הירוקוזה קורדה ממשיך בגישה המסורתית, הרגילה, האנושית והנפלאה שאפיינה אותו בכל סרטיו.
אמנם סרטו הקודם הופץ בעברית בשם "סיפור משפחתי", אך זהו שם שיכול לתאר כל אחד מסרטיו עד עכשיו.
בכל אחד מהם, קורדה נכנס לתוך תא משפחה מסוים וחוקר אותו מכף רגל ועד ראש. תמיד סיפוריו אופיינו באנושיות רגילה, עדינה ומעט אפורה אך משולהבת במאורע מסוים עליו מתבסס הסרט.
אחותנו הקטנה הוא בדיוק אותו דבר. סרט זוהר בלבן עדין ורך, בתוך תא משפחתי שאולי לא בדיוק רגיל, אך מסופר בצורה הכי רגילה ואנושית שיש. וזה נפלא כמו תמיד.
הסיפור המשפחתי הפעם מתאר שלוש אחיות שאמנם גרות ביחד אך שונות אחת מהשנייה בתכלית.
הורי המשפחה כבר מזמן לא בתמונה. אמם נטשה אותן כשהיו קטנות, אביהם התחתן בשנית ולא היה איתן בקשר ב15 השנים האחרונות.
ע"כ האחות הבכורה, סאצ'י, קיבלה על עצמה את תפקיד אם המשפחה. היא השקולה, הנבונה, האימהית והאכפתית.
האחות האמצעית, יושינו, אוהבת לשתות הרבה בירה ולעבור מבחור לבחור בלי להבין שדופקים אותה בכל פעם מחדש.
השלישית, צ'יקה, בחורה די מוזרה. היא נמצאת בקשר רומנטי עם בחור מוזר, חסרת כל אישיות ונראה שהכל פשוט עובר מעליה.
למרות השוני הרב ביניהן, שלושתן (למעט ריבים קטנים)מסתדרות נפלא אחת עם השנייה ומנהלות אורח חיים משפחתי ויציב.
ושלושתן מאוד, מאוד אוהבות לאכול.
המשפחה הזאת עוברת ניעור קל כשהן מקבלות הודעה על מות אביהן. במהלך ההלוויה הן מתוועדות לראשונה לסוזו, ילדה קטנה בת 15, שחולקת איתן את אותו האב שזה עתה הלך לעולמו. סוזו, שאימה נפטרה לפני שנים, לא מסתדרת עם אימה החורגת, מה שגורם לסאצ'י להזמין אותה לגור איתן ביחד.
סוזו, ילדה מאוד מנומסת ושקטה, מקבלת את ההזמנה בשמחה רבה והופכת לאחות הקטנה במשפחה.
מערכת היחסים כאן מאוד מורכבת. סוזו גדלה 15 שנה יחד עם אביה ואהבה אותו מאוד, אותו אב שנטש את שלושת האחיות הגדולות וגרם להן לחיות ללא הורים. סוזו כביכול מהווה את המשך דרכו של האב, עליהן שלושת האחיות כ"כ כועסות. והן עוברות להתגורר ביחד. כשכל אחת מהן שומרת טינה כזו או אחרת בתוך בטנה. טינה שזועקת לצאת החוצה.
אבל למעשה, הסרט בכלל לא מתמקד בלבטים האישיים של כל אחת ואחת מן הבחורות. אלא, כצפוי, ומאוד בחכמה, קורדה מחליט להציג את חייהן ה'רגילים' ולהתמקד בסצנות רגילות לחלוטין מחייהן של נערות צעירות עם בעיות צפויות.
בין ארוחה לארוחה הסרט מתאר איך כל אחת מתמודדת עם הקשיים במשפחה, בעבודה, בלמצוא אהבה כשעל הכל מרחפת דמותו של האב שנטש מצד אחד ואהב מצד שני.
קשה שלא לקנא ביפנים. האוכל שלהם נראה כ"כ טעים, התלהבותם מהדברים הכי קטנים שיש והנימוסים המדהימים שמלווים אותם לכל מקום. הריב הכי משמעותי בסרט נראה כמו שיחה רגילה בין שני אנשים שמתעמתים על טעם הגפילטע.
וכמו תמיד, הסרט מצטיין ברגעים הפשוטים והכנים ביותר. בהכנת יין שזיפים, בחגיגת זיקוקים אישית, בעמידה מול מאוורר בעירום, בארוחות הרבות.
ההתעסקות של קורדה עם מרחב הסט נפלאה. הבית היפני כרגיל הוא בית בעל קומה אחת מאוד רחבה ובכל סצנה הבמאי משתמש בכולה. עיקר ההתרחשות קורה באמצע הסט, מה שלא מפריע לאחת האחיות לאפיין את דמותה בתוך המרחב של הסצנה. וכך כמעט בלי לדבר ובלי אירועים גדולים, אלא רק בהצגה פשוטה של החיים, קורדה מצליח לאפיין בצורה הכי פשוטה והכי טובה כל אחת ואחת מדמויותיו.
עם זה בשעה שצ'יקה וסוזו אוכלות בו בזמן שיושינו פושטת את גרביה ומראה את רגליה החשופות קרוב מאוד למצלמה וסאצ'י מסדרת את הבית מאחוריהן.
כמעט תמיד אפשר לראות את כל האחיות בפריים, כל אחת עסוקה בפיתוח אישיותה מול עיננו.
והכל, כמו תמיד, מצולם מעולה, בלובן זוהר שמרכך (לא שצריך לרכך, אבל זה בהחלט תורם לאווירה) את כל הסרט.
למעט רגעים מאוד מעטים, הסרט, כאמור, לא בדיוק נכנס למערכת היחסים המורכבת שהמציאות מעמידה את האחיות. חוץ מטיול קטן, צעקות בשדה וקצת ריבים. אין כלום.
אני לא יודע אם הנקודה הזאת עומדת לזכות הסרט או לחובתו. כי מצד אחד חסר קצת עומק בדמויות אך מצד שני זה תורם לפשטות אליה הסרט מכוון. כי למרות כל העבר והרקע, צריך להמשיך לחיות, וזה העיקר.
ורבאק, אני הולך לדפוק כמויות של סושי וללמוד לאכול במקלות תכף ומיד.
בסופו של דבר, קורדה ממשיך בדיוק במקום שעצר. חוקר משפחות שעוברות עליהם דברים לא שגרתיים, אך בכל זאת מציג את הסיפור בצורה הכי שגרתית שיש. ושגרה, מסתבר, אולי יכולה להיות מאוד משעממת וחד גונית, אך גם יכולה להיות כ"כ עדינה, מלטפת ונפלאה.
ובדמיוני,
הרוקה איאסה,
הנשואה נגסאווה
והגרושה הירוסה
מזמינים אליהן…
עוד סיפור משפחתי
הירוקוזה קורדה ממשיך בגישה המסורתית, הרגילה, האנושית והנפלאה שאפיינה אותו בכל סרטיו.
אמנם סרטו הקודם הופץ בעברית בשם "סיפור משפחתי", אך זהו שם שיכול לתאר כל אחד מסרטיו עד עכשיו.
בכל אחד מהם, קורדה נכנס לתוך תא משפחה מסוים וחוקר אותו מכף רגל ועד ראש. תמיד סיפוריו אופיינו באנושיות רגילה, עדינה ומעט אפורה אך משולהבת במאורע מסוים עליו מתבסס הסרט.
אחותנו הקטנה הוא בדיוק אותו דבר. סרט זוהר בלבן עדין ורך, בתוך תא משפחתי שאולי לא בדיוק רגיל, אך מסופר בצורה הכי רגילה ואנושית שיש. וזה נפלא כמו תמיד.
הסיפור המשפחתי הפעם מתאר שלוש אחיות שאמנם גרות ביחד אך שונות אחת מהשנייה בתכלית.
הורי המשפחה כבר מזמן לא בתמונה. אמם נטשה אותן כשהיו קטנות, אביהם התחתן בשנית ולא היה איתן בקשר ב15 השנים האחרונות.
ע"כ האחות הבכורה, סאצ'י, קיבלה על עצמה את תפקיד אם המשפחה. היא השקולה, הנבונה, האימהית והאכפתית.
האחות האמצעית, יושינו, אוהבת לשתות הרבה בירה ולעבור מבחור לבחור בלי להבין שדופקים אותה בכל פעם מחדש.
השלישית, צ'יקה, בחורה די מוזרה. היא נמצאת בקשר רומנטי עם בחור מוזר, חסרת כל אישיות ונראה שהכל פשוט עובר מעליה.
למרות השוני הרב ביניהן, שלושתן (למעט ריבים קטנים)מסתדרות נפלא אחת עם השנייה ומנהלות אורח חיים משפחתי ויציב.
ושלושתן מאוד, מאוד אוהבות לאכול.
המשפחה הזאת עוברת ניעור קל כשהן מקבלות הודעה על מות אביהן. במהלך ההלוויה הן מתוועדות לראשונה לסוזו, ילדה קטנה בת 15, שחולקת איתן את אותו האב שזה עתה הלך לעולמו. סוזו, שאימה נפטרה לפני שנים, לא מסתדרת עם אימה החורגת, מה שגורם לסאצ'י להזמין אותה לגור איתן ביחד.
סוזו, ילדה מאוד מנומסת ושקטה, מקבלת את ההזמנה בשמחה רבה והופכת לאחות הקטנה במשפחה.
מערכת היחסים כאן מאוד מורכבת. סוזו גדלה 15 שנה יחד עם אביה ואהבה אותו מאוד, אותו אב שנטש את שלושת האחיות הגדולות וגרם להן לחיות ללא הורים. סוזו כביכול מהווה את המשך דרכו של האב, עליהן שלושת האחיות כ"כ כועסות. והן עוברות להתגורר ביחד. כשכל אחת מהן שומרת טינה כזו או אחרת בתוך בטנה. טינה שזועקת לצאת החוצה.
אבל למעשה, הסרט בכלל לא מתמקד בלבטים האישיים של כל אחת ואחת מן הבחורות. אלא, כצפוי, ומאוד בחכמה, קורדה מחליט להציג את חייהן ה'רגילים' ולהתמקד בסצנות רגילות לחלוטין מחייהן של נערות צעירות עם בעיות צפויות.
בין ארוחה לארוחה הסרט מתאר איך כל אחת מתמודדת עם הקשיים במשפחה, בעבודה, בלמצוא אהבה כשעל הכל מרחפת דמותו של האב שנטש מצד אחד ואהב מצד שני.
קשה שלא לקנא ביפנים. האוכל שלהם נראה כ"כ טעים, התלהבותם מהדברים הכי קטנים שיש והנימוסים המדהימים שמלווים אותם לכל מקום. הריב הכי משמעותי בסרט נראה כמו שיחה רגילה בין שני אנשים שמתעמתים על טעם הגפילטע.
וכמו תמיד, הסרט מצטיין ברגעים הפשוטים והכנים ביותר. בהכנת יין שזיפים, בחגיגת זיקוקים אישית, בעמידה מול מאוורר בעירום, בארוחות הרבות.
ההתעסקות של קורדה עם מרחב הסט נפלאה. הבית היפני כרגיל הוא בית בעל קומה אחת מאוד רחבה ובכל סצנה הבמאי משתמש בכולה. עיקר ההתרחשות קורה באמצע הסט, מה שלא מפריע לאחת האחיות לאפיין את דמותה בתוך המרחב של הסצנה. וכך כמעט בלי לדבר ובלי אירועים גדולים, אלא רק בהצגה פשוטה של החיים, קורדה מצליח לאפיין בצורה הכי פשוטה והכי טובה כל אחת ואחת מדמויותיו.
עם זה בשעה שצ'יקה וסוזו אוכלות בו בזמן שיושינו פושטת את גרביה ומראה את רגליה החשופות קרוב מאוד למצלמה וסאצ'י מסדרת את הבית מאחוריהן.
כמעט תמיד אפשר לראות את כל האחיות בפריים, כל אחת עסוקה בפיתוח אישיותה מול עיננו.
והכל, כמו תמיד, מצולם מעולה, בלובן זוהר שמרכך (לא שצריך לרכך, אבל זה בהחלט תורם לאווירה) את כל הסרט.
למעט רגעים מאוד מעטים, הסרט, כאמור, לא בדיוק נכנס למערכת היחסים המורכבת שהמציאות מעמידה את האחיות. חוץ מטיול קטן, צעקות בשדה וקצת ריבים. אין כלום.
אני לא יודע אם הנקודה הזאת עומדת לזכות הסרט או לחובתו. כי מצד אחד חסר קצת עומק בדמויות אך מצד שני זה תורם לפשטות אליה הסרט מכוון. כי למרות כל העבר והרקע, צריך להמשיך לחיות, וזה העיקר.
ורבאק, אני הולך לדפוק כמויות של סושי וללמוד לאכול במקלות תכף ומיד.
בסופו של דבר, קורדה ממשיך בדיוק במקום שעצר. חוקר משפחות שעוברות עליהם דברים לא שגרתיים, אך בכל זאת מציג את הסיפור בצורה הכי שגרתית שיש. ושגרה, מסתבר, אולי יכולה להיות מאוד משעממת וחד גונית, אך גם יכולה להיות כ"כ עדינה, מלטפת ונפלאה.
ביקורת מצויינת לסרט נפלא תודה
(ל"ת)