אני מאוד שמח שהסרט הזה קיים, כתיעוד לפרוייקטים פורצי הדרך של קותימן וההשפעה שלהם על המשתתפים בעל קורחם, ליתר דיוק משתתפת אחת. והוא לא מאכזב מהבחינה הזאת שהתחושה הקתרטית קיימת ופועלת. הסרט אפקטיבי.
אבל מאוד מעניין אותי מאוד מה אנשים ש*לא* מכירים את הפרוייקטים של קותימן חושבים עליו, בגלל שהתחושב שלי בצפיה היתה ציפיה למה שעומד לקרות מתוך ידע מוקדם. זאת הסיבה ששרדתי את השעה הראשונה המאוד בעייתית של הסרט הזה.
ז'אנר הדוקו שהביא איתו שוגרמן של "אמן לא מצליח בכלל עד ש…" מוגש בצורתו הטוב ביותר כאן, בסרט הדוקו הישראלי הטוב ביותר שראיתי (ופיספסתי את מיסטר גאגא, אז אולי אני לא יודע על מה אני מדבר) בטכניקה הפשוטה של "לתת לסיפור לעשות את שלו". עידו הר התמזל והשכיל להבין מה הולך לקרות והצליח לתעד את רגעי הלפני של פרינסס ולשפוך את הסיפור על גבי המסך, גם אם התחושה שכל הסרט ישנם משחקים בזמן על מנת להגביר תהליכים רגשיים ודרמטיים.
אני חושב גם שהסיבה שאהבתי בהרבה את פרינסס שואו לעומת "שוגרמן" היא שכאן לא הביאו מומחים להסביר לי כמה היא גיבורה אדירה או ניתוחים לשירים אלא פשוט הביאו אותה ואת הסיפור הטרגי אך מעורר השראה שלה.
הבעיה (בערך) העיקרית שלי עם הסרט זה קותימן עצמו. שנראה בחור מאוד חביב אבל למשך שעה שלמה התרומה שלו לסרט מסתכמת ב… כלום. רואים אותו עובד על הפרויקט שלו למשך מה שנדמה כמו נצח, ובזמן הזה הוא שוטף כלים או מטאטא את הרצפה או בוהה בחלל האוויר. בזמן שכל חייה של סמנתה משתנים מקצה לקצה, קותימן הולך לעשות קניות. זה אכן נותן בנייה מסוימת של מתח וציפייה, אבל בשלב מסוים זה כבר מצחיק. אני לא יודע אם ניתן היה לעשות את זה אחרת, כי סרט שהיה מראה יותר מדי מסמנתה אולי היה עצוב מדי אבל משהו בניגודיות בין החיים השלווים של אופיר לבלגן הרגשי של סמנתה היה מצחיק. כאילו באמצע סצנת האקשן הגדולה של הנוקמים יעברו לפפר פוטס מזמינה רהיטים מאיקאה.
אוקי....
אז הסרט הזה מעורר אצלי רגשות מעורבים. מאוד.
אני מאוד שמח שהסרט הזה קיים, כתיעוד לפרוייקטים פורצי הדרך של קותימן וההשפעה שלהם על המשתתפים בעל קורחם, ליתר דיוק משתתפת אחת. והוא לא מאכזב מהבחינה הזאת שהתחושה הקתרטית קיימת ופועלת. הסרט אפקטיבי.
אבל מאוד מעניין אותי מאוד מה אנשים ש*לא* מכירים את הפרוייקטים של קותימן חושבים עליו, בגלל שהתחושב שלי בצפיה היתה ציפיה למה שעומד לקרות מתוך ידע מוקדם. זאת הסיבה ששרדתי את השעה הראשונה המאוד בעייתית של הסרט הזה.
מחפשים את מונטגומרי
ז'אנר הדוקו שהביא איתו שוגרמן של "אמן לא מצליח בכלל עד ש…" מוגש בצורתו הטוב ביותר כאן, בסרט הדוקו הישראלי הטוב ביותר שראיתי (ופיספסתי את מיסטר גאגא, אז אולי אני לא יודע על מה אני מדבר) בטכניקה הפשוטה של "לתת לסיפור לעשות את שלו". עידו הר התמזל והשכיל להבין מה הולך לקרות והצליח לתעד את רגעי הלפני של פרינסס ולשפוך את הסיפור על גבי המסך, גם אם התחושה שכל הסרט ישנם משחקים בזמן על מנת להגביר תהליכים רגשיים ודרמטיים.
אני חושב גם שהסיבה שאהבתי בהרבה את פרינסס שואו לעומת "שוגרמן" היא שכאן לא הביאו מומחים להסביר לי כמה היא גיבורה אדירה או ניתוחים לשירים אלא פשוט הביאו אותה ואת הסיפור הטרגי אך מעורר השראה שלה.
הבעיה (בערך) העיקרית שלי עם הסרט זה קותימן עצמו. שנראה בחור מאוד חביב אבל למשך שעה שלמה התרומה שלו לסרט מסתכמת ב… כלום. רואים אותו עובד על הפרויקט שלו למשך מה שנדמה כמו נצח, ובזמן הזה הוא שוטף כלים או מטאטא את הרצפה או בוהה בחלל האוויר. בזמן שכל חייה של סמנתה משתנים מקצה לקצה, קותימן הולך לעשות קניות. זה אכן נותן בנייה מסוימת של מתח וציפייה, אבל בשלב מסוים זה כבר מצחיק. אני לא יודע אם ניתן היה לעשות את זה אחרת, כי סרט שהיה מראה יותר מדי מסמנתה אולי היה עצוב מדי אבל משהו בניגודיות בין החיים השלווים של אופיר לבלגן הרגשי של סמנתה היה מצחיק. כאילו באמצע סצנת האקשן הגדולה של הנוקמים יעברו לפפר פוטס מזמינה רהיטים מאיקאה.
בכל מקרה, מומלץ.