ספייק לי טען שהסרט החדש שלו, "שבעה צעדים", הוא לא רימייק של "שבעה צעדים" (Oldboy") הקוריאני של פארק צ'אן-ווק, אלא עיבוד מחדש של הקומיקס שעליו מבוסס הסרט. לאמירה הזאת צריך להישמר מקום, לצד מבחר הגיגיו של יאיר לפיד, ברשימת השקרים המגוחכים ביותר שנאמרו השנה.
ברור ש"שבעה צעדים" הוא רימייק. הוא רימייק מכף רגל ועד פטיש. הוא רימייק על כל צעד ושעל, ויש לכל הפחות שבעה כאלה. הוא כל כך רימייק שהוא כולו מודעות עצמית, תסביך נחיתות וניסיונות לפצות עליהם מול המקור העדיף. הוא מצליח לסבול מכל הבעיות האופייניות לרימייקים הוליוודיים לסרטים לא-אמריקאיים שהיו בסדר גמור כבר במקור ואין שום סיבה לצלם אותם מחדש, וממציא כמה בעיות חדשות.
"אולדבוי" (השם העברי לא היה קשור לכלום עוד במקור) הקוריאני, בבימוי פארק צ'אן-ווק, הוא סרט ברוטלי, וירטואוזי ופסיכי על כל הראש. הסרט הזה היה כזאת מתקפה חסרת רחמים על העיניים, האזניים והבטן של הצופים בכל סצינה מחדש, שהוא הצליח בכוחות עצמו לפרוץ את קירות הגטאות הרגילים שבהם כלואים סרטים אלימים מהמזרח הרחוק – ספריות וידאו מתמחות, בעיקר – וקיבל אפילו הפצה מסחרית קצרה בארץ. גם בארצות הברית הוא זכה למספיק חשיפה כדי שמישהו יחשוב (בטעות) שרימייק דובר אנגלית יהיה רעיון טוב.
הסרט – שניהם – עוסק באדם רגיל, שתיין וקצת מניאק, שנחטף יום אחד ונכלא בחדר קטן, עם מיטה, טלויזיה ומעט מאוד מכל דבר אחר. ושם הוא נשאר, עשרים שנה, עד שבאותה פתאומיות שבה נכלא, הוא משוחרר. עכשיו הוא מחפש מי עשה לו את זה, ולמה, לעזאזל. במהרה הוא מגלה שאלה שאלות שעדיף היה לא לשאול, והאכזריות של כליאה בבידוד למשך עשרים שנה היא לא יותר מהקדמה עדינה לעומת האכזריות שתבוא בהמשך.
"שבעה צעדים" החדש לא רק הולך באותה דרך, אלא חוזר שוב ושוב ומתעקש להזמין אותנו להשוות אותו למקור, באמצעות קריצות. רבות מהסצינות, אפילו השוטים, משוחזרים אחד לאחד, ובהשוואה הזאת הרימייק תמיד מפסיד. למשל, אחת הסצינות האייקוניות בסרט המקורי היתה המאבק הארוך, בשוט אחד, של גיבור הסרט המצויד בפטיש מול חבורה של גנגסטרים. מכיוון שהיתה סצינה כזאת בסרט המקורי, לי הכניס מאבק עם פטיש גם לסרט החדש. הסצינה החדשה היתה יכולה להיות די מרשימה כשלעצמה אלמלא היתה מלווה בהשוואה בילט-אין לסצינה הקוריאנית, ואלמלא היתה מיותרת לגמרי. אין שום סיבה לכלול אותה בסרט מלבד "הנה, רואים? גם אנחנו יכולים". בנקודות אחרות מופיעים רפרנסים קטנים יותר: בסצינה אחת מופיע על המסך תמנון, שמי שלא ראה את הסרט המקורי לא יבין למה הוא שם; בסצינה אחרת יש קטע עם לשון – לא אותו הקטע כמו במקור – ששוב, נמצא שם רק כדי להיות כמו-פעם-אבל-אחרת.
אבל מילא השיחזורים. הנקודה שבה "שבעה צעדים" של ספייק לי באמת מאבד את הצפון היא זו שבה הוא מחליט לא רק לשחזר את המקור הקוריאני אלא להתעלות עליו.להיות עוד יותר אלים, עוד יותר קיצוני, עוד יותר סוטה. הסרט המקורי היה אלים, קיצוני וסוטה די והותר בפני עצמו, וייתכן שהעובדה שהוא הגיע ממקום זר – שאפשר היה לומר עליו "הקוריאנים האלה דפוקים בשכל" – עזרה לנו לקבל את העלילה המאוד לא סבירה שלו. הסרט החדש, בלי הנחת תיירים, לוקח את העלילה של החלק האחרון של הסרט ומנפח אותה פי שלושה, וכך הופך ממטורף למגוחך, וממבעית לדבילי. אם הסרט המקורי היה הופך קרביים, הסרט החדש עושה רושם של ילד שאוכל ג'וקים כדי לזעזע בכוונה.
עבור מי שלא ראה את המקור ולא יעסוק כל הסרט בגיחוכים, יש מה לראות ב"שבעה צעדים" החדש. בהחלט לא הכל רע. יש כמה תוספות לעלילה שדווקא עובדות; סצינה קטנה בתחילת הסרט של יחסים בין ברולין ועכבר עשויה לעורר אופטימיות שמא ספייק לי דווקא קלט את הקטע של המופרעות המקורית. ג'וש ברולין לא רע בכלל בתפקיד הגיבור, והשינוי הגופני שהוא עובר במהלך הסרט מרשים. סמואל ל. ג'קסון מופיע בתפקיד קטן ומהנה מאוד כרגיל. שארלטו קופליי, לעומתם, עושה תפקיד כל כך קאמפי שהוא נראה כמו חיקוי של פארודיה של חיקוי של מישהו, לא כל כך ברור מי. וזאת כבר הפעם השניה שלו השנה: ב"אליסיום" הוא עשה פחות או יותר אותו הדבר, רק בפחות גיי, ואחרי שני הסרטים האלה צריך להרחיק אותו מגילום תפקידי נבלים, או לפחות להגביל אותו לסרטים מצוירים.
מוסר ההשכל היה צריך להיות ברור מהרגע הראשון: אל תעשו רימייק ל"שבעה צעדים". ובאותה הזדמנות, גם אל תעשו רימייק ל"קזבלנקה", "הטוב, הרע והמכוער" או "שודדי התיבה האבודה". אין שום סיבה לעשות שוב את מה שהיה מושלם בדרכו כבר בפעם הראשונה. אין דרך לצאת טוב מההשוואה הזאת. במקרה הטוב התוצאה תהיה סרט נחות ביחס למקור; במקרה הרע, כמו כאן, התוצאה היא סרט מגוחך נקודה.
פורסם במקור בוואלה
לשאלתכם:
אני לא יודע למה הביקורת הזאת מתפרסמת רק עכשיו, כשהיא נכתבה לפני יותר משבועיים. האמת היא שפשוט שכחתי אותה. עד כדי כך הסרט השפיע עלי.
מזל ששאלתי
וגם קצת חבל
מזכיר קצת את המקרה הפסיכי של פסיכו
כשגאס ון סאנט החליט לשחזר את פסיכו המקורי במדויק, אותם שוטים ממש, רק בצבע במקום בשחור לבן. התוצאה: כולם זוכרים את יצירת המופת המקורית ואף אחד לא זוכר את הרימייק המטורף. ואגב, ראיתי את פסיכו הצבעוני והוא היה, איך נגדיר בעדינות? מגוחך.
אני חושדת שאתה מבלבל בין גיי לבין דרום-אפריקאי
אתה בכיוון.
(ל"ת)
אני דווקא חושב שהוא לא כזה גרוע...
ברור שהוא לא משתווה למקור ולא באמת היה צורך בו אבל מי שמכיר את הקהל האמריקני יודע שהוא לא חובב סרטים זרים וכנראה זו אחת הסיבות לרימייק (וגם לעשות כסף על הדרך מן הסתם…).
ג'וש ברולין משחק לא רע בכלל. אני חושב שמי שלא ראה את המקור ומתעקש לראות רק את הרימייק דווקא כן יהנה ממנו.
אני תוהה אם כדאי כבר לחכות לגרסת הבמאי ב-DVD
הבנתי שהגרסה שמוצגת בבתי הקולנוע היא 105 דקות בעוד שזו שספייק לי ביים היא 140, ולא ספייק לי ולא ג'וש ברולין היו מרוצים מזה. מעניין אם זה הוריד באופן משמעותי את איכות הסרט?
הגירסה של 105 הדקות
לא עשתה לי שום חשק לראות את הגירסה של 140 הדקות. בשום נקודה לא חשבתי שהבעיה של הסרט היא שהוא קצר מדי. הפרטים הממש ממש אידיוטיים בעלילה שלו לא ייעלמו אם נראה יותר ממנה.
עכשיו רק צריך לשים "VS"
בין התמונות של ג'וש ברולין ומרטין פרימן.
מעניין אותי לדעת
מה היה הסוף של הרימייק, אם מישהו שראה יועיל בטובו לספר לי (אם הזהרת ספויילר לאחרים כמובן) זה יהיה ממש נחמד :)
אני פשוט רוצה להבין למה התכוון פישלר כשאמר שהסוף מזעזע פי 3 יותר…
אני לא מסכים עם עם השלילה לרימייקים של סרטים מצויינים מהמזרח
"הצלצול" הוא דוגמא לרימייק מצויין שלקח את כל מה שטוב בסרט הראשון, הוסיף לו אלמנטים מהסרט השני, ויצר משהו שבעיני מתעלה על המקור (בעיקר כיוון שהוא "נהיר" יותר מהמקור, שהוא קצת סתום בכמה מקומות).
בשנים האחרונות צפיתי בלא מעט סרטים קוראניים, ולמרות שמרובם נהניתי, תמיד יש לי הרגשה שאני מפספס משהו שנובע מהבדלי התרבויות ומתרגום לקוי. זה היה בולט במיוחד ב"המארח" (לדוגמא, למי שראה, בסצינת הצחוק-אבל-שכיבה-על-הרצפה המוזרה). אז נכון שהנסיון לפענח תרבות "זרה" הוא מתגמל בפני עצמו, אבל רימייק טוב, שלוקח בחשבון את הבדלי התרבות ויודע לתרגם אותם יותר טוב מסתם כתוביות שרצות על המסך, יכול להנגיש את הסרטים האלו לקהל יותר רחב בלי להרוס את מה שהיה בהם טוב מלכתחילה.
בלי קשר – לא ראיתי את הרימייק הזה, והביקורות ממש לא עושות לי חשק – בעיקר בהתחשב בעובדה שהמקור הוא אחד הסרטים היותר מגניבים/מזעזעים/הופכי קרביים שראיתי – לא בגלל הדם וה-gore, שלא היו בעיני קיצוניים במיוחד ואני די עמיד אליהם, אלא בגלל הסיום המטלטל והמאוד מאוד מפתיע.
כמה האלימות של "אולדבוי" המקורי קשה לעומת האלימות ב"רק אלוהים סולח"?
את "רק אלוהים סולח" צלחתי (ובהנאה רבה, סרט מדהים) אבל נראלי שזה בערך הגבול שלי…
בערך אותו דבר, אפילו קצת פחות קשה
אם לא היו לך בעיות עם "רק אלוהים סולח" ואתה לא רגיש לאלימות כלפי בעלי חיים (אוכלים באולדבוי המקורי תמנון חי), אני מאמין שתסתדר.
תודה
(ל"ת)
מעניין אותי לדעת
מה היה בסצינה עם התמנון, אם לא שחזרו אותה כמו שהיה בסרט המקורי ? (ראיתי את שבעה צעדים ולא מתכוון לראות את הרימייק, אז אין לי בעיה עם ספוילרים.)
היה שם... תמנון.
באמת, זהו. יש אקווריום שיש בו תמנון תלוי על הדופן, באמצע הפריים. גיבור הסרט מגיע. מסתכל על התמנון. מספיק זמן כדי שהצופים יגידו "אה, תמנון". זהו.
מתלבט אם לראות
ראיתי את הסרט המקורי אבל אני כמעט ולא זוכר מה היה שם (למעט
הסיפור הכללי והטוויסט בסוף). השאלה היא אם כדאי לי לראות את הסרט הזה?
יש טוויסט אחר בסוף?
וכך מקדמים את הסרט, בהמלצה הכתובה על עותק פיראטי שלו בסין:
http://www.uproxx.com/filmdrunk/2014/02/chinese-bootleg-description-spike-lees-old-boy-remake-definitive-one/
הידד, אמת בפרסום!
(ל"ת)