ביקורת: עוגה

איך קרה שג'ניפר אניסטון נשמטה מרשימת המועמדים לאוסקר השנה?

‏"עוגה" הוא דרכה של ג'ניפר אניסטון לומר: אנשים, מה צריך לעשות כאן כדי לקבל מועמדות ‏לאוסקר? רציתם שחקנית פופולרית ומוכרת לכולם, שלא קיבלה הכרה מהאקדמיה עד היום? הנה ‏אני. רציתם תפקיד לא-נוצץ? הנה, הסרתי את האיפור. אישה שסובלת ממחלה קשה? יש. סרט ‏אינדי של במאי שכנראה לא שמעתם עליו עד היום? סבבה. בכי והרבה, הרבה, הרבה סבל? יש. כל כך הרבה. אז איך בדיוק נפלה לכם ה"ג'ניפר אניסטון, עוגה" מטופס המועמדות? הייתם עסוקים ‏מדי בלתת למריל סטריפ מועמדות אוטומטית מספר 5,448?‏

האמת היא שזה לא הוגן להסתכל על "עוגה" – או על כל סרט אחר – בצורה כזאת. ‏סרטי קולנוע הם לא סרטוני קמפיין לפייסבוק, גם אם לפעמים זה נראה כך. לכל סרט יש קיום בפני עצמו, ולא ‏כהכנה לאוסקר שיקבל או לא יקבל. שחקניות עושות כאן תפקידים מצוינים וקשים באמת, ולא יפה ‏להתייחס להכל בציניות כזו, כאילו כל מה שהן עושות או יעשו אי פעם הוא חלק מהמירוץ לנאום ‏התודה. אבל מה לעשות שהסרטים האלה משווקים כמו קמפיינים? זה לא מקרי ש"עדיין אליס" ‏‏(שזיכה את ג'וליאן מור באוסקר השחקנית הטובה ביותר) ו"עוגה" (שלא הגיע אפילו למועמדות) ‏יצאו בדיוק מתי שיצאו – תחילת השנה, עם הפצה ייצוגית בארצות הברית בסוף השנה הקודמת, ‏כדי להכשיר אותם למירוץ לאוסקר. שני הסרטים עוסקים במאבקים של אישה במחלה. שניהם סרטים די בינוניים, עם הופעה ראשית מרשימה. ועוד עובדה שקשה להכחיש בנוגע לשניהם – אלה סרטים שאלמלא ‏עמדה בראשם כוכבת ידועה, סביר מאוד שלא הייתם רואים, ואפילו לא שומעים עליהם. אין שום סיכוי ש"עוגה" היה מופץ בארץ אלמלא הוא היה "עוגה עם ג'ניפר אניסטון".

‏"עוגה" עוסק בכאב. בסצינה הפותחת את הסרט, קלייר (אניסטון) נמצאת בקבוצת תמיכה לסובלים ‏מכאב כרוני. נושא הדיון הפעם: פרידה מאחת מחברות הקבוצה האחרות, שלא מזמן בחרה בדרך ‏הקצרה לחיסול הכאב, והתאבדה. קלייר, הסרט מראה לנו בהדרגה, מכוסה בצלקות דהויות, ‏סובלת כבר זמן רב, וזה לא משתפר. החיים שלה נעים בין תראפיה לפסיכולוג לגלולות. בעיקר ‏גלולות, הרבה גלולות. רק בהדרגה הסרט מספר לנו שהכאב והצלקות שלה אינן רק פיזיות.‏

כאן מגיע הקטע שבו מספרים כמה שהכוכבת המתאמצת מצוינת בתפקיד, וכן, סליחה על ‏הקלישאה, אבל ג'ניפר אניסטון באמת מצוינת. כאב לא מצטלם טוב בקולנוע; כשברוס וויליס נפצע ‏הוא עושה לרגע הבעה של "איי" ואז ממשיך הלאה לרוץ ולירות כאילו כלום. אניסטון מגלמת אישה ‏שכל תנועה שלה קשה: כל החלטה האם לשבת או לקום, האם לשכב על הגב או על הצד, מגיעה ‏אחרי חשבונאות ארוכה בשאלה איזו מהאפשרויות תכאב קצת פחות. יציאה סופית היא ‏בהחלט אפשרות שנלקחת בחשבון, וקלייר מנהלת דיונים דמיוניים בעניין עם חברתה לקבוצה ‏שכבר בחרה בדרך זו. המצב הזה לא רגעי ולא חולף, זה לא משבר שתיכף אחריו יבוא מונטאז' ‏גואל, ואניסטון עושה את כל זה באופן כל כך משכנע שהיא הופכת את הצפיה ב"עוגה" למאוד לא ‏נעימה.‏

כמובן, הסרט הזה לא אמור להיות נעים. לא באנו ליהנות. בהסתכלות הישירה על הכאב הוא בוחר ‏לעשות את זה קשה ולעשות את זה מכוער, לא לתת לקהל שום דבר בחינם, וכל התקדמות זעירה ‏בעלילה דורשת זמן ומאמץ רבים. הסרט הזה זוחל. גם טפטוף של שחקנים מפורסמים אחרים ‏‏(אנה קנדריק בתפקיד רוחה של המתאבדת; וויליאם ה. מייסי מופיע לרגע) לא עוזר להקל על ‏הצופים. כל זה נעשה בכוונה, ולא בטעות. אבל מרוב מאמץ להיישיר מבט אל הכאב, הסרט לא נותן ‏כמעט דבר מעבר לכך. כאילו שכח שכצופים בכל זאת מגיעה לנו איזו התקדמות, איזה קתרזיס. ‏ומכך – אנחנו מקבלים מעט, מעט נורא, מעט מדי. יש הרבה סבל, ומעט מאוד ללמוד מזה. ‏

אז, אם לחזור שוב לפוליטיקה האוסקרית הזולה, השיעור לאניסטון הוא: Never go full pain. אנשים אוהבים לראות אנשים סובלים, אבל לא אוהבים לסבול בעצמם. אם את טובה כל כך ‏שאת גורמת לקהל לסבול, את טובה מדי בשביל אוסקר.‏


פורסם במקור בוואלה