הקומדיה השניה במסווה של סרט רומנטי לוולנטיינס שאינה דדפול תעצבן הרבה אנשים - וטוב שכך.גיאב-14/02/2016 10:00
הקומדיה השניה במסווה של סרט רומנטי לוולנטיינס שאינה דדפול תעצבן הרבה אנשים - וטוב שכך.
גיא
פורסם פברואר 14, 2016 ב 10:00
הקומדיה הרומנטית עושה full circle: קצת יותר מעשור אחרי שג'אד אפטו וטוד פיליפס ושות' מיסדו את ז'אנר הbromance, וקצת פחות משני עשורים מ(הטרחניות הניינטיזית של) סקס והעיר הגדולה, מגיעה קומדיית Bromance עם נשים בתפקידים הראשיים. Bramance? Sismance? מה זה משנה, העיקר שבניו יורק שמח יותר מאי פעם (והסרט מודע לעבר הזה, עם רפרנסים היסטוריים לכל דבר מסקס והעיר עד לחברים).
הקצב של העריכה, הדיאלוגים המתגלגלים, והתזמון הקומי של השחקנים (לא רק רבל ווילסון שעושה רבל ווילסון יותר טוב מאי פעם) עושה את הסרט – שלמרבה השמחה שומר את הפאנצ'ים הבאמת טובים מחוץ לטריילר, אבל כולל כמה רגעים כנים (וצ'יזיים, אבל למי אכפת) במיוחד שמוגשים מתחת לשכבת ההומור.
יהיו גברים שמרנים שישנאו את הסרט, כי הוא מהלל את תקופת הרווקות ולא מנסה אפילו לייצר מראית עין של "אשה טובה צריכה בסוף להתמסד" – הוא לא עושה רומנטיזציה למערכות יחסים ועל הדרך גם צוחק לא מעט על המין הגברי.
יהיו גם פסודו-פמיניסטיות שמרניות שישנאו את הסרט, כי הוא לא משחק לפי הכללים שלהן וכולל כל דבר ששנוא עליהן החל מגישה פוזיטיבת לסקס קזואלי ועד ללגיטימציה לחבוט בציצי של מישהי בעבודה במידה והיא העזה להכניס אמוג'י להודעה, ועל הדרך גם צוחק לא מעט על המין הנשי. אבל הסצינה (מהטריילר) שבה דקוטה ג'ונסון ורבל ווילסון מדברות על שיער ערווה מצליחה להשתוות ואולי אפילו להתעלות מעל המקבילה מדדפול שבה ראיין ראיינולדס וטי ג'יי וילסון מדברים על הראש של דדפול.
מצד שני, למרות הקצב המהיר הסרט מרגיש קצת נמתח (עם זמן ריצה של קרוב לשעתיים) והדמויות כן תבניתיות לחלוטין: הדמות הראשית שמחפשת את עצמה לאורך כל הסרט, האקס החולמני שננטש, השמנה החרמנית עם ההומור הגס, הפסיכופתית שמחפשת חתן עם אלגוריתמים מתמטיים (אליסון ברי עושה את הדמות של אני מקומיוניטי, כולל Annie's Boobs), הרווקה המבוגרת עם השעון הביולוגי המתקתק שהיא במקרה גם רופאה מיילדת, איש העסקים המצליח שמגדל ילדה קטנה, והברמן המחפצן והרווק הנצחי. אבל כל אלו כמעט מצליחים להתעלות מעל לתבניות האלו בזכות קאסט השחקנים, שנראה שהתפקידים האלו פשוט תפורים עליהם.
בשורה התחתונה זו קומדיית רווקות במסווה של עוד קומדיה רומנטית, אבל כזו שמצליחה לעשות את זה סוף סוף כמו שצריך: אולי לא יצירת מופת קולנועית, אבל כן סרט בתבניות של ז'אנר מסוים שמצליח להתעלות מעליו ולהפתיע לטובה, כמו נניח מה ש-Easy A עשה לסרטי התיכון, או מה ש-Pitch Perfect עשה למיוזיקלס. כולל כמה היילייטים שכיף להיזכר בהם אחר כך, ולפחות דקה אחת (בלי לספיילר) שצריכה לככב ב20 הדקות הטובות ביותר של 2016 בקולנוע.
אפשר לשמור לצפיה ביתית, אבל תמיד כיף לשמוע את האולם מתגלגל מצחוק.
ממתי בדיוק קיימת לגיטימציה כזו? (ולצורך העניין, הפשע שקדם לעונש ממש לא רלוונטי, לדעתי)
אני מצטערת אם יש פה גלישה לאוף-טופיק, אבל השורה הזו הזו בתגובתך, גיא, הוציאה ממני WTF עצבני (וחבל, כי מאוד נהניתי לקרוא את שאר הביקורת שלך).
כן, מי שלא אוהב את רבל וילסון (בדגש על הדמות שלה בpitch perfect) אולי ירתע מהסרט כי היא דמות שלה מאד דומיננטית כאן.
למי שמעריך בחורה שעושה raunchy comedy, וילסון עושה כאן לדעתי עבודה טובה יותר מאיימי שומר או מליסה מקארתי, ואולי אפילו משרה סילברמן. אם זה לא ההומור שלכם ויש לכם תפיסה לפיה אישה (או גבר) צריכה להיות עם הומור אצילי ומעודן אולי עדיף לכם לוותר.
אין לי בעיה עם הומור גס, ואני לא חושב שאישה היא איזה יצור עדין שיתפורר אם היא חלילה תגיד "פאק" או משהו. אבל גם הומור גס צריך לדעת איך לעשות. אני ממש אוהב חלק מהמערכונים של איימי שומר, אבל שום דבר ב"אסון מהלך" אפילו לא גרם לי לגחך. יש גם אנשים שפעם הצחיקו אותי אבל היום ההומור שלהם כל-כך נמוך ומטופש שזה ממש קרינג'י לצפות בו, כמו אדם סנדלר או סשה ברון-כהן. את רבל ווילסון ומליסה מקארת'י אף פעם לא חיבבתי. יכול להיות שהן בנות-אדם נפלאות, אבל לדעתי בתור שחקניות קומיות הן פשוט איומות. אני תמיד שמח לראות סרטים קומיים שמובלים ע"י נשים, אבל אם אני שומע שזו מישהי מהקאסט של "מסיבת רווקות" אני אוטומטית מתחיל לחשוש.
לא אהבתי את ההופעות הקולנועיות של מליסה מקארתי ואיימי שומר, וכן אהבתי את סילברמן. את ההופעה של ווילסון אני פשוט ממקם בצד של סילברמן על הסקאלה כי לדעתי לשתיהן יש תזמון קומי מצויין שחסר לאחרות, אבל אולי יותר פשוט להגיד שאם אהבת את הדמות של ווילסון בפיטצ' פרפקט תאהב אותה גם כאן, וכנראה שגם להיפך: אם לא אהבת אותה שם אז הסרט הזה לא יתן לך סיבה טובה במיוחד לשנות את דעתך.
את אדם סנדלר וסשה ברון כהן לא הייתי משווה אחד לשני. להומור הירוד של ברון כהן (בדומה להומור הסקאטולוגי של סאותפארק) יש שתי מטרות: shock value, ולעטוף את הסאטירה. אצל סנדלר אין אף אחד מהשניים, כי בבדיחות שלו אין שום דבר מקומם באמת, ובטח שאין שם סאטירה מתוחכמת מתחת.
הכוונות היו טובות, נראה שאיפושהו בתסריט המחונטרש הזה הסתתרו כמה אמירות יענו מעניינות (שכבר נאמרו בכל הסדרות שהסרט הזה זורק אליהן רפרנסים, ולא באופן מוצלח) ויש כמה בדיחות לא רעות.
אבל הביצוע רדוד, משעמם, כתוב רע וכולל דמויות מטופשות ומשהו שהיה אמור להיות סאבטקסט אבל נאמר בצורה בוטה ותלושה מהעלילה רק כדיי להאמר בקול רם למקרה שהצופה הממש מטומטם בשורה מעליכם לא הבין.
ואם קיוויתם שהשחקניות יחפרו על זה, אל. דקוטה ג'ונסון מרשימה פה בערך כמו שהיא אמינה בתור חובבת סאדו-מאזו (רמז: לא מאוד), אנני עושה אנני (רק עוד יותר מעצבנת. כן. זה אפשרי), ואיימי השמנה החליפה שם. הופעות ממוחזרות כל כך שהן גורמות לג'וני דפ להראות מקורי.
איום ונורא
מזכיר לי כל מיני רעיונות שאני כותב על דף ואז הם יוצאים כל כך גרועים שהדף עובר לגריסה. רק שבמקרה הזה הם הפכו לסרט.
יש טעם לצחוק על התרגום הדבילי
או שאף אחד כבר לא מגחך מדברים כאלה?
הם מפחדים שרבל ווילסון תרביץ להם
(ל"ת)
אובוויוסלי
(ל"ת)
הקומדיה השניה במסווה של סרט רומנטי לוולנטיינס שאינה דדפול תעצבן הרבה אנשים - וטוב שכך.
הקומדיה הרומנטית עושה full circle: קצת יותר מעשור אחרי שג'אד אפטו וטוד פיליפס ושות' מיסדו את ז'אנר הbromance, וקצת פחות משני עשורים מ(הטרחניות הניינטיזית של) סקס והעיר הגדולה, מגיעה קומדיית Bromance עם נשים בתפקידים הראשיים. Bramance? Sismance? מה זה משנה, העיקר שבניו יורק שמח יותר מאי פעם (והסרט מודע לעבר הזה, עם רפרנסים היסטוריים לכל דבר מסקס והעיר עד לחברים).
הקצב של העריכה, הדיאלוגים המתגלגלים, והתזמון הקומי של השחקנים (לא רק רבל ווילסון שעושה רבל ווילסון יותר טוב מאי פעם) עושה את הסרט – שלמרבה השמחה שומר את הפאנצ'ים הבאמת טובים מחוץ לטריילר, אבל כולל כמה רגעים כנים (וצ'יזיים, אבל למי אכפת) במיוחד שמוגשים מתחת לשכבת ההומור.
יהיו גברים שמרנים שישנאו את הסרט, כי הוא מהלל את תקופת הרווקות ולא מנסה אפילו לייצר מראית עין של "אשה טובה צריכה בסוף להתמסד" – הוא לא עושה רומנטיזציה למערכות יחסים ועל הדרך גם צוחק לא מעט על המין הגברי.
יהיו גם פסודו-פמיניסטיות שמרניות שישנאו את הסרט, כי הוא לא משחק לפי הכללים שלהן וכולל כל דבר ששנוא עליהן החל מגישה פוזיטיבת לסקס קזואלי ועד ללגיטימציה לחבוט בציצי של מישהי בעבודה במידה והיא העזה להכניס אמוג'י להודעה, ועל הדרך גם צוחק לא מעט על המין הנשי. אבל הסצינה (מהטריילר) שבה דקוטה ג'ונסון ורבל ווילסון מדברות על שיער ערווה מצליחה להשתוות ואולי אפילו להתעלות מעל המקבילה מדדפול שבה ראיין ראיינולדס וטי ג'יי וילסון מדברים על הראש של דדפול.
מצד שני, למרות הקצב המהיר הסרט מרגיש קצת נמתח (עם זמן ריצה של קרוב לשעתיים) והדמויות כן תבניתיות לחלוטין: הדמות הראשית שמחפשת את עצמה לאורך כל הסרט, האקס החולמני שננטש, השמנה החרמנית עם ההומור הגס, הפסיכופתית שמחפשת חתן עם אלגוריתמים מתמטיים (אליסון ברי עושה את הדמות של אני מקומיוניטי, כולל Annie's Boobs), הרווקה המבוגרת עם השעון הביולוגי המתקתק שהיא במקרה גם רופאה מיילדת, איש העסקים המצליח שמגדל ילדה קטנה, והברמן המחפצן והרווק הנצחי. אבל כל אלו כמעט מצליחים להתעלות מעל לתבניות האלו בזכות קאסט השחקנים, שנראה שהתפקידים האלו פשוט תפורים עליהם.
בשורה התחתונה זו קומדיית רווקות במסווה של עוד קומדיה רומנטית, אבל כזו שמצליחה לעשות את זה סוף סוף כמו שצריך: אולי לא יצירת מופת קולנועית, אבל כן סרט בתבניות של ז'אנר מסוים שמצליח להתעלות מעליו ולהפתיע לטובה, כמו נניח מה ש-Easy A עשה לסרטי התיכון, או מה ש-Pitch Perfect עשה למיוזיקלס. כולל כמה היילייטים שכיף להיזכר בהם אחר כך, ולפחות דקה אחת (בלי לספיילר) שצריכה לככב ב20 הדקות הטובות ביותר של 2016 בקולנוע.
אפשר לשמור לצפיה ביתית, אבל תמיד כיף לשמוע את האולם מתגלגל מצחוק.
"כולל Annie's Boobs"
אנחנו מדברים על הקוף, כן?
הא, קלאסיק ווינגר
אין מה לספיילר פה, זה בערך החצי שניה שרואים בטריילר.
"לגיטימציה לחבוט בציצי של מישהי בעבודה" ?!
ממתי בדיוק קיימת לגיטימציה כזו? (ולצורך העניין, הפשע שקדם לעונש ממש לא רלוונטי, לדעתי)
אני מצטערת אם יש פה גלישה לאוף-טופיק, אבל השורה הזו הזו בתגובתך, גיא, הוציאה ממני WTF עצבני (וחבל, כי מאוד נהניתי לקרוא את שאר הביקורת שלך).
אחלה ביקורת
אבל גם לי צרם המשפט הזה שמצויין בתגובה מעלי.
ולא שהייתי צריך עוד סיבות, אבל המשפט "רבל ווילסון שעושה רבל ווילסון יותר טוב מאי פעם" מחזק עוד יותר את ההחלטה שלי לשמור על כמה שיותר מרחק מהסרט הזה.
מצטער, המשפט זה רק השורה בטריילר שכנראה לא עוברת טוב בתרגום לטקסט
כן, מי שלא אוהב את רבל וילסון (בדגש על הדמות שלה בpitch perfect) אולי ירתע מהסרט כי היא דמות שלה מאד דומיננטית כאן.
למי שמעריך בחורה שעושה raunchy comedy, וילסון עושה כאן לדעתי עבודה טובה יותר מאיימי שומר או מליסה מקארתי, ואולי אפילו משרה סילברמן. אם זה לא ההומור שלכם ויש לכם תפיסה לפיה אישה (או גבר) צריכה להיות עם הומור אצילי ומעודן אולי עדיף לכם לוותר.
אתה אומר את זה כאילו זה "או-או"..
אין לי בעיה עם הומור גס, ואני לא חושב שאישה היא איזה יצור עדין שיתפורר אם היא חלילה תגיד "פאק" או משהו. אבל גם הומור גס צריך לדעת איך לעשות. אני ממש אוהב חלק מהמערכונים של איימי שומר, אבל שום דבר ב"אסון מהלך" אפילו לא גרם לי לגחך. יש גם אנשים שפעם הצחיקו אותי אבל היום ההומור שלהם כל-כך נמוך ומטופש שזה ממש קרינג'י לצפות בו, כמו אדם סנדלר או סשה ברון-כהן. את רבל ווילסון ומליסה מקארת'י אף פעם לא חיבבתי. יכול להיות שהן בנות-אדם נפלאות, אבל לדעתי בתור שחקניות קומיות הן פשוט איומות. אני תמיד שמח לראות סרטים קומיים שמובלים ע"י נשים, אבל אם אני שומע שזו מישהי מהקאסט של "מסיבת רווקות" אני אוטומטית מתחיל לחשוש.
דווקא לא "או-או"
לא אהבתי את ההופעות הקולנועיות של מליסה מקארתי ואיימי שומר, וכן אהבתי את סילברמן. את ההופעה של ווילסון אני פשוט ממקם בצד של סילברמן על הסקאלה כי לדעתי לשתיהן יש תזמון קומי מצויין שחסר לאחרות, אבל אולי יותר פשוט להגיד שאם אהבת את הדמות של ווילסון בפיטצ' פרפקט תאהב אותה גם כאן, וכנראה שגם להיפך: אם לא אהבת אותה שם אז הסרט הזה לא יתן לך סיבה טובה במיוחד לשנות את דעתך.
את אדם סנדלר וסשה ברון כהן לא הייתי משווה אחד לשני. להומור הירוד של ברון כהן (בדומה להומור הסקאטולוגי של סאותפארק) יש שתי מטרות: shock value, ולעטוף את הסאטירה. אצל סנדלר אין אף אחד מהשניים, כי בבדיחות שלו אין שום דבר מקומם באמת, ובטח שאין שם סאטירה מתוחכמת מתחת.
אני באמת מצטער
אבל אני ממש סבלתי בסרט הזה, ראינו לפני כמה ימים ואולי היה קטע אחד שבו צחקתי, כל השאר, סיוט מתמשך.
סרטון קצר עם האנגרי בירדס, שהוקרן לפני הסרט, היה מצחיק הרבה יותר מהסרט הזה.
נוראי
הכוונות היו טובות, נראה שאיפושהו בתסריט המחונטרש הזה הסתתרו כמה אמירות יענו מעניינות (שכבר נאמרו בכל הסדרות שהסרט הזה זורק אליהן רפרנסים, ולא באופן מוצלח) ויש כמה בדיחות לא רעות.
אבל הביצוע רדוד, משעמם, כתוב רע וכולל דמויות מטופשות ומשהו שהיה אמור להיות סאבטקסט אבל נאמר בצורה בוטה ותלושה מהעלילה רק כדיי להאמר בקול רם למקרה שהצופה הממש מטומטם בשורה מעליכם לא הבין.
ואם קיוויתם שהשחקניות יחפרו על זה, אל. דקוטה ג'ונסון מרשימה פה בערך כמו שהיא אמינה בתור חובבת סאדו-מאזו (רמז: לא מאוד), אנני עושה אנני (רק עוד יותר מעצבנת. כן. זה אפשרי), ואיימי השמנה החליפה שם. הופעות ממוחזרות כל כך שהן גורמות לג'וני דפ להראות מקורי.