החיים הם לא סרט. בתור התחלה, הם הרבה יותר ארוכים. הם גם חסרי צורה, התסריט הוא בדרך כלל חלש מאוד ונטול כל שנינות, סצינות השיא מגיעות בלי שום סדר הגיוני או סיפורי ובינהם יש קטעים מתים ארוכים בטירוף. הם כמעט אף פעם לא מגיעים בפיסות מסודרות של שלוש מערכות, עם מאורע מחולל, מטרה מוגדרת היטב וסוף שסוגר את הקצוות. לחיים אין פואנטה בסוף ואין סצינה אחרי הקרדיטים. לעשות סרט שיהיה "כמו בחיים" זה רעיון לא טוב, כי סרטים צריכים להיות סרטים. בדרך כלל אני לא אוהב סרטים שמנסים להקיף חיים שלמים; זה לא עובד.
אז בקשר ל"התבגרות". זה סרט שלא מתנהג כמו סרט. עלילת הסרט היא: ילד אחד מתבגר. זה לא שהסרט נטול מאורעות, אבל הם קורים כמעט בלי סדר הגיוני או סיפורי, בלי חלוקה מסודרת למערכות, בלי מטרה מוגדרת או סוף סגור. הסרט הזה דומה קצת לחיים, וברוב המקרים הייתי אומר שזה הופך אותו לסרט בעייתי. אבל "התבגרות", כידוע, הוא לא כמו רוב הסרטים.
את סיפור הרקע של הסרט אתם בוודאי מכירים. בשנת 2002, הבמאי ריצ'רד לינקלייטר התחיל לצלם. הוא ליהק ילד, אלר קולטריין, לתפקיד הראשי, ואת פטרישה ארקט ואיתן הוק לתפקידי ההורים שלו, ואת לורליי לינקלייטר – בתו של הבמאי – לתפקיד האחות. במשך כמה ימים הם צילמו, ואז הלכו איש איש לדרכו. הם נפגשו שוב כעבור שנה, לעוד כמה ימי צילומים, וכך שוב ושוב, במשך 12 השנים הבאות. השחקן הראשי בסרט היה בן שש כשהצילומים התחילו, ובן 18 כשהם הסתיימו. יש הרבה סרטים שעוסקים בהתבגרות, אבל אין הרבה סרטים – בוודאי לא סרטים שאינם תיעודיים – שמאפשרים לנו לראות אותה מתרחשת בפועל, על הפנים של השחקנים בסרט. הגובה, השינויים בקול, הקמטים והשיער האפור שהשחקנים צוברים הם לא איפור, אלה האנשים עצמם שמשתנים.
אין עוד סרט כזה. ככל היודע למי מעולם לא הושלם סרט בידיוני שצילומיו לקחו כל כך הרבה זמן. לכן, אפילו אם היה סרט גרוע, "התבגרות" היה הישג מדהים. עצם העובדה שהוא הושלם, שהתחילו וסיימו לצלם אותו, היא מרשימה מאוד. לצלם את הסרט הזה בטח היה כמו לנגן ג'אז על חבל: אף אחד לא ידע, כשהסרט התחיל, איך הוא יסתיים, או אפילו להבטיח שהוא באמת יושלם. לך תדע אם הילד שבתפקיד הראשי עדיין ירצה להיות שחקן בגיל 12, או אם אחד השחקנים האחרים לא ימות או יחזור בתשובה או יעבור לפינלנד. כל פרט בעשיה של הסרט הזה הופך למרשים: לחזור לאותו לוקיישן שנה אחרי שנה זה לא מובן מאליו. את הפונטיאק שבה נוהג איתן הוק היה צריך באמת להחזיק ולתחזק כדי שתחזור לסרט שוב ושוב. וכמובן, השחקנים היו צריכים לחזור פעם בשנה, במשך 12 שנה, אל אותה דמות.
העובדה שהסרט צולם באופן כזה היא יותר מפעלול. הידיעה על כך שהוא צולם בזמן אמיתי משפיעה גם על הצפיה בו: פרטים קטנים שבסרט רגיל היו זניחים מקבלים כאן משמעות. בסרט רגיל, שתי סצינות יכולות להיות מצולמות באותו יום, כשבסרט אחת מהן תבוא אחרי הכיתוב "20 שנה מאוחר יותר…". אבל כאן, הזמן שעבר על השחקנים הוא אותו הזמן שעבר על הדמויות. אם דמות שראינו לאחרונה לפני חמש שנים חוזרת לסצינה נוספת, זה אומר שהיה צריך למצוא את אותה השחקנית – שגם החיים שלה עצמה השתנו, מן הסתם, במשך הזמן הזה – חמש שנים מאוחר יותר, והמפגש המחודש איתה הוא מפתיע ומרגש. ההשפעה הגדולה ביותר היא, כמובן, הצפיה בשחקנים הראשיים. הילד מייסון ואחותו סמנתה הופכים לנו מול העיניים מילדים למבוגרים, ואף אפקט של איפור או מיחשוב לא היה יכול לעשות את זה. אגב, זה נכון מה שאומרים תמיד על הקצב שבו ילדים גדלים בגיל ההתבגרות. בין סצינה אחת לשניה בסרט, אלר קולטריין גבה בערך בחצי מטר.
הסרט, כאמור, לא נטול אירועים. זה היה יכול להיות סרט על תא משפחתי מסודר אחד שחי באותה דירה במשך 12 שנה, אבל זה לא מה שקורה. די הרבה עובר על הילד הזה: נקודת ההתחלה היא משפחה מפורקת, עם הורים פרודים, ובהמשך היחידה המשפחתית כל הזמן משתנה, והמשפחה עוברת דירה לעתים קרובות בהרבה מהממוצע. בדרך יש כמה אירועים דרמטיים בלי ספק, וחלקם היו בהחלט יכולים להפוך לעלילה של סרט "על משהו" – אבל אלה מתרחשים דווקא בחצי הראשון של הסרט. בהמשך, הסרט מדלג בכוונה על נקודות השיא: הוא לא מראה את רגע ההתאהבות או רגע הנצחון או או רגע הפרידה, או ההתחלה או הסיום, אלא נקודות שונות מהאמצע. כי כאלה החיים: בעיקר הרבה מאוד אמצע.
זה הופך את הסרט למאוד "לא נכון" מבחינת התסריט, כי רוב הסצינות שבו הן חסרות משמעות מבחינה עלילתית. ברט, לכל דבר יש משמעות, ואף דמות לא נכנסת אליו במקרה. אבל כאן, אם אנחנו רואים את מייסון מדבר עם איזו נערה מהכיתה, זה לא אומר בהכרח שבהמשך הם יתאהבו ויתחתנו וילדו שלושה ילדים. ייתכן בהחלט שאחרי השיחה הזאת היא תחלוף בחייו ותיעלם ללא זכר. קורה (ויש כמה דמויות בסרט שמאוד מאוד רציתי לדעת מה עלה בגורלן, אבל הסרט לא סיפק שום תשובה). הרגעים הקטנים האלה של החיים הם פנטסטיים ברמת הדיוק שלהם, ולא בטוח שסרט שהיה מצולם באופן סטנדרטי היה יכול לתפוס אותם בצורה כזאת.
בעיה אחת עם הסרט היא שהגיבור שלו לא נורא מעניין.כשהוא ילד בן שש (ואז שבע, ושמונה ותשע), הוא מתנהג כמו ילד; קשה לומר שיש לו תכונות אופי יוצאות דופן. הסרט עוסק בדברים שקורים לו, אבל לא בו עצמו. בהמשך, כשהוא מתבגר, הוא מנסה להחליט, עם הסרט, מי הוא ואיזה מין אדם הוא בעצם, ומגדל אופי. גם אז, לאו דווקא אופי מרתק. ההורים – איתן הוק ופטרישה ארקט – הם אלה שעוברים את ההתפתחות המעניינת באמת. המבוגרים הופכים מאיש אחד בתחילת הסרט לאיש אחר בסופו. הילד בסך הכל הופך לאיש.
האם כל זה אומר משהו? יש סך הכל, פואנטה, מוסר השכל לכל העסק? לא ממש; אפשר היה לסיים את הסרט שנה קודם או עשר שנים מאוחר יותר. ככה זה בחיים: כל טקס סיום או מסיבת פתיחה היא ניסיון לשים נקודה בסוף משפט, לחלק את החיים לפרקים ולנסות למצוא הגיון, אבל אין. גם הסרט עושה את זה – הרבה מהסיום דווקא מנסה לתת איזו סגירה ולהגיד איזה משפט סיכום, להפוך את כל הפרויקט הזה לסרט. אבל הוא לא כל כך מצליח. יש בסרט הזה המון רגעים יפים, אבל לא משהו שיקשור אותם, שיגיד על מה בעצם דיברנו. מה שהוא כן נותן – הצפיה המרוכזת הזאת ב-12 שנים בתוך שלוש שעות – הוא מנה מרוכזת של פרספקטיבה.
הרבה אנשים כבר קראו ל"התבגרות" יצירת מופת. אני לא בטוח שזה נכון, לא משום שזה לא סרט טוב, אלא כי אני לא יודע למה בכלל אפשר להשוות אותו. כדי להחליט אם סרט הוא טוב או רע מאחרים צריך להשוות אותו לסרטים אחרים באותו הסגנון, אבל אין סרטים אחרים שדומים ל"התבגרות". אין עוד סרטים שעוסקים בדמויות לאורך יותר מעשר שנים וצולמו בזמן אמיתי. אה, רגע, בעצם יש אחד. כלומר, שלושה. והם בעצם די דומים: גם אותם ביים ריצ'רד לינקלייטר ומככב בהם איתן הוק. טרילוגית סרטי "לפני" (הזריחה, השקיעה, חצות) אמנם לא תוכננה ככזאת, אבל הפכה לפרויקט באורך 18 שנה שדי מזכיר את "התבגרות". גם כאן אותם שחקנים חזרו לגלם את אותן הדמויות ולבחון את השינויים שעברו עם השנים. ועם כל הכבוד ל"התבגרות", סדרת "לפני" היא יצירה מופלאה הרבה יותר, כי היא הצליחה להיות גם וגם. גם כמו החיים, וגם סרטים עם צורה של סרט. "התבגרות" גרם לי להעריך עוד יותר את סדרת "לפני", אבל זה לא אומר שהוא לא הישג עצום בפני עצמו.
הביקורת כ"כ מרתקת, שממש מסקרן לראות את הסרט.
והיא מרתקת לא רק כי היא עוסקת בסרט לבדו, אלא כי היא עוסקת בקצה של אמנות הקולנוע, וגם עוסקת בחיים עצמם. הפסקה השלישית והחמישית קנו אותי.
יכול להיות שזה סרט שצריך לעשות שיעורי בית לפני שמגיעים לצפות בו, כדי לא להתאכזב או להיות מוטרדים מכך שהוא לא בנוי כמו סרט רגיל. אולי. מיזמים שאפתנים, יצירתיים וחריגים כאלה ממש ראויים להערכה. כמו "ענן אטלס" בזמנו. גם אם זה לא מצליח קולנועית/קופתית, טוב לראות שיש מי שמעז ויש מי שחושב מחוץ לקופסה. הרבה מחוץ לקופסה.
אני ראיתי אותו ללא כל הכנה מוקדמת ונהניתי מאד.
זה לא שהביקורת של רד פיש כאן לא האירה לי כמה דברים שלא חשבתי עליהם – בהחלט כן. אבל אני ממש לא חושב שלסרט הזה צריך לעשות איזושהי הכנה מוקדמת וגם זו נקודה לזכותו, לדעתי. כל מי שלא חייב את הסרטים שלו הוליוודיים-עד-כאב ובעל ראש פתוח למשהו קצת אחר, עם קצב איטי ושאין לו בהכרח פואנטה שמכה בך כמו פטיש 5 קילו בסוף (או בקיצור, slice of life) יוכל להנות מאד מהסרט.
חכם ומרתק
שישי אחהצ שעה 16.00 והאולם מלא. נשאבתי לתוך הצפייה ולמרות אורכו של הסרט.. לא היה רגע דל. דיאלוגים חכמים שאפשר ללמוד מהם רבות. ליהוק אמין ונפלא. זו חוויה חד פעמית כיון שברגע שהסרט קיים אין טעם לעשות עוד אחד. לסיכום מרתק לשכבות גיל שונות מציג את אמריקה כפי שהיא . יצירה יחודית ונפלאה.
אמריקה כפי שהיא?
"התבגרות" סרט יפהפה, אבל את יכולה לנקוב בשמה של יותר מדמות לא-לבנה אחת מהסרט?
זה בטקסס, הם כבר הרגו את כולם.
(ל"ת)
אמריקה כפי שהיא.
רוב האנשים הלבנים באמריקה לא מכירים הרבה אנשים שחורים. האם סרט המציג קורות משפחה יהודית ביהוד (נגיד) ושאין בו דמויות ערביות איננו מציג את ישראל כפי שהיא?
וזה משנה?
(ל"ת)
בכלל לא!
זה לא הופך את "התבגרות" לסרט פחות טוב, או את ריצ'רד לינקלייטר ליוצר גזען וחשוך שמבקש להדיר את כל הלא-WASPים מהעין הציבורית (ואדם – אני מאמין לך, בעיקר בעקבות העובדה שאתה סוציולוג שיודע דבר או שניים על המארג החברתי בארה"ב). אבל כשמסתכלים על התמונה הגדולה – כן, קשה לי עם זה שבסרטים וסדרות אין מספיק שחקנים בני מיעוטים. המגמה ללא ספק משתנה, עם הסדרות של שונדה ריימס או עם סרטים של וויל סמית' ודומיו (למרות שזה מצער – באופן כללי, בלי קשר להיבטים החברתיים של העניין – שהוא לא הופיע בתפקיד ראשי בסרט שווה משהו כבר יותר משנתיים, ולפני זה עברו 4 שנים מהסרט האחרון שלו בתפקיד ראשי לגמרי), אבל כשמסתכלים על זה במקרו, וזה משהו שאני חושב עליו הרבה לאחרונה, יש בליהוק מגוון-אתנית של שחקנים משהו מאוד חשוב.
הסיפור של "הבית הלבן" תמיד עולה לי בראש. המלהקים, בראשית ימיה של הסדרה, התלבטו בין אליסון ג'אני ל-CCH פאונדר (קלודט מ"המגן"). היה להם חשוב שיהיה להם אנסמבל מגוון, ולכן רצו שסי-ג'יי, אחת הדמויות הכי חשובות בסדרה (והדבר הכי טוב שסורקין כתב מימיו) תגולם על ידי שחקנית שחורה. אבל ג'אני פשוט הייתה יותר טובה (גם אם פאונדר, כשלעצמה, שחקנית מצוינת) ויותר מתאימה לתפקיד. כמובן שבמקרה כזה חשוב לבחור את השחקן הטוב ביותר למשימה, אבל באופן כללי, חשוב לי לראות יותר שחקנים בני-מיעוטים בתפקידים גדולים. אבל זה דיון שאני מאמין ששווה להעביר לכאן.
בבית הלבן היו דוקא לא מעט בני מיעוטים בתפקידים משמעותיים
באופן כללי, חשוב לקחת בחשבון שמיעוטים, הם, ובכן, מיעוטים. הם חלק קטן יותר מהאכולוסייה הכללית ולכן טבעי שהם גם יהיו חלק קטן יותר מהליהוקים, אלא כשעוסקים בסביבת מיעוטים או בכזו שמרכזת יותר מיעוטים לתוכה. בפרט, פעמים רבות יש סביבות שבעולם האמיתי יש בהן פחות מיעוטים אפילו משיעורם באוכלוסייה ולכן הגיוני שזה ישתקף גם בליהוק.
למעשה כיום במסגרת התקינות הפוליטית והאיזון קיימת מגמה הפוכה של ליהוק מיעוטים גם לדמויות שבמקור לא היו כאלה, כמו פורד פרפקט ב"מדריך הטרמפיסט", היימדייל ב"תור" (מה שעצבן לא מעט סקנדינבים, כי אין שחורים במיתולוגיה הנורדית וחלקם חשו שמזלזלים להם במסורת על חשבון האיזון הפוליטי) ובימים אלה ממש עולה על האקרנים גרסה מחודשת למחזמר "אנני" שבו את תפקיד היתומה הג'ינג'ית מגלמת שחקנית אפרו-אמריקנית.
אם אין מניעה תסריטאית אפשר להתפרע וללהק את מי שרק רוצים, אבל בדרמה ריאליסטית אני לא רואה סיבה לנסות לשבץ דמויות מיעוטים באופן מלאכותי כשזה לא מתאים רק כדי לסמן V ולהרגיש נאורים וליברליים.
בשם לא, אבל אני לא יכולה לנקוב בשמן של רוב הדמויות בסרט
מבחינת מיעוטים, היה חבר אפרו-אמריקני בן גילו של מייסון כשהם היו בחטיבת ביניים; הייתה סטודנטית ממוצא אסיאתי כלשהו שותפה לחדר של סמנתה בקולג'; היה שיפוצניק ממוצא לטיני (שלקראת סוף הסרט מתברר שהפך למנהל במסעדה בזכות עצת האם ללמוד ולהתקדם). בהתחשב בכך שהם חיים בטקסס ושרוב דמויות המשנה בסרט הן בעיקר משפחה וחברים, זה לא ממש מפתיע.
נשמע מסקרן
אבל לא הבנתי אם זה חצי תיעודי / מבוים / מאולתר או שהיה תסריט מוכן ומגובש מראש.
מבוים, והיה (אבל אני מניח שכשהפקה לוקחת כ"כ הרבה זמן, היו שינויים נחוצים).
(ל"ת)
ברור לי שהיה בימוי, התכוונתי עד כמה הוא באמת מבוים ומתוסרט מראש
(ל"ת)
זה לא סרט תיעודי
(ל"ת)
גם את זה הבנתי; שוב, אני מתכוונת לסגנון, לאופן היצירה
עד כמה הכול היה מתוסרט לפרטי פרטים מראש (עם אפשרות לשינויים במידת הצורך, כמובן) ועד כמה הבמאי עשה את זה בסגנון תיעודי פחות מתערב או בימוי חופשי / אלתורים. בקיצור, האם היה תסריט מוכן מראש לצילומים של 12 שנים? זו השאלה שלי.
ממש לא.
וכשרואים את הסרט, עצם הרעיון שהתסריט נכתב מראש ל-12 שנים נראה קצת מגוחך. לינקלייטר אמר שהיה לו מראש מתווה כללי מאוד לגבי הסרט, אבל הוא היה נתון לשינויים (לדבריו, אם הילד השחקן היה מחליט שהוא רוצה להיות מתאבק, זה היה הנושא של הסרט). כמו בסרטים אחרים של לינקלייטר, הדיאלוגים לא מאולתרים מול המצלמה, אבל הם נבנים ביחד עם השחקנים במהלך החזרות, מעט לפני הצילומים.
עכשיו הבנתי, תודה
(ל"ת)
תמיד אפשר להשוות את הסרט
לשמונת סרטי הארי פוטר.
יאיר רווה עשה את ההשוואה הזאת
ויש לו גם תובנה מעניינת על איך היה נראה הארי פוטר בבימויו של לינקלייטר:
http://cinemascope.mako.co.il/archives/19123
בהבדל אחד גדול - הכסף
מאחורי ההפקה של הארי פוטר היה כל כך הרבה כסף, שהמשיך להיכנס אחרי כל סרט וסרט, שהיה אפשר לסמוך על כך שהשחקנים יתיצבו לכל אחד משמונת הסרטים (גם אם היה צריך להגדיל את התגמול בכל פעם), מה ששונה לחלוטין מלשכנע שחקנים להגיע שוב ושוב לצילומי פרוייקט שעתידו מעורפל ובכל מקרה לא יהפוך אף אחד מהם לעשיר.
מלבד זאת, אני משוכנע שההפקה של הארי פוטר הייתה מצליחה להתמודד עם עזיבה של כל אחד מצוות השחקנים (כולל דניאל רדקליף) – כבר היו פרנצ'ייזים שהחליפו את הכוכב הראשי בין סרט לסרט – ב"התבגרות" זה היה פשוט בלתי אפשרי.
הם גם היו חתומים מראש על חוזים לכל הסרטים, לא?
וכידוע, היה לפחות מקרה אחד של שחקן שהוחלף (בנסיבות טבעיות מצערות).
לא.
(ל"ת)
אני חושב שספציפית המקרה של גויל היה מה שמבדיל בין "בויהוד" לשמינייה ההיא.
לינקלייטר לא היה יכול להחליף שחקן של דמות כלשהי אם היה קורה משהו שהיה מחייב אותו לכך. סבתם של הילדים מופיעה רק בפתיחה ובסיום של הסרט, אבל הוא לא היה יכול להחליף אותה אם היה רוצה, כי מדובר ביצירה שלמה אחת, ולא בסדרה של יצירות.
מה שכן, הדוגמה של הארי פוטר כן מחלישה באיזשהו מקום את "התבגרות", בעיני – זה אפשרי לראות תהליך התבגרות טבעי של דמויות ועדיין לספר סיפור מיוחד באמת. לינקלייטר ניסה להיות כמה שיותר אוניברסלי בסרט שלו, אבל בכך הוא איבד את תכונותיו הקולנועיות. יש סיבה שסרטים מצולמים על פני פרק זמן של X חודשים, ויש סיבה שהם מתארים דברים יותר סקסיים מילד שבגיל 6 רואה תמונות של ציצים ובגיל 18 עוזב לקולג'. מייסון הוא לא דמות מעניינת (וגם לא הארי, לצורך העניין, אבל פוטר מוקף בצי של דמויות משנה מרתקות, בעוד שמייסון מלווה רק באימו הנהדרת – ואולי סרט על 12 השנים שעוברות על אם חד-הורית מהרגע שהיא חוזרת ללימודים עד הרגע שבנה הצעיר עוזב לקולג' היה יכול להיות מופלא באותה המידה), וחוץ מאפיזודה על אב מכה ואלכוהוליסט לא קורה לו משהו שמבדיל בינו לבין שאר הילדים שגדלתי איתם.
זו חלק מהכוונה האומנותית של לינקלייטר – אבל בכוונה האמנותית הזו, הוא מאבד אותי. בויהוד סרט מצוין, אבל דלות האירועים שלו פוגמת בו מאוד בעיני. יש המון חן בבנאליה שבחייו של מייסון, אבל בשביל תחושת ה"מה, זהו?" שמלווה את בויהוד יש לי את החיים עצמם.
אפשר תזכורת למקרה של גויל?
(ל"ת)
השחקן התחלף.
(ל"ת)
לא מדויק.
השחקן הסתבך עם החוק, וכתוצאה מכך במקום שהדמות שלו תופיע בסצינה משמעותית (כפי שהיה בספר) הוכנסה לשם דמות אקראית.
לפחות מבחינתי, זו הייתה אכזבה.
זה הרגיש כמו לצפות בסדרה של 12 עונות אבל כשמראים לך מכל עונה רק פרק 1, וספציפית את הפרק הכי משעמם של העונה.
סרט ארוך ודחוס
קורים מלא דברים בסרט אבל שום דבר לא מתפתח והכל נשאר שטחי
ביקורת חלשה לסרט שבעיני הוא נפלא
החולשה של הביקורת היא ההתעלמות מהנקודה המרכזית של הסרט – זמן. ההתבגרות היא תקופה שמייצגת, לצורך העיניין, חיים שלמים. הניסיון לתפוס את הזמן ואת השינויים שמתרחשים במהלכו הוא המהות של הסרט ולא לחינם התחביב שמייסון מפתח הוא צילום. לדעתי, לסרט יש מסקנה מאוד ברורה וצלולה בהקשר הזה אבל אני לא יכול לדבר עליה מבלי להסגיר קצת יותר מידי ממנו.
אני חשוב שהביקורת מאוד שטחית באופן שהיא תופסת את הסרט, שהוא בעיני נפלא.
גם לא הייתי משווה בין הפרוייקטים השונים של הבמאי כי ההפקה של הסרט – לעומת טרילוגיית "לפני" – בכל זאת מכתיבה קונספט אחר. הרבה יותר "פשוט" לצלם טרילוגיה כמו "לפני" ויש הרבה פחות משתנים בה לעומת הצילום של "התבגרות".
כדאי כן להכיר את הסגנון של הבמאי ולזכור שבסך הכל מדובר בסרט אינדי קטן ולא באיזה אפוס אפי מבחינת הסגנון הקולנועי שהוא מאמץ לעצמו. הכרות כזאת, במיוחד לאור ההייפ הגדול שיש סביב הסרט, תבנה ציפיות שונות לצופה.
אכן ביקורת חלשה לסרט שהוא לדעתי די טוב.
הסרט הוא ממש לא "רצף כמעט מופשט של רגעים" ואפשר ואפילו צריך לשפוט אותו במנותק מדרך הפקתו, הוא בנוי באמצעים קולנועיים רגילים ואפילו בנאלים-
אפיוני דמות עם כניסתן לבמה, דמויות טובות ורעות, ארועים מוקדמים ש" משתלמים" מאוחר יותר, כל אלה קיימים בסרט ואפשר לבקר את היישום שלהן. הדיאלוגים נטורליסטים וכאילו מרושלים כנהוג אצל לינקלייטר, לא משהו שלא נראה בעבר.
מרגש לראות את הילד ומשפחתו מתבגרים ומשתנים ובכך כוחו של הסרט.
דבר נוסף, לינקלייטר לא אמר שאם הילד היה יוצא מתאבק הסרט היה על היאבקות, הוא אמר ש"ייתכן" וזה מה שהיה קורה. אפשר לקחת את האמירה הזו בערבון מוגבל, הילד הרי יצא דומה להפליא ללינלייטר, עם אותם תחומי עניין והשקפות, מפתיע?.
בכל מקרה אחלה סרט, מומלץ
באמת הסיפור של עשיית הסרט מדהים.
ואת הפסקה הראשונה שמשווה בין החיים לסרט אהבתי בטירוף, וגם ההשוואה שממשיכה לאורך שאר הביקורת מעניינת ומוסיפה.
הרגשת חוסר סיפוק
הסרט, כמו שדורון אמר, הוא הישג עצום בעצם עשייתו. והביקורת עליו, ולמרות שהן מועטות הן נכונות לגמרי. הסרט טוב, לא מצוין. משעמם לעיתים, ארוך מדי, הרבה דמויות מעניינות נעלמות, דמויות פחות מעניינות מקבלות במה. במשפט אחד פשוט אפשר להגדיר את הסרט, עליו דיברו כ"כ רבות: וואלה, ציפיתי ליותר. ובדיוק בגלל זה, אם תשאלו אותי, הסרט הזה הוא באמת עצום. כי ציפינו ליותר. באחת הסצנות האחרונות בסרט האימא מתארת בנקודות קצרות את כל חייה ומסיימת בעצב: בסוף, ציפיתי ליותר. יכול מאוד להיות שלזה הבמאי התכוון. שנצא מהסרט, בדיוק כמו מהחיים, עם ציפייה ליותר. ציפייה שאולי לא יכולה להתממש לעולם.
ואל תטעו, הגיבור של הסרט הוא לא מייסון, לא האמא, לא האבא ואפילו לא האחות המדהימה. הוא הזמן. הדבר הזה שתמיד חומק לנו מבין האצבעות ולעולם לא נצליח למלא אותו במשהו מספק באמת.
ולכן, הסרט הזה כ"כ חשוב. הוא מעורר מחשבה. הוא טוב מאוד.
בעעה!
כבר שלוש פעמים שאני מנסה להגיב וכל פעם זה נמחק לי מסיבות אחרות.
בגדול, ההבדל שקורה כשאתה חוזר לצלם במועד מאוחר הרבה יותר, זה מה שקרה עם הסרט "ארמון", שהגיח מהתחרות שנערכה בעין הדג, לא זכה, אבל התסריטאי ליאור נתן לי אישור להפיק ולביים. הילד שנבחר היה בן 12 וקצת, בעיקר בגלל תגובות הגולשים לסיפור עצמו ולגיל הילד במקור, ואז התחלנו לצלם, ואני חליתי ואובחנתי כחולה בטרשת נפוצה, מה שהחזיר אותי לישראל לשלושה חודשים. במהלכם, הילד ממש גבה.
ניסיתי לתת לינק לנקודה שבה רואים את הילד ביום שבו ניסינו לצלם (בן 12 וקצת, דרה ושלושים ושבע שניות) – אבל כאמבוד זה לא עובד ממש.
אז הנה הסרט, ותעבירו לבד לדקה 1:37 אם בא לכם.
ושאלה לדורון – למה הכוונה ב"עוברים דירות יותר מהממוצע"? כלומר, זה ממוצע כללי, אני מניחה? כי נדמה לי ששווה לבדוק מה ההמוצע למעברי דירה במשפחות מפורקות, עם הורים פרודים/ גרושים. אני די בטוחה שזה לכשעצמו הרבה יותר "מהממוצע" (אם למישהו יש נתונים, אשמח, כי לבד לא הצלחתי למצוא).
לינק?
(ל"ת)
חשבתי שקישרתי, סליחה!
http://youtu.be/aI2COP_QUoo
שאלה קצת
- מטקות על חוף ים אמריקאי?
יש דבר כזה?
משתתף בצערך
זה למה תגובות ארוכות אני כותב ב-notepad ואז מעתיק לתיבת הטקסט באתר.
הו, תודה!
האמת היא שבפעם הראשונה זה היה מהטלפון, וזה מה שגרם לבעיות. בפעם השניה זה בגלל ניסיון לאמבד סרטון שיתחיל מדקה 1:37 שלא ממש עובד עם האתר – או לכל הפחות – אני לא יודעת איך זה עובד עם האתר.
אבל כן, נוט פאד זה רעיון טוב. אני פשוט לא רגילה לכתוב דברים בצורה כזו. מקיאה לדף – ומקסימום עושה הגהה מאוחר יותר. לרב גם זה לא.
תוספים
יש תוסף לכרום שנקרא Lazarus: Form Recovery, שיכול להציל את התגובות האבודות שלכם…
תודה - אבל המאק שלי לא מוכן לקבל את זה :-/
(ל"ת)
הקטע הכי מדהים זה שבסוף הסרט מתברר שהילד זה ניק סטהל.
(ל"ת)
באמת? דווקא לפי הסטיילינג שלו בסוף הסרט
חשבתי שהוא שואף לפיטר דינקלג':
?w=780&h=439&fit=crop&crop=faces&q=70
קנדי, לא צרפתי.
ולא ראיתי בשום מקום את הטענה שהוא צולם במשך שנים, או באופן כלשהו השונה מסרט רגיל.
(אבל סרט טוב).
וואי, איך בא לי לעשות לעצמי תמונה כמו זאת שבראש הדף......
זה פשוט אדיר התמונה הזאת (עשו גם עוד אחת כזאת כמו הכרזה של הסרט).
זה אשכרה נראה כמו תמונה רגילה של שני אנשים באותו זמן. כאילו הוא חזר בזמן כדי להצטלם עם העבר שלו.
זה מטריף!!!
כמה הייתי רוצה תמונה כזאת שלי……..
צר לי לבשר לך.
הגבר מימין הוא אית'ן הוק, המגלם את דמות האב בסרט.
" rel="nofollow">אלר קולטריין, המגלם את דמות הילד שעובר את תהליך ההתבגרות המדובר.
הילד משמאל הוא
התמונה בראש הביקורת לקוחה מסצנה רגילה בסרט.
את בטוחה? ראית את הסרט?
מהטריילר וגם מהתמונה שהבאת נראה ששניהם זה אלר.
אז או שאת טועה או שהבמאי גאון שידע ללהק את השחקן הכי מתאים לתפקיד האבא עד כדי שכעבור 12 שנה מי שמשחק את הילד נראה בדיוק כזה.
אבל גם אם בזה טעיתי, לגבי התמונה שנייה (שאני לא זוכר איפה ראיתי אותה. אם למישהו יש קישור שייתן) שמבוססת על הכרזה אני די בטוח. בכרזה מראים את הילד שוכב על הדשא, אז בתמונה עליה אני מדבר, לצד הילד ששוכב על הדשא, שוכב אותו אלר קולטריין באותה צורה רק כיום לאחר 12 שנה. בזה אני די בטוח שאני צודק.
כן.
יש דמיון מסוים בתווי הפנים בין הוק לקולטריין, כך שאני מבין מהיכן נובע הבלבול.
אבל לגבי התמונה בדשא אני צודק, לא?
(ל"ת)
הנה התמונה בדשא שבאמת משלבת בין קולטריין בגיל 6 לקולטריין בגיל 18
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,519,209,76905,.aspx
זה באמת אמיתי, שניהם זה אותו אחד.
אני קצת מתפלא
שלא השתמשו בזה יותר בשיווק של הסרט, זה כל כך מתבקש.
היה פרויקט צילום כזה לא מזמן
בידיעות אחרונות (מן הסתם משהו שרץ בחו"ל ויובא לארץ).
יש לך קישור לזה?
(ל"ת)
לא מצאתי אותו בגוגל,
אבל זה היה משהו בסגנון הזה:
http://twistedsifter.com/2014/01/imagine-finding-me-by-chino-otsuka/
(וגם את זה היה קשה למצוא, משום מה. הייתי בטוח שיצוצו המון כאלה באנגלית)
הגהה (סליחה)
– פסקה רביעית, שורה ראשונה: נראה לי שזה אמור להיות "ככל הידוע לי" (ולא "ככל היודע למי")
– פסקה רביעית לפני הסוף, שורה שנייה: אמור להיות בסרט? או בד"כ?
את האמת גם אני שמתי לב לזה
זה היה מקסים, מעניין לדעת אם זו אותה השחקנית.
סרט על כלום
אני יכול להאשים רק את עצמי שהלכתי לראות את התבגרות. קראתי את כל הביקורות וידעתי שזה כנראה לא סרט שארצה לראות, אבל בסוף נכנעתי לטיעונים של שותפתי לצפיה, שהשתמשה בטיעון המשכנע "את 'אבודים בטוקיו' אהבת וזה גם סרט שלא קורה בו כלום". לזה לא היה לי מה לענות, אז החלטתי לתת לו סיכוי.
התברר שהביקורת של רד פיש מדוייקת להפליא. זה סרט על החיים, וכמו החיים רובו מלא ברגעים לא משמעותיים, לא מעניינים ולא כל קו עלילה מבטיח מקבל סגירה מספקת. לפעמים נראה שהסרט עושה את זה בכוונה, מתעסק במשהו דקות ארוכות, מציג דמויות ומצבים ופתאום קופצים שנה והכל נעלם. אבל מה קרה? איך נגמר הסיפור הזה שמילא את העלילה רק לפני דקה? מצטערים, סגרנו את זה כשלא הסתכלתם. עכשיו צריך להמשיך לסיפור הבא.
חוצמזה מייסון הוא אפילו לא דמות מעניינת במיוחד, והעניין שלי בו הלך ופחת ככל שהוא התבגר והפך לילד אימו מעצבן. חבל לי שהסרט לא התמקד באמא, שעשתה דברים קצת יותר מאתגרים מסתם לשרוד את שנות התיכון (אבל לצערי לא פגשה אפילו רוח רפאים קטנה אחת כל הסרט).
אז הסרט הזה לא בשבילי. אני צריך סרטים שיש בהם סיפור עם התחלה אמצע וסוף. בשביל רק אמצע, יכולתי להשאר בבית ולחשוב על החיים שלי.
ומי מתחיל סרט בשיר של קולדפליי?!
(לפחות ארקייד פייר בקרדיטים העבירו קצת את הטעם הרע)
שאלה מעניינת.
רוב תגובות הגולשים באתר על הסרט הזה נוטות בין דעה שלילית לדעה של "טוב מינוס" (בערך). אבל כבר נתקלתי מספיק גם בתגובות ממש משבחות במקומות אחרים. אבל הנה העניין: שמתי לב שרוב התגובות החיוביות שאני שמעתי (כולל האחת שלי) הגיעו מאנשים שאו נמצאים ממש בגילאים שבהם מייסון נמצא במהלך הסרט – יותר נכון, אזור גיל ה-15 עד 18 שמכסה את 45 הדקות האחרונות – או כאלה שכבר עברו אותם לא מזמן אבל בכל זאת הרבה מהגילאים האלה עוד טריים להם בזיכרון. מצד שני, הביקורות הלא מפרגנות הגיעו מאנשים שגם אם לא העידו על עצמם, היה ברור שהם עברו את האזור הזה כבר לפני לא מעט זמן. אני לא מנסה להגיד פה משהו בסגנון "Lame Old People", אבל יכול להיות באמת שרמת האהדה לסרט יורדת ככל שהגיל בזמן הצפייה בו עולה? (כמובן, רק בהכללה, ברור שיש יוצאי דופן לכאן ולכאן).
כי זאת לפחות התחושה שאני מקבל, וזה ממש מוזר לי, אני הרי מכיר הרבה סרטים שעוסקים בגילאים האלה ופחות או יותר בשנים האחרונות אבל קיבלו תגובות חיוביות גם מקהל מבוגר בהרבה (פרח קיר והחיים ע"פ דנקן בשליפה).
מכיוון שיש לסרט 99 אחוזים בעגבניות רקובות
אני חושב שהתיאוריה לפחות קצת שגויה.
נראה לי שאתה ממש, אבל ממש, לא בן ה-15 עד 18 הממוצע
ואני לחלוטין מתכוון לזה כמחמאה.
אממ... תודה?
אם כי לא הבנתי בדיוק מה אתה מנסה להגיד פה בהקשר של הסוגיה שציינתי (אם בכלל).
שלא נראה לי שקהל היעד של הסרט הוא בני ה-15 עד ה-18, גם אם יש כאלו שמסוגלים להעריך אותו
(ל"ת)
לא נראה לי.
גם אני חשבתי ככה למען האמת, אפילו עוד לפני הצפייה הייתה לי התחושה שאתחבר אליו יותר כי אני בדיוק בגיל 16 ב"שיא ההתבגרות", אך דווקא אבי שגדול ממני ב40 שנה התחבר הרבה יותר. למען האמת, לא מבין איך אפשר להתחבר אל דמות שכל כך לא מאפיינת נערים מתבגרים.
לא יודע מה איתך, אני לא התחברתי לדמות עצמה אלא לדברים שקורים לה.
מייסון אולי לא דומה אליי (ואלייך) באופי ובאישיות, אבל להגיד שהוא לא מאפיין נערים מתבגרים בכלל, כלום-אפס-נאדה? אני דווקא מכיר מלא אנשים כמוהו.
אז כנראה
שאתה מכיר אנשים ממש רדודים, ישנוניים וחסרי אופי כי זה בדיוק התיאור של מייסון. כל כך חבל שאין אופי לדמות הזאת. בנוגע לדברים שקורים למייסון, זה כבר אישי, אבל לא קרה לי מעולם את כל האירועים הדרמתיים שעברו עליו.
זאת לא שאלה של אופי, אלא האם אתה מראה אותו.
מייסון, אולי לא בכוונה, עשה לי תחושה שדווקא יש לו עולם פנימי עשיר מספיק אבל הוא פשוט מופנם (בקטע די מעצבן, לא אשקר) ולא ממש מציג לצופה אפילו טיפה ממנו. קצת כמו הרבה מאוד אנשים בעולם הזה, ואני בטוח שאתה מכיר כאלה גם, פשוט לא יודע על זה.
ולגבי "הדברים שקורים למייסון", לא דיברתי במובן הזה. בהרבה מובנים אני בדיוק ההפך ממייסון (אני לא בן להורים גרושים, אני לא הייתי צריך לעבור 400 דירות וכל שאר הדברים ה"גדולים" שעוברים על מייסון), ומן הסתם אני לא גדל בתרבות אמריקאית שבה יש מסיבה כל שבוע וכל מיני דברים דומים. אבל בדברים הקטנים יותר, מסתבר, אנחנו ממש ממש דומים. השיחה הזאת שלו עם המורה לצילום? שחזור של כמעט אחד לאחד של שיחה שאני הייתי צד בה לפני חצי שנה בערך, בהקשר אחר ומגורם אחר, אבל עדיין, אותו דבר. וכל הרעיון שהוא כל הסרט מנסה לגבש לעצמו עמדה לגבי מי הוא ומה הוא רוצה לעשות לעזאזל, זה גם משהו שיכלתי להתחבר אליו ממקור ראשון.
(ודוגרי, אם אתה לא חווית דברים כאלה בעצמך, סביר מאוד שהם יקרו לך במוקדם או במאוחר).
לא יודע...
כמו שאמרתי הרבה פעמים, קשה לי להגיד מה אני חושב על התבגרות, הוא סרט מאוד לא רגיל, והצליח להחזיק אותי 3 שעות בלי לשעמם לרגע, אבל לא באמת התחברתי, לא באמת התרגשתי. אפשר להגיד שפשוט ציפיתי ליותר. אולי בעתיד אבין אותו יותר טוב..
אז מה מיוחד בזה?
רוב הדברים שעברו על מייסון הילד, עברו גם עלי. איפה פה האמירה? התובנה? נשארתי די אדיש לכל מה שקרה בסרט, ללכוד את רוח הזמן זה טוב ויפה אבל כשיש לך את מדיום הקולנוע ביד, אפשר לעשות איתו הרבה יותר מאשר אבסטרקט מתמשך שלא מוביל לשומקום ובטח לא משאיר לי חומר כלשהו למחשבה.
לא כולנו מחפשים "חומר למחשבה", "אמירה" ו"תובנה" בכל חור ובכל סרט.
מה לעשות.
סרט ייחודי ומרגש
קודם כל, כמו שכבר רבים אמרו, כזה עוד לא היה. סרט שמראש מוותר על כמעט כל רגעי השיא שהיה יכול להכיל, כזה שלא חותר לאירוע מכונן בחייו של הגיבור בטרם יגיע לסיומו המרגש, סרט שמשאיר לך מקום לפענח לבד מה "פספסה" המצלמה בזמן שחלף בין פריים אחד למשנהו.
הרי תעשיית הסרטים מחנכת אותנו שלכל סיפור צריך להיות קליימקס. איזשהו אירוע שמביא עימו דילמה, או התמודדות, או לפחות פעלולים. כאן מדובר בסרט שרוצה לדבר על החיים כמו שהם באמת – שבריריים, מורכבים, לא הוגנים, עצובים. ההתבגרות המוצגת בסרט היא לא רק של הילד ההופך לנער ההופך לגבר, אלא גם (או אפילו בעיקר) של המבוגרים סביבו, ובכך גדולתו.
לבוא עם הרבה סבלנות לכ- 3 שעות של חוויה איטית, ולהתרגש מהרגעים הקטנים של החיים.
מעוניינת לראות את הסרט
שלום,
אני מעוניינת לראות את הסרט עם אמא שלי מאחר ונראה לי שהוא יעניין אותה מאוד. אמא שלי דתייה ורציתי לשאול האם יש בסרט סצנות שלא יתאימו לה?
בתודה מראש..
תודה רבה!! :)
(ל"ת)
סרט בסדר, כנראה הכי פחות טוב של לינקלייטר עד היום
אף אחד מאיתנו לא אוהב כשאומרים לו את מה שהוא רוצה לשמוע, אז מדוע 'התבגרות' מתעקש שוב ושוב לחזור על אותן פואנטות נבובות במדריך הפרטי שלו עבור החיים כיחידה קוסמית שיש להוקיר? לינקלייטר הוא אמביציונר נלהב שעשה כבר סרטים מצוינים על תפיסת מושג הזמן ומשמעויותיו הנטמעות במציאות סובייקטיבית, לכן הפעם פחות התרשמתי. אם אני אגיע להיות בשיבה טובה, מתנדנד לי על איזה כלי טכנולוגי מגניב, בטח לא אעצום עיניים ואזכר בכל מה שגרם לחוויות שלי להיראות כמו סיפור מעומלן עם רגשות מעוקרים מתוכן. הסרט מדי פעם מגיב לדמויות שלו ונותן להן לראות ולרעות בעצמן את דרכן אי שם בהמשך וזה נחמד מאוד. לפחות זה.
החיים הם לא יחידה קוסמית שיש להוקיר.
הם פרק זמן שיש לחיות. בסרט הזה אין רגשות מעוקרים מתוכן, יש רגשות נטולי פואנטה. זה כל-כך לא אותו הדבר.
חוות דעתו של "בוגר" (טוב, לא מאוד..)
בעיני, הסרט מקסים.
הדמויות מעוררות חיבה ולמזלו של לינקלייטר גם משחקות טוב ואמין. החסרון המוצג (והקל בעיני)של הסרט בכך שהוא קצת מרגיש דוקומנטרי ו"מבחוץ", ובהיעדר "שיא" שאליו חותרים, גורם לנו כצופים לא להתרגש כפי שהייתי רוצה ממה שקורה לדמויות, אבל בסופו של דבר אלה הם "החיים" – וזה בסדר.
אני בן 34 ואב לילד בן כשנתיים.
תמיד אהבתי סרטי התבגרות. עד לא מזמן, הסרטים עוררו בי בעיקר נוסטלגיה לעברי (שלשמחתי הרבה, היה "רגיל" ומאושר). הסרט הזה עורר בי נוסטלגיה ל"עתיד" של הילד שלי.. להתרגש בשבילו (וגם בשבילי) – מקמפינג, מנשיקה ראשונה, מקשיים שצריך לעבור (ואני מקווה שאת חלק מהם הוא לא יעבור).
אגב, סדרת "לפני" (גילוי נאות ראיתי את השניים ראשונים עד כה) – היא אחת היפות והמרגשות שראיתי בקולנוע.
זה לא עשה לך חשק להפיק סרט כזה עם הבן שלך?
הוא עוד רק בן שנתיים. אם מצלמים מעכשיו למשך 16 שנה מקבלים תמונה רחבה יותר מזו שבסרט.
במהלך שעה וחצי יגדל הילד מגיל שנתיים עד גיל 18, זה ממש הילדות וההתבגרות בגרסה השלמה (חוץ מהשנתיים הראשונות שגם ככה ישעממו וודאי את הצופים).
ראיתי את הסרט אתמול - היה מעולה!
מאוד נהנתי.
כל הסרט הייתי מוטרד מזה שהאחות נראית בדיוק אותה שחקנית רק בגיל אחר. בהתחלה חשבתי שרק שינו לה את התסרוקת, אח"כ חשבתי שאולי לקחו את אחותה הגדולה שמאוד דומה לה, ובסוף הלכתי לראות את שמות השחקנים, ולא הבנתי איך יכול להיות שיש רק שחקנית אחת שמגלמת את הילדה.
עכשיו אני סופסוף מבין איך זה קרה.
אחת הביקורות המעניינות שקראתי
רציתי לשאול לגבי איכות הצילום בסרט, יש הבדל בין הסצנות הראשונות לאחרונות
באיכות התמונה ובכלל בצילום?
יש
אבל ההבדל הוא קטן עד מזערי מאוד. צריך עיינים חדות וצפייה בסרט באיכות גבוהה מאוד כדי להבחין בזה.
כן.
(ל"ת)
אחת הפעמים היחידות שאני מסכים עם כל מילה..
וחוץ מטרלוגיית "לפני", יש גם את הסרט הדוקומנטרי "חלומות כדורסל", שדי מזכיר את התבגרות.
נטפוק קטן לביקורת
המשפטים "בשנת 2002, הבמאי ריצ'רד לינקלייטר התחיל לצלם" ו"השחקן הראשי בסרט היה בן שש כשהצילומים התחילו" סותרים את העובדה שאלר קולטריין נולד ב-1994, מה שהופך אותו לבן 8 בשנת 2002, או לכל הפחות לבן 7 וחצי אם הצילומים התחילו ממש בתחילת השנה (הוא יליד אוגוסט). זה מסביר גם מדוע לקראת סוף הסרט הוא כבר נראה קצת בוגר לגילו, מעט גברי מדי עבור תיכוניסט אמיתי (לא מסדרת תיכון, כמובן). ההבדל בין 14 ל-16 או בין 17 ל-19 משמעותי אצל בנים.
ועוד פרט טריוויה בהקשר זה – לורליי לינקלייטר, האחות הגדולה, גדולה ממנו למעשה בשלוש חודשים בלבד… אבל בד"כ בנות מתבגרות מהר יותר, אז זה מסתדר. זה קורה לפעמים בליהוקי אחים – מים ביאליק מבוגרת מג'ואי לורנס ששיחק אח גדול ממנה ב"בלוסום" (אבל הוא היה די גבוה לגילו והיא נמוכה יחסית, אז זה הסתדר).
מעניין, בתחילת הסרט הייתי בטוחה שהם תאומים
ואח"כ זה הסתדר לי כי היא נראתה בוגרת יותר, מגניב לראות על המסך את ההתבגרות המהירה יותר של בנות בצורה כ"כ ברורה
התחברתי ואהבתי
לא בגלל הגימיק, אלא כי זה פשוט סרט שנעם לי, משהו בו היה נכון ונוגע. בהתחלה חשבתי שהוא היה יכול להשתפר לו רק היו בוחרים עלילה חזקה יותר, קצת "מתח" או איזו "מטרה" שהייתה מחזיקה את הצופים היטב (עצרתי הרבה במהלך הצפייה כי הוא ממש מאפשר זאת, כמו סדרת טלוויזיה) אבל בדיעבד זה לא היה נכון לסרט. הוא לא סרט מרתק, אבל גם לא משעמם; הוא די ארוך (2:45) ומתנהל על מי מנוחות תוך שהוא בעצם מדלג בין רגעים בזמן (בהתחלה חשבתי שתהיה איזו שקופית במעבר בין השנים, אבל אין; החיים פשוט עוברים…) וסוף הסרט מסכם אותו בצורה מדויקת וקסם לי מאוד.
מעניין להשוות אותו ל"בירדמן" שבו צפיתי מוקדם יותר הערב. אלה סרטים שונים בתכלית, אבל הם חולקים תא משפחתי מפורק, מערכות יחסים כושלות, התמכרות, אלימות, יחסים טעונים… נו, חיים. אבל ב"בירדמן" הייתה דרמה גדולה מהחיים על רקע שחקן בתאטרון ומצלמה שלא הפסיקה לרחף ולהעיק, וכאן היו חיים אמיתיים של אנשים "רגילים" וצילום שפשוט ליווה אותם ולא ניסה לגנוב פוקוס ולצעוק "תראו אותי, אני כאן ואני מתוחכם לאללה!". גם המעבר בין השנים נעשה לרוב בצורה כ"כ אגבית שלא פעם לקח לי זמן להבין שחלפה שנה. הסרט עצמו פשוט לא עושה עניין מהזמן שחולף ומתייחס לכך בטבעיות…
כמו כן שניהם לא סרטי "קליימקס", כאלה שכבר מתחילת הסרט ברור לאיזה סוף הם שואפים; הם פשוט מתעדים פרק זמן בחיים (בצורה שונה מאוד). שניהם לא סרטים סוחפים או מותחים (לפחות אותי) אבל ל"התבגרות" התחברתי ולא השתעממתי ממנו, לכן אף שעצרתי לא מעט ואף שהוא ארוך ממנו משמעותית, לא שקלתי לרגע להפסיק לצפות בו (בניגוד למשבר שתקף אותנו לאורך "בירדמן" שוב ושוב).
אני לא יודעת אם הוא יזכה באוסקר, אבל אם זה יקרה אני לא אתעצבן. חוץ מזה איך אפשר שלא לפרגן לסרט שהביא לעולם את "האלבום השחור" של הביטלס? (ותודה לאיתן הוק).