לפני הכל, אתם צריכים לדעת שזה מבוסס על סיפור אמיתי. יש כתובית על המסך, כדי שלא תפספסו. כמה רגעים לאחר מכן, "Foxcatcher" גם מבהיר שזה לא סיפור מהסוג של "הלוחם הבודד למען הצדק שגבר על המכשולים והגשים את החלום האמריקאי". אולי הוא מניח שאתם כבר יודעים איך נגמר סיפורם של המתאבקים האולימפיים האחים מארק ודייב שולץ, ושל ג'ון דופונט, המיליונר התמהוני שפרש עליהם את חסותו. מה שברור הוא שזה לא הולך להיגמר טוב. מועקה, קדרות, אווירה מבשרת רע, נוחתות מיד בדקות הראשונות של הסרט, ולא יעזבו עד סופו.
מארק ודייב שולץ זכו שניהם במדליות זהב באולימפיאדת 1984, ואז גילו שהזהב הזה לא שווה הרבה. הם עדיין מנהלים חיים נטולי זוהר בעיירה אמריקאית שוממת; לדייב (מארק רפאלו) יש משפחה, מארק (צ'אנינג טייטום) הוא אדם בודד שאין לו הרבה בחיים מלבד אימונים לאולימפיאדה הבאה עם אחיו. כך עד שהוא מקבל פניה מפתיעה מדופונט (סטיב קארל), אצולה אמריקאית, עשיר עד גועל, שחי באחוזת ענק ומעביר את זמנו בתחביבים כמו איסוף בולים ואיסוף מתעמלים אולימפיים. דופונט הוא אדם קצת תמהוני ונוקשה, אבל הוא פטריוט, הוא רוצה להוכיח לעולם שאמריקה היא הגדולה מכולן, ולכן הוא מוכן להשקיע כספים רבים בטיפוח הנבחרת. הוא מזמין את דייב ומארק לאחוזתו, למתקנים המשוכללים שלו ולצוות המקצועי שלו. ובניגוד לצפוי, הוא אפילו לא דורש בתמורה את נשמתם. אין קץ'. ובכל זאת, משהו מטריד פה.
אם המטרה היתה להשיג מועמדויות לאוסקר, היא הושגה. אישית, לא הייתי צריך את הסרט הזה כדי לדעת שסטיב קארל הוא שחקן מעולה. זאת עובדה ידועה היטב. אבל עוד עובדה ידועה היא ששחקנים מצחיקים לא מקבלים אוסקרים. היה צריך רק לגרום לסטיב קארל להפסיק להצחיק – והנה, כולם מדברים עליו כעל מועמד בטוח (ומוצדק) לאוסקר. ג'ון דופונט שבגילומו הוא אדם שנולד עם כפית זהב בפה ומקל ארד בתחת, ואין לו מושג איך ליצור תקשורת עם אנשים שהוא לא משלם להם. זאת דמות מטרידה ועצובה, וקארל מגלם אותה עם מינימום תנועות ומניירות, בשפת גוף חסכונית. הכשרון של צ'אנינג טייטום, לעומת זאת, עדיין מפתיע בכל פעם מחדש: עדיין קשה לקבל את העובדה שמי שהתחיל כדוגמן, שרירן ורקדן הוא בעצם גם קומיקאי מוכשר (בסדרת "רחוב ג'אמפ"), וגם, מתברר, שחקן דרמטי בעל יכולת. גם טייטום מתקפל כאן אל תוך דמות בעלת תנועת גוף אופיינית ושונה ויכולת התבטאות מוגבלת, וגם זה מרשים, אם כי לא מאוד מגוון.
אבל מלבד תצוגות המשחק, יש פה בעיקר מועקה. הסרט מתנהל בטון אחיד: אשכבה. בנט מילר ("מאניבול") רוצה שתרגישו כמו מתחת לטונה של בטון. כל סצינה מלווה בתחושת אי נוחות. כל התרחשות נראית כמו בשורת איוב. הפסקול חוזר שוב ושוב לאותן נעימות פסנתר בודד על רקע כינורות חרישיים רועדים, והמוזיקה הזאת מלווה בסרט כל התרחשות, מויכוח דרמטי ועד זכיה באליפות העולם. העובדה שהמועקה הזאת לא מרפה לרגע היא הטעות הקריטית של הסרט. אפילו בסרטי האימה הקודרים ביותר יש רגעים של הקלה מדי פעם, פשוט כי עומס יתר של רגש כלשהו – ולא משנה איזה – מקהה אותו. פוקסקאצ'ר" מתעקש שלא להציג את העליות והמורדות של החיים, אלא מורדות בלבד, אפילו כשזה פוגע בסיפור שהוא מנסה לספר. כשבפתיחת הסרט אנחנו רואים את האחים מארק ודייב מתאמנים, האווירה בינהם כל כך מתוחה שהייתי בטוח שהסרט עומד לגלות לנו שבעצם אחד מהם מנצל את השני מינית, או איזו זוועה אחרת; בהמשך מתברר ששום דבר כזה לא קורה – הסצינה הקריפית הזאת היתה, מתברר, דרכו של הסרט לתאר יחסים בריאים בין שני אחים אוהבים. אישית, במשך שעה בערך הייתי עם הסרט מתחת למשקולת, אבל בסופו של דבר הוא איבד אותי, ורק חיכיתי שזה ייגמר.
ולמרות כל זה, למרות שהסרט כולו מספק שעתיים של הנמקה לאירוע שמתרחש בסופו, זה עדיין לא מספיק. מצטער, עדיין לא הבנתי. האירוע האמיתי נשאר בלתי פתור. נשארנו עם שעתיים של מועקה, ואולי כמה מועמדויות לאוסקר.
פורסם במקור בוואלה
יחסים בריאים בין שני אחים אוהבים?
זה לגמרי לא הרגיש ככה מבחינתי. הסצנה הזאת מראה כמעט בלי דיבורים (ובצורה ממש לא נעימה) את כל מערכת היחסים הלגמרי לא בריאה בין מארק ודייב. היא עד כדי כך אפקטיבית, שמספר סצנות אקספוזיציה אחרות יותר קונבנציונליות נחתכו מהסרט.
הדבר היחיד שהסרט הזה מנסה להעביר
זה ש-2 שחקנים קומיים יכולים לשחק תפקידים דרמטיים ולעשות את זה טוב.
מעבר לכך, הסרט הזה כ"כ מיותר שזה עצוב (הייתי אומר מצחיק, אבל שום דבר לא מצחיק בסרט הזה).
טונות על גבי טונות על גבי טונות של דיכאון, עגמומויות, חד-גוניות ו-וואחד שיעמום!!!
הסיום של הסרט, שבגללו בכלל הסיפור הזה היה ידיעה חדשותית מעניינת בשנות ה-80, לחלוטין לא מצדיק את קיומו של שאר הסרט.
אני דווקא חשתי ההפך
נורא אהבתי את הסרט (הביקורת של Iter Impius בדף הסרט די קולעת לטעמי, פרט להמלצה על וויפלאש ולהסתייגות ממארק ראפלו בסרטים אחרים), הרבה יותר משציפיתי מסרט של בנט מילר שהסרטים שלו נוטים להיות מרוחקים וחסרי מעש ללא צורך. הפעם הסגנון שלו התלבש נהדר על הסיפור. מסכים שצ'נינג טאטום משחק כאן טוב תפקיד שתפור למידותיו, אבל דווקא את ראפלו הכי אהבתי בסרט, ואת קארל אהבתי הכי פחות.
דווקא בגזרת הפרסים אני לא רואה לסרט עתיד ורוד כל כך. ראפלו כנראה יקבל מועמדות על שחקן משנה בקטגוריה יחסית פתוחה השנה, אבל כל השאר נראה יותר מעורפל. עם עליית סרטים יותר נוחים/חשובים/משמחים כמו "אל תוך היער","בלתי שביר" ו"סלמה" אני בהחלט רואה מצב שפוקס-קצ'ר מפסיד בקרב צמוד את המועמדות שלו לסרט הטוב ביותר, שחקן ובימוי ונשאר עם שחקן משנה וכמה פרסים טכניים. אני אישית מקווה שלא, כי נורא אהבתי את הסרט, אבל מועמד חזק עם באזז יכול להדיח אותו מהפרסים האלה די בקלות.
אני אהבתי מאוד
בסוף שנה שעברה נוצר מצב שבו 'כוח משיכה' ו'הכול אבוד', שני סרטים מינימליסטים על אדם המנסה לשרוד בסביבה קטלנית, הוקרנו באולמות סמוכים בבתי הקולנוע השונים. השנה נוצר מצב דומה כש'וויפלאש' ו'פוקס קצ'ר', שני סרטים על מישהו שרוצה להיות הכי טוב בעולם בתחום שלו ועל יחסיו עם המורה/מאמן שלו שהוא אדם מנוכר רגשית המנסה להשאיר חותם בהיסטוריה של התחום, מוקרנים באולמות סמוכים בבתי הקולנוע השונים.
בעוד 'וויפלאש' מעביר את המסר שלו באמצעות עריכה קצבית ואינטנסיבית, 'פוקס קצ'ר' הוא סרט איטי ומהורהר. אך מתחת לשטח הוא מסתיר אימה גדולה המחכה לפרוץ בכול רגע. סטיב קארל וצ'אנינג טאטום נותנים בסרט הופעות דרמטיות מרשימות מאוד. זה שקארל הוא שחקן טוב אני יודע, אבל אני יותר התרשמתי מטאטום שבכול פעם מחדש בסרט הוא מנסה להוכיח שהוא כבר לא ילד הפוסטרים שהיה פעם אלא שחקן רציני. זה אכן מצליח לו.
הטון הכבד והדרמתי של הסרט לא הרגיש לי מעיק מדי, אבל בהחלט לא היה מזיק אם היו יותר רגעים קומיים או אם הדמויות היו מביעות עוד הבעות פנים מלבד פרצוף תשעה באב.
אבל זה זוטות. אני מאוד אהבתי את 'פוקס קצ'ר', שמוכיח עד כמה 2014 היא שנת קולנוע מהטובות שהיו בעשור האחרון.
הסרט הכי גרוע של 2014
אחד הסרטים היותר גרועים שיצאו השנה.
פשוט לא הייתה סיבה מוצדק לכלום בסרט הזה.. לא למה ציאנינג צריך להתבאס ברמה כזו על סטיב ולא לסוף..פשוט לא מעניין.
לא צריך להפוך כל ידיעה חדשותית לסרט…
ולא רק זה התקציר בסינמה סיטי כתב אתסוף הסרט בתקציר והתייחס אליו כאל המאורע המרכזי בסרט..
איטי מידי
ראינו סרטים כבדים, אווירתיים וקודרים הרבה פעמים, זה לא מפריע לי גם אם זה הטון הקבוע. הבעיה היא שהעלילה והדיאלוגים בסרט הזה מועטים, והשתיקות, המבטים והצילומים ארוכים מתמיד. הסרט הזה גם ארוך מידי, גם לא ערוך נכון בשום דרך, גם איטי נורא (למה אנחנו צריכים להתבלט ולהסתכל על כל פעולה שהדמות עושה? מקרבות אגרוף חסרי רגש ועד לגימה מלאה של כוס מים) ובעיקר שקט. אני בטוח שיש עומק רב בסרט, והעלילה דווקא מאוד מעניינת, רק חבל שהבימוי מלא בכל כך הרבה פוזות כדי שתאמינו לו שהוא איכותי.
מה שאני לא מסכים עם הביקורת זה בנוגע לתפקידו של סטיב קרל, שגם אני וגם הרבה אחרים לא האמנו שמדובר בשחקן כל כך טוב עד סרט זה, וגם בנוגע למוזיקה שעם כל התיאור המדוייק שלה כמעט ולא קיימת. מופיעה בכל סצנה? לפי מה ששמתי לב, יש אולי 2 סצנות עם מוזיקה כל הסרט. יכול להיות שאם היו יותר הוא היה פחות משעמם.
סרט חלש ומשעמם, התאכזבתי קשות.
(ל"ת)
אתה יכול גם לפרט?
או שפשוט בגלל שאמרת את זה אז זה נכון?
אותי דווקא מסקרן ממי הוא התאכזב
מההבטחות על סטיב קארל כשחקן דרמה?
מהבמאי?
מכך שהסרט מועמד לאוסקר?
סרט מעולה. נוגע הנפש האדם
ללא מניירות. מי שלא מבין על מה מדובר עדיין צריך ללמוד על נפש האדם ואיך אפשר להרוס אותה. זה סיפור עוצמתי שמובא בצורה עדינה, כמו שרק אדם כשרוני יכול לייצר – בלי מניירות. רק סיפור עם תוכן אמיתי.
אחד הסרטים הטובים שראיתי הזנה
סרט מדהים,
מה קרה לבנט מילר? עשור והוא לא עשה דבר.