-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
פרנסס הא
Frances Ha
פרנסס, לא ממש רקדנית ולא ממש בעלת דירה, מנסה להגשים את חלומותיה בעוד היא מתנדנדת בין חברים בניו יורק, סקרמנטו ופריז.
תאריך הפצה בארה"ב: 17/05/2013
תאריך הפצה בישראל: 12/12/2013
אה, אז זה כן יוצא בקולנוע בארץ?
נהדר, זה בהחלט מקל על מציאת סרט השנה שלי.
לכל מי שלא יצא לראות ואוהב סרטים קטנים ומעניינים – זה סרט מושלם ומלא בשמחת חיים עם דמות ראשית נפלאה, צילום יפהפה ודיאלוגים משעשעים. רוצו לראות.
אני לא יודע אם הסרט יעבוד בשביל כל קבוצות הגילאים וכל האנשים אי פעם , אבל לי עכשיו פה ( ולעוד מספיק אנשים, כפי שמעיד אחוז הביקורות בעגבניות) הסרט הזה עבד בצורה מופלאה.
יוצא, באופן מוגבל, בקולנוע אורלנדו
שאגב, הקרינו גם את "אפסטרים קולור". ובכלל, מגיע להם צל"ש על הקרנה של סרטים שנראים לא-מסחריים בעליל, לא כי הם עושים הרבה כסף (סביר מאוד שהם לא) אלא כי מישהו צריך להקרין אותם.
הסרט צפוי להיות מוקרן גם באיזור חיוג 02
או שהירושלמים מבינינו יאלצו לחכות שהסרט יהיה זמין בפלטפורמות, אהמ, אחרות?
יש בסינמטק
(ל"ת)
גרסה קולנועית וטובה יותר של 'בנות'?
זו תהייה קלה שעלתה אצלי לאחר הצפייה בסרט.
יש משהו בשפה של הסרט, שמדבר באופן מאוד ישיר ואמין לדור הנוכחי דרך נקודת המבט של בחורה צעירה שמזכיר את התוכנית. אבל יש כאן משהו פחות וולגרי ומאוד יומיומי. יש כאן אסופה של המון דברים קטנים ומוצלחים, עד לרמה של תנועות גוף מסוימות. והסיקוונס של פרנסס בפריז כל כך מדויק שזה כואב. זה סרט שמאוד נכון לזמן והמקום שלו, לפחות מנקודת המבט של מישהו בן 24.
נראה מקסים
ויש גם רפרנס ל"זה אצלה בדם" אז בכלל..
אז ראיתי את הסרט
והוא מצחיק ומגניב ומעניין אבל הרגשתי ששום דבר לא עד הסוף ואין ממש עומק.
התבאסתי, כנראה שציפיתי ליותר מדי מהטריילר…
די מאכזב
באתי לסרט עם לא מעט ציפיות אחרי שקראתי עליו הרבה ביקורות טובות ואחרי שמאוד אהבתי את "חיים בין השורות" של באומבך, ולא לגמרי הצלחתי להבין מה מצאו בו. ה- PREMISE הבסיסי של הסרט, על בחורה בת 27 שלא מוצאת את עצמה בחיים ומסרבת להתבגר ולהתברגן ומעדיפה לחיות חיים נטולי דאגה ואחריות, דווקא נשמע מלא פוטנציאל ובעיקר רלוונטי לדור הנוכחי. רק שלא עשו עם זה כלום. הסרט מורכב מאוסף סיטואציות נטולות קשר או פואנטה, חלקן נראות מאולתרות לחלוטין, שלא תורמות כמעט כלום לקידום הדמות או הסיפור.
הדמות הראשית, זו של פרנסס, צועדת כל הסרט על הגבול הדק שבין חינניות לבלתי-נסבלות. זו דמות נורא self-centered (אני לא זוכר אותה אומרת יותר ממשפט או שניים שלא עוסקים בה) ופטפטנית עד כדי טרחנות. בכלל, הדיאלוגים בסרט הזה סובלים מבעיה קשה של מאמץ: כל הדמויות מנסות לשדר מאגניבות ושנינות בלתי פוסקת בכזו נואשות, שזה הופך מאולץ ולא אמין בשלב כלשהו. הדיאלוגים הם פשוט אסופות של משפטים רנדומליים, אסוציאטיביים, סמי-שנונים, מלאים ברפרנסים תרבותיים ומאוד מבסוטים מעצמם, שלא קשורים אחד לשני ולא יוצרים שום תחושה של רציפות. זה חביב לפרקים, אבל זו לא דרך נורמלית שבה אנשים מתקשרים ביניהם, ומחסל כל סיכוי לחיבור רגשי לדמויות. גם המשחק לא מזהיר, במיוחד זה של גרוויג שמדקלמת את הדיאלוגים שלה בחוסר טבעיות.
נקודת האור המרכזית בסרט היא הלוק שלו, עם הצילום שחור-לבן המיושן במכוון והשימוש במוזיקה של המלחין הצרפתי ז'ורז' דלרו, שיוצרים מחווה יפה לסרטי הגל החדש מהסיקסטיז.
לא צלחתי עד הסוף
איפשהו אחרי שעתיים הסתכלתי בשעון וראיתי לתדהמתי שעברו רק 40 דקות. כן יש לסרט לוק מגניב, כן הוא משדר מגניבות באופן כללי, אבל זה כל מה שראיתי בו. כמו התל אביבי ההיפסטר שיש לו את כל פריטי הווינטג' הנכונים אבל אין לך שמץ של מושג על מה לנהל איתו שיחה… כך הרגשתי שהוא לא מדבר אלי בכלל. הדמות הראשית עצבנה אותי, מערכות היחסים נראו חלולות ובעלות אופי מזדמן – ברור שזו הכוונה, אבל מעניין לצפייה זה לא. עברתי לראות פרק של סקראבס במקום.
טוב, זאת לא חוכמה.
פרק של סקראבס עדיף על המון סרטים.