אם חשבתם שזה מבלבל איך שג'יימס בונד נראה שונה בכל כמה שנים, ואיכשהו מסתובב בעולם כבר חמישים שנה בלי להזדקן, ג'ק ריאן מבלבל הרבה יותר. הוא היה אלק בלדווין ב"המרדף אחרי אוקטובר האדום", האריסון פורד ב"משחקים פטריוטיים" וב"סכנה ברורה ומיידית", בן אפלק ב"כל הפחדים כולם" ועכשיו הוא כריס פיין, ובאף אחד מהם זה לא משנה. אפשר לצפות בכל הסרטים האלה בלי לשים לב שזו אמורה להיות אותה דמות. ג'ק ריאן, אחרי הכל, הוא גיבור ריגול גנרי כמעט כמו השם שלו.
אז עכשיו "ג'ק ריאן: גיוס הצללים" (שם הסרט תורגם כנראה באמצעות שירותי התרגום האוטומטי של בינג) משכתב את כל ההיסטוריה של ג'ק ריאן, אנליסט-האקשן-החשאי בשירות ה-CIA, עד שיש מעט מאוד דמיון בין הדמות בסרט הזה לבין גיבור ספרי טום קלנסי שעליו הוא מבוסס. וכל זה למה, בעצם? למה היה צריך כל כך להתאמץ בשביל הזכות לכנות את הדמות בשם ג'ק ריאן? ג'ק ריאן הוא הדמות הקולנועית החביבה על מישהו? יש מישהו בעולם שחייו ב-12 השנים האחרונות היו המתנה קיצרת רוח לפעם הבאה שבה יחזור ג'ק ריאן אל מסך הקולנוע? זה היה משנה למישהו בעולם אם שם הסרט היה "ג'ון קופר: שמשיה דיגיטלית"?
ובכל זאת, משום מה הסרט מנסה להיות ה"קזינו רויאל" של ג'ק ריאן. הגלגול הנוכחי של ריאן היה סטודנט אמריקאי בבריטניה כשאירע הפיגוע במגדלי התאומים ב-2001 (אותו נראה שהוא מרגיש באופן מיסטי, כהפרעה גדולה בכח). הפיגוע סיפק לו השראה להצטרף לצבא האמריקאי, שם הוא הופל במסוק מעל מדינסטן כלשהי, נפצע, איבד את היכולת ללכת, שוקם בתהליך כואב וארוך וגויס ל-CIA – וכל זה רק בפתיחת הסרט, עוד לפני שמתחילה העלילה האמיתית. דרך ארוכה כל כך צריך ללכת כדי להגיע בסופו של דבר אל המצב הלא ייאמן: ג'ק ריאן עובד ב-CIA והחברה שלו לא יודעת מזה. סיטואציה כל כך מקורית ורעננה לא ראיתם בקולנוע מאז הסרט הקודם שהיה בדיוק אותו הדבר. ככל שהוא ממשיך, הסרט נראה יותר כמו "משימה בלתי אפשרית" ביום חלש: בעודו מסתיר את טבעה האמיתי של עבודתו מבת-זוגו קירה נייטלי, ריאן משוטט בפארקים ובתי קולנוע כדי להיפגש בחשאי עם מפעילו הותיק קווין קוסטנר, מתעמת עם הנבל הרוסי המסוכן קנת בראנה ומתעסק הרבה במחשבים שעושים ביפ ביפ ביפ בכל פעם שהם מציגים משהו על המסך.
אלוהים. 2014, והם עדיין עושים ביפ ביפ ביפ. בשנות השמונים אפשר היה להציג מחשבים שעושים ביפ ביפ ביפ כי רוב הצופים לא הכירו מקרוב מחשבים ולא ידעו שהם למעשה לא עושים ביפ ביפ ביפ. אבל התסריטאי של הסרט, יש להניח, כתב את התסריט על מחשב. המחשב שלו לא עשה ביפ ביפ ביפ עם כל לחיצת מקש. גם אנשי הסאונד של הסרט עבדו עם מחשבים שלא עושים ביפ ביפ ביפ, כי מחשבים לא עושים את זה, אז למה דה פאקיטי פאק שמחשב קולנועי יעשה ביפ ביפ ביפ אי פעם?!
האיש הרע בסרט הוא טייקון רוסי שמנסה למוטט את כלכלת ארצות הברית באמצעות פיגוע כלכלי. היי, זה דווקא רעיון מעניין: אם ההתרסקות של 2008 לימדה אותנו משהו, זה שכדי לפגוע בליבה של מעצמה בימינו לא צריך לפוצץ בניינים, צריך לפוצץ את הבורסה. אבל רגע לפני שנתחיל לחשוד שאולי הסרט יציע משהו מקורי בעולם האיומים על שלום העולם, מספרים לנו שפיגוע-המספרים הזה חייב להיות מלווה גם בפיגוע אמיתי, פיצוצים והכל, אחרת הוא לא יעבוד, כי… ככה. אז, יש מישהו שמנסה לפוצץ משהו גדול, ועל גיבור הסרט לעצור אותו לפני שהספרות שבפצצה יעשו ביפ ביפ ביפ עד לאפס. דבר כזה בטח לא ראיתם אף פעם.
קנת בראנה לא רק משתתף בסרט בתפקיד הנבל הרוסי, אלא גם ביים אותו. בטריילרים מציינים ליד שמו "מהבמאי של 'תור'!". זה בטח כואב קצת לבראנה. איש השייקספיר, הבמאי שניסה לחנך את הציבור הרחב בקלאסיקות של הספרות, עכשיו זכור בתור הבמאי של סרט הקומיקס הפחות מוצלח במשפחת מארוול. ספק אם כשבראנה ביים את כל העיבודים האלה לשייקספיר הוא חלם על היום שבו הוא יתקדם לטום קלנסי. אבל הקרדיט הולם כאן לגמרי: ב"ג'ק ריאן" לא תמצאו שמץ של תיחכום או שנינה בריטית. בראנה עובד כאן כבמאי-להשכיר בינוני. סצינות האקשן מעטות ולא ערוכות מוצלח. סצינות הריגול-של-טרקלין, התפלפלות מילולית והעמדות פנים לצד כוסות שמפניה, טובים יותר, אבל גם הם לא מבריקים. העלילה מטופשת כפי שמקובל, או קצת יותר. אז, לא. ככל שזה מפתיע, מתברר שהעולם לא באמת היה זקוק לשובו של ג'ק ריאן. יש לנו מספיק סרטי ריגול בינוניים מינוס גם בלעדיו.
פורסם במקור בוואלה
שזה קצת חבל...
כי סדרת הספרים של ג'ק ראיין, לפחות עד "הדוב והדרקון" היא די טובה ומקדמת את הדמות ממורה להיסטוריה עד נשיאות ארה"ב, ויש גם דמויות משנה מעניינות שאפשר היה לעשות עליהן אחלה סרטים, כמו צ'אבז וקלארק. יצא נורא מבוזבז, כל הסרטים ממש אפרוריים.
ספוילר לספרי טום קלנסי למעלה
(ל"ת)
זה ספוילר, אבל במקרה הזה
הרשה לי להרגיע אותך:
מה שרויטל כתבה ממש ממש *לא* חשף בפניך משהו שהיה פוגם בצורה משמעותית בהנאה שלך מהספרים. אצל קלנסי נדמה שהעלילה היא לעתים רק תירוץ לתיאורים שלו: של הדמויות, של המצב, של כלי הנשק וכו׳. כשכל ספר כולל לפחות 800-900 עמ׳, הפרטים שנחשפו כאן הם ממש לא משהו שצריך להבהל ממנו.
ממליץ לך בחום להתחיל לקרוא אותו. אני אישית קורא ספר שלו כרגע (״צו נשיאותי״) – ויש לי עוד כמה ספרי המשך שמחכים על המדף – ואני נהנה מכל רגע.
"צו נשיאותי" אחד הטובים. עם זאת, אני חושבת שהחביבים עליי הם "משחקים פטריוטיים" ו"סערה אדומה עולה" (שלא נכנס בציר הזמן של ג'ק ראיין).
שני דברים
א. אני בת(:
ב. קראתי כבר את רוב הספרים בסדרה – כך שלי זה לא עושה ספוילר,
אבל אני חושבת שכל ספוילר צריך לסמן, כי מה שפוגע מאוד בהנאה של קורא אחד
לא מזיז לקורא אחר וכן להפך..
זה לא באמת אותו דבר.
רומיאו ויוליה הפכו לסמל – בעוד הספרים של טום קלנסי קצת יותר צעירים,
והעלילה שלהם קצת פחות מוכרת.
אבל בכל מקרה לדעתי המדיניות צריכה להיות שאם יש ספק אז אין ספק –
ספוילר הוא פגם גדול בהנאה שלא יודעת אם אפשר להחזיר,
לכן למען הזהירות כדאי מתי שרלוונטי לסמן ספוילר.
זה טיעון מסוג הנקרא reductio ad absurdum. לקחת אמירה, להביא אותה לקיצון, ולראות שהיא לא מתקיימת, ולכן גם לא נכונה.
האמירה שלך "כל ספוילר צריך לסמן" – לא נכונה, וגם את מודה בכך, למשל לגבי רומיאו ויוליה.
אז עכשיו נשאל איפה עובר הגבול. שנינו מסכימים שעל סרטים חדשים (שנה אחרונה לפחות) צריך ספוילר, ועל שייקספיר לא צריך.
האם על סדרת ספרים שהתפרסמה לפני 20-30 שנה צריך לסמן ספוילר? אני חושב שלא, במיוחד אם זה לא איזה טוויסט, או פרט מפתיע במיוחד.
האמת שלא ממש אמרתי את זה.
אמרתי שאמנם יש הבדל בין רומיאו ויוליה לבין סדרת ג'ק ראיין, אבל כשיש ספק אז אין ספק.
אם אדם מתלבט אם עבר מספיק זמן או לא – סמן,
מקסימום אנשים שלא אכפת להם לספיילר ייכנסו לתגובה ויקראו אותה.
המוות של רומיאו ויוליה הוא לא ספוילר כי נודע עליו לקהל כבר בפתיחת המחזה.
אלמנטים כמו המוות של טיבלט ומרקוציו, לעומת זאת, נחשבים ספוילר גם כעבור 417 שנה.
ג'ק ראיין הוא בסה"כ מרי סו של טום קלנסי
וקלנסי הוא הומופוב, קפיטליסט חזירי וסמי-גזען.
אני רגיל לא להכניס את עצמי בין ההרים פה, כי אני לא רוצה להיחשף כמי שהשכלתו הקולנועית שואפת לאפס. בכל אופן, אני בדרך כלל נהנה מההתכתשויות פה.
אני לא אומר שאני בר סמכא בענייני קלנסי, אבל ב-18 השנים האחרונות קראתי כמעט את כל סדרת ג'ק ראיין, ככה שאני מקווה שיש לי לפחות זכות תגובה.
בימים האחרונים ראיתי כמה קטעי YOU-TUBE שמשתלחים בגל גדווו כסופר וומן, ולא הבנתי מה כה חורה לפריקי הקומיקס האלה משינויים בתבנית הדמות.
עד שזה הגיע לג'ק ראיין. ולא שהוא קדוש בעיניי, אלא שכהמשך לדברי רד פיש, אף אחד לא ציפה לסרט המשך לדמות (ובפרט שהוא כה ירוד), ואם מישהו כן חיכה לזה, הרי שמדובר בקוראיו הנאמנים של קלנסי (הודפסו מאה מיליון עותקים מספריו), ואלו – מה להם ולתסריט מנותק זה.
כמקובל בתחום, גם הסרטים הקודמים לא היו אחד לאחד כמו המקור (למעט "כל הפחדים כולם" שגם לא היה מציאה גדולה וגם סטה לגמרי מהדמות המקורית), אבל אני לא חושב שכולם היו אפרוריים, כדברי רויטל, נראה לי ש"המרדף" דווקא נחשב לסרט מוצלח בסוגה שלו. אבל הריבוט הזה הוא יותר מידי.
אז אולי קראתי יותר מ-6000 עמודים של קלנסי, אבל את הסרט הזה לא אראה.
The man who made a difference five times before is about to make a difference...again
כל דבר בסרט הזה צועק "סרט אקשן גנרי" – הפוסטרים, הטריילר, העלילה.
"כדי לפגוע בליבה של מעצמה בימינו לא צריך לפוצץ בניינים, צריך לפוצץ את הבורסה. אבל רגע לפני שנתחיל לחשוד שאולי הסרט יציע משהו מקורי בעולם האיומים על שלום העולם, מספרים לנו שפיגוע-המספרים הזה חייב להיות מלווה גם בפיגוע אמיתי, פיצוצים והכל, אחרת הוא לא יעבוד, כי… ככה." – לא ראיתי אותו הרבה זמן, אבל לא קורה משהו דומה ב"מת לחיות 4"?
מעניין שעכשיו גם כריס פיין וגם טום קרוז מגלמים גיבור ספרותי שקוראים לו ג'ק ר. נראה לאיזו דמות תהיה קריירה ארוכה יותר (אם הן ימריאו בכלל).
ולסיום, מחשבים עושים בליפ-בלופ.
טוב, אז אחרי צפייה
מהסרטים האלה שרואים בלילה בטלוויזיה כי אין משהו יותר טוב. יכול להצטרף ל"מת לחיות ביום טוב" במועדון הסרטי-אקשן-בינוניים-מינוס-שמתרחשים-ברוסיה-והגיבור-הוא-מישהו-מפרנצ'ייז-מוכר-וידוע-למרות-שהוא-גם-בקלות-יכל-להיות-סתם-מישהו (או סאבממרגהמפמילהבילס"מ).
אבל מה שממש שעשע אותי זה איך הנבל קנת' בראנה רמז על הנבלות שלו בכל שורת דיאלוג בצורה שלא משתמעת לשתי פנים. "לפעמים שותפויות נגמרות בצורה אלימה, מר ריאן." "יהיה נורא אם יקרה משהו למישהו יקר לך, מר ריאן." "יש לך פנים יפות, מר ריאן, לא חבל?" (טוב, אולי האחרון לא היה שם). כאילו פאק, אפילו נבלים של ג'יימס בונד פחות בוטים מזה בנבלות שלהם. הייתי חושב שאולי יעשו על זה פרודיה, אבל זה גם ככה על הגבול. נראה לי חשבו בהתחלה להוסיף לו חתול או איגואנה או משהו ללטף ומישהו אמר "עזבו, זה כבר יותר מדי".
השיא של הסרט
מגיע כשהפצצה מאבדת את הבליפים, את הסוויפים ואת הקריפים ?
סליחה על הבנאליות, אבל הייתי חייב.![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
ביפ ביפ ביפ
״אלוהים. 2014, והם עדיין עושים ביפ ביפ ביפ. בשנות השמונים אפשר היה להציג מחשבים שעושים ביפ ביפ ביפ כי רוב הצופים לא הכירו מקרוב מחשבים ולא ידעו שהם למעשה לא עושים ביפ ביפ ביפ. אבל התסריטאי של הסרט, יש להניח, כתב את התסריט על מחשב. המחשב שלו לא עשה ביפ ביפ ביפ עם כל לחיצת מקש. גם אנשי הסאונד של הסרט עבדו עם מחשבים שלא עושים ביפ ביפ ביפ, כי מחשבים לא עושים את זה, אז למה דה פאקיטי פאק שמחשב קולנועי יעשה ביפ ביפ ביפ אי פעם?!״
ענק, הרגת אותי! :-)
אפשר לגרום למחשבים לעשות "ביפ ביפ ביפ".
הנה Sound Scheme לווינדוס בשביל מי שרוצה להרגיש כמו האקר הוליוודי.
מה רע בשם ״גיוס הצללים״?
עד כמה שאני מבין, התרגום תקין.
האם היית פוסל את המושג ״סופר הצללים״?
אני מודה שהמושג לא בשימוש יומיומי, אבל אני מניח שזה המצב גם באנגלית ושהתסריטאי או המפיק המציאו מושג
שנשמע ככזה המתאים לעולם הריגול בשביל למשוך צופים, אבל אני לא מוצא בעיה עם המושג עצמו או עם התרגום.
"גיוס" זה שם פועל (כמו "שידוך" או "שימור"). השם באנגלית הוא שם עצם: האיש-המגויס (כמו "משודך" או "משומר"). אני מניח ש"מגויס הצללים" נשמע די גרוע, ולמעשה תרגום מדויק יותר של recruit הוא "טירון" (מי שזה עתה גויס), אבל גם "טירון הצללים" לא נשמע טוב. אין לי תרגום טוב "מהשרוול", אבל משהו כמו "המגויס הסודי" או אפילו "גיוס נסתר" היה נאמן יותר למקור.
ביקורת מצחיקה ושנונה כרגיל :)
(ל"ת)
אלא אם כן פיליפ סימור הופמן מגלם את הרע, נראה לי שאני אוותר.
(ל"ת)
רק אני הייתי רוצה את הסרט "ג'ון קופר: שמשיה דיגיטלית"?
(ל"ת)
גנבת לי
(ל"ת)
לא שאני הולך להגן על קנת בראנה או "ת'ור",
אבל לזכותו יאמר שהוא נתן לנו את טום הידלסטון כלוקי. ולטעמי, הוא ודאוני ג'וניור הם הדבר הכי מעניין בסדרת סרטים של מארוול.
לוקי של קנת' בראנה
היה דמות כל כך בכיינית ולא מעניינת. את השייקספיריות של בראנה אפשר לראות באובר דרמטיות של לוקי בסרט. אף אחד לא שם על לוקי לפני שג'וס ווידון בא עם כל המודעות העצמית של האוונג'רס והפך את לוקי למי שכולם מתלהבים ממנו כל כך.
התלהבו מלוקי באוונג'רס?
אני יודע שלשחקן יש מעריצות, ואומרים שבת'ור 2 עשו עם הדמות הזאת משהו טוב. להגיד שבנוקמים הוא היה נבל טוב זה בדיחה.
לוקי רוצה להשתלט על העולם, כי הוא מקנא באח שלו או משהו, בלי שום פיתוח או דגש על המניע מעבר. היה נראה כאילו ווידון מנסה לעשות אותו מאיים, במיוחד בסצינה הראשונה-יש לו נאומים מפחידים ויש מוזיקה דרמטית כשהוא מופיע. ואז הכל מתבטל כשמגלים שהתכנית שלו היא לשלוח צבא של מישהו אחר לכבוש את כדה"א, הוא לא מבטא בשום שלב את המוניטין שלו כאל הרמאות והוא כל כך חלש בפני עצמו שכל אחד מגיבורי העל מנצח אותו גם באחד על אחד. אה, וזה שהוא נראה ומתנהג כמו ילד שגנבו לו את הצעצוע.
בנוסף, בגלל הנסיבות של הסרט לווידון היה חשוב לשפצר קצת את האגו של הגיבורים הפחות פופולריים-ע"י זה שכל אחד מהם-לפי תורות-מכסח ללוקי את הצורה. התוצאה הייתה שבשעה ומשהו האחרונות של הסרט כל סצינה עם לוקי היא השפלה אחרי השפלה, עד שלקראת הסוף הוא כבר דמות קומית לכל דבר, כמו הרעים שיש בסדרות לידים שכלום לא הולך להם. הנסיון להאדיר את דמויות הגיבורים דרס לגמרי את הנסיון ליצור נבל שיהווה קונטרה נורמלית, וזו הסיבה העיקרית לדעתי שהסרט הרגיש יותר מדי קל משקל ולא מספיק אפי.
סרט הקומיקס היחיד שאני זוכר עם נבל יותר עלוב מב"נוקמים" היה ת'ור 1. מה שמוכיח שרק לוקי יכול להיות יותר פתטי מעצמו.
לא אמרתי שאהבתי את הדמות
אני לא סובל את לוקי, ומסכים עם רוב מה שאמרת (אני אהבתי את הנוקמים.). מה שהתכוונתי להגיד שהנוקמים הוא הסרט שהביא את הפרסום לטום הידלסטון וללוקי שלו. ואני חושב שלמרות שיש לו הרבה מגרעות גם בנוקמים, הדמות של לוקי משתפרת פלאים ואפילו המשחק של הידלסטון במקצת.
הו, היי. פאנגירל קופצת לביקור.
כן, כולם התלהבו מלוקי באוונג'רס. ג'וס ווידון אחראי לזה,וחלק ומהקסם שלו זה שהוא ילד שצריך חיבוק ואני רוצה לחבק אותו ולומר שגם אם אודין לא אוהב אותו, אני כן.
רק רציתי להבהיר את זה, אני אחזור לי לההיעלמות הכללית בצללים.
לפחות עכשיו אתם יודעים מה מילת הקסם שמזמנת אותי.
אהה! יש ביקורת!
טוב, אז אני רואה שדעתי שונה משל אחרים, אז לשם הדגשה אשים את הביקורת שלי (ששמתי גם בדף הסרט לפני מספר ימים) גם כאן עם כמה שינויים קטנים, לעיון.
יש לציין שאני וחברותיי הגענו לסרט הזה עם אפס ידע מוקדם, ורק כי הכרטיסים לכל שאר הסרטים (היא, חלום אמריקאי, הזאב מוול סטריט) היו תפוסים. אחרי חצי שעה של התבאסות שהגענו עד ליס פלנט בשביל כלום החלטנו ללכת על הסרט הזה – למרות השם הלא מגרה – מהסיבה השטחית ש… טוב, חוץ מזה שהיה בו מקום, גם היה בו את כריס פיין, וזה תמיד דבר חיובי.
ובכל זאת, אני ממליצה עליו מאוד. הסרט הזה היה כיפי מאוד. חס וחלילה מקורי או חדשני (אני לא חושבת שהיה טוויסט עלילה אחד שהיה באמת מפתיע) אבל בכל מקרה חדשנות זה אוברייטד. מה שהיה נפלא זה פשוט שבעיני, הסרט היה תמצית מזוקקת של סרט פעולה מודרני. לא יותר ולא פחות, אבל עשוי אחלה וכיף לצפייה. האקשן היה כיפי ומותח, הגיבור היה חתיך וחכם ומושלם ויאדה יאדה יאדה כל קלישאות הז'אנר, ה"נערה במצוקה" (שמשוחקת ע"י קיירה נייטלי המעצבנת / יפה שאפשר למות) והקשר ביניהם ההו-כה-מרגש שלהם. בנוסף לכל זאת, היו בו כמה קטעים מצחיקים וגם כמה קטעים 'חכמים' (אף אחד מהם לא היה חכם במיוחד, אבל אף אחד גם לא היה ממש טיפשי).
כשנגמר הסרט, אחת החברות שלי קמה בהתרגשות מהכיסא ואמרה שזה 'אחד הסרטים הטובים שהיא ראתה'. ברור היה לי שאני צריכה לארגן סדרת חינוך קולנעית לאותה חברה, כי הסרט היה נחמד מאוד, אבל בהחלט לא 'אחד הטובים'.
בקיצור, סרט חמוד ללכת אליו עם חברים: לא לוקח את עצמו ברצינות, ונותן לצופים זמן כיפי ונחמד, בלי לחשוב יותר מדי. אה, ויש את כריס פיין.
קחי אותה ל"היא". הפעם תזמינו כרטיסים מראש.
תמיד המחשבים בסרטים עושים ביפ!
זה כמו שלכולם בסרטים יש מזכירה אלקטרונית בבית שמשמיעה את הודעות בקול רם, גם בזמן אמת (גם בסרטים חדשים…)