומני) ב"אות של כבוד להגדרה ליברלית של קומדיה"
עונה
השפרצת קולה על המקלדת צורנית– 'רחוב ג'אמפ 21', 'מת על המתים', 'בוראט', 'מלון גרנד בודפסט' ו'אפס ביחסי אנוש'.
צרחת האימה החזקה ביותר בקרב עשר– לא ממש רואה סרטי אימה, אבל מאוד אהבתי את 'מישהו עוקב אחרי' ואת 'הבקתה ביערות'.
גזיזת כבשים חשמליות חולמות תחרותית– 'אקס מאכינה', 'מקס הזועם: כביש הזעם' (מניח שבאיזשהו מקום הוא נחשב מד"ב), 'שומרי הגלקסיה', 'כוח משיכה' (שיהיה) ו'דוני דארקו'.
קביעה שהשופט אנטישמי ל100 מטר– 'אפס ביחסי אנוש', 'כלבת', 'מי מפחד מהזאב הרע', 'סיפור על אהבה וחושך' ו'ואלס עם באשיר'.
פריצה ספונטנית ומסונכרנת לריקוד מעורב נשים– 'מולן רוג', 'צלילי המוזיקה', 'מרי פופינס', 'שיר אשיר בגשם' ו'הקוסם מארץ עוץ'.
הביסוס הטוב ביותר על נובלות גרפיות בסגנון יווני ורומי– 'היסטוריה של אלימות', 'האביר האפל', 'שומרי הגלקסיה', 'קפטן אמריקה: חייל החורף', 'סקוט פילגרים נגד העולם'.
התחזות אנשים בני 31 כילדים בני 16 במסלול עקלתון– 'מועדון ארוחת הבוקר', Easy A, 'המירוץ לצמרת של מקס פישר', 'ברייק' ו'רחוב ג'אמפ 21'.
מפתיע אותי שאף אחד פה עוד לא הזכיר את "הערת שוליים"
בעיני מתחרה רציני על תואר הסרט הישראלי הטוב ביותר, ובטח היצירה הישראלית השלמה ביותר שראיתי. כזו שמדוייקת לפרטי פרטיה. שתוקפת נושאים לא פשוטים בכלל לעיכול באופן רב רבדי ומבריק. שבה לכל מילה, לכל שתיקה ולכל תנועת מצלמה יש משקל. שיש בה קטעים של מערכוני אבסורד שמוציאים פרצי צחוק קולניים אבל גם ריאליזם חסר פשרות. זה סרט שהופך סיפור שיכול היה להיות יבש ושכלתני, למשהו סוחף, אנושי וכמעט מיתולוגי. יש בו פיוט מדהים, שלא ניתן לתרגם לאף שפה אחרת.
זה מהסרטים הנדירים האלה שאני לא יכול למצוא בהם שום פגם.
אני יודע שלחלק מהאנשים היה קושי עם הסוף שלו. האם זו הסיבה שהוא לא הצליח להשתחל פה לחמישיות? כי בעיני הסוף היה מה שהעלה את הסרט עוד שלב במדרגות הקלאסיקה ושחרר אותי עם בעיטה בחלק הנכון של המוח.
אני תוהה אם הסיבה שהוא קצת נשכח פה היא כי הוא פשוט לא השאיר מספיק חותם או כי היו כל כך הרבה סרטים טובים אחרים? כי לדעתי הוא עוקף בקלות את "הזאב הרע" (שהיה אפקטיבי, אבל במשקל נוצה) או את "אפס ביחסי אנוש" (שהיה פרץ מקוריות מרענן, אבל גם מאד מבולבל ולא ממוקד).
הערת שוליים אומנם לא מופיע פה
אבל הוא כן מופיע לא מעט פעמים בטופס שפירסמתי מעלה, שזה מצד אחד מבאס שאי אפשר להראות את החמישיות של כולם אבל אני מבין שזה הרבה יותר נוח לאנשים אחרים.
יממה אחרונה!
מזכיר למי שמחכה לרגע האחרון שעכשיו זה הרגע האחרון.
בין אם אתם רוצים לפרט פה, או בין אם אתם פשוט רוצים להצביע בטופס כאן.
וכן, אנחנו בשלב מעניין מאוד שבו כל קול משפיע ויש לא מעט שמתנדנדים בין כניסה לסקר הסופי ויציאה ממנו.
שאלה בבקשה?
למה ואיך 'סרטים מבוססי קומיקס' הם קטגוריה? אין ביניהם שום קשר.
אבל...יש ביניהם קשר
הקשר הוא שהם מבוססים על קומיקס.
וכן, באותה מידה הקטגוריה יכלה להיות "מבוסס על ספר", "מבוסס על סיפור אמיתי", "מבוסס על תפריטי מסעדות אתיופיות" או כל דבר אחר – חומר המקור עושה כאן הפרדה טובה של מה יש מחוץ לקטגוריה ומה יש בתוכה, גם אם ההגבלה הזאת מכילה כל דבר מדרמה רומנטית זוכת קאן עד לטראש בי-מובי הוליוודי.
לא, כי "סרט ישראלי"
(ל"ת)
יאיר רווה מדווח: הסרט החדש של יוסף סידר מצא מפיץ אמריקאי מכובד
ובדרך שינה את שמו מ-Oppenheimer Strategies ל-Norman: The Moderate Rise And Tragic Fall Of A New York Fixer.
אה? אני לא ממש רואה את השיפור פה. שם ארוך מדי לסרט זה בדרך כלל לא מקדם שיווקי טוב מדי, מה גם שהשם החדש מחמיץ את הרפרנס ש(אני מנחש) שסידר שתל בשמו של גיבור הסרט.
אבל אם להאמין לדיווח של רווה, הסרט סחט תגובות נלהבות מאוד ממי שראו אותו, וטוב שהוא מצא הפצה מסודרת. מתי טריילר? מתי תאריך הפצה בישראל?
http://cinemascope.co.il/archives/25038#more-25038
סינמה-אולמפיאדה
בשבילי הקטוגריות קצת קשות, כי אני לא רואה הרבה אימה או סרטים מוזיקליים. ובכלל לא ברור לי מה זה סרטי תיכון אבל עדיין סחטיין למארגנים אחלה דבר.
נ.ב אני הייתי שמח לראות קטגוריית סרטי פשע יש מגון סרטים כאלה וזה יכול להיות מעניין, אבל זה עניין של טעם.
סרטי קומדיה מאז 2000: רוב הסרטים שבחרתי בקטגוריה הם לא סרטי קומדיה קלאסיים אבל בעייני הם הרבה יותר מצחיקים מרוב הסרטים שמתויגים כנטו קומדיות.
שודדי הקאריביים קללת הפנינה השחורה- הסרטים הרעים בסדרה שבאו אחריו השכיחו איזה סרט ענק זה היה. וכן אחד הסרטים הכי מצחיקים שראיתי.
סוף העולם- אני בוש ונכלם להודות לפני חודש ראיתי סרט של אדגר רייט בפעם הראשונה, ללא ספק הבמאי והתסריטאי הכי מצחיק שקיים היום.
ממזרים חסרי כבוד- לדעתי סרט קומדיה לכל דבר והסרט הכי מצחיק של טרנטינו.
הזאב מוול סטריט
מכונת הכסף
מדב מאז 2000
היא-
מקס הזועם-
לופר
אקס מאכינה
כרוניקה של אמת
אימה מאז שנות ה2000
מת על המתים
דוני דארקו
דרך קלוברפילד 10
מי מפחד מהזאב הרע
מוזיקלי
וויפלאש
בתוך לואין דייוויס
צלילי המוסיקה
כנר על הגג
הולך בדרכי
סרטי קומיקס
עיר החטאים
האביר האפל
סקוט פילגרם
אקס מן 2 (2003).
עלייתו של האביר האפל. (כן כן חורים בתסריט אני יודע) עדיין סרט אדיר
תיכון:
מנותק\מורה מחליף- מזאנר סרטי התיכון שמציגים את הצד הקשה של החינוך, ראיתי אותו עם כל המשפחה שלי שרובה עוסקת בחינוך בתיכון, הם עדיין בהלם מהסרט
ניחוח אישה
רחוב גאמפ 21
ללכת שבי אחריו
ישראלי:
גט
מי מפחד מהזאב הרע
קזבלן
השוטר אזולאי
בופור
טריילרים!
טריילר לComplete Unknown על בחורה שמחליפה זהויות שנתקלת בדמות מהעבר שלה. עם רייצ'ל וויז, מייקל שאנון והבלחות של קת'י בייטס ודני גלובר.
טריילר לאמילי וטים שמתאר מערכת יחסים של זוג במשך 60 שנה. הקטצ' – בכל עשור הזוג מגולם על ידי שחקנים אחרים. כולל הרבה שחקני טלוויזיה ואת קטלין טרנר שמקריינת.
טריילר למקס רוז בכיכובו של ג'רי לואיס על זקן שמגלה קצת לפני מות אשתו שכל הנישואים שלו כנראה היו שקר מה שמוביל אותו למסע לחקר עברו.
סדרת האקשן האויב שבפנים מגיעה לסיומה (?) עם טריילר אחד שערוך עד מוות וטריילר שני טוב בהרבה.
טריילר לים העצים על אדם שהולך להתאבד ביער שם הוא פוגש אדם אחר שבא לשם לאותה מטרה. ביחד הם מחליטים לא להתאבד ולשרוד. כמו כן, המווווון פלאשבקים.
והטריילר לסנטה בשקל 2.
בנוסף – מותחן עם פריס ברוסנן על מליונר שמזמין טכנאי שמתגלה כסטוקר, קומדיה עם המון אנשים מsnl, סרט אימה על שלושה שודדים שפורצים לבית של עיוור שמתחיל לצוד אותם, מד"ב על חבורת אנשים שבעקבות ניסוי בסמים חווים פלאשבקים של מוות עתידי, דרמה קומית על ילדת אומנה שמוצאת בית וכמובן – טיזר לטריילר (המצאה נוראית) לסרט הבא של דניס וילנב.
חוץ מזה – תצביעו לאולימפיסינמה אם עוד לא עשיתם את זה.
טוב, אחרי שעברתי על כל הכתבות בעינדג מ2001 עד 2005,
והשתמשתי בחיפוש של גוגל ושל אתר עין הדג, ולא מצאתי את שחיפשה נפשי, אני פונה לליבכם הרחום:
לפני שנים רבות, ישראלי כלשהו מוכשר ביותר עשה סרטון קצר בסגנון מצולם משולב עם סטופ מושן, ובסרטון נראים זוג שאורז (או פורק) דירה בעזרת קרטונים.
אחד מהקרטונים נשאר בחדר הריק, ואז נפתח מאליו ונשפכים ממנו חפצים שונים מילדותו של גיבור הסרט.
למשל, רואים מחברת שדפיה נהפכים אחד אחד ומספרים לנו סיפור בציורים, או שרואים פתקי אהבת ילדות הנכתבים ומתקמטים במהירות.
הכל תוך כדי מוסיקה מקורית מקסימה ונוגעת ללב.
אני זוכר שנחשפתי לסרטון הזה לראשונה פה באתר, אבל שכחתי את שמו ושם יוצרו.
למי מכם שיודע על מה אני מדבר, אהיה אסיר תודה על כל פרט בנוגע אליו.
תודג!
היי מצאתי!
http://youtu.be/TArfrz6pIgU
תודה תודה תודה!
(ל"ת)
מקסים!
(ל"ת)
שבעת המופלאים
אחד ההאשטאגים הפופולרים בטוויטר בזמן האחרון הוא #7favfilms, בו אנשים מציינים את שבעת הסרטים האהובים עליהם. גם כל מיני סלבריטאים ומבקרי קולנוע נכנסו לעניין. וכמובן שלא כולם לקחו את זה לגמרי ברצינות. אתר Mashable עשה ניתוח של הנתונים (יותר מ 100,000 רשימות) והביא רשימה לא מפתיעה במיוחד של 15 הסרטים שהוזכרו הכי הרבה פעמים:
1. האביר האפל
2. ספרות זולה
3. חומות של תקווה
4. האימפריה מכה שנית
5. הסנדק (כל הסרטים)
6. החבר'ה הטובים
7. הנוסע השמיני (כל הסרטים)
8. מועדון קרב
9.הארי פוטר (כל הסרטים)
10. מלתעות
11.פורסט גאמפ
12.פארק היורה
13.בלייד ראנר
14.ביג לבובסקי
15.רוקי (כל הסרטים)
*כשצויינו סרטים כמו "הארי פוטר" או "הנוסע השמיני", אנשים או כתבו שהם מתכוונים לכולם או לא ציינו סרט ספציפי בפרנצ'ייז. לעומת זאת, ב"מלחמת הכוכבים" ציינו ספציפית את "האימפריה".
עוד כמה עובדות שעלו מהנתונים:
– הסרט מלפני 1970 שהוזכר הכי הרבה הוא "קזבלנקה".
– " 'ספייס ג'אם' הוזכר ביותר רשימות מאשר 'הרומן שלי עם אנני'".
– סרט האנימציה שהוזכר הכי הרבה הוא "למעלה".
תיקון קטנטן:
Mashable שכרו חברה אחרת ( Fizziology) שתעשה ניתוח בשבילם.
לגבי הרשימה:
כל רוקי? באמת? באמת באמת?
אני יותר מודאג מ"כל הנוסע השמיני".
גם "נגד הטורף"? כי אם כן, אז….לא.
רוחות של תקווה
פה באתר בהרבה דיונים כל פעם הזכירו את רוחות של תקווה והמיקום שלו ברשימות של IMDB כמעין סטייה סטטיסטית כדי למנוע מסרטים אחרים להוביל והשורה התחתונה ברוב הדיונים הללו שהסרט הזה כמה שהוא טוב הוא רק בסדר ולא באמת ראוי למיקום הזה.
אז הנה סקר חדש 100000 אנשים ושוב הוא מגיע למקום שלישי ומכובד ביותר.
אז שורה תחתונה זה באמת סרט אהוב ובאמת סרט טוב.
רק רציתי לתת לרוחות של תקווה את הכבוד הראוי לו (אין לו אפילו דף סרט באתר ….)כי רוב הדיונים ההם זלזלו בסרט הזה ובאהדה שיש אליו
נ.ב. רוחות של תקווה לא נמצא ברשימת הסרטים הטובים שלי אבל אני כן מאוד מחבב ומעריך אותו וראיתי אותו כבר איזה 10 פעמים משום מה
לרוחות של תקווה אין
לחומות של תקווה דווקא יש, ויש גם ביקורת
איך אפשר לראות סרט 10 פעמים ולא לזכור את השם שלו?
(ל"ת)
אופס
….דופק על הראש 10 פעמים
לא יודע מה גרם לי להיתקע על רוחות של תקווה שסרט ממש קיטשי. כנראה בגלל זה לא מצאתי אותו באתר.
אז התכוונתי לחומות של תקווה.
יכול להיות שבגלל שאני תמיד מתייחס בראש שלי לשם המקורי ברוב הסרטים.
shawshank redemption
גם שם אין רוחות :-)
כל רשימה שבה פורסט גאמפ אינו במקום הראשון אינה רשימה אמיתית
היא לכך ובהתאם לזאת – אני מכחיש את קיומם ודעותיהם של רוב ה100,000 האלה.
כמו שכתבתי כאן במקום אחר
אדגר רייט לא הכניס אותו לרשימת 'אלף הסרטים הטובים ביותר' שלו.
#מה
מי?
(ל"ת)
מבחינתי זו רשימה אדירה
למעט רוקי וחומות של תקווה. מפתיעה אותי מדליית הכסף שספרות זולה לקח כאן, זה לא שאין עליו קונצנזוס (אני מודע למיקום הגבוה שלו בימדב)- אבל כזו אהדה לסרט כזה, שאפו.
זו רשימה אדירה
של "קולנוע אמריקאי משנת 1972*".
אני יודע שמבחינת הצופה הפשוט שני המושגים זהים, אבל עדיין כואב הלב לראות 50 ומשהו שנה של קולנוע, ואינסוף קולנוע נהדר מארצות זרות שפשוט לא זוכים במספיק חשיפה.
*- ומאוד מתבקש גם להוסיף "עם נטייה כבדה לקולנוע בלוקבאסטרי ו/או גברי", אבל זה לא ממש דיון שאני שש להיכנס אליו.
לא נותר לי אלא להסכים
א. אמריקאי – קשה לי, ברמה הבסיסית ביותר לראות משהו שהוא לא בשפה האנגלית, וזה כולל גם עברית. הדבר היחיד המצולם שהצלחתי לראות היה/הווה מצב/גב האומה. (בגלל ההפרעה הזו ראיתי את שכונות הפשע של פול ווקר ולא את פרבר 13 הצרפתי)
ב. גברי – מסכים, עדיין ללא חשיבה מעמיקה בעניין הזה. טוב נו, בזכותך (בשרשור בעונת האוסקרים) הבנתי שבאמת אני אוהב את התפקידים שמייעדים לגברים בניגוד לנשים.
תמצות השרשור הנ"ל: איני מטיל ספק ביכולות המשחק הקוהרנטיות של נשים, פשוט התפקידים שלהן לא מעסיקים אותי ברוב המקרים – אשמת הסטריאוטיפים, החברה הפטריאכלית ומה לא.
3 המלצות שיתמודדו בכבוד על ראשות הרשימה הפרטית שלי אולי? עדיפות לסרטים 'גדולים' ולא סרט על נווד שהולך למדינה בגודל עיר. תודה.
הבעיה היא שאתה שואל *אותי*
ואני עוד עלול להמליץ לך על סרטי אנימציה פולנים משנת 88 שהם עיבוד נהדר ל"עליסה בארץ הפלאות" עם בונוס נהדר שיש לך אספקת סיוטים לכל החיים.
לכן, אני אנסה להמליץ לך על סרטים זרים מרשימת ימד"ב, שעברה קונצנזוס מסוים. בנוסף, אין לי מושג מה ראית או לא ראית- אז אני פשוט הולך להמליץ על סרטים ואם אתה נעלב כי ברור שכבר ראית את זה אז מצטער (וכמובן שלא הצלחתי לצמצם ל3):
יפן: "שבעת הסמוראים" (מקום 19 ברשימה). קלאסיקה בק' הידיעה. סרט שאורך שעתיים וחצי (או יותר, תלוי בגירסה) בשחור לבן שכשהראיתי לאחים שלי בני ה12 וה11 והם עדיין התלהבו מהסרט הזה. אפשר גם: כל סרט של מיאזאקי, בערך.
ברזיל: "עיר האלוהים" (מקום 21) סרט הגנגסטרים היחידי שמשנה, מבחינתי. סיפורה של שכונה בין תקופות ודמויות הוא הדבר הכי קרוב שיש ל"סמויה" בקולנוע רק שבניגוד לסמויה הוא גם כיף ונהדר לכל אורכו, בלי עונה אחרונה שסוגרת חשבונות אישיים וממציאה עלילות מופרכות. איפה הייתי? אה, כן – עיר האלוהים סרט נהדר. אפשר גם (בארצות הלטיניות-אמריקאיות: "סיפורים פרועים" הנהדר, שאף הגיע לעשיריית הסרטים שנה שעברה)
צרפת: "אמלי" ( מקום 77) – אומנם ראוי להיזהר עם הסרט שהוליד אלפי מניק פיקסי דרים גירלז אבל הסרט שגרם לעולם להתאהב באודרי טוטו עשה את זה בחן ובחסד ובצרפתית.
איראן: "פרידה" ( מקום 103) – אולי הסרט הכי "קטן" ברשימה, אבל אל תיתן לגודל שלו לבלבל אותך. דרמת המשפט והמשפחה הזאת מותחת ודורשת את כל תשומת הלב שלך.
הודו: "3 אידיוטים"(מקום 104) – 3 אידיוטים הוא אחת הקומדיות הכי טובות שנעשו בשנות ה2000, נקודה. הודי או לא הודי, הסרט הזה מצחיק, מעניין, לא מרגיש מחפף כשהוא נוגע בנושאים שהוא נוגע ויש בו שירים נהדרים.
דרום קוריאה: "זכרונות של רצח" ( מקום 206) – כמו הגרסה ה"הרבה יותר טובה בכל קנה מידה שניתן למדוד בו" של זודיאק, ואולי סרט חקירת המשטרה הטוב מכולם.
לגבי סרטים נשיים אני יותר בהתלבטות – מה זה בכלל "נשי"? סרטים בכיכובן של נשים? בבימוין של נשים? ובכל מקרה, יש משהו שונה בסיפורים האלו לרוב. בכל מקרה, הנה המלצות על סרטים נשיים:
"הכל אודות חווה", "הכל אודות אימא" (ובערך כל סרט של אלמדובאר) ו"נאוסיקה" (ובערך כל סרט של מיאזאקי)
תודה!
השמות מוכרים לי ברובם, אבל כמו שאמרתי – לא ראיתי כלום, כך שאתה מסודר, ותודה על הארת הנקודות והפירוט.
וואו
רשימת סרטים שקרקר כפול ממליץ עליהם וראיתי את כולם.
לאן הגענו?!?!
סרט אנימציה *צ׳כי* משנת 1988...
(ל"ת)
צ'כי, נכון. למה אני זוכר פולני?
(ל"ת)
סרטים "זרים"
בעיקרון אני אתך, אני לא בקלות מצליח לראות סרטי עם סרביים. בכל זאת, יש כמה סרטים שגם עצלן-סרטים-זרים שכמוני ראה ואהב לכן יש סיכוי שגם אתה תאהב. אמליץ לך על שניים:
ניצוד- סרט דני קטן ואטי שעוסק בחברה, הטרדות מיניות וכו'. אותי הוא מאוד עניין.
מחוברים לחיים- סרט צרפתי חמוד ומשעשע על צרפתי נכה, עשיר ומתוחכם ועוזרו השחור העני והפשוט. לא מאוד מעמיק אבל בהחלט נחמד ושווה צפייה. אני חושב שזה הסרט הצרפתי שהכי הצליח בשנים האחרונות.
כמו כן, מחזק את ההמלצה על פרידה האיראני.
זה אולי המקום לתמוה על הביטוי המטומטם שהשתמשתי בו קודם: סרטים זרים. אני באמת שלא יודע מה יותר "זר" בסרט רוסי או דני מסרט אמריקאי. בסופו של יום אנחנו לא אמריקאים (ומבחינתי טוב שכך).
ספריית הVOD של יס נוקטים בחלוקה שאני מתחיל לחבב
והיא "קולנוע עולמי", שכולל בתוכו גם סרטים " זרים", אבל גם קולנוע איכותי-חוץ-מיינסטרימי דובר אנגלית. זה בעצם הסיווג לכל סרט שאינו "הוליוודי" במובן המסורתי של המילה, ומצליח לקלוע למגוון מרשים ואיכותי של סרטים, גם אלה שהכרנו כ"זרים" וגם מעבר (לקולנוע ישראלי עדיין יש קטגוריה משלו).
והיום בחדשות סרטים על בלשים
אם (איכשהו) לא נמאס לכם משרלוק הולמס אז תשמחו לשמוע שוויל פארל וג'ון סי. ריילי יגלמו את הבלש ועוזרו,בהתאמה בסרט החדש שנקרא… הולמס וווטסון, הבמאי הוא הבמאי של "נראה אותך אסיר", אז לא ברור אם כדאי להתחיל להתרגש. [מקור]
ואם דווקא כן נמאס לכם, בוודאי תשמחו לשמוע על הבלש החדש בשכונה – פיקאצ'ו. לא! חכו! אנשים טובים כותבים את התסריט שלו! באמת! התסריטאית של שומרי גלקסיה והיוצר של גרוויטי פולס! לא יודע למה הם בחרו לעשות סרט על פיקאצ'ו בלש! [מקור]
ואם נמאס לכם בכלל מכל סוגי הבלשים אז אולי תתעניינו שקיירה נייטלי לוהקה לתפקיד Sugar Plum Fairy לסרט הלא-ממש-אבל-בערך בלט של דיסני "The Nutcracker And The Four Realms" שמבוססת על מפצח האגוזים אבל עם יותר Realms מבדרך כלל. הבמאי הוא לאסה הלסטרום שעדיין לא ראיתי סרט אחד טוב שלו (אבל אומרים טובים על "חיי ככלב"). גם מורגן פרימן בעסק, כי תפקידים טובים הוא כבר לא הולך להשיג. [מקור]
ה-12 דקות הראשונות מהסרט החדש של "פיינל פנטזי"
https://youtu.be/vxH4OMFOa7k
אז כן, האנימציה מדהימה וגם עיצוב הדמויות/תלבושות אבל… העריכה נראית זוועתית, והדמויות האנושיות עדיין לא עוברות את ה-Uncanny valley.
אני די בטוח שזה טריילר למשחק.
אני לא רואה שום קשר בין זה לסרט לייב אקשן.
זה כי זה סרט אנימציה.
ולא, זה לא טריילר למשחק. אלו 12 הדקות הראשונות של הסרט.
אולמפי-סינמה: הקילומטר האחרון [מקצים קצרים]
ואחרי הסקר המקדים הגיע הזמן לחלק האמיתי: ההצבעה שתקבע מי הם הסרטים הטובים ביותר.
אבל: שני סיבוכים – הראשון, מכיוון שאלה הרבה סקרים הם יפוצלו. אנחנו כרגע נתחיל מהסקר הקצר.
והשני – שיטת ההצבעה: בסקר הפעם לא יהיה רק אפשרות אחת להצביע – אלא 3 אפשרויות: מקום ראשון, מקום שני ומקום שלישי. (ראשון נמצא הכי שמאלי, שלישי הכי ימני). האפשרות הזאת תיתן לכם לבחור כמה סרטים שאתם אוהבים, ותראה האם יש השפעה אמיתית על הסקר רק בזכות השינוי הקטן הזה.
אז בלי עוד הסברים, המתמודדים לסקרים השונים:
סרט המד"ב הטוב ביותר של שנות ה00' [מוצגים בסדר אלפבתי]
אקס מאכינה
בין כוכבים
דו"ח מיוחד
היא
הילדים של מחר
התחלה
כרוניקה בזמן אמת
לופר
מקס הזועם
שמש נצחית בראש צלול
סרט הקומדיה הטוב ביותר של שנות האלפיים! [ מוצגים בסדר אלפבתי]
בוראט
הזאב מוול סטריט
מה שאנחנו עושים בצללים
מת על המתים
סוף העולם
רחוב ג'אמפ 21
רעם טרופי
שוטרים לוהטים
שכנים
תודה שעישנתם
(כמעט נכנסו: כדורגל שאולין , רחוב ג'אמפ 22, טים אמריקה, שבעה פסיכופטים ,אני אוהב אותך אחי, מרגלת, החדר, לקרוא ולשרוף ,אני אוהב האקביז ,ממזרים חסרי כבוד, באה בקלות, יונה יושבת על ענף… ,ברוכים הבאים לזומבילנד, מלון גרנד בודפשט, אפס ביחסי אנוש, זולנדר, נאמנות גבוהה וסקוט פילגרים)
ו- סרטי האימה הטובים ביותר של שנות האלפיים! [בסדר אלפבתי]
בקתת הפחד
ברבור שחור
דרך קלוברפילד 10
הבאבאדוק
הקולות
זה עוקב אחרי
מי מפחד מהזאב הרע
מת על המתים
נעלמת
כמעט נכנסו: הכניסו את האדם הנכון, מתחת לעור, יעד סופי, הנערות האחרונות ו-קח אותי לגיהנום)
לכל שלושת הסקרים ניתן להצביע (בשיטת המיקום ראשון-שני-שלישי) כאן
קצת סטטיסטיקה:
– אמרתם "קומדיה של שנות האלפיים", אמרתם אדגר רייט. הבמאי הבריטי הכניס שלושה מתוך ארבעת הסרטים שלו לעשירייה, ותהיו בטוחים שגם הסרט הרביעי היה שם איפשהו. במקום השני: לארי צ'ארלס, ששיתופי הפעולה שלו עם סשה ברון כהן הניבו שלושה איזכורים.
– "מת על המתים" הוא הראשון מבין שלושה סרטים שהצליחו להופיע בשני סקרים שונים.
– קומדיות היו הז'אנר עם הכי הרבה תשובות שונות: 62 סרטים שונים הוצעו לקטגוריה.
– אומנם הבקשה הייתה "מאז שנות ה2000", אבל ככל הנוגע לאימה , היה אפשר לוותר על כל מה שבין 00 ל09 – רק סרט אחד מהעשור הזה הצליח להיכנס לרשימה. יותר מזה: חצי מהרשימה הזאת מורכבת מסרטים שיצאו בשנתיים-שלוש האחרונות.
כמובן שניתן ומומלץ גם להגיב כאן עם התשובות שלכם. הסקר הנוכחי יהיה פתוח עד הלילה בין ראשון לשני. ניתן להצביע כאן
המוקדמות לא היו בשבילי
כי הייתי מתפזר (כנראה) ואוכל לעצמי את הראש ומפספס הרבה דברים בדרך, עכשיו אני אזרום עם בחירות הקהל (למרות שהייתי מעדיף לראות אי-אלו שינויים, זו אשמתי)
מדע בדיוני:
1. התחלה – הרעיון, הביצוע, האפקטים, הפסקול, הצילום והחדשנות שעשו עבורי את ההבדל
2. כרוניקה – אולי סרט המד"ב המגניב ביותר שנעשה, היה לוקח מקום ראשון בכיף.
3. דו"ח מיוחד – טוב, כאן היו שלושה מתמודדים צמודים: בין כוכבים נפל למרות שהוא סרט המד"ב שהכי נגע לי בלב מבחינת הרגש והאפיות, נולאן קיבל כאן (ובקומיקס) את המקום הראשון שלי אז חלאס.
אקס מאכינה היה שונה ומטריד (כמעט כמו AI) אבל משהו בדמויות ובמשחק שם לא על-כך עבד לי.
ספילברג זכה שלא מן ההפקר עם סרט שמבוצע היטב בכל אספקט שרק תרצו, עם עיסוק בנושאים שממש מעניינים, לטעמי.
קומדיה:
טוב, כאן היתה לי ממש בעיה כי אלו סרטים שלא ראיתי/לא אהבתי…אז יש כאן פודיום מקוצץ.
1. רחוב ג'אמפ 21 – אני רק אמנה כמה דברים בודדים: בימוי. משחק. כתיבה. קצב. סצנות בודדות עשויות להפליא. אקשן (!) בדיחות שעובדות (להבדיל מ-90% מהקומדיות) וסרט המשך באמתחתו שאהבתי כמעט כמוהו. אדיר.
2. הזאב מוול סטריט – הכי לא קומי ברשימה לטעמי (רוצה לומר, קומדיה היא הצד הכי פחות משמעותי כאן) אבל סרט פשוט גדול בהתלהבות והאוירה הסוחפת שלא מותירה אותך אדיש למתרחש (האוסקר האבוד של דיקפריו, ג'ונה היל הגדול (ההוא מרחוב ג'א…אה, לא משנה) ואפילו מת'יו מקונוהי בדקות הבודדות שלו)
3. – Blank
זו לא טעות, השדה נשאר ריק, כמו שאמרתי בהתחלה. בתחרות הוגנת, טיפשמטורףמאוהב היה נמצא כאן. אני פשוט מתעב קומדיות רומנטיות – אבל הסרט הזה פשוט היכה בי כהוגן (מה שלא עזר לשנות את דעתי על הז'אנר) עם המורכבות היחסית שלא נמצאת בסרטים מהסוג הנ"ל, אנסמבל נרחב שכל דמות בו מקבלת טיפול מסור ואוהב, עם יחסי גומלין מצד השחקנים עצמם שנותנים עבודה (ושתי מילים: סטיב קארל)
אימה:
לא מהז'אנרים החביבים עלי, מה גם שעייפתי.
1. בקתת הפחד – אי אפשר לומר הרבה דברים, נכון? הספויילרים יחגגו. מי שראה יודע.
2. ברבור שחור – נטלי פורטמן, דארן ארונופסקי וכל זה. לא יודע, אהבתי למרות כמה קטעים צפויים וקיטשיים. הרעיון של הסרט מתכתב יפה עם המחול עצמו, משחק מדויק וזהו, פחות או יותר.
3. דרך קלוברפילד 10 – כן, גם את הסוף אהבתי. אני מניח שאם הייתי צופה בזאב הרע הוא היה תופס את המקום הזה אבל זה לא המצב. בקיצור – ג'ון גודמן, מתח שבנוי כמו שצריך, כמה טוויסטים, וזה שאין לך מושג מה אמת ומה בדיה, מומלץ ביותר.
לסיכום, אימה וקומדיה – לא היום שלי. נתראה בהמשך.
הסקר אנונימי ? כי לא ראיתי הפניה לשאלת שם
בכל אופן – הנה הבחירות שלי :
מד"ב :
1. התחלה – וואו, וואו, וואו. כנראה שבפער ניכר עבורי.
2. אקס מאכינה – סביר להניח שסיפרתי לבין 50-60 אנשים שונים על הסרט הזה. תענוג אמיתי.
3. (אחרי קרב קשה מול לופר ) שמש נצחית בראש צלול.
קומדיה :
1.רעם טרופי – אחד הסרטים המצוטטים ביותר וכנראה בצדק.
2. הזאב מוול סטריט – סקורזה (על סמך הסיפור של בלפורט, כמובן ) מגדיר מחדש את המילה "מוגזם"
3. בוראט – great success
(ואני מוחא בזאת באופן רשמי על כך שכדורגל שאולין נדחק מהרשימה )
אימה (פחות הז'אנר שלי, למען הכנות ) :
1.בקתת הפחד – yo dawg I heard you like easter eggs….
2.נעלמת – סרט שתופס אותך ולא משחרר הרבה הרבה זמן אחרי.
3.מי מפחד מהזאב הרע – נקודות בונוס על פרובינציאליות
יום אחרון לסקר!
ניתן להצביע כאן
כאשר ביום שני עד שישי יעלה הסקר השני וביום שישי יעלו התוצאות של כלל הסקרים.
יאיר רווה חוגג 30 שנה לפיקסאר, מסכם וגם תוהה על עתיד האולפן
http://cinemascope.co.il/archives/25077
Nobody Fucks With Mr. Boddy
שני פרויקטים חדשים הוכרזו, אחד כבר בשלבי הפקה ואחד בשלב שעוד אולי יתבטל ושניהם מעוררי חשש:
הראשון הוא רימייק ל"רמז" הנהדר ב85. למי שלא מכיר, הסרט הישן מומלץ מאוד והוא אחד מקומדיות שנות ה80 הלא מוכרות שכיף מאוד לגלות. זה כמעט היה פחות מעורר חשש, כי גור ורבינסקי היה אמור לביים את זה, אבל הוא עזב את הפרוייקט מאז ולא ברור אם הוא יחזור. ולהעלות את פקטור החשש, יש דיווחים שהסרט יהיה "תעלומה בינלאומית" עם אלמנטים של הרפתקה ואקשן כדי, כמובן, לעשות דרך לפרנצ'ייז. אז למה שלא פשוט יעשו פרנצ'ייז חדש שלא מתבסס על משחק קופסה שהרעיון שלו הוא שאתה נמצא בתוך בית? רק אלוהים יודע. [מקור]
ואם הזכרנו את אלוהים, אז מסתבר שעושים סרט על הבן שלו. טוב, זה לא נכון* – עושים סרט ספין-אוף לדמותו של ג'ון טוטורו מביג לבובסקי שידוע בעיקר בזכות משפט המחץ שמצוטט למעלה (רק עם ישו, במקום מר בודי). וכשאני אומר "עושים" אני מתכוון "ג'ון טוטורו מביים את הסרט כבר כמה שבועות" לסרט קוראים עכשיו "Going Places" שנשמע כמו כל סרט אי פעם, אחרי שהשם הקודם שלו "100 דקות עם ישו" הוחלף.
עכשיו, טוטורו הוא אחלה שחקן אבל במאי פחות טוב מהאחים כהן וזה כבר מעלה חשש. עוד מעלה חשש הוא תיאור העלילה – טוטורו ובובי קנוייל משחקים צמד פושעים שמנסים לגרום לאודרי טוטו להגיע לאורגזמה בפעם הראשונה. וגם סוזן סרנדון שם כאסירה משוחררת. זה נשמע יותר כמו עלילת פורנו מאשר סרט, וזה לא מעודד. [מקור]
*- כלומר, זה בוודאות כן, איפשהו בעולם מישהו עושה סרט על הישו הזה, אבל אני לא מדבר עליו
'במאי פחות טוב מהאחים כהן'
משפט שאפשר להגיד כמעט על כל אדם בעולם. זה לא בדיוק מעלה חשש.
תקציר העלילה דווקא כן.
כשבמאים פחות טובים לוקחים מידם דמויות מבמאים יותר טובים
יש בהחלט חשש שהם לא יצליחו לשחזר את הקסם ורק יפספסו את הנושא.
אבל, כן, יש אמת בדבריך.
אם כבר טורטורו בסיקוול לאחים כהן
הם דיברו בזמנו על לעשות המשך לברטון פינק שמתרחש בשנות ה60/70 שבו פינק הוא היפי מזדקן, ושהם מחכים שמספיק זמן יחלוף במציאות וטורטורו יתבגר מספיק בשביל זה. בהתחשב בזה שהסרט התרחש בשנות ה40 המוקדמות ועברו מאז 25 שנים אני חושב שעכשיו זה זמן מתאים. למרות שאולי חלק מהרעיונות שהיו להם מצאו את עצמם ב"יהודי טוב"
ומצד שני
פעם אחרונה שמישהו "המשיך" סרט של האחים כהן קיבלנו את שתי העונות המופתיות של פארגו.
אז זה גם משהו לחשוב עליו.
עונה אחת מופתית
ועונה אחת שהמשיכה להזכיר לנו ש"היי! אנחנו קשורים למקור! הנה רפרנסים!" בזמן שהכתיבה שלה הייתה נוראית.
אם התכוונת לעונה הראשונה,
אני סבלתי בסרט ולא זכרתי ממנו כלום (חוץ משלג), אבל מהעונה הראשונה נהניתי עד מאד.
אני גם נהניתי ממנה
היה לה קאסט נהדר ופה ושם הבלחות טובות. אבל הכתיבה היתה נוראית.
כל עוד מסכימים שהעונה השניה היא המופתית (זה לא היה ברור מההודעה הראשונה שלך), אני מרוצה.
יש עוד הרבה סדרות שהצליחו להתגבר על מחלות ילדות של עונה ראשונה ולהפוך למופתיות בהמשך (האמריקאים או מחלקת גנים ונוף אלו דוגמאות מצויינות מהשנים האחרונות), אבל בהתחשב בביקורות המהללות שהעונה הראשונה של פארגו קיבלה, משמח היה לראות שיוצרי הסדרה הצליחו לאתר את הפגמים שאכן היו בה ולתקן אותם.
נמרוד, אתה ואני שני האנשים היחידים
שמחבבים את האמריקאים. בהתחלה ניסיתי להגיד לאנשים שגיליתי את הסדרה והיא סבבה אבל בשלב מסויים פרשתי. כל מי שכבר ניסה לצפות בה אמר שהיא מטומטמת להחריד, והאמת שבמידה רבה אני מבינה למה.
לא נכון! אני גם מחבב את האמריקאים!
אם כי אני מודה שאני בפיגור של חצי עונה.
אני לא "מחבב" את האמריקאים. אני חושב שהיא הסדרה הכי טובה היום בטלויזיה
לא שמעתי על מישהו שמגדיר אותה כ"מטומטמת להחריד" – העונה הראשונה היא סדרת מתח טובה למדי, עם פחות רגעים לא אמינים מהמקובל בז'אנר (אם כי יש כמה כאלו). ההמשך הוא כבר דרמה משפחתית, שהצד של המתח בה הוא משני (כמו בסופראנוס למשל) – והיא הדרמה הכי מטלטלת ומבריקה שראיתי בשנים האחרונות.
הייתי מסכים איתך
אבל מפרשים שחורים קיימת. אז כמעט.
מפרשים שחורים מדהימה
אחרי עונה ראשונה פושרת למדי העונה השנייה כבר היתה עליית מדרגה משמעותית. אני לא חושב שראיתי באף תוכנית אחרת כזה שיפור מדהים באיכות. אולי "סוכני שילד" (למרות שהיא לא מתקרבת באיכות ל"מפרשים שחורים").
שלא לדבר על האומץ של הסדרה שעשתה משהו דומה בצורה מסוימת ל"כביש הזעם" – לקחה קונספט שהוא לגמרי ולחלוטין מיועד לקהל גברי, סטרייטי טסטרוני ולמקד אותו על דמות שהיא לא כזו. במקרה של "כביש הזעם" המיקוד היה על פיוריוסה, אישה. וב"מפרשים שחורים" הוא על קפטן פלינט, גבר הומו, שלמעשה כל הסיפור מאחורי הסדרה קרה בגלל אהבתו האסורה לגבר אחר.
מצד שני
הם גם נתנו לו לשכב עם נשים, אז אולי בי. בוודאות לא הומו.
ולדעתי הוא היה ממשיך להילחם בשביל תומס גם אם לא היתה את הסצנה הבודדת הזאת שהוא שוכב איתו והוא היה סטרייט לחלוטין.
והתגובה הקודמת שלי היא ספוילר שבטעות לא סימנתי
סליחה
ממש קבוצה לא מבוטלת של אנשים
התגובות נעו בין ניסיתי ולא אהבתי ל-זו סדרה ממש מטומטמת. לא פגשתי אף בן אדם שצופה או ניסה וחיבב.
תכיר עוד אנשים
http://www.metacritic.com/tv/the-americans/season-4
מכיוון שראיתי רק את העונה הראשונה הפושרת אני בצד הלא נלהב, אבל בגלל כל אותם אנשים שאת דעתם אני מעריך שנשבעים בשמה של הסדרה, אחזור יום אחד אל כל שאר הפרקים שממתינים לי במקס. כך לפחות אני מספר לעצמי.
תכיר עוד אנשים
http://www.metacritic.com/tv/the-americans/season-4
מכיוון שראיתי רק את העונה הראשונה הפושרת אני בצד הלא נלהב, אבל בגלל כל אותם אנשים שאת דעתם אני מעריך שנשבעים בשמה של הסדרה, אחזור יום אחד אל כל שאר הפרקים שממתינים לי במקס. כך לפחות אני מספר לעצמי.
אז לא פגשת מספיק אנשים
(ל"ת)
בחיי שאני לא מבין...
אני יכול להבין אנשים שלא יתחברו, אנשים שהם יגידו שהיא משעממת – אבל מה כל כך מטומטם בסדרה? ועוד "להחריד"?!
קצת התביישתי לשאול
אני חושבת שפשוט מידת האמינות של המטרות והפעילות שלהם מאוד נמוכה, ואנשים בימינו מצפים ליותר ריאליזם.
גוווווודזיללללללה!
אז הידאקי אננו (היוצר של אוונגליון) כתב סרט לייב אקשן יפני חדש של גודזילה ועכשיו גן אורובוצ'י (היוצא של מאדוקה, שנחשבת ל"אוונגליון" של העשור הנוכחי) כותב סרט אנימה לגודזילה;
https://www.animenewsnetwork.com/news/2016-08-18/2017-godzilla-anime-film-penned-by-gen-urobuchi-animated-by-polygon-pictures/.105542
שני התסריטאים הגדולים ביותר ביפן עובדים על שני סרטים שונים של גודזילה זה בהחלט מעניין. בעיקר סרט האנימה. סרט הלייב אקשן היפני נראה פחות מעניין.
לא הייתי מכנה אותם "התסריטאים הגדולים ביפן"
בכל זאת, מיאזאקי עדיין חי. ויש לך – בשיא הקריירה שלהם – את הירוקאזו קורידה ("אחותנו הקטנה", חפש ב-VOD הקרוב לביתך) ומאמורו הוסודה… על אף סרטו האחרון.
לא אכחיש שמדובר בחדשות מעניינות. אורובוצ'י וגודזילה הוא שילוב עם הרבה פוטנציאל, והמעורבות של Polygon רומזת לנו שהסרט יגיע לנטפליקס, אם לא סימולטנית אז קרוב לכך. לא אופתע אם הפרויקט יתברר כחלק מהיקום הקולנועי שוורנר יוצרים עם קינג קונג וגודזילה.
מיאזאקי הוא תסריטאי לא רע אבל הוא יותר במאי גדול מתסריטאי גדול
בטח שלא אורובוצ'י או אננו. כנ"ל הוסודה וקורידה.
גם את אננו לא הייתי מכנה תסריטאי מחונן
במהות שלו הוא אנימטור, אנימטור עם כשרון לביים. למעט "אבנגליון" (אותה הוא לא כתב לבד אגב), אין לו באמת פרויקטים עליהם אפשר להעיד כבעלי תסריט פנומנלי (אנימציה? כן. בימוי? וואו. קונספט? פששש). אפילו את 'Nadia' הגה בכלל מיאזאקי. מרבית הפרויקטים שמיאזאקי רק כתב הם נהדרים כמעט כמו הסרטים שלו כבמאי. זה הופך את האיש לתסריטאי מוכשר לא פחות מיכולות הבימוי שלו. תן קצת קרדיט, יש סיבה מדוע הוא נהיה אגדה.
למעשה, מתוך חמשת השמות (ואני בטוח שביצעתי פשע והשארתי בחוץ תסריטאים שראוי לדון עליהם), אננו ואורובוצ'י היחידים עם אפס פרסי אקדמיה [3 למיאזאקי, 3 להוסודה, 2 לקורידה]. על אורובוצ'י אפשר להתווכח, לא אכחיש שלבחור יש מגע זהב לא משנה מה הז'אנר או המדיום עליו הוא עובד: סרטים, סדרות, ספרים, קומיקס, משחקים, טוקוסאטסו ובימים אלה גם אפוס בובות סיני. אבל את תואר "אחד משני התסריטאים הגדולים ביפן" לא הייתי מעניק לאננו. אחרים הוכיחו את עצמם ראויים יותר לתואר.
"הדרקון אליוט" בגרסה עברית בלבד -
אשמח לקרוא חוות דעתכם על המחדל הזה. סרט שיש לו את כל הסיבות להתאים לקהל בוגר. חשבתי שכבר עברו הזמנים שבהם הכל מדובב. מה קרה, חזרנו עשרים וחמש שנה אחורה?
הסרט הזה לא מתאים לקהל בוגר.
(ל"ת)
אולמפי-סינמה: הקילומטר האחרון [המקצים הארוכים]
החלק האחרון של המגה-סקר הנ"ל מגיע!
כמו פעם שעברה שיטת ההצבעה עובדת לפי שלושת המקומות הראשונים, כלומר שצריך לסמן את המקום הראשון, השני והשלישי . אפשר להגיב או בטופס גוגל שנמצא למטה, או בתגובה מפורטת ונחמדה כאן באתר.
המקצים!
סרט התיכון הטוב ביותר:
באה בקלות
בחזרה לעתיד
בריק
ילדות רעות
כמה טוב להיות פרח קיר
מועדון ארוחת הבוקר
רחוב ג'אמפ 21
כמעט נכנסו: אני, ארל והנערה הגוססת , בחירות או לא להיות , אקדמיה למפלצות ,דוני דארקו ,ללכת שבי אחריו,הלהקה וקלולס.
הסרט הישראלי הטוב ביותר:
אפס ביחסי אנוש
את לי לילה
גט
היורד למעלה
הערת שוליים
ואלס עם באשיר
מבצע סבתא
מי מפחד מהזאב הרע
שש פעמים
כמעט נכנסו: מסווג חריג, בופור, השוטר אזולאי, גבעת חלפון אינה עונה, סאלח שבתי, כלבת
המחזמר/ סרט מוזיקלי הטוב ביותר:
בתוך לואין דיוויס
וויפלאש
חנות קטנה ומטריפה
לשבור את הקרח
מולאן רוז'
סאות' פארק
צלילי המוסיקה
שיקגו
שיר אשיר בגשם
כמעט נכנסו: האחים בלוז, היירספריי, מרי פופינס, מלך האריות, הקוסם מארץ עוץ והיפה והחיה
הסרט המבוסס על קומיקס הטוב ביותר:
אקס מן 2
האביר האפל
היסטוריה של אלימות
הנוקמים
סקוט פילגרים
עיר החטאים
קיק אס
קפטן אמריקה: חייל החורף
קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים
רכבת הקרח
שומרי הגלקסיה
כמעט נכנסו: הלבוי, וולברין, פרספוליס, השומרים, אמריקן ספלנדור, שבעה צעדים (2003), אקס מן: ההתחלה, איירון מן
סטטיסטיקות וסתם הערות:
-בסרטי התיכון הייתה תחרות צמודה, אבל לבסוף עלו בסך הכל 7 סרטים – הכי מעט מכל שאר המקצים לגמר. הכי הרבה עלו מסרטי הקומיקס שהתדרו ב11 מתמודדים על מדליית הזהב.
-למרות שהם מקצים ארוכים, גם סרטי הקומיקס וגם הסרטים הישראליים היו יכולים להיכנס גם למקצים הקצרים (פרט למבצע סבתא, שיצא ממש ב99' שנייה לפני), וזאת למרות יצירות מאוד טובות בשני התחומים לפני תחילת האלף.
– סרטי הקומיקס היא הקטגוריה שקיבלה הכי הרבה סרטים שונים : סך הכל של 36 סרטים שונים הוצעו לקטגוריה.
– רחוב ג'אמפ 21 ומי מפחד מהזאב הרע משלימים את השלישייה של הסרטים שמופיעים בסקרים אחרים.
– באטמן הוא הכוכב הבלתי מעורער של סרטי הקומיקס – לא פחות מחמישה סרטים בכיכובו נכנסו לרשימה. אחריו, עם 3 הופעות: קפטן אמריקה,איירון מן, הפלקון, פרופסור אקסבייר ווולברין
-הקטגוריה הכי ליברלית בבחירותיה הייתה קטגורית התיכון שבה התקבלו קולות גם לבתי ספר יסודיים (סרטי הארי פוטר, רוק בבית הספר), תיכונים (אקדמיה למפלצות) ותוכניות ריאליטי מעוותות של הממשלה (משחקי הרעב)
בפרס "תפסת מרובה לא תפסת" זוכה דוני דארקו שנכנס לשלושה סקרים (והיה קרוב מאוד להיכנס לגמר בחלק מהם) אבל בסופו של דבר נשאר מחוץ לחדר העריכה.
– בין הסקרים הארוכים, האחים רוסו הם היחידים שהצליחו להכניס שני סרטים באותו המקצה או בכלל.
בכל מקרה, בלי עוד דיבורים – בואו להצביע לסקר!!! הסקר יהיה פתוח עד חצות בין חמישי לשישי והתוצאות של שני הסקרים יפורסמו במהלך שישי.
ושיהיה לכולנו שבוע טוב
כן אבל
א) מבצע סבתא אינו סרט קולנוע ("אז מה?")![!:(!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif" alt="" width="" height="" />)
.
ב)"הלהקה" כמעט נכנס כסרט תיכון, אבל לא כסרט ישראלי? אל איזו להקה מדובר? (לפחות קזבלן לא התקרב)
ג) צלילי המוזיקה נכנס, אבל לא סיפור הפרברים (אפילו לא התקרב). אני מחרים את הסקר
א) אני לא חושב שיש בעיה גדולה בין סרטי קולנוע לסרטי טלוויזיה וסרטים קצרים. אני אישית הצבעתי במד"ב לשני סרטים קצרים נהדרים שלפי דעתי עשו עבודה טובה יותר מאשר הסרטים הארוכים
ב) לא! זה טעות אנוש. הלהקה כמעט נכנס לסרטי ישראלים.
ג) לפחות שיר אשיר בגשם הצליח להשתחל.
שיר אשיר בגשם זו נחמה
אבל העובדה שאמדאוס לא כאן זה כבר סוג חדש של ביזיון
שש פעמים בפנים
והחיים על פי אגפא בחוץ? אסי דיין מתהפך בקברו. וגם אצלי בבטן מתהפך משהו.
ןיש עוד כמה מהשנתונים הללו ראויים ביותר, אוונטי פופולו למשל.
בכלליות, אני חושב שבקרב הקהל הרחב וגם הקהל באתר
קולנוע ישראלי נחלק לשניים: סרטי יום עצמאות (הלהקה, השוטר, הזאב רווח) וסרטי פוסט-2007 אחרי שבופור וביקור התזמורת העלו עניין מקומי בקולנוע, כאשר הסרטים שנחשבים טובים הם בקבוצה האחרונה ולא הראשונה. זה לא שאין לכך סיבה, אגב – גם לי קשה להתלהב מסרטים רציניים מדי שעוסקים בדרמות משפחתיות או בדילמות מוסריות צבאיות באיכות הפקה גבולית או לחלופין מעוד קומדיה פרועה על חבורת חרמנים ב*הכנס שם של מוסד כאן*
אבל כך מתפספסים להם סרטים נהדרים שאני חושב שקהל רחב מאוד יכול לאהוב (או לכל הפחות מעניינים – אגפא סובל מאוד מהתנשאות אשכנזית שכזאת) : אוונטי פופולו, אגפא, כל סרטי קישון (המוכרים והפחות מוכרים), ימים קפואים, מסעות ג'יימס בארץ הקודש ואני בטוח שאני מפספס עוד לא מעט כי גם ההיכרות שלי עם הקולנוע הישראלי די מוגבלת בסופו של דבר.
סרטים ישראלים והחברה הישראלית
בזמנו העברתי קורס שהציג תופעות וקבוצות חברתיות שונות בחברה הישראלית לתלמידים מחו"ל. כדי להדגים, הקרנתי סרט לגבי חלק מהנושאים – כי, אחרי הכל, סרטים מצליחים להעביר לפעמים את רוח התקופה בה הם נוצרו, את האידיאולוגיה של היוצרים שלהם, או את התופעה בה הם עוסקים. וחוץ מזה, זה כיף לראות סרטים וגם יכולתי להיות קצת מיסיונרי.
כמה דוגמאות:
הראיתי להם את 'החברים של יאנה' בהקשר של ההגירה מברה"מ לשעבר – סרט עדין, משוחק נפלא, שגם מצליח להיות די קליל למרות שהוא עוסק בנושאים די כבדים, ומתמקד בתופעה חברתית דרך סיפור אישי. ולסשה דמידוב ממש מתאים לשחק מניאק.
ואת 'הלהקה' בהקשר של הטענה שהחברה הישראלית היא חברה מיליטריסטית, דהינו, כזו שרואה את כל הבעיות שלה דרך הפרספקטיבה הצבאית (גם כדי לחזק את הטענה הזו וגם כדי לבקר אותה).
ואת 'שורו' בהקשר של השינויים הדתיים שעברו על החברה הישראלית במהלך שנות ה-80, ובעיקר על החלקים החילוניים-לכאורה שלה, וכי זה סרט משעשע להפליא ועם דמות ראשית פגומה בצורה נהדרת, ואיפה שבי גביזון נעלם, לכל הרוחות?!
ואת 'מבצע סבתא' כדי להסביר להם מה זה קיבוץ, ואיך קומונה אוטופיסטית, מהסוג שבדרך כלל מתנתק מהעולם שסביבו, הייתה שזורה בכל-כך הרבה איברים של החברה הישראלית (הסרט לא ממש הצחיק אותם, אגב).
ואת 'מסעות ג'יימס בארץ הקודש' כי כל הזדמנות לחשוף אנשים לסרט הנדיר – גם אם המעט מטיפני – הזה היא מצווה.
אני לא בטוח לגמרי לגביהם, אבל אני ממש נהניתי.
אני תוהה האם היה אפשר לעשות לסטודנטים זרים קורס המשך בשם "קולנוע פופולארי בישראל"
שיתמקד בקולנוע שמכוון להצלחה קופתית בקרב הקהל המקומי לפני שהוא מנסה לקדם אג'נדה כזו או אחרת. שניים מהסרטים שציינת ברשימה הם כאלה – "הלהקה" ו-"מבצע סבתא" (בכלל סרט טלוויזיה), אבל היה מעניין לראות קורס שלם שיתמקד בקולנוע כזה. למשל:
"סלאח שבתי" ו-"סוף העולם שמאלה" – בתור דוגמאות לעלייתו ונפילתו של כור ההיתוך, פלוס דיון על איך כור ההיתוך תרם להתגבשות ז'אנר הבורקס, אולי העקבי שבין הז'אנרים בקולנוע הישראלי.
"גבעת חלפון אינה עונה" ו-"אפס ביחסי אנוש" – בתור דוגמאות למעמדו של צה"ל בחברה הישראלית לפני ואחרי מלחמת יום כיפור.
"לצוד פילים" ו-"מיתה טובה" – בתור דוגמאות ליחסים הבין-דוריים בישראל, שלפחות שני דורות כבר הספיקו להזדקן בה מאז הקמתה.
כשאני מסתכל על הרשימה הזאת, אני מבין שהחלוקה בין קולנוע פופולארי וקולנוע של אג'נדה לא כזו ברורה כמו שחשבתי ("אפס ביחסי אנוש", אולי הסרט הכי מצליח בישראל בשנים האחרונות, יכול להכנס גם למשבצת של קולנוע אג'נדה), ובכל זאת.
גבעת חלפון נוצר אחרי מלחמת יום כיפור
או שפספסתי משהו בפסקה הזאת?
ולכן הוא מדגים בצורה נהדרת את השינוי ביחס לצה"ל אחרי המלחמה ההיא.
(אני בטוח שיש סרט *מלפני* אותה מלחמה שמדגים יחס אחר לצה"ל, אני פשוט לא בטוח שיש סרט כזה ששווה צפייה היום).
אה, סבבה
זה פשוט נשמע מההקשר הרחב שהוא אמור להיות הדוגמא ל"לפני" ואפס אמור להיות הדוגמא ל"אחרי".
לגבי סרט מלפני.. היחיד שאני מצליח למצוא (והוא דווקא די טוב כי הוא בדיוק שנה לפני) זה "עזית הכלבה הצנחנית" שאין לי מושג לגבי איכותו. אפילו "גבעת 24 אינה עונה" לא עוסק בכלל בצה"ל, מסתבר .
ראיתי את "עזית הכלבה הצנחנית"
זה באמת סרט שמעניין לצפות בו, כמו שמעניין לצפות ב-"תכנית 9 מהחלל החיצון" – איזו סקרנות מורבידית לגבי כמה גרוע אפשר לעשות סרט. אני מניח שאפשר לצרף אותו לרשימה למעלה, בצמוד לסרט ייצוגי של עמוס גיתאי![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
לא ראיתי את כולו, אבל יכול להיות ש'כל ממזר מלך' של אורי זוהר יוכל להתאים.
(ל"ת)
אני נוטה נגד
ראשית כל כי אני שונא את היצירות של אורי זוהר. אבל יותר עניינית – כי אורי זוהר תמיד היה יוצר אג'נדה/רציני לפני שהוא היה יוצר פופולארי, לפי איך שאני מבין את הקריירה שלו. (כלומר, אפשר להשתמש בו לקורס כללי ליום כיפור לפני-אחרי, אבל החיפוש המקורי היה בסרטי הפופ של הארץ)
אבל
תיארת את הקורס "סוגיות בחברה הישראלית דרך קולנוע פופולרי", שזה די שונה מקורס כללי על קולנוע פופולרי בישראל.
(וגם איך בכלל אפשר לקבוע מתי "קולנוע מכוון להצלחה קופתית בקרב הקהל המקומי לפני שהוא מנסה לקדם אג'נדה כזו או אחרת"? ולמה זו ההגדרה לקולנוע פופולרי? כי הייתי אומר שזו האשמה די חמורה נגד היוצרים.)
כמו שאמרתי, הגבולות לא תמיד ברורים
אבל יש לך בהחלט סרטים שנעשו פה בישראל במטרה מוצהרת להצליח בקרב הקהל ולא מתוך איזו אג'נדה אמנותית, חברתית או ווטאבר*. "זוהי סדום" הוא דוגמה בולטת – כשאתה לוקח את אחד המותגים הטלוויזיוניים הכי בולטים בישראל ועושה ממנו סרט, אתה לא עושה את זה בשביל אמירות מעמיקות על מצבה של המדינה בואכה העשור השני של המילניום (למרות שבסרט היו אמירות כאלה. לא יודע כמה מעמיקות. אבל הוא היה אחלה). אהרון קשלס, בראיון שהתפרסם כאן בעין הדג, התלנן על זה שקולנוע בישראל עדיין נעשה ברובו דרך פריזמה של אג'נדות, ושאג'נדה זה לא משהו שנמצא בראש סדר העדיפויות אצלו כשהוא עושה סרט, ואני יכול רק להעריך אותו על אמירה מהסוג הזה. אני בפירוש חושב שקולנוע כזה הוא בסופו של דבר *יותר מעניין*, גם מבחינת האמירה שלו, מקולנוע שאותה אמירה היא נקודת ההתחלה שלו ולא הסאבטקסט.
* שזה, אגב, שינוי לעומת בון-טון שרווח בישראל לפני לא-הרבה זמן, ובו יוצרי קולנוע אמרו בפה מלא ובלי בושה שהקהל לא מעניין אותם בכלל, והם עובדים בשביל האמנות והאג'נדה שלהם.
זה דיון אחד
אני פשוט לא חושב שאפס ביחסי אנוש, הלהקה או סלאח שבתי נכנסים לרובריקה הזאת (בניגוד לזוהי סדום, שני קונילמל או איביזה).
אני חושב שבנוגע לסלאח שבתי והלהקה זה בהחלט נכון
למעשה, כש-"סלאח שבתי" יצא לאקרנים המבקרים בישראל טענו שזה בדיוק מה שהוא – קומדיה בידורית נטו, עם אפס יומרה אמנותית*. ברור שבסרט יש יותר מזה, הוא הרי בוים על ידי אחד מגדולי יוצרי הסאטירה של אותה תקופה שביקורת על הממסד בישראל היתה הג'וב שלו, ובכל זאת – דווקא בגלל הפופולאריות של קישון ככותב טורים ומערכונים (והדמות של סלאח הופיע במערכונים שהוא כתב עוד לפני שהסרט הופק), אני מאמין שהמטרה הראשונית שלו (ובוודאי זו של מפיקי הסרט), היתה לבדר את הקהל – והוא עשה את זה באופן מצוין.
במקרה של "הלהקה" – ככל הזכור לי (אם כי עברו הרבה מאוד שנים מאז שראיתי אותו), מדובר לפני כל דבר אחר בקומדיה מוסיקלית עם שירים פופולאריים. שוב – ברור שאפשר להגיד הרבה מאוד על החברה הישראלית בתקופה שבה הסרט נוצר מצפייה בו (וגם לא-מעט על השינויים שעברה המוסיקה הישראלית מאז – הסרט יצא בדיוק בתקופה שבה רפול פירק את הלהקות הצבאיות), אבל לא נראה לי שזה מה שעמד בראש סדר העדיפויות של יוצרי הסרט.
"אפס ביחסי אנוש" הוא אכן משהו אחר – נראה לי שהבמאית באמת ניגשה לבימוי סרט לוחמני שיציג את צה"ל בתור גוף בהמי, מושחת ושוביניסטי, ובאמת עשתה סרט כזה, אבל אני מאמין שהקהל הגיע לסרט בהמוניו כדי לראות את הקומדיה הקורעת שהטריילרים הבטיחו לו (ויכול להיות שהוא קיבל בדיוק את זה, למרות שאת הפן הקומי של הסרט אני לא הערכתי יותר מדי, להבדיל מהמסר שאותו הבמאית העבירה בצורה מצוינת).
* זו היתה השורה התחתונה בביקורת שלהם. הצורה שבה הם ניסחו אותה היתה הרבה יותר מעליבה.
סלאח שבתי הוא אחת הסאטירות החריפות ביותר שנעשו פה
והסאטירה לא באה אחרי כלום, בשבילה הסרט קיים. זה שהוא היה סופר קופתי בו בזמן זו לא סתירה, אני רק אומר שהניצנוץ של הלירה בעיניו של קישון ממש לא בא לפני המסר החברתי החריף; אני באמת לא מבין איך אתה אומר על משהו שעשה קישון שהאג'נדה החברתית היא שולית בו.
וגם לגבי הלהקה — אבי נשר יצר (לרבות כתב וביים) את הסרט כי הוא רצה ליצור סרטים. זו ממש לא קומדיה מוזיקלית קלילה; הסרט הוא דרמה פרופר, עם אלמנטים של ביקורת חברתית על רקע מלחמת ההתשה (אה, וגם כמה שיירם נחמדים). אבי נשר כתב את הסרט במהלך הלימודים שלו באונ' קולומביה, כי הוא רצה ליצור משהו שישקף את החוויה שלו בצבא ובמלחמת יוה"כ. בסופו של הדבר זה הוביל אותו לכתוב את הגירסה שאנחנו מכירים (יחד עם שרון הראל) על להקה צבאית. רק לאחר מכן, הוא הגיע לאיציק קול שהסכים להפיק את הסרט. אני לא חושב שיש פה אלמנט שמצדיק את האמרה "קולנוע שמכוון להצלחה קופתית בקרב הקהל המקומי לפני שהוא מנסה לקדם אג'נדה כזו או אחרת".
הנקודה שלי היא שחבל שאתה מרדד את הקולנוע הפופולרי לאינטרס הכלכלי של היוצרים שלו.
כמובן שעל שאלות ביצה ותרנגולת אפשר לנהל דיונים מצאת החמה עד צאת הנשמה
ובאותה מידה – גם "זוהי סדום" הוא סרט עם הרבה מאוד אמירות על החברה הישראלית, והסאבטקסט (שבדרך כלל הוא כל-כך בוטה שהוא לא ממש "סאב") של רוב הסצנות בו מוציא את ישראל רע לפחות כמו כל דרמה קודרת על הנעשה בשטחים או בעיירות הפיתוח. זה לא שולל את העובדה שהמטרה הראשונית של יוצרי הסרט היתה לבדר את הקהל, ואני מאמין שזה נכון גם לגבי קישון (בכל מכלול עבודתו, אגב). אני אאמין לך לגבי "הלהקה" כי את הסיפור שמאחורי הפקת הסרט אני לא מכיר (וכאמור, עבר הרבה מאוד זמן מאז שראיתי את הסרט) – אבל זה לא שולל את הטיעון שלי בכללותו, עם ההסתייגות שציינתי קודם לפיה לא תמיד הגבולות בין "קולנוע פופולארי" ו-"קולנוע עם אג'נדה" הם ברורים. אבל יש מקרים שבהם הם בהחלט כאלה.
אמת
(וכאן נפסיק)
..והקרנתי להם את 'סלאח שבתי' בשיעור על הסוגיה העדתית
(ל"ת)
ומה הם חשבו עליו?
ומה שיותר מעניין – ההומור עבד? הסרט הצחיק אותם?
(עם כל הערצתי לקישון, אני חייב להודות שחלק מההומור שלו לא שרד יפה את מבחן הזמן. ראיתי לא מזמן את "ארווינקה" בחדר-כושר, ולמרות שהסיטואציות עצמן נותרו מצחיקות מאוד, חלק גדול מהפאנצ'ים כבר לא ממש פוגע).
ככה וככה.
חלק מהסיטואציות בסרט הצחיקו אותם, חלק פחות. כך היה גם אצלי.
כמה זמן הם היו בארץ?
פגשתי לא מעט זרים שחיו בארץ איזו תקופה ואז ראו את מבצע סבתא, הם צחקו ממש.
100 הסרטים הטובים של שנות האלפיים (לפי 177 מבקרים מכל העולם)
הBBC עשו רשימה של 102 (היה תיקו במקום השלישי) הסרטים הטובים שיצאו מאז שנות האלפיים. מישראל השתתפו אבנר שביט, יעל שוב, האנה בראון (מהג'רוזלם פוסט, והיחידה שבחרה סרטים ישראלים לרשימה הזאת) ואורי קליין.
העשירייה הראשונה:
1.מלהולנד דרייב
2. במצב רוח לאהבה
3. זה ייגמר בדם
4. המסע המופלא
5. התבגרות
6. שמש נצחית בראש צלול
7. עץ החיים
8. אחת ושתיים (Yi Yi)
9. פרידה
10. ארץ קשוחה
ניתן לקרוא את שאר הרשימה כאן.
הערות והארות לגבי הרשימה:
– עין הדג והרשימה: נכנסו לרשימת ה100 סרטים זוכי הסקר הבאים: הקול בראש, שמש נצחית בראש צלול, חיים של אחרים, ממזרים חסרי כבוד, האביר האפל והתחלה.
– הבמאים המובילים ברשימה (שהכניסו 3 סרטים) הם : ווס אנדרסון, אפיצ'אפונג ווירסטול, כריסטופר נולאן, האחים כהן, מיכאל הנקה ופול תומאס אנדרסון. אבל אם מחשיבים את פיקסאר כבמאי אז הם מובילים עם 4 סרטים: למצוא את נמו, רטטוי, הקול בראש ווול-אי הם נציגי פיקסאר ברשימה הזאת.
– אוסקר, קאן והרשימה: ברשימה יש 4 סרטים שזכו באוסקר לסרט הטוב ביותר: ספוטלייט , מטען הכאב, 12 שנות עבדות וארץ קשוחה ועוד 18 שהיו מועמדים. עם קאן (בלי הפתעה) יש יותר התאמה עם 7 זוכי הפרס הגדול מהפסטיבל : הפסנתרן, 4 חודשים 3 שבועות ויומיים, סרט לבן, הדוד בומי, עץ החיים, אהבה וכחול הוא הצבע החם ביותר.
– הסרט הישראלי הקרוב ביותר לרשימה היה ככל הנראה "ואלס עם באשיר" שהוזכר 4 פעמים שהפעם הכי גבוהה הייתה במקום הרביעי.
וסתם להשוואה, עשרת הסרטים הטובים ביותר של שנות האלפיים על פי הטבלה בימד"ב הם:
האביר האפל, שר הטבעות: שיבת המלך, שר הטבעות: אחוות הטבעת, התחלה, שר הטבעות: שני הצריחים, עיר האלוהים, המסע המופלא, מחוברים לחיים, השתולים והפסנתרן.
תיקון
לא היה תיקו במקום השלישי – היה תיקו משולש במקום ה100.
אני לא יודע כמה זה מפתיע, בהתחשב בעובדה שהרשימה הזו נוטה להתרחק ממה שמריח יותר מדי כמו הוליווד הישנה
אבל הנציגות היחידה של ספילברג ברשימה הזו היא "אינטליגנציה מלאכותית". התגובה לסרט הזה, כאשר הוא יצא, היתה קרירה מאוד (לא שלילית לגמרי, אבל הקונצנזוס בעיקר התרכז בהשוואות היפותטיות לאיך קובריק היה עושה את זה טוב יותר). כנראה שהסרט צבר הרבה הערכה ביקורתית בדיעבד.
יופי של רשימה
(טוב הם קנו אותי כבר במלהולנד דרייב). ובכל זאת גם מקס הזועם, ממנטו ואולד בוי במקומות גבוהים, ממש מלא כל טוב.
רגע, אין ספילברג?!
בוזזזזזזזזז!
AI שם.
(ל"ת)
פסדר
ל"דו"ח מיוחד" ו"מלחמת העולמות" גם מגיע מקום.
תודה שהבאת את זה!
אמנם ראיתי את הרוב, ויש עוד כמה שבto-watch-list שלי, אבל יש שם כמה שלא שמעתי עליהם מעולם, וזו הזדמנות מעולה לבדוק.
אגב, מעניין כמה סרטי עשיריות של עין הדג (150 מהם) נכנסו לרשימה הזאת (מודה שאני פשוט עצלן מדיי לבדוק בעצמי).
די הרבה, למעשה
עוד לא היה לי זמן לעשות את הספירה המלאה, אבל מבין עשרת הגדולים שלהם, שישה סרטים היו בעשיריות השנתיות של עין הדג. וכמו שקרקר ציין, שישה מסרטי השנה של עין הדג כלולים ברשימת ה-100 שלהם. הטעם שלנו ושלהם לא כל כך רחוק.
רשימה מעניינת
חלק ראיתי, חלק צריך להשלים. ואני באמת לא מבין מה "ספוטלייט", "מתחת לעור" ו"ספרינג ברייקרס" עושים שם.
אני חושבת שיש שם קצת הטיית זמן
שזה דבר מאוד סביר כי בסופו של דבר כשבוחרים את רשימת הסרטים הטובים, הולכים לסרטים זכירים. בטווח זמן קצר זוכרים יותר סרטים שעוד 2-3 שנים אותם מבקרים כבר לא יזכרו.
כן, אבל...."ספרינג ברייקרס"?!
(ל"ת)
כן, ספרינג ברייקרס
ראשית כל, ספרינג ברייקרס תמיד היה "סרט מבקרים" יותר מאשר "סרט קהל". סרט שיותר קל להעריך אותו מאשר לאהוב אותו, סרט שהוא מעצבן ומתגרה ובכלליות לא סרט כיף או סרט שבא לך לצפות בו עוד פעם. סרט מטומטם ומתיש שחוזר על עצמו עד לגבולות אבסורד אבל הוא גם, בלי ספק, אחת מחוויות הצפייה הכי ייחודיות ואולי אף כיפיות שהיו לי.
עכשיו, אני לא מחסידיו השוטים של הסרט שחושבים שכל הביקורת שלו היא גאונית שמריחים מ"הדור של ימינו" אלא אני באמת חושב שיש משהו ברוח הפאנק של הסרט, ברוח האצבע המשולשת הגדולה שהוא מרים ששם אותה במקום אחר מכל הסרטים: אני מודע לכך שהוא מקום רע לרוב הצופים, אבל בשבילי זה היה מקום מתגמל לחלוטין.
הסרט מודע להומור שלו, לשטחיות שלו, לטמטום שלו ובוחר להתפלש בהם. הוא יכול להיות יפהפה כשהוא רוצה (סצנת השוד, בין השאר, מדהימה) ומכוער מאוד לרוב , והוא מצדיע לכיעור ולטמטום ובז להם בו זמנית. הוא סרט עם דמויות פלקט אבל אחת הדמויות הכי ייחודיות של העשור. סרט שאמור להיות לו דמות ראשית אבל אז אין כי ככה, סרט בלי שורות דיאלוג כמעט בכלל, אבל עם אחד המונולוגים הכי טובים של העשור האחרון.
אז כן, ספרינג ברייקרס הוא סרט קשה ומעצבן אבל הוא לוקח את הרעיון לזה ללב, מעלה את זה פי אלף ושם על הגלידת חרא שהוא את ג'יימס פרנקו כדובדבן. אני לא יודע אם אני יכול להמליץ עליו אבל יש משהו כל כך מלהיב בכמה שלא אכפת לו, משהו כמעט מדבק בניהיליזם הרעיל שלו. סרט שהוא גיבוב שטויות מוחלט, שמחליט מראש לירות לעצמו ברגליים ואז לנסר אותם, מטומטם, מייסר ומעצבן אבל מושלם.
ספרינג ברייק…. לנצח![!לב!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_heart.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_heart.gif" alt="" width="" height="" />)
יופי!
הדיונים האחרונים באתר גרמו לי להרגיש שאנחנו מסכימים יותר מדי בזמן האחרון.
להגנתי, אני לעולם לא אמליץ למישהו על הסרט הזה.
אני חושב שהוא נהדר באותה מידה שאני חושב שהוא זבל ואני מודע לכך שצריך טעם ספציפי מאוד להעריך את יצירת המופת המחורבנת לחלוטין הזאת.
"סרט שהוא גיבוב שטויות מוחלט...מטומטם, מייסר ומעצבן" - קרקר כפול
יופי, אז אנחנו מסכימים :)
"סרט שהוא... יופי" - הכובען המטורף
אכן כן :)
Touché
(ל"ת)
רמי יונס בטור דעה נפיץ
עם נתון מעניין: כמעט 1000 חברי אקדמיה ישראלית לקולנוע, אף אחד מהם לא ערבי.
וכמו שהוא מציין בכתבה מעצמו - זה לחלוטין מתוך בחירה של היוצרים הפלסטינים
(ל"ת)
כאמור, נפיץ
אני לא מסכימה עם הקו המאוד לוחמני שהוא מציג בנוגע ליוצרים פלסטינים והאקדמיה לקולנוע, עכשיו ראיתי שיש שם לינק לכתבה בוואלה שעליה מבוסס הנתון הזה.
בכל מקרה, הוא מציע את הפרשנות שלו (ואני משערת שיש בה לא מעט אמת) אבל מכיוון שזו לא חקירה, אני פשוט מוצאת את הנתון הזה קצת מפתיע ואף מבהיל. 20% מתוך 982 אמורים להיות 196 אנשים.
אם ההיפותזה שלו נכונה אפשר להניח שיש כמה עשרות- נגיד 150-250 אנשי קולנוע ערבים שמתאימים בקריטריונים להיות חברים באקדמיה לקולנוע ובחרו שלא (אני מניחה שההבדל בין האוכלוסיות משנה גם את הבחירות המקצועיות )
הבעיה האמיתית היא שאני לא חושב שהוא באמת חקר אותו
ואני אפילו יותר בספק שנאפר ואלוני עשו את זה. זה נשמע כמו אמירות חלולות שנזרקו לאוויר לעורר פרובוקציה כי אפשר.
(כלומר, אני בטוח שיש מעט מאוד ערבים באקדמיה. אני גם משוכנע שיש מעט מאוד קולנועים ערביים בארץ, בטח לא ברמה של 20% מהתעשייה.)
אני חושבת שיש יותר ממה שאתה חושב
אני גם משערת שהם לא 20% מהתעשייה, אבל אני תוהה האם זה קשור לבחירות חופשיות או לאילוצים וגם תוהה אם זו לא הנחה שמבוססת על תחושת בטן שיש בה יותר הנחות גזעניות מאשר הנחות מציאותיות. קולנוע זה מקצוע שמבוסס על קרנות ממשלתיות וגיוס כספים ואני מניחה שהקהל היהודי-ישראלי לא ממהר לתת מימון לערבים, עם 2 אקספשנס שאנחנו יודעים להשתמש בהם הרבה. מצד שני, קולנוע הוא מקצוע די עצמאי, לא צריך לעבור ראיונות ולהרגיש שעשו לך טובה והכניסו אותך למכסת ההעדפה המתקנת או משהו כזה, אז אולי זה דווקא מושך יותר ערבים.
חבל לי שאין מידע מהימן בנושא, אני חושבת שההתפלגות הדמוגרפית של אנשי קולנוע יכולה להיות מאוד מעניינת. גם פתאום אני חושבת שהיה מעניין לראות מתוך הפילוח של אנשי קולנוע ישראלים, איך מתחלקים מימונים ופרסים.
לא יודע לגבי גזעניות מול מציאותיות
מספר הסרטים הערבים שמגיעים לקולנוע הוא קטן בעיקרו ואפשר לספור על שתי ידיים את מספר הסרטים שנוצרו או היו במעורבות גבוהה של ערבים מהשנים האחרונות. יש הרבה שחקנים ערבים, שגם זוכים להערכה מהאקדמיה, אבל אני פשוט לא בטוח לגבי אנשים מאחורי הקלעים (הכי בולט הוא סייד קשוע, אבל בלי לברר, אני לא יכול להגיד לך עוד במאים-תסריטאים-צלמים וכו' ערבים אחרים) . גם "ג'נקשן" נעשה, בסופו של דבר, על ידי ישראלי ותחושת הבטן שלי שההימנעות מהפרסים הללו היו לא כי האקדמיה הו-כה-ציונית אלא בעיקר כי אודי אלוני נשמע כמו אחד הדושבאגים הכי בלתי נסבלים ביקום, וזה פקטור די משמעותי בהצבעות שכאלו (שגם מסבירה למה תאמר נאפר קיבל שתי מועמדיות , עם טכניים בסך הכל חמש ועדיין הם נמנעו מהפרסים ה"גדולים" [למרות שיכול להיות גם שפשוט הייתה תחרות טובה השנה]).
אז אלא אם יש סצינת סרטים קצרים שפשוט נשלטת לחלוטין על ידי ערבים (ואולי יש. אני לא מבין מספיק בסרטים קצרים), אני לא רואה איך הם יגיעו למספרים משמעותיים באקדמיה או בעשייה הקולנועית הישראלית בכלל.
מה שלא מנע מסרטים ערביים או בכיכובם של ערבים או שחקנים ושחקניות להיבחר ולהיות מועמדים ולכן כל הכתבות האלו וההתבכיינות של אלוני מטומטמות מראש והניטפוקים שלו למה הם כן ודווקא הוא לא מביכים את הדעת.
ראה, אני לא מכירה את תעשיית הקולנוע מספיק כדי להגיד משהו נחרץ
כבר יצא לי להכיר מישהו שעוסק בקולנוע, עובד עם יהודים, והוא ערבי ומהתחומים היותר חשובים אך פחות סקסיים של קולנוע (הפקה).
אז אתה תראה את הסרטים שהוא מעורב בהם ותספור אותם כסרטים יהודיים לחלוטין ולמהדרין בלי שום מעורבות ערבית.
כשאיבגי אמר דברים ברוח כמעט דומה הוא קיבל רוח גבית אוהדת מהקהל (גם כאן). במקרה ההוא אפס ביחסי אנוש זכה בכל הפרסים חוץ מפרס הסרט, במקרה הזה ג'אנקשן מועמד לרוב הפרסים חוץ מפרס הסרט- שני הסרטים הוכיחו את עצמם בחו"ל וזכו בפרסים מאוד מכובדים, נרכשו להפצה בחו"ל ועוררו אימפקט בחו"ל. אפס עורר אימפקט גם בארץ, לג'אנקשן לא היה סיכוי כי אנחנו חיים בעידן שבו לא לגיטימי לאהוב ערבים.
אולי באמת לא מגיע לסרט לזכות, יש לו גם חסרונות ואף אחד מאיתנו לא ראה אף אחד מהסרטים האחרים שמועמדים. אבל איך זה שהוא אפילו לא מועמד? זה באמת מוזר ומפתיע.
אולי אודי אלוני הוא בעיקר רוח וצלצולים, אני לא יודעת אם אין ערבים בכלל באקדמיה, אף מקור לא אישר או הכחיש- אבל זה כניראה מצביע על כך שגם אם יש כמה הם ממש מיעוט.
עוד פעם, לא אמרתי שאין ערבים בקולנוע
אמרתי שהם ככל הנראה פשוט לא מגיעים ל20% מהתעשייה. מספרים מדויקים קשה להשיג, וזה גם לא ממש באינטרס של אף אחד. אולי יש 15%, אולי יש 10%, אולי יש 30% – ההרגשה שלי היא שהמספר נמוך, אבל אי אפשר ממש לדבר אלא אם כן נתחיל לחקור קרדיטים של סרטים מהשנים האחרונות מה שנשמע לא ממש כיף.
והתלונות על ג'נקשן מוגזמות, בחיי. ג'נקשן *הצליח* בקופות (כמה שסרטים ישראלים יכולים – לפחות למיטב הבנתי) , *הצליח* עם האקדמיה (וכן, 5 מועמדיות זאת הצלחה) ועדיין אלוני מרגיש מקופח כי חס וחלילה שהוא ייתפס בצד המנצח. לפני שהסרט יצא בראיונות הוא נשמע כאילו הוא מתפלל שהוא ייכשל כי אז הוא יוכל לרוץ לחו"ל ולספר לחבר'ה שם כמה אנחנו לא פתוחים לקבל ערבים. אז, לא. וזה כבר הוכח מספיק פעמים – ערבים רוקדים התקבל סבבה בקהל, עבודה ערבית היה להיט שהוביל אחריו עוד סדרה ושנה שעברה נורמן עיסא זכה בשחקן המשנה הטוב ביותר, שנה לפני זה תאופיק היה מועמד ולפני שלושה שנים מכרם חורי זכה בשחקן הראשי הטוב ביותר, לפני ארבע שנים הייתה מועמדת ח'אולה אלחג'-דיבסי ולפני חמש שנים נורמן עיסא היה מועמד עוד פעם. השנה תאמר נאפר מועמד לשחקן ראשי פלוס שחקניות מסופת חול מה שאומר שכבר שש שנים (לפחות, ותכלס אפשר לעשות גשר לע'גמי ולסגור על לפחות 7/8) האקדמיה מעמידה שחקנים ו/או יוצרים ערביים בלי בושה. אז לא, לגיטימי לאהוב ערבים, מומלץ לאהוב ערבים והאקדמיה *בפועל* אוהבת ערבים ואודי אלוני פשוט לא יודע על מה הוא מדבר.
עכשיו, למה הוא לא מועמד לסרט? כמה סיבות:
1. אודי אלוני מלכלך בלי סוף על ישראל ועל האנשים שבה, מה שלא נותן תמריץ טוב לאנשים להצביע לך (ולכן הם מצביעים לכל דבר בסרט שלא כלל אותו)
2. שיטת ההצבעה של אופיר מפגרת – אתה יכול לבחור סרט אחד בכל קטגוריה. זה טיפשי מסיבות שאני לא אכנס אליהן עכשיו, אבל זה בהחלט יכול לפגום בסרט לא חזק ולא מגובש.
3. אודי אלוני פשוט באמת נראה כמו בן אדם בלתי נסבל, ופוליטיקה (לא מהסוג הזה) היא שם המשחק בכל טקס פרסים. לאודי אלוני אין את האשראי של היצירה להתנהג כמו השמוק שהוא. כשהסרטים שלו יתחילו לפרוע את הצ'קים שהפה שלו פותח, אולי מישהו יזרוק לו עצם.
4. פשוט היו סרטים טובים יותר השנה, או בהיעדר הסכמה על מה זה טוב – סרטים שאנשים יותר אהבו יהיו הסיבות אשר יהיו.
אז לא, זה לא מפתיע שהוא לא מועמד. מה שמפתיע זה שהאקדמיה בכלל כל כך אהבה את הסרט מספיק בשביל לתת לו חמש מועמדות. זה לא כלום וזה לא קצת בכלל.
וכן, כנראה שערבים באקדמיה הם מיעוט. זה סביר, בהתחשב בכך שהם באמת מיעוט בארץ. אם הם לא היו מיעוט, אז זה היה מוזר. זה שערבים מיעוט לא אומר כלום ולא אומר שהאקדמיה היא איזה מנגנון כיבוש נייד שדורס סרטים שמתנגדים לנרטיב הציוני ובגלל זה הסרט שלו (שבכלל לא עוסק בכיבוש באמת!) נכשל (כאשר הוא לא נכשל באמת!).
קיבלתי
לא ידעתי שכך עובדת ההצבעה, וזה באמת הופך את אי המועמדות לסבירה יותר בהתחשב בנקודות שהעלית.
כתבתי על 20% מכיוון שערבים עם תעודות זהות כחולות הם כ20% מהאוכלוסיה בישראל. לכן אם הם 3% מתעשיית הקולנוע, אז העובדה שהם מיעוט לא ממש מסבירה או מצדיקה את המספרים.
אני לא חושבת שהאקדמיה היא מנגנון כיבוש נייד (כאמור מאמר דיעה נפיץ, הייתי מלנקקת למקור שהוא הביא אם הייתי שמה לב שהוא קיים בזמן).
אני לא חושבת שזה מפתיע שהאקדמיה אהבה את הסרט, אני חושבת שלהוציא בעיות מינוריות מדובר בסרט טוב, שיש בו כמה צילומים יפייפיים (הלוויה למשל) ויש בו כמה רעיונות טובים (סצינת הכספומטים שאולי מראה את לוד אבל לא לגמרי משתלבת בעלילה) ומשחק ומוזיקה טובים וסיפור טוב וסוף מאוד חזק. הבעיה היחידה שהיתה לי עם הסרט היא ברמת העריכה של התסריט, ואחרים אמרו שאני סתם קטנונית. אני חושבת שעם עוד פוש קטן היו מפזרים את הסיפור בצורה יותר סיפורית ופחות רשימתית.
רגע, את מבינה אבל שהיקום שבו אתם מנהלים
את הדיון על האם סרט על מיעוט א' שנעשה ע"י במאי ישראלי מועמד רק לחמישה פרסי אופיר (לטעמי 4 יותר ממה שמגיע לו למרות שראיתי רק עוד שלושה סרטים מבין הסרטים המועמדים לפרסים מרכזיים) בגלל סוגיות של גזע הוא אותו יקום שבו אחד משני הסרטים המובילים במירוץ הוא סרט על מיעוט ב' (לא ממש שונה ממיעוט א' בעיניו של הישראלי הממוצע) שנעשה ע"י במאית ישראלית ועשה פחות או יותר את אותו מסלול חול"י של "ג'אנשן 48" רק עם יותר סטייל? אני טיפה מופתע שאנשים בולעים את הספין הפופוליסטי הזה.
אתה מתחיל לגרום לי לחשוב
שהמצב שבו 100% מהסרטים המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר לא הוקרנו בפני הציבור אינו אידיאלי.
אני לא לגמרי בטוח שהבנתי למה התכוונת.
אפשר הסבר?
יסלח לי הדג שאני עונה במקומו
אבל עלה לתקשורת במאי ואמר שדפקו אותו ולא נותנים לו מועמדות כי פוליטיקה.
הסרטים שכן מועמדים הם סרטים שאף אחד לא ראה, אז כשאתה, האקדמיה וקרקר כותבים בתגובה שהבמאי סתם עושה רעש- אני לא יודעת אם זה נכון ולא משום שלא עשיתי את שעורי הבית שלי.
כן, כך קראתי
אבל מה שתפס אותי (וגם הופיע בכותרת בפייסבוק) היה ה-1000 חברי אקדמיה, 0 ערבים.
אני לא יודעת אם באמת מדובר ב-0, כאמור, מכיוון שלא היתה תגובה חזקה לסיפור הזה אני מנחשת שגם אם ישנם הם מונים אחוזים בודדים.
אולמפי-סינמה : הזוכים במקצים הקצרים
הלכה והסתיימה לה האולימפיאדה וגם האולמפי-סינמה הניסיונית שעשינו כאן הסתיימה לה. מכיוון שזאת תגובה ארוכה, היא פוצלה ל2 לטעמי נוחות ושפיות.
לפני שאגיד את הזוכים, רציתי להגיד תודה רבה לכל משתתפי הסקר הלא מעטים שבלעדיהם, מן הסתם, לא יכלנו לעשות את זה.
דבר אחד מרתק במיוחד שהבדיל את הסקר הזה מסקרים אחרים הייתה שיטת ההצבעה שלו – אומנם כמה קולות נפסלו בגלל שהם הצביעו פעמיים למקום כלשהו (גוגל פורמס הוא לא כלי מושלם, לצערי) אבל בסופו של דבר השיטה הוכיחה את עצמה בדבר העיקרי המעניין ביותר: היא הייתה שונה מהצבעה רגילה, והיא נתנה פחות כוח לסרטים עם "בסיס" מעריצים מצומצם ונלהב ויותר כוח לסרטים עם בסיס רחב, גם אם לא נלהב. זה בלט יותר במקצים הקצרים ובמקומות השני-שלישי, אבל זה בלט לאורך כל הסקרים.
בלי עוד דיחוי, לזוכים:
הזוכים בסקר הקומדיה מאז שנות האלפיים
" rel="nofollow">Deal With It.
מדליית זהב: שוטרים לוהטים של אדגר רייט, שהוביל את הסקר מהשנייה שנכנס אליו – עוד במוקדמות הוא היה הסרט עם הכי הרבה הצבעות, והוא קיבל בהתאמה גם הכי הרבה קולות בכולל וגם הכי הרבה הצבעות למקום הראשון. תגובת הסרט למקומות מתחתיו:
מדליית כסף: הזאב מוול סטריט של מרטין סקורסזה, שבקושי נכנס במוקדמות ויש שיטענו שהוא אפילו אינו קומדיה כלל וכלל, הצליח להגיע גם למקום השני (בתיקו עם רחוב ג'אמפ) בקולות הראשונים.
מדליית ארד:
הזוכים בסקר הקומדיה מאז שנות האלפיים
" rel="nofollow">Deal With It. [קולות במוקדמות: 7, מספר הצבעות במקום ראשון: 9, ניקוד כללי: 44]
מדליית זהב: שוטרים לוהטים של אדגר רייט, שהוביל את הסקר מהשנייה שנכנס אליו – עוד במוקדמות הוא היה הסרט עם הכי הרבה הצבעות, והוא קיבל בהתאמה גם הכי הרבה קולות בכולל וגם הכי הרבה הצבעות למקום הראשון. תגובת הסרט למקומות מתחתיו:
מדליית כסף: תיקו! הזאב מוול סטריט של מרטין סקורסזה, שבקושי נכנס במוקדמות ויש שיטענו שהוא אפילו אינו קומדיה כלל וכלל, הצליח לחלוק את המקום השני הן בשיטת המקומות הראשונים (בתיקו עם רחוב ג'אמפ) והן בשיטת ההצבעה של האולמפי-סינמה עם…סוף העולם של אדגר רייט, שמוכיח שבחינת הקהל העין-דגי אמרת "קומדיה של שנות האלפיים" – אמרת אדגר רייט [ הזאב מוול סטריט- קולות במוקדמות: 3, מספר הצבעות במקום ראשון: 6, ניקוד כללי: 33] [ סוף העולם: קולות במוקדמות: 5, מספר הצבעות במקום ראשון: 4, ניקוד כללי: 33]
מדליית ארד: תיקו! רחוב ג'אמפ 21 של צמד הבמאים לורד ומילר שניהם סיימו במקום השני במוקדמות, אך כאשר מסתכלים על הצבעות רק במקום הראשון, סוף העולם נשאר רחוק מאוד והוא הגיע לכאן אך ורק בזכות תמיכה רחבה של מעריצים רבים.
[רחוב ג'אמפ 21: קולות במוקדמות: 5, מספר הצבעות במקום ראשון: 6, ניקוד כללי: 32]
שאר המקומות:
מקום רביעי: בוראט (מקום שלישי בספירת "מקומות ראשונים")
מקום חמישי: שתודה שעישנתם
(שישי ומטה, על פי סדר: רעם טרופי, מת על המתים, שכנים, מה שאנחנו עושים בצללים)
הזוכים בסקר האימה מאז שנות האלפיים
מדליית זהב: בקתת הפחד של דרו גודארד התחיל חזק במקום הראשון עם הרבה אבק למתחרים שלו – אבל במהלך הסקר (הן במקומות הראשונים והן בהבעה הכוללת) איבד מומנטום ונראה שהוא עלול לאבד את הכתר.. אך לבסוף הוא הצליח לשמור את מקומו. [קולות במוקדמות: 14, מספר הצבעות במקום ראשון: 10, ניקוד כללי: 41]
מדליית כסף: ברבור שחור של דארן ארנופסקי, שעשה מסלול דומה לזה של "הזאב מוול סטריט" – התחלה חלשה אבל עד הרגע האחרון טיפס וטיפס עד שהגיע למקום השני. [קולות במוקדמות: 3, מספר הצבעות במקום ראשון: 9, ניקוד כללי: 40]
מדליית ארד: מי מפחד מהזאב הרע? של קשלס ופפשודו שזוכה בכבוד לייצג את ישראל עם מדליית ארד, ואפילו בקטגוריה שאינה ג'ודו! [ קולות במוקדמות: 4, מספר הצבעות במקום ראשון: 4, ניקוד כללי: 38]
שאר המקומות:
מקום רביעי: נעלמת
מקום חמישי: הבאבאדוק (מקום שלישי בספירת "קולות ראשונים")
(שישי ומטה, על פי סדר: מת על המתים, הקולות, דרך קלורפילד 10, זה עוקב אחריי)
הזוכים בסקר המד"ב מאז שנות האלפיים
מדליית זהב: התחלה של כריסטופר נולאן, שגם הוא היה צריך להיאבק על מקומו כל הזמן בפני המקום השני אבל בסופו של דבר זכה בו בהפרש ניכר, כפי שהיה צפוי מעט מההתחלה. [ קולות במוקדמות: 12, מספר הצבעות במקום ראשון: 10, ניקוד כללי: 44]
מדליית כסף: שמש נצחית בראש צלול של מישל גונדרי, שניסה לתת מאבק הגון להתחלה אבל בשלב כלשהו נמחק לו הזכרון, ורק העירו אותו לומר שהוא זכה במקום השני [ קולות במוקדמות: 8, מספר הצבעות במקום ראשון: 6, ניקוד כללי: 38]
מדליית ארד: מקס הזועם: כביש הזעם של ג'ורג' מילר. האם הוא באמת מדע בדיוני? למי אכפת, מה שברור לחלוטין זה שהוא סרט נהדר שהצליח למרות מגבלות ז'אנר לדהור למקום השלישי [ קולות במוקדמות: 6, מספר הצבעות במקום ראשון: 6, ניקוד כללי: 32]
שאר המקומות:
מקום רביעי: היא (מקום שני בספירת "מקומות ראשונים")
מקום חמישי: הילדים של מחר
( שישי ומטה, על פי סדר: דו"ח מיוחד, אקס מאכינה (מקום שלישי במוקדמות), כרוניקה בזמן אמת, לופר ובין כוכבים)
הפסקת פרסומות קצרה ונחזור עם הזוכים במקצים הארוכים!
אולמפי-סינמה : הזוכים במקצים הארוכים
והגענו לסיכום החלק השני. אז בוא נכנס לזה:
זוכים בסקר סרט הקומיקס הטוב ביותר
ספויילר: אתם לא הולכים להיות מופתעים
מדליית זהב: האביר האפל של כריסטופר נולאן. כי מה עוד ציפיתם שיהיה פה? סרט הקומיקס המהולל שעזר לשנות את חוקי האוסקר ועזר לא לחולל שינוי בסרטי קומיקס עדיין ניצב מעל כל סרטי הקומיקס האחרים לדורותיהם [ קולות במוקדמות: 20 , מספר הצבעות במקום ראשון: 14, ניקוד כללי: 62]
מדליית כסף: סקוט פילגרים נגד העולם של אדגר רייט. גם כאן, הפתעות רבות אין. אומנם הסרט לא מהווה הצלחה גדולה מחוץ לביצה הגיקית אבל בביצה הגיקית סקוט פילגרים הוא אחד מהמלכים. [ קולות במוקדמות: 15, מספר הצבעות במקום ראשון: 7, ניקוד כללי: 46]
מדליית ארד: תיקו מארבל! הנוקמים של ג'וס וידון ושומרי הגלקסיה של ג'יימס גאן. שני הסרטים של מארבל שמראים מה מארבל עושים הכי טוב: מאגדים קבוצת גיבורים לא צפויה, גורמים להם להגיד בדיחות מחץ ונלחמים בהרבה חייזרים גנרים בסצנת הקליימקס. ראויים לציון שומרי הגלקסיה שהגיעו למקום השלישי עם הצבעה אחת ויחידה במקום הראשון.
[ הנוקמים – קולות במוקדמות: 7, מספר הצבעות במקום ראשון: 5, ניקוד כללי: 23]
[ שומרי הגלקסיה – קולות במוקדמות: 8, מספר הצבעות במקום ראשון: 1, ניקוד כללי: 23]
שאר המקומות:
מקום רביעי: קיק אס (מקום שלישי בספירת "קולות ראשונים" אבל פרט לקולות הללו זכה רק לקול אחד אחר)
מקום חמישי: עיר החטאים
( שישי ומטה, על פי סדר: קפטן אמריקה: חייל החורף, רכבת הקרח ואקס-מן 2, קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים והיסטוריה של אלימות שזכה לקול בודד בלבד למקום שני)
זוכים בסקר סרט התיכון הטוב ביותר
מדליית זהב: בחזרה לעתיד של רוברט זמקיס. בהוכחה שז'אנר זה רק מילה ואיכות זה מה שקובע, בחזרה לעתיד ניצח את שאר סרטי התיכון היותר מתאימים להגדרה ניצחון מוחץ בעודו מרחף על האבר-בורד, למרות שהנ"ל מופיע רק ב'בחזרה לעתיד 2' [ קולות במוקדמות: 4, מספר הצבעות במקום ראשון: 11, ניקוד כללי: 59]
מדליית כסף: אפילו עוד תיקו! רחוב ג'אמפ 21 של מילר ולורד ומועדון ארוחת הבוקר של ג'ון יוז. הקלאסיקה האלמותית מול סרט פארודית הבאדי-קופ שצוחק על סרטי תיכון, ההשראה והפארודיה חולקים את המקום השני יחדיו.
מועדון ארוחת הבוקר- [ קולות במוקדמות: 7, מספר הצבעות במקום ראשון: 5, ניקוד כללי: 34]
רחוב ג'אמפ 21 – [ קולות במוקדמות: 4, מספר הצבעות במקום ראשון: 4, ניקוד כללי: 34]
מדליית ארד: ילדות רעות של מרק ווטרס (אבל תכלס של טינה פיי), הסרט שהציג את לינדזי לוהן לעולם כדבר הבא (ואכזב) , שהציג את רייצ'ל מקאדאמס לעולם כדבר הבא (והבטיח) ושלא גרם לfetch להיות. בונוס: הסרט היחידי מכל הרשימות שעדיין לא ראיתי. [ קולות במוקדמות: 6, מספר הצבעות במקום ראשון: 4, ניקוד כללי: 29]
שאר המקומות:
מקום רביעי: באה בקלות
מקום חמישי: בריק ( מקום שלישי בתיקו עם מועדון ארוחת הבוקר בספירת מקומות ראשונים)
מקום שישי: כמה טוב להיות פרח קיר (מקום שלישי בתיקו עם מועדון ארוחת הבוקר במוקדמות)
זוכים בסקר הסרט המוזיקלי הטוב ביותר
אז עקרונית, הקטגוריה הזאת הייתה אמורה להיות למחזות-זמר. אבל אז, אמרנו שצריך לפתוח גם לסרטים שלא מ-מ-ש נחשבים מחזות זמר כמו האחים בלוז או הקומיטמנטס אלא "סרט מוזיקלי". ואז הגיע וויפלאש ודרס את הקטגוריה, מחזמר או לא מחזמר.
מדליית זהב: וויפלאש של דמיאן שאזל, שזוכה בתואר "הסרט עם הכי הרבה ניקוד בכל הסקרים" מכיוון שהסרטים האחרים כנראה, לא ממש במקצב שלו. [ קולות במוקדמות: 6, מספר הצבעות במקום ראשון: 14, ניקוד כללי: 63]
מדליית כסף: צלילי המוזיקה של רוברט וייז. ההרים מתעוררים לתחייה עם צלילי המוזיקה ודו זה דוב קטן צפוני. אלה הם רק אלה מהדברים המועדפים על המצביעים. [ קולות במוקדמות: 6, מספר הצבעות במקום ראשון: 4, ניקוד כללי: 28]
מדליית ארד: בתוך לואין דיוויס של האחים כהן. סרט על סצנת מוזיקת הפולק, שנייה לפני שדילן מפוצץ אותה לכל האורך העולם עם ההופעה שגרמה לכל העולם לשים לב לאוסקר אייזק ואז, בניגוד לבקשתו שלחה אותו ואת קיילו רן למלחמת הכוכבים. כנראה שקנדי לא הקשיב. [ קולות במוקדמות: 4, מספר הצבעות במקום ראשון: 5, ניקוד כללי: 25]
שאר המקומות:
מקום רביעי: שיקגו (שזכה בניצחון מוחץ במוקדמות, רק כדי להידחק החוצה בגמר המשמעותי)
מקום חמישי: חנות קטנה ומטריפה ולשבור את הקרח (אלה שני סרטים, לא חנות אחת עם הכי הרבה תארים)
( שישי ומטה, על פי סדר: מולאן רוז', סאות' פארק הסרט, שיר אשיר בגשם
זוכים בסקר הסרט הישראלי הטוב ביותר
כאן, מתחילת הסקר היה ברור שיש שלושה מתמודדים רציניים אבל שהם הולכים לריב קשה על התואר הזה. בסופו של דבר אחד ניצח, בהפרש סביר לחלוטין אבל במהלך הסקר באמת שלא היה לי מושג מי יסיים באיזה מקום
מדליית זהב: הערת שוליים של יוסף סידר. אולי זה הסגנון של הבימוי או ההקפדה על הפרטים הקטנים או אולי זה בכלל מערכת היחסים בלב התסריט ואולי זה בגלל שהוא עשה סוף-סוף קומדיה אבל הערת שוליים ניצח את כולם, אפילו עם הבעיות של הסוף שלו [ קולות במוקדמות: 11, מספר הצבעות במקום ראשון: 12, ניקוד כללי: 51]
מדליית כסף: תיקו! מי מפחד מהזאב הרע? של קשלס ופפשודו ואפס ביחסי אנוש של טליה לביא. שני המנצחים-אך-מפסידים של פרסי האופיר לפני שנתיים ושלוש סיימו בסוף ביחד
אפס ביחסי אנוש- [ קולות במוקדמות: 11, מספר הצבעות במקום ראשון: 5, ניקוד כללי: 46]
מי מפחד מהזאב הרע? -[ קולות במוקדמות: 11, מספר הצבעות במקום ראשון: 8, ניקוד כללי: 46]
מדליית ארד: ואלס עם באשיר של ארי פולמן. התיקו במקום השני נתן לסרט שהיה לכמה רגעים מה שנראה כמו פיסגת הקולנוע הישראלי את המקום המכובד, גם אם הרבה מאחור מבחינת הניקוד הכולל.
[ קולות במוקדמות: 8, מספר הצבעות במקום ראשון: 5, ניקוד כללי: 26]
שאר המקומות:
מקום רביעי: מבצע סבתא
מקום חמישי: גט
( שישי ומטה, על פי סדר : את לי לילה, היורד למעלה ושש פעמים (שזכה בקול יחיד בודד במקום השלישי מה שנותן לו את הכבוד המפוקפק "הסרט עם הניקוד הנמוך ביותר")
טריוויה אקראית:
– הסרט עם הכי הרבה הצבעות למקום שני: אפס ביחסי אנוש
– הסרט עם הכי הרבה הצבעות למקום שלישי: מי מפחד מהזאב הרע? ( במקצה הסרט הישראלי)
– הסרטים עם הכי הרבה מדליות: גם רחוב ג'אמפ 21 וגם מי מפחד מהזאב הרע זכו שניהם במדלית ארד וכסף כל אחד.
– הבמאי שיצא הכי טוב מכל העסק הזה: ובכן, אדגר רייט הצליח להכניס שלושה סרטים למדליות שונות אבל כריסטופר נולאן הכניס את שני הסרטים שלו עם מדליית זהב כל אחד. תחליטו אתם.
זה היה ארוך.
שיהיה לכולנו שבת שלום ומריבות על למי היה צריך לזכות נעימות!
קרקר כפול
תודה רבה על ההשקעה!
שבת שלום
לך מיד לצפות בילדות רעות! למה אתה מחכה?
(ל"ת)
המלצות- 'הרחק מבני אדם', 'אב הדמים'
לפני הכל, אני רוצה להצטרף להמלצות שכבר ניתנו באתר לשני סרטים נוספים. 'ספיישל חצות' שהוא גם אחד הסרטים הכי טובים שראיתי השנה, ו'קיאנו' שמצחיק ומהנה ביותר.
'הרחק מבני אדם'.
(אני לא סגור בדיוק מתי הסרט הזה הופץ ואיפה, אני רק יודע שביוון הוא עדיין מוקרן, וכך זכיתי לשמוע עליו.)
הסרט, המבוסס על סיפור של קאמי, ממקם אותנו באלג'יריה של 1954. בבית קטן ובודד באמצע השממה המדברית הגדולה, הרחק מבני אדם, שם מתגורר לו דארו (ויגו מורטנסן), מורה צרפתי חביב.
דארו מקדיש את חייו להוראת תלמידיו באופן מוחלט. הוא גר לבד לגמרי, בלי משפחה או חברים. למעשה, אין לו קשר קבוע אם אף אחד מלבד תלמידיו ושום עיסוק בחייו מלבדם.
הילדים אותם הם מלמד הם ילדים אלג'יריים, שללא המורה הצרפתי לא יזכו לשום השכלה. יום אחר יום, המורה המסור מלמד את תלמידיו, משחק ומאכיל אותם. אך השלווה השקטה הזאת לא הולכת להימשך זמן רב, שכן מלחמת אלג'יריה בדיוק נפתחת וחייו של המורה נקרעים בתוכה.
דארו מקבל משימה, להעביר את מוחמד, בן כפר אלג'ירי שנתפס בידי הצרפתים ומואשם ברצח, לטינגיט, שם יקבל משפט צדק. למרות אי רצונו לעזוב את כיתתו (או לקחת צד בלחימה), טוב ליבו של המורה גורם לו לקחת את המשימה על כתפיו. שכן אם ישחררו לחופשי מוחמד ודאי ימות. או ע"י הצרפתים כחלק מהלחימה, או ע"י אחיו בני הכפר, שכן הוא מואשם בהריגת בן דודו. מסובך.
וכך, דארו ומוחמד יוצאים למסע. למסע הזה יש סיום מאוד ברור, מותו של מוחמד, שכן משפט צדק בטינגיט משמעותו מוות בטוח. מסע זה, המרכיב את כל הסרט, לעבר השממה, המלחמה והטירוף שמתחולל בחוץ ישנה את שני האנשים בחיפוש אחר ההיגיון שנעלם כמעט לגמרי.
וזה חתיכת מסע מפעים.
בו הם יצטרכו להתגבר גם על הצרפתים, גם על האלג'יראים וגם על הטבע עצמו. מסע בו יגלו שני ה'גיבורים' דברים חדשים על עצמם, על האחר וילמדו אותנו שיעור חשוב על חיים לצד מלחמות, על בדידות ובעיקר על אנושיות.
ויגו מורטנסן יודע לבחור פרויקטים נהדרים. זה הסרט השלישי שאני רואה בו הוא לוקח חלק ('ארץ שפע', 'הרחק מבני אדם' ו'קפטן פנטסטיק') בשנתיים האחרונות וכל סרט יותר מעניין מהשני. ומעבר לפרוייקטים הנהדרים, בשלושתם הוא פשוט עושה עובדה מחשמלת. הוא פשוט שחקן ענק. ואם חשבתי ששר הטבעות התחילה, אבל גם סיימה לו את הקריירה בלא מעט מובנים, אז המצב שונה לגמרי. הוא נהדר!
גם ראדה קאטב, המשחק את מוחמד מספק הופעה רגישה ומדוייקת. ושניהם ביחד פשוט מהפנטים.
הסרט מבוסס, כאמור, על סיפור של קאמי והעיבוד למסך עובד בצורה נהדרת. האווירה המהורהרת משרתת את המסרים הרבים המצויים בתקופה, בנופים ובין שני האנשים השונים והכ"כ דומים.
זהו סרט פסטיבלים ולכן הוא יחסית איטי ולוקח את הזמן, אך למרות זאת הוא עבר כמעט בלי שהרגשתי וגם יחסית לסרטי פסטיבלים אחרים העלילה כאן לא רק מהווה בסיס פיצפון למיליון רעיונות, אלא היא מאוד מורגשת ולפעמים גם מאוד מותחת.
מלבד כמה פאקים תסריטאים, מדובר כאן בפנינה מיוחדת ושווה ביותר שאפשר לנתח מלא.
'אב הדמים'
גם הסרט הזה לעיתים מתרחש בשממות מדבריות (הפעם של מקסיקו) אך מלבד זאת שני הסרטים האלה שונים לחלוטין.
מל גיבסון הוא אב זועם, כעסן ומוגזם שביתו נעלמה לו לפני מספר שנים. בינתיים הוא הספיק להשתכר מלא, לעשות שטויות, לשבת בכלא ולהתנקות לגמרי מהשתייה שהייתה חלק ניכר בחייו עוד מבטן אמו. מאז שיחרורו, הוא גר בקרוואן מצ'וקמק באמצע המדבר ליד חברו הטוב העוזר לו ברגעיו הקשים (וויליאם ה. מייסי)
הבת, שהתחברה באותם שנים אבודות לאיזה חבר מפוקפק, הסוחר בסמים ובנשק בדיוק נקלעה לצרה קשה בדמות הריגת אותו חבר (בטעות או שלא) שתוביל את חבריו לנקום בה את מותו.
כל זה קורה ביום הולדתו של האב, המתפלל יותר מכל רק שביתו תחזור אליו. כנראה שהפעם, אלוהים קיבל את משאלתו כשכיבה את הנרות. הילדה מתקשרת לאביה כשהיא מבינה את גודל הצרה אליה נקלעה והוא מיד נחלץ לעזרתה. שניהם יוצאים למסע דמים במה שנראה כמו מלחמה נגד כל העולם.
הסרט הזה הוא טראש טהור! העלילה כאן מטופשת מאוד ולעתים בכלל לא ברור מה מוביל למה ולמה דברים מתרחשים בכלל. מל גיבסון באמת ממש מוגזם והדמות שלו מתעצבנת בשניות כאשר שנייה אחת הוא מלטף ושנייה אח"כ מצמיד לקיר בכוח ומאיים באקדח. הוא מוזר. אבל הוא גבר שבגברים.
הבת היא חתיכת סמרטוט רצפה בסה"כ, בלי יותר מידי אישיות (גם השחקנית בכלל לא משהו) ובאמת ש'בלאגן אחד גדול' היה מתאר את הסרט בדיוק רב.
אבל מה, זה פשוט היה כיף!! העלילה רצה בלי לנשום, האקשן אחלה, יש כמה קטעים מצחיקים ואיכשהו המוגזמות והטמטום רק הוסיפו. אין לי מושג למה- זה היה אידיוטי, אבל ממש נהניתי.
'הרחק מבני אדם' יישאר אצלי הרבה מאוד אחרי הצפייה ונתן לי מלא חומר למחשבה, בעוד 'אב הדמים' נראה לי כבר נשכח. אבל זה לא הופך אותו לדרך פחות טובה להעביר שעה וחצי בכיף גדול.
ג'ון אוליבר על סרטי גיבורי על
https://youtu.be/XzCgVltuzEk
ג'ין ויילדר מת
אחד מכוכבי הקומדיה הענקיים של שנות ה70 שלצערנו הפסיק ליצור בשנים האחרונות, כוכב הסרטים הטובים ביותר של מל ברוקס, הוילי וונקה היחיד, השותף הנהדר לריצ'רד פריור נפטר מסיבוכים הקשורים לאלצהיימר בעודו בן 83.
פאק.
עצוב מאוד. מהקומיקאים הגדולים של שנות השמונים והשבעים
(ל"ת)
סופ''ש בקופות בארה''ב
שני סרטים פתחו השבוע והמשיכו את הקו של הקיץ הנוכחי –
'לא לנשום' פתח עם 26 מיליון והצטרף לסרטי האימה שמצליחים מעבר לציפיות.
'המכונאי 2' פתח עם 7.5 והצטרף לסרטי ההמשך הכושלים שאף אחד לא ביקש.
בינתיים 'יחידת המתאבדים' ירד למקום השני אחרי 3 שבועות במקום הראשון, עם 12 מיליון בסופ"ש ו-283 מיליון בסה"כ. הוא יעבור את ה-300 מיליון בסופו של דבר, ומהבחינה הזו וורנר יכולים להיות מרוצים.
וגם, 'ספר הג'ונגל' עבר את 'דדפול', ועכשיו שלושת הסרטים המכניסים ביותר השנה הם של דיסני.
רק עכשיו קלטתי
את משחק המילים בכותרת. עד עכשיו (חודש!) זה פשוט נשמע לי כמו משפט קצת מוזר ולא מובן:-)
רק עכשיו קלטתי
את משחק המילים בכותרת. עד עכשיו (חודש!) זה פשוט נשמע לי כמו משפט קצת מוזר ולא מובן:-)
היתה אפילו תגובה שהסבירה את זה :-)
(ל"ת)
קצת עזרה
למי שעדיין לא הבין? |פרצוף נבוך|
ברי, את העולם – בריאת העולם
ניקוד עזר היה מועיל
(ל"ת)
מלחמת העולם השלישית: סרט ל-100 השנים הבאות
על פי ימד"ב, הפרויקט הבא של סם ריימי עומד להיות סרט בשם "מלחמת העולם השלישית" ששמו די מעיד על תוכנו, אבל הסיפור שמאחוריו מעניין יותר: לא מדובר בסרט שמספר על גיבורי-על שנלחמים זה בזה, או על פלישה של חייזרים או מגיפת זומבים, אלא בעיבוד לספר שמנסה לחזות איך באמת תיראה המלחמה העולמית הבאה. וזה בכלל לא ספר פרוזה – מדובר בספר עיוני בשם "100 השנים הבאות" שבו המחבר, ג'ורג' פרידמן, מציע תחזית מפורטת למה שעומד לקרות בעולם לאורך כל המאה הנוכחית, לרבות המלחמה האמורה.
עיון מהיר בויקיפדיה מעלה שהתחזיות של פרידמן מעניינות, אבל קצת קשה להבין איך אנחנו אמורים להגיע ממצבנו הנוכחי לזה שהוא מתאר בספר (שיצא ב2009; מאז התפרסמו גרסאות מעודכנות, אבל התחזית נשארה בגדול זהה). אם כן, פרידמן חוזה שהמלחמה העולמית הבאה תתרחש בין "הגוש הפולני" – קואליציה של מדינות אירופה תחת חסותה של פולין שהפכה למדינה המובילה ביבשת (?) לבין טורקיה, שהשתלטה על מרבית המזרח התיכון (??) מלבד ישראל שאיכשהו הצליחה להישאר עצמאית, כאשר טורקיה נמצאת בברית עם יפן שהפכה להיות המעצמה המובילה באסיה (???). ארצות הברית נשארת מחוץ לסכסוך בהתחלה, אבל מתערבת בו בסופו של דבר לצד הפולנים, ומסייעת להם לנצח. הקטע היותר מעניין: על פי פרידמן, הטכנולוגיה המתקדמת בה יעשה שימוש במלחמה תקטין משמעותית את מספר האבידות בנפש הן בקרב הלוחמים והן בקרב האזרחים בצדדים המעורבים.
מן הסתם, יוצרי הסרט גם יצטרכו להדביק עלילה לכל זה – ויש לי הרגשה שזה אחד מאותם סרטים שהסיפור מאוחריו יהיה מעניין יותר מהסיפור שיוצג על המסך.
האמת, נשמע אידיוטי
לא יהיה יותר הגיוני (לא אומר שזה יקרה, אבל זה לטעמי תרחיש מעט הגיוני יותר) מלחמה כוללת בין המזרח התיכון לדא"ש וארה"ב לרוסיה וסין וצפון קוריאה שלפחות השתיים הראשונות תומכות ומוכרות נשק לאסד ומדינות ערב אחרות ומנהלות מלחמה קרה שקטה שממשיכה ומתגברת עם אמריקה?
ברור שזה הגיוני
המלחמה 'שלך' היא גנרית (לא מאמין שזה נכתב) וכנראה לאולפנים מתחשק משהו שונה/הזוי/מוזר כי חוץ מזה שזה הועלה על כתב – זה לא הולך לקרות…הפולנים עדכנו שאין להם כוונה להשתלט על זבוב עד שכולם ילחמו בחושך.
בדיוק.
כל הכיף בלחזות מלחמות של עוד 100 שנה זה במופרכות והתלישות שלהם מהמציאות של היום, ולא מלחמות שכל אדם ברחוב יכול לחזות.
דעא"ש? באמת?
(ל"ת)
אכן נשמע מגוחך
(ל"ת)
דאע"ש (סליחה, הייתי חייבת)
(ל"ת)
טריילרים!
A United Kingdom – בחורה לבנה (רוזמונד פייק) מתאהבת בבחור שחור (דייויד אויולו) שמכהן גם כמנהיג של מדינה שמדוכאת על ידי הלבנים. בום! שני סרטי אוסקר במחיר אחד!
Kevin Hart: What Now? – מופע מצולם של קווין הארט משולב עם קטעי עלילה (?).
ישנן בנות (כי משום מה נורא מסתדר לי בראש שזה יהיה השם שלו) – סיפורן של שלוש נשים בעיירה קטנה.
אבינו – הסרט החדש של הבמאי של המשגיחים על שומר בבר שנכנס למאפיה כדי לממן את הטיפולי פריון של אשתו. אה, כן – והוא ישראלי.
ועוד – דרמה על כלב עם גלגול נשמות, אימתון על בחור שחוזר ללווית אביו שלא בדיוק מת, דרמה על מתאגרף רחוב שמוצא יומן של ילד ומתחיל לכתוב לו, הסרט החדש של רוב זומבי (ליצנים קריפים!), עוד אימתון רק עם נעמי וואטס והטריילר הראשון אי פעם (נראלי) שנוצר על ידי בינה מלאכותית.
Morgan
תגידו, זה אמיתי מה שכתוב פה: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4849601,00.html
סרט על בינה מלאכותית, עם טריילר שנעשה על ידי בינה מלאכותית – והוא מעולה.
משום מה מרגיש לי שאם אומנם בינה מלאכותית אחראית על הטריילר, הוכנסו הרבה מאוד כללי אצבע בכדי שיצא טריילר טוב, יחד עם עריכה והתערבות אנושית במהלך העבודה. נראה שזה גם מה ש-Zev Cota אומר לאחר הסרטון. אם זה אכן כך, אז זה בעיקר תכסיס שיווקי בלי הרבה ערך מוסף – ניתוח נתונים, גם ויזואליים, זה משהו שנעשה כבר הרבה מאוד זמן.
לי זה נראה כאילו שהבינה המלאכותית
פשוט הסתכלתה על הטריילר של אקס מאכינה והעתיקה. ההבדל העיקרי בתחושה בין שני הטריילרים נובע מכמות הדמויות על המסך, וזה לא יתרון לסרט החדש.
טוב, צפיתי בהסבר של האולפן
מזל שווינט כל כך מטומטמים שהם לא מורידים מהוידאו את ההסבר שטוען ההפך ממה שכתוב אצלם. מזלם של הכתבים שהפסיקו לרשום שמות על הבזיונות האלו ואף אחד לא קיבל קרדיט על הכתבה המחרידה הזו.
בסך הכל פותחה תוכנה שעושה אנליזה לסרט ומסמנת את הקטעים לפי הסגנון: אקשן, קטע רגשי וכו'
הם אומרים בפירוש בקטע הוידאו, שאחרי שהתוכנה סימנה סצנות עם עניין, הגיע עורך ובחר מתוך הסימונים של התוכנה את הקטעים שעניינו אותו.
בהשוואה בין הטריילרים, התוכנה לכאורה השמיטה שני דברים: אין סצנה של הרכב נוסע אל ההרים המבודדים, ואין את השיחה הראשונה בין קייט מארה למדענים. כלומר, התוכנה לא זיהתי בבליל מילים נטול תעצומות רגשיות או אקשן עניין שרלוונטי לצופים. נראה שהטריילר הראשון מספר סיפור דרך הויזואליה והטריילר השני מספר את הסיפור דרך הדיאלוגים. אם זו באמת העבודה של התוכנה לעומת יד אדם זה ממצא מאוד מעניין, יחד עם זאת, יתכן והתוכנה כן זיהתה גם בדיאלוגים נקודות עניין שהעריכה השמיטה.
עוד שניה מתעכבת על ווינט: יומנואידית צ"ל הומינידית. זה דווקא דיוק נחמד בסרט שהם החליטו להשתמש במינוח מדעי.
מוביל אותי לעניין השני- הטריילר השני ממשיך את הקו של "תראו, לקחנו מהעלילה של אקס מאכינה" אבל משלב גם קצת גניבה מלוסי- למה לעזעזל שמישהו חכם יותר יוכל לקרוא מחשבות ולהזיז אנשים בכח המחשבה?
אישית מרגיש לי שאת הרעיון החכם כבר ראיתי באקס מאכינה, ואת האקשן היפה כבר ראיתי בלוסי.
אוף טופיק- האתר לא עובד במזרח.
כלומר בנפאל, בתאילנד ובויאטנם. בהודו ובפיליפינים כבר התייאשתי. לא עובד- או לפחות לא עבד. אולי זו נשמעת כמו בעיה מוזרה וזניחה, אבל זה היה די מבאס לאבד את האתר לחצי השנה האחרונה. בכל מקרה, אני שמח לחזור.
מה עם פתרונות עקיפה ?
טור או סתם פרוקסי ?
לא מבין כלום במחשוב לצערי.
אפשר להשתמש בטור דרך הנייד בכלל?
ברור
הוא קצת איטי, אבל כל עוד לא מנסים לראות וידיאו הוא יסתדר עם רוב האתרים בישראל בכלל ועין הדג בפרט
טוב לדעת.
אני אצטרך ללמוד את העניין הזה מתישהו. מכיר אולי פודקאסט לאנשים עם אפס הבנה במחשוב?
לא מכיר, מצטער
זה סה"כ אמור להיות די טריוויאלי. פשוט להוריד ולהתקין.
הדפדפן הוא פשוט פיירפוקס שהפשיטו אותו מרוב הפונקציונליות שלו
גם בניו-זילנד ובאוסטרליה
(ל"ת)
נחשף הבא של פת"א
דדליין מפרסמים שהסרט הבא של פול תומאס אנדרסון נרכש להפצה. אין לו שם עדיין והוא יעסוק בעולם האופנה של שנות ה50 בלונדון. הסרט ייצא כבר בשנה הקרובה.
אה, ודניאל דיי לואיס מככב בו.
(כלומר, מצא מפיק. אני לא דובר ביזנס.)
(ל"ת)
והסרט הבא של אלפונסו קוארון הוא גם... משהו
אבל משהו שמתרחש במקסיקו, בה לא עשה סרט 15 שנה.
הסרט יספר על שנה בחייה של משפחה מקסיקנית בורגנית בשנות ה70 המוקדמות
הטוויסט? הוא יצלם את כל השנה בוואן שוט של עמונאל לובצקי![!סרקזם!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/fe_sarcasm.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/fe_sarcasm.gif" alt="" width="" height="" />)
אוה. קצת באסה.
אני מוכן לראות כל סרט של קוארון, ואין שום סיבה לחשוב שזה לא יהיה סרט טוב, ובכל זאת מבמאי שהסרטים הקודמים והמעולים שלו התרחשו בחלל, בעתיד ובהוגוורטס, קצת קשה לי לא להתאכזב ממקסיקו של שנות השבעים.
לא אהבת את "ואת אמא שלך גם"?
(ל"ת)
תגובה קצת מאכזבת,
לחשוב שסרט טוב של קוארון חייב להיות בהכרח מד"ב או פנטסיה. אפילו נולאן החליט שהוא רוצה לצאת מהגבולות האלה שהוא כאילו "התקבע בהם" בבחירת סרטיו האחרונים. וחוץ מזה אומנם "ילדים של מחר" התרחש בעתיד אבל הוא לא היה סרט עתיר אפקטים כמו "גראביטי" או "הארי פוטר", ודווקא עצם זה שהוא בעתיד הוא לא הגורם המלהיב שבסרט (למרות שבהחלט הערכתי שהגישה בסרט היא what if ולא יצירת עתיד שתלוש מהמציאות העכשווית).
צר לי, אני רדוד.
סרטים על משפחות בשנות השבעים במשהו יכולים להיות מצוינים, אבל הרבה יותר קל להלהיב אותי בשמועות על סרטים שמתרחשים בסוג כלשהו של פנטזיה.
קצת טריילרים!
live by night – הסרט החדש של בן אפלק בכיכובו של לא אחר מאשר בן אפלק על מאפיונר שמטפס בדרגות בשנות העשרים.
gold – עלייתו ונפילתו של מתיו מקונהוי שמוצא זהב.
Collateral Beauty – אחרי שוויל סמית' מאבד את הבת שלו הוא מתחיל לכתוב מכתבים ל"זמן", "מוות" ו"אהבה". למרבה הפלא – הם גם עונים. והקאסט נהדר.
וגם – אדי מרפי מבשל לבריט רוברטסון, עוד סרט בסדרת מלחמת האופל והחדש של ניקולס קייג'.
טריילר לסרט החדש של אפלק (הבמאי) עם אפלק (השחקן)
על גנגסטר בתקופת היובש, כאן
תאריך היציאה הוא בינואר, אבל לא ברור אם תהיה הרצה מינימלית בדצמבר כדי לאפשר לסרט להיות מועמד לאוסקר.
אפלק הבמאי + תסריט מבוסס על ליהיין זה תמיד טוב.
(ל"ת)
אבל משהו בצילום הדיגיטלי הזה לא יושב לי טוב עם התקופה
אני לרוב לא מצליח להבדיל בין 30 מ"מ לבין 8 פיקסלים, אבל משהו בצילום הזה נקי מדי וטוב מדי לתקופה הזאת ונראה כמו שילוב לא מוצלח.
הזכרת לי את יחידת גנגסטרים:(
(ל"ת)
ביחידת הגנגסטרים לפחות העיצוב תפאורה ותלבושות תאמו את הצילום, גם אם לא את העולם
כאן נראה שהכל הוכן במחשבה תואמת לעידן שבו הוא צולם, פרט לצילום עצמו.
אני לא מבין.
אלא אם כן אני מפספס כאן משהו, הסרט מתרחש בתקופת היובש. אתה מאוכזב שהאסתטיקה של הסרט לא נאמנה לסגנון ולאיכות הצילום של סרטי שנות העשרים?
לאו דווקא שנות העשרים
אבל כן, משהו בצילום הדיגיטלי של הסרט הרגיש לי בצפייה ראשונה חד מדי וטוב מדי.
לא יודע למה דווקא הדיגיטלי כאן ולא במקומות אחרים – אולי זה בכלל לא קשור לדיגיטלי כמדיום אלא ספציפית למשהו שאפלק והצלם שלו עשו.
הצלם הוא בוב ריצ'רדסון
שבד"כ מפגין העדפה לפילם (ע"כ כך שהוא הצלם הקבוע של טרנטינו), ולמיטב שיפוטי זה הסרט הראשון שלו ב100% דיגיטלי מאז הוגו של סקורסזה (שבעצמו היה סוג של יוצא דופן). הסרט צולם ברובו בארי אלקסה 65 (יש היגידו "המהפכנית", וקשה להתווכח), מצלמת ה70 מ"מ הדיגיטלית הראשונה דה פקטו (שזה די מרשים להפקה שכזו); כך שאם המראה סופר דופר חד ומדויק, יש להניח שהם עבדו מאוד קשה כדי שזה יהיה ככה. ברוכים הבאים לעידן הבא. תחי המהפכה.
(בעצם זה לא כל כך מרשים)
(בלבלתי את זה עם משהו אחר, לפני ששמתי לב שזו הפקה של 110M$)
אה, אבל בעצם
הם כן השתמשו בעדשות וינטג' של Super Panavision 70 (כמו אלה של "לורנס איש ערב", לא "שמונת השנואים").
יחד עם זאת, יצוין שריצ'רדסון שיבח את העבודה עם המצלמה, ואמר שזו הייתה חוויה חיובית בהרבה מזו שהייתה לו עם "שמונת השנואים", וציין שאפילו שמדובר בדיגיטלי, מבחינתו זה היה "an eye opener".
ליהיין הוא סופר לא טוב, ואני עדינה.
אני מבינה למה הספרים שלו עוברים טוב לקולנוע, הדמויות והעלילות שלו שטוחות יותר מתפוצ'יפס ולכן אפשר לדחוס אותן לתוך סרט של שעה וחצי בלי לפגוע במקור. יחד עם זאת, קשה לי לקרוא עליו דברי הלל כי אנשים עוד עלולים לנסות לקרוא את הספרים שלו.
לא יודע לגבי הספרים, אבל הסרטים הידועים שמבוססים עליהם שניהם מדהימים.
"נראתה לאחרונה" הוא לדעתי אחד המותחנים הכי טובים שנוצרו ב-25 השנה האחרונות, ו"מיסטיק ריבר" סרט מצויין גם כן. אם העלילה היא אכן העתק של הספרים, אז לא מבין מה אמור להיות בעיה בהם. העלילה והכתיבה בשני הסרטים האלה מצויינת.
קראתי את נראתה לאחרונה וקרו שני דברים:
1. הפסקתי לרצות לקרוא את מיסטיק ריבר (אהבתי מאוד את הסרט)
2. לא הבנתי איך מישהו מתכוון לעשות מהזוועה הזו סרט
לכן גם לקחתי את הזמן עם הצפיה וממש הופתעתי שיצא סרט סבבה לגמרי. קראתי את הספר לפני יותר מעשר שנים, ראיתי את הסרט לפני מלא מלא זמן, אז יתכן ואני לא זוכרת פרטים קטנים. הספר הזה רצוף בכל קלישאת מותחן אפלולי שקיימת ולא בצורה חיובית. הוא גם כתוב לא משהו, הוא מורכב מדיאלוגים ותאורי מקום, אבל התחושות של הדמויות לא משכנעות, מניחה שבתסריט אם כתוב שX הזיע מפחד, אז זה כבר תלוי שחקן ובן אפלק ליהק לא רע.
הסיפור הזה הוא כרך מאמצע סדרת ספרים שעוסקים בזוג הבלשים הנ"ל והיה עיסוק נרחב אך קלישאתי להחריד בזוגיות שלהם אע"פ שבקטלוגים של ריהוט יש דמויות יותר עמוקות מאיך שהם נכתבו. בספר הזה גם קורים כל הדברים שרעים בסרטי מתח ואקשן: כל צירופי המקרים הבלתי אפשריים, הופעה של דמות שמצילה את המצב ונעלמת וגם הסוף פשוט בלתי קשור לשאר העלילה. אז הוא מפתיע, אבל לא בקטע טוב.
בן אפלק ממש תיקן את כל הפגמים הקטנים האלו, הסוף לא מרגיש תלוש מהסיפור (זה אותו סוף) הרבה קלישאות נחתכו מהעלילה. הרבה דמויות "נס" שבאו לרגע ונעלמו פשוט לא שם יותר, וכל דרמת הזוגיות של הבלשים נערכה כי היא לא באמת היתה מעניינת במקור.
הRepent repent repent מזכיר לי את הShame shame shame
של הספטה ממשחקי הכס
וגם את לאונרד
https://www.youtube.com/watch?v=DsdAnYLvGe4
דרך לונדון
זהו עשור קשה למחזות זמר קולנועיים. אנו בעידן ציני ושנון ונדירים מחזות הזמר שמצליחים לפרוץ עם הקהל הרחב. אם מערבונים (עוד ז'אנר נחלש) עוד זוכים ל3-4 כותרים בשנה שמשאירים את הז'אנר על גחלת, אם לא סופרים סרטי ילדים יש שנים שלמות שבהם לא יוצא אף מחזמר, וגם אז התוצאה לא תמיד יוצאת מדהימה. המחזמר-פרופר האחרון ה*באמת טוב* היה היירספריי לפני 9 שנים. (כאן מקום טוב לקשר לתגובה הנהדרת של העט המרקד על הסרט).
ולכן תבורך 2016 שהביאה לנו לא רק סרט מחזמר אחד נהדר (אם אפשר מראש להאמין לביקורות על לה לה לנד) אלא שניים. עם סייג קל.
London Road הוא מחזמר לכל דבר, אבל הוא גם הופיע כחלק מפסטיבל דוקאביב מה שכבר אמור להרים גבות לגביו: איך מחזמר יכול להיות דוקו, בדיוק? (התשובה,אגב היא שהוא לא. אבל אם ואלס עם באשיר דוקו אז אין לדבר סוף). ובכן, הסיפור של דרך לונדון הוא כזה: בשנת 2006, לאחר שרוצח סדרתי בעיירה פרוורית בלונדון רצח 5 זונות באיזור, יצאה התסריטאית של המחזמר וראיינה את אנשי המקום לגבי מה שקורה. הראיונות האלה, בנוסף לדיווחי חדשות ושאר קטעי דיאלוג שנאמרו באמת שהיא שמעה היוו את הבסיס למחזמר. וכשאני אומר "בסיס" אני מתכוון "המילים של השירים שהשחקנים שירים, מילה למילה כולל כל "אממ", כל קטיעה שמישהו אחר נכנס, כל בלבול וכל גמגום שלהם". כלומר, בעצם, מעין אבולציה של דברים כמו הפתיחה של קימי שמידט או Bed Intruder Song. רק שזה לא מגוחך ומצחיק אלא אפקטיבי, מדהים ולוקח את מחזות הזמר ליעד שהם לא היו בו עד כה. כתור בונוס, השירים הם לא רק ניסיון מעניין אלא באמת שירים מדהימים וקליטים בראש (אני מתקשה להוציא את "It Could Be Him" מהראש שלי כבר כמה ימים)
מה שכל הסיפור הזה יוצר הוא אחד מסרטי הרוצח הסדרתיים ואחד מהמחזות זמר המעניינים והטובים שיצאו לאחרונה ובכלל. הוא אמנם לא לכל אחד (הבחירה שלו להתמקד בעיירה שמסביב וההתמודדות עם הרציחות במקום עם הרציחות עצמם מובנת אך לא מספיק מעניינת לשעה וחצי) והוא מעט נחלש לקראת סופו כשהוא קצת מקטין את הסקאלה של הסיפור אבל החצי שעה הראשונה שלו לבדה שווה את הצפייה כתור יצירת מופת קטנה בשל עצמה.
ואם כל זה לא מספיק לשכנע אתכם, בואו לראות את טום הארדי שר!*
* -בהופעת אורח.
הוספתי לרשימת צפיה. מעבר לזה אני רק רוצה למחות על הקביעה
ש
כי היה גם את החבובות המצוין ב2011 (ואת מעבר ליקום ב2007 אבל הבנתי שאני די בדעת יחיד לגביו).
אני אוהב את החבובות
אבל איכשהו סרטי ילדים מרגישים לי פחות מחזמר. כלומר, מאז יצאו גם "פלונטר" הנהדר ו"לשבור את הקרח" הבסדר אבל משום מה בראש שלי מחזות זמר זה בעצם "כל מחזות הזמר שהם בלי בובות וחיות מצוירות". באג במערכת, אני מניח.
החבובות טוב יותר מפלונטר ולשבור את הקרח.
כמו גם האספקטים המחזמריים שלו טובים מהם בהרבה.
ממש לא בדעת יחיד לגבי מעבר ליקום
כמו שאפשר לראות בביקורת.
אישית, מת על הסרט. הרבה יותר מהיירספריי.
אני ממש לא אהבתי את "מעבר ליקום"
אבל אני בהחלט לא חושב שזאת דעת יחיד לאהוב אותו – הרבה אנשים מסביבתי אהבו אותו (כמו אנשים נוספים שחשבו שהוא גרוע).
בכל מקרה, זה עדיין יצא ב2007. אז הרעיון העיקרי בפיסקה עדיין תקף למרות שעקרונית, אני מניח שיש שני סרטים שעלולים להגן עליהם מעריצים כאן שיצאו אחריו, אבל בשבילי הם פשוט לא סרטים שהייתי מגדיר טובים: מאמא מיה! ועלובי החיים.
זה סרט?
ואם כן מתי זה יוצא?
זה סרט
ובארץ אני אנחש שהוא לא ייצא.
ניתן להשיג אותו באוזן השלישית בתל-אביב או ב.. אתה יודע, אמצעים אחרים.
הזכויות שייכות לקולנוע לב, ואכן לא יופץ
ניתן לצפות בו בויאודי של yes (ומניח שגם של הוט)
"כביש הזעם" בלי אפקטים ממוחשבים
עדיין נראה פאקינג מדהים, באופן לא מפתיע.
Battle Angel Alita - ליהוקים
במשך הרבה מאוד שנים, ג'יימס קמרון החזיק בזכויות לבימוי גרסה מצולמת של סדרת המנגה Battle Angel של יוקיטו קישירו, על מעלליה של קיבורגית בעולם פוסט-אפוקליפטי סטייל מקס הזועם (אגב, אחלה סדרה – למרבה הצער, התרגום האנגלי כבר לא בדפוס בשל בעיות זכויות יוצרים כאלה ואחרות). כשהוא הבין שסרטי אווטאר יעסיקו אותו כנראה למשך שני העשורים הקרובים, הוא העביר את הפרויקט לרוברט רודריגז, שאמור להתחיל לצלם והליהוקים נשמעים טוב: רוזה סלזאר בתפקיד הראשי, ג'קי ארל היילי בתור הנבל וכריסטוף וולץ בתור המדען שמגדל את הגיבורה. מצד שני, לתסריטאית לאטה קלוגרידיס יש ברזומה את "אלכסנדר" של אוליבר סטון ו-"שליחות קטלנית: ג'נסיס". מצד שלישי, גם את "שאטר איילנד" של סקורסזה. טוב, נראה מה יהיה. בכל מקרה, החדשות האלה עושות לי פחות כאב-בטן מגרסת הלייב-אקשן שמצולמת בימים אלה בהוליווד ל-Ghost in the Shell.
"שאטר איילנד" ברזומה זה דבר טוב?
אני חולק על זה. מלבד צילום יפה הסרט יותר מדי קיטשי ומבולבל.
מבולבל אולי.
קיטשי? אשמח לפירוט.
הפלשבאקים לאושוויץ
(ל"ת)
הסרט הכי מהנה של סקורסזי
בעשור האחרון.
טוב, גם הזאב כנראה מאד מהנה.
געגועיי לימים שבהם
מעורבות של כריסטוף וולץ גרמה לי לצפות לסרט יותר.
טריילרים!
טריילר עוכר שלווה לNocturnal Animals – על אישה שבעלה לשעבר שולח לה ספר שהוא כתב שככל הנראה משמש גם כאיום לנקמה בה. עם איימי אדמס, ג'ייק ג'ילנהול ומייקל שאנון.
טריילר לסרט החדש של דיסני – מואנה שנראה שגרתי אך יפהפה.
טריילר לMiss Sloane על לוביסטית שמנסה להעביר חוק שיגביל את מכירת הנשק. עם ג'סיקה צ'טיין ומארק סטרונג.
וטריילר לFree Fire שעוסק בעסקת נשק שמשתבשת, וזה בשנות ה70 ובאנגליה מה שאומר שלכולם יש נשק ומבטא. וזה נראה כיפי בטירוף. עם שארלטו קופלי, ארמי האמר, ברי לרסון וקיליאן מרפי.
וגם – עבריין לשעבר מסתבך עם בעל מכה, ההמשך ל50 גוונים של אפור, אימתון כלשהו ומשולש אהבה בזמן התפרקות האימפריה העותמאנית.
טריילר למואנה:
https://www.youtube.com/watch?v=LKFuXETZUsI
האנימציה עדיין מדהימה, אבל הטריילר לא משהו בכלל. בסדר כזה. מה כבר אפשר לצפות מהיוצרים של פרוזן?
שירים טובים?
באמת הטריילר נראה סתמי, אבל ככה גם היה נראה פרוזן ואני ממש אהבתי את הסרט. החלק העמוק והריגשי של הסרטים האלה רואים רק בצפייה עצמה, כמו ראלף ההורס.
בחזרה למארוול, MCU - תור היהלום
זה נראה כאילו הם חיים בסרט של דיסני (זו המציאות גם), כל השמועות על הליהוקים המצויינים. הרכבת עם הקרונות המסודרים נוסעת בשיא העוצמה, דוקטור סטריינג' נשמע שהולך להיות להיט, גם בגלל הליהוקים וגם בגלל העבודה שנשמעת עוברת חלק, מעבר להאם העתיק אמור להיות סיני או אשה.
אטלנטה מושכרת בלי סוף והכול מצולם בתוכה לפי שעה, שומרי הגלקסיה 2 התחיל אחרי מלחמת האזרחים, סיים ספיידרמן ממשיך, במקביל ת'ור רגנרוק גם מצטלם, עכשיו ת'אנוס מתחיל למתוח קצת יותר איברים מאשר לחייך, לשבת על כסא ולקום ממנו לכבוד מלחמת נצח.
היופי שכל אחד מהסרטים האלה יוצר היפ ענק סביבו רק מהרעיון שלו (בשונה מDC). השומרים כולם נרגשים לסרט ההמשך של גאן שנראה שהוא פשוט יודע מה הוא עושה וכריס פארט לא מפסיק לשחק את עצמו. ספיידרמן מההופעה קטנה במלחמת האזרחים, כולם מאמינים שהוא הגיבור שכולם חיכו לו והוא אפילו כבר הסתובב בבית חולים כאיש העכביש לעשות לילדים טוב על הלב. יש יותר גיבור מזה?
ת'ור בגלל הטימאפ המטורף עם הענק וסוף העולם בליהוקים עם קייט בלאנטש כנבלה, זה מספיק לי. ומלחמת הנצח אחרי שהבמאים עשו שני סרטים מעולים ברצף, לא מפסיקים להפציץ את האחים רוסו על סרט האוונג'רס מלחמת נצח, ככה זה שאתה יוצרים מצליחים טובים השניים מ..(ז'אק סניידר?) אחרי אבן דרך ענקית בMCU של מלחמת האזרחים לא מן הנמנע שהשניים האלה פשוט מבינים את הדמויות יותר טוב ועתידים להביא סרט משובח יש אפילו תקווה שהם לא שוללים להכניס את דמויות הדפנדרס המעולות של נטפליקס לשאר מלחמת העולמות שלהם, הרי אין להם בעיה להתמודד עם 67 דמויות++.
פשוט כיף, כיף שיש אנשים שיודעים את העבודה ואולפנים אחרים צריכים ללמוד מהם. כמה לדעתם הם יהיו מוצלחים ואמיצים (אפל) ממה שמארוול ייצרה עד עכשיו או עו מאותו שיקוי הזהב?
ועוד שאלה: מאוד מעניין אותי לדעת, ההיה דיסקוס ענק ברשת האם זה בסדר שיש מצב שמרי ג'יין, אהובתו של ספיידרמן תהיה סוג של שחורה. כמובן שהמראה לא מגדיר את הדמות, אבל האם אתם חושבים שהגיקים צודקים בטענת בכייה שלהם שהם התחברו לג'ינג'ית לבנה? האם זה לא גזענות לבקש שהדמות של מעריצים תראה כמו הדמות שהמעריצים רגילים?
אשמח לשמוע את דעתכם בנושאים.
יום קולנוע ישראלי ברביעי הקרוב!
מסתבר. למה הם מסתירים את זה כל שנה?
המלצות על סרטים?
השאלה אם יש משהו ששווה את זה השנה
כי הסרטים הישראלים בינתיים נראים די Meh. אין שום סרט שמלהיב אותי באמת.
לכאורה, יש
בעיקר שמדובר בסך הכל ב10 שקל ושעה וחצי.
מבין הסרטים שראיתי, שבוע ויום וסופת חול בהחלט שווים את הקפיצה לקולנוע (בשעה שלא כל העולם ואשתו נמצא שם).
מבין הסרטים שלא, הלהקה האחרונה בלבנון ולעבור את הקיר נראים המעניינים ביותר. אחריהם נמצאים על הראדר גם ג'נקשן 48, ישמח חתני, מעבר להרים ולגבעות, הולכת שבעה ואנטנה.
בנוסף אם אתה קופץ לגלילות אומרים דברים נהדרים על "תיקון" שמוקרן רק פאקינג שם בערך.
מה נסגר עם תיקון?
ראיתי את זה ביום הקולונע הקודם, וחיכיתי להפצה מסחרית ever since
מה שקורה עם הרבה מאוד סרטים ישראלים, אני חושש
מקרינים אותם לאופיר ואז מחביאים אותם מהצופים אם הם לא קיבלו מספיק מועמדויות.
(למרות שמה אני יודע, אולי עוד יפיצו אותו בטעות מתישהו).
תיקון סרט אדיר
אבל בערך כמו שהא אדיר, הוא גם מזעזע.
כדאי רק לדעת לאן אתה מגיע.
אני יודע לאן אני מגיע
לסינמה סיטי גלילות או ראשל"צ ב19:30 כי זה הפעם היחידה בערך שמקרינים אותו ביום הזה
אני חושב
ש'תיקון' הוא הסרט היחיד שהוקרן גם שנה שברה ביום הקולנוע. עצם זה שהוא מוקרן בכלל השנה זה מבורך.
אבל עדיין, חבל שכ"כ קצת. כי מדובר באמת בחוויה יוצאת דופן.
(ובכל מקרה יותר התכוונתי נפשית מאשר פיזית.)
גם ירח בבית 12 הוקרן בשנה שעברה.
אבל הוא קצת יותר הגיוני – זה על זמן ההפצה הרגילה שלו.
וגם "אבינו"
(ל"ת)
הייתי רוצה להגיד שכן כי חיבבתי מאוד את המשגיחים
אבל הטריילר היה נראה ממש לא משהו.
אהבתי אותו מאד
(ל"ת)
והטריילר של משגיחים?
עשה לי אנטי חזק בגלל ששם הוצג סיפור אחד (איך הרב אומר להם לצאת ולתת מכות לחילונים) בשעה שהסרט היה לחלוטין משהו אחר. אני שמח שלא התייחסתי לטריילר כי הסרט היה נהדר.
ובכלל, חלק גדול מהטריילרים בארץ הם נוראים.
המלצה
שממה קולנועית. שמענו את ההגדרה הזאת לא מעט על השנה האחרונה, אבל אני דווקא אומר את זה לחיוב הפעם. זהו הסרט השלישי ברציפות שאני ממליץ עליו שמתרחש בשממה מדברית. אז אחרי 'באש ובמים ו'הרחק מבני אדם'
מגיע עוד סרט שחולק עם שניהם גם את אותם הנופים וגם את איכותם הרבה.
Transpecos (מעבר לגבול?):
עלילת הסרט מתמקדת באחד הגבולות המדבריות, השוממות והצהובות שבמקסיקו. שלושה שוטרים, המעבירים את המשמרת שלהם ביחד, 'עסוקים' בעוד יום של שיממון. שיממון שנפסק לעיתים רחוקות כאשר רכבים מגיעים לגבול. השגרה שלהם מאוד משעממת והם מעבירים את הזמן בבדיחות ובריב מי יעצור את הרכב הבא.
השגרה של השלושה משתנה לגמרי כאשר רכב אחד מגיע לגבול ומנסה להבריח סמים. הבעיה היא לא שמישהו ניסה להבריח סמים, זה סה"כ די הגיוני, אלא הבעיה היא שאחד משלושת השוטרים הוא לא פחות ממשת"פ של אותו מבריח שזה עתה נתפס ונהרג, כשאותו שוטר יודע שאם המשלוח לא יגיע, חייו וחיי כל משפחתו ימצאו בסכנה איומה.
למען האמת, מדובר בסיטואציה קצת הזויה מדי והשתלשלות העניינים לפעמים לוקה בחסר מה שפוגם קצת באמינות הסיפור.
מעבר לכך, באמת שמדובר בסרט מצוין, מותח וגם די חכם ומרתק.
שלושת השוטרים מוצגים בהתחלה כסוג של סטראוטיפ מהלך, אך שניים מהם מאבדים את האישיות הצפויה שהדבקנו להם על ההתחלה בעוד השלישי נשאר כביכול אותו הדבר לאורך כל הסרט.
שלושתם עוברים מסע, כשמסעו של האחר בכלל לא דמה למסעו של השני, למרות שהם חולקים את אותה הדרך (כמעט).
הסרט מתרחש, כאמור, בשממה. בעולם שלא קורה בו כלום. אבל דווקא כשקורה, הוא מאיים לחסל את כולם. בעולם השממה הזה אין ערכים. האדם הטוב ביותר הוא גם האדם הרע ביותר. אין יותר מדי סיבתיות חוץ מהרצון לשרוד ולהמשיך.
למען האמת, השממה הזאת לא פעם מזכירה את המציאות הרגילה רק שבמקום רעש וצלצולים בכל פינה אנחנו מקבלים שקט מוחלט.
הסרט לא ארוך, כ85 דקות, ולמרות זאת, ואולי בזכות מצליח להעביר כ"כ הרבה. יש פה לא מעט סצנות מתח, אבל אין פיצוצים או מרדפים מטורפים. יש כאן בעיקר שקט שחודר עמוק כשהדמויות מאיימות להתפוצץ בתוכו.
זהו הסרט הארוך הראשון של גרג קוודאר, ואם נראה לפעמים שהוא לא שולט בבניית העלילה, בכל דבר אחר הוא שולט ביד רמה. הצילום בסרט הזה הוא נהדר, הפסקול מתאים לגמרי והשחקנים עושים כאן עבודה באמת נהדרת, כל אחד מעביר את המסע הפנימי שלו בצורה מאוד טובה למסך.
גם אם הדברים קצת הזויים ומחפפים מידי, קל להזדהות עם כל הדמויות.
ולהזדהות איתם זה לא דבר פשוט. כמעט כל דמות בסרט זוכה לעמוד פעם במקום חיובי ופעם בשלילי. אף אחד כמעט לא יוצא כאן נקי לגמרי. כל דמות מרגישה טוב ורע ברגעים שונים בסרט מה שמקשה את החיבור האמתי אליהן. הבלבול כאן די גדול, והוא גם שמוביל את אחד השוטרים, איתו הכי קל להזדהות.
בסופו של דבר, גם אם הרגשות מובילים לדברים רעים, זה לא משנה. כי לפחות הרגשת. וכמו שגיבוריו מרגישים אבודים, כך גם הצופים. (או לפחות אני)
לכן אני חושב שקוודאר נחל כאן הצלחה מאוד גדולה. כי למרות הפאקים העלילתיים והחוסר בגיבורים אמתיים, הוא מצליח, כמו שהוא מבקש ליטרלי בסרט, לגרום לצופה להקשיב ולהרגיש.
ולהרגיש זה העיקר בחיים האלה.
התפרסמה רשימת הסרטים בפסטיבל חיפה
יאיר רווה מפרט:
http://cinemascope.co.il/archives/25298
המלצה חמה – בתכנית הקלאסיקות אפשר לראות את "ראן" של אקירה קורוסוואה. בלי לפרט כרגע למה זו יצירת מופת, אני אגיד רק את זה – היוצרים של "משחקי הכס" ציינו במפורש את הסרט הזה בתור אחד הדברים שהם צפו בו כדי לקבל השראה לסדרה.
ליין אפ ממש מגניב.
אחד הסרטים שהכי מסקרנים ברשימה זה החדש של פול ורהובן, בינתיים התגובות חיוביות.
כן?
תראה, אולי זה רק בגלל היי של שנים קודמות אבל פסטיחיפה הזה והקודם נורא מחווירים לעומת הפסטיבלים למיניהם ולעומת גרסאות העבר שלו: נציגות מצומצמת מאוד של הלהיטים קאן ופסטיבלים (אמריקן האני, בגרות ואמריקאית בפריז ו…זהו בערך?) ואפילו בנציגות הישראלית הוא מצליח להביא רק להיט מסתמן אחד (לעבור את הקיר).
ויותר מזה – גם חלק מהסרטים המעניינים שלו (היא, רכבת לבוסאן, סנודן, גלים גבוהים, נולז לבלוז ) הולכים להיות או-טו-טו בהקרנות או שכבר נמצאים בהורדות ודיוידי.
עכשיו, אני יודע שזה לא התוכנייה הסופית, ואני בהחלט מודה שיש שם כמה דברים מעניינים לצפייה (חיי כקישוא, למשל. ) אבל כמעט באף מסגרת שלהם אין איזה סרט עם סימני קריאה. ואחרי שאפילו את "איש האולר" הם הפסידו לאייקון איכשהו, מסתמן שמשהו שם לא לחלוטין עובד ב100 אחוזים בשיא הכוח, בטח בזמן שהפסטיבלים הארציים האחרים נמצאים בתנופה יותר ויותר (ירושלים עושה קאמבק די רציני, דוקואביב צובר מומנטום).
אבל אולי זה רק בגלל שיאיר רווה מדבר על הסרטים שמעניינים אותו ומחליט, לדוגמה לא לפרט בכלל איזה מין סוג של קים די-קוק מדובר בפסטיבל הזה או מזכיר את הסרט החדש של האחים דרדן בחצי שורה ובעצם יש תכנייה אדירה שמסתתרת לה (כשרק תצא לקהל הרחב).
ובכל מקרה,אני בטוח שהפסטיבל יילך נהדר, ועוד יש סרטי רגע אחרון ופתיחה ונעילה שצריך להכריז… אבל התחושה היא שפסטיחיפה נהיה פחות ופחות כוח משמעותי. אבל אולי זה רק בראש שלי.
אתה צודק שהוא לא פסטיבל שעומד בסטנדרטים בין לאומיים
ואפילו ארציים אבל עדיין יש בו מספיק סרטים מסקנים בשביל שאני יחשיב את הליין אפ שלו מרענן. גילוי עצמי: בחיים לא הלכתי לפסטיבל כזה (כשיהיה רשיון, אני מניח..) אבל יש שם רשימה של סרטים שלדעתי בהחלט יכולה לספק חובבי קולנוע בארץ. הסרטים שציינת אכן הם אלו שגם משכו את תשומת ליבי אך לא היה לי מושג שהם יוקרנו בארץ. אם כן אז בטח הם יוקרנו במסגרות מצומצמות מהסוג הלמצמץ ולפספס. אבל כן, אני מסכים שהעובדה הזאת מורידה מהפסטיבל. בכל מקרה כל פסטיבל קולנוע בארץ, ובטח כזה שיש בו מספיק סרטים מעניינים גם אם הם בלי סימני קריאה (לא הבנתי עד הסוף מה כוונתך), מספיק בשביל לענייין אותי.
RATS (לא הסיקוול לCATS)
למורגן "אכלתי מקדולנדס ל30 יום ואיכשהו יצא לי מזה סרט דוקומנטרי מוערך" ספרלוק יש סרט חדש, על עכברושים. נושא חמוד ומעניין ואפילו די חשוב… שהטריילר שלו בוחר להציג בהתחלה כאילו הוא איזה סרט בית רדוף רוחות, בצורה שלא ממש ברורה לי. זה לא שאני מתנגד לסרטי אימה-דוקו, אלא שהסרט הזה לא נראה כאילו הוא אימה-דוקו אלא סתם דוקו אז מה המחשבה מאחורי הטריילר הזה? ילדים בני 13 יראו עד הדקה ואז יקנו את הסרט ויגלו שרימו אות והם רואים דוקומנטרי?
חוץ מזה, זה נראה דווקא סרט ממש טוב.
זה אלים נורא
אני לא יודעת מה דעתי על האלימות הזו, משום שהיא שיקוף מצב ואולי זו סתם טמינת הראש בחול לא לרצות לראות את שיטות ההשמדה השונות. אני חושבת שזה הציק לי כי מול האלימות הקיצונית שמוצגת שם נמצא המדביר שיושב במרתף ומדבר בפאתוס על גבול הקיטצ'יות. משהו שם לא ישב לי טוב.
מצב הקופות בארה"ב
שלושה סרטים חדשים פתחו השבוע, אבל 'סאלי' שמר על המקום הראשון. בשבוע שעבר הוא פתח טוב מאוד עם 35 מיליון, ובסופ"ש האחרון הוא הכניס עוד 21 מיליון – ירידה מרשימה של פחות מ-40%. הוא עומד על 70 מיליון בסה"כ.
אחריו בטבלה שלושת הסרטים החדשים, שפתחו כולם עם פחות מ-10 מיליון:
'סנודן' רביעי עם 8 מיליון, בהתאם לציפיות.
'ברידג'ט ג'ונס' שלישי עם 8.5 מיליון – התחזיות במהלך השבוע היו 10 מיליון ומעלה, אבל הקהל לא ממש התגעגע. זו הפתיחה הגרועה מבין סרטי הסדרה.
'המכשפה מבלייר' שני עם 9.5 מיליון, אכזבה גדולה אחרי שהתחזיות דיברו על איזור ה-20 מיליון. כנראה שאין הרבה אנשים ששומרים אמונים לסרט המקורי, והטריק השיווקי לא יצר את הבאזז שקיוו לו (הסרט נקרא בהתחלה The Woods ורק בקומיק-קון נחשף שהוא חלק מסדרת המכשפה מבלייר).
עוד כמה מהמשך הטבלה:
'לא לנשום' חמישי עם 5.6 מיליון, ו-75 מיליון בסה"כ. 2016 מסתמנת כאחלה שנה לסרטי אימה שהם לא המכשפה מבלייר.
'יחידת המתאבדים' שביעי עם 4.7 מיליון ו-313 מיליון סה"כ, ריצה יפה מאוד למרות אותה נפילה תלולה בשבוע השני שלו.
'קובו: אגדה של סמוראי' תשיעי עם 2.5 מיליון (44 סה"כ), בדרך להיות הסרט הכי פחות מצליח של לייקה.
'אמהות רעות' במקום ה-12 עם 1.7 מיליון, להיט שקט שבשבוע השמיני שלו עומד כבר על 110 מיליון בסה"כ.
איך הכי פחות מצליח, איך?
אני מתחיל לחשוד שהחיים אינם הוגנים.
לא ראיתי את פאראנורמן
אבל מבין שלושת האחרים – קובו הכי פחות מוצלח.
ואני דווקא הייתי שם את קובו במספר 2
עם פער די רציני מפאראנורמן והקופסונים. הוא אומנם יותר פשוט מהם, אבל לדעתי בניית העולם שלו, האנימציה והדמויות ההומור עולים על אלה של הקופסונים ושל פאראנורמן.
אבל קורליין עדיין יציב בפסגה.
טריילרים!
The Whole Truth – עורך דין מגן על נער שרצח\לא רצח את אביו.
Mean Dreams – נער מסתבך עם שוטר מושחת (ביל פקסטון) בנסיון להציל את בתו.
Trespass Against Us – מייקל פסבנדר מנסה להוציא את המשפחה שלו מהעסק המשפחתי שכולל פריצה לבתים ושודים. עם ברנדן גליסון.
וגם – מורים הולכים מכות, ממזרים מחפשים את אבא, ילד משוטט עם the clash, משבר גיל הארבעים וצעיר שמתגרש מהחברים שלו.
המלצה - "Goat"
בימים אלה אני נופש לי באל.איי, והיום החלטתי לקפוץ לקולנוע ולראות סרט. בחרתי אחד שנראה לי מסקרן עוד מהטריילר ולא ידוע לי על תכניות להפיץ אותו בארץ – "Goat".
הסרט מספר על שני אחים, כשבתחילתו הצעיר מביניהם מותקף באכזריות על ידי טרמפיסטים זרים שהוא אוסף. לאחר כמה חודשים הוא מתחיל ללמוד בקולג' ונחוש להצטרף אל בית האחווה שבו חבר אחיו. כדי לעשות זאת הוא צריך לעבור את ה Hazing, שאני מניח שהמקבילה המקומית לזה היא "זובור" – כל מיני "טקסי חניכה" משפילים, מרושעים ואלימים.
מצד אחד זה סרט חזק ואינטנסיבי שמתעסק בנושא שלא הרבה סרטי קולג' נוגעים בו, לפחות ברמה כזאת (בסרטים שראיתי סצינות של 'הייזינג' הן מועטות או מועברות בתור מונטאז'). המשחק בכלל מעולה, במיוחד של שני השחקנים הראשיים, שהבחלט אפשר להאמין שהם אחים. ניק ג'ונאס הראה סימנים של כישרון בעונה הראשונה של "סקרים קווינס" אבל פה הוא כבר מוכיח שהוא שחקן לא רע בכלל.
מצד שני, לא ממש הבנתי מה הבמאי רצה להגיד. לפעמים נראה שהוא מבקר את מסורת הקולג'ים הביזארית הזאת, אבל לפעמים נראה שהוא די מכבד אותה. כמו כן, הסרט די סגור בתוך היחסים בין שני האחים ובין החברים בבית האחווה, והייתי שמח לראות את ההשפעות של הטקסים המצ'ואיסטים האלה על חייהם של החבר'ה שרוצים להתקבל לבית האחווה גם מחוצה לו, בשאר הקולג'. למשל, על היחסים שלהם עם נשים, שמוצגות כאן רק בתור אובייקטים למזמוזים.
בקיצור, "Goat" הוא סרט טוב, שלדעתי יכל להיות טוב יותר. אבל הוא בהחלט שווה צפייה (הוא יצא כאן בהפצה מצומצמת, מניח שהוא יגיע לאינטרנט בקרוב). הוא בוחן כל מיני סוגים שונים של "אחווה". הוא מתעסק לא מעט בלחץ חברתי והרצון להיות מקובל והאם יש גבול למה שצריך לעשות בשביל זה. וגם לשם שלו יש יותר ממשמעות אחת.
בדיוק דיברתי על זה עם בחורה אמריקאית לפני יומיים.
לא יודע לגבי איכות הסרט, אבל מסתבר שאסור יותר לעשות הייזינג באחוות. אם שומעים על מקרה כזה, האחווה מסולקת מבית הספר והחברים מסולקים מהאחווה עצמה (מסתבר שיש אשכרה ועדה כלל ארצית לאחוות האלו). ממה שהבנתי, הייזינג זה דבר שלא קיים כבר הרבה שנים.
לפי הרשימה הזאת הנוהג עדיין קיים ובועט
והורג אנשים
אני לא בקיא בנושא
אבל נוגעים גם בזה בסרט. מן הסתם באופן רשמי הקולג'ים אוסרים על זה, אבל זה נחשב מסורת ומתרחש כבר הרבה שנים. אני משער שרוב האנשים שעוברים את זה לא מדווחים על מה שקורה או כי הם מוכנים לסבול את זה כדי להתקבל בסוף לאחווה ולהנות מהמסיבות שלה והכל, או כי הם פוחדים מהמחיר החברתי שהם עלולים לשלם על כך. הסרט מבוסס על ספר שכתב מישהו על פי החוויות האישיות שלו, והוא יצא לאור ב 2005. אולי מאז התופעה הזאת דעכה, אבל אני בספק שזה נעלם לגמרי.
מדינה שבויה
חדשות מסקרנות – רופרט ווייט ("כוכב הקופים: המרד") עובד על סרט מד"ב חדש על פי תסריט מקורי שלו בשם Captive State. עוד אין פרטים על העלילה, אבל התסריט כן יצר באז חיובי (ומלחמת-מחירים קצרה) בין האולפנים.
כביראי
המלצה-
'המצוד אחרי אנשי הבר'.
יצא לי להיות בניו זילנד כשהסרט הזה הופץ לראשונה. הטירוף שהיה שם סביבו היה משוגע לגמרי. בכל פינה, בכל עיר גדולה, התנוססו תמונות ענק של הסרט וכל בתי הקולנוע מולאו בתפאורה מושקעת מתוכו. במוזאונים ובמסעדות ואפילו בבתי שימוש ציבוריים. הסרט הזה פשוט פורסם בכל מקום.
והטירוף לא היה רק בפרסום, אלא גם באנשים. כולם דיברו על הסרט, מגיל 3 ועד שמונים. מלא כרטיסים הוזמנו מראש וכשהתייעצת עם מקומי לאיזה סרט כדאי ללכת הסרט הזה היה התשובה היחידה שקיבלת (כאשר 'ספוטלייט', 'האיש שנולד מחדש', 'הייל סיזר', 'A Bigger Splash', (עוד סרט נהדר אגב), 'מכונת הכסף' ו'דדפול' הוקרנו באותו זמן)
ולא הבנתי למה.
הסרט עצמו בסופו של דבר נראה די אידיוטי.
הטריילר שלו, שהיה מצחיק סה"כ, נראה מגוחך.
המחשבה הייתה שמדובר בעוד סרט דבילי עם עלילה אידיוטית ונבלים גרועים ומטופשים. בקיצור, עוד סרט קומדיה רגיל ולא מיוחד. אז למה לעזאזל כל הטירוף המוגזם הזה קיים?
אז הלכנו לבדוק.
ריקי בייקר הוא ילד קטן, שמן ויתום. אין לו מושג מי היה אביו ואימו מסרה אותו לאימוץ לאחר שנולד. מאז, הוא עובר ממשפחה אומנת למשפחה אומנת כשהמשותף לכל המשפחות הוא שאיתם הילד הקטן והשובב לא מסתדר. הוא חסר משמעת, מרבה לגנוב, לירוק, לברוח, לזרוק אבנים, לבעוט בדברים, להשחית דברים, להצית דברים, לשוטט ולעשות גרפיטי. ובדיוק בסדר הזה.
הסרט נפתח כשריקי מגיע למשפחה האומנת האחרונה שתוכל לאמץ אותו, כי אם גם שם לא יסתדר אנשי הרווחה ישלחו אותו למין בית כלא לקטינים יתומים שלא מצליחים למצוא בית עקב אישיות בעייתית.
הוריו המאמצים החדשים הם זוג מבוגר, הקטור ובלה, החיים בבידוד גמור לצד יערות ניו זילנד המדהימים. למען האמת, רק בלה מאמצת את ריקי השובב בעוד הקטור ממשיך בעבודת החקלאות שלו וכמעט מתעלם לגמרי מהילד.
ההתחלה לא כ"כ מזהירה, אבל בלה, סבלנית ולבבית, מבינה איך לנהוג בריקי. לאחר כמה ניסיונות בריחה כושלים, בלה מצליחה לגרום לו לרצות להישאר. אבל אז, כשנראה שהעניינים מתחילים להיות טובים ורגילים, בלה נפרדת מעולם החיים. ככה סתם, פתאום.
להקטור אין שום רצון להמשיך לשמור על הילד השמנמן, לילד השמנמן אין שום רצון להישלח ל'בית הכלא לקטינים'. והרווחה דורשת את החזרת הילד כדי שיוכלו לשלוח אותו בדיוק לשם.
ריקי לא פראייר, ובאקט הגיוני שכל ילד בגילו היה חושב לעשות, מביים את מותו כשבונה בובה בערך בגודלו, משאיר מכתב פרידה ושורף את גופתו קליל. וגם את הבקתה בה הניח את הבובה. משם, הוא בורח לתוך היער כדי להתחיל את חייו בתור איש יערות ניוזילנדי (די נפוץ בניו זילנד למען האמת)
בסופו של דבר, הוא לא. וגם הוא מודע לסיטואציה הבלתי אפשרית שהוא הכניס את עצמו אליה. למזלו, הקטור ארז את חפציו והצטרף אליו בדיוק כשנגמר לו האוכל ואיבד את דרכו. יחד, הם יוצאים למסע ארוך של מספר חודשים ביערות הפאקינג מדהימים של ניו זילנד, בין בקתה לבקתה, בחיפוש אחר הדרך הביתה ובעיקר כדי לעכל את מה שהשאירו מאחור ואם בכלל יש למה לחזור. בינתיים, אנשי הרווחה הרעים, המוגזמים, המגוחכים מידי יוצאים בעקבותיהם. זאת בגלל שהם חושבים שהקטור, לו יש עבר בכלא, השתגע ממות אשתו וחטף את הילד מסיבה לא ברורה.
שמעו, זה באמת אידיוטי ויש לא מעט תסמיני סרטי קומדיה מטופשים. אבל זה ממש לא נגמר שם, והטירוף שהיה סביבו די מוצדק ומדובר בסרט נהדר.
נתחיל במה שברור. הסרט הזה הוא קומדיה מעולה. יש בו כמה קטעים פשוט מאוד מצחיקים ובכללי הסרט רץ כקומדיה בלי לחשוב יותר מידי . בנוסף לזה, יש גם לו מעט רפרנסים לסרטים אחרים שגם נעשים בצורה מצוינת.
סם ניל (הקטור) עושה עבודה מעולה. השילוב שלו עם ג'וליאן דניסון (ריקי) עובד נהדר. למרות שהם כ"כ שונים, התסריט המצוין גורם להם פשוט להשלים אחד את השני כמעט בכל סצנה מה שיוצר כמה סצנות מאוד מצחיקות ומרגשות.
ככל שהסרט מתקדם לא ברור מי ה'אב המאמץ' שנמצא שם בשביל הילד.
הצילום (שאתה מצלם את נופי ניו זילנד זה לא באמת חכמה) נהדר, העריכה המהירה לעיתים עוזרת לאווירה הקופצנית של הסרט והפס קול והשירים נהדרים באמת.
האווירה של הסרט מאוד קלילה וזורמת, כיאה לניוזילנדים. התפתחויות העלילה לעיתים עוברות בהרבה את גבולות הגיחוך והנבלים בסרט באמת אידיוטים מידי (כמו בהרבה סרטי קומדיה סוג ד') אבל משום מה זה בהחלט משרת את הסרט על הצד הטוב ביותר והופך אותה ליצירה שלמה יותר.
אין הגיון בסיטואציה. אין הגיון שילד מופרע בן 12 יחנך אדם מבוגר ומזדקן שראה דבר או שניים בחיים ובנוסף לזה גם ילמד אותו לקרוא. אין הגיון שאנשי הרווחה יהיו כ"כ טיפשים ויחשבו שמדובר בחטיפה וכו'. בדיוק שאין מילה כזאת 'כביראי'.
במהלך הסרט, בעוד שני הנמלטים עומדים על עוד צוק מרהיב ביופיו באמצע הבוש, הקטור מתאר את ההרגשה כ'כביראית'. ריקי טוען שאין מילה כזאת והוא ודאי מתכוון ל'כביר'. אך הקטור מתעקש ומתאר לו עד כמה אשתו היה אדם מדהים דרך אותה מילה. שיסלחו לו כל המילונים בעולם שלא חולקים איתו את המילה הזאת. כי זה מה שהוא מרגיש וזהו.
זה מגוחך, אבל לפחות הוא מרגיש ומרגש באמת.
ככה בדיוק עובד 'המצוד אחרי אנשי הבר'. הוא טיפשי, מצחיק וקליל אבל הוא מצליח לגעת בקלות בנקודות עמוקות ואולי בגלל שהוא מעביר זאת בצורה לא אמינה הוא מצליח לעבוד באמת. כי החיים בעולם הם מוזרים, משהו לא ברור, מצחיקים, עצובים והזויים. ו'לא אנחנו בחרנו בחיים כאלה, אלא החיים האלו בחרו בנו'. הם פשוט 'כביראים'. וכך גם הסרט.
פראמונט נתנו לילד בן ארבע לכתוב להם סרט
לפני כמה שנים "הבצל" עשו כתבה על כך שילד בן חמש כתב את "מהיר ועצבני 5" ועכשיו הבדיחה הפכה למציאות ואותו סרט כבר גורם לאולפן להפסדים:
http://www.independent.co.uk/arts-entertainment/films/news/studio-lets-four-year-old-write-blockbuster-makes-115-million-loss-a7330116.html
אז הלכתי ל-IMDB ובדקתי את העמוד של הסרט
אף אחד מהתסריטאים שרשומים בקרדיטים שלו אינו ילד בן ארבע. גם אם הילד לכאורה רק אחראי לרעיון הבסיסי, אפשר היה לכל הפחות לצפות להערה משועשעת כלשהי במדור הטריוויה. זה גם לא מופיע שם.
אני מוכן להאמין שהסרט הזה הוא אסון בהתהוות, אבל הסיפור על הילד מריח כמו אגדה אורבנית בהתהוות.
לא אגדה אורבנית, סתם כותרת קליקבייט.
(ל"ת)
הכתבות שעוסקות בילד בן ה-4
לכאורה מגיעות במקור מההוליווד ריפורטר (לא מצאתי את המקור, גם לא התאמצתי לחפש). רובן מופיעות באותו אתר, ע"י אותו כתב.
מה שנשמע מאוד הגיוני בתוך האובר פרשנות, שהאולפן חיפש את המיניונים הבאים, משהו שאפשר למכור לילדים בסיטונות וככל הנראה האיש שפיתח את הרעיון לסרט "התיעץ" עם הבן שלו (בדק אילו צעצועים מדליקים אותו?)
ואם כן?
הכותרת היא "אולפן נתן לילד בן 4 לכתוב בלוקבאסטר". זה שקר.
לכן הגבתי לרז (השערותי על מוצא הסיפור)
ולא לך, משום שאני לא סותרת את הדברים שלך. אין שום מקור סביר שמראה שאכן היתה מעורבות רצינית של ילד בפיתוח העלילה.
אגב, אני ממשיכה לטעון שמגיע להם. הטריילר מציג עלילה אידיוטית, ומשפחה של מפלצות- מה שמבהיר שיש פה כוונה לעשות כסף ממרצ'נדייז. לכן פשוט מגיע להם.
מגיע להם
(ל"ת)
היום בסרטים חדשים: מה?
הוכרז על סרט חדש של סטיב מקווין עם ויולה דייויס. עד פה עסקים כרגיל (כולנו מצפים להכרזה שמייקל פסבנדר יהיה מעורב). התסריט החדש נכתב ביחד עם גיליאן פלין, התסריטאית-סופרת של "נעלמת". לא עסקים לחלוטין כרגיל, אבל גם נשמע אחלה.
ואז מתברר שהסרט הוא בכלל מותחן פשע על ארבע נשים שבעליהן נהרגו בזמן ביצוע שוד אז הן מחליטות להשלים אותו. בנוסף, מתברר שזה מבוסס על סדרה בריטית ישנה. שזה כבר לא עסקים כרגיל בכלל.
אומנם אין פה שום דבר לחלוטין מפתיע,אבל משהו בשילוב של כל הגורמים נראה גם יוצא דופן לחלוטין וגם מעורר ציפיות.
אין נכון לעכשיו תאריך יציאה.
מקור
הסדרה הבריטית המקורית נכתבה על ידי לינדה לה-פלאנט
שחקנית בעברה שעשתה הסבה לכתיבה קולנועית וספרותית (זה היה התסריט הראשון שהיא כתבה) שהתפרסמה בזכות הדמויות הנשיות החזקות ביצירות שלה, משני צדי החוק – בשנות ה-90 היא זכתה לתהילת-עולם בזכות התסריט שהיא כתבה למיני-סדרה "החשוד העיקרי".
מקווין הוא אחד הבמאים הכי נועזים שפועלים היום.
אני כבר מחכה בקוצר רוח.
ידענו שזה יגיע - הוכרז עיבוד לייב אקשן למלך האריות
יביים אותו ג'ון פאברו שביים גם את עיבוד הלייב אקשן ל"ספר הג'ונגל" רק שבניגוד אליו אני לא רואה באמת שום סיבה לעבד את מלך האריות – הוא סרט די מושלם לטעמי.
מקור
לא קשור לסרט די מושלם/לא מושלם (אני הרבה יותר מחבב את ספר הג'ונגל המקורי על מלך האריות) – זה אפילו לא בדיוק גרסת לייב אקשן כי אלא אם הם יביאו אריות אמיתיים לסט זה פשוט להחליף אנימציית 2D באנימציית 3D.
שים לב למשפט האחרון כאן:
http://www.fisheye.co.il/jungle_book/
מבחינתי, למה לא. אם הוא יעשה ל"מלך האריות" את מה שהוא עשה ל"ספר הג'ונגל" (כלומר: סרט טוב יותר מהמקור) – אין מה להתלונן. מגוחך, באמת, שהם קוראים לזה "לייב אקשן". ובכן, אהמ, לא, זה לא. לגמרי לגמרי לא.
אני לגמרי אלך לצפות במלך האריות "לייב אקשן" בקולנוע
כבר כמה שנים טובות שלא צפיתי במלך האריות, אבל ראיתי אותו בקולנוע כשיצא ואחר כך חרשתי אותו בוידאו במשך שנים. בהתבסס על תחושה אישית בלבד שאינה בדוקה, אני חושבת שזה אחד הסרטים שהכי הרבה ילדים מהדור שלי מכירים את הטקסטים שלו בע"פ. אני עדיין יכולה לצטט שיחות שלמות בין דמויות בסרט.
כל זה כדי לומר שאני פסימית מאוד לגבי ערך מוסף של סרט כזה (וצופה שיצליח בטירוף בקופות).
בספר הג'ונגל יש אינטראקציה בין ילד לבין בע"ח. גרסת ה"לייב אקשן" נתנה פרופורציות אמיתיות, יצרה משהו ממש גדול מהחיים במידה מסויימת.
במלך האריות אלו רק בע"ח, ובזמנו ממש התגאו באולפני דיסני בכמה שהאנימציה משוכללת ואיך שציירו בע"ח בגדלים ופרופורציות גוף מדוייקים יחסית לעובדה שהם מצויירים. כלומר לא ישתנה פה משהו במימדים, ובלי רפרנס אנושי גם לא תהיה איזו תחושה של פלא בצפיה.
ואז עם מה נישאר? סרט טבע של חיות מדברות ונלחמות? אני בטוחה שלראות את אבא של סימבה טובע בתוך ים הגנואים יהיה רגע מרשים ביותר. מה יעשו טימון ופומבה? מה יעשו עם הצבוע המופרע שלא יכול להכניס את הלשון לפה?
ואם כבר סרטים ממוחזרים שהייתי שמחה לראות בלייב אקשן
כלומר, שהפרופורציות יתנו תחושה שלא התקיימה בציור:
1. הכלב והשועל שהוא אחד הסרטים המקסימים אבר. ברור למה לא, כי הוא לא הצליח כמו מלך האריות. (רק שלא תקרה זוועת הקארמה שבה משאלתי מתגשמת ואז כל מכלאות העולם מתמלאות בבלדהאונדים שאנשים לא רוצים לגדל)
2. החרב באבן, המעברים בין בני אדם לבע"ח יכולים להיות מטורפים בגרסת לייב אקשן.
אחלה בחירות
הקטע הוא שהייתי שמח שדיסני היו לוקחים את הרימייקים לייב אקשן לתקן או להאיר על חלקים פחות ידועים מהעבר שלהם (הייתי שמח לראות אותם עושים את הקדרה השחורה עוד פעם או גרסה נטולת מל גיבסון של פוקוהנטס) מאשר לעשות גרסאות פחות טובות של הקלאסיקות שלהם.
אני לא מאמינה שהם יעזו לגעת בפוקהונטס
לא חושבת שראיתי את הקדירה השחורה. מסקרן (או שיאכזב, הפעם האחרונה שצפיתי בפוקהונטס הרגישה כמו תאונת רכבת עם אחד הסרטים שהכי אהבתי כילדה)
אז בינתיים מסתמן שבמירוץ לאוסקר "לה לה לנד" הוא המוביל.
זה משהו שיכול להשתנות עוד הרבה במהלך העונה, אבל יש לזכור שבשנה שעברה זה היה השלב שבו "ספוטלייט" קיבל את חותמת הפרונטראנר. בנוסף לביקורות החמות שהיא זוכה להן ולזכייה שלה בפסטיבל ונציה, אמה סטון בינתיים מובילה במירוץ לזוכה בפרס השחקנית הראשית הטובה ביותר. שני הפרטים האלה משמחים אותי נורא – במידה והסרט יזכה בשני הפרסים הנ"ל (שזה באמת מסתמן כהימור לא רע בשלב הזה של העונה), הוא יהיה המחזמר הראשון שזוכה בסרט הטוב ביותר מאז "שיקגו", והראשון שמזכה גם את השחקנית הראשית שלו בפרס הראשי מאז "שתיקת הכבשים". "לה לה לנד" זכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל טורונטו – פרס שהוא סוג של קמע מזל לכל סרט שרוצה לפחות להיות מועמד לסרט הטוב ביותר (זוכי עבר – "נער החידות ממומביי", "משחקי חיקוי", "חדר", "12 שנים של עבדות" ו"אמריקן ביוטי". למען האמת, מאז 2008 היה רק סרט אחד שזכה בפרס הזה ולא היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר, ומלבד אותו סרט בודד, כל אחד מהזוכים הללו זכו באוסקר לפחות בקטגוריה בולטת אחת). מצבו של הפייבוריט שלי לעונה טוב מאוד.
מסתמן שבקטגוריית השחקנית הראשית סטון תעמוד בפני תחרות קשה מול שחקנית אחרת, מנוסה הרבה יותר ואהובה לא פחות – ויולה דיוויס, על "Fences". "Fences" הוא עיבוד קולנועי למחזה של אוגוסט ווילסון על משפחה אפרו-אמריקאית מפיטסבורג, שזכה בבוכטה של טוניז בשתי הגרסאות הבימתיות שלו בברודווי. דיוויס חוזרת על התפקיד של אם המשפחה, שגם זיכה אותה בטוני בזמנו, לצד דנזל וושינגטון (ששיחק בתפקיד הראשי בהפקה בברודווי לצד דיוויס, גם הוא זכה בטוני), שגם מביים. את המחזה עיבד למסך טוני קושנר, שאחראי, בין השאר, על "מינכן" ו"לינקולן" של ספילברג (על שניהם היה מועמד לאוסקר), ויותר חשוב, על "מלאכים באמריקה" – אחת מעבודות התיאטרון האמריקאי הכי חשובות של היובל האחרון, עליה זכה פחות או יותר על כל פרס שאדם כותב יכול לזכות בו. כל הנתונים האלה לבדם מספיקים כדי להבין שהסיכוי שהסרט הזה יעבור מתחת לרדאר של האקדמיה השנה נמוכים מאוד. וכל הנתונים האלה בצד – בואו נדבר שנייה על הטיזר הזה. רוב הטיזר הזה מורכב ממונולוג של וושינגטון, שעושה עבודה טיל, ככל הנראה, אבל ויולה, עם כל נוזלי הגוף שנמרחים לה על הפרצוף בחמש השניות האחרונות של הטיזר, נראית מצוין לא פחות. #כיףכיףכיף
עוד חזקים שצפים לאחרונה: "Miss Sloane", החדש בכיכובה של ג'סיקה צ'סטיין, שנראה מדליק נורא, "ג'קי", של פבלו לוריין (שביים את "לא" הצ'ילאני שהיה מועמד לאוסקר על הסרט הזר), שעוקב אחרי ג'קי קנדי בימים שאחרי רצח בעלה – סרט שהוקרן בונציה השנה וזכה לביקורות מהללות, במיוחד ביחס לז'אנר הביוגרפיות ההיסטוריות; הדיבור הוא שפורטמן נותנת כאן את ההופעה הכי חזקה שלה מאז "ברבור שחור", ובדיוק מסוג ההופעות שהמצביע הממוצע לאוסקרים משתגע עליהן, ואחרון חביב – "20th Century women" , עם אנט בנינג בתפקיד הראשי, שנראה מגניב נורא, גם אם לא הבנתי כלום מהטיזר. תכף מתחילה התקופה האהובה עלי בשנה, ונראה שלעומת הקיץ המאכזב שהיה לנו, היא אמורה להיות די שווה.
תיקון - את "Fences" לא עיבד לתסריט טוני קושנר, אלא אוגוסט ווילסון בעצמו.
זה חיובי באותה מידה בעיני – ממה שראיתי בינתיים, כשהכותב של החומר המקורי הוא זה שמעבד בעצמו את העבודה שלו למסך, התוצאה לא רק יוצאת נאמנה למציאות, אלא גם מוצלחת מאוד באופן כללי.
תיקון קטנטן
גם מיליון דולר בייבי ושייקספיר מאוהב זיכו את השחקנית הראשית שלהן באוסקרים.
אופס
(ל"ת)
ועוד תיקון קטנטן
הסרט ״שיקגו״ לא זיכה שחקנית ראשית באוסקר.
אבל זה לא מה שהוא אמר
מה שהוא אמר זה ש:
א. לה לה לנד (אם יזכה) יהיה המחזמר הראשון שיזכה מאז שיקגו ו-
ב. אמה סטון (אם תזכה ולה לה לנד יזכה יחדיו) תהיה השחקנית הראשונה שזוכה בפרס השחקנית ביחד עם הסרט שלה מאז שתיקת הכבשים.
ואם כבר אנחנו בעוד נתונים שלה לה לנד יעדכן: אם הוא יהיה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר , הוא יהיה המחזמר הראשון שלא מבוסס על מחזמר בימתי שעושה זאת מאז "כל הג'אז הזה" של פוסי מ79. אם הוא גם יזכה, הוא יהיה המחזמר הראשון של מבוסס על מחזמר בימתי שזוכה מאז ג'יג'י מ58.
אופס
(ל"ת)
האחיות וושאבסקי(?!)
אז מסתבר שמבלי שידענו (או לפחות מבלי שאני ידעתי) גם האח השני יצא מהארון כטרנסג'נדר ושינה את מינו ושמו מאנדרו לילי. כעת הן "האחיות וושאבסקי". מגניב. זה גם אומר ששתי נשים ביימו את "מטריקס", אחד מסרטי האקשן הטובים והמהפכניים של כל הזמנים![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
לא בהכרח,
כשהן סיימו את המטריקס – לפני כמעט 17 שנים – הן עוד לא היו נשים. קצת כמו שלו היו עכשיו עולות לישראל ומקבלות אזרחות, היה די קשה לטעון שהמטריקס בוים על ידי במאי ישראלי.
תלוי איך מסתכלים על זה
טראנסג'נדרים הרי נולדו כנשים בגוף של גברים. כך שגם אז הן היו נשים, פשוט לפני השינוי.
אני לא בטוח,
כל טרנסג'נדר, אם היית שואל אותו אם הוא בן או בת בגיל חמש, היה עונה שהוא בת? ובגיל 25? הרי מאחר ועל פי הסממנים החיצוניים הוא אישה, הצורה היחידה לאשר את ה"הרי" שלך היא לשאול אותם. הוואשבסקים עצמם הזדהו כגברים בתקופת המטריקס, אז עכשיו עוד יותר קשה לדעת מה הרגישו אי אז בניינטיז בנפשם פנימה.
למען האמת אני לא מכיר הרבה טרנסג'נדרים , בטח לא מגיל צעיר, כדי לשאול אותם שאלות כאלה.
(הנוהג המקובל בהתיחסות לטרנסים בזמן עבר
היא לפי המין בו הןם מזדהימות כיום; כלומר, באופן כללי רצוי לכתוב "לילי וושאבסקי ביימה את המטריקס בסוף שנות ה90", אם כי ההעדפה האישית של הנושא, אם יש כזו, היא, כמובן, עדיפה)
וואו איזה דילאי.
אני חושב ששמעתי על זה לפני חצי שנה בערך.
"ווסטוורלד" - הולי שיט!
מדהים, פשוט מדהים. הויזואליה, המשחק, הכתיבה. ג'ונתן נולאן גם מוכיח פה שהוא במאי אקשן טוב בהרבה מאחיו.
הפרק הראשון מבחינתי הוא ה"סרט" שעוסק בבינה מלאכותית הטוב ביותר ביחד עם "אקס מאכינה" ו"אינטילגנציה מלאכותית" של ספילברג.
וואי איזה כיף לשמוע
הולך לראות, פחדתי להתאכזב
האמת ששקלתי לבנג' (C) את כל העונה כשתושלם
אבל הביקורות עפות על הסדרה כרגע, וגם הדעה שלך נשמעת נלהבת ומעודדת מאוד. לא בטוח שאחזיק מעמד. אקס מאכינה אחד הסרטים המרשימים שראיתי בשנים האחרונות, אם הם יצליחו להגיע לפסגות כאלו – זו הצלחה מרשימה.
בזמן הצפייה נזכרתי כל הזמן ב"פארק היורה"
פארק שעשועים פורץ דרך, כמה רחוק המדע יכול ללכת, גולם שקם על יוצרו וכו', ואז אחרי שקראתי קצת על הסדרה מסתבר שהבמאי של הסרט המקורי משנות ה70 הוא מייקל קרייטון, שכתב גם את הספר "פארק היורה". מה שגורם לך לתהות מאיפה מגיעה כל העוינות הזאת כלפי פרקי שעשועים, כשהוא היה קטן שכחו אותו בדיסניוורלד?
בכל מקרה פרק ראשון מצויין, אמנם בלי אירועים גדולים כמו בפיילוט של משחקי הכס, אבל נראה כאילו הוא התמקד בבניית עולם והכנת הקרקע לאירועים שיגיעו ואת זה הוא עשה טוב (מצד שני, ג'יי ג'יי אברהמס קשור לזה ויש לי טראומה מסדרות בהנהגתו שמתחילות עם פיילוטים טובים)
נו באמת. זה קרה לו רק פעם אחת!
מאז הוא הפיק המון סדרות בינוניות+ עם פיילוטים טובים.
(וברצינות – כמות המעורבות שלו בסדרות מאז אבודים נורא נורא מזערית והסדרה הקודמת שהוא וג'ונתן נולאן יצרו ביחד היתה הסדרה הבינונית הכי טובה בטלוויזיה [רוב הזמן])
קרייטון היה סופר מחורבן, אבל במאי לא-רע בכלל
"קומה" (לא קומה של בית אלא Coma, כלומר תרדמת) שהוא עיבד לקולנוע על פי ספר של רובין קוק הוא סרט מצוין.
רוב הספרים שלו באמת לא משהו
אבל אני לנצח אזכור לו את "כדור" שהיה קריפי ומצוין.
עבודת הבימוי היחידה שראיתי של קרייטון הייתה צילומי ההשלמה שעשה ל"לוחם ה-13",
שכמעט והחריבו לחלוטין את החזון של ג'ון מקטירנן במאי הסרט המקורי.
תודה לך
אני חושבת שהעדפתי את היא ואת אקס מאכינה על העלילה של הפרק הראשון, אבל זה לא אומר שום דבר רע "להפסיד" לסרטים בכזה קאליבר. התכוונתי לחכות ליום כיפור למרתון שני פרקים, עכשיו אני מתבאסת שצריך לחכות 3 ימים לפרק הבא. אני לא בטוחה מה ראיתי, אני אפילו לא בטוחה בשלב זה מי יהיה הגיבור של הסדרה, אבל אני צריכה לראות את ההמשך ומתפללת לאלוהי התסריטים שזה ימשיך להיות ככה כי זה היה נפלא אבל עוד יש פוטנציאל קילקול.
אני גם מעריכה מאוד את ההחלטה לחסוך הרבה מהאלימות הגרפית הקשה, לא צריך להראות את האלימות על המסך כדי להבין מה קרה וטוב שכך, כי דברים כאלו עושים לי סיוטים.
אני חושב שזה די ברור שדולורס (אוון רייצ'ל ווד, שחקנית שאני מאוד אוהב) היא הדמות הראשית
(ל"ת)
ניסוח שגוי שלי
תאור העלילה במשפט שקראתי ב2-3 מקומות גרם לי לדמיין את התפתחות העלילה קצת אחרת אז חיפשתי את האיש הראשי לצידה של דולורס ואני כבר לא בטוחה שיהיה כזה. נראה לי שאת אבא שלה פשוט הוציאו מהמחזור והוא לא ישוב.
צריך לתת מילה טובה על הפסקול:
לא רק השימוש המבריק ב-Paint It Black בסצינת השוד (זה באמת ספוילר? אני מסמן פה רק על תקן של "יש ספק אין ספק" אבל כאילו זה ממש מגוחך אם מישהו חושב שזה ספוילר), אלא גם נגיעה קטנה ועדינה שלא כולם שמו לב אליה – הפסנתר במסבאה מנגן את Black Hole Sun. גאוני!
זיהינו את אותם רפרנסים
וקראתי באיזו ביקורת רפרנסים מוזיקליים נוספים, כניראה מז'אנר ששנינו פחות שומעים. הפסקול פשוט מעולה (!!!!111) השימוש בו מעולה.
אני מתחילה לחשוד שכל הזמן הזה אנחנו תופסים מהנולאן הלא נכון.
גם בפרק 2 היה את Let Down של רדיוהד בפסנתר
בהחלט פסקול מגניב.
סליחה, זה No Surprises, לא Let Down.
(ל"ת)
מבקרים מעצבנים
חלק מהביקורות המהללות שהתפרסמו לסידרה בכלי התקשורת כתובים באופן שברור ממנו שהמבקר לא ממש צפה בסידרה. להבנתי הם הגיעו להקרנה או קיבלו הביתה חלק מהפרקים הראשונים (את השלישי עוד לא ראיתי)
בכל מקרה, חלק מאותם מבקרים הזכירו פרט שקראתי אצלם לפני שצפיתי ב-2 הפרקים ואחרי הצפיה לא הבנתי מאיפה הם בדיוק הגיעו אליו. עכשיו אני מתחילה לחשוד שהם פשוט דחפו ספוילר ענק, עצום, לביקורות שלהם, ספוילר שלא נמצא בביקורות שקראתי באנגלית או בפרקים הראשונים. למה למען השם?! למה להוסיף ספוילרים לטוויסט שאמור להתגלות בסוף?! (או לחילופין, למה להמציא פרטים שהם קריטיים לעלילה ולא נכונים?!)
אין לי מושג באיזה ביקורות מדובר
אבל אני יודע שהיו מבקרים שבאמת קיבלו לצפיה את ארבעת הפרקים הראשונים. אני גם לא יודע באיזה ספוילר מדובר, אבל מכיוון שעד עכשיו שודרו רק שלושה פרקים אאל"ט, יכול להיות שזה משהו שמתגלה בפרק 4 (ואם כן, מי שגילה את זה בביקורת באמת דביל).
קראתי את אותו פרט ב-2 ביקורות לפחות
אחת מהן היתה כתובה באופן שהסגיר שהמבקר/ת לא באמת רא/תה את הפרק הראשון (אני לא זוכרת מי ובאיזה עיתון, נדמה לי שזו היתה אישה). השניה דווקא עסקה בפרטים מתוך הסידרה.
אני יכולה רק לקוות שמבקר אחד טעה בפרט ומבקר שני העתיק ממנו כי הוא לא צפה בסידרה, אחרת זה ממש מקומם.
אז השם הרשמי של "וולברין 3" נחשף והוא - "לוגן"!
רגע… מה?!
השמועות דיברו על זה שלסרט יקראו Wolverine: Weapon X או פשוט Weapon X (הכינוי של לוגן כשהוא היה נשק בניסוי אצל סטרייקר) אבל לא, במקום לקרוא לו בכינוי שהיה לו בתחילת דרכו או בכינוי שלו כגיבור על כתמיד החליטו במקום זה לקרוא לסרט על פי שמו הפרטי (למרות שהוא לא שמו הפרטי האמיתי, שהוא ג'יימס היולט, אלא זה שאימץ לעצמו אחרי שאיבד את הזיכרון).
זה בערך כמו שלסרט על באטמן יקראו "ברוס" או לסרט על ספיידרמן יקראו "פיטר", שזה מוזר. שם כזה מעלה לי יותר אסוציאציה לסרטי אינדי או דרמות* ואני לא יודע איך אני מרגיש לגבי זה. הסרט גם מסתבר יוצא במרץ עוד חצי שנה אז אנחנו אמורים לקבל גם טריילר מאוד בקרוב.
*גם בפוסטר של הסרט יש מאוד "אינדי" עם הפשטות שלו;
אבל יש לזה הקשר אחר (שהפוסטר מחזק מעט, לטעמי)
וזה הסיפור קומיקס Old Man Logan.
ג'קמן אמר שזה יהיה סרט "מאוד שונה"
אולי כמחוות פרידה הם בונים על הסבת ז'אנר לדרמה.
רשימת X
הפוסטר נראה כמו זה של רשימת שינדלר
"מים! הם צריכים מים!"
*סטורם מייצרת ענן גשם*
איזה קטע,
זה בדיוק מה שאומרת בתי בת השנה וחצי כל בוקר מאז תחילת ספטמבר.
קרב האדיסונים
כבר הרבה זמן לא היה לנו קרב סרטים דומים טוב, ובקרוב נקבל שניים מהם:
בזמן שוורנר תוהים מה לעשות עם הגרסה של אנדי סרקיס לספר הג'ונגל (זוכרים שזה קורה?), דיסני וסוני שניהם עובדות על גרסה מציאותית למולאן, אבל הקרב גרסאות המעניין באמת הוא דווקא אדיסון:
שני סרטים שונים יספרו את סיפור הקרב של הAC מול הDC.
על הראשון, שנקרא "הימים האחרונים של הלילה" אין עוד הרבה ליהוקים פרט לכך שמורטן טילדום (משחק החיקוי, נוסעים המתקרב) מביים ואדי רדמיין מגלם את פול קרבט. אני לא יודע מי זה.
על השני יש יותר ליהוקים והזדמנויות להתלהב ו/או להתבאס. קוראים לו "מלחמת הזרמים" או The Current War באנגלית וכתור היריבים אדיסון וג'ורג' וסטינגהאוס יהיו בנידקט קאמברבאץ' ומייקל שאנון, כשאת טסלה יגלם ניקולס הולטר הכובש בתפקידי משנה (נראה לאחרונה במקס הזועם: כביש הזעם, אם מחשיבים רק סרטים טובים שהיה בהם).
מי שמביים את העסק הוא אלפונסו גומז-רג'ון שסרטו הקודם "אני וארל והנערה הגוססת" פיצל את הקהל באתר בין "סרט נעורים מקסים" ל"סרט נעורים יומרני ומעצבן". [מקור]
צר לי ניקולס הולט,
אבל דיוויד בואי הוא היחיד שיכול להיות טסלה.
טריילר ל"ג'קי" עם נטלי פורטמן - וואו!
אני מוכרח להודות שכששמעתי על הסרט הזה – ביוגרפיה על אישתו של קנדי – התגובה הראשונה שלי היתה "Meh" אפילו שאני מאוד אוהב את פורטמן.
ואז ראיתי את הטריילר של הסרט…
https://youtu.be/pZTXv5NpgaI
זה נראה מדהים. ואינטנסיבי! לא ציפיתי שזה יהיה כל כך אינטנסיבי. אני מניח שאם פורטמן לא היתה זוכה באוסקר ממש לפני שנים אחדות השנה זה היה בכיס שלה, וכנראה שזו שבאמת מגיע לה. במקום זה זה ילך כנראה שאמה סטון או ויולה דיוויס.
אויש זה נראה מדהים
16 מ"מ. יחס תמונה 1.66. הם קנו אותי.
דף מהתסריט של "לוגן" ומבט ראשון בפרופסור אקסבייר
https://www.comicbookmovie.com/x-men/the_wolverine/logan-director-james-mangold-reveals-our-first-official-look-a145742
https://www.comicbookmovie.com/x-men/the_wolverine/new-logan-story-details-shed-some-light-on-professor-x-x-23-a145718
https://www.comicbookmovie.com/x-men/the_wolverine/logan-script-page-reveals-an-older-alcoholic-wolverine-and-a145704
ג'יז… אם לא מספיק הפוסטר שנראה מועתק מ"רשימת שינדלר" עכשיו גם זה?!
הסרט הזה נשמע כמו חתיכת כדור דיכאון ועצב, ואם גם מחשיבים את זה שזה הסרט האחרון של ג'קמן מה שכנראה משאיר אפשרות אחת לסיים ובכלל… יהיה כנראה סרט גיבורי העל הכי דיכאוני אבר.
זה יהיה צעד מאוד פחדני אם יחליטו
להרוג את וולברין (זה נקרא ספוילר אם זו ספקולציה ע"ס הצהרות הבמאי?)
בכל מקרה הסרט מתרחש בעתיד, אז זה לא יפגע בסדרה כרגע ואם פתאום יו ג'קמן יצטרך את הכסף ויחליטו דווקא כן להחזיר אותו לפרנצ'ייז לא תהיה שום פגיעה עלילתית שתמנע את השתתפותו. ביחוד כשממילא אין התאמה מלאה בין העלילות כשלבמאי כלשהו עם חיבה לנערים צעירים מידי אין חשק להתמודד עם ההשלכות העלילתיות של סרטים קודמים.
אני קצת נסחפת, רוצה להגיד בעיקר שמבחינת הציפיות וההשלכות, זה דווקא יהיה צעד עלילתי מעניין ואמיץ הרבה יותר להשאיר את וולברין בחיים. על אחת כמה וכמה מכיוון שהוא דמות מאוד טראגית שבאופן קבוע סובלת בטונות משום שהוא מחלים מהכל ופעם אחרי פעם "מסכן" את חייו עבור כל השאר. זה יכול להיות נחמד אם פתאום קללת ההחלמה תעבור לו והוא פשוט יזדקן כמו בן אדם נורמלי. אני רוצה לקוות שהשימוש בשמו הפרטי הוא רמז לעיסוק בפן הרגשי, ולא באיזו הקרבה עילאית כדי להציל את פרופסור X או משהו.
ומכיוון שנרמז בגסות שפרופסור X עומד לסבול מאלצהיימר אני תוהה מי ינצח בקרב משחק הזקן הסנילי. מהמרת על מגניטו כי זה במר הולמס זו היתה תצוגת משחק עילאי (חושבת שהצבעתי לו בתור שחקן השנה בסקר)
אני אגב חושב שזה קצת משונה שג'ין לא בסרט
הרי בעקבות אירועי "העתיד שהיה" היא עכשיו בחיים והיא עדיין אהבת חייו של לוגאן, אז יהיה קצת משונה לראות את הסרט האחרון שלו בלעדיה ובלי זה שהוא יזכה לאיזושהי פרידה ממנה. אפילו שזו אהבה חד צדדית מצידו והיא מאוהבת בסקוט זו עדיין החשיבות שלה בעיני לוגאן שבגללה אני חושב שצריך להיות לה איזשהו תפקיד בסרט, אפילו בסרט הקודם של "וולברין" היה לה תפקיד.
למה זה הסרט האחרון של ג'קמן?
סיום חוזה, מיצוי, או -כמו שמועה עצובה ששמעתי- מאבק בסרטן?
נראה לי שבעיקר מיצוי
כאשר הסרט ייצא לאקרנים, ג'קמן יהיה עם ותק של 17 שנים בתור וולברין. תקנו אותי אם אני טועה, אבל כמדומני רק שון קונרי גילם דמות למשך תקופה ארוכה יותר, וגם על זה יש מחלוקת כי הייתה לו הפסקה בעצמה שתומה היה ב"לעולם אל תאמר לעולם לא", סרט שלא מוגדר כקאנון ברשימת הסרטים של 007.
בניגוד לקונרי וברוח ה"דרישות" התקופתיות – ג'קמן היה צריך להיצמד למשטר אימונים קפדני במיוחד. אני לא מוצא את הראיון המדובר, אבל הוא סיפר לא פעם שהוא היה נאלץ לקום לפעמים באמצע הלילה, כדי להתאמן ולאכול חלבונים, דבר שדי העיק על חיי המשפחה בפרט והתפקוד שלו בכלל.
לגבי עניין הסרטן – היו בעבר ידיעות שהוא הסיר גידול סרטני (שפיר ככל הידוע לי ) מאפו. אני נוטה להאמין שבזה נגמר העניין, ומצבו הבריאותי לא על ערש דווי, כמו שכמה תיאוריות קונספירציה אינטרנטיות טוענות.
http://www.dailymail.co.uk/tvshowbiz/article-3437491/Hugh-Jackman-FIFTH-skin-cancer-two-years-removed-nose-urges-fans-use-sunscreen-check-ups.html
הגידול שלו חזר שוב
הוא התראיין בנושא הזה לפני כמה חודשים, אחרי שהסיר את הגידול בפעם השניה או השלישית (אני זוכרת שהיתה כותרת מאוד חסרת טעם בנושא באחד העיתונים הישראליים).
גידול שפיר זו הגדרה לא מדוייקת, זה גידול איטי ולא מאוד אלים אז כל זמן שמסירים אותו הוא לא אמור לשלוח גרורות (נדמה לי שזה סקוואמוס סל קרצינומה ולא מלנומה).
זה קצת חשוב ויפה מצידו שהוא מתראיין בפתיחות בנושא, משום שישראל ואוסטרליה הן המובילות העולמיות בסרטני עור שנגרמים מחשיפה לשמש. חשוב אף יותר משום שמדובר בסרטנים עם היצע טיפולי מאוד מוגבל. חשוב להבדק, חשוב להיות חכמים בשמש.
מקווה שזה בסדר לבקש פה עצה/חוות דעת בקשר לכתיבה.
אז… היפוטתית, היה ונניח ועולה לאוויר סדרה שעוסקת במלחמת אזרחים במדינה אפריקאית (בדיונית), מאסכולת "העולם שבו הסדרה מתרחשת הוא בעצם הדמות הראשית". איזה מהאפשרויות הבאות לדעתכם האישית עדיפה:
1. סדרה שתתרחש על פני כמה עשורים (העלילה כמובן, לא תקופת השידור עצמה), מעצמאותה של המדינה דרך המלחמה הקרה ועד היום.
2. סדרה עם עלילה יותר דחוסה שכולה מתרחשת בתקופה מודרנית (כלומר ניינטיז-ונוטיז) וכל מיני דברים שקרו בעבר הרחוק של המדינה יסופרו רק בדיעבד כעלילות רקע, או בפלאשבק אם זה דבר באמת כ"כ חשוב (כעיקרון פלאשבק בעיניי זה דבר נחות ובזוי, אבל היי, עם עקרונות לא הולכים למכולת).
הקטע הוא שיש לי שתי גרסאות לרעיון הזה שבהן רק פרטי הרקע וקנה המידה שונים, אבל הדמויות והסיפור האנושי כמעט זהים בשתיהן עם כמה מודיפיקציות קלות. אני יודע שזה נשמע קצת בלתי אפשרי אבל האמת היא שזה כן. השאלה שלי היא פשוט איזה קנה מידה יותר ידידותי לצופה.
אני הייתי מציעה לך את 2 אבל אתה לא מחוייב לפלאשבקים
בגלל שאני לא מכירה הרבה סדרות וסרטים שמראות היסטוריה לאורך שנים ועשו את זה באופן מוצלח.
אני מציעה לך את אופציה 2 בגלל שעלילה דחוסה בתקופת זמן קצרה מרגישה כמו הצצה קצרה לעולם אחר ומשאירה טעם של עוד, אבל אני מציעה לך גם לעשות את זה בלי פלאשבקים כי אני מסכימה אתך שזה דבר נחות, מה שכן כדי לך לעשות לדעתי זה לגרום לדמויות שלך לדבר אחד עם השני על תקופות משמעותיות בהיסטוריה של העולם שלך, אבל לא בתור אקספוזיציה אלה בתור קונפליקט שיראה את נקודת המבט של כל אחת ואחד מהם.
אני יודעת שהחוק הוא בדרך כלל הוא "show dont tell" אבל אני חושבת שלפעמים כשאתה לא מראה את הדבר שמתרחש אתה יכול לגרום לצופה לדמיין לבד איך האירוע קרה לפי איך שהדמות מתארת את מה שקרה יכול לתת לו תחושת פחד הרבה יותר עמוקה, ואולי אפילו זהי תן אופציה לצופה לפקפק בדבריה של הדמות שלך.
וחוץ מזה שיהיה לך בהצלחה.
לא יודע איך אפשר לענות על זה כצופה
בסופו של דבר זה תלוי איך יצא.
את התשובה מה עדיף לסדרה כרגע רק אתה יכול לתת.
בוא נקרא לאופציה הראשונה – "שושלת" (כבר יצאה סדרת הרימייק?) ולאופציה השנייה – "עיר האלוהים" (שלמרות שמתרחשת על פני תקופה ארוכה, היא דומה מאוד לאופציה 2 שלך). הבחירה במה עדיף תלויה בעיקר במה אתה רוצה להגיד ואיך אתה עושה את הסדרה.
השאלה שאתה צריך לשאול היא איזו סדרה אתה עושה – האם אתה עושה סדרה שהיא באמת מזן העולם הוא הדמות הראשית, והתפתחות העולם היא החשובה (כמו בשושלת, שבה התיאור הוא של התפתחות העבדות דרך עיניים שונות באותה משפחה), או שאתה עושה סדרה שהדמויות בה הן החשובות והן בעצם מהוות מראה לעולם הזה, שעדיין חשוב אבל נמצא מעט יותר ברקע (עיר האלוהים, בה אין ספק שהעיר חשובה, אבל כל דמות היא צד אחר של העיר והם במרכז. הצופים מקבלים מידע רלוונטי על הדמות\מקום רק כשהדמות\מקום הופכת להיות רלוונטית).
שניהם יכולים להיות ידידותיים מספיק לצופים. הדבר היחיד שמשנה הוא מה חשוב לך יותר. התפתחות היסטורית של קונפליקטים במקום או ייצוג המקום דרך הדמויות.
פלאשבקים זה נחות? רק אם לא יודעים איך לעשות אותם.
מקווה שזה בסדר לקחת אותך צעד אחורה
למה לכתוב על מדינה אפריקאית שאין לך שום זיקה כלפיה?
התחושה הבסיסית שלי שזה יצור איזושהי זילות להסטוריה של אפריקה (אפילו שהמדינה בדיונית) ואם הכוונה היא להעביר מסר אוניברסלי, אז למה לא להוסיף טוויסט מד"בי וליצור סביבה שאין לה היסטוריה שעשויה לעבור בצורה פוגענית? בסך הכל ההיסטוריה האנושית די חוזרת על עצמה ותמיד היו מלחמות וחיכוכים פוליטיים, אז זו לא צריכה להיות בעיה לבנות היסטוריה שמתאימה לסיפור שלך. שזה בערך מה שעשו במשחקי הכס (נראה לי, לא צופה בסדרה ואני מניחה שלדרקונים ולחרבות יש גם צד גימיקי שמביא קהל).
אני לא חושבת שיש תשובה נכונה לשאלה שלך. אני לא יודעת מה הנרטיב של הסדרה שאתה כותב, אני חושבת על מה שאני מכירה ואוהבת. נארקוס הצליחו לעשות סדרה בת 10 פרקים, שנעה באופן לגמרי לא כרונולוגי על פני 10 שנים והיתה מעולה. לדעתי העונה השניה, שעוסקת בשנה אחת בלבד, פחות טובה. מנגד, 24 הצליחו לעשות סדרה "בזמן אמת" שהיתה לא פחות מותחת וטובה (בעונה הראשונה, לא המשכתי אחר כך). באותו ז'אנר של סדרות מתח פעולה ופוליטיקה, הומלנד נמשכת על פני זמן אמצע של שנה לעונה וגם הם עשו עבודה טובה. טיפ טיפה רחוק מהם ברייקינג באד החזיקה 7 עונות שהיו ביחד שנתיים. כלומר הזמן בפני עצמו חסר חשיבות בלי קונטקסט עלילתי.
אני חושבת שנרטיב חזק חשוב יותר מפרקי הזמן שעל פניהם נמשכת הסידרה, ומפליגה בניתוחים על עיוור ע"ס מיעוט הפרטים שנתת ושואלת האם לא יתכן שחוסר הזיקה למקום משאיר אצלך את הסיפור פתוח לכזה שינוי מרחיק לכת?
האמת? לא הבנתי את התגובה, מוכרח לומר.
(ל"ת)
באסה לי
בקיצור:
1. אני לא חושבת שהזמן שעל פניו נמשכת הסידרה הוא באמת פקטור משמעותי בכמה היא טובה.
2. אני לא בטוחה מה משרתת מדינה אפריקאית כשאתה לא איש ממדינה אפריקאית, זה עשוי לצאת פטרוני ומזלזל בהסטוריה של יבשת עם הסטוריה מאוד מדממת. זה גם עשוי להיות מעולה, אני לא יודעת.
שני הפקטורים הנ"ל מאוד קשורים בסיפור שאתה מספר, ואין מספיק פרטים כדי לתת הצעה ממש קונקרטית.
3. לכן הצעתי שתשקול במקום מדינה דמיונית, סביבה דמיונית.
4. ואז בהודעה מתחת בניגוד לסעיפים 2 ו-3, נתתי דוגמה שהיא דווקא טובה למדינה דמיונית במקום מוכר ובעייתי.
אני חושב שזה קצת מזלזל
לחשוב שהחלטתי לכתוב על הנושא הזה מבלי שקראתי וצפיתי וחקרתי המון בנושא – וכשאני אומר המון אני באמת מתכוון להמון, וכמובן בגלל שזה רעיון שאם ייצא אי פעם לפועל אז זה במינימום עוד 20 שנה לכל הפחות, אז גם תהיה לי הזדמנות בוודאות לבקר במקומות האלה ולדבר עם אנשים פנים מול פנים. קיצר – פטרוני ומתנשא זה לא, את יכולה להיות בטוחה.
לא התכוונתי לזלזל, מצטערת שזה מתפרש ככה
יצא לי להתקל בחודשים האחרונים בהרבה מאמרי דעה וקצת שיחות רשת על פוליטיקה של זהויות. יש גל חדש של אנשים שמוחים נגד היצוג שלהם לכאורה במדיה, כשבפועל היצוג הזה נכתב ועובד על ידי מישהו שאינו חלק מהם.
למשל בקולנוע יש את הסיפור של לידתה של אומה שהוא אחד הסרטים הראשונים על שחורים שנכתב ונעשה על ידי שחור, או מנגד, ג'אנקשן 48 שעם כל הכוונות הטובות נעשה על ידי יהודי, ובניגוד לסופת חול לפחות נכתב על ידי ערבי.
אני לא חושבת שיש תשובה חד משמעית למה נכון ומה לא נכון, בטח ובטח כאשר מדובר בסיפור שאני לא מכירה, ולכן הוספתי הסתייגויות לגבי העובדה שאני לא באמת יודעת מה אתה כותב ואני מתבססת על מעט מאוד אינפורמציה שכן נתת.
אני חושבת שזה שיקול שלא תמיד ממהרים לקחת בחשבון, שעיסוק בהסטוריה של האחר ויצוג של האחר עשוי ליצר עיוות בתפיסת המציאות של האחר הזה. הרבה פעמים הפניה לארץ רחוקה דמיונית או אמיתית עושה מאפשרת פשוט לבנות עלילה שלא תלויה במקום שבו היא תוצג, ולכן הצעתי את הקונספט של לבנות מקום מאפס ולאו דווקא להשתמש במדינה "מציאותית". יחד עם זאת, שוב, אני לא יודעת מה אתה כותב ואין לי שום דרך או כוונה לשפוט את מה שאתה כותב על סמך שאלה של כמה משפטים.
"לידתה של אומה שהוא אחד הסרטים הראשונים על שחורים שנכתב ונעשה על ידי שחור"
המשפט הזה לא קרוב להיות נכון.
אני מניח שהתכוונת לסרטים של במאים אפרו אמריקאים שזוכים-בהרבה-פרסים או מקבלים-תודהה-ציבורית, אבל במאים אפרו-אמריקאים קיימים ופועלים (אם כי לרוב בשולי התעשיה) עוד משנות העשרה של המאה הקודמת.
עוד מחשבה שאולי יכולה לעזור
אני לא לגמרי בטוחה לאן אתה לוקח את הסיפור שלך, אני עושה המון ניחושים מושכלים ע"ס מעט מאוד פרטים.
אולי שווה לך לקרוא את bodily harm של מרגרט אטווד. כלומר, בטוח שווה לכולם לקרוא את הספר המדהים הזה שלא תורגם לעברית, אבל אולי הוא יעזור לך למקד את הכיוון או משהו.
מדובר ביצירה די פמיניסטית, סיפור על בחורה קנדית שאחרי פריצה ש"במזל לא נגמרה באונס, חבל שבחורה חמודה כמוך לא גרה עם גבר שישמור עליה" (המילים של השוטר בתרגום חופשי ומזכרון ישן) נוסעת להתרענן על אי בדיוני בקאריביים, שבדיוק מתאושש משנים רבות מאוד של מלחמת אזרחים. חוסר היציבות הפוליטית שם מאוד סימבולית לתהליכים שעוברים על הדמות הראשית הלבנה, וזה נעשה בצורה מאוד מוצלחת. אני מתקשה לכתוב עליו משהו מעבר, משום שהדרך לסכם את הספר הזה היא ספוילר קשה במשפט קצרצר אחד.
אני יכול לחשוב על לפחות מדינה אפריקאית בדיונית אחת שלשנאוצר עשויה להיות זיקה כלפיה:
ישראל.
בהנחה שאין לו בעיה שהמדינה האפריקאית שלו נמצאת באסיה.
(ל"ת)
ישראל שנמצאת באסיה לא בדיונית.
התכוונתי לתוכנית אוגנדה. במציאות לא היה לה שום סיכוי, אבל בקו זמן חלופי צירוף נסיבות פרוע היה יכול להביא להתגשמותה.
היתרון ברעיון הזה הוא שאפשר לכתוב את הסדרה בעברית (מתובלת במילים שהשתרבבו מסווהילי), ושיותר קל להציג יהודים צאצאי עולים מאירופה וארצות ערב בצורה אמינה.
שלא לדבר על זה
שהסיפור כבר כתוב, וכל מה שנשאר זה לעבד אותו למסך.
http://www.booknet.co.il/prodtxt.asp?id=56592#.WAaTQYVOLfw
אבל אז מדובר במדינה קולוניאליסטית,
בסגנון של דרום אפריקה או רודזיה, רק יהודית.
החזון של שנאוצר, אם הבנתי, הוא שהוא רצה לספר סיפור על מדינה *אפריקאית* שפשוט לא קרה במציאות ולכן צריך מדינה דמיונית. אני לא מבין את הצורך להציע לו שוב ושוב לעשות רעיון אחר מהרעיון שהוא רוצה לעשות (תעשה ישראל באפריקה, תעשה מד"ב וכו').
אני אנסה לעזור.
כשאתה כותב שמדובר סדרה שבה "העולם הוא בעצם הדמות הראשית" זה נורא עמום ולא מובן. יש לך דוגמא לאיזה סוג של דמות ראשית אתה מתכוון?
האם בסגנון משחקי הכס, שהעולם בו הסדרה מתרחשת הוא לגמרי דמות ראשית? או בסגנון של 'טיטאניק' שגם בו הספינה הייתה דמות ראשית? שני העולמות שאבו את הראשיות שלהן מדברים אחרים, אחד דרך התסריט והשני דרך הבימוי.
לגבי הזמנים זו שאלה מסובכת יותר. לכתוב סדרה שמתרחשת על פני עשורים (ואני מניח שלא נעקוב אחרי דמות ראשית אחת או שתיים לאורך כל התקופה*) זו חתיכת משימה שאפתנית (ובמקום כלשהו קצת יומרנית, ואני אסביר את עצמי). אני מניח שמצד אחד זה אפשרי, אם אתה יודע שהסדרה מובטחת לשלוש עונות לפחות, מה שייתן מספיק רוחב יריעה כדי לספר את הסיפור בצורה פרקטית וקוהרנטית. אבל אתה לא יכול לכתוב סדרה שהכרחי שיהיו לה 36 שעות לפרוס את העולם שלה. האם יש לך אפשרות ליצור את העולם (או חלק משמעותי ממנו) רק ב-12 שעות? האם יש לך אפשרות לכתוב שכל פרק יתרכז בתקופה אחרת (ואתה מסתכן בהרגשה שהסדרה רצה ספרינט)?
לכתוב סדרה שמתרכזת בתקופת זמן מסויימת (ואני בוטח שאתה מספר על התקופה שהכי קריטית לסיפור שלך) נשמע הרבה יותר הגיוני ונהיר לרוב הצופים. הרבה יסכימו איתך שפלאשבקים זה פתרון קל (מדי?), אבל יש דרכים לעשות את זה נכון בין אם בזמן הבימוי ובין אם בזמן הכתיבה. אתה צריך לשאול את עצמך, האם אי אפשר לספר על העבר מבלי להראות אותו? האם יש דרך לעקוף את הנושא ולספר על העבר מבלי לקפוץ לשם (מהראש ומבלי לחשוב או להכיר את הכתיבה שלך; אמא שמספרת לילדים שלה, שיעור היסטוריה בכיתה, ויכוח פוליטי, סרטון תעמולה)? האם חשוב להראות את העבר כל כך ובלעדיו הסדרה לא תהיה מובנת כלל?
פתרון שלישי שאולי חשבת עליו ואולי לא, לחלק את הסדרה לשתיים. כלומר, בזמן הסדרה תחליט איזה שתי תקופות הן הכי קריטיות כדי שהסיפור שלך יהיה הכי מובן וקולח ותנסה לספר את זה ככה (לפי דעתי זה שונה מפלאשבקים שמופיעים בדיוק ברגע שבו אתה צריך להבין משהו שרלוונטי לתקופה). שני קווי עלילה עדיין יהיו קלים למעקב מבחינת הצופים, וייתנו לך יותר הזדמנויות לפרוס את הסיפורים שאתה רואה כרלוונטיים לסיפור (ואפשר להבדיל בין שתי התקופות בעזרת בימוי). **
*הביאו לדוגמא את נרקוס, שבה לזמנים לא הייתה כמעט חשיבות. מי שלא מכיר את סיפור חייו של אסקובר יכול לחשוב ששתי העונות כיסו תקופה של שנה, שנתיים, 10 שנים, או 20 שנה. דרך הסדרה בלבד לא היה מובן שהעונה הראשונה מספרת עשור, והעונה השנייה מתפרסת על שנה בערך. וזה נעשה כי יש מספר דמויות ראשיות לעקוב אחריהן.
**אני יודע שרוב התשובות שלי מורכבות משאלות שאתה צריך לענות עליהן, אבל אחרי הכל זה סיפור וחזון שלך, ומבלי להכיר את חומר המקור אני לא יכול לתת לך תשובות חד משמעיות, רק לעזור לך לכוון את עצמך.
מקווה שעזרתי :)
יגואר, כמה טובה האנגלית שלך?
הכתיבה הכוונה?
אני מכיר אנשים שיותר טובים ממני, אבל אני טוב מספיק.
השאלה כמובן איזו כתיבה; אקדמאית או ספרותית?
תסריטאית.
(ל"ת)
אני תמיד שמח לעזור.
(ל"ת)
יופי. אני זוכר שפעם נתת לי את המייל שלך אבל איבדתי אותו.
תוכל לתת לי אותו שוב?
amiramalasad
הוטמייל נקודה קום.
יש סיכוי שתיתן יותר פרטים?
אני מבין אם התשובה היא "לא", אבל קשה לענות לך אחרת-שתי האפשרויות שהצעת שונות מאוד וזה ממש apples and oranges. אף אפשרות לא עדיפה, תלוי פשוט איזה סדרה אתה רוצה לעשות.
אתחיל דווקא מהאפשרות השנייה. היא שגרתית יותר, ולכן אני פחות מעדיף אותה באופן אישי. על פניו יש לך פה סיפור שמתרחש בזמנים המודרניים פשוט במדינה דמיונית-נראה לי שמצב כזה לעובדה שהמדינה דמיונית לא תהיה חשיבות גדולה ואתה מעקר הרבה מהעניין ברעיון שלך.
האפשרות השנייה הרבה יותר מעניינת, אבל גם הרבה יותר מאתגרת. אתה מתכוון (להבנתי) לספר סיפור שבו הדמות הראשית היא מדינה, ממלחמת העצמאות שלה עד לנקודת סיום מסויימת. רעיון מרשים מאוד! זו עלילה שלא ממש זכור לי שראיתי, ויש המון דברים נורא מעניינים, המון אנלוגיות והקבלות שאפשר לעשות לדברים שאקטואליים היום באמצעות זה שאתה מספר סיפור על מדינה מההקמה עד לסוף (הטראגי?) שלה.
וכאן נכנס החלק המאתגר-איך תעביר את זה? אם נניח שאתה מתכוון בכל זאת לספר את הסיפור באמצעות דמויות אנושיות ולא סתם בסגנון סרט דוקומנטרי, אני רואה שתי אפשרויות עיקריות:
א. להשאר עם אותן דמויות לאורך כל הסדרה ולמעשה להראות את כל החיים שלהם במדינה המתפתחת במשך עשורים.הן יכולות אפילו להיות דמויות שסיפור החיים שלהם כרוך בזה של המדינה מההתחלה ועד הסוף (שלה, שלהם או גם וגם). אבל אז אתה למעשה (שוב) מוותר על חלק מהייחוד שלך כי בעצם זה הופך יותר לסיפור על אדם/אנשים מסויים ופחות על המדינה.
ב. אולי הכי ייחודית-הסדרה כולה תעסוק בהיסטוריה של הארץ אבל כל עונה תתמקד בכמה דמויות (שמתחלפות כל עונה) שהיו אנשי במפתח/סתם מעניינים בתקופה מסויימת. נניח עונה ראשונה מלחמת העצמאות, שנייה תקופת המלחמה הקרה ומלחמת אזרחים וכו', בכל עונה מככבים האנשים שהיו הכי חשובים,מעניינים או סתם נותנים נקודת מבט שונות לתקופה שהיא מכסה. זה *באמת* יהיה סדרה על מדינה ולא על מישהו, ובתנאי שההיסטוריה שתנפיץ תהיה מספיק מעניינת זה יכול להיות פצצה. הייתי רואה את זה. האתגר העיקרי שלך הוא שתצטרך להיות אולי היוצר הראשון שמנסה לגרום לצופה להזדהות ולרצונות בשלומה של מדינה בדיונית במקום דמות בדיונית.
בהצלחה!
אוקיי, זאת תהיה תגובה משולבת לך וליגואר.
(וסליחה על האיחור, אבל צבא).
שניכם בעצם העלתם את הנקודה שאת הרעיון הזה אפשר להעביר בשתי דרכים שונות, כשאחת מתמקדת בדמויות והשנייה בעולם (אולי השוואה יותר טובה ממה שיגואר השתמש בה היא להסתכל על "המגן" לעומת "הסמויה". שתי סדרות על פשע ומאבק בו, אבל הסדרה הראשונה היא לימוד דמות בעוד שהשנייההיא שרטוט דיוקנה של עיר שלמה) . ובכן, אני חושב שבשני שני המידה שהצעתי אין סיבה שלאו דווקא לשלב בין שתי הגישות, זה לא שלא עשו את זה הרי. המדינה המדוברת בהחלט אמורה להיות דמות ראשית במידת הפירוט והסחיפה שהיא אמורה ליצור אצל הצופה, אבל בסופו של דבר " לגרום לצופה להזדהות ולרצונות בשלומה של מדינה בדיונית" זה דבר די בלתי אפשרי באופן ישיר, זה משהו שאפשר לעשות באופן עקיף בלבד על ידי אכלוס המדינה הזאת בדמויות שלצופים יהיה אכפת מהן.
ועכשיו, לעניין קנה המידה: בשתי ה"גרסאות" שהכנתי לעצמ יבראש, העיסוק במדינה יגיע דרך כך שהדמויות הראשיות בסדרה הן אנשי מפתח בהיסטוריה של המדינה המדוברת, לאו דווקא אנשים רגילים. כדי להסביר למה אני מתכוון אני אצטרך לתת קודם בתור דוגמא את אפשרות מספר אחת, שבה העלילה כולה דחוסה לתקופה של אזור סוף שנות ה-90 ותחילת ה-2000:
אם לפרט ברמה שלא תעצבן,יש שלושה story-arcs עיקריים שבמרכז כל אחד מהם דמות אחרת:
א) נשיא צעיר שעולה לשלטון לאחר התנקשות באביו, הדיקטטור ששלט במדינה מעל ל-20 שנה, בפרק הראשון. אותו דיקטטור מדובר הוא סוג של אגדה במדינה לטוב ולרע, כזה שבאמשתו ולא באשמתו לאף אחד מהאזרחים הפשוטים במדינה אין בדיוק את היכולת לתפוס מצב שבו הוא מת, ולמעשה לא ממש נערכו מעולם כלשהם תכנונים ליום שאחריו. הבן צריך להיכנס לנעליו של אביו, למרות שהוא מעולם לא דמיין לעצמו שהוא אי פעם יצטרך לעשות את זה. ודווקא הוא, אדם שהרבה יותר חלש מנטלית מאבי ונתפס על ידי בערך כולם, כולל אזרחי המדינה שלו, כמי שלא ראוי ומסוגל לנהל מדינה (ודי בצדק), נופל פתאום לפבנוכו של הקלחת הפוליטית הפנימית והחיצונית (ההתנקשות בנשיא נערכת על רקע כינון ראשון של יחסים בין ארצות הברית למדינה לראשונה מאז זכתה בעצמאותה, שהרי במשך כל המלחמה הקרה המפלגה השלטת נתמכה על ידי ברית המועצות והייתה בעלת אידיולוגיה מרקסיסטית) המאוד מורכבת של המדינה. וכמובן שתוך כדי זה בעייתי מאוד בשבילו לנהל משפחה, וזה בלי להזכיר את העובדה שכשאתה גדל בתור בן של מישהו שתוך כדי נסיעה בעיר הבירה אפשר להיתקל בפסל או ציור שלו כל כמה קילומטרים, אתה מפתח קצת דאדי אישוז שממשיכים להפריע גם אחרי שהאבא מת.
ב) אם קו עלילה אחת עוסק בדמות מתוך השלטון, הרי שהשני הוא בדיוק ההפך, כשהדמות הרשית בו הוא לוחם גרילה מזדקן, warlord אפריקאי עם מראה קלישאתי על פי הספר, שמנהיג צבא מורדים שנלחם בשלטון עוד מהימים שבהם היה מדובר בשתי תנועות פוליטיות מתחרות שנאבקו בנפרד לעצמאות מהמדינה. בימי המלחמה הקרה הצבא שלו קיבל סיוע אמריקאי (למרות שהאידיולוגיה שלו לאו דווקא הייתה ליברלית או קפיטליסטית, זה פשוט היה על תקן "האויב של האויב הוא חבר"), אבל גם הפסיק להגיע ברגע שהיא נגמרה. לאט לאט, למרות שהוא עדיין ניסה להציג אותה ככזאת, הלחימה שלו בשלטון כבר הפסיקה להיות למען מטרה אידיולוגית אלא יותר למשהו של פרנציפ ומלחמת אגו אישית שלו, שבמסגרתה הוא מוכן לשרוף מדינה שלמה על מנת שיוכל לשבת בארמון הנשיאות. האכזריות חסרת הרסן שלו, לצד גאונות צבאית ויכולת להתחמק ממוות פעם אחר פעם הפכו אותו בימי הזוהר שלו לדמות כמעט מיתית שמופיעה למיליוני אזרחים בסיוטים, אבל אפילו הוא עצמו מרגיש שמאז סוף המלחמה הקרה, זה כבר לא זה: הפסקת הסיוע מאמריקה הפחיתה את כוחו משמעותית, מצבא שמסוגל לתמרן ולתקוף בלב השלטון, לכוח גרילה קטן הרבה יותר, שהשלטון הצליח להגביל את פעילותו ולהרחיק אותו ממרכזי האוכלוסייה המשמעותיים, כשהמנהיג עצמו (סליחה, עדיין לא סגור על שמות…) מאולץ כבר כמה שנים להתרחק מאור הזרקורים ולהתחבא בג'ונגלים, בפחות או יותר מקום אחד, ביחד עם החפ"ק והמשפחה שלו. מותו של הנשיא בפתיחת הסדרה מביא לו בדיוק את הפתח לחזור לימי הגדולה שלו, והוא מוציא את המלחמה ל"סיבוב שני". וכפי שהובן האלמנט המרכזי בסיפור הזה הוא הפער בין ההצהרות והנאומים שלו על כך שהמלחמה החדשה שלו היא בשם אידיולוגיה מסויימת או בשם מאבק כלשהו, לבין האמת – הוא נלחם כי הוא רוצה להיות חזק ונאהב, והרבה יותר משהוא מפחד למות, הוא מפחד להישכח.
ג. הקו השלישי עוסק בדמות נוספת שבאופן טכני מקורבת לשלטון – מדובר במפקד של כוח צבאי הידוע בשם "המשמר הילידי", שמשמש כמשמר נשיאותי בזמן שגרה, ככוח עילית בשדה הקרב בזמן מלחמה, וכזרוע המוציאה לפועל של המשטרה החשאית בכל מצב. מפקד הכוח הוא באופן מסורתי אחד האנשים הכי חזקים במדינה, אבל הנוכחי הגיע לעמדה הזאת לא בגלל, אלא למרות השתייכותו לקבוצה אתנית ("שבט" אם תרצו) שנחשבת לשנואה במדינה, ועוד לפני קבלת העצמאות הייתה קורבן להתעללות רבת שנים על ידי בערך כולם, ובמלחמה סבלה קשות גם מידי השלטון וגם מהמורדים (לא צויין קודם: כמו בהרבה מקרים באפריקה האמיתית, ההצגה של המלחמה כמאבק בין אידיולוגיות או מפלגות מכסה על כך שבפועל מדובר במלחמה אתנית נטו, כשכל צד למעשה בפועל מייצג אחת משתי הקבוצות האתניות הגדולות והמשמעותיות ביותר במדינה). הוא אאוטסיידר גם בהיותו בהיותו בן מיעוטים שעוד נמצא בעמדה מדינית בכירה, וגם בגלל שיטות העבודה המפוקפקות שלו והנטייה שלו לפתור בעיות באופן אישי וידני. חברים אין לו יותר מדי, אבל אחד היחידים שכן יש לו הוא, באופן משונה, הנשיא שרק עלה, אשר גדל איתו ביחד באקדמיה צבאית. מותו של הדיקטטור הקודם, האדם שמצד אחד היה מעין אב חורג עבורו ומצד שני ידוע כי היה האדם העיקרי שאחראי על רצח העם שנערך בשבט שלו, וכניסתו של חברו הטוב אך לא חזק ומעורה בפוליטיקה כמוהו, מציבים אותו בעמדה שבה הוא בהרבה מובנים הופך לאדם החזק במדינה בפועל, ומביאים למצב קיצון את שאלות הזהות והשייכות שהטרידו את הגנרל בכל ימי חייו, כשהעיקרית ביניהן האם עכשיו ראוי מצידו לנצל את כוחו ואת המצב הלא יציב במדינה ולכונן צדק היסטורי בכך להפיל את השלטון שהתעלל שנים באנשיו, ואולי להחזיר את השבט שלו לימיו הגדולים (אם תהיתם למה כולם שונאים את הקבוצה האתנית הזאת – לפני הגעת הקולוניאליזם, שבט זה היה האחד ששלט בארץ ולא בדיוק התחבב על ידי אף אחד. אם יש משהו שכל הקבוצות האתניות במדינה, גם אלו ששונאות אחת את השנייה שנאת מוות, יכולות להסכים עליו זה שלשבט המדובר הזה אסור בשום אופן לחזור לימי גדולתו). תוך כדי התמודדו עם קונפליקט זה, הגנרל למעשה מעורב בשני קווי העלילה האחרים, כשהוא מעורב בתככי הפוליטיים הפנימיים והחיצוניים וגם מעורב באופן משמעותי במלחמה נגד המורדים.
אז בעצם דרך הסיפורים האישיים של הדמויות הללו, ובעזרת כמובן הרבה דמויות משנה שמשתלבות בכל אחד מהקווי העלילה ובעיקר משמשות כדרך להתעסק בנושאים על מציאות המלחמה באפריקה (ילדים חיילים, סחר בסמים ויהלומים, מעורבות סוכנים בינלאומיים, כל הקונספט של "פיתוח מדינה" [קצת מסובך להסביר למה אני מתכוון, אבל תנסו למשל לראות סרטוני תדמית לניגריה או אנגולה ביוטיוב ואולי תבינו למה אני מתכוון] וכו') אנחנו גם נחשפים לדמותה של המדינה.*
עכשיו , נחזור קצת קצת אחורה כי בתוך כל התקצירים האלה אפשר לשכוח שאמרתי קודם שכל מה שתיארתי עכשיו הוא איך שהסדרה אמורה להתנהל במידה ונבחר באפשרות 1 ונציג את כל העלילה על פני תקופה דחוסה באזור סוף שנות ה-90 ותחילת ה-2000, כשהרבה מאוד מהכתוב בעצם יהיה רק סיפור רקע (ולשאלתך יגואר, כן, "אמא שמספרת לילדים שלה, שיעור היסטוריה בכיתה, ויכוח פוליטי, סרטון תעמולה" – ככה בערך אני מתכנן להעביר את זה).
עכשיו, נניח ונבחר בשיטה 2 – וכן, DBS, התכוונתי לפורמט שבו כל עונה מתרחשת בשנה אחרת (עונה ראשונה – 1966, שנייה – 1971, שלישית – 1975, רביעית, 1979, חמישית – 1986', שישית – 1992' והעונה האחרונה, 1999/2000, היא בעצם קיצור של מה שהייתה אמורה להיות הסדרה השלמה בגרסה 1). במקרה כזה אני לא עומד לוותר על הדמויות שכבר יצרתי אלא פשוט להציג גם את העבר שלהם, את מה שבגרסה 1 היה מוצג רק כסיפור, אם כי כמובן הייתי עושה את המודיפיקציות המתאימות כדי שאותם קונפליקטים מגרסה 1 יימתחו (מילה עם קונוטציה שלילית בדרך כלל אבל אני מניח שמובן שכאן זאת לא הכוונה) לאורך השנים, ליטרלי. כמובן שפורמט כזה יחייב גם נתינת תפקיד גדול יותר לדמויות שלא אמורות להופיע ממש בגרסה 1 – כאן, הדיקטטור הגדול יהפוך לדמות מפתח רביעית ולא מישהו שנהרג כבר בפרק הראשון כמו בגרסה 1.
חשוב לציין שגם בפורמט הזה, אגב, עדיין יהיו הרבה סיפורי רקע שלא יוצגו על המסך, כי גם אם המדינה המדוברת מוקמת ב-1966, התרבות/ארץ/איך שלא תקראו לזה קיימת מאות שנים לפני כן, גם לדברים שקרו בתקופה הקולוניאלית יש משמעות והדים בעלילה של הסדרה עצמה (בשתי הגרסאות) וכדי להסביר למשל למה שבט אחד שונא את השני, צריך לחזור אחורה אפילו לימים שלפני הגעת האירופאים.
זהו זה, פחות או יותר. אני עדיין נוטה לאהוב יותר את גרסה 1 פשוט כי אני ממש אוהב את הדמויות שיצרתי ואני לא מכחיש שהגרסה הזאת מאפשרת יותר התעסקות בהן כאנשים, אבל עדיין הייתי מעוניין לשמוע חוות דעת.
________________________________________
* אני מודע לכך שזה נראה כאילו כל אחד משלושת קווי העלילה מאסיבי מדי ויכול לאכלס סדרה שלמה לבדו (ועוד כתבתי שיש דברים "בין לבין"!), אבל אני מאמין שמצאתי את הדרך לשלב ביניהם בדרך שלא תיראה עמוסה ושתיתן לכל אחד את הכבוד הראוי לו. ובכל מקרה זה עדיין פחות קווי עלילה ממשחקי הכס :)
אני דווקא מחבב יותר את ורסיה 2
עם כמה שאני אוהב את ״תור הזהב של הטלוויזיה״ שאנחנו נמצאים בו לכאורה, אחת האיכויות שאני מאד מחבב ומעריך שדי אבדה בסדרות כמו ״משחקי הכס״ ואחרות היא היכולת לספר סיפור בתוך סיפור – בתוך קו עלילתי אחד (או יותר נכון, תמות ודמויות) שמתפרש על פני כל הסדרה, יש לך בכל פרק/עונה סיפור קטן יותר, שיש לו התחלה, אמצע וסוף, שמוכל בתוך הסיפור הגדול יותר. אני חושב שעם המגמה העכשווית לקיצור עונות של סדרות (מ22 פרקים בממוצע לעונה ל13 במקרה הטוב) זה נותן מקום טוב מאד לספר סיפורים מהודקים ומורכבים שיכולים להתפרש על פני 8-13 שעות, ולהכניס אותם לקונטקסט עם העונות הקודמות/הבאות.
אני לא אומר שאי אפשר יהיה לעשות את זה בשיטה הראשונה, אבל השיטה השנייה נותנת לך מבנה יותר טבעי ומעברים חלקים מעונה לעונה ומסיפור לסיפור.
מלבד זאת, אני חושב שלפני שאתה בוחר דרך לספר את הסיפור, אתה צריך קודם כל לחשוב על הדברים שאתה רוצה להעביר באמצעותו. המטרה שלשמה אתה יוצר את הסדרה והרעיון המרכזי שאתה מנסה להעביר באמצעותה.
ברגע שאתה מבין מהו הדבר הזה, כל ההחלטות שאתה עושה במובנים של מבנה ודמויות צריכות להלום ולאכוף את ההחלטה הזאת. אם לתת את ״הסמויה״ כדוגמא, הייתי אומר שתמצות מאסיבי של הרעיונות והמסרים שלה למשפט אחד יהיה משהו כמו: we're not so different, you and I, וכל ההחלטות המבניות שלה (למקד כל עונה בגוף אחר בדטרויט) ושל בניית הדמויות שלה (לא רק שונות באישיותן, אלא גם שונות ביחס שלהן למשפט שכתוב למעלה) נעשות מתוך תחושת מטרה והחלטיות ברורה מאד. ברגע שהבנת על מה הסדרה, מתוך זה תבין איך לספר אותה.
ואם לנסות לפרשן על מה הסדרה שלך (פרשנות שלי נטו, שמבוססת על מה שכתבת. יש מצב שלא הבנתי בכלל ואל תתבייש להצביע על זה אם זה המקרה), הייתי אומר משהו כזה:
אתה מציג מערכת פוליטית, היסטורית וניהולית של מדינה שנמצאת ביבשת שנהוג לחשוב שהכל בה בלאגן אחד גדול, ומציג דמויות מצדדים שונים של אותו מאבק ונותן לכל אחת מהן מטרה, מניע פוליטי ומניע אישי – ומראה שקבלת ההחלטות של כולן נובעת מהמניע האישי בדיוק כמו המניע הממלכתי, ולפעמים אף יותר. כל ההחלטות השגויות לכאורה האלו הן הגורמות לאנרכיה ולמלחמת אזרחים בקנה מידה שמתאים למדינת עולם שלישית, אבל יכלו באותה מידה להתרחש בכל מדינה מפותחת לכאורה (אם להשוות רק על פי ההנהגה).
כל אתה מראה שתועלת אישית מתעלה על אינטרס לאומי ושנציג ציבור שלא יהיה מושחת במידה זו או אחרת זה דבר בלתי אפשרי ולמרות שגורמים לנו לחשוב שאנחנו יכולים להשפיע, הכל בעצם מחוץ לידיים שלנו. We want our leaders to save the day, but we don't get a say in what they trade away (רואים, לא רק אילנה דיין יכולה!)
אם זו המטרה שלך, אז לראות את המדינה שלך בשלבים שונים בהיסטוריה, ברמות שונות של אנרכיה, תחת משטרים שונים ומצבים כלכליים שונים, ולראות שהמצב היה ויהיה כך תמיד גם במדינה שלך וגם בכל המדינות באשר הן – יכול להיות ממש נחמד.
זה יאפשר לך גם להיכנס קצת לעומקי דמותו של הדיקטטור, למרות שאני אבין אם אתה רוצה לבנות אותו כדמות משפיעה שאין לה נוכחות בסדרב עצמה (סטייל ניית׳ן פישר מ״עמוק באדמה״ או הנשיא של ארצות הברית בעונות הראשונות של veep).
אוקיי, הרבה יותר קל לעזור ככה.
אני מסכים עם dv שאתה לוקח את הסגנון של 'משחקי הכס' שבה המערכת הפוליטית, ולאו דווקא המדינה, היא הדמות הראשית. בורסיה 2 אתה חייב 7 עונות כדי לספר את הסיפור שלך, ואם להיות ריאליסטי, אף אחד לא יתחייב לאף אחד ל-7 עונות, לא משנה כמה הסיפור מוצלח או כמה השם שמאחורי הסיפור גדול. יש לך שתי דרכים שאתה יכול ללכת בהן.
האחת, לכתוב את הסיפור איך שאתה רוצה בדיוק, אבל בתור ספר. אף אחד לא הולך להגביל אותך, אין לך אילוצי זמן או כסף, ויש היום מספיק דרכים להוציא ספר באופן עצמאי היום בהשקעה מינימאלית (אם אתה הולך בדרך הזאת, אני מצפה לקבל עותק חתום עם הקדשה!). אני מאמין שאם הסיפור טוב, יש לך סיכוי טוב לקבל אדפציה למסך הקטן בנקודת התחלה הרבה יותר טובה מאשר לכתוב רק תסריט.
אם הדרך הזו לא ממש מתאימה לך הייתי ממליץ לך לכתוב תסריט שמתעסק בשני קווי זמן (ושוב, ההבדלה ביניהם יכולה להיות שחור לבן/צבע, סגנון צבעים, וכו') כשיש לך מספיק דמויות חופפות בין שני הקווים. להתחיל לספר את הסיפור כשאחד מתרחש ב-1966 ורלוונטי למה שאנחנו קורים בקו הזמן המאוחר יותר (1986 נראה לי סמלי, או פשוט ישר עם מות הדיקטטור). אני מסכים שהגרסא שמתעסקת עם האנשים, וחופרת באישיות ובמניעים שלהם הרבה יותר מעניינת. אבל פיצול כזה יכול לעזור להסביר את העבר, לתת עוד נופח להיסטוריה של כמה מהדמויות (בעיקר הדיקטטור ומנהיג ארגון הגרילה), וגם קל למעקב.
יודע, אחרי הרבה מחשבה הבנתי שאתה צודק.
לנסות לכתוב את הדבר הזה בתור ספר באמת עוזר, במובן שזה בעצם משליך החוצה כל מיני דאגות בסגנון "וואי זה יותר מדי אמביציוני לצילום" או "שיט אין תקציב לדבר כזה בחיים". זה גם בהרבה מובנים יאפשר לי ניתוח והבנה מעמיקה יותר של הדמויות, תכלס.
התייחסות ל-dv: תכלס גבר, אתה סוג של ניחשת נכון לחלוטין את אחד הרעיונות המרכזיים מאחורי הרעיון הזה. הפער, היחסים והקונפליקטים בין המניעים האישיים והרגשיים של דמויות מפתח לבין המניעים הפוליטיים והעובדות בשטח הם באמת התמה המרכזית של הסדרה. אני לא אגיד שזה מה שנתן לי את ההשראה לזה, כי זה לא, אבל אתה יכול להקביל את זה במובן מסויים ל"הסופרנוס", שהייתה סוג של "בואו ניקח את ה-trope הידוע של מאפיונר איטלקי כועס עם גורמטים ומבטא ניו יורקי כבד ואשכרה ננסה לנתח ולהבין את הדמות שלו לעומק", והרעיון שלי סוג של עושה אותו דבר ל-trope המוכר של הדיקטטור האפריקני/מנהיג הגרילה האפריקני השמן עם הסיגריות והכומתה האדומה.
מעבר לכך (ואולי זאת גם תשובה לשאלה של שלמקו יותר למטה) היא שה… סיפור (מניח שכבר אי אפשר לקרוא לזה סדרה) הזה הוא מעל הכל סיפור על זהויות. אני שמתי לב בשלב מסויים שכמעט כל דמות שמתפתחת בסדרה הזאת [כן, יש כאלה שלא. הן מן הסתם לא דמויות ראשיות. הרי גם טייווין לאניסטר לא באמת דמות מורכבת שמשתנה לנו מול הפנים אבל הוא דמות מצויינת] בעצם נמצאת באיזה מצב של משבר זהות, כל אחד ברמה אחרת ומסיבות אחרות. ככה זה, אני מניח, כשעלילה מתרחשת במקום שמסוכסך אתנית ופוליטית עד כדי כך ולבנאדם יכולות להיות 2 או 3 או אפילו יותר דמויות שונות שמעורבבות בתוכו. שלושת הדמויות המרכזיות בעצם כל אחת מציגות סיטואציה שונה לגמרי שקשורה בזהות ואיתה הדמות מתמודדת: אחד צריך ללבוש על עצמו, בניגוד לרצונו, זהות שהוא לא רוצה ולא יכול לשאת; אחד שהזהות המזוייפת והמוגזמת שלו היא כל עולמו ובלעדיה אין לו כלום; ולאחרון אין ומעולם לא הייתה זהות, ובעצם בחלק גדול מהעלילה הוא בעצם צריך להבין מי הוא רוצה או צריך להיות.
ואחרי כל זה אני מניח שברור למה בחרתי סופית בגרסה 1, למרות הכל.
מקווה שזה ענה לכולכם, ובעיקר לשלמקו ולשאלת ה"מה אתה רוצה" שלו.
אם אתה לא מכיר, אתה צריך לראות את הפרק הארוך בצורה לא אופיינית
של CGP Grey על רודנים ושליטה.
https://www.youtube.com/watch?v=rStL7niR7gs
שלושת הקוים שאתה מתאר הם בהווה של הסיפור שלך
שני הקוים הראשונים יכולים גם להיות הסוף של הסיפור, כלומר זה כל מה שקרה למדינה ואז יום אחד הגיעו שני אלה ודילמות וכו'. הקו השלישי לעומתם הוא ממש התחלה של סיפור- יש לך דמות במצב מאוד מורכב ובגלל כל מיני צירופי מקרים (של העלילות הקודמות והחבר שלו הגנרל) הוא נמצא בקונפליקט שעד כמה שאני מבינה אתה רוצה להוביל לפתרון.
בעצם אין לך קו עלילה של העבר כמו שיש לך רקע מאוד ענף שאתה בונה לדמויות. ובגלל זה נשמע לי הגיוני יותר לעסוק בהווה של הסיפור ולרפרר לעבר בשלל דרכים.
לא הכל אתה חייב ממש לגולל בתוך הסידרה באופן מילולי (אמא שמספרת לילד שלה), הרבה מהדברים האלו יכולים לעלות ברמזים ברורים והשוואות למצבים קיימים, או כותרות של ספרי הסטוריה על המדף של מישהו וכו'. יהיו מי שיפספסו חלק מהרפרנסים אבל בדרך כלל זה לא מאוד נורא בשביל הסיפור כי מעריצי רשת ממילא חופרים בסדרות טובות ונוברים ברקע ובהסטוריה והרפרנסים ושולפים דברים, אז בסוף גם מי שלא מכיר את ההיסטוריה יתקל ברפרנסים ויבין. וגם כי הרבה פעמים הסיפור לא נפגע אם לא מבינים את הרפרנס. פעם מישהו רוסי נתן לי רשימה של רפרנסים שהלכו לאיבוד בתרגום של האמן ומרגריטה (ששליש מהספר הוא הערות שוליים של המתרגם). היה מאוד מאוד מעניין, אבל זה קרה אחרי שקראתי את הספר יותר מפעם אחת בהנאה רבה ובלי לדעת שפיספסתי רפרנס שהיה הופך את העלילה למורכבת יותר.
מה שלא ידעתי כששאלת במקור ואני כן מבינה עכשיו, שאתה עובד על פרויקט עתידי רחוק ולא משהו שהוא בתהליכים להפקה קרובה. אז תחשוב גם על הדרך שבה קולנוע וטלויזיה משתנים. זו לא רק רמת ההפקות, הציפיות, העובדה שאפילו לטלויזיה האמריקאית נכנסו סדרות לא דוברות אנגלית. אולי אתה יכול להשתמש בשינויים האלו כדי להוסיף את הרקע שלא נכנס לסידרה עצמה. כבר עברו 20 שנים מאז שמטריקס הכניסו את הקומיקס שמסביר מה קרה בין הסרט הראשון לסרט השני, בתוכניות ריאליטי הצפיה מצומדת לרשתות חברתיות, המון תוכניות מכניסות מאחורי הקלעים לערוצי יוטיוב או ערוצים דומים- ואלו הפתרונות המיושנים שאני מכירה ומצליחה לשלוף בקלות.
הסידרה שלך לא צריכה להיות משהו שכל הקיום שלו הוא רק במדיום הטלויזיוני הבנאלי.
ובכן, כשאתה מציג את זה ככה...
קודם כל – כשקראתי את תיאור הדמויות שלך, לא יכולתי שלא להדביק להם פרצופים מתוך "tyrant". הפרטים שונים, אבל הסיפור דומה.
לא פירטת מה התוכניות שלך לכל עונה, אבל הסיפור שסיפרת עד עכשיו מתמקד בהתפתחויות של המשתתפים ב"הווה" – בן שצריך להתמודד עם הצל של אביו; אדם מזדקן שצריך להחליט להיכן לקחת את מפעל החיים שלו; ומנהיג מיעוט שצריך לנצח את ההזדמנות שהתפתחה. לעבר של הדמויות יש השפעה מאד גדולה על ההתנהגות בהווה, זה נכון, אבל לא שם הסיפור. אם אתה רוצה להגיע לעונה 7, שם הסיפור שתיארת, אתה צריך שיהיו לך עוד ששה סיפורים נפרדים, כל אחד מהם מעוגן בשנה אחרת, וכל אחד מהם – בנפרד – משמעותי לדמויות שלך. זה עומס גדול לכתיבה, ואתה תלוי מאד במזל שיתנו לך את היריעה בשביל להגיע לעונה שביעית.
לדעתי – הסיפור הזה הוא הבסיס של העונה הראשונה (שתמיד כדאי לתכנן כעונה סגורה). בתוך העונה תשלב "פלאשבקים" מתוך ההיסטוריה של הדמויות. הדרך הסטנדרטית היא להקדיש כל פרק לאחד מהגיבורים, ולהכניס פלאשבקים מתקופות שונות. אתה גם יכול בכל פרק לתת פלאשבקים של כל הדמויות להתרחשות בשנה ספציפית.
לא שמעתי על "Tyrant" הזאת, האמת.
אחרי בדיקה אני מבין שהסיפור שם הוא בהשראת חייו של אסד – ובכן, מן הסתם הרעיון של דיקטטורים שמורישים את המדינה לבן שלהם זה דבר שדי חוזר על עצמו בכמה מדינות. וזה לא כאילו אני מתיימר למקוריות חסרת תקדים בו – כל אחד מקווי העלילה, בבסיסו, שואב השראה מדמות אחרת בהיסטוריה האמיתית של אפריקה (ג'וזף קבילה, ז'ונאס סאווימבי ואידריס דבי בהתאמה).
במקרה זה, מה אתה מנסה להשיג משכתוב דרמטי של ההיסטוריה?
(ל"ת)
לא מספיק מוכשר כדי להמציא משהו מ-0.
(ל"ת)
אף אחד לא מספיק מוכשר בשביל להמציא משהו מאפס.
מה *אתה* רוצה לומר? מה המטרה שלך בסדרה שאפתנית של שבע עונות שמתפרסת על פני ארבעים שנה? ב"שורשים" רצו לחקור את נושא העבדות, שהוא עצם בגרון האמריקאי. בששאוש"ק רצו להציג את מלחמת השושנים עם דרקונים. מה אתה רוצה?
אוקיי, אני אמשיך להביך את עצמי עם עוד בקשות לעצות עם הפרוייקט הזה!
העצות מלפני כמה חודשים בהחלט עזרו ואכן הייתה התקדמות בפרוייקט מאז (ברמת הכתיבה כמובן. מן הסתם זה קרוב להפקה בערך כמו שאני קרוב להיות האפיפיור), אז למה שלא ננסה את הקטע הזה של התייעצות עם חבר'ה מעין הדג לצורך טיפול בבעיה שנתקלתי בה עוד פעם.
וזאת, למען האמת, פחות שאלת עלילה ויותר שאלת "בניית עולם".
מי שהיה מעורב בדיון הזה קודם כבר יודע שמדובר בפרוייקט על מדינה אפריקאית דמיונית – אבל בעולם שלנו – ועל מלחמת האזרחים שבה. עכשיו, השילוב של המדינה הזאת בעולם האמיתי די ברור, כי כמו כל מדינה אפריקאית שקיבלה עצמאות, המעצמות הגדולות ישר קפצו עליהן והפכו אותן לחלק מהמלחמה הקרה, וגם במדינה זאת כמובן זה בדיוק המצב, כשצד אחד במלחמת האזרחים מקבל עזרה מהסובייטים (והמזרח גרמנים. והקובנים) והשני מאמריקה ובעלות בריתה (צרפת, סין, ואפילו אנחנו). וכמובן שגם האבא הקולוניאלי, במקרה של המדינה שלי – בריטניה, משחק או לפחות שיחק תפקיד.
אבל זה החלק הקל בליצור את העולם הזה. הרי המדינות האלה רחוקות מאפריקה ופשוט מטיסות משאבים ואנשים או מביאה אותם בספינות. אבל בכל זאת, דבר שעוד יותר אמור להשפיע על מדינה הוא, ובכן, השכנות שלה.במלחמה בקונגו הייתה מעורבות עצומה של רואנדה השכנה. במלחמה בסיירה לאון גינאה וליבריה היו שחקנים חזקים. באנגולה, ההשראה העיקרית לכל הסיפור הזה, היו 20,000 חיילים מדרום אפריקה השכנה שנלחמו לצד המורדים עד 89'. וכאן אני נכנס לבעיה. בתור מדינה דמיונית, אני לא באמת יכול למקם את למבידיה (כן, זה השם. כרגע) בעצם בשום מקום באפריקה האמיתית, כי אין מקום, וזה קצת צולע ליצור מדינה ולהתייחס אליה כוואקום שלא מקיים קשר עם מדינות שכנות. אני כמובן לא יכול לשים אותה כשכנה של מדינה קיימת כמו נמיביה או קמרון או משהו כזה, כי זה כבר בוטה מדי והופך את כל העסק להיסטוריה אלטרנטיבית נטו, שכזאת לא הכוונה.
ניסיתי לחשוב על דרכים לשלב מדינות קיימות יחד עם שלי כדי שזה יעבוד, אבל לא, לא מצליח. נגיד, חשוב לי באמת בשביל מספר עלילות רקע שקצת כמו באנגולה, מעורב בשלב מסויים במלחמה הזאת צבא של חיילים לבנים שעוזר לצד במלחמה שתומך במערב. חשבתי לשלב את דרום אפריקה כמו שקרה במציאות, אבל שוב – אנחנו גולשים לטריטוריה של היסטוריה אלטרנטיבית, הרי לדרא"פ היה את העסק עם אנגולה ולא היה להם זמן לחרא הזה, מה גם שההתערבות שלה שם הייתה באמתלה של "מלחמת גבול" – משהו שכאמור אני לא יכול לעשות כאן. אני לא יכול להיות יצירתי יותר ולהשתמש באחות הקטנה של דרום אפריקה, רודזיה, כי גם היה לה צבא קטן מדי והם גם היו יותר מדי עסוקים במלחמה פנימית מול השחורים שלהם מאשר לעזור למדינה אחרת עם שחורים. חשבתי אפילו לשלב נטו כוחות צבא בריטים, אבל שוב, נכנסים כאן למחוז של היסטוריה אלטרנטיבית שבעצם הופכת את המדינה הדמיונית שלי לוייטנאם של הבריטים, משהו שישנה את ההיסטוריה של המאה העשרים ולא באמת היה קורה.
ואחרי כל זה, גם כאן יש לי שתי פתרונות שבכל זאת הצלחתי לחשוב עליהם. השאלה שלי היא מה לדעתכם יותר טוב.
אופציה אחת פשוטה ומורכבת בו זמנית – פשוט להמציא *עוד* מדינות דמיוניות. אני צריך לפחות שתיים, אחת שבאמת תהיה מדינה אפריקאית עם אליטה לבנה סטייל דרא"פ/רודזיה והתערבה במלחמה מסיבה כזאת או אחרת, ועוד מדינה שכנה דוברת צרפתית. ואז במקום להתייחס רק למדינה אחת בודדת כמנותק משאר אפריקה בלי לציין איפה היא באמת נמצאת, נתייחס לבאנדל הזה של 3 מדינות במנותק משאר אפריקה ולא נציין לעולם איפה הוא נמצא, וככה תהיה למדינה שלי את מה שהיא צריכה – שכנים. ייתרון נוסף בקטע הזה הוא שזה קצת נאמן לאחת ההשראות שלי, שהיא אכן "שיר של אש ושל קרח", הרי מרטין לא המציא רק יבשת דמיונית אחת. אפשר יהיה לקרוא לזה ממש ייקום בדיוני, LMAO.
אופציה שנייה, אחת שאני פחות אוהב כי היא נראית לי זולה יותר, היא פשוט להפוך את המדינה שלי למדינת אי, ככה אני פותר את הקטע של לדבר על יחסיה של המדינה הזאת עם השכנות שלה, כי אין שכנות. אפילו אפשר ככה לשלב איכשהו את דרום אפריקה בכל זאת – פשוט למקם את האי לא רחוק מדי ממנה, ואז תהיה לה סיבה להתערב (אם כי זה ירגיש קצת מועתק מדי מהמציאות. המממ). הדבר העיקרי שאני לא אוהב פה, מלבד העובדה שזה מונע ממני להתפרע עם עוד מדינות מומצאות, היא שלמדינת אי יש דינמיקה שונה מאוד, בטח ובטח בכל הנוגע לאיך שתתנהל בה מלחמת אזרחים, וכמו כן בדברים כמו צמחייה ובעלי חיים אנדמיים שאולי צריך פאקינג להמציא (לא סתם למורים יש רק במדגסקר), וזה כבר מעבר ליכולת שלי. זאת תהיה דינמיקה שתאלץ אותי לוותר על לא מעט רעיונות ואלמנטים מהותיים שכבר חשבתי עליהם ויהיה גרוע לוותר עליהם עכשיו. ולמרות כל ההסתייגויות – אולי זה רק אני, ולמישהו פה יהיה רעיון איך אפשר לפתור אותן.
איכשהו נראה לי שזה מסוג השאלות שטווידלדי יכול לעזור בהן מאוד :P
רודזיה דווקא תמכה ב-Renamo במוזמביק.
אבל אם אתה לא רוצה ניטפיקנים כמוני מעקמים אף, תמציא שלוש מדינות.
אה, כן, והסיפור שלך על 'כל המעצמות קפצו' לא מדוייק. זה הרבה יותר מסובך מזה, ולא בכל מקום היה הגוש הקומוניסטי מול המערבי. הפוליטיקה האפריקאית היא ברוך רציני במיוחד, ואם אתה רוצה להתחיל להבין את גלגוליה, אני מציע לך לקרוא את The State of Africa של מרטין מרדית' מכריכה לכריכה. גם הוא על שבע-מאות-ומשהו עמודיו לא יכול להעמיק מדי, אבל בתור מבוא הוא מצויין.
ועוד הערה: בשום צורה שבעולם אין דרך להגדיר את סין של שנות השישים,
וגם לא מי יודע מה את של השבעים, כאחת מ'בעלות בריתה' של ארה"ב.
גם הצרפתים ויחסיהם לארה"ב זה עניין מסובך, אבל אצל סין היא פשוט *לא* בקבוצה של המערב באותו זמן. לא ממש בצד של בריה"מ, אבל ממש ממש לא בצד של ארה"ב.
(בדוגמה הרודזית: ארגון זאנ"ו זכה לתמיכה של סין; זאפ"ו זכה לתמיכה של בריה"מ; רודזיה זכתה לתמיכה של דרא"פ, וארה"ב מעולם לא תמכה בממשלת סמית' ברודזיה, אבל לפעמים העלימה עין ולפעמים הפעילה המון לחץ, תלוי מי בשלטון ומה היא רצתה להשיג).
ואחרון: ממליץ לך לראות את The Wild Geese.
סרט מ-1977, שמתאר משלחת של שכירי חרב במדינה אפריקאית דמיונית. לא הסרט הכי מוצלח בעולם, אבל תוכל לקבל רושם על ההתמודדות עם אותה בעיה (בסוף הסרט המטוס שהם בורחים בו נוחת ברודזיה, זה כן).
אין ספק שהסינים והאמריקאים מעולם לא היו באותו צד.
ועדיין. באנגולה, גם הסינים וגם האמריקאים תמכו בסאווימבי ואוניט"א שלו. באפגניסטן, גם הסינים וגם האמריקאים תמכו במוג'הדין. בשני המקרים זה היה בנפרד, כמובן – ועדיין. הם לא היו באותו צד, אבל בכמה וכמה מקרים תמכו באותם ארגונים, וזאת הסיבה היחידה שכתבתי את שתי המדינות האלה ביחד, לא חלילה כי אני מספיק אידיוט בשביל לחשוב שהם היו באותו צד.
זו דרכה של גיאופוליטיקה. אנחנו תמכנו (קצת, ורק לפני יוה"כ)
בארגוני המחתרת הרודזיים, שנתמכו (הרבה) על ידי שוודיה ו(המון, ובנשק) על ידי בריה"מ וסין.
אגב... שוודיה?
שוודיה, נשק, מלחמה קרה ואינטרסים באפריקה אלה לא מילים שמצופה לשמוע ביחד באותו משפט. אתה יכול לפרט על זה קצת?
אצטרך הרבה,
אבל שוודיה באותן שנים תמכה מאוד ב"ארגוני שחרור לאומי" למיניהם באפריקה. לא בנשק ישירות, עד כמה שאני זוכר – בתקציבים, סיוע ודיפלומטיה.
יש ספר שלם, קצת אפעס הגיוגרפי, שסוקר את הפעילות הזו, בשני כרכים. הכרך הראשון שעוסק בשנים 1950-1970 זמין ברשת:
http://www.liberationafrica.se/publications/91-7106-430-3.pdf
הערה.
אני חושב שיש סכנות מובלעות ברעיון ליצור מדינות בדיוניות נוספות.
אם הבנתי נכון את הרעיון שלך: אתה לא רוצה לכתוב היסטוריה אלורנטיבית, וגם לא עולם בדיוני בהשראת ההיסטוריה האמתית. אתה רוצה לספר סיפור שיכול היה להיות; שהיה ולא היה. אתה רוצה לספר את סיפורן של אלה מהמדינות האפריקאיות שנקרעו לגזרים בין המעצמות, באמצעות סיפור על מדינה בדיונית כזו.
אם זו אכן כוונתך, ברגע שאתה מוסיף מדינות נוספות, עומדות לפניך שתי בעיות. אחת היא הניתוח האנלוגי. הקהל שלך יתעסק ב"אה, זו אמורה להיות שילוב בין אנגולה לבין רודזיה, וזו פשוט קונגו אבל עם אלמנטים פוליטיים מדרום אפריקה." הסיפור מאבד מהחדות שלו, והופך ל"מצא את המדינה שהתסריטאי התלהב ממנה כשכתב את הפרק הזה."
לעומת זאת, אם תצליח להימנע מהבעיה הזו, אני חושב שאתה עדיין תקוע עם הבעיה השניה – אם אתה כבר מספר סיפור שלם עם מהלכים פוליטיים שלא נבראו בין מדינות שלא היו, העולם האמתי – בריטניה, ארה"ב, בריה"מ – עלול להרגיש כנטע זר בסיפור שלך, כמשהו שדחפת בכוח.
אני לא מנסה לרפות את ידיך, או לטעון שהפתרון הזה לא יכול לעבוד, רק להתריע בפניך להיזהר מהבעיות האלה. בהצלחה.
"צא את המדינה שהתסריטאי התלהב ממנה כשכתב את הפרק הזה" זה בהחלט קונסרן שלקחתי בחשבון לגבי הפתרון הזה, וזאת די אחת הסיבות שבגללן שאלתי את השאלה הזאת.
nצד שני,
אצל רוב הצופים שהם לא טווידלדי, כל המדינות האפריקאיות הן גם ככה אותו דבר – רודזיה, זאיר, ווקנדה, מאלי וכו'. מה זה כבר משנה אם יש מדינה מומצאת אחת או שלוש?
לאו דווקא, אתה רואה את הגישה הזו עובדת בהרבה מקומות
ב"בית הלבן" למשל סורקין משתמש בהיסטוריה האמריקאית (כי אי אפשר שלא), אבל החל מאיזשהו שלב ההיסטוריה הנשיאותית מתפצלת מההיסטוריה האמריקאית. אז מדברים שם על הובר, ורוזוולט וקנדי אבל לא על קלינטון ורייגן.
ואם אני זוכרת נכון הוא המציא שתי מדינות אפריקאיות (אחת מהן קונדו, את השנייה אני לא זוכרת).
זה יכול לעבוד אם עושים את זה נכון, והרבה פעמים דווקא ההתייחסות של "זה שילוב בין אנגולה לרודזיה" דווקא נותן לסיפור איזה חדות שלא היתה יכולה להיות אחרת.
באישה הטובה היתה להם גירסה סיפורית לכמעט כל סיפור מהעולם האמיתי וזה עבד מעולה בעיני.
סליחה אם זאת שאלה מעורפלת מדי,
אבל מה הכוונה ב"אם עושים את זה נכון"? איך לעשות את זה ככה שתהיה שם החדות שאת מדברת אליה? למה את מתכוונת?
זו לא השאלה שמעורפלת, זו התשובה שמעורפלת...
האמת? הלוואי שהייתי יכולה לתת לך תשובה.
אני לא בן אדם שמוכשר בנושא של כתיבה ובניית עולמות, אבל סט הכישורים שלי הוא הרבה יותר… בוא נאמר… הנדסי.
מה שאני כן יודעת זה מתי הרגשתי שא. נהניתי ו-ב. החכמתי דווקא במקרים בהם בחרו, במודע, להמציא מקומות אחרים עם הקבלות מאוד ברורות לעולם האמיתי.
הסיבה היא שמצד אחד ההקבלה לעולם האמיתי אפשרה לי להבין יותר טוב את העולם עליו מדובר בסרט/סדרה (כי אני מבינה לאיזה כיוון חותרים). לא הייתי צריכה לבנות את הסיפור מאפס, אז היה לי יותר קל להשלים כל מיני פערים בעלילה בלי שיצטרכו להגיד לי אותם באופן מפורש (הרבה פעמים מה שהורג סיפור מורכב זה העובדה שצריך להסביר את כל הפרטים שלו, מה שלא פשוט לעשות בצורה שתהיה מצד אחד ברורה ומצד שני מעניינת ולא קלישאתית…). ומצד שני, העובדה שמדובר במקום מומצא אפשרה לי לקבל את העובדה שיש דברים שהם לא כמו המקור, שזו רק השראה בלי שזה ידרוש ממני לסספנד יותר מדי.
לדוגמא – האישה הטובה רוצים לעשות פרק שבו איש הייטק דמוי צוקרברג תובע חברת סרטים שעשתה סרט על פי החיים שלו, אבל הם בוחרים לעשות את זה עם גאון מחשבים מומצא בשם פטריק אדלשטיין – אז הם יכולים לשנות את זה כך שבמקרה הזה הסיבה העיקרית שהוא תובע זה כי *אמא שלו* נפגעה מהפרסום, וזה לא יפריע לי שזה לא אחד לאחד הסיפור של צוקרברג, כי את המהות של אופי התביעה והסוגים השונים של התביעות שיכולים להיות במקרה הזה הם עדיין יכולים להציג.
סורקין עשה מהקטע של לבנות עולם אלטרנטיבי שכמעט מקביל לעולם שלנו אבל לא בדיוק קריירה (בבית הלבן בקטנה, בחדר חדשות כמעט כל סיפור מומצא מבוסס ברמה זו או אחרת על סיפורים אמיתיים), ויש מקרים שזה עבד פחות טוב ויש מקרים שזה עבד יותר טוב.
אני לא יודעת להגיד לך בדיוק מה גרם לזה לעבוד, אבל לתחושתי – זה עבד כשהחומר המקור היווה השראה מבחינת המהות, אבל לא מבחינת הפרטים. ולא עבד כשחומר המקור היווה השראה מבחינת הפרטים, אבל שינו את המהות בצורה שזה כבר יצר דיסוננס בהבנה.
מקווה שעזרתי יותר מאשר בלבלתי…
הצעה שלי
תרחיב את היבשת ותצמיד אליה את המדינה כחצי-אי. ככה לא תצטרך להמציא מדינות נוספות ותיפטר מכל הבעייתיות של מדינת אי.
ואם תלך על זה, אני חושב גם שכדאי לך למקם אותה בצד המערבי – ככה תוכל לשלב גם את דרום אמריקה.
ובכמ שיהיה לך המון בהצלחה. כתיבה היא עסק מתסכל ולא ממצה במשך רוב הזמן, אבל שזה לאישבור אותך. לסיים תסריט שעבדת עליו במשך חודשים זו התחושה הכי מספקת בעולם (אני מאוד מקווה לפחות, עוד לא יצא לי להתנסות בזה
היי, שוב אני, אם מישהו עדיין עוקב.
אז דבר ראשון – כן, אני עדיין עובד על הדבר הזה. אני יודע שזה לא מרשים אף אחד במיוחד אבל בשבילי, שפעם לא הצלחתי לדבוק ב"יש לי רעיון לסרט" במשך שבועיים לפני שחשבתי על אחד אחר, לנסות לפתח באופן עקבי את אותו רעיון יותר מ-3 שנים (התחלתי עם זה שנה לפני פרסום התגובה הזאת, והשורשים הממש עמוקים של הרעיון הזה מתוארכים עוד ל-2012) זה די הדבר הכי קרוב להישג שאי פעם היה לי. או יהיה.
כך או כך, הסיבה שאני שוב פה היא כי בפעם הראשונה מזה שנה וחצי אני נתקלתי במבוי סתום שהייתי שוב רוצה לתת לחוכמת ההמונים אולי לעזור לי לפתור. לא שעשיתי את זה פעם קודמת – למרות שרוב התגובות שקיבלתי להודעה המקורית צידדו ב"גרסה 2" אני החלטתי לדבוק בראשונה, זאת שבה העלילה יותר דחוסה ותולדותיה של המדינה הם על תקן סיפור רקע ובניית העולם.
אפרופו בניית עולם, העצה שאני בא לבקש קשורה אליו, שוב – דווקא בתחום העלילה והדמויות אני מאוד מרוצה ממה שיצא לי. לא טוען חס וחלילה שזה מושלם, וביום שבו אני אראה תוצאה מסויימת לקוראים אני בטוח אקבל עצות לשיפור של האספקט הזה – אבל בעיקרון, אני די גאה בעצמי על מה שיצרתי כבר, באופן כללי.
אז לא, הבעיה שלי היא כאמור, שוב, בבניית העולם, או יותר נכון יצירת המדינה ההיא שבה העלילה מתרחשת. הייתי אומר שבשורשה, הבעיה שלי היא שחיסר מציאות המינון הנכון של פשטות לעומת העמקה בעולם הזה – כרגע כשאני מנסה לפשט זה יוצא לי שטחי וחלבי מדי, כשאני מנסה להעמיק כמו הנטייה הטבעית שלי, אני מרגיש שזה אומנם משהו שמעניין אותי אבל אולי יהיה מסובך מדי לצופה הממוצע. זה מגיע למצב שבו אני כ"כ לא מרוצה מהעולם שהשקעתי כבר שנתיים בליצור בראש שלי, אני חושב עכשיו לעשות reset לכולו. ואני יודע שזה משהו שיוצרים רבים עושים, אבל הייתי שמח לחוות דעת לפני שאני עושה דבר כזה. אבל כדי לנסות להיות יותר ספציפי מבלי להביא עכשיו Lore Bible שלם לפה, אני אצמצם את זה לשאלה אחת פשוטה – איזה מבין הדינמיקות הבאות יותר מעניינת, בעיניכם, למדינה בדיונית, ולא פחות חשוב מכך, למה?
1. העלילה מתרחשת בסוף שנות ה-90 ותחילת המילניום ומתארת פחות או יותר את השלב האחרון של מלחמת אזרחים בצורה כזאת או אחרת נמשכת באופן רציף – להוציא הפסקות אש שבריריות – כבר 30 שנה, האנשים התרגלו למלחמה, ודמויות רבות מוגדרות ומושפעות על ידי מה שמלחמה עדתה להם ב-30 השנים האלה. הייתרון: זאת הדינמיקה העולמית שעבדתי איתה עד עכשיו, חלק גדול מהדברים ה"מוצלחים" שכבר כתבתי מבוססים ונובעים ממנה. חיסרון: מצריך המון, המון, המון! אקספוזיציה. וכמו כן, מונע ממני לגעת לפחות בתמה אחת, שעליה נדבר באפשרות השנייה.
2. העלילה מתרחשת בסוף שנות ה-90 ותחילת המילניום, אבל מתחילה ממש בסופה של תקופת שלום ארוכה. כמובן שב"שלום" הכוונה לשלום קר, שמתוחזק בידי משטר כוחני של הדיקטטור התורן, שלא באמת ממגר אלא רק משתיק ושומר על אש קטנה את המתיחות האתנית – וכשהדיקטטור הולך, בום! הכל מתפרץ.
הייתרון: מצריך פחות אקספוזציה (לחשב 30 שנה שלום יותר קל מליצור היסטוריה של של מלחמה, ובעיקר מאפשר לעסוק בנושאים שהגרסה הראשונה לא מאפשרת לי. במקום לפרט את הנושאים, אני פשוט אספר לכם את האנקטודה שגרמה לי בכלל לחשוב על הרעיון הזה – יש סיפור על זוג יוגוסלבי* שברח מסרייבו המופצצת ב-1995. במכונית בדרך למקום מבטחים, הבעל שאל לראשונה את אשתו אם היא סרבית או קרואטית, אחרי 20 שנים של נישואים. "אלמלא יוגוסלביה התפרקה, ואלמלא המלחמה הזאת," הוא אמר, "שנינו היינו מתים בלי לדעת את הזהות האתנית אחד של השנייה". אתם מבינים? רק מסיפור קטן כמו זה, אפדר לקחת כל כך הרבה דברים שמרתק יהיה לעסוק בהם. הכאפה הפתאומית הסאת לחיים ולמציאות, ההתדרדרות המהירה והכמעט כואבת לצפייה של חברה שלמה לכאוס – זה משהו שכל כך יהיה מעניין בעיניי בהקשר של מדינה אפריקאית (ואגב, זה שאני לוקח השראה ממלחמה אירופית לרעיון הזה, לא אומר לא היו דברים דומים באפריקה. חוף השנהב, נגיד, די קרוב לזה) – אבל שוב, לא ניתן יהיה לעסוק בו בגרסה הראשונה שהרעיון בה הוא שהכאוס הזה כבר הפך לנורמה.
חיסרון: נטו העובדה שזה לא הקו שלקחתי בשנתיים האחרונות. זה לא שאי אפשר להמיר אלמנטים רבים מהדמויות והעלילה שיש גם לתוך דינמיקה עולמית כזאת, אבל זה כן יצריך שינויים, והשמטות של דברים מסויימים בלי ברירה – וכמה מההשמטות האלה יהיו *ממש* כואבות.
אז, מה לדעתכם עדיף? 1? 2? שילוב כלשהו? אשמח לכל עזרה עם הפרוייקט המטופש הזה שכולנו יודעים שלא באמת ייצר לפועל!
לדעתי אתה לא צריך אקספוזיציה ארוכה בשביל 1
היית פעם במדינה שיש לה רקע ארוך של מלחמות אזרחים? אני לא, אבל שמעתי חוויות מטיולים באזור הדרומי של אפריקה, ועל מוזמביק שמעתי הרבה דברים רעים. זו מדינה משמעותית פחות מפותחת, מלא אלימות ופשע, מלא אנשים נכים מפציעות המלחמה. אני חושבת שאפשר לשלב ברקע לעלילה את ההבהרות שהמצב חרבנא לשעבר, גם בלי להציג את המלחמה עצמה.
אני לא חושבת שחובה להציג לצופים הכל, גם לא חובה לדבר הכל. אם אתה לחוץ לדאוג שהצופים יבינו שמדובר במלחמה, שלב ברקע נאום של איזה פוליטיקאי אורח שמברך אותם על פתיחת הסחר וחתימת הסכמי השלום או משהו כזה. גם זה בעיני קצת האכלה בכפית, ודרוש מינון מינימאלי.
תמיד אפשר ללכת לגישה הניינטיזית של צירוף קומיקס או סרט אנימציה שמרחיב את היקום של הסרט שלך, או לחילופין טקטיקה יותר מודרנית של לשלב את המלחמה בקטעים בטריילר שמאוחר יותר יערכו החוצה מהסרט.
בהצלחה.
זה לא עניין של "לחוץ להבהיר לצופים שיש מלחמה".
העניין הוא שזאת מלחמה שיש סבך אירועים שלם של אירועים בתוכה שכאמור קדורים באופן מהותי – וספציפי מאוד – לעבר של הדמויות.
נסיון הכתיבה שלי הוא שונה, כי הוא מקצועי
יש לי פתאום דה ז'ה וו למקום אחר באתר שכתבתי בדיוק את הדברים הבאים: אני מאוד מאמינה בנרטיבים. גם בכתיבה מקצועית, כדי שמאמר יעבור חלק לעורך, למבקרים ולקוראים בכתב העת המקצועי, צריך לבנות נרטיב שמוליך את המאמר מנקודת התחלה ועד לפואנטה היפה וההשלכות לעתיד. במעבר בין מעבדות, ממש ראיתי איך פרופסורים שפחות חזקים בבניית הנרטיב נופלים בקטנות, בקטנוניות. כי ככל שהסיפור פחות מהודק עלילתית, יש יותר מקום להתעכב על הפרטים הטכניים. כשאני בונה מאמר, אני הרבה פעמים אעדיף לזרוק משהו טכני וחשוב לנספחים, כדי שלא יפגום ברצף (אבל גם לא יושמט לגמרי אם הוא חשוב)
יש משהו מאוד קשה בלזרוק החוצה משהו שעמלת עליו המון, שברור שהוא מרחיב את התמונה- אבל השאלה היא האם ההרחבה הזו תורמת למסר המרכזי. בדרך כלל כשמסכמים תוצאות ובונים מהן מאמר (שזה נסיון הכתיבה שלי) יש דברים שדרשו המון השקעה ועבודה, ופתאום הפכו למידע עודף. כזה שמוסיף אולי נדבך מעניין, אבל לא נדבך שקשור למידע שאני מעבירה עכשיו.
אני חושבת שזה חשוב להתחיל עם כל הבסיסים מכוסים, זה טוב שאתה עושה עבודה יסודית, אבל אחרי שכיסית את הכל בצורה יסודית, אתה צריך לסמן לעצמך מה בתוך הנרטיב הכרחי כדי להעביר את המסר, ואת כל השאר לצמצם או להוריד כדי להיות מפוקס על העלילה המרכזית עם מינימום הסחות דעת. תאורטית, סיפור הרקע שאתה משמיט מהמוצר המוגמר, עדיין יכול להיות יופי של רקע עבור השחקן.
אני מצטער שאני כזה
אבל אפשר בבקשה שתגידי אותו דבר בצורה קצת פחות כללית ומופשטת, יותר ספציפית? לא בקטע מאשים, זה אני שלא מבין.
אני עם מישי
אני מגיעה מאותו הרקע כמוה, כך שאני בהחלט מבינה את כוונתה.
הרעיון הוא כזה. אנחנו עובדים מאוד קשה ומייצרים המון תוצרים (=סיפור) שהוא מורכב ומעניין ומלא מלא שכבות. אבל עכשיו אנחנו צריכים להציג את הסיפור הזה והנטייה האישית שלנו היא לנסות לספר את הכל – כי עבדנו על זה וכי אנחנו יודעים את זה, ומבחינתנו זה מהותי.
העניין הוא שבדרך כלל בהסתכלות חיצונית (בין אם נותנים למישהו אחר לקרוא, או אם אתה מצליח לקרוא בראש נקי) מסתבר שהרבה מפרטי המידע שבנית לא באמת חשובים להבנה הכללית של הסיפור העקרוני.
זה לא שאין להם מקום – אבל המקום שלהם הוא לא בהתחלה.
תחשוב על a new hope – תחשוב כמה הוא *לא* מספר לך בסרט הזה, למרות שיש עולם רקע שלם מאחורי הסיפור הזה. הרי בקלות היה אפשר להתחיל את הסרט עם אקספוזיציה בלתי נפסקת על כל המלחמה בין האימפריה והמורדים, אבל בגדול מה שאנחנו יודעים זה שיש מלחמה, ויש איזה בחורה שצריכה עזרה, ויש מישהו שלבוש כולו שחור ונשמע מוזר, אז הוא בטוח רע.
כשדמות מסויימת מתנהגת באופן מסויים אתה יודע למה היא מתנהגת ככה – כי כבר כתבת את זה. אבל לא בטוח שזה הכרחי שהצופים ידעו *למה* היא מתנהגת ככה. מספיק שידעו שהיא מתנהגת ככה.
וזו לא חייבת תלהיות סדרת פלשבקים, משהו שמאוד אופנתי כרגע, אבל מצד שני זה לא אומר שאסור שיהיו פלשבקים אף פעם. יכול להיות שבאיזשהו שלב בהמשך הדרך יהיה מקום לפרק פלשבק אחד או שניים שיסגרו פינות שיעלו. לפעמים לא צריך סדרת פלשבקים סטייל this is us כי להראות את התמונה השלמה. לפעמים הwest wing עובד לא רע בכלל בהווה, ומדי פעם נכנס איזה two cathedrals רק כדי לסגור כמה פינות.
*לגבי א new hope
אני משום מה לא מחשיבה את הטקסט בתחלה כי אף פעם לא טרחתי לקרוא אותו, ולדעתי הוא לא באמת נותן מידע, אבל יכול להיות שיש דוגמאות יותר טובות…
העניין הוא שדווקא בא לי להימנע ממה שיותר מדי סרטים וסדרות עושים
כשהם מנסים ליצור מדינה-אפריקאית-כאילו-אמיתית-אבל-לא-אמת הם בכוונה משאירים את זה הכי מופשט ולא מפורט שאפשר (דוגמה טובה: "חיות ללא אומה"), בעוד שבמציאות כדי להבין קונפליקט שמתחיל ב-1999 צריך לחזור מאות ולפעמים אפילו אלפי שנים אחורה.
אתה צריך לחזור - לא הצופה
בניית העולם צריכה להיות רצינית ומעמיקה – אבל היא צריכה לשרת את הסיפור, לא להפך. זאת אומרת, כשמשהו מהרקע רלוונטי, צריך להתייחס אליו, אבל המטרה צריכה להיות הדחף לקדם את הסיפור, לא להסביר את הרקע.
זה, כמובן, לא פשוט בכלל – המתח הזה בין גילוי לכיסוי הוא אחד הדברים הכי מסובכים ביצירות בדיוניות (וכמו שמישי ומיפ אומרות, גם לא בדיוניות).
ברמה מסויימת...
זה מצחיק עד כמה עולם המדע והעולם הסיפורי מתמזגים. כי זה כמו תשובה של פרופסור שאתה שואל אותו משהו והוא אומר "בשביל להבין את זה צריך לעשות תואר ראשון בפיסיקה". ומנסיוני – זה ממש לא נכון. כמעט כל רעיון אפשר לזקק לרעיון ראשוני שהוא קל להבנה, בלי לפגום בשלמות הסיפור. (כמובן לא 100% מהמקרים, אבל רוב כן).
אם אני יכולה לקחת תלמידים בכיתה י' ולגרום להם לפתח משוואות של היתוך בהכלה אינרציאלית, אז יכול להיות שזה לא עניין של דורש תואר ראשון בפיסיקה, אלא זה עניין של באמת לזקק רק את המושגים הספציפיים שאותם צריכים ולוודא שהם מבינים אותם לעומק. השאלה היא על איזה סיפור אתה רוצה להתמקד, ומה המידע שצריך כדי להסביר אותו. ואם בהמשך תרצה לספר סיפור אחר – תוסיף את המידע הרלוונטי כשהוא יהיה רלוונטי.
ואיך עושים את זה מבחינה טכנית- יש הבדל בין להגדיר דמות על ידי סטראוטיפ מסויים (נניח – יחזקאל הוא מניאק, ולכתוב לו התנהגות של מניאק, ואז בכל הסדרה יש סטראוטיפ של מניאק), לבין לרשום לעצמך את הסיפור של הדמות "למשפחתו של יחזקאל יש יריבות רבת שנים עם משפחתו של זרובבל, אך יחזקאל מאוהב בסתוונית שהיא אחותו של זרובבל, בעודו מאורס לשולמית, חברתו מילדות". ומהסיפור הזה נובע שכל פעם שהוא פוגש את סתוונית הוא מתנהג כמו מניאק.
ואתה אומר – כדי להבין את הסיפור הזה אני צריכה להראות פריים של יחזקאל משחק עם שולמית בילדות, ואז עוד פריים של ההורים של יחזקאל ושל זרובבל רבים, ואז עוד פריים של יחזקאל מסתכל על סתוונית במבטר עורג, ואז הקהל יבין למה הוא מתייחס אליה כמו שהו מתייחס אליה, וזה לא נכון. עם תסריט מוצלח ושחקן מוכשר אפשר להבין את כל הדברים האלה גם בלי להראות אותם אחד אחד באופן מפורש (ולא, אני לא מדברת על זה שיחזקאל יגיד לשולמית "הוי חברתי מילדות, זוכרת איך היינו רואים את ההורים שלי ושל זרובבל רבים").
אני לא תסריטאית, אני לא יכולה להגיד לך איפה בדיוק עובר גבול הטעם הטוב, ואיפה אנחנו עוברים מ"ווא יש כאן הרבה שכבות" ל-"טוב, את המשפט הזה הוא אמר בשביל האקזפוזיציה וזה היה מיותר" – זה החלק הקשה של הכתיבה. אבל כן יש קו דק איפשו באמצע.
ואם בלבלתי אותך, אני מתנצלת, כי בלבלתי גם את עצמי, אבל כבר כתבתי כל כך הרבה ואני מתבאסת למחוק את זה…
עכשיו השארת אותי במתח
מה זה משוואות של היתוך בהכלה אינרציאלית?
מקרה פרטי של היתוך ללא הכלה אינרציאלית.
(ל"ת)
טוב, הכלה זה תרגום משונה
ל-confinement, אבל את זה אני יודע אחרי שהלכתי לגוגל – התשובה שלך שלקחה משפט עם שלוש מילים מסובכות והסבירה לי את המבנה הדקדוקי שלו לא מאד עזרה לי.
זאת פיזיקה בשבילך.
(ל"ת)
זהו שלא,
הייתי שמח לו ההסבר שלך היה אכן מכיל קצת פיזיקה ולא עונה לשאלה שנשאלה בתום לב בתשובה מתחכמת שלא מוסיפה שום אינפורמציה.
אתה נכנס לעין הדג בציפייה למשוואות מפורטות של היתוך גרעיני?
זה לא נושא קצת נפיץ בשביל דיונים על סרטים?
היתוך בהכלה אינרציאלית...
אני מניחה שהבאתי את זה על עצמי –
היתוך בהכלאה אינרציאלית זה תהליך שבו אנחנו מייצרים אנרגיה על ידי תגובה גרעינית מסוג של היתוך – ז"א אנחנו מחברים שני אטומים ביחד ליצירת אטום אחר (הכי קלאסי – שני אטומי מימן לקבלת לקבלת הליום), תוך שחרור של אנרגיה. התהליך הזה גם דורש השקעה עצומה של אנרגיה כדי להגיע לתנאי ההתחלה ולכן על מנת שהתהליך יתרחש עלינו לכלוא (או להכיל) את כל האנרגיה באזור מסויים על מנת שנגיע להצתה, והתהליך יתחיל להתרחש.
זהו תהליך שבאופן עקרוני הוא הרבה יותר בטוח מאשר תהליך של פירוק גרעיני (התהליך שמשתמשים בו היום בתחנות כח גרעיניות – שבו לוקחים אטום ומפרקים אותו תוך שימוש אנרגיה המשתחררת בפירוק). הבעיה היא שכיום הוא קיים רק בתיאוריה, ואנחנו לא מצליחים עדיין לגרום לו להתרחש במציאות. הסיבה היא מורכבת וקשורה לאוסף של מנגנונים המשפיעים על התהליך הזה (שאותם אני יכולה להסביר לכל אחד מכם, רק לא בפורמט של דיון בעין הדג… דורש איזה שעה של הסבר…), וכיום מנסים למצוא כל מיני שיטות על מנת להתגבר על המחסומים האלה, וכך לקבל אנרגיה בטוחה ונקייה.
וכדי שזה גם יתרום – שתי מילים על איך כותבים את זה. לדוגמא – גם כשכתבתי את זה- אז קודם כל כתבתי את כל מה שאני יודעת ורוצה להגיד, ואז התחלתי להזיז משפטים ימינה ושמאלה עד שקיבלתי סדר הגיוני, ומחקתי את כל מה שלא נראה לי קריטי למטרת הנקודה הספציפית שאליה אני רוצה להגיע.
נניח בהתחלה התחלתי להסביר מה הסיכון בתחנות כח גרעיניות, אילו תגובות מתרחשות שם, ולמה הן מסוכנות, אבל אז הבנתי שאם אני אתחיל להסביר את זה אני אסיט אתכם מהנושא המרכזי שלי. זה נושא מרתק שיש בו המווווווווון מה להגיד, ואי אפשר להגיד שזה לא חשוב באופן עקרוני, אבל ההסבר המדוייק של למה זה מסוכן לא חשוב לשאלת ה"מה זה היתוך בהכלה אינרציאלית, ומדוע אנחנו רוצים להשיג את זה", מספיק לי לדעת שזה מסוכן…
אולי בהמשך הדרך, אם תעלה השאלה רלוונטית יהיה טעם לדון על למה התגובות שמתרחשות כיום בתחנות כח גרעיניות הן מסוכנות.
ובגלל ששמתי לב ששאלו ספציפית על המשוואות
אז זה למתקדמים –
יש למעשה ארבעה מנגנונים שמשפיעים על המערכת –
עבודה מכנית (התכווצות והתנפחות של המערכת), מעבר חום, קרינה שנפלטת מהמערכת, והאנרגיה של התגובה הגרעינית. כולם תלויים בטמפרטורה בצורה זו או אחרת – הכל ניתן לתאר על ידי משוואות, ועל מנת שתתרחש הצתה, צריך שסכום המנגנונים שמוסיפים אנרגיה (ריאקציות והתכווצות המערכת) יהיה גדול יותר מסכום המנגנונים שגורעים אנרגיה (התפשטות מכאנית, הולכת חום, פליטת קרינה).
מפרטים כל אחד מהם בנפרד מבחינת המשוואה שלו וכיצד הוא מושפע מטמפרטורה, סוכמים את כולם, ואז אפשר למצוא את קו ההצתה – התנאים שבהם אנו צופים שההצתה תתחיל להתרחש.
תודה רבה על התשובה.
אולי המשפט הפותח שהיה חסר לי הוא ש"הכלה אינרציאלית" היא שיטה להצתת היתוך גרעיני על ידי דחיסה של (טיפת) הדלק מכל הכיוונים, למשל על ידי פולסי לייזר מתואמים. בניגוד לשיטות אחרות, כמו "הכלה מגנטית".
הפירוט שהבאת מעניין ומוסיף.
תודה רבה!
אפשר להסיק מכאן עוד לקח עקרוני לכתיבה מכל סוג שהוא – עין שנייה תמיד עוזרת לשים לב מה הפרטים שחסרים כדי שהסיפור יהיה באמת מלא, ושלא הורדת שום דבר שהוא באמת מהותי לסיפור…
תודה על ההסברים
למדתי משהו חדש, וזה תמיד מבורך, אז תודה.
משרד החינוך מכריח אותנו להגיש בעברית...
התרגום הוא תמיד קטסטרופה…
'כליאה' נראה לי מתאים יותר
אבל בתרגומים טכניים בטח משתמשים במונח נפוץ מלפני חמישים שנה, בלי קשר למוצלחות התרגום המקורי שלו.
או שסתם ממציאים
אני את הדוקטורט שלי הגשתי על שיטות ליצירה והגברה של אותות בחיחשים מבוססי נוגדנים באמצעות עט נובע ננסי המופעל על ידי מיקרוסקופ כח אטומי.
כי משום מה האוניברסיטה החליטה שצריך להגיש אבסטרקט בעברית.
בדיעבד מסתבר שבכותרת כתבתי "נוגנים" במקום נוגדנים. אני, המרצה שלי, האחראים מבחינת בית הספר ללימודי מחקר, ושלושה בוחנים לא שמו לב לזה – זה היה בכותרת.
לעומת זאת, כשבעמוד 39 של המבוא כתבתי sips במקום Sips (כי זה שם של מישהו) – קיבלתי על זה הערה.
כשמכריחים לכתוב בעברית אז כותבים מה שיוצא. משתדלים שזה יהיה בסדר, אבל יש גבול לכמה אפשר להשקיע בתרגומים שהם מלכתחילה לא מדוייקים.
חיחשים מבוססי נוגדנים
זה סרט שהייתי הולך לראות :)
נשמע כמו מד"ב אימה במיטבו.
לא ראיתי את הסרטים מהדוגמאות שלך ושל מיפ
יש שני מצבים בהם משהו נשאר "מופשט" בתוך עלילה (אני לא יודעת אם מופשט זו ההגדרה המדוייקת):
1. מישהו רצה לתקתק עניינים. ברור שאם תתמקד בכל הפרטים הקטנים שאנשים אובססיביים אוהבים לנטפק, תשים לב שיש המון חורים בהגיון העלילתי וכלום לא מתחבר.
2. מישהו עשה עבודה כל כך טובה שלא צריך להאכיל אותך בכפית, ואם תתעמק כי אתה האנשים האובססיביים שאוהבים לנטפק, תשים לב שיש המון הגיון בפרטים הקטנים.
נכון, אני כניראה לא אבין לפרטי פרטים את הקונפליקט ההסטורי המדוייק שחל ב99 כשהמלך הרג את האח של ראשת שבט הקוקוריקו. בכתיבה טובה אני כן אבין שהיתה מלחמה בעבר הקרוב, למלחמת אזרחים יש נראות סביבתית מסויימת. אני גם אבין שיש פער מעמדי כלשהו בחברה שבסרט, ואצליח לזהות שבין אנשי הקוקוריקו לאנשי המלך יש מתיחות.
אתה בטוח מכיר את הכלל show, don't tell
והוא עובד גם מהזווית שלך. יש לך בראש עולם שלם עם סיפורים שלמים.
אל תספר אותם. don't tell.
בחר לך סיפור אחד, עם התחלה וסוף (הסוף יכול להיות התחלה של סיפור אחר – עונה 2). זה הסיפור שלך. הוא יכול להיות פשוט או מורכב, ללוות דמות אחת או ארבע דורות של משפחה במשך 200 שנה, להיות מסופר באופן ליניארי או בקפיצות קדימה ואחורה; אבל זה הסיפור שלך. כל שאר מה שאתה כותב צריך לשרת את הסיפור.
ועכשיו, show. אם יש משהו שאתה רוצה לספר או להראות, הוא צריך להיות חלק מהסיפור שלך. אם אתה לא מוצא דרך להראות אותו בתוך הסיפור שלך, ואתה לא ממש מוכשר במסלקות מידע, אל תראה אותו. הוא יהיה שם – הוא התרחש בעולם שלך, והוא ישפיע על הרבה דמויות – אבל אתה לא תראה אותו כי הוא לא חלק מהסיפור שלך. אם אתה ממש רוצה לספר אותו (למשל, זאת כל הפואנטה והמשל שאתה רוצה להראות), תמצא דרך להכניס אותו.
אני אתן לך דוגמה, משלי. בסיפור שפרסמתי בהיה יהיה האחרון היה לי רעיון שמאד רציתי להראות – ימות המשיח. העולם היה בנוי לי לפרטי פרטים, ידעתי בדיוק מה קרה, ידעתי אפילו מה מהרעיון הזה רציתי להראות כחלק מהסיפור ולמה הייתי צריך למצוא דרך עקיפה להראות. רק מה, אפעס, ידעתי שאין לי כאן סיפור. יש לי מניפסט תיאורי, אבל בלי עלילה. ידעתי שאף אחד לא יקרה 2000 מילה של משהו מהדמיון שלי רק בגלל שכתבתי אותו.
אז דחפתי לסיפור בכח עלילה. ידעתי שהעלילה לא מעניינת אותי, ושהמטרה שלה היא רק לגרום לקוראים לקרוא את המניפסט שלי שהסתתר שם, אז בחרתי בעלילה הכי קלישאית שיכולתי לחשוב עליה – בחור פוגש בחורה, בחור מאבד את הבחורה, בחור ובחורה מתאחדים.
ומה אתה יודע? ברגע שהייתה לי עלילה, הסיפור כבר כתב את עצמו.
קודם כל, הייתה לי עוד דמות – לא רק הגיבור, אלא גם הבחורה. כמובן שגם אם היא דמות משנית, עדיין צריך לבנות לה סיפור רקע, וקונפליקטים, ונקודות דמיון ונקודות שוני מהגיבור.
והיה לי ציר זמן. סיפור אהבה ופרידה ואהבה לא יכול להתרחש ביום אחד (הוא לקח לי חצי שנה). אז צריכות להיות כמה אפיזודות בשביל שהוא יתקדם. כל אפיזודה צריכה להיות סיפורון בפני עצמה, כי היא צריכה לקדם במקצת את מערכת היחסים.
ופתאום היו לי עוד הזדמנויות לתאר את העולם. דברים שלא חשבתי עליהם בהתחלה פתאום צצו כי הייתי צריך לתאר את מעבר הזמן, וכי הייתי צריך לעבות את האינטראקציות בין הגיבורים, וכי בשלב מסוים זה הפך להיות טריוויאלי שאם אני רוצה סיפור "בחור פוגש בחורה", צריכה להיות גם סצינת "בחור פוגש את ההורים של הבחורה".
ואז בא העורך, ואמר לי "אתה לא יכול לכתוב פגישה בין שני אנשים כמו צ'אט באינטרנט. הם צריכים להגיב אחד לשני, אתה צריך לתאר איך הם מתנהגים".
ומה אתה יודע? פתאום הסיפור שלא ידעתי אם יש לי בשבילו 2000 מילים הפך להיות סיפור של 5000. ואחרי שסיימתי לכתוב וקראתי אותו מההתחלה, גיליתי שהאקספוזיציה, שבה מכירים את הגיבור והעולם אבל לפני שהוא פוגש את הבחורה, הפכה ממה שרציתי במקור לכתוב למעין ספח חסר קצב של הסיפור (בטח שהשארתי אותה. היא לא הייתה מיותרת).
במהלך הכתיבה העולם שלי לא השתנה. לא היה משהו שהיה חלק מהבניה שלו ופתאום גיליתי שהוא לא מתאים וצריך לזרוק אותו. אבל החשיפה שלו לקורא הפכה להיות חלק מהסיפור ולא העיקר שלו. וזה מה שאתה צריך לעשות – אתה צריך לקחת את העולם שבנית, ולשים אותו בצד. אתה צריך לחשוב על סיפור שמתרחש בעולם שלך (וזאת לא בושה שהוא יהיה קלישאתי – אתה לא חייב גם עולם חדשני וגם עלילה חדשנית, במיוחד לא ביצירה הראשונה שלך, במיוחד לא בשלב הכתיבה), ואז למצוא דרך שבו חשיפת העולם נובעת מתוך הסיפור. למשל – אם תבנה עלילת "הבן האובד חוזר" (תחשוב קילמונגר), אז יש לך לגיטימציה להראות מה עבר עליו במסעותיו ואיך זה השפיע עליו. אם, לעומת זאת, תראה את אותו מסע כשהמשתתפים בו הם לא חלק מהגיבורים – זאת סתם מסלקת מידע. לא חשוב כמה טוב תעשה אותה, היא תמיד תהיה נטע זר בסיפור שלך.
השתתפת אי פעם באיזושהי מסגרת לימודי כתיבה?
הדבר הכי טוב שקרה לכתיבה שלי, קרה במסגרת קורס כתיבה אקדמית. בתחילת הדרך לא הבנתי איך ד"ר לספרות אנגלית תעזור לי ללטש כתיבה מדעית בתחום שהיא לא מבינה. ביחוד כי מטלות הכתיבה נגעו למחקר שלנו, וכשהיא כתבה לי שדברים לא ברורים, וניסיתי מאוד להסביר לה את מה שלא הבינה, היא הסבירה לי בחזרה שאין לה שום כוונה להבין עבודות בביולוגיה. מבנה של משפט הוא אותו הדבר, לא משנה אם אתה מחזאי, מדען או עיתונאי. אם המשפט כתוב נכון, אני כקוראת יכולה להבין מי הנושא, מי הנשוא ומה התוכן שמחבר בינהם.
בקורס ההוא, במטלת הכתיבה הראשונה, היו לי משהו כמו 5 סיבובי תיקונים שחזרו עם הערות כמעט זהות בכל סיבוב. עד שפתאום הצלחתי להבין שפשוט אין לי מקום להכניס את כל התוכן ביקום לעמוד בודד. שחלק מהקטע זה לא רק לקצר את המשפטים, ולא רק לדאוג שהקורא יבין מי נושא ומי נשוא גם בלי להבין את החומר. חלק מהקטע זה להתאים את כמות התוכן לפורמט.
אני חושבת שתוכל להרוויח המון מהשתתפות באיזושהי סדנה/מסגרת/קורס של כתיבה, או לפחות מלהעביר את הטקסט דרך אדם שהוא קורא ביקורתי (לאו דווקא מקצועי), שיוכל להגיד לך בכנות מה מיותר, מה משעמם ומה עובד טוב. פידבק הוא פרייסלס בכתיבה.
מכיוון שאתה כותב לשם ההנאה בשלב זה, כלומר אין לך מימון לעשות סרט, אתה חייל ולא סטודנט לקולנוע (עדיין?) אתה יכול תמיד להחליט להחליף פורמט. אולי הפרטים האלו באמת חשובים, אולי פשוט מעניין אותך יותר לבנות עלילתית את כל הפרטים האלו. ואז אין סיבה שתתקע על סרט, כי לשעה וחצי לא תדחוף הכל. אפשר תמיד לפתח את הדברים כמו שצריך בסידרה (ביחוד בימינו כשיש גמישות גדולה מאוד בפורמטים של סדרות)
***זו היתה בדיוק המחשבה שלי על לחיות בקטן: היו שם המון רעיונות טובים, לא היה זמן לפתח אותם כמו שצריך, הם גזלו יותר מידי זמן מהעלילה שנשארה מאוד מינימליסטית. בסוף הסרט השאיר אותי בתחושה לא טובה, הוא היה מעייף ואמר מעט אע"פ שהתכוון להגיד הרבה. אם היה עוסק בנושא פחות מעניין בעיני, כניראה שפשוט לא הייתי מגיעה לסופו. גם שם לדעתי סידרה היתה פורמט הרבה יותר מתאים למסר.
תקשיבי - בדיוק אותו הדבר
גם אצלנו איזשהי סופרת (אפילו לא ד"ר לספרות, פשוט סופרת) – העבירה לנו קורס כתיבה אקדמית שפשוט ליטשה את הכתיבה שלי בצורה שלא הייתי יכולה להאמין.
ועדיין שתינו יודעות
שמשתי חזרות בלתי תלויות עוד אי אפשר להוציא סטטיסטיקה
(אני לא יודעת אם לבכות, לצחוק או להתבייש בצד)
Make Happy
אין לזה דף סרט, אז אגיד את זה כאן: הוזמנתי היום בספונטניות להקרנה מוקדמת של "טרולים" (רק כדי למנוע מראש את הבדיחה – לא, זה לא סרט על אנשים משועממים עם מקלדת, חהחה, קורע). לא ציפיתי לעלילה מקורית במיוחד (הטרולים חיים באופוריה של שמחה, ויש יצורים מרושעים ומדוכאים שהדרך היחידה שלהם להיות שמחים היא לאכול טרולים. כי כמובן) אבל הוא משעשע באופן מפתיע, ופסיכדלי בטירוף. ברצינות, אם חשבתם על לנסות LSD, פשוט תלכו לסרט הזה במקום. לא חוויתי טריפ אנימציה מוזר כל-כך מאז "הקונגרס" של ארי פולמן. עוד סיבה ללכת – אנה קנדריק! (אה רגע, זה כנראה לא יצא באנגלית, הא?)
כמו כן, הסרט הזה כנראה יזכה אצלי בפרס הדיאלוג הטוב ביותר של השנה:
"?Why are you so afraid of singing"
"!Because singing killed my grandmother"-
הוזמנת איך?
אם אפשר לשאול?
ידידה שהיו לה כרטיסים.
(ל"ת)
מצטרף
אני לא מת על סרטי האנימציה של דרימוורקס אבל הסרט הזה הפתיע אותי לטובה. מאוד מצחיק, פסקול מוצלח, אנימציה מדהימה וחמוד כמו עוגת קצפת עם סוכריות וקישוטים וסרטונים של חתולים ביוטיוב. העלילה די צפוייה וקלישאתית אבל מה זה משנה במקרה הזה. שווה צפייה.
הכל נכון.
ויש להוסיף: פסקול גאוני בטמטומו. היו סצינות שבהן בחירת השירים בלבד גרמה לי לבכות מצחוק.
מה הסיכויים שבכל זאת יצא באנגלית?
(ל"ת)
די גבוהים.
נראה שכבר אפשר להזמין כרטיסים להקרנות ביס פלאנט ראשל"צ ובאר שבע, שם הוא מוקרן באנגלית.
לפי הפירסום לסרט, 100%
כי בשלטי הפרסומת בארץ כתוב "אנה קנדריק" בגדול.
המלצה
Wiener dog
מי שמכיר את טוד סולונדז יודע שהסרטים שלו מלאים בדיכאון, שנאת אדם, דכאון, חוסר אמון באנושות ועוד קצת דכאון. הסיפורים שלו תמיד מתעסקים בפינות אפלות נוראיות של אנשים נוראיים המצויים בחברה האנושית ובתוך כך מוציא לך כל חשק לחיות. הסרטים שלו טובים מאוד ומעניינים בעיניי, אבל מאוד מדכאים ושוחקים.
כששמעתי שיש סרט חדש של הבמאי, שמחתי, כי אני באמת אוהב אותו בסה"כ. אבל כששמעתי שהסרט החדש שלו עוסק ב'כלב נקניקיה העובר בין משפחה למשפחה ומוצא לכל אחת מהן סיבה לחיות', חשבתי שיש כאן טעות גדולה. טוד סולונדז מביים סרט על כלב מחמד, שמוצא סיבה לחיות? מה לעזאזל קורה כאן?!
הכול נכון, לבסיס הסיפור אין כל קשר לסיפורים הרגילים של טוד. אבל ככל שהסרט נמשך הקשר בין הסרט לבמאי התחיל להיות מובן עד שזה כבר זעק בפול ווליום הישר בפנים. מה שהופך את הסרט לחזק מאוד אבל גם קצת מבולבל.
הסרט בגדול מספר ארבעה סיפורים שונים, שמסופרים לפי סדר ההתרחשויות, על כלב נקניקיה העובר ממשפחה למשפחה. זה מתחיל אצל ילד קטן, רמי, בן להורים עשירים, שזה עתה התגבר על מחלת הסרטן. משם ממשיך לווטרינרית צעירה ומוזרה הפוגשת מכר מילדותה. לאחר מכן הכלב הקטן ממשיך לתסריטאי כושל ומזדקן עד שמגיע לארח חברה לאישה מבוגרת מאוד הנמצאת לפני מותה.
הכלב ימצא להם סיבות לחיות? לא ממש.
סולונדז מתאר ביד אומן ארבעה תחנות שאולי אין שום קשר ביניהם, אבל בכולם משהו משותף: האומללות והמוות.
נכון שבחלק מהסיפורים יש כמה מילות נחמה ואולי כמה הסברים שבכלל לא מתאימים לשפה הרגילה של הבמאי, אבל ככל שהסרט מתקדם המוות נוכח יותר ויותר ובלי שום אשליות, בדיוק כמו שהגיל של ה'גיבורים' בסרט מתקדם מדמות לדמות.
אין כאן שום גיבורים. כל דמות בסופו של דבר היא סטראוטיפ אפור, חד גוני ומיותר. והכלב ממשיך לעבור מאחד לשני, סתם נמצא ברקע. חלק מתייחסים אליו יותר, חלק פחות ובכל זאת הוא עדיין שם נוכח.
אפשר לזהות את דני דה ויטו ואלן בורשטיין שכמו תמיד דופקים כאן הופעות משובחות. למען האמת, אפילו יותר מתמיד. אין להם זמן מסך ממושך, אבל כמות הרגש שהם מעבירים בזמן הזה הוא לא יאמן.
הסרט מבויים כמעט ללא מוזיקה. פה ושם יש שיר שחוזר על עצמו או מקהלה מקסיקנית הכי עצובה שתראו אי פעם. כמעט בכל הדיאלוגים, הכול שקט. האנשים בו מאוד מוזרים והבימוי עצמו מאופיין באיפוק, בפשטות ובאפרוריות, בדיוק כמו דמויותיו. מה שמתאים מאוד ותורם לאווירה שהסרט מנסה לייצר.
כל האפרוריות הזאת וחוסר העניין מובילות לסצנות שיא נפלאות וחזקות בטירוף (של שני הסיפורים האחרונים ובסופו הכללי של הסרט. להתעסק בהם יהיה ספויילרים גמורים, אבל וואו. איזה סצנות מעולות), מה שמשרת לגמרי את הדעות הרגילות של הבמאי אבל לא כ"כ מתאימות לחלקים אחרים בסרט. מה גם שבאמצעו מגיעה הפסקה, צבעונית עם שיר שמח, הפסקה נהדרת אין ספק. אבל לה ולסרט אין שום קשר תכלס.
לכן המרגש שהסרט הזה נותן הוא די מבלבל. כי לעיתים לא ברור למה מספרים לנו את הסיפור וגם אם בסוף כל ההלצות מתחברות לאמירה חד משמעית וחזקה, במהלך הצפייה עצמה זה היה נראה לא כ"כ קשור. יש ממה ליהנות בסרט גם בלי מסריו החריפים והלא כ"כ מהנים. רגעים קומיים נהדרים והופעות משובחות של שחקניו, ולמרות שזה נפלא, זה לא מתחבר כ"כ טוב לאווירה ממנה יוצאים.
בכל מקרה, הסרט הזה באמת, באמת נהדר. בסוף הכול די מתחבר והדיכאון, האבסורד ושנאת האדם בולטים כמו תמיד. צריך לדעת לאן מגיעים וצריך גם קצת סבלנות. נראה שהתקציר לסרט נכתב במתכוון, והבמאי פשוט צוחק על מי שחושב שכלב מחמד יכול למצוא תקווה לחיים. אבל לפחות הפעם הוא צוחק.
מי שיודע לאן הוא נכנס, כנראה שיחווה חוויה חזקה ומאוד עצובה בסופו של דבר, אבל יצא ממנה, איכשהו, עם שביב של תקווה.
בזמן שכולנו חיים את חיינו כרגיל,
סוני הוציאו היום הודעה לעיתונות בנוגע לסרט האימוג'ים שלהם שיוצא בשנה הבאה.
:|
ג'יזס פאקינג קרייסט, מה זה החרא הזה?!
אם היית אומר לי שזה איזה פוסט חופר בסנאפצ'ט או אינסטגרם או משהו אז מילא, אבל לא, זה משהו רשמי שמישהו ב"סוני" עבד עליו. זו הודעה ששוחררה באופן רשמי לעיתונות ונמצאת באתר הרשמי של אולפני האנימציה של סוני. לא נראה לי שיש מישהו מעל גיל 14 שיצליח לעבור שלוש שורות של החרא הזה בלי שיהיה לו דחף עז לזרוק את המכשיר שבו הוא קורא את זה.
ואפרופו חרא, פורסמה תמונה קידומית ראשונה מהסרט, ותראו מה זה בצד ימין למטה. כן, עומד להגיע סרט אנימציה שבו יש אימוג'י מדבר בצורת קקי.
רגע, וזה משתפר! לאימוג'י הנשית (כמובן שזו בחורה, יש לה ריסים ענקיים) קוראים Jailbreak. כן, כמו הדבר הזה שמאפשר לפרוץ לאייפונים. זה השם של הדמות הנשית הראשית בסרט (גם העובדה שזה נשמע כמו Jailbait לא ממש תורמת). הם כאילו מעודדים פריצה לאייפונים?
וככה הבמאי מתאר את הדמות:
Leondis calls Jailbreak a “rebel ‘break all the codes’ computer programmer emoji” who will “make girls really feel the empowered ‘nobody’s gonna keep me in a cage’ attitude
שמעתן, נשים? אם יש משהו בקולנוע שנה הבאה שיגרום לכן להרגיש מועצמות, זו דמות אנימציה של אימוג'י שקרוייה על שם אפליקציית פריצה של אייפונים!
הייתי אומר שהסרט הזה נראה כמו גוש צואה אבל הם כבר שמו אחד בסרט, אז….אני לא יודע. אני באמת לא יודע. נראה לי שאתחיל לכתוב הספד לקולנוע.
אבל 'איש האולר' יצא השנה...
(ל"ת)
זה חמוד, אבל קצת קשה מידי. ילדים באמת מדברים ככה?
(ל"ת)
אוך
זה נראה כמו טאמבלר שיטפוסטינג, רק ששם זה נעשה באופן אירוני במכוון וכאן נראה שזה… רציני?
ה13
די בהפתעה הגיח השנה אחד מסרטי הדוקומנטרים המהוללים של השנה. עם מינימום פרסום ופרטי הפקה כאילו היה פרוייקט של ג'יי ג'יי אבראמס, הפעם הראשונה ששמענו שסרטה החדש של אווה דוברני (סלמה) מגיע בכלל היה רק כשהכריזו עליו כסרט הפתיחה של פסטיבל ניו יורק, ושאחרי כמה רגעים הוא יהיה זמין לצפייה בנטפליקס. אבל מאז שהגיע הוא עודד רק הדים חיוביים, קצר תשבוחות ונראה כמועמד אפשרי לנצח בפרס הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר לצד "וינר", עד שאיזה סרט נחמד-י שכזה על זמר יזכה במקומם.
הסרט, על פי תקציריו עוסק בתיקון ה13 לחוקה שמשחרר את העבדים אך עם פירצה בחוק שלא מקנה את זכויות החופש האלה לפושעים. הסרט גם מתחיל באמירה הזאת – ציטוט של אובמה על כך שרבע מכל אסירי העולם נמצאים בארצות הברית. אבל התקצירים לא ממש מדייקים והפתיחה מעט מטעה, כי מה שהסרט באמת עליו הוא פשוט "כל העוולות שעברו השחורים מאז סיום העבדות". הסרט נע ומזגזג בחופשיות בין תיאור היסטורי של התנועה של נשיאים לחקיקה שמגבירה את כמות האסירים בצורה מטורפת, תלונות נגד ALEC, טענות נגד המחסור בהנהגה שחורה בהאשמה שזה מכוון מלמעלה, לבתי המעצר שמהגרים בלתי חוקיים שוהים בהם, עצירה ודיבור על תנועת Black Lives Matter והתעכבות ודישה בסרטונים, תמונות וסיפורי זוועות שעברו השחורים במאה האחרונה.
כל זה מבוים בצורה שנעה בין נהדרת (הראשים המדברים מצולמים כל אחד בצורה אחרת ומדי פעם יפה ומרשימה) למתלהבת (כל פעם שאומרים את המילה "Criminal" מופיע על המסך בלבן על גבי שחור המילה. זה נהיה טיפשי מהר מאוד) להזויה (עצירה מתודית לא מאוד ברורה פעם בכמה זמן לציטוט משירים שאומנם נקשרים לתימה הכללית אבל לא ממש עוזרים). יש גם מאוד אקטואלי שיכול למנוע מהסרט לצבור תאוצה בשנים לאחר מכן – קליפים מאיימים של אלימות נגד שחורים עם אמירות של טראמפ יראו תמוהים בעוד עשרים שנה אם טראמפ לא ייבחר לנשיאות, והסרט פשוט מניח שהקהל יודע מי הוא ומי הילארי ומה כל הסיפור הזה. אבל הדיון כאן, כפי שהוא תמיד בסרטים דוקומנטריים, ינבע פחות מהיכולות המרשימות של הבימאית ויותר בשאלת התוכן שהסרט מדבר ודש בו.
והבחירה המודעת של דוברני לקפוץ ולערבב ולהכליל הכל יוצרת סרט שבמקום לעסוק בצורה מזוקקת בטירוף שהוא מערכת הכלא האמריקאית (להפוך בתי כלא לעסקים זה לא רעיון מומלץ), ממריצה ישירות את הרעיון שהטירוף שהוא מערכת הכלא האמריקאית הוא מכוון בצורה ישירה נגד שחורים ומיעוטים ובמקום תקיפה יסודית של טיעונים נגד מוסדות הכלא, ממלאת את זמנה כמעין קריאת התקוממות כנגד היחס למיעוטים שאם מאמינים למרואיינים בו, בעצם לא השתנה ב100 שנה האחרונות.
אבל בעיקר תחושת הפספוס שלי מהסרט היא שהסרט מגיע עם כל מיני הנחות בסיס ומשכנע, בעצם, את המשוכנעים. למרות כמה ניסיונות להציג דיון פתוח משני הצדדים לגבי העובדות הסרט מוטה בצורה ברורה מאוד ומגיע עם הנחות הבסיס והיסוד שלו מראש. כל דיון על גורמים לפשיעה, לשימוש בסמים או על תרבות הפשע שמגיעה עם העוני לא נמצאים כאן. הנחת היסוד היא שהלבנים החליטו לכלוא את השחורים אז הם פשוט מצאו את הדרכים לעשות את זה. כל מורכבות או ניואנסים נזרקים מהחלון (ואולי בצדק) להצגה של הדיון הזה דרך ענייני גזע בלבד.
מה שאומר שבעיקר הסרט לא פונה אליי ואני לא קהל היעד שלו. וזה מבאס, כי אני אהבתי מאוד את סלמה (גם אם הוא שיחק עם ההיסטוריה לטובת אינטרסים מסוימים) ורציתי לאהוב את זה וטוב שיש סרט שכזה שמדבר על בעיית הכליאה שבאמריקה, גם אם הוא בסופו של דבר נהפך לכלי גזעי מדי. מצד שני, במדיה האמריקאית שיש כעת, אני לא יודע אם אפשר בכלל לעשות סרט שכזה בלי להפוך את הכל לעניין גזעי – אז אולי טוב שכך.
אז מי שרוצה לתפוס אותו בנטפליקס, אני לא יודע אם "מומלץ" זה המילה שהייתי מתאר אותו אבל הוא בהחלט מסקרן, גם אם מאוד מוטה ומעט פגום.
אז מסתבר שמעבדים את סנאצ' לטלוויזיה?
http://www.imdb.com/title/tt5992164/?ref_=nv_sr_2
נתקלתי בכך לחלוטין במקרה- מישהו שמע יותר? רון וויזלי (רופרט גרינט) בתפקיד… כלשהו, ועוד כמה אנשים שמעולם לא שמעתי עליהם, כולל המפיק (אלכס דה-רקוף, במאי עוד לא מצויין בימד"ב)
שמעתי על זה איפשהו די מזמן
אני לא מצליחה לזכור איפה או מה, אז זו עומדת להיות ההצהרה הכי כללית ובלתי אינפורמטיבית שאפשר להצהיר: יש שם תוכנית לאיזה שיפט בפוקוס, עומדים להתמקד באחת הקבוצות שהופיעה בסרט המקורי. אני לא זוכרת אם זוג העבריינים או הצוענים.
אני יכולה לעבור כל סרט/סדרה אם יהיה שם פיט קטן וחמוד שמצפצף כמו ברווז גומי, מאוד מקווה שהדמות הזו חוזרת.
דווין פארצ'י פורש מ-Birth.Movies.Death לאחר שהואשם בהטרדות מיניות
http://variety.com/2016/film/news/devin-faraci-birth-movies-death-sexual-assault-1201885262/
תמיד חיבבתי את כתיבתו של פארצ'י, שנונה, מתוחכמת וקולעת. BMD הוא מבחינתי בלוג הסרטים האולטימטיבי, אחרי שסלאש פילם ירדו מגדולתם בשנים האחרונות כשהתחילו להמעיט בטורי דעה מעניינים ופשוט חזרו על חדשות מאתרים אחרים. BMD לעומת זאת הוא כמעט כולו טורי דעה, חוות דעות, ניתוחים וכולם על ידי כותבים וכותבות משובחים מהשורה הראשונה. קצת יהיה חבל לאבד את דווין אבל יש מספיק אנשים מוכשרים שם שימלאו את החסר.
ובעניין ההטרדות – אני לא כזה מופתע. דווין הוא כותב משובח, אבל בנאדם די מחורבן. הסתכלות בטוויטר שלו מראה שהוא אוהב לקרוא לאנשים בשמות ונוטה לזלזל בכל מי שאומר דעה שונה משלו ובכך סיפק לעצמו עדר של שונאים. הבחור מאוד אוהב להיות בוטה, הייתי בטוח שזה במכוון וזו רק פרסונה שהוא אימץ לעצמו למשוך תשומת לב אבל מסתבר שלא. לא מזמן היתה עוד תקרית שבה כמה אנשים מצאו ופירסמו טוויטים שלו מלפני כמה שנים בהם הוא אומר דברים סקסיטיים והומופובים ולאחר מכן הוא לקח הפסקה מהמדיה החברתית לכמה ימים.
ועכשיו נראה שהוא פרש לגמרי, לפחות לעתיד הנראה לעין.
הפעם דווין גם אמר שהוא ינסה להשיג עזרה מקצועית ולהשתפר כאדם, ונקןוה שהוא אומר את האמת ושילך לו ואולי בעתיד כשיהיה אדם משופר יחזור לכתוב דברים.
יס פלאנט קניון איילון
בזמן האחרון נתקלתי בבעיה שם. ליד המדרגות יש עמודים לאחוז בהם את הידיים אם מתקשים לעלות, שזה טוב ויפה. הבעיה היא הגובה של העמודים האלה והזווית בה הם מונחים. שמתי לב שכשאני מזמין מקום באמצע בשורות הימניות במקום הכי שמאלי, איפה שכביכול אמורים להיות המקומות הכי טובים באולם, העמודים האלה תקועים לך מול הפנים ואפילו מסתירים את המסך, תלוי בגובה שלך.
אני הולך ליס פלאנט קניון איילון כבר הרבה זמן אבל רק בזמן האחרון שמתי לב לזה. כמה זמן העמודים האלה שם ולמה הם לא עושים משהו בנידון?!
ככל הזכור לי הם היו שם מאז ומתמיד.
וכן, אני משתדל לא לשבת לידם, מהסיבה הזאת.
בטוח?
כי הם לא זכורים לי.
מצד שני אני בדרך כלל רואה סרטים באולם 6 או 5 ושם יש יותר מקומות באמצע בלי זה אז אולי לא שמתי לב. באולמות הקטנים יותר אבל אלו דווקא המקומות שהכי היית רוצה לשבת בהם, המקומות שאמורים להיות הכי טובים אילולא עניין העמודים המעצבנים האלה.
בכל מקרה משונה בעיני שלא ראיתי שום תלונות בעניין עד עכשיו ושיס פלאנט לא מנסים למצוא פיתרון לעניין.
לא ידעתי לאן לעלות את התהייה הזו, אבל לא מכבר צפיתי ביס בסרט "חייו של בריאן" של מונטי פייטון, ולאורך כל הסרט לא יכולתי להתנתק מהמחשבה שהסרט "נראה מוזר". אני לא מדבר על העלילה, אלא פשוט שמשהו בצילום נראה מאוד לא אורגני לסרט משנת 1979, ולא ברמת העריכה של הדבקת "מסך ירוק" לרקע. בדיקה קצרה בימד"ב מעלה שהוא מצולם ב-35 מ"מ בדיוק כמו "הגביע הקדוש" וסרטים רבים אחרים מאותה תקופה (סוף שנות השבעים, תחילת השמונים ).
http://www.imdb.com/title/tt0079470/technical?ref_=tt_dt_spec
יכול להיות שזה נגרם עקב המרה דיגיטלית לקויה ? פורסמה גרסה מודרנית יותר עם קצב פריימים גבוה יותר ? מקובץ זריז של סרטונים ביו-טיוב, בחלק מהמקרים לקצב של 60 FPS יש מראה מוזר, אבל לא נראה לי סביר שלסרט ותיק כ"כ יעשו המרה כ"כ רדיקלית.
אולי הבעיה בטלויזיה שבה צפית?
בהרבה טלויזיות יש פיצ'ר נוראי של "החלקת תנועה" שגורם בדיוק לתחושה של FPS גבוה יותר (הכל נראה "טלויזיוני יותר", לפעמים אפילו כמו אופרת סבון). בטלויזיה שלי לקח לי כמה ימים של שימוש להבין שיש בעיה (ואז לכוונן אותה בהתאם).
אז זה מה שזה?!
אני מוכרחה להודות לך, שנים שניסיתי להסביר לחברתי מדוע הטלוויזיה שלה כל כך משונה וכל דבר שצופים בה נראה כמו ריאליטי או דוקומנטרי, בעוד היא מתעקשת שמדובר בהזיה פרטית שלי. ועכשיו, באיחור של 7 שנים, מתברר לי שיש שם לדבר הזה! אח, התענוג של לצאת צודקת לא פג עם השנים.
אפשר (וכדאי) כמעט תמיד לבטל את הזוועה הזו.
(ל"ת)
זה כן "המרה דיגיטלית לקויה", אבל לא בגלל מה שאמרת.
קודם כל, כמעט כל הסרטים עד לפני עשור בערך צולמו בפילם, כשרובם הגדול ב-35 מ"מ. היום המצב הפוך ורוב הסרטים מצולמים דיגיטלית, אבל עדיין יש במאים שמעדיפים פילמים (נולאן, טרנטינו, "מלחמת הכוכבים" החדש צולם בפילמים ועוד).
קצב הפריימים היה ונשאר 24 פריימים בשנייה כמעט כל השנים, ואם אני לא טועה חוץ מפיטר ג'קסון שעבד על טרילוגיית "ההוביט" ב-48 פריימים, אף אחד אחר כרגע לא עובד בשיטה אחרת. (יש מצב שאני מפספס ויש עוד, אבל הרוב הגדול ב-24)
לגבי המרות דיגיטליות, אכן יש המון המרות שנראות בעייתיות היום, במיוחד כי הטכנולוגיה והאיכות שאנחנו רגילים אליה היום השתפרה המון בעשור האחרון.
שני הגורמים העיקריים שמשפיעים על ההמרה היא מה איכות חומרי הגלם (גם איך שהסרט צולם, יש מצלמות יקרות יותר וזולות יותר, וגם איך הפילמים נשמרו במהלך השנים), וכמה השקיעו בתהליך. יש לך פה הדגמה לאיך עושים את זה עם "מלתעות".
הרבה פעמים גם עושים לסרטים עם Bluray יחסית ישן סריקה מחדש של הפילמים ומוציאים באיכות טובה משמעותית (נגיד, "המבוך של פאן" קיבל Bluray הרבה יותר מוצלח החודש, וזה בכלל לא סרט ישן).
ה-Bluray של Life of Brian הוא מלפני כמעט עשור (תחילת 2008), וכבר אז קיבל ביקורות לא משהו.
(בכללי, ממליץ על האתר הזה לביקורות של איכות וידאו, הם עושים עבודה מצוינת)
בהחלט יש סרטים מהתקופה הזאת וגם ישנים יותר שנראים מעולה, גם "הגביע הקדוש", אז לא יודע בדיוק איפה הסרט הזה נפל.
יש סיכוי שיום אחד ינסו לעשות גרסא יותר מוצלחת לסרט, אבל נכון לרגע זה לא מתכונן משהו.
כן, אתה צודק
יש משהו דפוק בגרסה שלהם; זה נראה כמו סרטון עם buffering איטי כזה. ראיתי אותו בעבר ביס, ולא זכורה שום בעיה כזאת מאז (ואני שם לב לשטויות כאלה). בגביע הקדוש, יצויין, אין את הבעיה.
החדשות הטובות – גיליתי איך מדליקים ביס את הדיבוב לרוסית, וזה מרהיב.
תודה למשיבים
בלי ציניות, באמת למדתי כמה דברים חדשים ומעניינים.
Borrowed Time
זה עובר בכל מיני בלוגים ופורומים לאחרונה ומקבל שבחים;
https://vimeo.com/187257744
האמת, אני לא לגמרי מבין את ההתלהבות. אז כן האנימציה מדהימה, הבעות הפנים מונפשות נהדר, אבל חוץ מזה?! הסיפור עצמו הוא… סביר. לא "וואו". יש כאלה שטענו בפני שאמרתי את זה שאי אפשר להוציא יותר מזה מסרט קצר ובשביל האורך שלו זה מרשים, אבל אני לא מסכים. אפשר גם אפשר להוציא אפקט "וואו" מסרטים כאלה, ראו למשל את More של מארק אוסבורן.
אני שותף לחוסר ההתלהבות.
כל הסרטון הזה מבוסס על נקודה אחת, שלקרוא לה "פטיש בראש" יהיה אנדרסטייטמנט. יש לזה אימפקט רגשי? אוקיי, אבל מה החוכמה בזה. אפשר לעשות סרטון על חתלתול חמוד נדרס על ידי מכבש, וגם לזה יהיה אימפקט.
שון לוי (דייט לילי, Real Steel) יביים את הסרט של Uncharted
הוא מעולם לא הרשים אותי והמקסימום שאני אתן לסרטים הטובים יותר שלו הם "חביבים". הוא במאי חסר ייחודיות וחזון, Hack כמו שאומרים. אם היו לו עוד איזשהן תקוות לסרט הזה, הן נעלמו (וחבל, כי היה לזה פוטנציאל אדיר לדעתי).
הוא ביים את הפרק הכי טוב של סטריינג'ר טינגס, אם זה משנה.
(ל"ת)
והיום בחדשות: ג'וש טראנק עדיין עושה סרטים, איכשהו
אם היה נדמה לנו לפני שנה שג'וש טראנק שרף הן את הגשרים שלו עם מבקרים וצופים והן עם האולפנים אז מסתבר שאכן יש לו כוחות על כי הוא הצליח להשיג לעצמו (בסך הכל שנה אחרי המקרה) סרט חדש:
סרט על ימיו האחרונים של אל קאפונה בכלא בהם בעקבות דמנציה, מוחו נחלש והעבר נהיה ההווה ואלימות העבר שלו מתמזגת לתוך חייו היומיומיים. בכיכובו של טום הארדי כאל קאפונה.
שלושה דברים לגבי זה:
1. אני לא חושב שאי פעם סרט של "ימיו האחרונים של X" היה טוב, אבל אני בוודאי טועה. מישהו זוכר סרט כזה? משהו בפורמט הזה נשמע כל כך לעוס רק מהעלילה אבל אני בטוח שיש סרטים שהצליחו להוציא ממנו משהו.
2. טום הארדי הוא צעיר מאוד להיות אל קאפונה, אז אני מקווה שהוא משחק את אל קאפונה של העבר ושלא יוציאו מהמגירה שלהם את האיפור-זקנים הלא מרשים שלהם לצורך הסרט
3. טום הארדי מאוד נהנה לשחק גנגסטרים ופושעים, אה?
1. "לינקולן" הוא סרט טוב, לא? אבל זה היחיד שעולה לי לראש.
2. מרלון ברנדו היה בן 47 כשגילם את ויטו קורליאונה בן ה-60, וזו לדעתי אחת ההופעות המשובחות שלו. אל קאפונה מת בגיל 48 ואילו הארדי כיום בן 39, הבדל משמעותי פחות מברנדו ודמותו, אז בהחלט אפשרי העניין.
3. והעולם רק מרוויח.
1. לינקולן סרט מצוין.
2. ההופעה של מרלון בסנדק לא באמת גדולה כמו שעושים ממנה, ובעיניי מדובר באחת מהופעותיו הקלות והפחות מעניינות.
3. מרוויח לגמרי.
אבל לינקולן הוא לא בדיוק "ימיו האחרונים"
הוא יותר "חודשיו האחרונים" ונראה שהוא בעיקר מתמקד בתקופה לא על מנת לבחון את כל חייו של לינקולן או לראות אותו בסוף חייו אלא כדי להראות את הפוליטיקה מאחורי סיום מלחמת האזרחים ושחרור העבדים.
היה את "הנפילה" שהיה מצויין
(ספוילר לרייך השלישי)
זה טרנד חדש של גיבורי תרבות דמנטיים?
מר הולמס היה סרט מצויין בעיני, הוא עשה כל כך טוב את הדמות המיתית שמאבדת אחיזה במציאות בגלל דמנציה, שלא ברור לי למה צריך עוד סרטים כאלו או מה הסיכוי שהתסריט שלהם יתחרה בכלל בתסריט של הולמס.
כל הבחירות שם היו חכמות מאוד:
1. איאן מקקלן
2. העיסוק היה בחקירה האחרונה שלו, אז גם ב"עבר" נשאר אותו שחקן.
3. מעט מאוד דמויות על המסך (3 בהווה, עוד 3 בעבר וכמה זניחים ברקע)
4. כל השחקנים היו מעולים
המלצה
'אפריל והעולם המופלא'.
לא יודע איך פתאום הגעתי אל סרט האנימציה הנפלא הזה. מה שכן, כרגע, מדובר בסרט האנימציה הכי טוב שראיתי השנה. גם כי, לדעתי, היצע סרטי האנימציה שראיתי השנה בינתיים לא יוצא מן הכלל (זוטופיה חמוד מאוד, קובו נהדר וכל השאר חביבים מינוס), וגם כי באמת מדובר בסרט נפלא.
לפני הכול, השוט של כתוביות הפתיחה פשוט אדיר. באמת.
'אפריל והמסע המופלא' הוא סרט מדע בדיוני המתרחש בעבר ועושה לו שינוי מטלטל. הוא מתחיל ב1870, בתקופת נפוליאון השלישי, בסיפור על מדען מטורף המנסה ליצור עבור הצבא את החיילים האולטימטיביים. משם, הסרט ממשיך לאקספוזיציה נהדרת המתארת את העבר החדש שהסרט מייצר.
ב1870 ובשנים שלאחר מכן העולם נתקע, ההיסטוריה נתקעה. בזה אחר זה מדענים רבים התחילו להעלם באופן מוזר בלי להשאיר עקבות, עד שכל המדענים הגדולים, איינשטיין, הרץ', נובל ורבים אחרים, כולם, נעלמו.
ובהעדרם, לא היה מי שימציא ויצור דברים חדשים. העולם נתקע אי שם בתקופת הקיטור. אין חשמל.
המלחמות משתנות, המניעים משתנים, וההיסטוריה נכתבת מחדש ע"י עולם ללא מדענים, ללא יוצרים, ללא דמיון.
למזלנו, ליוצרי הסרט יש מלא, טונות, פשוט כמות בלתי נפסקת של דמיון וכישרון.
משם, הסרט קופץ לזמן קצר ל1931, ומספר את סיפורה של משפחה אחת המורכבת מסבא, שני הורים, ילדה וחתול. מסתבר ששלושת המבוגרים במשפחה הם מדענים הנמלטים מהמשטרה, שכן החוק אוסר להיות מדען עצמאי ולכן חיה המשפחה במסתור. באותו זמן, שלושת המדענים מנסים להמציא נסיוב שייתן חיי נצח. ממש ברגע האחרון, המשטרה עולה על עקבותיהם, ולאחר מרדף ארוך, מורכב, בו קוראים לא מעט דברים לאנשי המשפחה, הילדה מוצאת את עצמה לבד עם החתול, לאחר שסבה נמלט והוריה מצאו את מותם ע"י עצם בלתי מזוהה.
1941. הזמן בו מתרחש רובו של הסרט. הילדה הקטנה, אפריל, כבר הפכה לנערה צעירה. גרה לבדה עם חתול המשפחה, דרווין, שמשום מה יודע לדבר.
פריז של 1941 היא אפורה ומדכאת. כאמור, אין חשמל. אדי הקיטור ממלאים את האוויר ומזהמים אותו לגמרי. יש בה שני מגדלי אייפל ופסל אחד ענק. ובאותו פסל ענק אפריל ודרווין מוצאים לעצמם מקלט.
דרווין מתחיל לגסוס, מה שגורם לאפריל לחדש את המחקר של הוריה כדי לנסות להשאירו בין החיים, כי הוא היחיד שמארח לה חברה ובה עמה במגע מאז שאיבדה את הוריה.
בנוסף, השוטר שביצע את המרדף אחרי משפחתה עשור קודם לכן, עוקב אחריה לכל מקום. הוא משתמש בנער צעיר שיעזור לו והכל בתקווה שאפריל תחדש את הקשר עם סבה שנעלם, והוא יוכל לתפוס אותו ולהחזיר לעצמו את הכבוד והדרגה שאיבד.
מכאן הסרט יוצא לטיול ארוך בעולם האפור וחסר הדמיון שנפלנו אליו. שלמרות זאת, באופן חד משמעי, מצליח להצדיק את שמו של הסרט.
אפריל, בין היתר, בורחת מהמשטרה, מחדשת את הקשר עם סבה, מתאהבת בצעיר העוזר לשוטר, עוברת בבית שהוא בונקר מגניב ביותר, כלא מפחיד שהוא יער ענק ומדהים, ונמל שהוא למעשה בית מסתור מתחת לצוק בתוך הים.
ע"כ, קשה לשייך את הסרט הזה לז'אנר מסוים שכן יש פה כמעט מהכול. קומדיה, רומנטיקה, מדע בדיוני, מתח. והשילוב בין הקטעים נעשה בצורה מעודנת ואמינה לגמרי.
רמת הדמיון בעולם חסר הדמיון הזה, היא בלתי נגמרת והיא אחראית לכמה תמונות פשוט יפיפיות. האנימציה עצמה, יותר משרתת את הרעיון של חוסר דמיון, ומאוד מתאימה לרוח הסרט.
'אפריל והעולם המופלא' עוסק בלא מעט נושאים: בעוצמה שבמדע, בחלומות, דמיון, חיי נצח, מלחמות וכוח.
הוא זורק אותם לתוך עולם אפור ואכזר שמתוך כך תמיד ימצא על מה להילחם, ינצל את המדע והדמיון לדברים נוראיים, מלחמות ושליטה, יחנוק את החלומות של כולנו ובסופו של דבר, כמו גלגל, יבוא עלינו בהפוכה. ולמרות זאת הדברים בו מדהימים ועצרי נשימה, רק מעוותים לגמרי.
אך דווקא מתוך עולם כזה, הסרט מצליח להלל את הדמיון, הכישרון והחלומות ומראה שאם ננתב אותם למקומות הנכונים בדיוק כמו שעשתה אפריל, נראה עד כמה העולם מופלא באמת. עדיין קצת מעוות, אבל בהחלט מופלא.
ואני דווקא פחות התלהבתי
העולם של "אפריל והעולם המופלא" בהחלט מופלא. אבל העלילה נהיית צפויה והדמויות מהר מאוד נהיות ילדותיות. אבל אני ממליץ לצפות בו לו רק בגלל העולם, מלאכת הדיבוב הדי מדהימה שלו באנגלית (לא זיהיתי חצי מהקולות למרות היכרות עם השחקנים) והאנימציה הנחמדה. בסופו של דבר הוא סרט שאני אשמח להראות לילדים, אבל אני לא חושב שהייתי שם אותו בפסגת האנימציה.
אני דווקא חושב שהייתה שנה נהדרת לאנימציה, אבל אני כן השנה בעיקר צפיתי בסרטי אנימציה דוקומנטרים או סרטי פסטיבלים למיניהם אז זה לא בדיוק נחשב.
אם אני הולך לדרג את 2016 באנימציה עד כה אז:
ביצים!/ Nuts!
הילד והחיה/ The Boy and the Beast
מגדל/ Tower
גברת הוקוסאי/ Miss Hokusai
צמוד מאוד אחריה – קובו ושני המיתרים
אפריל והעולם המופלא
זוטופיה
הרחק הרחק בתחתית: מסיבת נקניקיות
פסגת האנימציה
גם אני לא הייתי משייך את הסרט לפסגת סרטי האנימציה. אבל למרות שהעלילה באמת צפויה, מאוד נהניתי מכל השאר. הוא היה נהדר ומאוד מרענן.
והשנה, גם כי לא ראיתי יותר מידי וגם כי מה שראיתי לא היה מדהים באמת, זה מספיק למקום הראשון, בינתיים. זה לא אומר שהשנה חלשה, פשוט לא היה משהו מדהים באמת עד עכשיו.
ואז נזכרתי שאנומליסה בעצם שייך לשנה הנוכחית.
אז אם כבר דירוגים אני חושב שהייתי מדרג ככה:
אנומליסה.
(בפער ניכר)
אפריל והעולם המופלא
קובו
גברת הוקוסאי (שקצת שכחתי ממנו אבל באמת אחלה של סרט)
זוטופיה
הצב האדום
הילד והחיה (שהיה סבבה, אבל די מאכזב בסה"כ)
(וכל המוצאים את דורי, מסיבת נקניקיות, קונג פו פנדה, אנגרי בירדס נמצאים מאחור בלי סדר מסוים)
תזוזות בלו"ז
"סוני" עשו כמה שינויים בלו"ז שלהם שנה הבאה:
"המגדל האפל", המבוסס על הספר של סטיבן קינג, נדחה מפברואר ל 28 ליולי.
הוא תפס את המקום של הרימייק של "ג'ומנג'י", שבעקבות כך נדחה לכריסמס, 22.12.
וכנראה הכי עצוב – "בייבי דרייבר" של אדגר רייט נדחה ממרץ ל 11 באוגוסט. עוד חמישה חודשים של המתנה :(
שיר השנה שלי
אכתוב עליו שוב בסיכומי השנה, אבל השיר "Isn't It Over" מ-Steven Universe הוא שיר השנה שלי. פשוט לא יאמן איך שיר אחד מספר סיפור שלם, ומצליח להעביר אותך סערה של רגשות מורכבים. פשוט מדהים.
https://youtu.be/5T5rCSmduaY
מיאזאקי, פנה מקומך. Your Name של מאקוטו שינאקי בדרכו להפוך לסרט האנימה המצליח של כל הזמנים!
בעוד הוא ממשיך לטפס בטבלת שוברי הקופות ביפן, הסרט פתח עם נתון מאוד מרשים של 41 מיליון דולר בסופ"ש הראשון שלו בסין, וסכומו בהכנסות בינלאומיות עומד על 215 מיליון דולר. נותרו לו עוד 75 מיליון דולר לעבור את "המסע המופלא" של מיאזאקי שהכנסותיו הכוללות עומדות על 289 מיליון, מה שהוא לבטח יעשה.
השאלה שלי היא… למה? מה יש בסרט הזה? העלילה שלו נשמעת גנרית יחסית ולפי הביקורות הוא אפילו לא סרטו הטוב ביותר של שינאקי.
אתה יודע, סרטים מצליחים כי הם מצליחים
"חומות של תקווה" מוצלח מ-"מהיר ועצבני 7" (כך אומרים, לא צפיתי בזה המאוחר), ובכל זאת אחד מהם הוא הסרט השישי הכי רווחי בעולם, והאחר כיסה-בקושי את משכורות השחקנים. בעולם מתוקן וין דיזל היה רעב ללחם.
לא הייתי אומר לשינקאי 'לפנות מקום' רק כי יצר סרט סופר-מצליח; צריך להתייחס לאספקט האמנותי, ונכון לעכשיו הרזומה של שינקאי לא מתקרב לרזומה שהיה למיאזאקי בתחילת דרכו. אבל כן, ההצלחה של your name בהחלט מרשימה, בעיקר עם השוק הסיני.
כי למיזאקי לא היתה סין.
זאת כל התורה.
סין די משנה את כללי המשחק
סרטי אנימה לרוב לא מאוד מצליחים באמריקה כי יש להם אנטי נגד סרטי אנימציה דו-מימדיים וכאלה לא אמריקאים. עם סין, סרטי אנימה פתאום יכולים להפוך פתאום למצליחים כמו סרטי אנימציה הוליוודים (או לפחות משהו קרוב לזה) וזה מעניין.
תמיד תהיה לו פריז.
(ל"ת)
ווסטוורלד, פרק סיום העונה - הולי שיט!
זה היה פאקין אדיר!
אני ממש ממש אהבתי את הסיום
למרבה הצער כבר הרסו לי הרבה מהטוויסטים (זאת באמת סדרה שהיה עדיף לראות בלי לקרוא מילה ברשת, כי אנשים עסקו בצורה כל כך אובססיבית בניסיונות פיצוח שכל התיאוריות מעריצים היו מרוחות על כל ביקורת וכתבה על הסדרה, והרבה מהתיאוריות האלה התבררו כנכונות).
למרות זאת, ולמרות שהיו בעקבות זה קצת פחות הפתעות בפרקי הסיום, אני חייבת לומר שהסוף השאיר אותי לגמרי עם פה פעור ורצון עצום לחזור לעונה הבאה ולראות לאן זה הולך מכאן. ההבנה שהנרטיב שפורד תכנן כל העונה היה המוות שלו וההתקוממות של המארחים על בני האדם היא פשוט סיום שטורף את כל הקלפים. עכשיו בא לי לראות הכל מהתחלה ולמצוא את כל הרמזים שלא ראיתי בפעם הראשונה.
יהיה קשה לחכות ל-2018.
אחד המפיקים אמר שאולי היא תצא ב-2018
אבל זה רק בגדר השערה בגלל ההפקה הארוכה והמסובכת. עדיין יש סיכוי שהעונה השנייה תצא מתישהו במהלך 2017.
אם 2016 לא הייתה מספיק גרועה - קארי פישר עברה אירוע חמור מאוד במהלך טיסה
הדיווחים השונים טוענים לדום לב, ושאפילו בוצעה בה פעולות החייאה נמרצות. אחיה טוען שהיא אמנם יצאה מהמצב החירום, אבל היא עדיין בטיפול נמרץ.
http://screenrant.com/carrie-fisher-heart-attack/
שום קשר לפילמוגרפיה
הסופ"ש גיליתי ש2/3 מאמרסון לייק ופאלמר נפטרו השנה, לא הגיוני לדבר על כל האבדות הגדולות של 2016 ולהתעלם מהם.
דווקא לפני שנה-שנתיים התפרסם ראיון עם אמרסון, והיה נשמע שהם מתחילים סיבוב הופעות שכזה לפני פרישה, אפילו נרמז שיבקרו כאן. מי ידע שרגע אחר כך הוא יסבול מניוון שרירים ויתאבד. השאריות של קינג קרימזון הופיעו השנה בארץ, היה די ברור שלייק כבר לעולם לא יופיע איתם (והאמת שבלעדיו הם קצת מעייפים אותי), ועדיין, לדעת שהוא איננו זה פשוט שובר לב.
זהו, שחררתי.
אפשר להוסיף את ג'ורג' מייקל לרשימה.
השנה הזאת לא בקטע של להגמר…