טכנית, "כח משיכה" הוא הסרט הכי טוב שראיתי אי פעם.
באמירה הזאת לא כלולה שום היפרבולה. אני לא אוהב להיות החלטי מדי, ולהכריז על כל שקשוקה שאכלתי כעל הטובה ביותר בתולדות השקשוקות או על סנדוויץ' גבינה לא טרי כעל המוצר הגרוע ביותר שנמכר מאז היות המין האנושי. בדרך כלל מתברר שזה לא מדויק. אבל באופן הכי אבסולוטי שאפשר, "כח משיכה" הוא, נכון להיום, נובמבר 2013, ההישג הקולנועי הטכני הגדול ביותר שנוצר עד היום. יום אחד סרטים כאלה יהיו אולי שיגרה, אבל היום – זה דבר שכמוהו עוד לא ראיתם.
הסרט נקרא על שם מה שאין בו. הוא מתרחש כולו בחלל, בתנאים של חוסר כבידה. העובדה הזאת בלבד הופכת אותו להישג מדהים. דבר אחד שמשותף לרוב גדול של הסרטים שבהם אנחנו צופים הוא שהם צולמו על גבי קרום כדור הארץ, במרחק זניח מפני הקרקע. ועל פני כדור הארץ יש, כידוע, כבידה. ליצור סרט שלם שבו רגליהם של אנשים לא נוגעות ברצפה, דברים לא נופלים כשעוזבים אותם, ושום דבר לא נמצא למעלה או למטה חוץ משער האויב, וגם זה לפעמים – זה אתגר כל כך עצום שעד היום אף אחד אפילו לא ניסה. הרבה סרטים מתרחשים כביכול בחלל, אבל עם יוצאים מהכלל בודדים מאוד, כולם הניחו את קיומה של כבידה מלאכותית, וסצינות של חוסר כבידה היו בודדות.
עמידה באתגר הזה לבדו היתה מרשימה מאוד גם אילו הסרט היה מצולם כמו סרט נורמלי. אבל הבמאי אלפונסו קוארון והצלם עמנואל לובצקי הם לא צוות נורמלי. הם הביאו לחלל את מה שהם עשו על פני האדמה ב"הילדים של מחר" המדהים בפני עצמו: שוטים ארוכים במידה בלתי אפשרית עם תנועות מצלמה שהמילה "וירטואוזי" קטנה עליהן. המצלמה עושה תרגילי אקרובטיקה שהיו מכניסים אותה לנבחרת האולימפית בהתעמלות אמנותית. כל זוית צילום, כל חללית, כל דמות וכל פיסה של לווין רוסי הרוס נעים ברחבי הפריים באקרובטיקה מדויקת ומתוכננת היטב. שוט הפתיחה של "כח משיכה" לבדו – 17 דקות ארכו – הוא מורכב הרבה יותר מכמה שוברי קופות עתירי תקציב באורך מלא.
אוקיי, תגידו, אבל מה כל זה אומר בעברית?
מה שזה אומר זה: תחזיקו חזק. "כח משיכה" הוא הדבר הכי קרוב לשהיה בחלל שתוכלו לחוות בלי לעבור שנים בתכנית האימונים של נאס"א. הוא מרהיב, הוא מפחיד, הוא עוצר נשימה במובן המילולי ביותר של המילה.
לומר על סרט שהוא דומה לרכבת הרים זו אחת הקלישאות העבשות ביותר בתולדות ביקורות הקולנוע, אבל אם כבר פשעתי בהצהרות אבסולוטיות על ההתחלה, אז שיהיה, תתלו אותי גם עם קלישאות. הסרט הזה דומה לרכבת הרים. לנסיעה ברכבת הרים, צריך לציין, אין אקספוזיציה. אין לה חצי שעה של הכרת הדמויות לפני שהעלילה מתחילה, ואין באמצע עצירות בשביל עלילת משנה רומנטית. רכבת הרים, כמה דקות אחרי שאתם עולים עליה, זורקת אתכם לתוך נפילה חופשית, ואז מטלטלת אתכם לכל הכיוונים והופכת אתכם עם הראש למטה, בכוונה ברורה לגרום לכם לסחרחורת.
וזה בדיוק הסרט הזה: הוא קצר מאוד – אם לא סופרים את הקרדיטים, משהו כמו 85 דקות – אבל אלה 85 דקות בלי מנוחה. בתחילת הסרט, שני אסטרונאוטים, סנדרה בולוק וג'ורג' קלוני, נמצאים בעיצומה של משימת תיקון של טלסקופ החלל. עוד לפני שאתם מספיקים להגיד "היי, אנחנו בחלל! בעצם קצת מפחיד פה" – דברים מתחילים להתפוצץ. שברי לוויין מעיפים את שני האסטרונאוטים לעמקי החלל ומפרידים בינהם. מאותה שניה הסרט הוא מירוץ נגד החמצן האוזל, מתחנת חלל אחת לאחרת, בניסיון לחזור לכדור הארץ בחתיכה אחת – בעוד היקום, שכנראה ראה את "הכל אודות סטיב" לאחרונה, מחליט לחסל את סנדרה בולוק וזורק עליה כל אסון אפשרי. הסרט מלווה את בולוק כמעט בזמן אמיתי ולעולם לא עוזב אותה. לא רואים את צוות השליטה על הקרקע שמנסה ליצור איתה קשר, לא רואים פלאשבקים לעברה, אפילו לא רואים את שגרת יומה במעבורת החלל יום לפני שהיא יצאה למשימה ההיא. שום דבר חוץ מ-85 דקות של הישרדות.
הסרט הזה ייקח בהליכה לאחור, בידיים קשורות ובצדק מוחלט, את פרסי האוסקר על צילום, אפקטים מיוחדים ועריכת סאונד, ולשם שינוי, כל מי שצפה בו יבין את המשמעות של כל אחד מהפרסים האלה. שלא כמו כמעט כל סרט אחר אי פעם, "כח משיכה" מכיר בכך שבחלל איש אינו יכול לשמוע אותך צורח, וגם דברים גדולים מאוד שמתרסקים לידך לא משמיעים קול. ובכל זאת, הסרט רחוק מלהיות סרט אילם. המוזיקה של סטיבן פרייס – אם כי אני לא בטוח אם נכון לקרוא לזה מוזיקה: זה יותר כמו הקול שעושה הדם באוזניים שלך כשאתה מת מפחד – מכה ברמקולים ובצופים בלי רחמים. בנוסף, זה אחד הסרטים הבודדים שלא רק אפשר, אלא מומלץ לראות בתלת-מימד: העומק הופך את תחושת חוסר המשקל (דברים עפים לנו מול הפרצוף כל הזמן) והורטיגו (אנחנו תלויים בגובה של 600 קילומטר) למוחשיות עוד יותר. בקיצור: בלי שום ויכוח, הסרט הזה הוא יצירת מופת. טכנית.
ומבחינות אחרות? עלילה, תסריט, דמויות וכאלה? הוא טוב.
אחרי כל הסופרלטיבים האלה זאת אולי נשמעת כמו התרסקות קשה על הקרקע, אבל זה רק בגלל הגבהים האדירים שמהם נחתנו. כמו כל סרט אסונות מוצלח, "כח משיכה" מעביר את הגיבורים שלו לא רק מכשולים פיזיים, אלא גם רגשיים. בתוך כל הריק האינסופי הזה, הדמות של סנדרה בולוק צריכה גם להתגבר על טראומה מהעבר. התהליך הזה אמנם עובד במסגרת הסרט, אבל הוא קצת גנרי, צפוי ופשטני למדי. דימויים ויזואליים של דת, הריון ולידה מחדש מופיעים לאורך הסרט, וזה אמנם יפה שסרט אקשן כל כך מהודק מצליח להכניס נוסף לכל גם שכבת משמעות מתחת למעטפת החיצונית – ב"ארמגדון" לא תמצאו כזאת – אבל הדימויים שהוא מוצא הם לא עדינים או מתוחכמים במיוחד, ועשויים להיראות מובנים מאליהם. ברור שהכוונה של יוצרי הסרט היתה קודם כל ליצור רכבת-הרים מלהיבה, ורק אחר כך לחשוב איך מוסיפים לזה מוטיב רגשי או מטאפורי – ולא להיפך. כל זה לא אומר שהתסריט אינו יעיל או כתוב היטב, רק שהוא לא עומד באותם סטנדרטים כמו הצדדים הטכניים של הסרט. רוצה לומר, הוא לא אחד ההישגים הגדולים בתולדות הקולנוע.
את מה שהאפקטים והתסריט לא עושים, עושה סנדרה בולוק. על בולוק הוטלה בסרט הזה אחת המשימות הקשות ביותר שאפשר לתת לשחקן: להיות לבד. לאורך חלק גדול מהסרט דמותה של בולוק נמצאת הכי לבד שיצור אנושי יכול להיות. לא רק שהיא האדם היחיד על המסך – הפנים שלה הן לעתים קרובות האלמנט ה"אמיתי" היחיד בסצינות שעשויות כמעט לחלוטין מאנימציה ממוחשבת. התוצאה של זה היא שבולוק היא העוגן הרגשי היחיד בסרט: היא לבדה צריכה להפוך את הסרט מתצוגה טכנית מרשימה לסיפור על בנאדם, והיא עוברת את המבחן הזה בהצטיינות. כן, היא צריכה בעיקר לפחד ולהתנשם בכבדות, אבל לא קל לפחד ולהתנשם בכבדות סרט שלם בלי לגרום לקהל לרצות להעיף אותך לכיוון הכללי של פרוקסימה קנטאורי. עם כל הפירוטכניקה מסביב, סנדרה בולוק נותנת פה הופעה שהיתה יכולה לשחזר גם בתיאטרונטו. ג'ורג' קלוני נמצא שם גם הוא, אבל הוא פחות ראוי לציון משום שהוא מתאמץ הרבה פחות: גם בעמקי החלל, הוא פשוט ג'ורג' קלוני, מקסים ובטוח בעצמו כהרגלו, רק שהפעם יש לו גם ג'ט-פאק. גם כשהוא מוטל במהירות של מאות קמ"ש בתוך הריק הוא נשמע כאילו יש לו כוס אספרסו ביד.
לא יותר מפעם או פעמיים בעשור מגיע סרט שאנשים הולכים לראות פשוט בגלל שדבר כזה הם עוד לא ראו. "פארק היורה" היה כזה. גם "מטריקס" ו"אווטאר". "כח משיכה" נכנס לרשימה הזאת בקלות. זה לא שהוא סרט מושלם ונטול חסרונות, אבל אתם צריכים לראות את זה – ולראות את זה בקולנוע, על מסך ענק ככל האפשר, בתלת-מימד – כי דבר כזה לא ראיתם.
למתקדמים: עד כמה מציאותי המדע של "כח משיכה"? (זהירות, ספוילרים!)
אהההההההההה
אני מחכה לסרט הזה כבר מלא זמן ואחרי כל טריילר ושבוע בקופות רמת הציפיות שלי עולה במאה קומות ועכשיו אחרי הביקורת שלך זה משהו כמו בגובה של סנדרה בולוק בסרט!!!!! אהההה!! רק שאני לא אתאכזב בסוף…
מדויק וממולץ מאוד
(ל"ת)
לגבי סנדרה בולוק
הייתי נסחף ואומר שזו אחת ההופעות הכי טובות בקריירה שלה. מבחינת שאר האלמנטים שציינת, הכל נכון. האפקטים, הצילום, הסאונד והעריכה פשוט מעולים.
ראיתי את הסרט אתמול
ואני מסכימה עם כל מילה בביקורת! כרגיל אתה קולע בול.
האם ידוע מהו המסך הגדול ביותר בארץ?
או לפחות בגוש דן ושגם מקרין את הסרט?
מסך האיימקס ביס פלאנט ראשל"צ, כנראה.
מחוץ למרכז – מסך ה-MAX (לשעבר איימקס) באילת, כפי שהתברר לי רק לפני שעות ספורות.
תודה :)
יש שורות שנחשבות טובות באולם של האיימקס?
באמצע/בסוף?
באיימקס בראשל"צ אם לא היה ברור
(ל"ת)
ישבתי בשורה 8
ראינו מדהים!
הסרט יורד מהאיימקס בראשל"צ מחר.
בשביל "משחקי הרעב" החדש. נו, באמת.
עד כמה שאני מעריץ גדול של משחקי הרעב אתה צודק
כח משיכה הוא סרט שצריך וכדאי לראות באיימקס (למרות שגם בפעם השנייה שצפיתי בו וזה היה במסך "רגיל" מאוד אהבתי) ומשחקי הרעב, עם כל הכבוד (ויש כבוד) לא מצדיק איימקס.
זה מה שזה
נראה לי די הולם שהביקורת על הסרט הזה נמצאת ליד הידיעה על הפשיטה 2: עוד יותר אגרופים: שני הסרטים הם חויה סינמטית טהורה עם מינימום של עלילה וטונות של ריגושים, שניהם הם כנראה הדוגמה האולטימטיבית באיכותה (כרגע) לז'אנרים שלהם (סרטי מכות וסרטי אסונות). רכבת הרים היא כנראה מטאפורה מצויינת.
אבל זו הבעיה – רכבות הרים לא נמשכות שעה וחצי, רובן לא נמשכות 40 דקות – כי יש גבול לכמות של הסלאלומים שאנחנו יכולים לעבור לפני שהמופלא והחריג הופך לנורמאלי (ולפני שאנחנו מקיאים).
בשלב מסויים, גם בפשיטה וגם בכוח משיכה, זה מתחיל להרגיש "יותר מידי" – זה לא שהסרט נהיה גרוע פתאום, זה פשוט שרוב הצופים (נראה לי) כבר יעברו את סף גירוי החושים שלהם בפעם החמישים ושבע שמערכת השמש מחליטה שהיא שונאת את סנדרה בולוק (אולי היא ראתה את הזדמנות שניה).
… אבל זה עדיין אחלה סרט. דיונים אינלקטואליים ופיתוח דמויות זה דבר שאפשר לעשות גם בספרות, טלוויזיה, תיאטרון וקומיקס. מה שקורה בכוח משיכה זה 100% קולנוע.
אפשר בלי ספויילרים?
תודה.
סרט מדהים
מסכים עם כל מילה,
מצליח לגרום לתלת מימד להרגיש כאילו זו הפעם הראשונה שאני בהקרנה כזאת,
ועוד בסרט שכזה, פשוט תענוג :)
לא רק זה
לא רק שעל בולוק הוטלה בסרט הזה אחת המשימות הקשות ביותר שאפשר לתת לשחקן: להיות לבד – היא גם אמרה באחד הראיונות שמה שבאמת היה קשה זה לעשות את הכל בחדר ירוק ולשחק כאילו הכל באמת קורה אי שם בחלל, בלי שחקן שייתן לך רפרנס אפילו…
לי הנוכחות של סנדרה בולוק דווקא הפריעה
לא הנוכחות הפיזית שלה, כי אחרת היה לנו רק חלל ורסיסים מתעופפים במשך שעה וחצי (למרות שהאפקטים עדיין היו שווים צפיה). מפריעה לי השחקנית עצמה. גם בהופעות היותר חביבות שלה, כמו "ספיד" ו"עצבניות אש", אני פשוט לא מצליח להתחבר לדמויות שלה. בעיני, סנדרה בולוק היא שחקנית בינונית וכח משיכה לא מוציא ממנה משהו שלא ראיתי בעבר. בלי חיבור לדמות שבמרכז הסרט, קשה להתחבר לסרט עצמו. הוא מפחיד ומותח בלי הפסקה וזה מצוין, אבל השילוב של סנדרה בולוק עם תסריט שנועד בעיקר להעביר אותה ממרוץ אחד נגד הזמן למרוץ אחר, עומד מבחינתי כמשקל נגד להשגים הטכניים המופלאים.
לפי התגובות פה הסרט מדהים, ולפי הטוקבקיסטים בוואלה הוא גרוע.
מסקנא: לא הסרט הנכון לראות בקולנוע רב טורנט באיכות CAM.
זה בכל אופן סרט לתנאים של קולנוע
אני מצטרף להמלצה לראות אותו בתלת-מימד כי זה אחד הסרטים היחידים שבאמת מצדיקים את הצפיה במימד נוסף.
זה בגלל שזה לא סרט.
זו אטרקציית פארק שעשועים.
הטוקבקיסטים בוואלה לא שווים שום התייחסות.
אבל גם הם – אלה שראו את הסרט – אוהדים. יש שם טוקבק שלילי אחד בדיוק של מישהו ש"ראה" את הסרט (בטורנט).
הגברת את ההתלהבות שלי
לא סתם החלטתי ללכת לראות את זה באיימקס 3D.
אני מניח שתגובהת של אחותי מדויק- "פחד".
לא כדאי קודם לראות סרטון מאחורי הקלעים
או משהו לפני שמחליטים שמדובר בסרט הטוב ביותר טכנית? אתה בטוח שהשוטים הארוכים כולם (ויחסית למה שפרסמו היו הרבה פחות שוטים ארוכים מהצפוי) באמת צולמו בשוט אחד? אני מנחש שחלק לא קטן מאותם שוטים נוצר בכלל במחשב (כאשר המצלמה עוברת מקלוני לכדור הארץ ואז שוב חוזרת לקלוני הצלם בעצם עבר למסך ירוק. מה היה יכול למנוע ממנו לעשות קאט ולחבר את הכל אחר כך במחשב?). והאפקטים? מעולים אבל שום הישג מיוחד (כמה דברים מרחפים באוויר, כמה דברים מתפוצצים ושוטים של כדור הארץ). בקשר לצילום באפס כבידה בהחלט יש מצב שמדובר בהישג מרשים במיוחד אבל אני לא אשתכנע עד שאראה סרטוני מאחורי הקלעים של הסרט. כי יש מצב שהדרך שבה הדבר בוצע היא פשוטה ביותר ואנחנו פשוט לא יודעים (ראיתי תמונות בהן השתמשו בחבלים, וזה לא נראה לי כזה פורץ דרך). והעריכת סאונד בסרט אכן מדהימה, אני רק אציין שהייתי מעדיף אילו היו מכבים את המוזיקה מדי פעם ונותנים לנו איזו סצינה או שתיים ארוכות במיוט.
אני לא בא לומר שההישגים הטכניים של הסרט אינם מרשימים. הם בהחלט כן, זה באמת סרט שלא נראה כמותו עד היום ומר. לובוצקי אמור לקבל סוף סוף את האוסקר שנשדד ממנו כבר מספר פעמים בצדק. אני פשוט לא הרגשתי שהפן הטכני של הסרט באמת שווה את כל השבחים שנתת לו בביקורת (אגב, רד, אחלה ביקורת. כבר המון זמן שאני נמנע מהביקורות וכשקראתי את האחת הזו הבנתי מה אני מפסיד).
אני יודע שכולכם תלכו לראות את הסרט בכל מקרה אז אין טעם לשבח אותו עוד ועדיף להתמקד במה שהפריע לי :
ובכן, לא כל כך סבלתי את דמותה של סנדרה בולוק. הניסיון להקנות לה עומק עם הסיפור על הילדה היה קלאשיאתי ולא מרגש. במקום זאת היא הייתה מעצבנת (אני יודע שההתנהגות שלה הגיונית למי שנמצא במצב דומה, אבל היא בכל זאת עצבנה) ולא מעוררת הזדהות. הרצון שלי לדעת איך הסרט ייגמר לא נבעה מדאגה לדמות אלה מסקרנות לראות אם קוארון יבחר בסוף האמריקני והלא ריאליסטי (היא תחיה) או בסוף האמיץ, מרגש וחזק יותר (היא לא תשרוד).
*ספוילרים*
הסצינה הטובה ביותר בסרט היא ללא ספק הסצינה האחרונה של קלוני (לא כולל החלום). לא היה לי אכפת כל כך מהדמויות אבל עבודת הבימוי המופתית של קוארון והמשחק הנהדר של סנדרה באותה סצינה כמעט הביאו אותי עד דמעות. מה שמזכיר לי את סצינת החלום שהייתה לדקה הכי גרועה בסרט ולו משום שבמהלכה לא יודעים שמדובר בחלום ורק המשכתי להגיד לעצמי במהלכה 'בבקשה אל תהרסו לי את הסצינה הטובה ביותר בסרט!'.
האמת שזה לא "האחים קוארון"
אלא קוארון וקוארון ג'וניור.
למה זה בדיוק משנה?
נכון, זה מאד קשה ליצור וואן-שוטים. זה אתגר טכני ומלמד על מיומנות קולנועית מאד גדולה. אבל זה עדיין רק אתגר טכני. אפשר ליצור סרט בשוט אחד אמיתי, והוא יהיה רע והדבר החיובי היחיד שאפשר לומר עליו הוא שהוא בשוט אחד. ואפשר ליצור סרט מעולה שייראה כאילו הוא צולם בשוט אחד, למרות שההישג הטכני האמיתי הוא בעריכה.
הישגים טכניים הם ראויים לציון בפני עצמם, ראה לדוגמה:
http://net.nana10.co.il/Article/?ArticleID=714245
אבל הם עדיין רק כלי וצריך להשתמש בהם כמו שצריך.
מאוד לא מסכים לגבי הוואן-שוטים.
שוטים ארוכים הם לא רק אתגר טכני. יש מקרים, כמובן, שהם מסובכים מבחינה טכנית, כן, והסרט הזה הוא דוגמה לאחד עם שוטים כאלה. אבל מה שבאמת מרשים אותי בשוטים ארוכים הוא התכנון שמאחוריהם. לא הביצוע עצמו (כי לא משנה אילו אתגרים טכניים עומדים מולם, בהוליווד יש מספיק אנשים מוכשרים שימצאו פתרון לכל בעיה). כלומר, איך אפשר לתכנן (מהבחינה האמנותית. הפריימינג וכו') שוט באורך חמש/עשר/17 דקות כך שתמיד יהיה על המסך משהו מעניין ושהפריים תמיד נראה אסטתי ויפה. איך אפשר לעבור ממדיום-שוט לקלוז אפ ואז שוב לצאת מהקלוז-אפ מבלי שזה יראה רע ו/או משעמם (כי הקאטים נועדו לחתוך את המיותר והמשעמם).
ואני לא לא אמרתי שזה דבר 'רע' אם "כח משיכה" משתמש בקאטים במה שנראה כמו שוטים ארוכים, אני רק אומר שזה הופך את העבודה של הצלם/במאי/שחקן בשוטים האלה לפשוטה יותר ולקצת פחות מרשימה ובטח שלא פורצת דרך.
אתה סותר את עצמך.
אם העיקר בוואנשוטים הוא התכנון, אז זה לא משנה אם יש קאטים נסתרים או לא – מבחינת התוצאה הסופית היא צריכה להיראות מתוכננת היטב באותה המידה. הקאטים רק מקלים על תיקון טעויות.
נכון מאוד.
כשאמרתי שייתכן והיה שימוש בעריכה בשוטים הארוכים אני בכלל דיברתי אל רד שדיבר על השוטים האלה במובן הטכני שלהן (כך לפחות הבנתי. עכשיו שאני קורא את הפסקה שלו שוב יש מצב שהוא לא) ורק רציתי לציין שאולי הטכניקה מאחוריהן לא כל כך מסובכת (לפחות לא מבחינת עבודת הצלם).
אבל כמו שאמרת, לעובדה שהיה שימוש בעריכה או לא כמעט ואין השפעה על ההתרשמות שלי (אולי קצת).
מה, אדון אופל, ברצינות?
ברור ש*לא* צריך לראות את מאחורי הקלעים של סרט כדי להחליט שהוא מוצלח ברמה הטכנית. המוצר הגמור הרי לפניך. "סופרמן חוזר" לדוגמא, היה מאוד מאוד יקר, גידלו שדות חיטה נרחבים עבור שוט וחצי, כשרואים את מאחורי הקלעים של הסרט, ניתן לחשוב שהרמה הטכנית שלו הוא משהו שלא נראה בעבר, בעוד שזה לא היה נורא מרשים על המסך, הרבה סרטים זה ככה.
בקשר ל"כח משיכה"… ברור שלא מדובר ב"שוט אחד" במובן הישן של המילה, גם לא שלחו את השחקנים לחלל..
כמה פרטים על העשייה של גראביטי – כשלב ראשוני, הסרט נעשה כולו באנימציה מאוד מפורטת, תהליך שלקח שנתיים, הרבה לפני שהשחקנים נכנסו לתמונה (בולוק החליפה את אנג'לינה ג'ולי).. קוארון עבד על הסרט שש שנים.. איך אסביר כמה זה מסובך, בשוטים הארוכים האלה, בחלל, הכל משפיע על הכל, תנועה מלפני דקות ארוכות משנה איפה אובייקט יהיה זמן רב אחר כך.. בחליפות צריך לשלב באופן מושלם בין צילומים בלייב בזוויות משוגעות (לפעמים השחקנים בקרוסלות שונות ומשונות לתנועת מצלמה ממוחשבת, להתאים תאורה, וכשהיא מחוץ לחליפה זה עוד יותר מסובך. לא ראיתי מאחורי הקלעים אבל האזנתי לפודקאסט של אפקטים מיוחדים שמראיינים את במאי האפקטים של הסרט. בתוכנית הזו, בה יודעים להצביע על פגמים בסרטים מאוד מושקעים כ"ג'ון קרטר" או "פסיפיק רים", מורידים בפניו את הכובע, ואז צוללים לפרטים מאוד-מאוד טכניים.. שוה להקשיב למי שמתעניין.
http://www.fxguide.com/fxpodcasts/fxpodcast-263-framestores-tim-webber-on-gravity/
אבל אני לא מבין בדברים האלה.
איך אני יכול לדעת שצילום דמויות באפס כבידה הוא פריצת דרך בתחום אם אין לי מושג אם מדובר במשהו שקל או קשה לבצע? ואני חושב שלדעת דברים על 'איך עשו את זה?' כן עוזר להתרשמות.
לדוגמה, בסרט הסיני "גיבור" השתמשו במאות אלפי ניצבים כדי ליצור את הצבא הנלחם בסרט. הם היו יכולים לעשות את הצבא בקלות בעזרת תוכנת מחשב פשוטה מבלי להזדקק למאות אלפי אנשים (מספיקים עשרה, האמת. ומאחר שהם סינים אפילו אחד זה בסדר) ולכן אם לא ידעתי שמדובר בניצבים לא הייתי מתרשם בכלל ממראהו (המראה של הצבא מרהיב בכל מקרה אבל אם לא ידעתי את הפרט הזה ממאחורי הקלעים ישר הייתי חושב שמדובר בעבודת מחשב ושום 'וואו' לא היה נפלט מפי במהלך הצפייה).
בקשר לשוטים הארוכים של "כח משיכה" (שם עברי מעאפן, אגב). הפסקה האחרונה שלך רק מוכיחה את הטענה שלי. עכשיו כשהסברת עוד כמה דברים על הסיבוכים שהיו ביצירת השוטים האלה אני מתחיל להתרשם מהם יותר ויותר.
אגב, רד, לא מזמן אמרת שאתה לא מאמין שצילום המשתמש באנימצייה הוא באמת "צילום" ששווה להעריך. ועשיו מגיע 'גרביטיי' שעושה לא מעט שימוש במחשב בתנועות המצלמה (אני לא בטוח עד כמה, אבל) והוא מקבל את כל השבחים האלה פתאום?
אני *ממש* לא אמרתי את זה.
אני לא אמרתי שצילום המשתמש באנימציה הוא לא צילום ששווה להעריך. הדיון בזמנו עסק בזכיה של "חיי פיי" באוסקר הצילום, ואני אמרתי שמכיוון שחלק גדול מהסרט לא באמת צולם אלא נבנה במחשב, הוא אולי ראוי לפרס, אבל לפרס הזה לא צריך לקרוא "הצילום הטוב ביותר". אני מניח שאותו הדבר נכון לגבי "כח משיכה", שהוא בעצם כמעט לגמרי סרט אנימציה: תנועת המצלמה וההעמדה שלה ראויה לכל שבח, אבל היא וירטואלית, אז אני לא בטוח שנכון לקרוא לזה "צילום". בכל מקרה, דעתי לא משנה, את האוסקר הסרט הזה יקבל, והעובדה שלעמנואל לובצקי עדיין אין אוסקר בארון היא כל כך מעוותת שלא תמצא אותי מתלונן על כך שהוא סוף סוף קיבל אחד כזה.
נכון. מצטער. זכרתי לא נכון.
ואני עדייו לא מסכים. אתה בעצמך אמרת "תנועת המצלמה וההעמדה שלה ראויה לכל שבח" והרי על מה מוענק פרס הצילום אם לא לתנועת המצלמה והעמדתה (ובגלל זה הזוכה בפרס הוא במאי הצילום, כלומר האיש שביחד עם הבמאי מעמיד את המצלמה ומתכנן את התנועות שלה ולא הצלם עצמו (או אנימטור). כך שגם אם מדובר בסרט אנימציה או לא, ל-DP בשני המקרים יש את אותו תפקיד פחות או יותר, מינוס/פלוס ההתעסקות בתאורה)?
לא שאני מנסה לפתוח את הדיון מחדש, זכור לי שהוא לא הוביל לאנשהו :)
"מינוס-פלוס ההתעסקות בתאורה"
זה חתיכת מינוס-פלוס שאתה מתעלם ממנו. העמדת המצלמה ה"תיאורטית" היא חלק חשוב מעבודת הצלם, אבל הדאגה לכל העניינים הפרקטיים שלו היא חלק (עצום) אחר. זה קצת כמו ההבדל בין לכתוב תסריט, לבין לכתוב תסריט ולביים אותו.
ככה זה נראה לי, לפחות. אם יבוא צלם קולנוע ויגיד שהפרקטיקה היא זניחה והתיאוריה היא כל מה שחשוב, אני אאלץ להתקפל.
מסכים עם הפסקה שלך לגמרי
אם כי ההקבלה לבימוי וכתיבת תסריט מאוד לא הוגנת, לדעתי. בימוי זה לא דבר טכני כמו ביצוע השוט (התכנון של השוט הוא החלק האומנותי, הביצוע הוא טכניקה נטו.
הפסקה *האחרונה* שלך.
(ל"ת)
פטאלי.
(ל"ת)
העניין הוא שגם באנימציה יש יש הרבה עניינים טכניים
לא פשוטים בכלל. שונים, זה כן. אבל מסובכים לא פחות. אם עניין התאורה נראה לך מסובך בעולם האמיתי, נסה לעצב פריים של סרט כשאתה צריך להגדיר לא רק את סוגי וכיווני התאורה אלא גם את הדרך שבה היא מגיבה לכל החומרים שבפריים. ולעשות את זה על חצי עיוור, כי אי אפשר פשוט להסתכל ולראות איך עובד השוט מבלי לרנדר כל הזמן טסטים (מחלקות תאורה הן בדרך כלל נפרדות ממחלקות צילום, אבל זה נכון גם לסרטי לייב אקשן).
נכון, אבל האתגרים באנימציה
הם אתגרים באנימציה.
אתגרים בצילום, לעומת זאת, הם אתגרים בצילום.
אתה יכול להצביע לי על סרט שזכה בפרס הצילום
בגלל האתגרים הטכניים שנתקלו בהם היוצרים והדרך בה עמדו בהן היוצרים?
וחוץ מזה, לפי הבחירות שלהם בזוכים באוסקר אפשר לראות שהם נותנים יותר חשיבות לצד האומנותי של הצילום (פריימינג, תנועות מצלמה וכו') וקצת פחות לטכניקות בהן השתמשו (כי אם הם היו לוקחים את הטכניקה בחשבון "הילדים של מחר " והשוטים הסופר מסובכים שלו היו לוקחים את הפרס בהליכה).
אני מסכים איתך שסרטי אנימצייה צריכים לקבל כמה נקודות מינוס ברגע הבחירה במועמדים והזוכה בפרס מאחר והשימוש במחשב בשוטים שלך הוא סוג של cheat. אבל אני עדיין חושב שהצילום בסרטים האלה הוא עדיין צילום. מבחינה אומנותית, לפחות. מהבחינה הטכנית? אני לא חושב שהם מחלקים את הפרס לטכנאים. ושאכפת להם איך בדיוק השוט בוצע.
הנקודה היא שאין כאן קיצורי דרך
האנימציה מאפשרת דברים מסויימים שצילום "אמיתי" לא מאפשר ולהפך, אבל האתגרים קיימים בכל תחום. בדיוק כפי שבמאי של סרט אנימציה צריך כישורים שונים משל במאי סרט לייב אקשן אבל אף אחד מהתפקידים האלה אינו מסתכם בללחוץ על כפתור ולתת למחשב לעשות את העבודה.
מה שמשנה פה הוא לא הטכניקה אלא ההישגים. צילום הוא לא רק התגברות על מכשולים טכניים, הוא עניין של רגישות ויצירתיות. במאי צילום מוצלח צריך לדעת איך הצילום משרת את העלילה, לבנות אווירה ולהעביר את הצופה את התהליך הרגשי הנכון. הטכניקה צריכה להיבחר בהתאם, לא לפי כמה היא פשוטה או מסובכת לביצוע.
לפעמים דווקא ה"חופש" כביכול שמעניק הצילום הדיגיטאלי הוא מלכודת דבש שגורמת לתנועות המצלמה להשתולל ולמשוך תשומת לב מיותרת (תחשבו על דרדבל או אישה חתול. וסליחה מראש שגרמתי לכם לחשוב עליהם). אם סרט משתמש בצילום דיגיטאלי בצורה נבונה ומרשימה, מעצב פריימים מעניינים ומצליח לשרת את המהלך הרגשי של הסרט, אני לא רואה סיבה למנוע ממנו להתחרות מול סרטי לייב אקשן על התואר "צילום". אחרת היינו צריכים לפצל כמעט כל תחום, או להדיר כל סרט שמשתמש באנימציה לקטגוריות של פרסי נישה.
כדי לסבך קצת את הדיון -
אדון האופל ושפן הלוח, מה אתם חושבים על המועמדות של "ואלס עם באשיר" בזמנו לפרס אופיר על הצילום הטוב ביותר?
כל מה שאמרתי גם נכון לגבי סרטים שהם 100% אנימציה.
(ל"ת)
העניין של "איך הצילום משרת על העלילה"
זה בימוי, אם הסרט משתמש במצלמה באופן שמכניס את הצופה לאווירה, וגורם לו להרגיש את מה שהדמויות מרגישות – זה לא משהו שהצלם היה אחראי עליו, אלא הבמאי.
בסופו של דבר, צילום (AS IN הדבר שזוכים עליו באוסקר לצילום) זה באמת דבר די טכני.
ממש לא נכון.
לבמאי הצילום יש חלק גדול בבחירת הקומפוזיציות, פריימינג, תנועות מצלמה וכל האספקטים האומנותיים של השוט בדיוק כפי שהמלחין אחראי על הלחנת הפסקול והעורך על העריכה והמאפר על האיפור. זה כמובן לא אומר שכל (או שרוב) הבחירות שנעשו במהלך יצירת הסרט הם שלו, הבמאי יש את היד העליונה (למפיק, בעצם יש אותה, אם הוא ירצה להתערב).
אם כי זה משתנה מבמאי לבמאי, כמובן. יש במאים שבטח ולא נותנים לבמאי הצילום שלהם חופש בחירה וכבר יש להם את השוטים בראש, או שלוקחים שליטה על כמעט כל קאט שנעשה בעריכה או שיש להם דרישות ספיציפיות מהמאפרת והמלבישה.
ואפשר לראות אצל צלמים מסוימים סוג של חתימה או סגנון מסוים החוזר בחלק לא קטן מסרטיהם (משחקי הצללים אצל רוג'ר דיקנס, הצבע הלבן אצל ברונו דלבונל והשימוש הרב בסטדי-קאם אצל עמנואל לובוצקי ועוד רבים שאני לא קולט או שם לב אליהן).
אני זוכר שלמדתי פעם שבמהלך יצירת סרט במאי הצילום הוא האדם השלישי הכי חשוב והכי משפיע בסרט.
והערה קטנה לגבי משהו שנאמר בתגובה קודמת, אם אני לא טועה בהוליווד (וזה שונה במקומות אחרים) במאי הצילום הוא גם האחראי על התאורה.
יש לו שליטה בדברים הקטנים
כמו "האם כדאי לחתוך את המצח של השחקן השוט הזה או לא", או "האם כדאי לעשות את התנועה הזאת עם סטדי-קאם או מנוף".
ונכון, לפעמים יש צלם שאוהב טכניקה מסויימת (כמו הצללים של רוג'ר דקינס), ואז הוא ינסה להשפיע על הבמאי להשתמש בזה גם, ואם הבמאי יישתכנע שזה באמת תורם לסרט, הוא יכול לקבל את הרעיון שלו (כי הרי את התכנון של הצילום הבמאי והצלם עושים ביחד) – אבל כמו שאמרת היד העליונה נמצאת אצל הבמאי.
אבל כשאתה מדבר על "לגרום לצופה להזדהות עם הדמויות", מדברים על דברים כמו בשוט ההוא בגרביטי שבו הדמות של סנדרה בולוק מסתחררת בחלל, והמצלמה צמודה אליה בזמן שהרקע מאחוריה מסתובב, מה שגורם לצופה להרגיש בלבול, סחרחורת ופחד שזה לעולם לא יפסיק – רעיונות כמו אלה הם ה"לב" של בימוי מצלמה, וזה נטו בידיים של הבמאי.
אי אפשר לדעת.
מי אמר לך שזה לא היה לובוצקי שחשב על השוט הזה והציע אותו לקוארון שהסכים?
נכון, הבמאי צריך לתת את האישור הסופי, אבל כפי שאמרתי, זה נכון גם לגבי כל אספקט אחר בסרט ולא רק הצילום. יש במאים רבים שנותנים לצלמים שלהם חופש לא קטן בבחירת השוטים של הסרט והבמאי רק נותן את האוקיי או את ההערות שלו אם יש לו.
יצירת סרט היא בסופו של דבר שיתוף פעולה של המון אנשים ואי אפשר לדעת את התרומה של כל אחד מהם. יש במאים שנותנים לעורכים שלהם את מחומר שצילמו ואומרים להם "תתפרע עם זה", יש כאלה שרק יגידו לעורך איזה תחושה הם רוצים שהסצינה תעביר והעורך ייבחר בעצמו איך לערוך את הסצינה כך שתתאים לחזון של הבמאי ויש כאלה שנותנים לעורך הוראות ספיציפיות כולל באיזה שוטים להשתמש ומתי בדיוק לחתוך כל אחד (ואפילו נשארים צמודים לעורך שלהם בחדר העריכה לכל אורך התהליך).
מאיפה הבאת את המידע שהצלם אחראי אך ורק על דברים פשוטים אלה?
אני רק אוסיף שאני לא מבין גדול בכל העניין הזה, כל מה שאני יודע הוא רק מצפייה במאחורי קלעים, קצת קריאה ומה שנראה לי כחשיבה הגיונית. אף פעם לא התנסיתי בתחום, אז אני לא חף מטעויות).
הנסיון שלי הוא מועט ומוגבל ביותר
ומגיע ממגמת קולנוע בתיכון ובסרט גמר שעשיתי, שבו הייתי מהבמאים שיושבים ליד העורך ואומרים לו בדיוק באיזה שוט להשתמש ואיפה לחתוך.
אי אפשר באמת לדעת מי הציע איזה רעיון, אבל מבחינת הגדרת התפקיד "במאי" ו"צלם", אם לובצקי הציע את השוט הזה וקרואון הסכים, אז לובצקי "ביים" את השוט הזה (שאם אני לא טועה, הוא לבדו מהווה סצנה שלמה)
אולי מבחינתך לובוצקי "ביים" את השוט
בכך שהציע איך הוא יצולם (למרות שבימוי שוט לא מסתכם באיך הוא מצולם. אני בטוח שגם אם הרעיון לשוט היה שלו, לובוצקי לא עבד עם השחקנית או עם המלחין, עורכי הסאונד, המאפר וכל השאר על יצירת הסצינה הזאת) אבל הוא לא באמת מקבל קרדיט כבמאי. להציע שוטים לבמאי (קוארון) הוא, איך שאני רואה את זה, חלק מתפקידו כבאי צילום.
הערך של cinematographer בויקי גם תומך במה שאני אומר.
בעצם יש הרבה סרטים, כמו "זודיאק" לדוגמא, שהאפקטים בלתי נראים
וצריך לראות איזה "מאחורי הקלעים" כדי להבין מה עשו שם בכלל..
הנה כתבה יפה על איך צילמו את הסרט
http://www.fxguide.com/featured/gravity/
אז נכון תמיד יש את המבקרים והצופים האלה
שאומרים על סרטים מסויימים שהם "עוצרי נשימה", "מטלטלים", "מדביקים לכסא" ו"גורמים לך להגיד וואו"? אז כן, למרות שאני בתור מבקר השתמשתי בביטויים כאלה, אף פעם לא באמת התכוונתי אליהם באופן מילולי. השתמשתי בהם רק כדימוי, ומעולם לא באמת השתנקתי מסרט, לא באמת "נדבקתי לכסא", לא באמת התטלטתי וזזתי, ומעולם לא אמרתי לעצמי "וואו! אווו! אהההה!" כמו אידיוט. אפילו לא בסרטים שאני מחשיב לאהובים עליי.
ובכן, "גרביטי", למרות שהוא לא הולך ממש להשתייך לקטגוריה ההיא, הוא בכל זאת הראשון שגרם לי לעשות כל אחד מהדברים האלה.
אז כן, אני מסכים עם רוב מה שנאמר בביקורת. על השלמות הטכנית, על האינטנסיביות, על הסחיפה ועל עד כמה הסרט יכול להטריד ולהפחיד כבר פירטו מספיק. אבל תנו לי שנייה להיות הסנגור של החלק היותר שנוי במחלוקת של הסרט: התסריט.
נכון, מה לעשות, העלילה ופיתוח הדמויות פה די רזים וחסרי עומק, אבל בתכלס? אני חושב שזה רק תורם לסרט. למה? מאותה סיבה שבגללה, אני מניח, מפתחי משחקי תפקידים כמו "Fallout 3" או "The Elder Scrolls" לא מדבבים את דמות השחקן אפילו בימינו שבהם אין כל מגבלה לגבי דיבוב: ה-Immesion דווקא בגלל שהם משמיטים איפיונים והיסטוריה חשובה, זה תורם להזהדות פי כמה, כי ככה אין שום דבר שמונע ממך, בתור שחקן, או במקרה הזה, הצופה, להציב את עצמך בנעליים של אותה דמות.
זה משהו שלא כל סרט יכול לעשות, אבל "גרביטי" קולע בול לנקודה שבה אין יותר מדי מידע על מנת שמשהו ימנע מאיתנו יתחברות, ואין מעט מדי מידע ככה שהדמות של סנדרה בולוק לא הופכת לפלקט מוחלט (וכן, אני מעולם לא אהבתי במיוחד את השחקנית הזאת, למרות שהוויכוח שלי עם Mad_Hatter לפני כמה זמן לגביה יכל לעשות את הרושם הזה. ועדיין, למרות זאת, אני חושב שהיא הייתה פה *מדהימה*. אז נכון, אני יכול לחשוב על איזה 4 שחקניות שהיו עושות את זה יותר טוב. אז מה? זה לא משנה את העובדה שהיא אדירה פה ואני לא אתנגד למועמדות אוסקר עבורה).
וכן, אומנם יש בתסריט קיטש ומקרים שבהם קשה להשהות את חוסר האמונה, אבל האמת שגם מאלה הוא יוצא בסדר, כי הקטיש פה הוא קטיש מרהיב ומרגש שמבוצע היטב ולא מעיק בכלל, ולסרט יש תירוץ די טוב לגבי כל חלק שבו משהו נראה לא הגיוני – כי רובם המוחלט של הצופים לא היה במצבים כאלה ולא יהיה, אז מאיפה לנו באמת לדעת מה אדם פשוט היה עושה בהם.
אז בקיצור, וסליחה על הסיכום הקצת צולע, זה בהחלט הסרט הכי טוב שראיתי השנה. אלפונסו קוארון הוא רשמית, עבורי, הבמאי הטוב ביותר שפועל כיום. כן, אפילו יותר מספילברג וסקורסזה של ימינו, יותר מנולאן, יותר מפינצ'ר ויותר מטרנטינו.
ויש לציין שבולוק הייתה מצוינת בה.
כשהמצלמה התמקדה בה בזמן שהוא התחיל לדבר על הבת שלה שכחתי מליאן טוהי מ"הזדמנות שנייה" או מגרייסי לו הארט ב"איזו מין שוטרת" ופשוט ראיתי את ריאן סטון. היא הייתה מצוינת שם במיוחד.
היי רד, אפשר להעביר ביקורת רגע?
אני לא מגיב פה מספיק כדי שתדע את זה, אבל אני ממש מת על הכתיבה שלך. ממש. אני יכול בכנות להגיד שאתה אחד האנשים שאני הכי אוהב לקרוא אותם בעולם, ואני אחד שקורא הרבה. ברצינות.
אחד הדברים היחידים שאני לא אוהב בכתיבה שלך, היא שיש לך נטייה, שלפעמים שכשאתה אוהב משהו-אתה *ממש* אוהב אותו. קצת יותר מדי. התלהבות זה דבר נהדר וזה אחד הדברים שהופכים את הביקורות שלך לכיפיות, אבל לדעתי בהרבה הרבה יותר מדי פעמים רואים בביקורות שלך "ה-X בסרט הזה הוא הכי מרשים שהיה אי פעם" או "כזה Y עוד לא ראיתם מעולם". אני מכיר אותך מספיק כדי לדעת שאתה ממש לא איזה פאנבוי שמתלהב מכל דבר, אבל הקלות על ההדק הזו של להכתיר כל דבר שני כ"הכי הכי שהיה בחיים" מובילות לזה שכשאני רואה אותך נותן תואר כזה למשהו, אני לא לוקח את זה ממש ברצינות.
קצת קשה לי לנסח בעצם מה דה פאק אני רוצה. אני בטח לא אומר לך לא להגיד מה שאתה חושב, או למתן את ההתרגשות שלך מדברים. פשוט תנסה לעשות רטרוספקטיבה על כמה מההצהרות האלה שלך. קצה הקרחון: הטיזר ל"פשיטה" הכי טוב שהיה, קטניס הדמות הנשית החזקה מעולם, השליש האחרון של "הנוקמים", "תכנית בריחה" ועוד. אפילו ב"כל הזמן שבעולם" השתחל איזה משפט בסגנון. אתה באמת חושב שאפשר לקבוע דברים כאלה על סרטים שראית לפני שנייה?
בקיצור, אתה יודע מה אני חושב עליך ועל הדברים שאתה עושה, אז מקווה שתיקח את כל העניין הזה בקלות. זה לא שזה הורס לי את הכתבות שלך או משהו חס וחלילה, זה סתם קצת מפריע. אני אוהב אותך בכל מקרה![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
*סתם להבהיר, הביקורת הזו על גרביטי העלתה אצלי את הנושא הזה, אבל זה משהו ששמתי לב אליו מזמן. דווקא בביקורת הזו הוא כנראה לא תקף, לפי התגובות של כל המבקרים האחרים בערך.
דיעה הפוכה
היי,
אני מסכים עם TheBlink לגבי זה שרד מכניס המון התלהבות לביקורות של דברים שהוא אוהב או מתפעל מהם, אבל לדעתי זה דווקא מה שעושה את הביקורות טובות:
ביקורת היא לאו דווקא ניתוח מדוקדק של הסרט שבודק את המעלות והמגרעות שלו, משווה אותו להיסטוריה של הקולנוע ונותן ציון משוקלל עם סטיית תקן. ביקורת (למיטב הבנתי) צריכה לשקף את ההרגשה של הצופה ברגע שהוא יוצא מהסרט.
אני אוהב לקרוא את הפיסקה הראשונה והאחרונה של ביקורות באתר לפני שאני הולך לסרט כדי להחליט האם הוא שווה את ההשקעה, וכשאני חוזר אני עובר על הביקורת במלואה. בהקשר הזה – דווקא מאוד תורם לי כקורא שהביקורות של רד משקפות את הלך הרוח של מישהו שבא לסרט כדי ליהנות ולא כדי לעשות לו ניתוח שניצקלייני.
עצם המוטו של האתר "ביקורות קולנוע לאנשים שלא סובלים ביקורות קולנוע" והגישה שבאה איתו לדעתי עושים מאוד טוב לחויית הצפייה בסרטים. אז אני דווקא מאוד בעד ההתלהבות שמשתקפת מהכתיבה.
Go Redfish!
:-]
אני דווקא מסכים איתו במאה אחוז
אני גם מת על הכתיבה של הדג, אבל לפעמים נדמה שכמו שקטילה של סרט גוררת הכי הרבה מחמאות כי היא מוגזמת ומוציאה אמוציות מהכותב (הרבה יותר מביקורת פושרת של סתם סרט רע, קצת מה שגרם לדג לחשוש שהביקורת שלו על "ג'לי טרזן" לא תהיה מוצלחת כי היא לא קטילה רק ביקורת על סרט גרוע), ככה גם עם סרטים טובים. נראה שביקורת שמתארת סרט כ"סרט עוצר נשימה, הכי טוב שראיתי השנה. משפחליץ ומרטיט.." עושה אפקט יותר טוב מ"סרט מעולה, עם משחק ותסריט טובים". זה ברור, וזה חלק מחוקי כתיבת הביקורת. מה שTheBlink אמר (ואני מסכים איתו, כאמור, במאת האחוזים) זה שנראה שלדג יש קצת אצבע קלה על ההדק בפיזור המחמאות, מה שקצת עושה את אפקט ה"זאב זאב", כשהוא באמת מתלהב מסרט זה כבר נראה סטנדרטי.
לא מסכים,
אני חושב שמבקר אמור להכליל את כל הטווח העצום של רגשות והרמות השונות של עניין בסרט שהוא חווה בשעות הצפייה,כי אלה דברים שעלולים להשתנות בסיקוונס או אפילו בסצנה בודדה. כשיוצאים מהסרט זוכרים סיכום מעורפל של חוויה שאורכת לפחות שעה וחצי – הרושם הזה משתנה כשהסרט "שוקע" לאחר שעות אחדות,ובוודאי שאינו כזה לאורך כל (ואפילו רוב) הסרט. ב'מהיר ועצבני' אני יכול להתפלץ מהדיאלוגים ולהיגנב מהמכוניות,ובסופו של דבר לצאת מרוצה.אבל אין הרגשה או מילה שמסכמת את שני הרשמים האלה,צריך לתאר הכל בביקורת.
ביקורת וניתוח סרט הם כמובן דברים שונים לחלוטין,ביקורת בעיקרון מיועדת למי שלא ראה את הסרט ומחפש המלצה ולמי שבא להשתתף בדיון על הצד הגלוי של הסרט,ניתוח זה כאשר כל אחד מספר על המסר שקיבל ואיך הגיע לשם,וזה כמובן לא מיועד לכל הסרטים שבעולם – שזה בסדר גמור,קולנוע הוא אחלה בתור מוצר בידורי,אבל זה המקום לציין – וזו לא הערה שלילית כלפי האתר – שתענוג לקרוא את רד מתייחס ל
אני חושב שהתייחסות כזו בביקורת עשויה לעורר כאן ניתוחים מעניינים לגבי הסרט,כמו זה,גם אם לא לכל אחד יש כוח להתחיל אחד כזה בעצמו.
צ'סטר א. באם מתחיל כל ביקורת בהודעה שזה הסרט הכי טוב שהוא ראה בחייו
אז רד נמצא בחברה טובה.
אני רק הערה קטנונית
גם המרחק בו אסטרונאוטים מרחפים הוא די זניח והכבידה המופעלת עליהם לא נמוכה בהרבה מהכבידה המופעלת עלינו. מה שכן, הם נעים הרבה יותר מהר מאיתנו, מה שמייצר נפילה מתמדת ורושם של חוסר כבידה. כמו שרנדל מונרו הגדיר את זה פעם: חלל זה לא "כמה גבוה" אלא "כמה מהר".
אתה יכול להרחיב על זה עוד? או לקשר למקום שבו אפשר לקרוא על זה? זה מעניין.
אני מאמין שהוא התכוון לזה
http://what-if.xkcd.com/58/
תודה!
תכין את עורך הדין שלך לתביעה ייצוגית
על פרסום לינק לאתר ממכר ושורף זמן ללא אזהרה.
שכנעת אותי
אני הולך ביום ראשון לראות אותו באיימקס ביס פלאנט.
אבל יש לי שאלה טכנית – באיזו שורה כדאי לשבת כדי לקבל חווית צפייה אולטימטיבית? (גם מבחינת תלת מימד)
(הערה – בד"כ אני אוהב לשבת יחסית קרוב בקולנוע, כי אני אוהב שהמסך תופס לי את כל ה-"פריים").
הרגע חזרנו משם וישבנו בשורה 14 כיסאות 12-16
מיקום מושלם, בול במרכז המסך עם הבסים (bass) שדופקים בפרצוף – נסה לתפוס את שורות 12-18
רק כדי לחדד - 12 אם אתה רוצה פריים ממש סגור
16-18 אם אתה רוצה קצת אוויר בצדדים
ב-14 זה היה מושלם, עם מעט תנועות ראש כדי לקלוט את כל הנוף יחד עם הכתוביות – אבל לחלוטין חלק מהעניין
יש רק 16 שורות באולם
אז לקחתי שורה 8.. נקווה שיהיה מגניב
תודה!
טוב, אני כנראה הבנאדם היחיד בעולם שחושב כך
אבל למה לעזאזל הסרט הזה נחשב לכ"כ טוב!? אז כן, ויזואלית הוא מדהים, אבל מי בא היום לקולנוע רק בשביל הצד הויזואלי? מעבר לכך זה סרט שנע על ציר בין הנחמד למשעמם לאללה. איך זה לעזאזל נחשב לסרט כ"כ טוב?
סרטים ששמים דגש על ויזואליה הם לא בהכרח נחותים מכאלה ששמים דגש על הסיפור. הרי בתחומי הציור והפיסול יש יצירות מופת שמציעות רק טכניקה וויזואליה, אז למה אי אפשר להעריך את אותם אספקטים כשהם מתבטאים בקולנוע?
אבל זה נורא אישי
יש כאלה שיעריכו סרט הודות לויזואליות מרשימה, ויש כאלה שיעריכו אותו הודות לעלילה מצוינת, ואם יש סרט שמשלב את הכל, סביר להניח שיירשם בדפי ההיסטוריה כסרט מומלץ לכל אחד.
בקיצור זה לא שאי אפשר להעריך אספקטים ויזואליים בקולנוע, פשוט יש כאלה שמטבעם יעריכו את זה יותר וכאלה שזה לא מספק עבורם לשבת בקולנוע ורק לצפות בסרט מרשים ויזואלית, הם זקוקים לקצת תוכן.
זה בסדר וזה בסדר…
אין לי בעיה עם מה שהצגת
אני יותר מתייחס לעבודה שהסרט הזה נחשב ליצירת מופת מעבר לצד הויזואלי שלו. הוא מקבל ציונים מטורפים בכל מקום אפשרי, ועם כל הכבוד לצד הויזואלי, לא ראיתי שציונים כאלה ניתנו לסרטים כמו אווטטר למשל, שנחשב לפורץ דרך במידה לא פחותה ואולי אף יותר מהסרט הנ"ל.
כי לסרט הזה יש גם צדדים שהם לא ויזואליה
והם טובים. לא מדהימים בפני עצמם, אבל מלווים את הויזואליה. בניגוד לאווטאר יש כאן סיפור מעניין ולא ערימת קלישאות מגוחכת. יש משחק טוב (ויש שיאמרו מעולה). זה סרט ולא רק טור דה פורס של גרפיקאים ומתכנתים.
ראשית, גם אווטאר קיבל ציונים לא רעים – 83 במטאקריטיק ו-7.9 בימד"ב.
שנית, ויזואליה משרתת מטרות שונות בסרטים שונים.
אווטאר הוא אופרת חלל. בז'אנר שלו, הדגש הוא על העלילה והדמויות, והויזואליה אמורה רק לתמוך באלה. עד כמה שהיערות הקסומים של פנדורה יפים ומרשימים טכנולוגית, בעיניי מאוכזבי הסרט הם לא עומדים כיצירת אומנות בפני עצמה.
Gravity, לעומת זאת, הוא מותחן הישרדות. המטרה שלו היא לגרום לצופים להזדהות עם אנשים שעומדים בפני סכנה פיזית בסביבה אקזוטית. עבור המטרה הזו, הדמיה משכנעת של הסיטואציה היא העיקר, ובמקרה של Gravity מדובר ברף מאוד גבוה (no pun intended) שהוא עבר בהצלחה. לתפור לפרוייקט הזה גם עלילה מורכבת הוא מעשה מסובך עם סיכון גבוה לפגיעה בריאליזם שלו, וחיזוק הדמויות עלול להסיט את הדגש מהאווירה שהוא מנסה לתת.
את החצי שעה האחרונה בזבזתי בניסיון כושל לנסח תגובה המסבירה בדיוק את מה שאמרת. תודה!
ואו. לא יודע אם הסרט הכי טוב שראיתי, ובמרחק שעה מהיציאה מהקולנוע זה כנראה לא הרגע הנכון לעשות דירוגים. אבל בפירוש אחד הטובים ואחד המטורפים שראיתי. הרגיש כמו נצח במובן הטוב. הישג קולנועי פשוט אדיר, חויה מטורפת ששעה אחרי הסרט אני עדיין תחת הרושם וההלם שלה. לרוץ לראות.
ובקשר לתלת מימד – זה באמת הסרט הראשון מאז אוואטר שלא הרגשתי שרימו אותי כשלקחו עוד כסף עליו.
זה נשמע טוב מדי בשביל שזה יהיה אמתי
לא חייתי כשיצא פארק היורה, הייתי בערך בן חצי שנה כשיצא מטריקס, אני לא זוכר באמת הרבה סרטים שהלכתי לראות בקולנוע שנחשבו ל- "משנים הכול" (הכי קרוב: נוקמים ועלייתו). גם בגלל זה וגם בגלל כול כך הרבה סרטים בינוניים מינוס שיצאו בשנה האחרונה, היה לי קשה להתמודד עם הביקורת הזו, כול הזמן חשבתי "נו, שיבוא כבר האבל , שיהיה לו משהו רע לומר על הסרט. נו כבר". זה לא קרה. אני כנראה אצטרך להתגבר, וללכת לראות את הסרט מאוד בקרוב
שאלה טכנית אך חשובה
בתור אחת שתלת-מימד מטורף לא עושה לה כל כך טוב (בחצי הראשון של "אווטאר" היתה לי סחרחורת די רצינית וכבר חשבתי לקום ולעזוב באמצע, אבל אז החלטתי לחרוק שיניים ולהישאר ולקראת הסוף התרגלתי) – עד כמה התלת-מימד בסרט הזה משפיע מבחינה פיזית? האם הוא עלול לגרום לבחילות או לוורטיגו לאנשים רגישים? בעיקר בהתחשב בעובדה שאני צריכה לנהוג אחר כך חזרה הביתה…
יש לי בעיה באוזן הפנימית
זאת אומרת שאני מקבל סחרחורת בקלות מסיבובים מהירים. ראיתי את הסרט בתלת-מימד וסצנות בהן המלצמה מדמה סחרור ללא שליטה, בהחלט עשו לי לא נעים. זה לא היה ברמה שלא הייתי מסוגל לנהוג אחר כך, אבל היו כמה שניות שלא יכולתי להביט ישירות במסך בלי לחוש סחרחורת.
ההישגים הטכניים אכן מרשימים
אבל אני לא חושב שהם מהווים פריצת דרך יותר מאווטאר למשל. בסופו של דבר, הסרט הזה סובל מאותן בעיות של אווטאר (חוץ מהאורך). התמקדות בטכנולוגיה ובניסיון להציב רף חדש של חדשנות טכנית, אבל סיפור תפל למדי ולא מעניין. בניגוד לסרטי אסונות אחרים שכן מפתחים קצת את הדמויות, כאן יש רק ניסיון מלאכותי להכניס בכוח סיפור משפחתי. ברור שזו מגבלה בגלל מיעוט הדמויות בסרט אבל זה היה די מיותר לדעתי.
אגב, לדעתי הסרט הכי טוב שנוצר בתלת מימד הוא הוגו. שם השתמשו בתלת מימד בתבונה כחלק אינטגרלי מהעלילה ולא בניסיון להרשים את הצופים.
אני חייב להגיד
(טוב אני בעצם לא ממש חייב, אבל אני אגיד בכל מקרה)
שהסרט היה אכן מדהים מאד ויזואלית, אבל די משעמם. More of the same בעיצוב מרהיב.
דמות חסרת עומק ושחקנית חסרת מעוף שטים בחלל אינסופי עם כל הקלישאות האמריקקיות האפשריות שראינו ושמענו (אופס, במקרה עוד פעם הרוסים אשמים בהכל והסינים מוזרים וזרים נורא) עם סיפור רקע של, נו-באמת-תסלחו לי, כלומר, בחיייאת. זה היה יותר וידאו קליפ ארוך מסרט.
ובכל זאת, לא הייתי מתנגד לראות אותו שוב על מסך גדול מאד
ועכשיו כשהזכרת את זה,
האם החלק הדי משמעותי שהסינים משחקים בסרט הזה הוא גם חלק ממגמת ה"בואו נאהב סינים ואז הם יאהבו אותנו" של הוליווד בזמן האחרון, או שהפעם סתם צירוף מקרים?
באופן מפתיע אולי, מעולם לא היתה תחנת חלל אמריקאית.
היתה תחנת החלל הרוסית, מיר, שהיתה פעילה המון זמן – מ-1984 עד 2001, וכיכבה בין השאר ב"ארמגדון", אבל היא כבר ז"ל מזמן. אז היום, כאמור, קיימות רק הבינלאומית – שבה שותפה בין השאר נאס"א – והסינית.
למידע נוסף:
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%97%D7%A0%D7%AA_%D7%97%D7%9C%D7%9C
הערה למען הדיוק
כן הייתה תחנת חלל אמריקאית, והיא מצוינת בדף שקישרת אליו – סקיילאב, מ-1973.
לצערי את הסרט לא ראיתי עדיין,
אבל כן רפרפתי בטעות על ההודעה של ניקולס לפני שהספוילר סומן.
יש אולי דרך כלשהי שמשתמשים יוכלו לסמן הודעה של משתמשים אחרים כספוילר באופן זמני, עד שאתה תוכל לבחון את העניין?
ועל הנושא בהרחבה:
http://www.fisheye.co.il/gravity_science/
התרשמויות בדו-מימד?
מישהו כאן ראה את הסרט (איך שהוא) בדו מימד ויכול לשתף חוויה? אני מוכן גם לחכות עד שהסרט יגיע לצפייה ביתית בשביל תשובה, אבל באמת מעניין אותי איך הסרט הזה בדו-מימד. התחושה הפנימית (והאנטי תלת-מימד) שלי אומרת שאין המון הבדל, ושהסרט עדיין מבריק ויזואלית ועוצר נשימה בחינה טכנית, אבל אולי אני טועה.
אני לא יכול לראות תלת מימד
אז אפשר להגיד שראיתי בדו. בסה"כ אתה צודק. הסרט מאוד מרשים ויזואלית גם בדו מימד, כל פריים שבחלל עצמו נפלא, השוטים הארוכים המעברים החלקים ממבט חיצוני אל המבט של בולוק מגניבים ביותר. גם קטעי האקשן נראים נהדר ומותחים. עם זאת, אני חייב לציין שזאת פעם ראשונה שאני קצת מצטער שאני לא יכול לראות בתלת, מאחר ואני מרגיש שזה היה משפר לי את החוויה. הסרט טוב, אבל אני לא נשאבתי אליו כמו שאחרים מתארים בתגובות, אולי התלת היה עוזר בכך.
אפשר לדעת איפה מקרינים את זה בדו מימד?
אני חושב שהוא ראה ב הקרנת תלת מימד
אבל פשוט האפקט לא עבד עליו.
כן
אני אחד מאלה שלא מסוגלים טכנית לראות תלת מימד בקולנוע.
עונה לעצמי באיחור של עשור: עובד לחלוטין גם בדו-מימד
יותר ויותר מתרשם שתלת מימד זה פשוט משהו בלתי נחוץ וכל סרט שעובד איתו עובד גם בלעדיו.
עצמי עונה לי בהגיענו...
(ל"ת)
אווטאר
לא עובד גם איתו או עובד גם בלעדיו?
אני יודע שזאת התחכמות
אבל אני באמת שואל את עצמי האם לא הייתי מצליח להפיק יותר מהסרטים האלה בגרסאות דו מימד פשוטות.
אני חושב שהוא כן יכול להוסיף
פשוט לא הרבה, וזה לא מהפכני כמו שחלק (בעיקר קמרון) ניסו להציג.
השוואה טובה מהשנים האחרונות – Dolby Vision. למי שלא מכיר, שיטת HDR מאוד מתקדמת. על רגל אחת זה משפר את טווח הצבעים, ולא רק שיש יותר צבעים, אפשר להכניס באותו פריים יותר מגוון צבעים.
נגיד, "באטמן" מהשנה מנצל את זה טוב. יש בו סצנות מאוד חשוכות אבל עדיין מפורטות, ואפשר ממש לראות ולהבין יותר מהסרט כשרואים עם Dolby Vision. אבל הסרט מספיק טוב ומצולם מספיק יפה בשביל לעבוד גם ב-DVD. בלי שהמקור יהיה טוב, זרוק כמה דולבי שבא לך, זה לא יעזור. זה במקסימום יוסיף קצת.
ואז אפשר בקלות להביא דוגמא הפוכה של "הלילה הארוך" מ"משחקי הכס" והפרקים של "בית הדרקון". ראיתי אותם גם ב-Dolby Vision והם עדיין מכוערים וגרועים. כן, קצת פחות מכוערים, אבל זה עדיין לא טוב. יש גם סרטים שפשוט השתמשו בפורמט לא נכון והכהו את כל התמונה (מה שקרה עם "שודדי הקאריביים" בדיסני+).
תוסיף מעל זה את העובדה שהקרנת 3D היא מאוד מאוד מאוד (מאוד) רגישה ורוב בתי הקולנוע לא התמודדו איתה כמו שצריך, אז בכלל הערך של הפורמט ירד.
אז האם אמליץ לראות את "כוח משיכה" ו"אווטאר" ב-3D (באולם שמבטיח לך הקרנה תקינה) ואת "באטמן" ב-Dolby Vision? כן. שלושת הסרטים האלה ניצלו את הפורמט בצורה שהוסיפה לסרט.
האם זה חובה או באמת משנה ממש את כל הסרט? לא. זאת לא המצאה משנת סדרי עולם כמו פס הקול או הצבע.
והסרט מצליח לעים הרבה יותר מכל קשקושי הים של קמרון,
ובלי להיות מטופש ונשכח (אני מת על כל תהליך הלידה בסרט, אבל מבין מי שירגיש שסנדרה בולוק מרחפת בתנוחת עובר זה קצת יותר מדי בשבילי). קוארון אלוף.
וואו, פשוט וואו.
אני לא מצליחה להבין איך אנשים כותבים משהו קוהרנטי על הסרט, כי כשאני חושבת עליו כל מה שיוצא לי זה !!#@@~!
זה לא סרט, זה רכבת הרים. זה הסרט הכי אינטנסיבי שיצא לי לראות אי פעם – כל הסרט ישבתי עם אנדרנלין בתקרה, ודופק על מאה עשרים. בחיים שלי לא נלחצתי ככה מסרט, מעכתי לבן זוג שלי את היד כאילו מינימום מדובר בסרט אימה. זה בלי ספק סרט שעשה את אחד השימושים החכמים ביותר שאי פעם ראיתי בצילום ובימוי – כשמישהו מרחף לו אבוד בחלל, ריחפתי יחד איתו קרובה לדמעות. כשמישהו נחבט בתחנת חלל, נחבטטתי גם כן. אני מתעבת תלת מימד, אבל בסרט הזה היה פעם אחת שבה אשכרה נרתעתי במושב שלי כשאחד החלקיקים עף לעברי על המסך.
אז אחרי שיוצאים מהסרט והראש קצת מתבהר באמת יש לו חסרונות, התמונה של ישו באמצע הסרט לא הייתה קשורה לכלום, ובדיעבד בתכלס יש לסרט בדיוק סצנה אחת של רבע שעה שפשוט חוזרת על עצמה בלופ – אבל בזמן הסרט עצמו זה ממש לא הפריע לי. בפעם החמישית שמישהו מנסה נואשות לאחוז במשהו יציב בחלל ולא מצליח, זה היה אפקטיבי עבורי בדיוק כמו בפעם הראשונה.
חוץ מזה, הסרט בעיקר היה אמין. לא רק מבחינת חלל, אלא גם מבחינת הדמויות – רוב הסרט לא הרגשתי שאף אחד שם עושה משהו מטורף שבן אדם רגיל לא יכול היה לעשות, וזה לגמרי קנה אותי כי התחלתי לחשוב מה אני הייתי עושה במצב הזה (התשובה אגב היא "כלום" – בחיים כף רגלי לא תדרוך בחלל. אני לא מבינה את הטענה שסרטים אמורים לעודד אותך לקחת סיכון, אותי הסרט הזה מעודד לשבת בבית ולא לצאת ממנו יותר לעולם).
חוץ מזה, תזכר בעיקר לטובה הסצנה הראשונה בסרט בה בולוק מרחפת אבודה בחלל. עשרים דקות לתוך הסרט והרגשתי שמישהו מקרין לפני את הסיוט הגרוע ביותר שלי, ושזה לעולם לא יגמר.
שובו של חזרתו של נקמתו של הבן של פודקאסט הקולנוע
בשעה טובה (ובזרועה נטויה?) אביעד שמיר ואנכי חוזרים לדון בסרט החלל כח משיכה – ומאחר והפורמט דורש איזון של סרט קלאסי מול סרט חדש בחרנו להנגיד סרט שהוא כמו רכבת הרים (בחלל) עם סרט שהוא כמו ישיבה בפלנטריום תחת השפעת סמים הזייתיים (בחלל):
http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=452102&cid=458144
אז למה דווקא הסרט הזה עכשיו?
בעשורים הראשונים של המאה הקודמת, התחילו להמריא שתי תעשיות ששינו לגמרי את הצורה שבה אנחנו חיים וחושבים: הקולנוע והתעופה. זה לא מפתיע שבתחילת הדרך צמח בין שתי התעשיות האלה סיפור אהבה של ממש: מטוסים וטייסים הפכו לגיבורי סרטים – הרעיון שהאדם יכול לעוף היה משהו כל-כך מלהיב במקביל לתקופה שהתעופה עדיין לא היתה נחלת הציבור כולו אלא משהו שעוסקים בו כל מני חולי-רוח (תרתי משמע) והקולנוע שמח להצטרף להצתת הדמיון הקולקטיבית הזאת.
ואז לקראת אמצע אותה מאה, ההתלהבות הקולנועית ממטוסים דעכה כמעט לגמרי. פרדוקסלית, זה קרה בגלל שהנוכחות של התעופה בחיים של הצופים הפכה למסיבית יותר: מצד אחד, משהו ששינה מהקצה אל הקצה את החיים של המין האנושי. מצד שני, משהו כל כך מובן מאליו שאין טעם להתעכב עליו. כולה מטוס.
ואז הקולנוע התחיל להסתכל גבוה יותר – אל החלל. גם כאן מה שקרה בעולם האמיתי השפיע: המירוץ לחלל דחף את תעשיית הסרטים לבחון את האפשרות שהשמיים הם כבר לא הגבול. נכון שברוב המקרים, ובניגוד לעיסוק שלה במטוסים, תעשיית הסרטים לא הסתפקה במצב הקיים והעדיפה לגלוש לטריטוריית המדע הבדיוני ועדיין אין ספק שזה הושפע מהתחושה של התפתחות מואצת בחקר החלל שתוביל את המין האנושי הלאה. "2001" של קובריק היה כנראה השיא של העשייה הקולנועית הזאת.
ואז זה נגמר, בסוף הרבה פחות שמח מזה שהיה לסיפור עם המטוסים. אחרי הנחיתה על הירח, הציבור התחיל להתייחס גם לטיסה לחלל כאל משהו מובן מאליו – אבל לא בגלל שהיא הפכה לחלק מהחיים שלו, כמו התעופה האזרחית, אלא בגלל שהיא נהייתה משעממת פחד. החלומות על הגעה למקומות רחוקים יותר ועל העידן שבו כל מי שירצה יוכל לקנות כרטיס לטיסת-חלל התרסקו על קרקע מציאות שבה חקר החלל הפך למין קו-אוטובוס למיוחסים על חשבון משלמי המיסים.
במפתיע, ובניגוד למה שקרה עם המטוסים, הקולנוע המשיך להתעניין בחלל – אבל פחות בתור מושג קונקרטי ויותר בתור מטאפורה. "מלחמת הכוכבים" השתמשה בחלל בתור מקום לברוח אליו בתקופה שבה המורל הלאומי בארה"ב היה על הקרשים, "הנוסע השמיני" השתמש בו כדי להזכיר לצופים למה המורל הלאומי היה על הקרשים באותה תקופה ממש (שני הסרטים, אגב, מקבלים התייחסויות ב-"כח משיכה"), וזה נמשך פחות או יותר עם כל סרטי החלל שבאו אחר כך – "מסע בין כוכבים" בגלגוליה הקולנועיים ששמה יותר דגש על אקשן והרפתקאות ופחות על גילויי עולמות חדשים (בגרסאות הטלוויזיוניות שלה היא עדיין נצמדה לנוסחה המקורית) ואפילו סרט ריאליסטי כמו "אפולו 13" שהמסר מאחוריו היה התגברות על קשיים והצלחה כנגד כל הסיכויים.
ועכשיו מגיע "כח משיכה" שהוא הסרט ההוליוודי הראשון מזה הרבה זמן שמתייחס לחלל בתור משהו קונקרטי. כלומר, אין לי ספק שיש לו גם משמעויות עמוקות יותר (וזה לא בהכרח דבר חיובי כשאחת מהמשמעויות האלה היא סאב-טקסט דתי – ב-"הילדים של מחר" של אותו במאי זה היה ממש מבחיל, כאן זה פחות גרוע אבל עדיין מציק) ועדיין, עם כל האיומים על חיי הגיבורה, יש בצורה שבה הסרט מציג את השהות בחלל משהו מלהיב, מרגש, שרק מתעצם בזכות התלת-מימד והאיימקס.
למה דווקא עכשיו מגיע סרט כזה? אני לא יודע אם זו היתה החלטה מכוונת, אבל אנחנו נמצאים לפני עידן שבו החלל אמור לחזור להיות רלבנטי. טיסות-חלל פרטיות ותיירות חלל הן תעשייה שנמצאת בפיתוח מואץ – כרגע בתור תחביב לאנשים עם עודף כסף, אבל בהנחה שהן יצליחו להתרומם, המחירים ילכו וירדו עם הזמן. "כוח משיכה" עוד יכול להיזכר, מלבד הישג קולנועי מרשים, גם בתור הסרט שסימן את פתיחתו של עידן החלל השני.
איך אני אוהב את שיעורי ההיסטוריה שלך.
(ל"ת)
מסכים לגביי רוב מה שכתבת (רז). יש לי קצת בעיה עם ההתחלה של הפסקה הראשונה
נכון לגמרי ששתי התעשיות, הקולנוע ותעופה, התחילו להתפתח בתחילת המאה שעברה, אבל הן ממש לא היו היחידות ואני לא חושב שהיה קשר קיצוני ביניהן שלא היה קיים בין קולנוע לבין שאר העולם המדעי והטכנולוגי שגם קפץ קפיצה די משמעותית באותו זמן. זה אולי נכון שלקולנוע הייתה תקופת חלל, אבל היו לו גם הרבה תקופות אחרות והרבה מאוד ז'אנרים אהובים שעלו ונעלמו עם השנים.
בלי קשר לכך גם אני אשמח מאוד עם כוח המשיכה יחזיר את סרטי החלל שמדברים על חלל על הקולנוע
ראיתי לא מבין על מה הרעש
תסריט שהוא שטנץ הוליוודי קלאסי.
שוב סיפור אנושי שום מוסר השכל.
רק אפקטים ועוד בורג או רסיס שמתקרב אליך באדיבות משקפיי התלת מימד.
לא יודע ,לי זה לא עשה את זה.
בסופו של דבר, אכזבה
אז מבחינה טכנית הסרט אכן טוב. אתה פשוט מרגיש כאילו אתה בחלל, וברגעים מסוימים אתה יכול פשוט לחוש את חוסר האונים של בולוק, שמשחקת לא רע בכלל. חלק גדול מהסרט הוא פשוט קוארון אומר לנו "היי תסתכלו איזה דברים מגניבים אני יכול לעשות! בחלל!". אני מסוגל להבין למה אנשים מתלהבים מהחלקים האלה, למרות שאותי אישית החלל כנראה פשוט פחות עשה לי 'וואו'. הצבעוניות והססגוניות של אווטאר עשו לי את זה הרבה יותר מאשר החלל השחור והריקני של גראביטי. ממה שהבנתי התלת מימד אמור היה לעזור להרגיש את החוויה של השהייה בחלל, אז אני מניח שכתוצאה מכך שהתלהבתי פחות מהאפקטים והאווירה של הסרט גם התלהבתי פחות מהתלת מימד, למרות שבהחלט היו כמה קטעים נחמדים.
אבל לא היה אכפת לי מכל אלה אם רק היה תסריט מעניין. הדמות של בולוק פשוט קלישאתית ומשעממת. לעיתים גם מעצבנת. שמישהו יסביר לי למה לעזאזל היה צריך לדחוף עוד קלישאה כדי להפוך אותה לקצת יותר מסכנה. מישהו באמת התחבר לדמות יותר רק כי הבת שלה מתה?
למרות הקלות היחסית שאמורה להיות לסרט לרגש (יש פה אדם בסכנת חיים עם סיכוי סביר שהגופה שלו תרחף בחלל עד שהיקום יחדול מלהתקיים או משהו), פשוט לא הצלחתי להתרגש בקטעים ה"נכונים". העלילה מונוטונית והרגישה לי כאילו היא רק חוזרת על עצמה בגרסאות שונות שוב ושוב, ופשוט לא הצליחה למתוח אותי. קלוני היה סבבה אבל החלק שלו בסרט די משני.
קצת קשה לי לעשות את ההפרדה בין האפקטים לתסריט. אני מניח שהייתי משבח את האפקטים אם העלילה עצמה הייתה מעניינת, ואם האפקטים היו עושים לי את הוואו שמסתבר שכל כך הרבה אנשים אחרים חוו בסרט הזה, אז כנראה שהייתי יותר סלחן לגבי שאר הסרט. מכיוון שאף אחד מהנ"ל לא קרה, אני נאלץ לומר שבאופן מוזר למדי יצאתי מהסרט בהרגשה שהוא די בינוני. לא שהוא באמת בינוני, הוא בהחלט לא דומה לשום דבר שראיתי, אבל במקום לצאת ממנו בשוק יצאתי ממנו כאילו ראיתי הרגע סתם עוד סרט. אפקטים טובים עם עלילה משעממת.
מסכים
(ל"ת)
יאפ
לא מצליח להיכנס/להירשם אז קבל/י לייק גדול.
אני לא נהניתי.
גילוי נאות: אני אוהבת לראות סרטים מהנים. לא בהכרח סרטי "פיל גוד" ע"פ הגדרה, גם אחרים, אבל כאלו שבסופו של דבר גורמים לך ליהנות מהם: לשבת בקולנוע ולא להרגיש איך הזמן עובר, להתרווח בכיסא לשעה וחצי-שעתיים ולצלול לחוויה שגם אם תעביר אותך קצת תלאות, בסוף תעשה לך טוב.
כוח המשיכה, עבורי, היה סרט לא כיפי בכלל.
כן, כן, אני מבינה – אמירות קולנועיות נוקבות מופיעות בכל זווית צילום, אפקטים מרהיבים, 2 דמויות בלבד, פסקול מעניין – כל אלו קיימים שם ועוד איך. וגם המטרה הגדולה של הסרט, להחזיק אותנו בגרון במתח מהחמש דקות הראשונות של הסרט, לחשוש לגורל הגיבורים בכל שנייה במהלכו – בהחלט הושגה. ישב לי גוש גדול של לחץ ופאניקה ופחד על בית החזה כל הסרט. נשבעת, עוד עשר דקות כאלו והייתה לי התמוטטות עצבים.
אבל מה כיף בזה? יצאתי מותשת. כל הלחץ הזה גרם לי להרגיש כל שנייה של הסרט כאילו היא הייתה נצח מייסר, גם אם הסצנה הספציפית הייתה יפה מאוד (ובחלל, בואו נודה, די מדהים). בנוסף, מתחילת הסרט הסתכלנו אני ואימא שלי אחת על השנייה בבעתה – השוט הראשון כבר גרם לנו לתחושה קלה של סחרחורת ובחילה.
מה אני מנסה להגיד? יצאתי בהרגשה שזה סרט שעל פי כל קנה מידה קולנועי יבש צריך לקרוא לו "טוב" – עמוק ומרגש ומדויק ומצולם מרהיב וכל מה שהמבקרים עושים ממנו. רק שממש סבלתי ממנו.
אני סתם אשים את זה כאן...
http://www.youtube.com/watch?v=aiBt44rrslw&feature=youtu.be
בבקשה אל "רק תשימו את זה כאן"
אם אתם מקשרים לאנשהו, תספרו מה זה. אף אחד לא אוהב קישורים עיוורים.
טוב, זה קצת הורס להגיד מה זה
אבל בבקשה: פארודיה משעשעת על Gravity (בעיקר ההתחלה טובה):
http://www.youtube.com/watch?v=aiBt44rrslw&feature=youtu.be
מעורר רחמים...
לא אהבתי.
זה הסרט הראשון השנה שראיתי יותר מפעם אחת
הרגע חזרתי מהסרט, פעם שנייה שלי. גם הפעם כל השטיקים (המשחק, הצילום, הויזואלים, המוסיקה) עבדו עלי, צפיתי במתח כאילו לא צפיתי בזה כבר מקודם. לא יודע איך, זה הוקרן באולם VIP למרות שזה היה כרטיס רגיל אז זה היה להתחיל את הערב ברגל ימין עם חיוך. זה כמו לגלות שמשדרגים אותך למחלקה עיסקית במטוס בחינם (לא באמת חח אבל נגיד שכן). שוב, הסרט הראשון השנה שאני רואה יותר מפעם אחת.
מצד אחד הסרט לא נשמע לי מספיק מעניין בשביל ללכת לראות בקולנוע
מצד שני, כולם אומרים שחווית הצפייה בו בקולנוע היא חד פעמית.
זו דילמה רצינית.
בסוף יקרה לי מה שקרה עם אוואטר – אני אתלבט עד שהסרט ירד מהמסכים, ואז אני כבר לו אצפה בו לעולם.
רגע, מה?
אווטאר זה לא הסרט הזה שהיה בקולנוע בערך לנצח? בארה"ב הוא הוקרן בלפחות 1000 בתי קולנוע במשך 14 השבועות הראשונים שלו, מתאר לעצמי שבארץ הוא היה מספר דומה של שבועות אם לא יותר. כמה זמן לוקח לך להחליט?
התשובה פשוטה.
לך. בתלת-ממד. אתה לא תתחרט.
ועכשיו גם בסרט קצר
הסרט הקצר אנייאק או איך שלא כותבים את זה יצא לרשת.
הסרט, שדיברו עליו בתגובות למעלה אבל אני לא מוצא אותו עכשיו, מראה צד שני של שיחה שמתרחשת בסרט בקשר.
ספויילרים, בערך, לסרט כח משיכה .
ואישית? אהבתי הרבה יותר את הסרט הקצר הזה מאשר את כוח משיכה. אני לא יודע אם זה ההיפסטריות שבי או אם זה משהו אמיתי, אבל משהו הפעם בשיחה הזאת היה הרבה יותר מלחיץ ואפקטיבי מאשר כשרואים אותה עם סנדרה בולוק.
בהתחלה הסרט לפת אותי בגרון.
אחר כך, לעומת זאת, הוא משך את הגורגרת שלי לכיוון הסרעפת.
איזו חוויה של Total immersion, בחיי.
אפשרות אחרונה לאיימקס
במהלך השבוע, ברוב הימים, הסרט מוקרן באיימקס של יס פלאנט, אבל רק בשעה 14:00. כך ראיתי אותו בחמישי שעבר, ואני ממליץ בחום. עז.
באתי, ראיתי, נהניתי. מאוד.
אין לי מה להוסיף על מה שאחרים כתבו פה. באמת סרט אדיר שצריך לראות בקולנוע בתלת.
מי מכיר את הסיפור של היינליין על האסטרונאוט שנסחף לחלל?
(ל"ת)
זה לא ברדברי?
או שאנחנו לא חושבים על אותו סיפור, אבל יש סיפור נהדר של ברדברי ברוח הזו.
אני מתכוון לזה שהוא בטראומה מזה,
ואז, על כדוה"א בקומה 50 הוא שומע יללה של חתול מחוץ (!) לחלון.
וההתמודדות שלו עם הרצון לצאת החוצה ולהציל את החתול מול הפחד שלו מגבהים.
ברדברי? יתכן.
אתם לא זוכרים במקרה איך קראו לסיפור?
(ל"ת)
לסיפור של ברדבורי קוראים "קלדיסקופ"
הוא מופיע בספר The Illustrated Man. אבל אין בו חתול.
והנה הוא במלואו.
http://www.scaryforkids.com/kaleidoscope-by-ray-bradbury/
...ועכשיו שמתי לב שלאחד מגיבורי הסיפור קוראים סטון.
מישהו כבר שאל את קוארון אם הוא הושפע ישירות מהסיפור הזה?
הסיפור שכש מתכוון אליו באמת נכתב על ידי הינליין
Ordeal in Space שגם תורגם לעברית באוסף "הגבעות הירוקות של הארץ".
http://en.wikipedia.org/wiki/Ordeal_in_Space
קצת מידע מIMDB (מתורגם):
כדי להתכונן לצילומים, סנדרה בולוק בילתה שישה חודשים באימון גופני תוך סקירת התסריט עם אלפונסו קוארון . קוארון אמר: "יותר מכל דבר אחר, דיברנו בעיקר על האלמנט התמטי של הסרט, על האפשרות של לידה מחדש לאחר טראומה". בעיקר התמקדו קוארון ובולוק בנשימתה של סטון , "ואיך הנשימה תבטא את רגשותיה," הוא אמר. "נשימה שמתארת לחץ בחלק מהמקרים, וגם נשימה שמוכתבת על ידי חוסר החמצן". השיחות שלהם כיסו כל פרט ופרט של התסריט והדמות של בולוק. "היא הייתה מעורבת באופן הדוק כל כך בכל החלטה לאורך כל העסק", אמר קוארון. "וזה היה דבר טוב, כי ברגע שהתחלנו את ההכנות לקראת הצילומים, זה היה יותר כמו מין ריקוד, שבו היא עשתה "שמאל אחת ושתיים ושלוש, שמאל, ארבע, חמש, שש ואז ימינה".
ג'יימס קמרון, החבר הכי טוב של קוארון ומעריץ ענק של הסרט, אמר: "היא לקחה על עצמה אתגר לא יאומן לבצע. (זה היה) כנראה לא פחות תובעני מאשר ההופעה של Cirque du Soleil , ממה שאני יכול לראות. יש אמנות בכך, ביצירת רגעים שנראים ספונטניים, אבל למעשה הם מתורגלים שוב ושוב וגם תורגלו מבחינה כוריאוגרפית. לא הרבה אנשים יכולים לעשות את זה… אני חושב שזה באמת חשוב שהאנשים בהוליווד יבינו מה שהושג כאן."
אופס, שכחתי לסמן
מי שמתכוון לראות את הסרט – אל תקראו.
מסכים איתך לגבי אותה סצינה
(ל"ת)
אני נהניתי
ובכלל, לא חושב שהייתה אפילו דקה אחת בסרט הזה ששעממה אותי. הוא קצר ומהודק.
יוחזרו סרטי 90 הדקות!
אני מסכים איתך ומוסיף געגוע לעידן שבו 90 דקות היו זמן מכובד לסרט. בלא מעט סרטים לאחרונה יש הרגשה שהיוצרים מנסים למתוח את הסרט לעייפה, אולי בגלל החשש שהצופים יצאו לא מסופקים אם לא יקבלו שעתיים-שעתיים וחצי באולם הקולנוע.
הרבה פעמים אין לזה הצדקה, וכיוון לסרטים קצרים יותר רק עשוי להפוך אותם למהנים יותר ומהודקים יותר. אפשר לראות את זה אפילו עבור במאים ספציפיים, כלבי אשמורת וקיל ביל (הראשון) היו מאה ו112 דקות, ולדעתי הם לא נפלו (אלא להיפך) מממזרים וג'אנגו שהיו ארוכים בכחמישים דקות יותר.
כמובן שיש סרטים שמצדיקים אורך גדול יותר, אבל אלה לא הרוב.
אני תוהה מה ההשפעה האבולוציונית על גודל השלפוחית של הצופים.
דווקא טרנטינו לא דוגמה כזאת טובה.
אחת התכונות האהובות עלי בגרביטי היא העובדה שהוא כל כך קצר, אבל ספציפית טרנטינו ביים יותר סרטים קצרים מארוכים. אמנם כלבי אשמורת אורך כשעה וחצי, אבל ספרות זולה וג'קי בראון שניהם סרטים של שעתיים וחצי – ויש לזכור שלפי הגרסה הרשמית, קיל ביל היה אמור להיות סרט אחד ארוך מאוד שפוצל לשני סרטים באורך הגיוני יותר (אם תשאל אותי, טרנטינו ידע כל הזמן שהם הולכים להיות שני סרטים נפרדים – שני החלקים כל כך שונים מבחינת הבימוי והכתיבה שאין מצב שהם היו אמורים להיות יחד בסרט אחד. אולי אני סתם קונספירטור). טכנית, קיל ביל הוא עדיין סרט של קצת יותר מארבע שעות. ולמרות שאני חושב שאין ולו דקה אחת מיותרת ב"ממזרים", אתה צודק – ג'נגו היה עובד הרבה יותר טוב בתור סרט של שעתיים.
הנשיא ברטלט, מ"הבית הלבן", העיד על עצמו שהוא בא מבית שבו "אם אתה אומר מילה אחת במקום 10, כנראה שאתה לא מתאמץ מספיק". זה בדיוק טרנטינו – הוא לא מקצר, לא תמציתי, והרבה פעמים, פשוט לא יודע איפה לחתוך. למרות שהקונצנזוס על גרביטי הוא שזה סרט מצוין עם תסריט בינוני, אני חושב שבתור תסריטאי לטרנטינו יש לא מעט מה ללמוד מקוארון (האב והבן).
ספרות זולה הוא בעצם
שלושה תתי-סרטים שונים, אז זה מצדיק את ההארכה, אבל דווקא הקיצוץ של קיל ביל מראה לך מה נראה אז נכון בעיני הבמאי. ואני מצדד בקונספירציה שלך, שניהם ממש במנעד אחר.
בקיצור, אנחנו בעקרון מסכימים.
שאלת טריוויה
האם בצוות הבקרה בכדוה"א היתה אישה? בפרט, בין האנשים איתם דברה ד"ר סטון?
(אני שואל כי אני באמת לא זוכר.)
לא.
(ל"ת)
אני אומר נחרים את הסרט.
(ל"ת)
די מוזר, שהסרט הזה תורם תרומה שלילית למדד בכדל…
נכון.
כבר דיסקסנו את זה קצת כאן.
ואני חושב,
שכשה"דיון" על האם סרט הוא פמיניסטי או לא מגיע לכאלה רמות של ניטפיקינג לא רציונלי בעליל וספציפי ברמה ששום סרט לא יכול לעמוד בו, הגיע הזמן לקחת רגע צעד אחורה. או במילים אחרות: כשמתחילים לבדוק את הפאקינג גופות בסרטים כדי לראות אם יש שם אישה או לא, ואז כמובן הסרט עובר את תת סעיף ד'-16א בתקנון בכדל (שעל כתפיו מונח המאבק הפמיניסטי כולו), כל העניין עובר ביעף את שלב ה"כל כך מוגזם שזה מצחיק" שהוא היה בו עד עכשיו, ונכנס למקומות קצת מטרידים.
סליחה על התגובה התוקפנית ומקווה שלא נעלבתם, אבל ככה זה נראה מהצד.
אני חושבת שהעט המרקד
היה ציני (תקן אותי אם אני טועה עט מרקד), אז את טענות ה"כ"כ מוגזם שזה מצחיק" להעביר רק אלי בבקשה. שיהיה סדר והכל.
לא אני לא
האמת, אני עם TheBlink בנושא הזה: בכדל הוא בעיקר טיעון שמבהיר שיש בעיה בייצוג של נשים בקולנוע, הוא לא מבחן שסרטים שלא עוברים אותו הם בהכרח סקסיסטיים. כמו שאמרתי במאמר שהוקדש לכבודו לפני בדיוק שנה: גם "ילדות רעות" ו"אישה חתול" עוברים את מבחן בכדל, אבל הפמיניזם מהם והלאה (למרות שהראשון הוא אחד מהסרטים האהובים עלי), בניגוד לגרביטי, שהוא באמת צעד אחד קדימה בנוגע לייצוג נשים בקולנוע, גם אם הוא "נכשל" במבחן בסופו של דבר. יחד עם זאת, אני בעיקר רציתי להצביע על זה שיש עוד דמות נשית בגרביטי. ממש לא אכפת לי אם הוא עובר את בכדל או לא.
זאת טעות בסיסית בלוגיקה, כמובן.
מבחן בכדל מעיד רק על סרטים שנכשלים בו ולא על סרטים שעוברים אותו, לכן אף אחד לא טוען שאישה חתול פמיניסטי כי יהיי, יש בו שתי נשים מדברות.
לא שזה משנה כי הו, אלוהים, אני לעולם לא אבין למה אנשים לוקחים את המבחן הזה כל כך מילולית. עם כמה שזה כלל אצבע טוב, ושנורא נח להדגים איתו לאנשים כמה התרבות הפופולרית בקולנוע שוביניסטית – זה בסך הכל מבחן שמישהי המציאה בעשר דקות כשהיא ציירה קומיקס, לא איזה מאמץ פמיניסטי רחב יריעה למדוד סרטי קולנוע.
אם גרביטי היה מתוכנן ככה שמלכתחילה היו שם כמה דמויות נשיות, זה היה משהו אחד – ואכן העובדה שכולם בסרט מלבד דמות אחת הם גברים מעידה משהו. אבל להפוך לניצב מספר 3 את המין לא יהפוך את הסרט לפמיניסטי יותר, זה לגמרי לעבור מבחן בכדל טכנית, בלי שום חשיבות לרוח הדברים, שבתכלס זה מה שעקרוני.
(כן, אני יודעת שהגבתי לך וגם אתה לא רואה סיבה שהסרט יעבור את מבחן בכדל, פשוט לא היה בא לי לפצל את ההודעה לשתיים שונות).
עכשיו אני ממש סקרנית לגלות לאיזה משבצת
תיאורטית אתה חושב שאני דוחפת את הסרט.
בכל מקרה, דעתי על הסרט היא שאכן, זה לא מקרי שכל שאר דמויות המשנה בסרט גברים, כי ברירת המחדל של כתיבת דמויות היא עדיין גברית. וזה נכון שסטון היא הדמות הראשית, אבל זה גם לא סתם שהיא האסטרונאוטית הלא מנוסה והאבודה. והסרט לא סתם לא עובר את מבחן בכדל, הוא באמת לא עוסק בנושאים נשיים.
רק שלא אכפת לי, כי לא כל סרט צריך לעסוק בנושאים נשיים. יש פה סרט עם גיבורה נשית שנושאת את הסרט על כתפיה, היא אקטיבית ופועלת, בעלת תושיה ומשוחקת נהדרת, וזה נפלא, בעיקר בסרט מז'אנר שממש לא מקדש נשים.
אם כל הסרטים היום היו עושים חצי מהסרט הזה בכל הנוגע לנשים – כל אחד בתחום אחר, סרט אחד יכול לעסוק בעניינים נשיים, סרט אחר יכול שברירת המחדל שלו תהיה דווקא נשים – הייתי מאושרת.
אז תסכים איתי או לא תסכים איתי, אבל להגיד שאני דוחפת את הסרט למשבצת תיאורטית זה קצת מגוחך כשהדעה שלי עליו מעט יותר מורכבת מ"היי, יש בסרט גיבורה הראשית, הוא סופר פמיניסטי בכל תחום אפשרי" או מ"הסרט לא עובר את מבחן בכדל, נו נו נו סרט".
סליחה, לא "הוליווד הרעה", "הוליווד הסטריאוטיפית".
(ל"ת)
וואו, צריך אינסוף פרשנות
בשביל לקרוא את ההודעה הראשונה שלי ולחשוב שטענתי שהסרט הזה הוא סרט הוליוודי סטריוטיפי. ואיכשהו בכל זאת הצלחת, מזל טוב.
אבל אפילו אינסוף פרשנות לא מצדיקה את ההתעלמות מהמשפט שמיד אחר כך.
"ואת בעצמך מודה שזה לא".
ספוילר מעלי ל"גרביטציה".
(ל"ת)
בצורה שבה הם טופלו בסרט? אפילו לא קצת.
זה סרט אוניברסלי על התגברות של אדם והיכולת שלו לחזור לחיים. לעובדה שסטון אישה אין כמעט שום השפעה על הסרט (אם כי לדעתי רק כמעט, ולא במאה אחוז). ואם אני אגיד שוב שזה בסדר ולא הופך את הסרט לפחות פמיניסטי אני אאבד את האמון ביכולת שלי להעביר מסר.
לגבי ג'
כפי שכבר הזכרתי – למבחן בכדל יש עוד תנאי שקודם לנושאי השיחה והוא שלשני הנשים יהיה שם. "קפטן של האקספלורר" זה לא שם, זה ציון התפקיד שלה בתסריט, והוא לא מאפשר לסרט לעבור אפילו בקושי (לא שזה משנה הרבה).
לא נכון.
במבחן בגירסה המקורית שלו לא קיים התנאי הזה, הוא נוסף בדיעבד על ידי אנשים שמנסים בכח ליצוק במבחן משמעות שאין לו.
בדקתי שוב
ואתה צודק. זה מפתיע אותי כי זה נשמע לי כמו משהו שמקל מאוד על סרטים לעבור את המבחן (גם סתם סצנה בה שתי ניצבות ברקע מדברות יכולה ל"זכות" סרט), אבל מסתבר שהוא מספק כלי סטטיסטי חזק מספיק גם בגרסתו המרוככת.
לא, יש לה קוד קריאה בקשר ("אקספלורר", אולי? אני לא זוכר), ומשתמשים בקוד הזה כמה וכמה פעמים כדי לפנות אליה ולדבר איתה ולשאול אותה שאלות. אז נראה לי נכון לומר שיש לה שם, והוא הקוד קריאה שלה, אפילו שזה לא אותו אחד שכתוב לה בתעודת לידה.
בלי קשר למקור של הקריטריון הזה, מן הסתן המטרה שלו היא לסנן שיחות עם דמויות שהן כל-כך שוליות שהן אינן למעשה דמויות ("היא מתנגשת במישהי ברחוב; 'אוי, סליחה', היא אומרת לגבה המתרחק"). גם לאור המטרה הזו, הדמות של הקפטן רלבנטית.
בקיצור, זה לא ש'כח משיכה' כושל במבחן בכדל,
אלא שבכדל כושל במבחן 'כח משיכה'.
לא אלייך.
יותר לכל אחד מעשרות, אם לא מליוני, הדיונים הזהים שנפתחים בכל כתבה ולו הקטנה ביותר.
(ושוב, סליחה אם נפגעת אישית. הרעיון לא היה להתלונן עלייך או העל העט אלה העל העומס וחוסר הפרופורציה ברמת ומידת ההתעסקות בנושא).
זו הייתה מפקדת המעבורת.
ובהתאם, זו לא הייתה תחנת החלל, אלא המעבורת.
ימד"ב טוען שצוות השחקנים כולל אישה נוספת
בשם אמי וורן שקיבלה קרדיט על התפקיד (Explorer Captain (voice
כלומר, דמות ללא שם
מה שסותר את התנאי הראשון של מבחן בכדל.
התנאי הראשון של מבחן בכדל הוא
שחייבים לדבר על מבחן בכדל.
ודאי שהיא קיבלה קרדיט, שומעים אותה לא מעט בתחילת הסרט
מדברת בשם "אקספלורר" (גם עם בולוק וקלוני וגם עם יוסטון). אמנם שמה ותפקידה לא מוזכר, אבל אי אפשר היה לפספס את הקול הנשי (לי לפחות זה בלט מאוד).
לא זכור לי שהתלונות על התסריט
היו בגלל שהוא רזה עלילתית. זה שאין בסרט הרבה עלילה, זה צפוי. וכמו שאמרת זה דווקא עובד לטובת הסרט. הבעיה עם התסריט היא כשהוא כן מנסה להציג עלילה או פיתוח דמות הוא נופל חזק לקלישאות מאוסות, קיטש ולכמה חורים עלילתיים.
אני גם מסכים עם מה שאמרת על התלת מימד. הוא היה מאוד לא מורגש (אולי בתת מודע הייתה לו תרומה גדולה לחוויה, לא יודע).
ובקשר לסצינות מאחורי קלעים, לא נראה לי שיש הרבה כאלה ברשת. יש כתבות. סרטונים כמעט ולא מצאתי. אני מאוד מקווה שבתוספות של הדי.וי.די יהיה בשפע.
הנה שני סרטוני מאחורי הקלעים נחמדים.
מראים מעט ונותנים תאבון להרבה יותר. ספוילרים כמובן.
http://www.dailymotion.com/video/x18svz7_gravity-behind-the-scenes_shortfilms
http://www.dailymotion.com/video/x16ok9o_making-of-gravity_shortfilms
לא פלא שקוארון אמר בראיון שהובא כאן למעלה שהוא נהנה מכל רגע אבל לא היה חוזר על זה בחיים.
נהניתי מאוד מהראשון (אל תצפו בו אם טרם ראיתם את הסרט)
השני היה קצת טכני מדי עבורי ולא ממש הבנתי את ההסברים, אבל הורשמתי מהעבודה הטכנית האדירה וההשקעה העצומה, ובעיקר לאור העובדה שבסרט עצמו הכול נראה אמיתי לחלוטין, בשעה שבאין ספור סרטים אחרים האפקטים הממוחשבים נראו (כמעט תמיד) כמו אפקטים ממוחשבים.
תודה על הקישורים!
יכול לראות את הסרט הבא, First Orbit, שנעשה במלאת 50 שנים לטיסתו לחלל של יורי גגארין, הראשון בחלל. צילומים של כדה"א מתחנת החלל הבינלאומית (האמיתית) שניסו לשחזר את המראות שהוא ראה מהחלון, יחד עם שברי הקלטות שלו ברקע.
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/231/642.html?hp=1&cat=312
קחו על עצמכם אתגר. שבו לצפות בזה במשך 100 הדקות שלו, בלי לעבור לחלון אחר, בלי להתעסק במשהו אחר במקביל. לתהות מה עבר לו בראש בזמן הזה. תחוו את הבדידות והפחד שבלהיות לבד בחלל, של להיות הראשון שם.
ולמי שרוצה לראות הליכת חלל אמיתית בתחנת החלל האמיתית -
בשבוע הקרוב יהיו לא אחת ולא שתיים כאלה, אלא שלוש (שלא תגידו שהיום לא מסתדר לכם), הודות לתקלה בתחנה. שידור חי באינטרנט הקרוב אליכם.
באמא'שלי, איזה סרט טוב!
אולי המקרה הקיצוני ביותר של טריילר שלא סבלתי (באמת, הוא ממש גרם לי לרצות לוותר על הסרט, אז טוב שכולם אמרו לי ללכת) וסרט שנהניתי ממנו עד מאוד.
אני חושבת שהייתי נהנית לא פחות גם בדו-ממד, כי הסרט פשוט עשה לי את זה. התלת ממד הוסיף בהחלט (מעולם לא הייתי משונאיו, אגב) אבל לא הוא מה שעשה לי את הסרט. באוואטר התלת ממד היה מדהים בהרבה, אבל זה לא משנה; תמיד הסרט הוא שעושה לי את זה, לא האפקטים עצמם (אם כי הם נעשו בצורה מרשימה מאוד שתרמה רבות לאמינות, להזדהות ולחוויה הכללית). כמו כן בניגוד למה שכתבו אחדים, התלת ממד לא עשה לי סחרחורת לרגע אחד, לא הפחיד אותי ולא הפריע לי; למעשה לשם שינוי אפילו לא גרם לי לכאבי ראש, עיניים או אף. אולי כי התחלפה הטכנולוגיה או משהו (המשקפיים נראו כמעט שקופים) ומבחינתי הוא היה פשוט "שקוף", ממש כמו צפייה בסרט רגיל. שמחתי במיוחד שהמשקפיים החדשים (כבר לא, אבל לי הם כן, מאז אווטאר לא צפית בתלת ממד בקולנוע) קלים ועדינים, במקום המפלצת המסיבית שדרכה לי על האף בעבר (והפעם גם דאגתי לבוא בעדשות מגע).
הסרט נראה מדהים אבל זו לא הנקודה; מה שחשוב הוא שהוא נראה אמיתי לגמרי. ממש כמו הסרטים של נשיונל ג'אוגרפיק או נאסא. לא היה רגע אחד שחשבתי לעצמי "זו אנימציה ממוחשבת" או "אוף, מסך כחול/ירוק". לו היו מספרים לי שהטיסו את בולוק וקלוני לחלל, יש מצב שהייתי מאמינה (בכל זאת אולי לא, ולו רק בשל המחיר הכלכלי המטורף). העובדה שהוא נראה יפה היא רק בונוס; מה שחשוב הוא שהאמינות שלו עטפה אותי מכל צד והכניסה אותי עמוק פנימה, בלי שום נטפוקים או תחושה שאני צופה באפקטים מרשימים. מה שמרשים בו שהאפקטים בכלל לא נראים כמו אפקטים (כמו סנדרה בולוק שלא נראתה מאופרת, אף על פי שוודאי הייתה).
לא רק שלא השתעממתי, הסרט עבר לי די מהר (טוב, הוא די קצר) ולמעשה הייתי שמחה לו היו מאריכים אותו במעט, נגיד מפרגנים לי עוד כמה דקות בסוף, בעיקר ולו רק כדי לוודא שהיא לא נחתה באמצע שממה ושרדה את כל זה רק כדי להיעקץ ע"י איזה חרק אקזוטי או להיאנס ע"י איזה שבט או למות ברעב / צמא / קור / ווטאבר. למען האמת כשהיא נחתה באגם חשבתי לעצמי שזה די אירוני כמעט להיחנק למוות בחלל רק כדי להצליח לחזור לאדמה ולטבוע באגם. אבל הי, הצעדים הראשונים שלה על האדמה (כבר חשבתי שהיא עומדת לנשק אותה…) היו מרגשים כמעט כמו אלה של ארמסטרונג על הירח.
אהבתי את ג'ורג' קלוני (והוא מעולם לא עשה לי את זה). ממש נהניתי מהדמות השרמנטית הקולית והנון-שלאנטית שלו. זה אמנם שטאנץ די קבוע שלו, ממש לא משהו חדש, ועדיין, מה רע בכפפה ותיקה ונעימה שמתאימה בדיוק למידות כף היד?
אהבתי את סנדרה בולוק אפילו יותר מתמיד (כן, אני מאוהדיה). השיער הקצר מחמיא לה, ויא, איזה גוף יש לה בסוף העשור החמישי לחייה, שתהיה בריאה! (המניאקית). הלוואי על כולנו.
ומה עוד אפשר לומר? התרגשתי איתה, הזדהיתי איתה, רעדתי מרוב מתח וגם הזלתי דמעה או שתיים (או שלוש…). לא זוכרת מתי בפעם האחרונה בכיתי בקולנוע (למען ההגינות יש לציין שאני כמעט לא הולכת לקולנוע בשנים האחרונות, ולרוב לסרטים מטופשים ולא לדרמות כבדות) אבל הי, הסרט לגמרי הצדיק את זה. אני לא חושבת שהעלילה סתם "טובה" או שהתסריט רק "בסדר" או אפילו "חלש", כפי שקראתי כאן בחלק מהתגובות. היא סחפה אותי, היא הכניסה אותי לסרט, היא ריגשה אותי עד דמעות – זה לא הישג של מה בכך בימינו. כל אוסקר שהסרט הזה יקבל, מקובל עליי.
לא מאמין שלא קלטתי שזה אד האריס
איזה רפרנס מעולה לאפולו 13.
ולצוות המובחר.
(ל"ת)
ראיון עם מר קוארון לכבוד צאתו של הסרט
יש לומר, ראיון של **שלושים דקות** עם מר קוארון לכבוד צאתו של הסרט.
http://www.youtube.com/watch?v=1c2EQP5nIAA
הגעתי לצפות בו רק עכשיו, והוא מאוד מעניין (אותי, בכל אופן)
כל הכבוד על הביקורת המדוייקת ! (שיתפתי בפייסבוק)
ביקורת הסרט מדוייקת להפליא ומעניינת ! הרגע סיימנו לראות ,לא בקולנוע , בבית על מסך LCD 42' איכות HD ממחשב חזק כמעבורת חלל.
נהננו ביותר ! כמו שכתוב ,סרט מומלץ !
וואו.
חזרתי עכשיו מהקרנת התלת מימד בסינמטק והיכולת המילולית שלי פשוט קטנה מדי.
כשהצופה הראשון ראה את הסרט הראשון בעולם, נראה לי שהוא הרגיש בערך כמוני.
בשביל סרטים כאלה הומצא הקולנוע.
פיס אאוט.
יצירה עם שאיפות רבות, כמעט כולן מתממשות
הסרט מתנתק בקלילות מחבלי התסריט ומוצא אחיזה בטכניקות בימוי פורצות דרך, לוקח את הקולנוע לחלל ולהיפך הכי קרוב שאפשר. אלפונסו קוארון תמיד ידע להבהיל ולמתוח את הציפיות עד הקצה, הפעם הסתפק בשפה עשירה של עיצוב לפרטי פרטים וזה לבד מרשים. הדמות של בולוק נזקקת שלא לצורך לסימפטיה של הצופים, הרי היא אבודה אי שם בקוסמוס האינסופי, בטח שנדאג ונרצה בטובתה. כל ניסיונות הריגוש הויזואלי באמת מרעידים ועוצרי נשימה, לא משהו שאפשר לומר על הרגעים הקטנים המפונים עבור רקע אישי מיותר. סרט עם אפשרויות בלתי מוגבלות של אקסטזה חושית נטולת עומק אנושי.
כתבו ברשת שאין סיכוי בעולם שיקחו מישהי כמו דמותה של בולוק הנושאת עימה טראומות למשימה בחלל.
ראיון מעניין עם קוארון ובולוק על הסרט (מתורגם לעברית)
בראיון הם מדברים על תלת ממד, ייצוג נשי, שוטים ארוכים ועוד.
———–
סנדרה בולוק ואלפונסו קוארון -כח משיכה- מסיבת עיתונאים
אלפונסו, האם האתגרים של מדע בדיוני רציני קלים יותר מאשר מדע בדיוני רגיל. וסנדרה, האם העובדה שזה אמור להיות ביקום מציאותי מאוד – עושה לך את זה קל יותר להתמודד עם פרויקט המדע הבדיוני הראשון שלך?
אלפונסו קוארון:. ". ובכן, האתגר היה שלא רצינו ליצור עולם חדש. המטרה הייתה שהסרט ירגיש כמו אחד מסרטי התעודה IMAX האלה, כמו סרט דוקומנטרי של ערוץ דיסקברי שפשוט השתבש לחלוטין. אז, אנחנו השתמשנו בטכנולוגיה נוכחית. אנחנו לא המצאנו שום דבר.
אם כבר, הדבר היחיד שאנחנו … אנחנו לא המצאנו את זה … אבל עדיין אין לנו באמת את תחנת החלל הסינית.
[… ] לא רק זה, אנחנו רוצים להיות עכשוויים. היתה לנו את מעבורת החלל והחלטנו להשתמש בחליפות האסטרונאוט של נאס"א הנוכחיות, כי עכשיו יש חליפות דור חדש שיגיעו בקרוב מאוד.
אבל העניין הוא שאם אנחנו הולכים לדור הבא, זה עלול להיראות כמו מדע בדיוני ופנטזיה, כי זה עיצוב שלא נמצא בתודעה של אנשים כאן. אז זאת הסיבה שהחלטנו ללכת קצת רטרו שם, ועבדנו קשה מאוד כדי לנסות ולהיות קרובים למציאות ככל שיכולנו.
בעיקר עם הרעיון של חוסר כבידה וחוסר התנגדות. זה היה משהו שאנחנו עברנו הרבה כדי לנסות ולעשות את זה מדויק. עכשיו, במונחים של עיצוב התפאורה זה פחות או יותר מה שיש שם."
סנדרה בולוק:.. "אני בכלל לא הייתי בשליטה ולא היה לי מושג מכמות הטכנולוגיה שהיתה מעורבת, בשבילי הכל היה פנטסטי, עתידני, מה שעשה את זה מרגש וקסום, וגם קצת מפחיד, כולם באותה הנשימה. אבל הייתי חייבת להיות מאוד נאמנה לדמות של מישהו שיהיה במצב כזה, או במקום כזה, שזה ריאלי היום.
ואני רציתי להיות ממש מדויקת, ולכן היו לנו הרבה מומחים מדהימים בדיוק בשביל זה. היו אנשים בכוננות לעזרה כל הזמן. היו כמה פעמים שהייתי מסוגלת להתקשר לחלל ולשאול אותם שאלות, והם היו עונים ".
אלפונסו קוארון: "היא דיברה בטלפון עם תחנת החלל. זה היה מוזר מאוד."
סנדרה בולוק: "הם היו מאוד מועילים. אז בשביל מה שהייתי צריכה לעשות, הייתי צריכה להיות מאוד אנושית במרחב טכנולוגי מתקדם שהרגיש לי מאוד עתידני, כל זה מעולם לא נעשה בסרט בעבר אז היה לי את היתרון של שניהם. "
—————-
ג'ורג' קלוני ידוע במתיחות שלו. היו הסתלבטויות על הסט?
סנדרה בולוק: "לא. הייתה הפסקת אש …"
אלפונסו קוארון: "… בין שניהם."
סנדרה בולוק:…. "באמת היתה הפסקת אש. הסרט הזה היה כל כך קשה. לא היה שייך לעשות שטויות.
לא היתה שום הפסקה קלילה. איך אתה מתכוון להסתלבט על מישהו שתלוי על פיגומים עם 12 חוטים, ואמור לשחק כל היום? אז הכרזנו הפסקת אש מיד על ההתחלה, כי זה פשוט לא היה המקום/הזמן המתאים למתיחה של מישהו. "
—————
את באמת התקשרת לאסטרונאוטים?
סנדרה בולוק: "כן"
אלפונסו קוארון: "ודרך אגב, הם החליטו לא למתוח אחד את השניה."
סנדרה בולוק: ". לא מתחנו אותך, רק צחקנו עליך."
אלפונסו קוארון: "בדיוק, הם פשוט לעגו לי כל היום."
סנדרה בולוק: "יש הבדל."
אלפונסו קוארון: "בקיצור, ככה הם שעשעו את עצמם."
—————
אתה ידוע בתור אחד שעושה מדע בדיוני מאוד מציאותי, מאוד מחוספס. האם השתמשת במצלמות תלת ממד?
אלפונסו קוארון: "לא, זה לא היה הגיוני בגלל כל הטכנולוגיה שהשתמשנו בה, זה היה פשוט בלתי אפשרי. רצינו לצלם בתלת ממד עם המצלמות, ועשינו טסט. וקודם כל, זה היה בלתי אפשרי בגלל הטכנולוגיה. השתמשנו ברובוטים האלה, רובוטים שמשמשים לייצור מכוניות, אימצנו כמה מאותם רובוטים למשל. במקום להשתמש בבקרת תנועה, במשקל של המצלמות לא היה אפשרי להשתמש ברובוטים האלה, קודם כל. ושנית, בגלל החלק השני של הטכנולוגיה שבו במקרה אחד סנדרה הייתה על אסדה בתוך קובייה בגודל 9 על 9, ולמצלמה היתה זווית ראיה מוגבלת של סנדרה. בדיוק מספיק לקלוט את סנדרה. הייתי צריך לעבור דרך חורים בקובייה, כך שאם זה צילום רחב, זה אומר להתחיל רחב ולאחר מכן ממש להתקרב. כך שזה היה בלתי אפשרי, כי עם מצלמות 3D, אתה צריך שתי מצלמות, כך שאתה צריך יותר מקום.
והיתה לנו גם התפאורה האחרת: הסויוז. הסויוז הוא פוד החלל הרוסי, והוא פחות או יותר בגודל של שלושה כיסאות צמודים. אז, זה היה בלתי אפשרי.
אבל מעבר לכך, לא רק שזה היה בלתי אפשרי בגלל המגבלה של השטח, מה שעשה את זה ממש לא הגיוני, זה השילוב המטורף הזה של צילום אמיתי וCG כך שכמות ה"צילום האמיתי" היתה כל כך קטנה שבסוף מה שעשינו זו המרה.
פחות או יותר התחלנו את המרה לתלת ממד לפני שלוש שנים וחצי, עבדנו קשה מאוד כדי לוודא שזה יהיה הדבר הקרוב ביותר לתלת ממד".
————-
האם התייעצת עם ג'יימס קמרון על זה?
אלפונסו קוארון: "בהחלט. למעשה, פגשתי את ג'ים השבוע, והוא אמר: 'תשמע, זאת דוגמא מצוינת להמרה נכונה של סרט'. ועכשיו הוא מדבר על הכיוון שהטכנולוגיה הולכת אליו, זה לא סתם להחליט אם אני הולך לצלם תלת ממד טבעי או שאני הולך להמיר, זה יותר כמו שימוש בכלי כלשהו, אתה בוחר איך מתאים לך ומתי."
—————–
סנדרה, איזה סוג של תגובה את מקווה לקבל מקהל?
סנדרה בולוק: "אני אפילו לא ראיתי עדיין את הסרט השלם, אבל אני מקווה שאנשים ייצאו ממנו בהרגשה שהם נלקחו לגמרי מחוץ לגופם, וכשמגיע הסוף של הסרט, הם ירצו לצאת ולעשות משהו מדהים עם החיים שלהם, אם הם לא כבר עושים את זה.
מה בזבזת עד עכשיו? מה עוד לא חווית? ממה עוד לא נהנית? תפסיק לעצור את הנשימה שלך ולחשוש מכל דבר.
יש כל כך הרבה קווי עלילה יפים בסרט הזה, אבל אתה תצא מזה עם תקווה שאתה מקבל הזדמנות שניה, סוג של להיוולד מחדש, כדי לעשות בדיוק את מה שאתה אמור לעשות בחיים האלה. ולעבור את החוויה הנוראה, היפה, המפחידה שאלפונסו נותן לך בדרך לשם".
—————
מה היה הרושם הראשוני שלך מהתסריט ולמה החלטת לקבל אותו?
סנדרה בולוק: "זה הלא-ידוע הגדול. אתה קורא תסריט ואתה תמיד משליך את זה על הניסיון שלך בחיים. וזה היה תסריט ממש עמוק, אבל זה עדיין היה לא-ידוע גדול. איך אני אעשה את זה?
אבל תכל'ס, זה הגיע מאלפונסו, שהוא מישהו ששנים רבות היתה לי בדיחה, שלא משנה איזה סרט אני עושה, תמיד אמרתי, 'בואו נבקש מאלפונסו קוארון לביים', למרות שידעתי שזה אף פעם לא הולך לקרות.
אבל להעריץ מישהו כל כך הרבה ואז להיות חלק מפרויקט כזה שאתה לא יכול להסביר, שמעולם לא נעשה בעבר, זה פשוט מטורף ומסעיר. בדיוק כמו החיים."
——————
כמה קרוב הסרט הביא אותך לחלום שלך להיות אסטרונאוט?
אלפונסו קוארון: "זה היה הכי קרוב שיש. זה די מוזר, כי כל העניין הזה בכלל לא היה עד לאחרונה – כי מסיבה כלשהי בכל האינטרנט אנשים אמרו שאני רוצה להיות אסטרונאוט.
כן, בתור ילד, רציתי להיות אסטרונאוט -. אבל היום אני כבר מבוגר.
אני זוכר שהתשוקה שלי אז היתה להיות במאי קולנוע, כי הבנתי שלהיות אסטרונאוט זו לא אופציה. אז אמרתי, 'טוב, אני אהיה במאי ואעשה סרטים על החלל.' אבל שכחתי מהחלומות האלה לגמרי עד לאחרונה.
ואז, כן, נפגשתי עם דני בויל בשדה התעופה פעם אחת. והוא אמר, 'היי, אתה עושה את כח משיכה?' 'כן, כן. זה סרט חלל.' והוא אמר, 'כן, אני עשיתי את סרט החלל שלי, וברגע שאתה הולך לחלל, אתה לא תחזור. אתה לא תרצה לחזור'. והחלום שלי הוא שאני באמת רוצה לטוס לחלל. אני באמת, באמת רוצה לטוס לחלל, כך שאם במקרה אחד מאותם חבר'ה שנותנים חסות בשיטה החדשה של המסע בחלל, ירצה לתת לי חסות, אני מאוד אשמח לקבל נסיעה כזאת. ואני לעולם לא אעשה סרט נוסף בחלל."
——————–
זה נדיר שיש דמות ראשית נשית בסרט מדע בדיוני. האם אתם חושבים שזה יכול לעזור לפתוח את הדלתות והאם אתם חושבים על זה במונחים האלה בכלל?
סנדרה בולוק:. "כן, לשתי השאלות. בהחלט, הפיל שבחדר זה שתפקידים לנשים לא היו מגוונים ורבים כמו שהיו לגברים, אבל אני כן מרגישה שיש שינוי.
מעולם לא חשבתי על עצמי כאישה בעסק הזה עד לפני שש שנים בערך, כאשר הייתי מעורבת באיזה פרויקט ואמרתי לעצמי, 'אלוהים, החומות שאני נתקלת בהן בגלל שאני אישה!'
ואני לא חונכתי ככה. זה החריד אותי והייתי בדיכאון, בגלל שאף פעם לפני כן לא הרגשתי שאני מפסידה הזדמנויות, כי הייתי מוצאת אותן בעצמי.
כן, תפקידים ראשיים בסרטים מעולם לא היו רבים כמו שהיינו רוצות, ולכן זה שהדמות הראשית פה היא אישה, זה מאוד אמיץ בעיני.
מצד שני זה גם נותן לך כל כך הרבה רמות שונות של חרדה ודאגה. יש מצבים שאתה יכול לבנות סביב זה, שאני לא חושבת שהקהל חווה עדיין.
אני חושבת שהזמנים משתנים, ובגדול. כי בסופו של דבר, העניין הוא לעשות כסף.
ואם אולפן רואה שאישה יכולה להביא קהל, הם ירצו לעשות עוד סרטים עם אותה בחורה, ואני פשוט שמחה שיצא לי להיות חלק מזה. זה נחמד.
אני מקווה שזה לא סתם טרנד, ושזה יהפוך לנורמה ולא נתבאס יותר עד מתי נקבל אותם תפקידי נשים מחופצנות."
אלפונסו קוארון: "אני מסכים עם הקביעה שהזמנים משתנים, אבל אני חייב לומר, היו קולות אחרים.
כשסיימתי את התסריט, היו קולות אחרים. הם אמרו, 'טוב, אתה צריך לשנות את התפקיד הראשי לגבר.' כמובן, הם לא היו קולות חזקים מספיק, כי עברנו את זה. אבל הדבר העצוב הוא שיש עדיין נטייה כזאת, כמו החומות שהתמודדת איתן, שהזכרת קודם. "
סנדרה בולוק: "אבל, אני גם יכולה להיות גברית נורא, ולכן לעתים קרובות אנשים שוכחים שאני אישה. אז אני די יכולה לשחק את שני הצדדים."
——————-
אלפונסו, ספר על העיצוב החזותי המשלב שוטים ארוכים ושימוש בזמן ומרחב כדי ליצור חרדה ופחד.
אלפונסו קוארון: "טוב, הרעיון בא כשכתבתי את התסריט עם ג'ונאס קוארון, הבן שלי, שהסרט צריך להרגיש כמו דוקומנטרי IMAX או סרט תיעודי של ערוץ דיסקברי שהשתבש, ובאלה, אתה רואה את הסרט היפה של IMAX.
ובכן, זה לא עניין של חיתוך קטעים סביב דמויות.
אתה פשוט זורם עם התחושה של זמן אמת, וזה חלק מהסיבה שקטעי הצילום האלה הם כל כך יפים.
כל זה היה אורגני מאוד בשבילי כי בסרטים האחרונים היתה לי נטייה לצילומי שוטים ארוכים. אז זה היה משהו שהתמזג היטב עם התסריט מהתחלה.
הכותרת המקורית שהצגנו לראשונה היתה Gravity: A space suspense in 3D , אז רצינו להשיג תלת ממד, אבל העניין הוא שהתחלנו את התהליך הזה לפני ארבע וחצי שנים. ובאותו הזמן, תלת ממד עדיין היה פופולרי, ויש כבר כל כך הרבה רתיעה מאז.
אני אוהב תלת ממד אבל אני חושב שזה לא הכרחי – זו היתה השיחה שניהלתי עם קמרון לפני שבוע – והיום הם הגזימו עם זה לגמרי.
לפעמים אתה רואה סרטים שאתה לא מבין למה עשו אותם בתלת ממד. אתה רואה שזה פשוט דבר ציני להמיר סרטים רק בגלל שיש שוק לזה. אבל במקרה של סרטים שבאמת תוכננו לתלת ממד, אני חושב שזה מדהים.
המציאו את התלת ממד שנתיים אחרי שהמציאו את הסרטים, הסרט הראשון בתלת ממד היה בשנת 1896.
אז זה בעצם פה מהרגע הראשון שהסרטים הומצאו – ולא המשיכו לעשות את זה כי הרעיון היה מסובך מדי, הרעיון שתראה משהו עם שתי העיניים שלך.
אני אוהב את תחושת העומק שתלת ממד יכול לתת לך, והדבר הזה שאנו משתמשים בו, זוויות רחבות, בלי לחתוך הרבה, שוטים ארוכים, כאשר יש לנו מעורבות עם האסטרונאוט, ויש לנו את הרקע היפה שהוא כדור הארץ, זה היה מתאים במיוחד למשהו מאוד עמוק.
הרעיון הוא שאתה רואה את זה בקולנוע, אבל אתה מרגיש שאתה שם למעלה בחלל."
מקור: (רבקה מאריי)
http://movies.about.com/b/2013/07/29/sandra-bullock-alfonso-cuaron-gravity-interview.htm
מאוד מעניין, תודה.
מי תרגם?
ומה יש לאמריקאים האלה (אני מניח שאלה אמריקאים) עם שאלות על מתיחות על הסט? תמיד יש שאלה כזו. שיתבגרו כבר. יש שאלות יותר בוגרות ומעניינות.
אני תרגמתי, בעזרת גוגל.
(ל"ת)
ואני רק רוצה לציין שרד פיש הרשה לי לפרסם את זה פה בתנאי אחד:
שאכתוב מאיפה הראיון ואצרף קישור.
וזו ההוכחה (שרד פיש לא יאהב) שיש בו איזה צד תורני, כי הוא נתלה באילנות גבוהים (no pan intended):
"ואמר רבי אלעזר: 'אמר רבי חנינא כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר: 'ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי'". (מסכת מגילה, דף טו עמוד א)
אם אנחנו כבר בחודש אדר וכל זה…
לא התרשמתי
נראה לי שבעוד עשר שנים אנשים יצחקו עלינו כשנגיד להם שהאפקטים בסרט הזה מדהימים בדיוק כמו שהיום אנחנו נצחק על מי שיגיד לנו שהאפקטים בקינג קונג, הסרט משנות השלושים, הם מדהימים. ההבדל הוא שקינג קונג באמת היה חדשני לזמנו. הסרט הזה בעיקר נראה כמו קקפוניה תלת מימדית. באופן אישי, אני הפסקתי להתרשם מאנימציה תלת מימדית כבר בסוף שנות התשעים. לדעתי, כמעט ולא היתה אף התקדמות משמעותית בתחום מאז.
טוב, צריך שמישהו יחשוב אחרת משאר העולם...
(ל"ת)
תגיד, כתבת אי פעם תגובה חיובית על משהו באתר הזה?
(ל"ת)
שלומי, אם יורשה לי להסתלבט לרגע (אם לא אז סליחה) -
נראה לי שקראת בטעות את המוטו של עין הדג ככה:
"אתר ביקורות קולנוע לאנשים ששונאים קולנוע"
ולא כך הוא.
העיקר בסרט הזה
לא היה התלת מימד.
לא נראה לי.
לא כל סרט מתיישן, גם לא מבחינת האפקטים. "שליחות קטלנית 2" כבר עבר את גיל 20 ועדיין נראה פצצה. סרטים של דיסני מלפני עשורים רבים, גם כאלה שכוללים שילוב של אנימציה ו"לייב אקשן" נראים נהדר. מה שנראה רע בזמנו נראה רע גם כיום, ההבדל הוא שבגלל החידוש והעובדה שלא ראו משהו טוב יותר הצופים היו סלחניים יותר וביקורתיים פחות.
עוד טריויה מעניינת: נכון לא שומעים כלום מהפיצוצים בחלל
כי זה בחלל ואין צלילים?
אז האירוניה היא שכדי שסנדרה בולוק תוכל להתחבר לאיזשהו רקע לצורך המשחק בסצינות בהן חוץ מהפנים שלה הכל מצויר – היא לבשה אוזניות ובהן הבמאי שם לה את הקולות המתאימים שהיינו שומעים לו זה לא היה בחלל:
כל הפיצוצים והשבירות של תחנת החלל למשל.
אני רואה בזה משהו משעשע.
חצי כח
הסרט אמנם מרשים מאוד טכנית, אבל ברמה האישית תמיד העדפתי פעלולים "אמיתיים" על פני אפקטים ממוחשבים. "תיבה רוסית", לדוגמא, הוא מרהיב פי כמה בעיניי.
הבעיה העיקרית היא שמתחת לאפקטים אין כאן סרט יותר מדי מעניין. הדמויות שטוחות, הסיפור דל מאוד, המשחק נע בין מוגזם לאפאתי (תופעה שרואים בהרבה סרטים שמתבססים על אפקטים ממוחשבים) ומספר סצנות גובלות ממש בגיחוך (אן-דן-דינו? באמת?). אהבתי את כל נושא הלידה מחדש, אבל בסרט כל כך דל הרעיון הזה נשאר די מנותק.
מה עניין שמיטה למעמד הר סיני?
זה או תיבה רוסית? כמו להשוות בין תורת היחסות לאיגואנה. מה הקשר בכלל?
תלוי, כמה מהר זזה האיגואנה?
(ל"ת)
אל תנסה להבין את הקשר.
זה בלתי אפשרי. במקום, נסה רק להבין את האמת…
שוטים ארוכים!!!1
(ל"ת)
החצי הראשון של הביקורת נכון, החצי השני... לא כל כך
או קיי שמענו מספק שהאפקטים וצילום של גראביטי מטורפים אז אני אסכם את: גראביטי זה הסרט בעל האפקטים והצילום הטובים ביותר שראיתי בחיי, ואני לא רק אומר את זה כדי להיפטר מזה (למרות שאני רוצה) אני אומר את זה כי זה נכון, כל מילה של זה. בקיצור, מסכים עם החצי הראשון של הביקורת.
אבל… אני לא מסכים עם החלק השני, זה שהוא אומר שהסרט מהבחינה התסריאטית והרגשית הוא לא יצירת מופת הוא צודק, אבל רד פיש אומר שהם נסבלים בגלל המשחק של סנדרה בולוק. טוב, אני לא מסכים. ראיתי את בולוק בתפקידים יותר טובים והסרט הזה הוא תוספת שולית לקריירה שלה, אפילו היא לא יכולה להציל את הסרט הזה משעמום טוטאלי וענק. הסרט הזה (בלי קשר לאפקטים מזכיר!) הוא מאוד מאוד משעמם. התסריט גנרי ולא מרתק בש**, לא התחברתי לאף דמות בסרט הזה והמשחק שלו היה לא יותר מבסדר, למרות שזה עדיין לא מציל את הסרט. יכלו לעשות אותו מהבחינה הזאת בצורה הרבה יותר טובה.
הסרט הזה לדעתי הוא רק תירוץ אחד ענק לאפקטים והצילום המטורפים והחדשניים שלו.
תראו אותו! תראו אותו מיד! על המסך הכי גדול שאפשר אבל… תדעו למה לצפות. כי זה חוויה מצד אחד אבל מהצד השני זאת סתם אכזבה.
על איזה מסך גדול
אפשר לראות אותו כרגע?
מערכת קולנוע ביתי (אם עוד מוכרים דבר כזה בחנויות)
(ל"ת)
מה שטריליאן אמרה
(ל"ת)
האם צפית בו בקולנוע?
תכננתי לקנות את הסרט בבלו ריי וכשחיפשתי ביקורות באמזון (על איכות המהדורה והתוספות) נתקלתי בעיקר בביקורות מאוכזבות על הסרט. רובן טענו, בדיוק כמוך, שהוא משעמם. לעומת זאת בתקופה שבה הוא הוצג בקולנוע נתקלתי בעיקר (אם לא רק) בתגובות נלהבות בעיניים נוצצות (וגם אני הייתי ביניהן). אני חושדת שמשהו בו פשוט לא עובר טוב בצפייה ביתית. לא יודעת אם זה גודל המסך או היעדרה של מחויבות טוטאלית אליו (שהקולנוע מכתיב) אבל אולי קשה יותר "להיכנס" אליו ולחוות אותו עם בולוק מחוץ לאולם.
אני ראיתי אותו בבית
(בטלויזיה טובה אמנם, אבל עדיין טלויזיה), ואני חייבת להגיד שממש מרגישים את האפקטים גם במשך הקטן. היו שלבים מסויימים בסרט שממש היתה לי סחרחורת ו/או בחילה מהתנועה של המצלמה. כך שאני די מודה לאל שלא הלכתי לראות אותו על המסך הגדול כי יש מצב שלא הייתי עומדת בזה…
והרושם שאני קיבלתי מסביבי שזה גם מה שאחרים הרגישו – מבחינת אפקטים וויזואלית באופן כללי – סרט מרהיב שבהחלט עושה רושם של הראשון מסוגו. העלילה – פושרת מינוס וחסרת פואנטה לחלוטין. סוג של אווטאר חדש.
לא טענתי שזה קשור לאפקטים; למעשה רק חיזקת את דבריי
ביקורות על העלילה בסגנון שכתבת מאפיינות צפייה ביתית. לא שמעתי כאלה (ודאי שלא בכזאת כמות) כשהסרט הוקרן בקולנוע.
באווטר (שהוא גם סרט אפקטים)
ישבתי הרבה מהסרט (בערך כל פעם שהיה שוט שהוא לא נוף) והמרמרתי לעצמי איך יש אפקטים אז כל השאר נאחס.
בסרט הזה זה לא היה ככה – בשוט בהתחלה שג'ורג' קלוני מושיט יד ותוסף מברג 2 סמטימטר מהמצלמה, היתה לי את התחושה הילדותית הזאת של "YYYUUUU!!", וזה עבד גם בבית, על מסך טוב וסאונד חזק
גם מאווטר נהניתי בלי קשר לאפקטים
אני לא מאמינה ב"סרט אפקטים"; ברור שקולנוע הוא מדיום חזותי, אבל אני לא מאלה שהולכים להתלהב מאפקטים ואם הסרט לא מדבר אליי לא יעזרו האפקטים, ולהפך (אני מוכנה לסלוח לסרט עם אפקטים דלים אם הוא מוצלח).
בכל מקרה, לא ברור לי איך מה שכתבת קשור לדבריי, כי נראה שאין מחלוקת על כך שהאפקטים עובדים גם בצפייה ביתית, אבל הביקורת היא על העלילה. משהו באינטנסיביות של הסרט בצפייה קולנועית לא מצליח לעשות זאת באותה יעילות בבית, כי הגל השני של הצופים מתלונן על העלילה באחוזים גבוהים פי כמה מאלה שראו בקולנוע. זו המגמה שאני מבחינה בה ולכן הצבעתי עליה.
אני לא יודעת לגבי התיאוריה שלך
אני יכולה להגיד לך רק לגבי עצמי – שיצאתי מהסרט הזה בדיוק כמו שיצאתי מאוואטר – הערכה מטורפת לעבודה הויזואלית, ותהייה "אוקיי, אבל מה עם כל השאר?"
ואמנם את כח משיכה ראיתי בבית, אבל את אוואטר ראיתי בקולנוע – ויצאתי בדיוק עם אותה התחושה.
אני כן יכולה להגיד שאצלי נושא העלילה והדיאלוגים הוא הרבה יותר חשוב מהנושא הויזואלי (אני יכולה להנות מסרט מעאפן ויזואלית אבל עם עלילה ודיאלוגים מגניבים, אבל יהיה לי מאוד קשה להנות מסרט מרהיב ויזואלית אבל עם עלילה ודיאלוגים מעפאנים), וזו גם אחת הסיבות שבכלל לא טרחתי ללכת לראות את זה בקולנוע, כך שיש מצב שזה סוג של נבואה שמגשימה את עצמה. האנשים שהולכים לקולנוע לראות את זה הם האנשים שזה בדיוק מה הם מחפשים ולכן הם התלהבו, והאנשים שבחרו לא ללכת לקולנוע, לא כזה אכפת להם הויזואליות מלכתחילה ולכן קשה להם יותר להתלהב ממנה.
נו, אבל צפית בבית, זו בדיוק הנקודה...
התגובות כמו שלך אופייניות לצפייה ביתית, כל מי שאני מכירה שיצא מאולם הקולנוע לא שאל "מה עם השאר" אלא בעיקר "וואוו, איזה סרט מדהים" (כמכלול) ולא "איזו עבודה ויזואלית מרשימה". גם אצלי עלילה ודיאלוגים חשובים בהרבה והאפקטים לא מרשימים אותי בפני עצמם, זה בדיוק מה שכתבתי בהודעה הקודמת, אם פספסת… ועדיין יצאתי בקולנוע בחוויה אחרת, כי היא אחרת. זו הנקודה. זה סרט שבנוי למסך הגדול והתגובות מצדיקות זאת. לדעתי חבל שלא צפית בו בקולנוע, אבל זו כבר בחירה שלך.
ההבדל בין השניים, בעיני, היה שבאוואטר היתה הרבה עלילה והרבה דיאלוגים, חלקם אכן מעפנים (אם כי לא באופן קיצוני עבור בלוקבאסטר הוליוודי)
ובכח משיכה העלילה היתה מאוד מאוד רזה, ורובה עסק בהישרדות המיידית של הדמות בסיטואציה. כלומר, מלבד ניסיון, לא מאוד מוצלח, לתת לדמות רקע רגשי, הסרט עסק רק ב"כאן ועכשיו" – בגלל הצניעות הזאת, לא יצאתי מהסרט עם נקע מרוב גלגולי עיניים כמו באוואטר. או, לסיכום – לאוואטר הייתה יומרה עלילתית מאוד גדולה, שמולאה בקלישאות בלי סוף, לכוח משיכה הייתה מעט מאוד יומרה עלילתית, ולכן יכולתי להתמסר לחוויה הקולנועית במלואה.
עד כמה שאני זוכר,
החוויה בקולנוע מעבר ל'וואו', היא חוויה שממש מכניסה אותך לתוך האירועים – זה מרגיש כמו להיות בחלל יחד איתה בחלק ניכר מרגעי הסרט. וברור שההשפעה של זה היא הרבה מעבר לעניין הויזואלי.
זה קצת כמו סרט על מישהו שהולך במדבר ומחפש מים – זה יכול להיות משעמם מאד לצופה מהצד, אבל מי שחווה את זה דרך העיניים (ושאר החושים, עד כמה שאפשר) שלו – משעמם זה הדבר האחרון שהוא יאמר על זה.
'כח משיכה' הוא אחד הסרטים ש'שואבים' את הצופה לתוך המסך. ומכאן (לא רק מכאן) כוחו.
(ל"ת)
מתייחסים לזה ב-honest trailer של הסרט
שנמצא כאן :https://www.youtube.com/watch?v=VzzLngXfCcI
יש שם כמובן ספוילרים, בעיקר לסוף (אם מישהו לא הצליח לנחש אותו איכשהו).
צפיתי בו בעבר, כמובן (מנויה לערוץ שלהם)
ואני לא זוכרת מה אמרו ספציפית עליו; הוא לא מהסרטונים שחרשתי עליהם. תמיד ניתן למצוא פגמים בכל סרט ולהצביע על נקודות החולשה, זה נכון… אבל זה לא משנה את העובדה שהעלילה (כמעט בזמן אמת) החזיקה יפה מאוד אולמות שלמים בקולנוע, וכנראה לא מצליחה לעשות זאת (לפחות לא באותה יעילות) בצפייה ביתית. אלה הראיות…
אבל גם לפי התיאוריה שלך זו לא העלילה.
אם כבר התיאוריה שלך מחזקת בדיוק את הנקודה ההפוכה.
כשרואים את זה בקולנוע החוייה הויזואלית כל כך חזקה, שאתה כל כך שוקע בה ולא שם לב לשום דבר אחר (נניח, לדוגמא, עלילה…). זה מגניב כמו מתקן מגניב בלונהפארק שאתה ממש נהנה ממנו (אם אני הרגשתי ככה בבית, בטוח בקולנוע זה היה יותר חזק) – פשוט נהנים. אבל ברגע שהחוויה הויזואלית היא פחות חזקה יותר קל לשים לב לבעיות שבסרט.
נו בדיוק, הטוטאליות של הקולנוע מחברת אותך לדמות ולעלילה
שהיא לא רבה כי הכול קורה בזמן אמת, אבל יש מתח בלתי נגמר והזדהות עם הדמות וכל מה שצריך. לא מנטפקים את העלילה (טוב, כן נטפקנו קצת ברמה המדעית, אבל אלה בעיות שכל מי שמתמצא בתחום והלך לסרט שם לב אליהן עוד בקולנוע). משהו בצפייה הביתית מקשה על החיבור הזה ולכן (כנראה) הסרט לא עובד.
חפירה קטנה לסיכום דעתי לשני הדיונים שהתפתחו במקביל
יש לי תחושה שבסופו של דבר אנחנו מתכוונות לאותו הדבר אבל קוראות לזה במילים אחרות. אצל שתינו יש הסכמה שהכח של הסרט הוא בחלק הויזואלי שלו, ובמסך הגדול החלק הזה הרבה יותר חזק והרבה יותר משפיע. ורק מכאן מתפתחת השאלה האם זה מספיק? האם חוויה כל כך טואטאלית מבחינה ויזואלית על מסך רחב היא מספיקה כדי לפצות על בעיות בעלילה אצל כולם?
התשובה שלי היא שלטעמי זה לא מספיק. אנחנו לא נוכל לדעת לגבי הסרט הספציפי הזה כי אני כבר לא אראה אותו בקולנוע, אבל אני מכירה את עצמי מספיק טוב כדי לדעת מה היתה דעתי במצבים שונים. ואווטאר זו סתם דוגמא שאני כן חושבת שהיא טובה כי לא משנה כמה שהסרט היה מרהיב מבחינה ויזואלית (והוא היה), ומתקדם ביחס לזמנו (ושוב, הוא היה) אני לא יכולתי להתגבר על השטויות שנאמרו שם, ולא משנה כמה אני יכולה להעריך את הכשרון האומנותי של טים ברטון מבחינת בניית תמונת מסך מעניינת ומגניבה, אני פשוט משתעממת למוות בסרטים שלו. אני, באופן אישי, לא יכולה לפצות על עלילה דלה ודיאלוגים שחוקים לא משנה עד כמה הסרט מדהים ביופיו. יכול להיות שזה בגלל שאני בן אדם מאוד שמיעתי, ובאותה מידה אם תבנו לי סרט עם פסקול ממש מדליק ומעולה, ודיאלוגים שאני נהנית לשמוע סביר להניח שאני אהנה יותר מהבן אדם הממוצע גם אם הסרט בינוני מינוס. לפחות לגבי עצמי – אני יודעת שאני ככה, וזו הסיבה שלא טרחתי לבזבז כמה עשרות שקלים על סרט שבסופו עוד פעם כולם יגידו לי שאני לא מבינה, ואני אנסה להסביר להם כמה אני מבינה שזה קפיצת מדרגה ויזואלית וזה פשוט לא מספיק לי, וזה מה שמוביל אותי לנקודה הסופית שלי –
כל מה שאני אומרת זה שאני לא מסכימה עם ההגדרה שלך לסיבה ותוצאה במקרה זה.
את אומרת שמי שראה את זה בקולנוע יצא מתלהב יותר ומי שראה את זה בבית מתלהב פחות, והסיבה היא שבבית זה מלהיב פחות. ואני אומרת שאותה המידה יכול להיות שמי שבחר לבזבז את הזמן והכסף על הקולנוע הוא מישהו שמחפש חוויה ויזואלית מרהיבה, ובהתאם זה מאוד הלהיב אותו, ומי שמראש בחר לא ללכת לסרט – באותה מידה זה בגלל שסרטים שרוב מה שיש להם להציע זה חוויה ויזואלית מרהיבה לא מעניינים אותו כל כך, וגם אם הוא היה הולך לקולנוע הוא היה משתעמם. הרי יש סיבה שהסרט הזה לא משך אותו להגיע לקולנוע מלכתחילה…
לא, אני לא מדברת על הפן החזותי, אני מדברת על החוויה הכוללת
לכן אני חוזרת ואומרת שאלה לא האפקטים ולא הצילום; הם רק חלק מהעניין, בפירוש לא כולו. כל אלה משרתים את הסרט ועושים זאת היטב, אבל הסרט הוא בראש ובראשונה סרט, והוא עומד כיחידה שלמה. וכן, בקולנוע זה עובד. החוויה עוברת לצופה, וזו ממש לא (רק) חוויה של "שיואו, איך זה נראה מדהים!" אלא הזדהות עם הדמות, עם אישה במצוקה, עם כל מה שעובר עליה בזמן אמת. זה מה שאני הרגשתי, זה מה שעבר אליי כצופה באולם. פחדתי איתה, חששתי לחייה, הזדהיתי עם מצוקותיה, החזקתי לה אצבעות… כל מה שהופך צופה למושקע רגשית בעלילה. כן, בדיוק, בעלילה.
וכנראה שבסרט הזה משהו בחוויה הטוטאלית הזאת שאולם הקולנוע מסוגל להעניק לא מצליח לעבור היטב בצפייה ביתית. אני לא מנסה להצביע על גורם מסוים, אני רק מצביעה על השוני בתגובות שקראתי, וזה ממש לא קשור אישית אלייך. אולי אצלך זה אחרת. אולי את באמת היית מרגישה בדיוק אותו הדבר גם בקולנוע (אני קצת בספק, אבל לעולם לא נדע). אני חוזרת ואומרת שאני מבחינה בהבדל משמעותי בין התגובות בקולנוע לתגובות בצפייה הביתית ואני ממש לא חושבת שזה מכיוון שהצופים הביתיים פחות התעניינו בסרט.
אני יודעת זאת כי אני הרבה פעמים צופה ביתית וזה קורה כי לא מסתדר לי לצאת לסרטים. אין לי קולנוע קרוב, כל יציאה לקולנוע היא טרחה (וגם הוצאה כספית ניכרת), והרבה פעמים קורה שאני כ"כ עמוסה בעבודה שאני פשוט מפספסת. יש גם לא מעט אנשים עם ילדים שעבורם זו אפילו בעיה גדולה יותר. ויש אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם לשלם על כרטיס וממתינים לצפייה ביתית בחינם. אנשים שצופים בבית יש מכל מיני סיבות, והן ממש לא קשורות בהכרח לחוסר עניין או למחשבה שהוא ישתעמם מהסרט. זה ודאי לא נכון לגבי אנשים שטרחו והזמינו עותק מאמזון (בתשלום, כן?) והתאכזבו (חלק ניכר מהביקורות השליליות שקראתי היו של אנשים כאלה). מן הסתם לו חשבו שהסרט ישעמם אותם או שאינו מעניין דיו לא היו טורחים לרכוש עותק.
זמן אמת
נדמה לי שזה קשור לזה שהסרט הזה מתרחש כמעט בזמן אמת: יש בו אלמנט ברור של מתח ומסע הישרדות. בצפייה ביתית עצם היכולת לעשות pause מקהה את היכולת להצטרף לגיבורה במסע הזה.
בקיצור (קופץ על העגלה)
צריך לארגן הקרנת עין הדג למפספסים למיניהם, כדי שתהיה להם חוויה כמו שצריך![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
כדאי בהחלט.
(ל"ת)
אוי וי, זה כ"כ לא סרט לטיסה!
מילא תנאי ההקרנה, אבל חשבתי שלא מקרינים סרטים כאלה בטיסות…
"תסריט מקורי"
היה הייתה בחורה, כתבה סיפור שנקרא כח משיכה על אסטרונאטית בודדה שסדרת צרות בחלל משאירה אותה בודדה ומחפשת דרך להגיע הביתה. ב99 היא מכרה את הזכויות לספר לאולפן, וקיוותה להפוך אותו לסרט. הוצמד לסרט אחד, אלפונסו קוארון.
מפה לשם, קנו את האולפן הקטן שאליו היא מכרה את זכויות הספר האחים וורנר. אלפונסו קוארון עשה תסריט מקורי לחלוטין לא קשור בשום צורה לספר של הבחורה מה פתאום הוא?, והסופרת זכתה ל..אה.. כלום. בהתחלה היא חשבה שסיפור הוא מקרי, אך כששמעה שאלפונסו קוארון היה מוצמד לפרוייקט שלה, היא החליטה לצאת במהלך משפטי.
התביעה, רצוי לציין, היא לא על זכויות יוצרים. הרי הספר שייך לאולפן וזכותם המוחלטת לעשות איתו מה שהם רוצים. התביעה היא על זה שבחוזה צוין שעל הסרט שיעשה על הסרט יוזכר שמה, ואה.. זה לא בדיוק קרה, כפי שאפשר לראות.
האחים וורנר טוענים שהם לא צריכים לכבד הסכמים של חברות שהם קנו (או, בתרגום אישי שלי "יש לנו מלא כסף אף אחד לא יגיד לנו מה לעשות"), ובית המשפט כרגע שיחרר את המקרה אך נתן לסופרת והצוות המשפטי שלה הזדמנות לחזור לבית משפט עוד שבועיים ולהוכיח את הקשר בין האחים וורנר והחברה שהם קנו או משהו. אני לא מבין משפטית כל כך.
אני כמעט בטוח שהצלחתי לא להבין חלק מהפרטים החשובים, אז הקריאה בבלוג של הסופרת עצמה מומלצת. למרות שגם היא חד צדדית משהו.
בלי ידע נוסף, אני כמובן בצד של הסופרת – אבל אם אין עוד רבדים ומה שהיא אומרת נאמן למציאות, אני מקווה שהאחים וורנר יתעשתו במהירות.
נשמע קצת קטנוני, האמת.
רוב התביעות מהסוג הזה הן של יוצרים שטוענים שהאולפן היפר את זכויות היוצרים שלהם, לא שילם להם וביסס סרטים על הסיפור שלהם. כאן יש סופרת שטוענת שהאולפן
* לא היפר את זכויות היוצרים שלה (הם קנו את הזכויות)
* כן שילם לה
* לא ביסס את הסרט על הספר שלה. זאת מכיוון ש"כח משיכה", הסרט, לא מבוסס על Gravity, הספר, ונדמה לי שאפילו הסופרת לא טוענת שהוא כן. תיאור העלילה של הספר לא נשמע דומה לסרט בשום דבר, מלבד מספר פרטים שטחיים ביותר. לכל היותר – וכמובן שאי אפשר להוכיח את זה – ייתכן שקוארון שאב השראה מהספר, אבל לא יותר מזה.
אז מה הבעיה, שוב?
(ובכל זאת,במקומה בוודאי הייתי עושה את אותו הדבר).
להבנתי
יש שתי בעיות, אחת קטנונית והשנייה יותר בעייתית:
1. קטנוני: בזמן עבודה על עיבוד הספר לסרט, הסיפור עבר שינויים ומתחיל להידמות הרבה יותר לסרט שיצא שנה שעברה, ולכן יש יותר מכמה נקודות השקה. אבל זה קטנוני וגם לא מה שאכפת לה ממנו.
2. פחות קטנוני: הנקודה היא הטענה של האחים וורנר, שהם לא צריכים לכבד את ההסכמים של החברות שהם קנו. זה.. זה עלול ליצור הרבה מצבים שבהם סופרים שמכרו את הספרים שלהם לאולפנים שהאחים וורנר קנו, נדפקו לחלוטין.
זאת בהחלט טענה מאוד בעייתית.
פרקטית, לגבי המקרה הזה, אני לא חושב שלסופרת באמת יש הרבה על מה להתלונן.
מקרה דומה מלפני כמה שנים
דרימוורקס קנו בשעתו את הזכויות לספר "חלופיים" של מייקל מרשל סמית', ואחרי שהאופציה על הספר נגמרה הם הפיקו את "האי" שחלק עם הספר הנ"ל את אותו היי-קונספט (ואולי עוד כמה דברים). בניגוד למקרה הנדון כאן, סמית' הכריז באופן פומבי שלמרות שכל הקטע מסריח, אין לו כוונה לנקוט בצעדים משפטיים (אולי בגלל שהוא לא רצה שיזכירו את השם שלו באותה נשימה עם סרט כמו "האי"). מצד שני, כשדרימוורקס נתבעו על ידי המפיקים של איזה סרט מד"ב נשכח משנות ה-70 בטענה ש-"האי" הוא פלגיאט שלו, הם דווקא העדיפו להגיע לפשרה מחוץ לבית המשפט (על לא-מעט כסף, לפי השמועות).
הקשר בין "חלופיים" ל"האי" קלוש יותר מהקשר בין גראביטי לגראביטי.
יש רעיון מד"בי שמופיע בשניהם, אבל בצורות שונות לחלוטין. אין שום דמיון בעלילה או בדמויות. ואפשר אמנם להחזיק בזכויות יוצרים על סיפור או תסריט, אבל לא על רעיון. חוץ מזה, כמו שאמרת, דרימוורקס קנו מסמית את זכויות ההסרטה של "חלופיים" בלא מעט כסף (ורשמית, לא עשו איתם שום דבר), כך שמראש הוא לא היה עשוק במיוחד, אז מאבק משפטי נשמע כמו טרחנות מיותרת.
ועכשיו מסתבר שזה קרה לה שוב פעם
כמו שדובר כאן, הספר המקורי של הסופרת לא מאוד דומה ל"כח משיכה" בחינת העלילה שלו.
אתם יודעים, לעומת זאת, לאיזה סרט הוא כן דומה? אבל לרמת הדמויות? "סימן חיים".
כלומר,אם מאמינים לה, הספר שלה הצליח להיות מעובד, פעמיים, לקולנוע, בלי שהיא תזכה לקרדיט על זה. זה בהחלט מרשים ביותר.
צפינו לאחרונה עם חברים בסלון (בבלו ריי)
מבחינתי היה פחות מלהיב, בעיקר כי ידעתי כבר בדיוק מה קורה בכל רגע, אז המתח הראשוני התפוגג. אבל אז צפיתי בסרטוני מאחורי הקלעים, והם עוררו בי רצון לצפות בו שוב, והתחלתי, לבד עם עצמי בלילה, בחושך, עם האוזניות, ופתאום הקסם חזר…![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
אבל עצרתי (מפאת הצורך לישון). אתמול צפיתי בסרט הקצר שצילם חואן הבן (נדמה לי שכבר צפיתי בו בעבר ביוטיוב או משהו כזה), ומצאתי את עצמי מתרגשת עד דמעות (מילולית). זה היה אפקטיבי יותר אפילו רק לשמוע את קולה של סנדרה בולוק יותר מלראות אותה. לא נותרה לי בררה אלא לחזור לסצינה המקבילה בסרט (וכבר המשכתי עד הסוף), התמוגגתי ממנו והתענגתי עליו.
בעיניי העלילה לא "רזה" אלא מכילה את המינון הנכון של המסרים שהיוצרים ביקשו להעביר. המינימליזם המהודק שלה הוא בעיניי בדיוק במינון הנכון, ללא סרחים עודפים. אם בצפייה הקולנועית בעיקר הזדהיתי עם החרדה והמתח וזו הייתה חוויה קצת דומה לסרט אסונות (רק הרבה יותר אינטליגנטי, רגיש ופיוטי) הרי שעכשיו, אחרי שהמתח קצת ירד (וגם אחרי שצפיתי בסרטונים הנלווים) התרגשתי יותר מהרגש בסרט, מהאלגוריה. היא הייתה די ברורה גם בצפייה ראשונה (לא מדובר במשהו מתוחכם) ועדיין, כל הפיסות התחברו לסיפור יפהפה ארוג היטב, שלכל פרט יש בו משמעות.
היוצרים השקיעו מחשבה בפרטים הקטנים, בסמלים, במיקום שלהם מעל כדור הארץ, בנקודות השקיעה או הזריחה, בשימוש המושכל במוזיקה ובצלילים (איך לא) ואחרי שנעשיתי מודעת לכל אלה הערכתי לסרט רק גברה. כמעט מיותר לציין את הערכתי על ההשקעה של שנים כדי לעמוד בדרישות הטכניות של הסרט, אבל כמה שהוא נראה מדהים בקולנוע, אפילו אז היו דברים שלקחתי כמובנים מאליהם ולא קלטתי כמה עבודה הושקעה מאחורי הקלעים. בלתי נתפס. לא ייאמן כמה הסרט הזה ממוחשב (הרבה יותר מכפי שנראה) וכמה הוא פשוט נראה מציאותי לחלוטין, כאילו צולם "on location" (ואני לא מדברת רק על החלל). פתאום כל ה-CGI בשלל סרטים אחרים (עתירי תקציב) מחוויר ומתגמד.
שאפו גם לסנדרה בולוק (שחקנית שאני מחבבת מאוד, בניגוד לרבים) שלא רק נאלצה לשאת על כתפיה את הסרט, לשחק רוב הזמן ללא תמיכת שחקנים נוספים או אפילו סט ותפאורות שלמים, עבדה קשה במשך חודשים כדי להיכנס לכושר ולעמות בדרישות הפיזיות של הסרט (כדי לשאת את כתפיה כשקושרים אותה בכבלים לזרוע רובוטית, למשל). לא פלא שהיא נראתה כ"כ בכושר! כמובן, היא לא באמת הייתה בתנאים של תת-כבידה, זה ברור; אבל לא העליתי בדעתי כמה לא פשוט היה להראות כאילו היא כן, כמה שכלולים שונים נדרשו כדי לגרום לה להיראות כאילו היא מרחפת בקלילות בחוסר מאמץ…
השקעה טכנית ותוצר חזותי מרהיב ככל שיהיה לא יכולים לחפות על בעיות ברמת התוכן, כמו העלילה והמשחק למשל. היה די טרגי לו כל שנות ההשקעה והפיתוחים הטכנולוגיים היו מתבזבזים על סרט בינוני. למרבה המזל זה לא המצב, ואני יכולה לומר בלב שלם ש"כוח משיכה" הוא סרט מצוין בעיניי מכל הבחינות. הוא מרהיב ומפעים אותי רגשית לא פחות מחזותית. אחרי שקראתי לפני שבוע את הביקורת של יאיר רוה על "בין כוכבים" הנחתי שאת "כוח משיכה" הוא יאהב אפילו יותר, וצדקתי. קראתי את הביקורת שלו לפני כמה ימים, ולא יכולתי להסכים יותר: “כוח משיכה" הוא אחד הסרטים הנפלאים והמפעימים שראיתי מימיי. לא להאמין.