כח משיכה: עד כמה זה מציאותי?

מאת
דורון פישלר
– פורסם ב 12 בנובמבר 2013Posted in: הגיגים
מה שמדויק מדעית, ומה שלא ממש, ב"כח משיכה". על שיער בחלל, מה יש לבולוק מתחת לחליפה, וקלוני על חוט. זהירות, ספוילרים

אין ויכוח על כך ש‏"כח משיכה" הוא לא רק חוויה מדהימה, הוא גם אחד מסרטי החלל הנכונים ביותר מדעית שנוצרו. ‏סרטים הוליוודיים רק לעתים רחוקות מטרידים את עצמם בדיוק מדעי: חלליות, אקדחי לייזר, ‏חורים שחורים וטלפורטרים עובדים על פי עיקרון אי הודאות הידוע, הגורס: "וואלה לא יודע איך זה עובד, אבל זה מגניב".

ביחס למרבית סרטי החלל, "כח משיכה" הוא ריאליסטי, ומגביל את עצמו ברובו לדברים שיכולים – לפחות תיאורטית – להתרחש במציאות. אבל לקרוא לו "מדויק" זו הגזמה פרועה: בכל זאת מדובר פה בסרט אקשן ולא בסרט דוקומנטרי, וכדי ליצור הרפתקת חלל עוצרת נשימה, ‏היוצרים הרשו לעצמם לעקם או להתעלם מפרטים רבים. "כח משיכה", חשוב לציין, הוא לא סרט מדע בידיוני. הוא לא מכיל שום טכנולוגיה שלא קיימת היום, ומתרחש בקירבת כדור הארץ, במבנים שקיימים במציאות, ולכן חושף את עצמו לניטפוקים. הוורפ דרייב של האנטרפרייז אולי לא קיים, אבל אי אפשר להוכיח שהוא לא יומצא במועד כלשהו בעתיד – אז לך תוכיח שהאופן שבו הוא עובד הוא לא נכון.

לפניכם כמה מהנקודות העיקריות בסרט, אלה ‏שנאמנות למציאות – ואלה שלא ממש.‏

זהירות, ספוילרים: הכתבה מסגירה פרטי עלילה מ"כח משיכה" לכל אורכו, כולל הסוף. אל ‏תקראו אם עוד לא ראיתם את הסרט.‏

נכון: כח משיכה? אז זהו, שלא‏

לאנטרפרייז על כל דגמיה, לכוכב המוות, לנוסטרומו, וכמעט לכל חללית קולנועית אחרת, יש דבר ‏אחד משותף: אנשים הולכים בהן על הריצפה. ברגע שבו נכנסת לחללית, נדמה שכח הכבידה עובד ‏עליך בדיוק כמו בכדור הארץ. הבחירה המפתיעה הזאת נובעת מכך שכל הסרטים האלה צולמו בכדור הארץ. במציאות, כמובן, המצב שונה לחלוטין: בחלל החיצון – או מה שיותר רלוונטי לגבינו, במצב של ‏נפילה חופשית במסלול סביב כדור הארץ – אין כבידה בכלל. הכיוונים "למעלה" ו"למטה" נעלמים, ‏דברים מרחפים בחלל בחופשיות. "כח משיכה" מקדיש מאמצים עצומים לשיחזור הסביבה הזאת: לאורך כל הסרט, אף אחד לא הולך לשום מקום. בתוך ‏החללית או מחוצה לה, אנשים וחפצים מרחפים, כפי שהיה קורה באמת בחלל החיצון.‏

ובכל זאת, ישנו פרט אחד בסרט שנראה כאילו קיבל פטור מחוסר המשקל: השיער של סנדרה ‏בולוק. גם כשהיא מרחפת ברחבי תחנת החלל, השיער שלה נשאר מסודר, כשהוא נופל "מטה" אל המצח – בעוד במציאות, השיער שלה היה אמור להתפרע ולעוף באופן שהיה גורם לה להיראות כמו קיפוד. ייתכן שזה היה פוגם בדרמה של העסק.

לשם השוואה, כך נראה השיער של סנדרה בולוק בסרט:

sandra-hair

וכך נראה השיער של האסטרונאוטית קארן נייברג בתחנת החלל האמיתית:

spacehair

נכון: בחלל, איש אינו יכול לשמוע אותך צורח

עוד עובדה שרוב סרטי החלל מתעלמים ממנה באלגנטיות היא שבריק של החלל אין אוויר, ולכן גם אין קול. כולנו ‏יודעים את זה – אבל נוטים לשכוח את זה. החלל ברוב הסרטים מלא בקולות: המהום מנועים, "פיו ‏פיו" של יריות, פיצוצים אדירים. כי בלי ססאונד, הסרט הרי היה נראה מגוחך.

‏"כח משיכה" שומר על זכות השתיקה. גם כשאנחנו רואים דברים מתרסקים ומתפוצצים, הם לא ‏משמיעים קול. אנחנו שומעים את מה שריאן סטון (בולוק) שומעת, וברוב המקרים, זה רק את עצמה. ‏ישנם, עם זאת, רגעים שבהם נמצאה פירצה בכלל הזה: בולוק יכולה לשמוע קולות שעוברים דרך ‏החליפה. כשהיא נוגעת בתחנת החלל, רעידות במתכת עשויות לעבור דרך החליפה, וכך אנחנו ‏יכולים לשמוע אותן – אם כי באופן מעוות ומעומעם מאוד.‏ חוץ מזה, מוזיקת רקע מעולם לא צייתה לכללי הפיזיקה.

לא נכון: מה יש לסנדרה מתחת לחליפה?‏

כשהיא נכנסת לתוך תחנת החלל, סטון משתחלת מתוך חליפת החלל שלה – ומתחתה, מתברר, ‏היא ‏לובשת רק גופיה ושורטס מינימליים למדי. למרות הערך האסתטי של העניין, זה שונה מאוד ‏מהמצב ‏במציאות: חליפת החלל כוללת לא רק את הציפוי החיצוני, אלא גם חליפה צמודה ולא נוחה ‏למראה ‏מתחתיה, המכוסה בצינורות, חיישנים, קטטר, וכל יתר הדברים שדרושים לאסטרונאוט כדי לא ‏למות. ‏ללבוש – או לפשוט – חליפת חלל זה תהליך לא פשוט.

לא נכון: השמד את כל הלוויינים

האירוע המחולל של הסרט הוא פיצוץ של לוויין רוסי, ששבריו נסחפים הלאה במסלול, ‏פוגעים במעבורת החלל ויוצרים "תאונת שרשרת" שבסופו של דבר משתקת את כל לווייני התקשורת, ‏ובכך לא מאפשרת לאסטרונאוטים ליצור קשר עם הקרקע – ומחסלת את כל תחנות החלל ‏שמסביב לכדור הארץ.
‏
תאונת שרשרת שכזאת היא חשש אמיתי, והיא אכן יכולה לקרות – אבל לא באופן כל כך מקיף וכל ‏כך מהיר: הפיצוץ הבודד הזה מחסל בסרט פחות או יותר את כל הנוכחות האנושית בחלל. גם אם מכוונים היטב מראש, יהיה קשה לגרום להתרסקות שתקלע דרך כל העצמים שבכלל בזה אחר זה. ובקשר ‏ללווייני התקשורת – הם אפילו לא בסכנה. טלסקופ החלל, מעבורת החלל ותחנת החלל ‏הבינלאומית עפים נמוך, יחסית: הם מקיפים את כדור הארץ במסלול לווייני נמוך – בגובה של בין ‏‏300 ו-600 קילומטר. לווייני תקשורת, לעומת זאת, מרחפים במרחק של כ-30 אלף קילומטר. זה ‏אפילו לא בסביבה; הסיכוי שתאונת שרשרת במסלול נמוך תפגע בלווינים הגבוהים דומה לסיכוי ‏שכדור שנבעט בטעות ממגרש כדורגל ישבור חלון בקומה ה-25 של בניין שכן.‏

לא נכון: מסע הדילוגים

סנדרה בולוק מתחילה את הסרט ליד טלסקופ החלל האבל, מדלגת משם לתחנת החלל ‏הבינלאומית, ומשם לתחנת החלל הסינית. התחושה שהסרט נותן היא שהמרחק בין שלושת ‏הגופים האלה הוא קילומטרים בודדים: בתוך כמה דקות של ריחוף בריק ‏אפשר להגיע אליהם. ‏למעשה, הדילוג בינהם דומה לדילוג בין רח' פרישמן לטייוואן. כולם אמנם נמצאים במסלול סביב ‏כדור הארץ, אבל כדור הארץ הוא – במקרה שלא שמתם לב – מקום גדול. שלושת העצמים האלה נעים בגבהים שונים, במהירויות שונות ובכיוונים שונים. באתר הזה אתם יכולים לגלות איפה בדיוק נמצא כל אחד מהם בכל רגע נתון. בדקה שבה נכתבו שורות אלה היה ההאבל אי שם מעל מוזמביק, תחנת החלל הבינלאומית – באוקינוס ההודי מול חוף תימן, ותחנת החלל הסינית, באופן הולם, היתה מעל סין. אי אפשר להשקיף מאחת מהן ופשוט לראות את השניה בעין בלתי מזוינת. כדי להגיע מתחנה אחת לאחרת סטון היתה צריכה לבצע חישובים מסובכים להפליא כדי למצוא את נקודת המפגש האידיאלית, ואז לשגר ‏את עצמה בדיוק נמרץ לשם – מרחק של עשרות אלפי קילומטרים, אל מטרה בגודל של כמה עשרות מטרים. הסיכוי להצליח בכך דומה ‏לסיכוי לפגוע בכדור אקדח באוויר בעזרת כדור אקדח אחר, סטייל "מבוקש".‏ לא קל לעשות את זה כשכל מה שיש לך הוא מטף כיבוי.

לא נכון (או שאולי?): קלוני על חוט

הסצינה שהובילה להכי הרבה ויכוחים היא זאת:

cloony

סטון תלויה על חוטי-ספגטי שמדלדלים מתחנת החלל, היא מחזיקה בכבל שבו מחזיק מאט קובאלסקי (ג'ורג' קלוני) – והוא נאלץ לעזוב כדי לא לגרור אותה איתו אל הריק. הסצינה דומה לעשרות סצינות דומות שראינו בסרטים אחרים, שבהם דמות אחת נתלית מצוק או מעל הר געש או מעל בקיע שבו נהר מלא בתנינים עצבניים, ודמות אחת מחזיקה אותה ומצילה אותה – או שלא. אבל בכל הסצינות האלה, היתה סיבה לכך שדמות א' נמשכה למטה אל האבדון – כח הכבידה, כמובן. כאן, אנחנו בחלל. שום דבר לא באמת מושך את קלוני. אז מה קשה בזה? משיכה קטנה, והוא היה מתחיל לעוף בכיוון הנגדי ואל הבטחון.

אבל אפילו בין הפיזיקאים אין הסכמה בקשר לסצינה הזאת. יש כאלה שטוענים שלמרות הכל, היא ריאליסטית: לקובאלסקי/קלוני אמנם אין "משקל", אבל יש לו מסה, ויש לו מהירות, ולכן יש לו אנרגיה קינטית – למרות הכל, הוא מפעיל כח על הכבלים הלא ממש יציבים שמחזיקים את שני האסטרונאוטים במקום. הכבלים האלה יכולים לעמוד במידה מסוימת של כח, שמעבר לה – הם ייקרעו או ייפרמו (וכל תזוזה זעירה עלולה לנתק את סטון, שתלויה רק בקצה הרגל). לא בטוח שהם יצליחו לספוג את הכח שמפעילים עליהם שני האסטרונאוטים יחד – אבל אם קובאסלקי מנתק את עצמו, הכבלים צריכים לספוג רק את ה"משקל" של סטון, ובכך הם עומדים. זה, אני מודה, נשמע מפוקפק למדי. אין ברירה, נצטרך לבדוק: המשימה הבאה של נאס"א צריכה להיות לצאת לחלל ולזרוק החוצה את ג'ורג' קלוני. בשם המדע.

נכון… אבל דורש הרבה מזל: הנחיתה

אפילו אחרי שסטון הצליחה לחזור אל כדור הארץ – הצרות שלה היו אמורות רק להתחיל. ‏האסטרונאוטית לא ידעה לנווט את רכב הנחיתה: לא היה לה שום מושג לאן תגיע, והיא נחתה ‏למעשה בנקודה אקראית לחלוטין על פני כדור הארץ. כידוע, 70% מפני כדור הארץ מכוסים מים: ‏רוב הסיכויים היו שסטון תנחת אי שם בלב האוקינוס, ותטבע עם רכב הנחיתה, או לכל היותר ‏תצליח לצאת ממנו ותמצא את עצמה שוחה לבדה, בשרירים חלשים מחוסר כבידה, באמצע ‏האוקיינוס. אם היא היתה נוחתת על היבשה – בהנחה שרכב הנחיתה היה שורד את זה – השאלה ‏היא איזו יבשה: יש סיכוי מצוין שהיא היתה מוצאת את עצמה באמצע מדבר סהרה, בשממה האוסטרלית או בערבות ‏סיביר, מקומות שבהם מזג האויר היה הורג אותה הרבה ‏לפני שמישהו היה מספיק לאתר אותה ולהטיס אותה הביתה. למזלה הרב, היא נחתה במקום נוח ‏מאוד: במים רדודים, סמוך מאוד לחוף נעים למראה, באזור שהטמפרטורה בו נעימה מספיק כדי ‏שתוכל ללכת משם באותם גופיה ומכנסונים בלי כל סימן לאי-נוחות. זה, כמובן, לא בלתי אפשרי – ‏אבל דורש הרבה מאוד מזל: אפשר לומר שמבחינת בחירת מקום להתרסק בו, היא זכתה בפיס.‏

לקריאה/האזנה נוספת: מאז שהסרט יצא התפרסמו המון מאמרים שעוסקים באמינות, או אי האמינות, של הפיזיקה שלו. למתעניינים, הנה כמה מהם.

Entertainment Weekly עם פאנל של שני אסטרונאוטים לשעבר ופיל פלייט
וושינגטון פוסט – כולל דיון בשאלת הקלוני על חוט
NPR – ראיון מוקלט עם שני אסטרונאוטים על הסרט

פורסם במקור בוואלה. חלקית.

תגיות: