השאלה הראשונה היא, כמובן, למי בכלל אכפת מ"להתעורר מפחד", סרט שנראה ממבט ראשון כמו שגרת-אימה חסרת עניין. זה סרט שנתקע באחת מאותן הפצות של חצות בלבד בסינמה סיטי, השמורות בדרך כלל לסרטי אימה זניחים או ישנים מאוד.
אז ככה: במעין עיוות בזמן, במקום להגיע מהעבר הרחוק, הסרט הזה הגיע דווקא מהעתיד. "להתעורר מפחד" (השם העברי המטופש-כרגיל שהוצמד לסרט ששמו הרשמי הוא "Before I Wake", אם כי הכותרת בתחילת הסרט אומרת דווקא "Somnia") הוא סרטו החדש של מייק פלנגן, מי שביים את "השער" – אחד מסרטי האימה המוצלחים ביותר של השנה שעברה. ומשום מה, הוא מוקרן בארץ במה שהוא כנראה בכורה עולמית, יותר מחודש לפני שהוא מגיע לארה"ב ולשאר העולם. חיפשתי ביקורות על הסרט מחו"ל, ופשוט לא מצאתי; ייתכן שהביקורת שאתם קוראים עכשיו היא הראשונה בעולם שהתפרסמה על הסרט הזה. איזה כיף! סקופ עולמי!
כל זה היה יכול להיות ממש מלהיב לו רק יכולתי לדווח שהסרט שווה את ההתרגשות. אבל לצערי, מתברר ש"להתעורר מפחד" הוא בדיוק מה שהוא נראה: סרט אימה סטנדרטי. אין אפילו סיבה להתקשר לחברים חובבי האימה באמריקה ולהתגאות בכך שראיתי את הסרט הזה קודם, כי ממילא כולנו כבר ראינו רבים כמוהו.
ג'סי ומארק מאמצים ילד. היה להם כבר ילד משלהם, אבל הוא מת בתאונה איומה. הם בוחרים לאמץ את קודי, ילד בן 8 עם היסטוריה בעייתית – המשגיחים המבוגרים שלו כל הזמן נוטשים אותו או נעלמים. הוא ילד רציני ומנומס, והוא לא אוהב לישון, דבר שמשותף לילדים רבים בגילו, אבל לו יש סיבה טובה: דברים מוזרים קורים כשהוא ישן. החלומות של קודי, במקום להישאר בתוך מוחו כמו חלומותיהם של רוב האנשים, מסתובבים בסביבה ומתעסקים בענייניהם של אחרים. זה די מקסים, כל עוד הוא חולם על פרפרים (פשוטו כמשמעו: לילד הזה יש איזו אובססיה לפרפרים), אבל הרבה פחות נחמד כשהוא חולם על המעין-שד המפחיד הזה שרודף אחריו תמיד ושאכל את אמא שלו.
חלומות הם דבר מפחיד; הרעיון שחלומות יפלשו מהעולם הפנימי אל החיצוני הוא מדאיג מאוד. פרדי קרוגר עשה מזה קריירה, דייויד לינץ' מפחיד לי את הצורה על אותו עיקרון, ואין אדם בעולם שאין לו ברזומה כמה חלומות שהוא היה עושה הרבה כדי שלא להגשים. אחד הדברים המפחידים ביותר בחלומות הוא חוסר ההגיון שלהם: אפילו הדברים הבסיסיים ביותר בעולם – הגיון, סיבה ותוצאה – מתפוררים בחלומות. הכל יכול לקרות בכל רגע. פחד אימים, לא?
רק שקודי, מתברר, הוא ילד חסר דמיון במידה יוצאת דופן. הוא חולם על פרפרים, ועל השד ההוא, ועל דברים שהוא ראה באותו יום, וזהו. בזבוז מוחלט של כל הקונספט של "חלומות". למי יש חלומות כל כך מונוטוניים? הוא באמת אף פעם לא חלם על בובספוג שרוכב על טונה ומגיע לבית ספר, רק שזאת בעצם תחנת אוטובוס, ופוגש שם את טיילור סוויפט אבל מגלה שהוא ערום ואז נופלת לו היד? או כל דבר אקראי אחר? כמה אפשר כבר לחלום על פרפרים מעופפים? אתה ילד או שומר מסך? החדגוניות של החלומות גורמת לכך שהסרט, שהיה לו פוטנציאל להיות מסע מטורף אל התת-מודע, הוא לא יותר מעוד סרט עם מפלצת. לפעמים זה שד, לפעמים זו רוח, במקרה הזה זה חלום. מה כבר ההבדל. ולמפלץ הזה יש את הרגעים שלו, יש פה אמנם סצינות מבהילות, אבל אין פה שום דבר שאינו דומה מאוד לסצינות מבהילות שכמוהן ראיתם בסרטים אחרים. ראיתם פעם אחת ילד-רוח מפיל לסת בצווחה מבעיתה, ראיתם את כל הילדי-רוח מפילי הלסתות.
התחברות לדמויות העיקריות של הסרט היתה יכולה לשדרג אותו, לו היתה כזאת. קייט בוזוורת ותומס ג'יין הם הורים עצובים סבירים אבל גנריים. גרוע יותר הוא קודי עצמו, לא באשמת השחקן הצעיר שמגלם אותו, אלא באשמת התסריט שלא נותן לו להתנהג כמו ילד, כמעט אף פעם. מעצבנת גם ההתעקשות של הסרט להסביר לנו באיטיות מטריפה דברים שהיו אמורים להיות ברורים מהרגע הראשון. קשה לי להאמין שקיימים צופים רבים שישמעו את תיאור האיש-המפחיד של קודי בתחילת הסרט ולא ידעו מיד בדיוק מאיפה הוא הגיע – ובכל זאת הסרט מחכה ממש עד הסוף כדי להסביר לנו, לאט לאט, כאילו מדובר באיזה טוויסט מדהים, את מה שידענו מההתחלה.
"להתעורר מפחד" לא רע במיוחד, הוא פשוט לא משהו מיוחד. זה סרט אימה "למתחילים", נטול דם או אלימות של ממש, עם הקפצות יעילות למדי וממוחזרות. לא הדבר הכי גרוע שאפשר לראות אם בא לכם משהו מפחיד, אבל נו כבר, אי אפשר לצפות מבמאים מבטיחים גם לקיים קצת לפעמים? קודם ג'וש טרנק, ועכשיו זה?
פורסם במקור בוואלה
חחחחח
"אתה ילד או שומר מסך".גדול.
אוף, הקדמת אותי
אבל אני חייב לפרגן לדורון על המשפט הקורע הזה. ענק!
לא סתם אני קורא כמעט כל ביקורת שלך, רד, גם אם אין לי תכנון לראות את הסרט…
טוב נו, אז גם אני חייב...
* התגובה הראשונה בעולם בביקורת על הסרט הזה! אני כל כך ראשוןןןן!!!11*
וחבל. לחלומות יש כזה פוטנציאל (על הנייר הרעיון של הסרט נראה לי מפחיד לגמרי), ושוב פעם הוא מתבזבז כשהוא מגיע לסרט הוליוודי. כן אינספשן, אני מסתכל עליך.
זה לא סוד
שהחלומות באינספשיין היו די רגילים … אבל ההבדל הוא, שבאינספשיין בני אדם הם אלו שתכננו עת החלומות (הארכיטקסט) – ולכן מלכתחילה הסרט היה די מוגבל במה שהוא יכול לעשות.
אני לא לגמרי מסכים
בני אדם יכולים להמציא דברים מופרעים שיעיפו לאינספשן את התחתונים. נניח שהיו נותנים לסלבדור דאלי לתכנן את החלומות במקום הארכיטקט…
לרגע אני מתעלמת מעניין המגבלות ההוליוודיות
כשאתה כותב משהו (סיפור, תסריט או דוקטורט) אתה צריך לכתוב ע"פ נרטיב מסויים. כתיבה טובה מתאימה את הנרטיב למסר שאתה רוצה להעביר.
המסר באינספשן לא קשור לקיום של החלומות או לפיסוכטיות של החלומות אלא יותר לעניינים פילוסופיים של תודעה ומודעות עצמית וכו'. בין היתר, הוא מנסה לטשטש את הגבולות בין חלום ומציאות כדי להבהיר את הבלבול אצל הדמויות וליצר בלבול אצל הצופים. בעצם זה קריטי בסוף משום שלכאורה לא ברור אם לאונרדו דיקפריו עדיין שבוי בחלום (כן!) או שלא.
אז בסרט שזה המסר שלו וזה העיסוק שלו לא מתאים לכתוב חלומות מטורפים. אפשר לטעון שחבל שעוד לא קם הבמאי ששיחק בעולמות מופרכים בחלומות. אבל אני לא חושבת שאת אינספשן היה צריך לעשות אחרת.
אגב, זה לא בדיוק אותו דבר אבל candy (הסרט המוזר, השוביניסטי והמיותר משנות ה70) מתרחש אחרי לקיחת טריפ. שם אפשר לומר שזה בזבוז שלא עשו משהו יותר מיוחד עם המסביב ודווקא קצת ניסו לקחת את הסרט למחוזות של אבסורד. אבל נראה לי שהמטרה של הסרט היא להשמיע רוקנרול ולהראות עירום שבדי. ואת רינגו
חייבת לציין שראיתי את הסרט הזה פעם אחת לפני המון שנים והייתי בהלם (רע) שזה סרט הקאלט הנוסטלגי של ההורים שלי. ועוד קניתי להם את הוידאו, אלוהים שישמור.
מה זה?
אני מסכים עם שוקו
לא ראיתי את "להתעורר מפחד" אבל למרות ניסיונות רציניים להעביר דברים שקורים בחלומות התחושה הכללית שיצאתי ממנו הייתה שהחלומות של כריסטופר נולאן משעממים תחת אם ככה הוא חושב שחלומות נראים. אני חושב שנעשה שם מחקר מקיף על כל מיני דברים שיכולים לקרות בחלומות (תחושת זמן שונה, למשל) אבל התחושה הסופית רחוקה מהתחושה שיש לך בחלום. שני הסרטים שהכי התקרבו לכך הם "waking life" של לינקלייטר שמצליח להעביר את התחושה של החלום ממש עד הקטע שבו כשאתה מנסה לתאר אותו למישהו אחר הוא ממש משעמם כמו הסרט הזה ו"פפריקה" שנופל לצד השני של חלומות מעניינים ומוזרים מדי אבל עדיין הרגיש יותר קרוב מאשר 'התחלה'.
בנוסף, המונולוג הטוב ביותר על חלומות שייך לדינקלג'.
מלהולנד דרייב היה לא רע (בעיני) בתיאור חלומות
נחמדים, מבהילים, מוזרים, לא עקביים
נכון לחלוטין
ויותר מזה, היה להם גם את המרכיב החשוב ביותר: השפעה מאירועים שקרו לאדם החולם.
לא ראיתי את שני הסרטים שציינת
אבל לדעתי בשביל שיהיה סרט שיצור דיון מעניין על חלומות הוא צריך יותר להיות תיעודי או ספר עיוני בשביל זה.בסרט או ספר עלילתי זה לדעתי קצת קשה
* "אתה ילד או שומר מסך?" היא המועמדת שלי לתואר השורה הטובה ביותר בביקורת של עין הדג לשנת 2015.
* כיוון ש-Relativity Media, חברת ההפצה האמריקאית של הסרט, הכריזה על פשיטת רגל לפני חודש, יש מצב שהוא ייצא בארה"ב אפילו יותר מאוחר.
* ל-SCP-1237 יש רעיון דומה. ויש לי תחושה שראיתי את הרעיון הזה בעוד מקום אבל אני לא זוכר איפה.
די כברררר
אני באמת מתחנן מיוצרי סרטי האימה: תנסו להיות מקוריים! בבקשה.
אני צופה בסרטי אימה שנים. יצא לי לקרוא כל פיסת מידע שקיימת באינטרנט על סרטי אימה. בכל כותר מ2005 ואפילו לפני, קיימים טוקבקים שמתלוננים על כמה שסרטי האימה פשוט קלישאתיים. ואני באמת לא מבין למה.
יוצא לי בצפיות משפחתיות להחשף לכל סרטי האימה שיוצאים לאחרונה, והם פשוט גרועים. הכל כל כך חוזר על עצמו. אבל אחד הדברים הכי בעייתיים הוא שבמקום להיות מפחידים, הם תמיד נהפכים למוזרים. מישהו שם לב לזה? על גבול המד"ב. תמיד ישנם פרפרים, או חורים בקירות, או מעברים תת סודיים לעולמות אחרים, זה היה ב"מאמה", וב"פולטרגייסט", ואפילו ב"לזמן את הרוע". זה נראה שחוץ מ"באבאדוק" ו"השער" פשוט לא קיים סרט אימה טוב שיצא בשנים האחרונות. האם המצב ישתנה?
רק רגע אחד
תהיתם למה הסרט הזה מופץ שוב בארץ אחרי שנה וחצי? ליאיר רווה יש הסבר (בתחתית הפוסט) שנשמע קצת מופרך אבל הוא בטוח מבין יותר ממני. בכל מקרה יש כאן משהו דפוק.