הבמאי האיראני אסגר פרהאדי פרץ לתודעה העולמית עם "פרידה" – סרט כל כך מרשים שהצליח לסחוף קהלים בכל העולם, לקבל את האוסקר לסרט הזר, ובסופו של דבר אפילו לגרום לכתבי תרבות בארץ לשים לב שבשמו של הבמאי אינו כולל את האות ש'. "פרידה" מתחיל כסרט העוסק בתהליך הגירושין של זוג, עם ילדה שתקועה באמצע בינהם, אבל בהדרגה הופך למעין סיפור בלשי, שהגירושין הם בכלל לא העניין המרכזי בו, עם עוד ועוד רבדים, שכבות ופרטים שמתגלים בהדרגה ובונים תמונה הולכת ומסתבכת.
אז מה עושה במאי שמוצא עצמו פתאום בפסגת העולם, או לכל הפחות בקאן? הוא עושה עוד פעם פחות או יותר את אותו הדבר, מתברר. במאים אחרים שהגיעו מארצות "אקזוטיות" יצרו רימייקים לסרטים של עצמם במיינסטרים ההוליוודי (כמו מיכאל האנקה עם "משחקי שעשוע"). זה לא מה שפרהאדי עשה; "העבר" הוא לא צילום מחדש של "פרידה", אבל נקודת הפתיחה כל כך דומה שאפשר היה בטעות לחשוב שמדובר ברימייק. שוב, יש פה גבר ואישה בהליכי גירושין אחרונים, שרק צריך לסדר עניינים משפטיים בינהם; שוב הילדים תקועים באמצע; שוב יש פרשה אחרת מהעבר שמתגלה לאיטה, בפרטים קטנים, כשבכל פעם זוית אחרת מוארת, וכך העבר הולך ומשתלט על הסרט ועל חיי הגיבורים כולם. אבל הפעם בצרפתית.
הפעם אלה הגירושין של גבר איראני ואישה צרפתית. הם היו פעם זוג, אבל מזמן כבר לא. אחרי ארבע שנים בטהראן, הוא חוזר לצרפת כדי להסדיר את ענייני הגירושין ולפגוש שוב את הילדות. להפתעתו הוא מוצא בבית ילד נוסף – בנו של החבר הנוכחי של האקסית. הבת הגדולה של האקס מבלה הרבה מחוץ לבית ולא רוצה להיות במחיצת ממלא מקום האב החדש. המרכז והמחולל של כל הדרמה, מתברר בהדרגה, היא דמות שבכלל לא משתתפת בסרט; היא שוכבת בבית חולים, בתרדמת.
לספר יותר מזה על העלילה – לא כדאי, כי כל הסרט הוא האופן שבו הפרטים נחשפים: בקטנה, במחוות קטנות או במילים קטנות או ברגעים קטנים ודוממים (כמו "פרידה", גם הסרט הזה מחוסר כל פסקול מוזיקלי). אין מה לומר, הפרהאדי הזה, בבימוי אנשים הוא מבין. אותו סיפור היה יכול להיות מלודרמה הוליוודית, אבל כאן הוא נראה כמו המציאות עצמה: התסריט והשחקנים – המבוגרים והילדים – משכנעים לחלוטין, ולכן האופן שבו כולם נתקעים במצב המשפחתי הבלתי אפשרי הזה שובר את הלב. אף אחד כאן לא תמים, כל דמות סוחבת על עצמה מטען של חטאים, ואף אחד לא רשע. כל הדמויות מוצגות באופן שבו אפשר להזדהות איתן.
הבעיה הגדולה של "העבר" לא נמצאת בסרט עצמו. הבעיה שלו היא "פרידה". הסרטים בהחלט לא זהים. זה לא שאם ראית אחד, ראית את שניהם. אבל הנושאים שבהם הם עוסקים, והסגנון שבו הם נפתחים בהדרגה, כל כך דומים שבלתי אפשרי שלא להשוות בינהם. ולמרות כל היתרונות של "העבר" הוא עומד בצילו של "פרידה", שהיה, למרות הכל, כל מה ש"העבר" ויותר. אולי זו רק העובדה שהוא היה חדש ומפתיע ולא ידענו למה לצפות, אולי המיקום בתרבות האיראנית הבלתי מוכרת – אבל למרות ששני הסרטים עשויים באותה מידה של הקפדה, "פרידה" חזק יותר ומרתק יותר. פרהאדי הוכיח את עצמו כבמאי מהשורה הראשונה של סרטים על בני אדם – עכשיו רק צריך לקוות שהוא לא מתכוון לסגור טרילוגיה על זוגות בתהליך גירושין, אלא יתקדם גם לנושאים אחרים.
פורסם במקור בוואלה
מזכיר במשהו את כנפיים שבורות.
(ל"ת)
עם כמה ש"הדקדוק הפנימי" היה בעייתי, הוא לא הזכיר בכלל את "כנפיים שבורות"
(חוץ מהעובדה שבשניהם אורלי זילברשץ ממורמרת. מצד שני, במקרה הזה גם "הקברט של מירנדה" מזכיר את "כנפיים שבורות")
סרט טוב מאוד
משליך את דמויותיו לתהומות עמוקים של קונפליקט הומני מריר ועורך לנו היכרות עם פגמיה העבים של האמת, המתהווים בעודה מתאמצת להוליך שולל את הלא ראויים לה. הריאקציות הניתזות כתוצאה מחיכוך מתבקש של ערכים מנוגדים הולכות ומחריפות, הרבה בזכות תסריט תיאטרלי ביסודו האחראי לשמירה על חלל רגשי דחוס. גם כשיש סטייה קלה למחוזות של טלנובלה, בכל זאת מתקיים מנעד רחב היקף של מרכיבים מעניינים לדיון. דרמה עם ריכוז גבוה של מתח משפחתי, המכסה בעדינות את השמץ האחרון של החסד ומסירה באכזריות מציאות נתונה לטובת אחת אחרת, הכל לפי פרספקטיבה של מספרים שונים. סרט נוגע ללב ומצולם נהדר, מציג נוף עלילתי עם אופק מחשבתי מרובה.
''ראית אחד, ראית את שניהם''
זו תפיסה צרה של הסרטים, הם למעשה משלימים אחד את השני אבל בעוד 'פרידה' עוסק באמיתות גלויות וקשות המניבות קונפליקט מתמשך ומרתק, 'העבר' מסתיר את האמיתות ונותן להן דרור דרך דכדוך שכבר קיים מבעוד מועד אצל הדמויות, הן שקועות בו.
שמת לב ש"ראית אחד, ראית את שניהם"
זה בדיוק ההיפך ממה שכתבתי, כן? רק מוודא.
"זה לא שאם ראית אחד, ראית את שניהם. אבל הנושאים..."
האמת היא שזה לא בדיוק ההיפך ממה שכתבת.
אם אני אומר למישהו למשל: "זה לא שאני חושב שאתה נמוך מדי לתפקיד, אני חושב שהגובה שלך מצוין. למעשה, כמה מחברי הטובים ביותר הם גמדים לגמרי. אבל…"
נכון ה'אבל' בעצם מבטל את כל מה שנאמר לפניו?
לכן נראה לי שיש משהו בתגובתו של מיכאל.
Just saying
אם אני כותב "לעולם לא תשמעו אותי אומר שאני אוהב קימל"
ואתה מצטט אותי כמי שאמר "אני אוהב קימל", זה לא ציטוט הוגן או נכון. אם אתה מצטט משפט שמישהו אמר שכולל שלילה של הצהרה, משמיט את השלילה ומשאיר רק את ההצהרה, זה עיוות טוטאלי של דבריו. אתה יכול לנחש כמה שאתה רוצה מה באמת התכוונתי להגיד, אבל המשפט הזה הוא עדיין בדיוק ההיפך ממה שכתבתי.
אני מבין לגמרי את הטענה שלך ומסכים בגדול.
בכל זאת אני מאמין שהמילה 'אבל' מחלישה ולפעמים מבטלת לגמרי (גם אם לא במקרה שלך) את מה שבא לפניה, ולכן לומר 'בדיוק' ההיפך הוא לא מדויק, לדעתי, וכנראה גם לדעת מיכאל, זה הכל.
ויכוח קצת טיפשי, אבל
כשאתה אומר "אני חושב שהגובה שלך מצוין, אבל…" זה אומר שיש משהו *אחר* שמונע ממנו להתקבל. לא הגובה שלו. אתה הרי לא יכול להגיד "אני חושב שהגובה שלך מצוין לתפקיד אבל אתה נמוך מדי לתפקיד" כי זה משפט מטומטם. אבל בא אך ורק כדי להחליש. הם לא זהים לחלוטין, אבל יש זה לא שאין דמיון.
אה, לא נכון.
כלומר, אתה צודק בזה שאם הבוס חושב שהעובד נמוך מדי לתפקיד אבל לא יכול לומר לו את זה, אז הוא לא יאמר: הגובה שלך מצוין אבל אתה נמוך מדי, למרות שכך הוא חושב.
במקום זה, יש לבוס 2 אפשרויות (לצורך הדיון):
1. הוא יאמר: הגובה שלך מצוין, אבל התפקיד הזה הוא פשוט קצת בלי פרופורציות.
2. הוא יאמר בציניות: כן, נכון, אני לא מקבל אותך לתפקיד כי אתה נמוך מדי, ממש.
בשני המקרים האמירה לא השתנתה: הבוס חושב שהוא נמוך.
ובשני המקרים הוא הסתיר את דעתו – פעם אחת בעזרת ציניות ובפעם השניה בשימוש במילה 'אבל'.
נראה לי שנסיים כאן, לא שאני סובל מהדיון חלילה, פשוט גלשנו למרק עוף שלם.
(מה גם שהכל התחיל בנסיון שלי להגן על תגובה שלא הסכמתי איתה מלכתחילה, אל מול הניסוח של רדפיש שדווקא הבנתי לגמרי ולא חלקתי עליו בעצם. כלומר – יחי הסכיזופרניה)