ביקורת: התאוריה של הכל + משחק החיקוי

מאת
דורון פישלר
– פורסם ב 23 בינואר 2015Posted in: ביקורות
שני סרטים ביוגרפיים על גאונים שסובלים מנכות כלשהי, שניהם מתחרים על האוסקר, אחד מהם גם ראוי לכך

שמעתם על הסרט הזה שמציג עכשיו בקולנוע ומועמד להרבה אוסקרים, שמספר את סיפורו ‏האמיתי של הגאון המפורסם הזה, ששינה את פני תחום המחקר שלו אבל סבל מבעיות רפואיות ‏שהקשו עליו להשתלב בחברה? כי יש שניים כאלה.‏

לא הוגן להתייחס לשני סרטים כאחד. "משחק החיקוי" ו"התאוריה של הכל" הם לא אותו סרט, הם ‏נעשו על ידי אנשים שונים עם כוונות שונות ועוסקים בנושאים שונים, ולא אשמתם שהם קצת דומים ‏זה לזה ויצאו כמעט בו-זמנית. מצד שני, זה גם לא ממש מפתיע – או מקרי – ששני הסרטים האלה ‏יוצאים בדיוק עכשיו. סרטים שמצייתים לכל כך הרבה קלישאות אוסקר מן הסתם יגיעו בדיוק בזמן ‏בשביל לקבל אותן. גם ביוגרפיה, גם סיפור אמיתי, גם גאון, גם התגברות על נכות וגם מבטא ‏בריטי, בינגו!‏

‏"משחק החיקוי" הוא האשם העיקרי באוסקריות. זהו סיפורו של אלן טיורינג, מפענח הצפנים הגאון ‏שגויס במלחמת העולם השניה לשבור את קוד ה"אניגמה" הגרמני, ובכך היתה לו השפעה מכרעת ‏על סיום מלחמת העולם השניה – וגם על כל שאר העולם, כי על הדרך הוא המציא את המחשב. סיפור חייו הוא כל כך מעניין שהיו ‏חייבים לעשות עליו סרט יום אחד, אבל לאלן טיורינג הגיע סרט טוב יותר מזה.

זה לא ש"משחק החיקוי" כל כך גרוע. במובנים מסוימים הוא טוב: הוא כתוב ומבוים ומשוחק באופן ‏מוכוון מטרה, ומגשים אותה היטב. אבל המטרה שלו היא לא להיות סרט טוב, או להציג נכון את ‏חייו של אלן טיורינג. המטרה שלו היא להשיג אוסקרים, והיא מתעלה על כל שיקול אחר. אז ‏הסיפור לא ממש נאמן למציאות, אבל אנחנו כאן בסרט, אז צריך להגביר את הדרמה ולהכניס ‏נאומים חוצבי להבות ורגעי כינורות בכל הזדמנות. אז טיורינג ככל הנראה היה אדם נורמטיבי ‏למדי, אבל דמויות נורמטיביות לא מקבלות אוסקר, אז נהפוך אותו למין ארטו-דיטו עם שגעון ‏גדלות. יש דבר כזה, "מבחן טיורינג", נכון? אז אפשר לדחוף איזו התייחסות מאולצת אליו לתוך ‏מונולוג נטול כל קשר.‏
‏ ‏
אבל הדבר הכי מרגיז ב"משחק החיקוי" הוא האופן שבו הוא מטפל בהיותו סרט על איש חכם ‏מאוד. תמיד יש בעיה בסרטים על מתמטיקאים, מדענים ושאר גאונים: ברור ששום סרט לא יכול לגרום לצופים להבין איך באמת פתר אלן טיורינג את הבעיות ‏שהוצבו בפניו, פשוט כי רובנו איננו אלן טיורינג ולא חכמים כמוהו. בשלב כלשהו חייבים לומר שהוא עשה משהו ‏מחוכם – עזבו, זה מסובך – ופתר את הבעיה, הידד. המעצבן ב"משחק החיקוי" הוא שהסרט מציב ‏את רף ה"עזבו, זה מסובך" כל כך נמוך שהוא למעשה מונח על הרצפה. לא ציפיתי לדעת בדיוק ‏איך עובדת המכונה של טיורינג, אבל זאת היתה בקשה גדולה מדי להבין מה בעצם היתה הבעיה ‏שהוא התגבר עליה? להסביר מהי בעצם מכונת ה"אניגמה" ולמה כל כך קשה לפצח אותה? להסביר מה האניגמה עושה, לעזאזל, זה באמת לא קשה; אפשר לעשות את זה בשתי דקות ולהרוויח רגע קולנועי מעניין וגם לתת לקהל להרגיש שהוא יודע משהו שהוא לא ידע קודם. אבל הסרט נמנע מזה לגמרי, כי עזבו, זה מסובך ואתם בטח לא תבינו. כל דבר שקשור לצפנים בסרט (כלומר, עיקר העלילה) הוא קופסה שחורה: היה משהו קשה אבל אז טיורינג עשה משהו חכם כדי לפתור את זה. זה סרט על אנשים חכמים ‏עבור אנשים מטומטמים.

זה בהחלט לא עוזר שברגעים הבודדים שבהם הסרט אשכרה מדבר על הצפנה, הוא מדבר שטויות. לא צריך ‏להיות מומחה גדול כדי לדעת את זה – מספיק לקרוא ספר מדע פופולרי על הנושא ("סודות ‏ההצפנה" של סיימון סינג מומלץ), מה שהתסריטאי כנראה לא טרח לעשות, כי זה לא שפיענוח ‏צפנים היה חלק חשוב בחייו של אלן טיורינג או משהו.

ובקשר לחייו של טיורינג? הוא היה לא פופולרי עד שהוא הפך לפופולרי, היתה לו קירה נייטלי שעמדה לצידו. הסרט הזה הוא אוסף של קלישאות – מבוצעות היטב, אבל ‏עדיין קלישאות.‏

everything

‏"התאוריה של הכל", כאמור, נראה מרחוק בדיוק אותו הדבר. עוד מדען ידוע – סטיבן הוקינג, ‏הסלב הכי גדול של עולם המדע מאז איינשטיין – שבנוסף, גם מתמודד עם מחלה מזוויעה. ואשתו ‏שתמכה בו לאורך כל השנים. אוסקר ביד ומיד.‏

אבל למרות שהכל כרגיל, "התאוריה של הכל" הוא יותר מפזמון חוזר. זה מתחיל מכך ‏שזה לא סרט על סטיבן הוקינג, אלא על אשתו. הסרט מבוסס על ספרה האוטוביוגרפי של ג'יין ‏הוקינג (שבסרט מגולמת על ידי פליסיטי ג'ונס המצוינת), ולכן הוא מתמקד ביחסים בינהם; ‏והיחסים בינהם הם יותר מ"הוא היה נורא מצליח וחשוב והיא עמדה לצידו". זה מתחיל כסיפור ‏אהבה חמוד, אבל בהמשך זה מסתבך, ולא תמיד נראה כמו אהבה מהאגדות. לפני שראיתי את ‏הסרט, בידיעת כמה מהפרטים הפחות-הוליוודיים בחייו של סטיבן הוקינג, חששתי שהסרט יעלים ‏אותם בדרך לקולנוע – אבל הוא לא; הם שם, למרות שזה גורם לבני הזוג הוקינג להיראות פחות ‏ממושלמים. ‏

וזה בעצם העיקר: הסרט נותן לסטיבן הוקינג להיות בנאדם. הוא מכיר בכך שמחלה קשה וטרגית ‏לא הופכת אותך מיד לקדוש. הוקינג של הסרט אולי חכם, אבל הוא רק בנאדם, עם ‏חולשות אנושיות וחוש הומור. הוקינג של הסרט היה איש שנון לפני שחלה, ולא הפסיק להיות כזה ‏כשאיבד את יכולת השימוש בשריריו. יש בסרט רגעים של הומור גיקי מפתיע וממש מוצלח.‏

חוץ מזה – אפשר לדבר על אדי רדמיין רגע? גם כאן, זאת נראית כמו קלישאה: גילום אדם הסובל ‏מנכות גופנית הוא מגנט אוסקרים ידוע. ועדיין, אי אפשר שלא להעריך את העבודה שרדמיין עושה ‏כאן. הוא לא סתם יושב בכסא גלגלים לאורך כל הסרט: הוא מתחיל אותו כאדם נורמלי ובריא, ‏ומאבד בהדרגה, איבר אחרי איבר, את חופש התנועה והשימוש בגופו ובקולו. את כל זה רדמיין עושה בהופעה ‏שהיא מרשימה מאוד גם מהבחינה ‏הפיזית, גם כחיקוי (הדמיון למימיקה והעוויות הפנים של ‏סטיבן ‏הוקינג ‏האמיתי מדהים) וגם מבחינת, אתם יודעים, משחק. רדמיין מצליח להביע רגשות ‏ולומר דברים ללא מילים, גם כשמספר השרירים שנותרו לו כדי לעשות זאת מאוד מוגבל.‏ והוא מראה את הזוועות שהמחלה הזאת מעוללת לגופו באופן כל כך מוחשי שלסרט אין צורך להתעכב כדי לספר לנו כמה הוא מסכן וכמה שקשה לו.

בכל הנוגע לנושאים מדעיים, גם "התאוריה של הכל" לא יהפוך אתכם למומחים לנושא, כמובן. ‏הסרט לא מסביר בדיוק מה הוקינג חושב על חורים שחורים ועל תולדות הזמן, כי לא זה נושא הסרט – אבל ‏הרעיונות הפיזיקליים המעטים שמוצגים בו לפחות מוצגים באופן נכון ומעניין, וההקבלה בינם לבין ‏החיים האנושיים אולי מתבקשת, אבל לא מאולצת.

שני הסרטים האלה אולי נראים דומים, אבל הם למעשה שני דברים שונים לגמרי. "משחק החיקוי" ‏הוא ביצוע מיומן ומדוקדק של ספר ההוראות "השג לעצמך אוסקר בעשרה צעדים פשוטים". מנגד, "התאוריה של הכל" הוא סרט טוב.‏

תגיות: