ביקורת: דני קולינס

הכתובת שמופיעה בתחילת "דני קולינס" מכריזה: "הסרט הזה מבוסס בערך על סיפור אמיתי, ‏קצת". וזאת כבר התחלה טובה. המשפט הזה הרי נכון לגבי רוב הסרטים ה"מבוססים על סיפור ‏אמיתי", והוא בהחלט מתאר בכנות מרשימה את מידת הקשר למציאות של הסרט הזה.‏

זהו הסיפור האמיתי: בשנת 1971, סטיב טילסטון, זמר פולק בריטי בתחילת דרכו, התראיין ‏למגזין מוזיקה קטן, ובו הביע בין השאר חשש מכך שהתהילה והעושר ישנו אותו. הראיון משך ‏משום מה את תשומת ליבו של מוזיקאי אחר, ידוע קצת יותר – ג'ון לנון. לנון כתב לאותו מוזיקאי ‏מתחיל מכתב אישי, והוסיף אפילו את מספר הטלפון שלו. אבל מישהו במערכת העיתון העדיף ‏כנראה למכור את המכתב במקום להעביר אותו ליעדו. רק 34 שנים מאוחר יותר המכתב התגלגל ‏לידיו של טילסטון, שלא היה לו מושג על קיומו של המכתב עד אותו רגע. למרבה הצער, בשלב זה ‏המספר של ג'ון לנון כבר היה לא זמין באופן סופי.‏

בכך מסתכם החלק ה"אמיתי" בסרט. על גב האנקטודה החמודה-טראגית הזאת הסרט בונה סיפור בידיוני שלם. הזמר הפך לדני ‏קולינס (אל פאצ'ינו), שהתחיל את הקריירה עם הרבה נשמה וכשרון, ואז גילה שהחשש שלו מפני ‏התהילה היה מוצדק. במשך עשרות השנים שחלפו מאז שהיה צעיר ומוכשר הוא מכר את נשמתו ‏והתחיל לנפק המנוני פופ חלולים ואיומים תמורת הרבה (מאוד) כסף.‏ הוא התמכר לאורח החיים ‏הרוק-סטארי, הכולל אלכוהול, סמים ונישואין סדרתיים עם נשים צעירות מדי. הוא מאוד עשיר ‏ומאוד לא מאושר, עד שהוא מגלה על המכתב האישי מלנון – וזה מדרבן אותו לנטוש בפתאומיות ‏את הסופרסטריות ולנסות לתקן את חייו, באיחור קל. ‏

נו טוב, אמרנו כבר שהסיפור הזה לא ממש אמיתי. נכון, הרעיון של כוכב-על מיליונר שמנסה ‏פתאום להפוך לאדם טוב יותר נשמע הרבה יותר כמו סרט הוליוודי שמאלצי מאשר כמו סיפור ‏מהחיים – מכיוון שזה בדיוק מה שהוא. אחרי פתיחה מצוינת, עם שתי סצינות שמציגות באופן יוצא ‏מהכלל את האיש שקולינס היה פעם והאיש שהוא עכשיו, הסרט גולש בנוחיות לנוסחאות מוכרות ‏ולא מאתגרות. אבל גם אז, הוא עושה את זה בחן.‏

הסיבה העיקרית היא השחקנים: אל פאצ'ינו, המגלם את קולינס, נמצא אמנם כבר זמן מה בסטטוס ‏כל כך אגדי שהוא לא צריך להתאמץ, אבל מדי פעם הוא מראה איך הגיע לשם. קולינס שלו, ‏הסטאר הפלרטטן שרגיל להיות מלך העולם, מתנהג כמו טוני סטארק, אבל דרך המסכה הזאת ‏אפשר לראות את הפנים האמיתיות שלו. אנט בנינג מגלמת את מנהלת המלון שבו הוא מתאכסן ‏והאישה שאיתה הוא מתחיל לפתח קשר בלתי סביר, וגם היא מוכשרת הרבה יותר מהנחוץ ‏לתפקיד הזה. כריסטופר פלאמר מגלם את הסוכן והחבר של קולינס בנוחות רגועה שרק שחקן בן ‏קרוב לתשעים שאין לו שום דבר להוכיח יכול להשיג. בובי קנבייל טבעי ומצוין בתור ההיפך ‏המוחלט מהסטאר-פאוור של קולינס. אפילו התפקידים הקטנים בסרט שובצו בשחקנים לא בהכרח ‏מוכרים, אבל חביבים מאוד ואמינים.‏

עוד דבר שעוזר לסרט להתעלות על הקלישאות שבו הוא המודעות העצמית, שמוגשת במנות ‏קטנות ומדודות. בפתיחת הסרט כבר עשיתי מתיחות לקראת כמה גלגולי עיניים רציניים, כי ראיתי ‏כבר מספיק סרטים על חייהם הכה קשים של אנשים עשירים נורא, ובדרך כלל אני שולח אותם ‏לנגב את הדמעות בעזרת ערימת שטרות. אבל הסרט הקדים את הציניות שלי בציניות משלו, ‏ומבהיר שהוא מודע לזה: אף אחד פה לא קדוש מעונה. כשקולינס מתנהג כמו כוכב קולנוע, הוא ‏יודע שהוא מתנהג כמו כוכב קולנוע, ואנשים סביבו מודעים לפוזות שלו. ‏

‏"דני קולינס" לא ממש פורץ דרכים חדשות ולא יספר לכם שום דבר שלא תוכלו לנחש מראש – אבל ‏הוא מאוד נעים, ועושה טוב על הלב בלי להטביע אותו בכולסטרול. זה לא סרט רוקנ'רול, זה בסך ‏הכל פופ, אבל פופ מבוצע היטב יכול להיות סבבה, ואפילו לרגש לפעמים.‏

פורסם במקור בוואלה