אילו "בלינג רינג" לא היה מבוסס על סיפור אמיתי שתועד היטב בחדשות, הוא היה סרט בלתי אמין לחלוטין. הסרט כולו נשען על ההנחה הביזארית לפיה אנשים עשירים מאוד, שגרים בבתי ענק עם שפע של רכוש בשווי של מיליוני דולרים, לא מתקינים מערכת אזעקה בבית. יותר מזה, הם אפילו לא טורחים לנעול את הדלת האחורית כשהם יוצאים מהבית לשבוע. ידוע אמנם שפריס הילטון היא לא הליפסטיק הכי מחודד בארנק, אבל אנחנו אמורים להאמין שהיא משאירה את המפתח לדירת המולטי-מיליונים שלה מתחת למחצלת? ברצינות, אנשים.
מכיוון שאף אחד בהוליווד הילס לא נוקט באמצעי זהירות מינימליים, קבוצה של בני נוער מפונקים וריקניים מבתי עשירים הצליחו – בלי מאוד להתאמץ – לפרוץ לבתיהם של מספר סלבריטיז, בינהם פריס הילטון האמורה, רייצ'ל בילסון, לינדסי לוהאן ואורלנדו בלום, ולקחת שלל רב. בעיקר תכשיטים, בגדי מעצבים ואקססוריז למיניהם. הם לא היו פורצים מתוחכמים במיוחד: השיטה שלהם, בגדול, היתה להיכנס לבית, לקחת דברים ואז לצאת. הם גם לא היו מאוד דיסקרטיים בנוגע למעשי הפשע. לכן, מטבע הדברים, הם נתפסו בסוף. נשמע כמו סיפור שאפשר לעשות עליו סרט.
הבעיה היא שמה שקראתם עכשיו הוא לא תקציר עלילת הסרט: הוא העלילה כולה. ננסי ג'ו סיילס כתבה על חבורת הפורצים שזכתה לכינוי "הבלינג רינג" מאמר שהתפרסם ב"ואניטי פייר". סופיה קופולה קראה את המאמר והחליטה להפוך אותו, על כל ארבעת העמודים שלו, לסרט. על פי העובדה שכמה ציטוטים מהמאמר מופיעים בסרט מילה במילה, ומנגד – הסרט כמעט שאינו מרחיב על האמור במאמר, נראה שקופולה לא טרחה לעשות תחקיר על הנושא מלבד קריאת המאמר הבודד הזה.
הסרט מצייר יפה את חייהם של ילדי השמנת שבהם הוא עוסק. ישראל ברוסארד והתגלית קייטי צ'ן מתחברים, הולכים למסיבות, מצלמים את עצמם כדי להעלות לפייסבוק, ואז מתחילים לפרוץ לבתים. אליהם מצטרפים כמה צעירים נוספים – לא זוכר בדיוק כמה ומי, לא היה להם אופי ולא היה לי אכפת. אחת מהן היא אמה ווטסון, בתפקיד קורבן של אמא ניו-אייג'ית (לזלי מאן) נטולת מושג או יכולת, שבעידודה הילדות שבהשגחתה הופכות לבובות חרסינה חלולות. אמה ווטסון עצמה, אם כבר שאלתם, מגלמת את אותה בובה היטב, אבל מה החוכמה בזה? ייתכן שהיא שחקנית מעולה, אבל קשה לראות את זה כשהיא נדרשת רק להפגין ריקנות.
הבעיה היא שמכאן הסרט לא ממשיך לשום מקום. עוד שוד, עוד מסיבה, עוד שוד, עוד דאק-פייס למצלמה. החיצוניות הנוצצת, וכמה סצינות מצולמות באופן מעניין, מחזיקים את הסרט לזמן מה, אבל אחרי יותר משעה של שוד-מסיבה-שוד, אני צריך משהו אחר כדי לשמור על עניין כלשהו בסרט. למשל, נאמר, דמויות מעניינות. אבל הסרט עוסק במוצהר באנשים שטחים וריקניים, ואנשים כאלה, כך מתברר שוב למרבה חוסר ההפתעה, הם מאוד משעממים, ולא משנה עד כמה חינניים השחקנים שמגלמים אותם.
"בלינג רינג" מזכיר מאוד את "ספרינג ברייקרס": באופן דומה, זה סרט שמסתכל מגבוה ובהתנשאות על "הנוער של היום" אגב צקצוק רם. תראו כמה שהם שטחיים! זה מזעזע! צועקים הרמוני קורין וסופיה קופולה. שתי בעיות בנוגע לאמירה הזאת: הראשונה היא ש"הנוער של היום" היא התלונה העתיקה בהיסטוריה. עוד בתקופת האבן הורים ניאנדרטליים התלוננו על השטחיות, העצלנות וחוסר המוסר של הדור הניאנדרטלי הצעיר. אם יש לכם משהו לומר על הדור הנוכחי מלבד "הו השטחיות", תגידו. אם לא, פשוט תעשו קופי-פייסט למה שההורים שלכם אמרו עליכם וההורים שלהם – עליהם, ותחסכו לכולנו זמן.
הבעיה האחרת היא שהסרטים האלה, בזמן שהם מצביעים על אותה אנטי-תרבות וצועקים "מזעזע! זה לא מזעזע?!" משרתים ומקדמים בדיוק את אותו הדבר שהם מנסים לבקר. "ספרינג ברייקרס", מרוב נו-נו-נו לנוער החרמן, הפך לסרט פורנו רך. במקרה של "בלינג רינג", כשהסרט מגיע סוף סוף למסר כלשהו, הוא מנסה לומר שתרבות הסלבז והריאליטי שבה גיבוריו חיים היא כל כך נטולת מוסר שגם מעשי פשע נתפסים כאמצעי לגיטימי ומקובל בדרך להפוך לסלבריטאי בזכות עצמך. בכלל לא משנה מה אתה עושה, כל עוד זה גורם לך להופיע בטלויזיה. אז מה נעשה לאותם בני נוער חסרי כל מצפון או מוסר? איך נלמד את אותה קליפה חלולה ופושעת שלמעשים יש השלכות? תשובה: נהפוך אותה לגיבורת סרט. שבו היא מגולמת על ידי אמה ווטסון. זיכרו, ילדים: הפשע לא משתלם.
פורסם במקור בוואלה
הנוער של היום!!
הפסקה הלפני-אחרונה הזכירה לי את המערכון הזה – http://www.youtube.com/watch?v=i_APoSfCYwU
או את זה
http://www.youtube.com/watch?v=LgBMpT0Cvbs
שלושת רבעי סרט חיכיתי שיתחיל.
רבע סרט חיכיתי שייגמר.
אני לא מאמינה שעשיתי את זה לעצמי, שוב, אחרי "אי שם".
ניסוח נהדר.
(ל"ת)
לא אמור להיות קישור לדף הסרט?
בבקשה,ותודה על הביקורת המצוינת.
אני... אה... כן
(ל"ת)
השפעתם השלילית
של שני סרטי נוער פוחז נבובים בשנה אחת סוף סוף הגיעה אליך?
אני חייב לומר שהביטוי "נוער פוחז נבובים"
דורש מיידית ניתוק מהקשרו ושתילה במקומות אקראיים באמצע משפטים, בין אם נוער פוחז נבובים יש הקשר או לא.
לפחות תנסח מחדש ל"נבוב".
(ל"ת)
לא לא, בדיוק בגלל זה.
בעברית זה נשמע כמו משפט עם שם עצם בהתחלה ותואר הפועל, כמו "זך שוכן מעונה", או לחילופין כמו בביטוי "יא חתיכת פוחז נבובים"
באמת, טווידלדי
ההתנהגות הזו שלך… אתה פשוט מתחיל לפחוז נבובים… צק צק צק
(אני מתאמן)
אני בכלל קראתי "נוער פוחד זבובים"
(ל"ת)
בהתחלה (אבל רק ממש ההתחלה) זה עוד נראה מבטיח ואז… זה פשוט לא התרומם לשום מקום. ולא צלל לשום עומק. פשוט נשאר לו על פני השטח. מה עם איזה דיאלוג בין החברים-הכי-טובים לשעבר שקצת תכניס אותנו לראש שלהם, תתן להם איזה שהוא נפח של דמות? כמו שכתבת דורון, נשארנו רק עם השטחיות. אוף, נגמרה התקופה שהייתי מצפה לסרטים של סופיה קופולה?
אגב, בכתבה על החבורה "האמיתית" רשום שאכן המפתח של פריס הילטון היה מתחת למחצלת, אבל ה"פורצים" אפילו לא היו צריכים אותו – כי הדלת הראשית בכלל לא הייתה נעולה.
נהדר, קראת!
האם מסבירים בכתבה איך הם עברו את מערך האבטחה? ואת זה שפריס וחבריה גרים בשכונות סגורות בדר"כ?
איך לכל השדים הם פרצו?!!?!
הא, שכחתי לציין שזו הייתה כתבה במאקו, לא זו של ונטי פייר, אבל היא פשוט תארה מילה במילה את ההתרחשויות בסרט, כולל הציטוטים/דיאלוגים, מה שמעלה את החשד שהיא סתם הייתה תרגום של המאמר בונטי פייר, ומוכיח את הטענה של דורון בביקורת שכל מה שקופולה עשתה פה זה להפוך ארבעה עמודים לתסריט… אז היא לא ממש שפכה אור חדש על איך לעזאזל מישהו עם בית שיש בו תכשיטים ובגדים ששווים מיליונים/אקדחים/מלא מזומן נוסע לשבועות ולא טורח לבדוק שכל הדלתות נעלות לפני שהוא יוצא (או להתקין אזעקה). למה הכוונה בשכונות סגורות? אני חושבת שהרבה מהם גרים בקלאבאסס, שזה סתם מן פרבר לוס אנג'לסי כזה, ובו גם גרו הילדים.
ראיתי שיצא גם ספר, אז אם זה נורא מסקרן אותך..(;
הכתבה במקו
היתה פחות או יותר תרגום של הכתבה המקורית בואניטי פייר, עם כמה עדכונים על דברים שהתרחשו אחר כך בעקבות הסרט.
This is not the link you are looking for
(ל"ת)
ראיתי אותו אתמול
הפעם לא היו לי בכלל ציפיות, ושוב התאכזבתי ממש. שואל את עצמי שוב מה קרה לבמאית\תסריטאית שעשתה את "The Virgin Suicides" ו-"Lost In Translation". זה סרט גרוע שלישי ברציפות שלה. ואני לא אגיד שהם סרטים "לא משהו" או בינוניים אחרי שניים שממש אהבתי. אלא פשוט גרועים. לא מעניינים, חסרי פואנטה (ותסריט בין לבין) ופשוט משעממים.
אני מתחיל לתהות אם הבמאית הכשרונית של "ילדות יפות" ו-"אבודים" באמת איבדה את זה לגמרי, או שמההתחלה היא היתה גרועה, ובטעות יצאו לה שני סרטים ראשונים טובים…
כאילו, "מארי אנטואנט" היה פלופ אחרי התחלה מצויינת מבחינתי, בסדר, התעלמתי. קורה. אבל אחר כך הגיע Somewhere שבו חשבתי היא תחזור לסיפור קטן, אנושי ונחמד, והוא פשוט היה גרוע ברמות-על וחסר תסריט ועניין. עדיין הבאתי לה חסד נעורים ואז הגיע "בלינג רינג" אתמול. הסרט שאולי חתם אצלי סופית שסופיה קופולה איבדה את זה לחלוטין. לא יהו לי ציפיות ממנו אפילו. באתי בשביל אמה ווטסון…תזכירו לי את ההודעה הזו כשיצא הסרט הבא של קופולה, פליז. כדי שאני לא אפול בפח ואלך לצפות בו גם כן. תודה.
זה סרט של בנות?
או כזה שאפשר לראות אותו?המבין יבין…
בכל מקרה אני לא מסכים עם עם דבר אחד בתגובותו של תומר, מארי אנטואנט היה סרט מעולה, שבו שיחקה אחת השחקניות האהובות עלי קריסטין דאנסט
קירסטן, לא קריסטין
(ל"ת)
ואכן תראה איפה הנאנדרטלים היום
כבר ידוע שהם נכחדו, חלק מהתאוריות טוענות שעל ידי אבותינו, אבל התיאוריה שזה קרה עקב שטחיות וריקנות היא חדשנית וראויה לפרסום במוסדות הראויים.
בזמן התיכון, המורה שלי לספרות, ז"ל
חילקה לנו כתבה ישנה של איזה סופר מוערך לגבי "הנוער של היום". כמובן, הכתבה היתה ממש ישנה. כשהסתכלתי על התאריך, לא יכולתי שלא לשים לב שזה מדבר על הנוער של היום בתקופה שההורים שלנו – ואותה המורה שלנו – היו נוער.
הערתי לה על זה. "תשמעי, צילה, ממש נשמע ונקרא כאילו הוא מדבר עלייך ועל החברים שלך, על הדור שלכם בעצם."
"הממ…" היא ענתה. "כן, את צודקת, זה מדבר על התקופה שבה אני הייתי בגילכם. אבל זה לא היה תקף לגבינו. זה נכון עכשיו. לגבי הנוער של היום" היא אמרה.
חשבתי להסביר לה כמה זה מגוחך וחסר היגיון, אבל אז הבנתי שזה לא יעזור. וחבל.
מהביקורת הזו עושה רושם ששוו לקרוא את המאמר – ובזה לסיים עניין.
הבנתי נכון?
נכון.
(ל"ת)
בתיכון נתנו לנו לקרוא טקסט על מוסיקה מודרנית
הייתי במגמת מוסיקה, ובשיעור תולדות המוסיקה קיבלנו לקרוא טקסט על מוסיקה מודרנית. כמה שהיא לא מלודית, ורועשת, ונחותה ולא מתוחכמת ומעניינת כמו המוסיקה הישנה.
הטקסט נכתב במאה ה 14.
אני רוצה!
את זוכרת של מי הקטע הנ"ל ואיפה מוצאים אותו?
(מיקה – אשמח לקבל גם את זהות הקטע שאת מתייחסת אליו).
לא זוכרת
אני זקנה. אנחנו מדברים פה על לפני שהיה אינטרנט! (קצת לפני שהיה אינטרנט).
וואי, הלוואי והייתי זוכרת...
אבל אני מבטיחה להשתדל להיזכר לכל הפחות בשם שהסופר/ עיתונאי מוערך. אני בעיקר זוכרת שהוא היה אחד הגדולים.
אסופת קטעים עם ניתוח ממתי הם
http://quoteinvestigator.com/2012/10/22/world-end/
זה עדיין לא אומר
שהטקסט הזה לא צדק לשעתו. זה אמנם נורא מגניב ופוסטמודרני לטעון שכל דור חושב שלפני עשרים שנה היתה מוסיקה מעניינת ועכשיו יש זבל, אבל אם היינו מסוגלים ללכת עכשיו לרשומות וההקלטות של המאה ה-13, היינו עשויים לגלות שמאז נשארו עד היום קלאסיקות מופלאות, בעוד המאה ה-14 היתה ה-Dark ages של המוסיקה, ולא נשאר מאז שום דבר ששווה לשמוע.
לדוגמה, אני בספק כמה מאיתנו אוהבים להקשיב למוסיקה אטונלית, שהיה סביבה איזה הייפ בתחילת-אמצע המאה הקודמת (וזה בערך ממצה את ידיעותי בנושא, אז אולי אני טועה).
במאה ה 14 היתה יופי של מוסיקה
ובאמת, הם תרגמו את זה לשפה יחסית מודרנית וזה נראה כמו קיטור של מישהו בגיל העמידה על מוסיקת רוק. זה היה בסביבות 1990 נדמה לי, וזה הרגיש ממש עדכני, כי שמענו את המבוגרים סביבנו מדברים באותה צורה.
סוף סוף מישהו מתייחס לפיל שעושה יוגה בחדר.
השאלה האמיתית: האם הם צודקים?
האם אפשר להסביר בכלים רציונליים שינוי מתמיד ל- (נניח שזאת הטענה המקובלת) שטחיות?
אז אולי גם שחרור העבדים הוא שטחיות שנובע מחוסר הבנה של המעמדות? וכל עניין הדמוקרטיה השובב הזה.
אם כבר נכנסים לשאלה הזאת: האם מכון הסרטים a.f.i יכול להסביר את זה שבנקודה מסויימת בהיסטוריה אנשים הפסיקו לעשות סרטים טובים? האם לרולינג סטון יש כלים להסביר את העובדה שכל השירים הטובים יצאו לפני יותר משלושים שנה? אולי כדאי שיקדישו לזה מאמר אחד? (אני לא יודע, יכול להיות שהם עשו את זה) או יותר גרוע: איך איך קורה שאמן בגיל 35 פשוט מאבד את זה ומתחיל לפרסם זבלונים בקצב של אלבום לשנה? בהשפעת הסביבה?
אבל אם גם אתם חושבים שהביטלס, בוב דילן, יותר טובים מהמוזיקאים של היום, גם אתם מסכימים לטענה שגיחכתם עליה למעלה.
מבולבלים? גם אנחנו.
אנחנו יכולים להסכים לטענה הספציפית,
בזמן מסוים ובמקום מסוים, זה לא אומר שהטענה הזאת היתה נכונה תמיד, או שזה שאמרו אותה תמיד זה אומר שהיא אף פעם לא נכונה.
או בניסוח אחר – זה שאתה פרנואיד זה לא אומר שלא רודפים אחריך.
אם מישהו צועק על זאבים במשך 2500 שנים רצופות,
זה לא אומר בהכרח שאין שום זאב בסביבה הפעם, אבל זה אומר שאני לא אכנס לכוננות-זאבים-אדומה בכל פעם שהוא עושה את זה.
מאחר וזה לא דיון מדעי,
אפשר להמשיך להחליף מטאפורות מצד לצד. לו זה היה דיון מדעי, היה כדאי לאסוף נתונים על כמה אנשים שצעקו זאב חיו מספיק זמן בשביל להפיץ את הגנים שלהם, ואז להחליט מתי להיכנס לכוננות.
מאחר והדיון יותר פסיכולוגי – סוציולוגי, די ברור שהטייה חזקה יכולה להיווצר פשוט על ידי ההתנגדות האנושית הטבעית לשינוי באשר הוא. ולכן שינוי של תרבות מוסיקלית, צרכנית, אופנתית וכדומה מטבעם יגרמו להרבה אנשים להתגעגע לזמנים הישנים והטובים (בתוספת סנטימנטליות וורדרדה שעוטפת זכרונות מהעבר, אמיתיים או מדומים). עדיין בשביל להפריד את המוץ מן התבן, היה רצוי לשקלל את המציאות מול האמירות הנ"ל, ואני חושש שאין לנו מספיק נתונים לכאן או לכאן.
אז הפיל יכול להמשיך לעשות כלב מביט למטה עד מחר, ואנחנו יכולים להתעלם ממנו על פי בחירתנו.
אני תמיד התרשמתי
שבכול דור מתלוננים על הנוער של היום, כי כול דור שוכח שגם הוא היה פעם הורמונלי עצלן חוצפן וכוליי, ואז מתלונן על הילדים שלו. לפי דעתי זו פשוט התנהגות נורמלית של בני נוער בכול תקופה. ובכול תקופה ההורים שוכחים שגם הם היו כאלה
לפעמים זה נכון, אבל לא תמיד.
לראיה: השווה את שנות השישים מבחינה מוזיקלית עם שנות השלושים. לפחות לדעתי שנות השישים היו מעניינות יותר.
מבחינה מוזיקלית
כל העשורים היו מעניינים, זאת כיוון שמוזיקה היא תחום שעובר אדפטציות כל הזמן, על השינויים האלה מתבסס עולם שלם של מוזיקאים. שנות השלושים היו מאוד מעניינות כי בשנים האלה אומני ג'אז צעירים התחילו לנגן בסגנון יותר קצבי שלימים יהפוך להיות פיוז'ן, ובמקביל הבלוז התחיל לצאת מגבולות הגטאות השחורים של דרום ארה"ב ולהפוך למיינסטרים.
גם שנות השישים היו מעניינות, כי מעמד הסינגר/סונגרייטר צמח לגבהים חדשים בעקבות זמרים פוליטיים דוגמת דילן ושות', אבל גם מגמות באימוץ כלים חדשים ונגיעות אלקטרוניות התחילו לבצבץ (The Who הם דוגמה בולטת) שלא לדבר על הפלישה הבריטית למוזיקת הפופ שבמקביל הובילה לפריחה של להקות נערים לבנבנים, אבל במקביל אילצה לא מעט אומנים אפרו-אמריקאים להמציא את עצמם מחדש כדי לשרוד בתעשייה – מה שיוביל בסופו של דבר לצמיחה של הדיסקו ויכניס את האפרו-אמריקאים לזירות האלקטרוניות של שיקאגו בשנות השבעים.
כל עשור והמוזיקה שלו – כולם מעניינים באותה צורה. אפילו העשור הזה שלעיתים נדמה שלא חידש בשום דבר טומן בחובו המון המון חידושים מעניינים.
לא, לא כולם מעניינים *באותה צורה*.
אתה יכול לנתח סוציולוגית באותה צורה, אבל המוזיקה שונה. ואני יכול (ואפילו מותר לי, וכך אעשה) להחזיק בדעה (שאיננה כל כך חריגה) שההתפתחויות המוזיקליות במערב בשנות השישים היו כאלה שעלו כמה מונים על ההתפתחויות של עשורים קודמים; ושהפער בין המוזיקה של תחילת שנות השישים לסוף שנות השישים היה עצום, גדול בהרבה מפערים 'רגילים' בעשורים קודמים.
אתה מוזמן לעשות מה שבא לך
זה לא אומר שאתה צודק.
תשובות?
"איך איך קורה שאמן בגיל 35 פשוט מאבד את זה ומתחיל לפרסם זבלונים בקצב של אלבום לשנה?"
כי הם כבר הגיעו למעמד שבו כל מה שיוציאו ימכר אז הם משחררים אלבומים ביתר קלות, בלי לבחון את עצמם יותר מדי. או שבגלל המעמד המיוחד שלהם לא אכפת להוציא אלבומים יותר ניסיוניים שלא בטוח שיתקבלו טוב (כמו האלבום האחרון של לו ריד, Lulu).
בכל מקרה, אני בכלל לא חושב שזה גורף, ואמנים מבוגרים מוציאים אלבומים מעולים גם בגיל מאוחר. אלבום מחורבן לא קשור לגיל, זה קשור לאמן. דוגמאות: האחרונים של דייויד בואי וסקוט ווקר.
—–
"האם לרולינג סטון יש כלים להסביר את העובדה שכל השירים הטובים יצאו לפני יותר משלושים שנה?"
מי שחושב שפעם הייתה מוזיקה טובה יותר והיום המוזיקה גרועה פשוט לא מכיר. יש כל כך הרבה דברים חיוביים שיש במוזיקה היום לעומת מוזיקה ישנה, עם כל האהבה שלי למוזיקה ישנה. היום יוצאות יצירות מופת (לא פחות) שאנשים לא שומעים עליהם כי הם מקובעים במוזיקה מפעם. כמו כותבי המגזין רולינג סטונז שמעריכים רק מוזיקה ישנה.
אני לא חושב שהיום יוצאים יותר זבלונים מפעם,
או שהמוסיקה של לפני 30 שנה הייתה טובה יותר (למרות שיותר נכון להגיד 40 שנה), פשוט שהיום המוסיקה הטובה לא פופולרית כמו פעם. אמנם אני לא ממש בקי בנושא, אבל מי נמצא היום בראש טבלאות הפופ? מי האמנים הנמכרים ביותר כיום?
מוזיקה טובה (לדעתי) שכן הצליחה מסחרית:
טיים אימפלה (זכו למקום ראשון באלבומי 2012 ב-NME), ג'ק וויט (מה-וויט סטרייפס), פרנק אושן, דה נייף. מניתי רק את אלה שכן זכו להצלחה מסחרית רחבה יחסית. יש עוד המון שהצליחו מאוד בקהילות הבלוגים והאינדי, ואם אנשים באמת ירצו, הם ישמעו גם על המוזיקה הזאת.
אני מסכימה.
אני חושבת שכן אפשר להגיד שיש תקופות בהם יוצאת מוזיקה יותר טובה מתקופות אחרות. אני לא מתיימרת להכיר הכל, אבל אני בהחלט חושבת שהמוזיקה הפופולרית של שנות האלפיים הרבה פחות טובה מהמוזיקה הפופולרית של שנות התשעים.
לראיה אפשר להשוות את רשימת שירי העשור של שנות התשעים של גלגל"צ לעומת רשימת שירי העשור של שנות האלפיים של גלגל"צ. בואו נגיד את זה ככה – יש סיבה שהשיר במקום הראשון של שנות האלפיים יצא ב-1999.
ואני לא אומרת את זה בתור מישהי מבוגרת שכבר לא אוהבת את המוזיקה של ימנו, כי אני גדלתי בשנות האלפיים, אז אם כבר זאת המוזיקה שאני אמורה לאהוב.
מה שההשוואה הזו מראה
זה שבשנות האלפיים ז'אנר בלדות הרוק היה חלש יותר, המדרגים התעלמו מז'אנרים אחרים שהיו הרבה יותר משמעותיים במוסיקה הפופולרית בשנות האלפיים כמו מוסיקה אלקטרונית והיפ הופ.
אם המדרגים התעלמו מהם איך הם יכולים להיות
פופולריים?
זאת לא רשימה שהרכיבו השדרנים של גלגל"צ אלא השומעים, זאת בהגדרה רשימת פופולריות.
אז מקסימום אפשר להגיד
שהמוזיקה שבטעם של מאזיני גלגל"צ ירדה באיכותה, לדעתי בהשפעה מידית של מדיניות "סוף שבוע רגוע". תשווי לרשימה של VH1 שגם מיצגת מוסיקה פופולרית ותראי שכמעט אין חפיפה
כל כך מסכים איתך
וזה נושא שלדעתי חשוב להזכיר היום (להפיץ את המסר וכו') לכל האנשים שמתלוננים על זה ש"היום כל המוזיקה חרא" שאפשר למצוא כמוהם בשפע, באינטרנט ומחוצה לו. זה באמת נכון שבימינו קיימת מוזיקה מרתקת שבמובנים מסוימים אפילו מתקדמת ומשופרת לעומת מה שהיה פעם, אלא שפשוט אנשים לא פתוחים להקשיב לה.
והערת אגב – לו ריד גם התחיל את דרכו עם מוזיקה נסיונית – האלבום הראשון שהוא השתתף בו, The Velvet Underground and Nico, היה גם נסיוני לתקופתו ועדיין מוערך מאוד. סתם לידע, או שאולי במקרה אתה כבר יודע את זה.
יש לזה הסבר הרבה יותר פשוט
בכל תחומי היצירה יש בערך (הערכה מקובלת שמתבססת על נסיון חיים) 90% זבל ו 10% איכות. הדברים האיכותיים נשארים הלאה. הזבל נמוג.
אלא מה? אנחנו כן נחשפים לזבל כשהוא מודרני, בזמן שהוא מיוצר. אז הרושם שלנו הוא שעכשיו (רלוונטי לכל "עכשיו" נוכחי) יש המון זבל, אבל אם אני חוזרת למוסיקה של פעם היא טובה, כי מה שיש לי מפעם זה רק ה 10% המובחר.
דוגמה ממוסיקה קלאסית, שאני יותר בקיאה בה, מהתקופה הקלאסית למשל (מאה 18) זוכרים בעיקר את היידן, מוצרט ובטהובן המוקדם, כי הם הגדולים באמת של התקופה. יודעי חן מכירים עוד כמה מלחינים בינוניים לא רעים. וחוץ מזה היה המון זבל. יצא לי לשמוע קצת של מלחינים לא טובים, וזה רע. כמובן, כמעט לא מבצעים את זה, הרבה מזה לא שרד בכלל כי לאנשים לא היה אינטרס לשמור את זה. ומה שנשאר בתודעה הקולקטיבית שהיתה אז מוסיקה ממש טובה, כי אנחנו נחשפים רק לחלק הטוב מהמוסיקה של התקופה הזו.
הממ, Survival of the Fittest,
מעניין אם זה עובד גם בתחומים אחרים.
זה עובד גם בספרות
יצא לך לשמוע את הקיטורים על כך שספרים מתורגמים עולים באיכותם על ספרים מקוריים בעברית?
זו גם אותה תופעה. מה שבוחרים לתרגם לעברית כבר עבר סינון של השוק בחו"ל. לוקחים משם רק את מה שטוב והוכיח את עצמו, ובעברית עושים ניסוי עם כל ספר חדש.
(טוב, בסדר, דמדומים, גם את מה שרק מסחרי, אבל עקרון הסינון עדיין עובד פה).
אני כמובן רמזתי לתחומים לא אמנותיים,
אבל את צודקת. יכול גם להיות שלפני שלושים שנה, כשהיו 3 תחנות רדיו וערוץ וחצי, חלק מהסינון התבצע על ידי העורכים, ואנחנו קיבלנו גישה למידע (מוסיקה) מסונן (בדרך כלל על ידי קוטנר).
היום, כשיש דרך הרשת גישה אינסופית ללהקות ושירים, לכאורה זה אמור להקל אלינו את הנגישות למוזיקה טובה, אבל בעצם למי שאין זמן ומשאבים לשוטט שעות ולחפש את המחטים בערימת השחת, התוצאה היא בחירה כמעט אקראית של מוזיקה שאיכותה הכללית לא מתעלה על כזאת שסוננה למענינו.
ספיציפית
יותר פשוט להניח שבאוכלוסיה של 300 מליון אזרחים יש יותר סופרים טובים. (במדינה מתקדמת)
בפרט שהסופרים המצליחים הצליחו כבר בארה"ב, שם לא היה להם תהליך סינון.
ומה עם הספרים שלא מגיעים מארה"ב?
(ל"ת)
אבל גם יש להם יותר סופרים גרועים
וזו הנקודה – בשוק הספרים באנגלית יוצאים לאור המון ספרים מחורבנים. כשההוצאות בארץ באות לתרגם מתוכם ספרים לעברית הן משתדלות לבחור את הטובים יותר ממה שיש בשוק האנגלי, כך שהקורא פחות נחשף לספרות הגרועה שיוצאת באנגלית, ומכאן עולה הרושם כאילו הספרות בחו"ל יותר טובה.
היא לא יותר טובה, אבל היא מגיעה אלינו אחרי תהליך סינון נוסף על מה שהיה בארץ המוצא.
וכמובן, זה נכון בכל תחום, לא רק במוזיקה.
הסרטים של פעם לא היו טובים יותר מהסרטים של היום, אבל מהסרטים של פעם זוכרים רק את הטובים.
אבל לפי מה נקבע ה- 10% המובחר?
במוזיקה, זה ע"פ רוב המצעדים והמכירות. רוב השירים שזכורים היום משנות השישים, נגיד, הם אלה שכיכבו בטבלאות הבילבורד למיניהם, כי זו האינדיקציה למידת הפופולריות של השירים. ככה שגם אם בעוד 40 שנה מהיום כל מה שייזכר מהמוזיקה של שנת 2012 זה ה- 10% "המובחר", זה עדיין ייראה אומלל בהשוואה לפעם.
לפי השוק. הקהל חוזר לדברים מסוימים
כמובן, לא כל מה שפופולרי בזמנו גם שורד הלאה. למשל, במאה התשע עשרה היה מלחין צרפתי בשם סן-סנס. הוא היה מאוד מאוד פופולרי בזמנו. היום זוכרים אותו, אבל לא בתור משהו מיוחד.
להבדיל, יוהן סבסטיאן באך, שזכור בהיסטוריה כאחד המלחינים הגדולים ביותר (לדעתי האישית הגדול מכולם), נחשב בזמנו למלחין די מיושן שכותב מוסיקה מסובכת מדי. מאז מותו ועד אמצע המאה התשע עשרה היה מלחין די סודי שהיה ידוע בעיקר בקרב חוגי מוסיקה מקצועיים.
וההיסטריה העולמית סביב המוסיקה שלו התחילה באמצע המאה התשע עשרה כשמנדלסון (המלחין) ערך קונצרט גדול עם מוסיקה של באך, ופתאום הקהל הרחב גילה אותו.
הנדל לעומתו היה פופולרי מאוד גם בתקופתו (היה עצמאי בתקופה שבה מלחינים בעיקר עבדו אצל פטרונים עשירים), ונשאר פופולרי גם היום.
נראה לי שהמאה העשרים עובדת קצת שונה כי יש הקלטות, והקלטות עוזרות להפיץ מוסיקה הרבה יותר טוב ומדויק מבעבר כשהקהל היה תלוי במבצעים כדי להכיר את המוסיקה. היום מספיקה הקלטה אחת כדי שהמוסיקה תשאר וכדי שהקהל יוכל לחזור אליה שוב ושוב, וזה רק התגבר מאז שיש אינטרנט.
ועדיין העיקרון לדעתי יעבוד פה. הטוב יותר יהיה גם פופולרי יותר במכירות ובהורדות לאורך זמן, ולא רק בפיק רגעי של התלהבות.
מישהו שומע היום "מקרנה"? אבל יש דברים שחוזרים ברדיו שוב ושוב גם שנים אחרי שהם יצאו.
לא.
מה שייזכר זה לא ה"נמכר", אלא ה"משפיע".
יש חפיפה מסויימת, כמובן בין שתי הקבוצות אבל האמנים שעולים שוב ושוב ושזוכים להאדרה הם לרוב האמנים שהשפיעו על אמנים אחרים ולא על הקהל הפסיבי ( כמוני, למשל). לכן לדוגמה, הפיקסיז, שלא קרובים לבילבורד משום צורה ( תקן אותי אם אני טועה) נזכרים ומדוברים היום בגלל ההשפעה העצומה שלהם על מוזיקאים רבים כיום וגם כי דיוויד פינצ'ר השמיע לעולם את where is my mind במועדון קרב.
לעומת זאת, הנה רשימת השירים הכי נמכרים של 66. תודיע לי אם אתה מכיר מישהו מהם, כי אני מכיר רק את האחד שנמצא בתחתית:
1 "Ballad of the Green Berets" SSgt. Barry Sadler
2 "Cherish" The Association
3 "(You're My) Soul and Inspiration" The Righteous Brothers
4 "Reach Out I'll Be There" The Four Tops
5 "96 Tears" ? & the Mysterians
6 "Last Train to Clarksville" The Monkees
7 "Monday, Monday" The Mamas & the Papas
8 "You Can't Hurry Love" The Supremes
9 "Poor Side of Town" Johnny Rivers
10 "California Dreamin'" The Mamas & the Papas
מסכים חלקית
רוב מה שזוכרים היום מהעבר זה מה שסוכני התרבות הנוכחיים דואגים להכניס ולקדם. איזה שירים ישנים אנחנו מכירים? בעיקר אלה שהשמיעו מחדש בתקופת חיינו ברדיו, בפרסומות, או ששמענו בבית את התקליטים הישנים שההורים ניגנו.
גם מי שחושב שהמוסיקה הפופולרית בשנות ה-90 היתה נפלאה, יופתע כאשר הוא יגלה מה באמת היה אז בראש המצעדים. רמז: זה לא היה REM ורדיוהד. גם לא סוויד, בלור ואואזיס. הנה המצעד הלועזי של 1995:
1. Coolio – Gangsta's Paradise
2. Michael Kackson – Your'e Not Alone
3. Madonna – You'll See
4. East 17 – Stay Another Day
5. Scatman John – Scatman (ski-ba-bop-ba-dop-bop)
6. Take That – Back for Good
7. The Connells – 74'-75
8. Everything but the girl – Missing
9. East 17 – Thunder
10. Sin with Sebastian – Shut Up (and Sleep With Me)
אגב, מתוך הרשימה שלך מ-1966 זיהיתי לפחות חמישה, ולהערכתי ארבעה מתוכם מוכרים גם היום (מספרים 4, 7, 8 ו-10. אישית אני מכיר גם את 1, אבל רק בזכות התכנית "חופשי על הבאר").
ראוי להזכיר גם שהלהקה במספר 6 שלך (The Monkeys) הייתה "להקת בנים" שמפיקים המציאו בשביל ילדות בנות 12, בדיוק כמו שהיום יש את "One Direction", בסוף שנות ה-80 היתה "New Kids On The Block", ובשנות ה-90 היתה "Take That". אין חדש תחת השמש.
אז מה זה אומר אם אני זוכר לטובה את כל השירים ברשימה?
(אני מבין שזאת לא באמת הנקודה שלך)
ובהערת אגב, זה לא מפתיע שאין R.E.M. במצעד של 95'. זו בדיוק השנה בין Monster (האלבום שכולם שנאו) ל-New Adventures (האלבום שאף אחד לא שמע). התקופה הפופולרית שלהם הייתה בערך בין 88' ל-92'.
היו פה הודעות נוספות בזמנו בקשר
למצעד הזה של שנות ה-60.
התאדו.
זה סופו של כל בלון
אוף טופיק.
באמת מה קרה להם?
עד שיצאתי חכם במשהו. :((((((
אכן, וזה ידוע בתור חוק סטרג'ן
(Sturgeon's Law). מסכים גם עם התאוריה הזאת.
במקרה אני מכיר, אחת הלהקות האהובות עליי.
כהרגלי
כתבתי קצת לא ברור.
התכוונתי דווקא לעקוץ את תומכי תאוריית "הידרדרות הצעירים" בזה שהם עצמם לא יודעים איך להסביר את מה שהם אומרים. ולדוגמא הרולינג סטון מדברים על אותו בן אדם ואיכשהו מגבילים את כל הכישרון שלו לשנות השבעים.
מצד שני הזכרתי שכולנו באיזשהו מקום מודים לתאוריה הזאת ביחס לדברים מסוימים. באומנות וכדו'.
ואני לא מסכים עם הטענה שיש אותה כמות של סופרים טובים היום פשוט הגרועים של פעם נשכחו. כי הסופרים הגדולים של פעם (שאני לא מתכונן לקרוא אלא תחת איומים) נחשבו גדולים כבר בזמנם. ואילו הסופרים ה"איכותיים" של היום. מפורסמים בקרב חוגים מצומצמים בלבד.
יותר סביר שפעם יותר אנשים רצו לכתוב את מה שמכונה "ספרות" והיום פשוט לא אוהבים את זה.
נ.ב. איכותי: מוכר על ידי ממסד המבקרים ומאוד משעמם.
רק נזכיר שפעם היה קהל קוראים קטן הרבה יותר, גם יחסית
וגם אבסולוטית.
במילים אחרות, הרבה פחות אנשים קראו את "מלחמה ושלום" מאשר את "התיקונים"' ובכוונה אני משווה שני ספרים שנחשבים איכותיים מאוד וגם לא כל-כך קלים לקריאה.
הפיל בהחלט ראוי להתייחסות,
גם אני חשבתי בדיוק על אותה נקודה, ואני יכול להתייחס אליה רק מנקודת המבט שלי.
אני אישית יודע שאני ספציפי מאד ואולי אף קצת מקובע בטעם שלי – נולדתי בתחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת, ורוב המוזיקה שאני אוהב מגיע מאזור שנות ה-60 של אותה מאה ועד תחילת המאה ה-21, אבל לרוב בז'אנרים דומים. אני לא שומע הרבה דברים מחוץ לז'אנרים שאני יודע שאני אוהב, אבל בואו ניקח לרגע שתי דוגמאות שצצות לי לראש כשאני חושב על סוגי מוזיקה שאני פשוט שונא: טכנו / האוס ("אומצה-אומצה") ודאבסטפ. שניהם תוצרים של סוף המאה העשרים ותחילת ה-21.
אני חושב שזו פשוט לא מוזיקה. אלה בעיניי אוסף של צלילים אלימים שנועדו לגרום לי לרצות לרצוח מישהו, בייחוד דאבסטפ. אין לי מושג איך אנשים קוראים לזה מוזיקה. Sixties to nineties rock is better rock בכל קנה מידה בעיניי, ובאופן כללי קשה לי לחשוב על סגנונות מוזיקליים חדשים (מהעשור האחרון) או אמנים מאותו פרק זמן שאני אוהב. אני בהחלט חושב שהמוזיקה הישנה טובה יותר.
מצד שני, ברור לי שבשום אופן אני לא יכול להגיד שהקביעה שלי אמפירית. אין שום דרך לומר את מה שאמרתי בצורה מדעית. זה נאמר ע"י כולם לכל אורך ההיסטוריה, אבל אני בטוח שהמניעים לומר "הישן היה טוב יותר, החדש זבל" בהקשר של מוזיקה, והרבה דברים אחרים, נובעים לרוב מהתגבור הרגשי שנוסטלגיה נותנת לכולנו. כולנו גדלנו על דברים ועקרונות מסויימים, וקשה לנו לדעתי לשבור את צורות החשיבה שסיגלנו לעצמנו, מגיל מסויים ומעלה. מי יודע – אם יהיו לי ילדים, בהחלט ייתכן שהם יחשבו שדאבסטפ הוא ז'אנר פורץ דרך ויצירת אומנות המתעלה על כל מה שנעשה לפניה.
מה רע בדאבסטפ? 100% יותר וואב-וואב. :-P
זו לא רק נוסטלגיה שמשפיעה, אלא עצם העובדה שלילד קטן אין עדיין מודלים מבוססים של מה נכון ומה לא נכון מוזיקלית.
הייתה תקופה (או שזה רק מיתוס?) שבה אם היה יוצא לך טרוטון, זה היה נחשב כאילו השטן נכנס בך. לא, "וואי, אחי, יצא לך מעפן", אלא, "טוב, בוא אל המוקד."
סליחה על הבורות:
מה הכוונה ב"טרוטון"? האם זה האינטרוול?
ואני עוד מתכנן ללמוד מוזיקה החל משנה הקרובה. צריך ללמוד את זה ויפה שעה אחת קודם.
טריטון זה מרווח של שלושה טונים שלמים
כמו בין דו לפה דיאז. זה יוצא ביחד מאוד צורם, ואכן היתה תקופה שהוא נחשב מרווח של השטן.
באשר לאמפיריות,
התגובה הזאת מהווה סוג של אימות אמפירי לתזה שלך.
אריסטופנס, 423 לפנה"ס
זה כלום
הטפה של אב לבנו, לוח חרס משומר, מתוארך ל 1700 לפנה"ס
לפי מה שאני מבין, זה מחזה ולא הטפה אמיתית
(לפחות, ככה זה מצוטט במאמר הזה:
http://link.springer.com/content/pdf/10.1007/978-1-4757-4883-3_23.pdf#page-1).
ברור שזה לא ציטוט של מישהו אמיתי
אבל זו בדיוק הנקודה, כבר אז הם הרגישו צורך לכתוב סיפורי הטפה כדי לשכנע את הנוער הסורר לסור מדרכו וכולי
להזכירכם
בשנת 399 לפנה"ס, סוקרטס נמצא אשם בהשחתת הנוער.
חה, לפני כמה זמן קראתי מאמר על הנשים המודרניות של היום,
וכמה הן איומות ולא מספיק נשיות וענוגות.
הוא נכתב במאה ה-18 אם אני לא טועה.
שגיאת כתיב
כתבת: "תראו כמה שהם שטחיים! זה מזעזע! צועקים הרמוני…"
כותבים את זה: "הרמיוני"
הכוונה היא להרמוני קורין, במאי ספרינג ברייקרס.
(ל"ת)
נוער פוחז נבובים.
(ל"ת)
הגעתי למסקנה שכישרון לאו דווקא עובר בגנים.
לראייה*, סופיה קופולה שלא קיבלה מאביה פרנסיס (ישתבח שמו) אפילו טיפה אחת של יכולת. ונכון, מישהו אולי יצעק לי "אבודים בטוקיו", אבל מצטער, אחרי "אי שם," שהיה חווייה טראומטית עבורי מרוב שזה היה סרט מזעזע, קשה לי להאמין שמי שעשתה את הזוועה הזאת יכלה אי פעם אפילו לנשום בסט של סרט שיצא טוב. "בלינג רינג" נשמע כמו סרט שדי תומך בתחושה הזאת שלי. לפחות הביקורת יצאה נהדרת.
(*ראייה מתחום אחר – הבן של ברוס דיקנסון).
הבן של דיקינסון
לאו דווקא גרוע- הוא פשוט עושה מוזיקה טרנדית יותר, אבל יחסית לשאר להקות המטאלקור, הלהקה שלו ממש זהב…
לגבי פרנסיס- מה הוא כבר עשה חוץ משני סרטי הסנדק הראשונים ששווה להזכיר?
אפוקוליפסה עכשיו...
(ל"ת)
ופאטון, והשיחה.
(ל"ת)
וראסטי ג'יימס, ומועדון הכותנה.
ואפילו אם הוא לא היה עושה שום דבר חוץ מסרטי הסנדק – שניים משלושת הסרטים הגדולים בהיסטוריה לפי ימד"ב, ולפי הרבה דירוגים אחרים – זה היה מספיק כדי להכניס אותו לפנתאון של הבמאים הגדולים ביותר אי פעם.
לעומת זאת, אם השאלה היא "מה הוא עשה ב-20 השנים האחרונות", אז, כן.
את סופיה הוא עשה לפני הרבה יותר מ-20 שנה,
אז אני מניח שהיא לא יכולה להשתמש בתירוץ הזה.
לפי הכותרת אפשר לחשוב שהתכוונת לטרנטינו
(ל"ת)
מצד אחד-נשמע גרוע
מצד שני אורלדו בלום!!!והוא אפילו לא יודע לנעול את הדלת.
אחלה ביקורת
אפילו הטריילר די מצייר את הסרט בדיוק כפי שציינת – רק שודים – מסיבות – שודים – מסיבות -שודים – ווהו, ספרינג ברייק! אה רגע, טעות. Or is it?
הקלות בה החבורה נכנסה לבתים של הסלבים באמת מגוחכת. מה שכן, מהסיור שערכו לי פעם בבוורלי הילס, יש סלבס שהבתים שלהם לגמרי צעקניים וממש דורשים שישדדו אותם. הדבר הכי זכור לי ומשעשע זה שעצרנו על הכביש כמה מאות מטרים מהבית של טום קרוז ואמרו לנו שאי אפשר להתקרב יותר כי הוא קנה את שביל הגישה לבית שלו.
אגב, לגבי התמונה, הם באמת לקחו אקדח לשודים? כלומר, אם אורלנדו בלום היה פתאום חוזר הביתה במפתיע, אחת הנערות הייתה יורה בו? אם כבר, הן כנראה היו מכריחות אותו לעשות סטריפטיז.
צ'כוב מתהפך בקברו.
(ל"ת)
קצת אוף טופיק, אבל
נחמד לראות שמתפרסמות באתר כתבות בקצב מהיר יותר מהעבר.
ספרינג רינג פוראבבבבבר
אני מסכים שהמסר של שני הסרטים לא חדשני מאוד, ועם הפיסקה האחרונה אני מסכים לחלוטין. אבל עדיין יש ביניהם הבדל גדול והוא, לדעתי, שלספרינג ברייקרס לא אכפת.
הרמוני קוריין הוא סוג של טרול. הוא בא זורק מלא ציצים בפנים, זורק נערות דיסני לסרט שלו, מכניס לאיזה בלנדר של עלילה קלושה ומוציא משם את הסצנות הכי מפגרות ומדהימות שרק אפשר לעשות. כל הסרט של ספרינג ברייקרס הוא סוג של אצבע משולשת. זה לא ביקורת חברתית על הנוער אלא השתנה על החברה, על הביקורת על החברה ועל הביקורת על הביקורת של החברה. האווירה שלו, עם הטמטום הכנראה מודע לעצמו, הרפטטיביות החונקת והמטריפה, כולם באים לנופף באצבע משולשת. אני לא מסכים שהסרט הוא התקפה על תרבות הנוער כמו שהוא פשוט התקפה.
וכל זה עוד לפני שהכנסו את ההופעה הכי טובה של ג'יימס פרנקו שמתמסר לתפקיד הפארודי של הגנגסטר ושכל שורה שיוצאת מפיו היא פנינה של משחק, וכל סצנה בכיכובו היא פשוט כיף מהסוג הביזארי.
אבל סופיה קופולה היא לא טרול. לטובה או לרעה, היא מאמינה בסרט שלה ושהשיקוף המציאותי שלה מעניין, חשוב ומגלה המון על התרבות העכשווית. לכן הדמויות שלה יותר מתונות, פחות מתרוצצות ערומות בכל מקום בצורה מוגזמת ובעיקר.. לא עושות שום דבר. בזמן שהדמויות של קוריין שטחיות לרמת גיחוך, הדמויות של קופולה שטיות לרמת שעמום. ובאמת אכפת לה מהדמויות שלה, ולהגיד להם משהו. מספיק רגעים מהסרט מרגישים כאילו מישהו צועק לך באוזן " הנה סצנה שהילד מעשן בחדר שלו! תראו את המצב הנפשי שלוווווווווו" כאשר, טוב, אני לא יודע כלום על המצב הנפשי שלו. אני לא יודע כלום על שום דבר. בסרט הדמויות טוענות שמנהיגת הבלינג רינג " אובססיבית" לסלבריטאים, אבל זה לחלוטין לא נובע משום דבר שהיא עושה בסרט. אם היו אומרים שהיא פשוט אוהבת לשדוד אנשים, אז היה קל מאוד להאמין שזה המוטיב שלה, ושהסלבריטאים הם גחמה.
בקיצור : ספרינג ברייקרס, רק בלי הכיף ותחושת ה" במה לעזאזל אני צופה" שייחדה את הסרט. כלומר: ספרינג ברייקרס, רק ברצינות תהומית.
נ.ב זה מקרי שהסרט התחיל לחלוטין לאבד את זה כשהעלילה להתמקד התחילה יותר ויותר באמה ווטסון, או שסופיה קופולה מנסה להעמיס אותה על אנשים?
להעמיס זה לא נורא.
היא לא נראית כבדה בכלל.
להמאיס*
הצום הזה לא עשה לי טוב.
לקראת הסוף התחלתי לשאול את עצמי אם לאמה ווטסון היה איזה תנאי סף של מספר מינימלי של דקות שהמצלמה צריכה להתרכז בה כדי להסכים לשחק בסרט, כי זה היה ההסבר היחידי למה הדמות *הראשית* פשוט השתתקה לחלוטין ברבע שעה האחרונה.
מסכימה כל כך עם הפסקה האחרונה. סרט ה"הו הנוער של היום כה שטחי" הפך לסרט שיש מצב שהנוער השטחי של היום באמת ילך לראות כדי להמשיך להיות שטחי. מסע השיווק של הסרט מבהיר זאת היטב: יהיה מהמם, או בעצם 100מם עם מלא סטייל כי אמה ווטסון מתלבשת כל כאאאך יפה.
חבל
הייתי אמורה לראות אותה מחר כבר הרבה זמן אני מחכה לראות את הסרט הזה ואני ממש מאוכזבת מהביקורת… כדאי לוותר ?
זה קצת מזכיר לי את המסר הנפוץ של:
"זה פשוט נורא עד כמה אנשים אוהבים לראות אלימות. כעת צפו בסרט עם המון אלימות, בעוד שאספר לכם עד כמה אתם איומים."
טרנטינו לא עשה מזה קריירה?
(ל"ת)
אני לא חושב שטרנטינו אמר אי פעם משהו נגד אלימות.
(ל"ת)
לא?
אני שואלת ברצינות כי אני זוכרת שרשורים על שרשורים – כולל פה באתר – על למה הסרטים של טרנטינו הם בעצם בהפוך על הפוך מניפסט נגד אלימות.
אני תמיד הרגשתי שבגלל שאני לא זקוקה לשום מניפסט נגד אלימות אני כנראה מפספסת משהו במסר הגאוני של טרנטינו ובגלל זה אני שונאת את הסרטים שלו. אבל אם זה המצב, אין לי שמץ למה הסרטים שלו מקבלים כזה מעמד קאלט ולא סתם מתייחסים אליהם כמו אל סרטי סטיבן סיגל שעשויים טוב.
כי הם עשויים *ממש* טוב. וסטיבן סיגל לא משחק בהם.
וברצינות – אני חושב שהם הופכים לקאלט כי הם פשוט מוצלחים. הם כיפיים, הומוריסטים, והאלימות שם תמיד זורמת עם כל הסרט ולא מורגשת כעוד גימיק לא קשור.
אז אני דווקא אטען משהו אחר:
בסרטים היותר מורכבים של טרנטינו, אכן יש לדידי אמירות מאוד מתוחכמות ומעניינות על אלימות בקולנוע. אני מוצא את זה, נניח, ב'קיל ביל' ו'ממזרים חסרי כבוד'. יש לו גם סרטים שבהם הייצוג של אלימות לא במרכז האמירה, אבל דרכו הוא עוסק בנושאים אחרים. 'ג'קי בראון', 'חסין מוות' ו'ספרות זולה', למשל. אבל פה טמון ההבדל: טרנטינו אומר, לדעתי, דברים מעניינים ויחודיים לגבי העולם. הוא לא מסתפק, בניגוד לבמאים רבים וקוקו הזמר, בלהגיד "ילדים, ילדים, מכות זה לא מתאים". והוא גם לא משתמש במסר כתירוץ להזניח פרמטרים אחרים של התסריט. וכראיה, להבדיל מהרמוני קורין או סופיה קופולה, אני לא חושב שרב תומכיו נתלים בסאבטקסט כרובד שגואל את הסרט, שבלעדיו הוא חסר ערך לחלוטין. הם אוהבים את הדמויות, הדיאלוגים, הסגנון הויזואלי, הבחירות המוסיקליות, הליהוק, הכוריאוגרפיה, הקריצות.
אפשר לא להסכים לגבי טרנטינו כדוגמה ספציפית. אבל מה שיותר חשוב לי להגיד, זה שחתרנות אמנותית היא מושג שהפך לקלישאה ומנוצל לעתים לרעה, אבל זה לא אומר שצריך להשליך אותו לפח. העובדה שאפשר לעסוק בטאבואים בחופשיות בקולנוע, ולנתח אלמנטים בעייתיים בלי להכחיש שאתה מפיק מהם הנאה, היא אחד הדברים הנפלאים באמנות. בסופו של דבר, כל סרטי ה"צק-צק-צק הנוער של ימינו", או כל זבלוני ה'סאקר פאנץ" למיניהם, יוצאים צבועים ומשעממים כי הבמאים שלהם עצלנים והתסריטים שלהם רדודים. לא כי אלימות, או מין, או תרבות הסלבס, הם נושאים פסולים מהיסוד.
לא. את מבלבלת עם הפאואר ריינג'רס.
(ל"ת)
לא, את מתבלבלת עם אוליבר סטון,
ששכתב את התסריט של טרנטינו לסרט כזה – חוץ מזה, טרנטינו אמנם מביע מסרים ב(חלק מ)יצירותיו, אבל הוא בכלל לא מתנגד לגמרי לאלימות במדיה (ב"ממזרים חסרי כבוד" היו כמה סצנות שעקצו את הצופים של הסרטים האלימים שלו, אבל טרנטינו תמיד מודה בלב שלם שהוא לא חושב שיש בעיה אתית באלימות בסרטים ובטלוויזיה).
לא רק שטרנטינו לא חושב שיש בעיה עם אלימות,
אלא שנראה לי די ברור שהבחירה שלו בנאצים ולהבדיל בסוחרי עבדים בסרטים האחרונים שלו היא בגלל שהרשעים הנ"ל הם מהאחרונים ש'מותר' להפעיל כנגדם, ולו בסרט, כוח ברוטאלי בלי נקיפות מצפון.
למה האחרונים?
(ל"ת)
כי לכל רשע נורמלי יש ילדות עשוקה ומניעים פסיכולוגיים,
והגיבור הטוב לא באמת בהכרח יותר טוב ממנו אלא רק מייצג אינטרסים שונים, וזו חוכמה קטנה מאוד להשחיר את דמותו של הרע כשבעצם הטוב לא שונה ממנו בהרבה, ומוותרים על תמונת עולם מורכבת לטובת דיטוכומיה פשטנית שלפעמים גם גזענית.
אבל להרוג נאצים מותר, וזה סבבה, כי הם הרוע המוחלט, ובמקום שני – סוחרי עבדים ותומכי העבדות (שטרנטינו במובהק הופך אותם כמעט-נאצים, ובהזדמנות אכתוב על זה משהו, כי לדעתי זה היה הכרחי כדי להוציא את הקהל בהרגשה טובה ממרחץ הדמים הזה), כי מלחמת האזרחים הייתה המלחמה ה"טובה", כמו מלחמת העולם השניה, שבה ברור מי בני האור ומי בני החושך.
אז נראה לי שהתכוונת - מאת נעקץ
הראשונים שמותר להפעיל נגדם או האחרונים שאי אפשר להפעיל נגדם.
אבל כתבת: האחרונים שאפשר להפעיל נגדם.
צריך לומר "האחרונים *שעדיין מותר*"
והכל בא על מכונו בשלום.
נהדר.
עד עכשיו נתתי לטרנטינו the benefit of the doubt שאני מפספסת משהו, אבל בעקבות השרשור הסרטים שלו רשמית נהיו בעיניי פורנו/פנטזיה של ילד בן 16 שגר במרתף של ההורים שלו.
הגישה שלי לענין היא
שהחיים כל כך מלאים בדברים שאנחנו לא רוצים לעשות וחייבים שבאמת אין טעם להכניס לרשימה הזאת גם את פעילויות הפנאי שלנו.
למה בדיוק?
אם את רוצה שאני אסביר לך מה היא האמירה שמופגנת בסרטים של טרנטינו אני אשמח, אבל איך דווקא מהודעה שאומרת שלטרנטינו יש מסרים להעביר ביצירותיו את החלטת שהסרטים שלו הם "פורנו/פנטזיה של ילד בן 16 שגר במרתף של ההורים שלו" (ודרך אגב – הרוב המוחץ של הילדים בני ה-16 גרים בבית של ההורים שלהם, בין אם זה המרתף או לא).
זה גורם לי לתהות
איזו קלישאה פחות מעוגנת במציאות. "הנוער זה לא מה שהיה פעם" או "טרנטינו עושה פורנו".
אם הסיבה שהסרטים של טרנטינו כל כך אלימים
היא כדי להעביר משהו מורכב על האלימות בחברה, אז ניחא. אם לא, אז מדובר בפורנו אלימות.
יכול להיות מצב ביניים שבו טרנטינו משתמש באלימות בכדי להעביר מסרים מורכבים אחרים (שלא קשורים אלימות) על החברה.
אני כנראה מפספסת את המסרים הללו כי אני עסוקה יותר מדי בסרטים שלו בלהיות עצבנית. אני חושבת שממזרים חסרי כבוד הוא הסרט שהגדיש את הסאה מבחינתי – לראות שעתיים של נאצים חוטפים מכות זאת פשוט ההגדרה של פנטזיה של ילד קטן. לא, זה לא הלך ככה במציאות, ולפנטז שככה זה הלך זה פתטי כמו לפנטז על איך אם היית חוזר לתיכון היית מכה את הבריון של השכבה, ומרדד את הנושא בערך באותה המידה. זה הופך את השואה למשחק מחשב, ואי אפשר להגיד אפילו שזה איזה פורקן של דור שני, זה סתם ניצול של סיטואציה היסטורית שבה היו רעים קלאסיים וטובים קלאסיים.
ובכל מקרה, גם אם הוא מנסה להעביר מסרים יותר מורכבים, אני מאד לא נהנית מזה שהוא הופך אלימות לדבר סופר סקסי ואסטתי. בעיניי זה מאד מאד בעייתי, ובדיוק מה שהופך את הסרטים שלו לפורנו אלימות.
רק הערה: 'ממזרים' הוא לא סרט על השואה.
ואני מצטט את עצמי:
"מי שמחפש דיון מעמיק בשואה, או סאבטקסט פציפיסטי וליברלי, לא ימצא אותו פה. השואה לא מוזכרת ולו במילה אחת (רצח יהודים דווקא כן). טרנטינו בא ליהנות, ומשתמש בכך שנאצים נחשבים לרוע המוחלט בעיקר כדי שיהיה אפשר להרוג אותם על המסך בלי נקיפות מצפון ובסגנון חופשי."
לא בדיקו אבל בערך.
אני בהחלט חושבת שברגע שאתה בוחר בקבוצה של יהודים שהולכת לקטול נאצים במלחמת העולם השניה השואה יושבת לצופה בראש, והסצנה הפותחת את הסרט עם המשפחה של שושנה היא לחלוטין חלק מהשואה.
לגבי שאר מה שכתבת – אני מסכימה, וזה בדיוק מה שכתבתי בפסקה האחרונה של ההודעה שלי. ממזרים חסרי כבוד הוא המקבילה של משחק מחשב שבו הורגים זומבים-נאצים, בזמן שהכל נורא נורא אסתטי ושנון מסביב. ארמדילו, צר לי, אבל זה מה שהופך את הסרטים של טרנטינו בעיניי רבים לפורנו.
בעוד שאותם רבים
אכן צופים בפורנו.
משחק מחשב שבו הורגים זומבים עם המון "אסתטי ושנון" נשמע לי דבר נהדר. לא פחות מפיצה המבורגר או מסעדה.
אני יכול להפנות אותך לתגובות על "ממזרים"?
http://www.fisheye.co.il/inglourious_basterds/
אני יכול לכתוב כאן (או לכתוב שם ולהפנות לתגובה פה) מניפסט ארוך על הסיבה שבגללה אני חושב ש"ממזרים חסרי כבוד" הוא אחד הסרטים הכי חכמים שיצאו בשנים האחרונות ולמה אני חושב שזה מבחינות רבות הסרט הכי טוב שטרנטינו ביים, אבל בביקורת יש פשוט מספיק תגובות ש – אני מקווה – יראו לך שזה לא סתם פנטזיה פורנוגרפית של "ילד בן 16 שגר עם ההורים".
אני לא חושב
שהסיבה שרוב האנשים אוהבים אותו היא בגלל מסרים כלשהם, קיימים או לא קיימים. אלא בגלל סגנון התסריט המבריק שלו. (שלפעמים דוקא משתמש בקיטשיות שהזכרת בצורה מוגזמת כדי להצחיק)
ואנשים לא הולכים לקולנוע כדי לראות נאצים חוטפים מכות, אלא כדי לראות נאצים חוטפים מכות בצורה מאוד אלגנטית.
מה שניסיתי לומר לך בהודעה הקודמת זה שמותר לך לא להנות מסרט פופולארי (כפי שאני לא נהנה מהרבה סרטיפ פופולאריים) בלי להשמיץ אותו.
רגע, מה?
אז אני אמורה מעכשיו לכתוב בעין הדג רק על סרטים שאהבתי, וגם אז רק לכתוב עליהם דברים טובים, כי אחרת זה נחשב שאני משמיצה אותם?
והאם הכלל הזה תקף רק אליי או לכולם? כי אני די בטוחה שרד פיש יכול היה סתם לא להנות מבלינג רינג בלי ללכת ולהשמיץ אותו.
קשה לי לומר
מה מותר ומה אסור בהתחשב בזה שההודעה המוקדמת ביותר שלי באתר הזה מתוארכת ללפני שבועיים. (מאותה סיבה גבולות ה"אופ טופיק" לא נהירים לי ואני מזמין את רד פיש למחוק הודעות שלי ביד רחבה)
בכל אופן, נוצר אצלי הרושם שאת מנסה לקשר את העובדה שלא אהבת את הסרט לבעיות האלימות והשטחיות שלו. אני מנסה להציע הסבר, שאת מצד אחד שייכת לקהילה העצומה של "לא אוהבי טרנטינו" (ממזרים חסרי כבוד ) ומצד שני מגדירה (בצדק מסוים לדעתי) מאפיינים מסוימים של סרטי טרנטינו כלא מוסריים, אתיים, ראויים. אבל קשה לי להאמין שמישהו לא יאהב את טרנטינו כי הוא לא מוסרי. מאותה סיבה שמעטים האנשים שנמנעים מאותה מטאפורה שנתת לטרנטינו רק כי זה לא מוסרי.
אני לא יכולה להעיד לגבי אנשים אחרים,
אני לא יודעת אם אנשים אחרים שלא אוהבים את טרנטינו עושים את זה בגלל סיבות מוסריות או האם הם רואים פורנו ואם כן איך הם מנמקים את זה לעצמם. אני אישית לא אוהבת את טרנטינו ממגוון סיבות, אחת מהן היא שאובר-אסתטיזציה לאלימות עושה לי בחילה.
אני מבטיחה לך שהדעות שלי לגבי פורנו קשות בסדרי גודל יותר. אם כל אי האהבה שלי לטרנטינו אני לא חושבת שהסרטים שלו הם זנות מצולמת שמעודדת אונס והחפצה. ההשוואה בין טרנטינו לפורנו היא רק מטאפורה.
גם אני מסכים
אנשים שיקראו רק את סוף הויכוח יקבלו את הרושם שאני בעד פורנו.
מטאפורה
שלוקחת את פועלו של בנאדם שבכל זאת עשה דבר או שניים בחייו ומצמצמת אותו לכדי "יש המון דם בסרטים שלו, פיכסה".
כתבתי כמה וכמה הודעות על למה אני לא אוהבת
את טרנטינו ולמה אני רואה בסרטים שלו פורנו אלימות, אם אתה לא מסכים איתי לגבי דבר קונקרטי שאמרתי אתה מוזמן להגיב לו. ואם אתה לא רואה את ההבדל בין "המון דם" לאסתטיזציה של דם אז אפשר לדבר גם על זה.
אני חושב שמהמושג "פורנו אלימות"
משתמע הרעיון שאין בסרט שום ערך זולת הסיפוק שבצפיה באלימות. כמו שסרטי פורנו הם סרטים שכל תכליתם היא לעורר גירוי מיני. ואני לא מבין איך אפשר לטעון את זה, כשאנשים מצטטים את 'ספרות זולה' עשרים שנה אחרי שהוא יצא. כששירים מתוך 'להרוג את ביל' נעשו כל-כך מזוהים עם הסרטים האלה שהמון אנשים בכלל לא יודעים שהם לא נוצרו עבורו במקור. כשהפילמוגרפיה של טרנטינו הולידה כזו גלריה של דמויות אייקוניות, כשהשיא של כל-כך הרבה שחקנים מיוחס לעבודה שלהם בסרטים שלו, וכשהוא הצית את מחשבתם ודמיונם של כל-כך הרבה אנשים שכתבו על היצירות שלו כמות כזו של ניתוחים והרהורים פוליטיים, פילוסופיים או קולנועיים.
ובעיקר, כשהנפח של האלימות בסרטים שלו, בניגוד לאימפקט, הוא די פאקינג קטן. 'קראנק' הוא פורנו אלימות. 'הפשיטה' היא פורנו אלימות. אולי גם 'לירות כדי להרוג', '300', 'עיר החטאים'. אלה סרטים שהם, מהתחלה ועד הסוף, מפגן אלימות. ב'כלבי אשמורת', לעומת זאת, כל האלימות מתרחשת מחוץ למסך. ב'ג'קי בראון' האקט האלים הראשון של הגיבורה מתרחש אחרי שליש סרט, ובחושך גמור. ב'חסין מוות' (המחווה שלו לגריינדהאוס!) יש סצינת gore אחת של עשרים שניות. ב'ג'אנגו' האקשן מתחיל רק במערכה האחרונה של הסרט. אפילו הסרט הכי אלים שלו, 'קיל ביל', נגמר באנטי קליימקס מוחלט איך באמת אפשר לפטור בכזו קלות את ההנאה של אנשים מהסרטים שלו כהתחרמנות יצרית מהקטעים האלה?
ויותר מזה, טרנטינו הוא זה שהפך אלימות לדבר סקסי ואסתטי? בבורותי, אני לא יודע להגיד בדיוק כמה אלפי שנים אחרי שהשכר הזה כבר נפרץ הוא הגיע, אבל אני חושב שאפשר לנקות אותו מאשמה. מה שמזכיר לי- לפני חודש ראיתי את 'איירון מן 3'. הייתה בו המון אלימות מאוד מאוד אסתטית וסקסית. למעשה, להערכתי הייתה בו הרבה יותר אלימות מבסרט טרנטינואי ממוצע. היית מגדירה אותו כפורנו אלימות?
ולגבי הניצול ב'ממזרים' (מה שנקרא, האקספלויטיישן), אישית זו דעתי. אבל אחרי שנות גלישה באתר אני מתחיל לחשוב שגם אם הייתי מצדיק ומנמק את חשיבות היצירה של טרנטינו לחיי על גבי שלושה כרכים עבי כרס, אנשים עדיין היו פוטרים כל אהדה לסרטיו כפנטזיה של ילד מחוצ'קן ומאונן.
צ"ל "כל-כך מזוהים עם הסרט הזה".
(ל"ת)
אלה הסרטים של טרנטינו שראיתי:
כלבי אשמורת – סרט שדווקא חיבבתי עד הסצנה הידועה לשמצה. היא הייתה כל כך איומה בעיניי שהיא הרסה לי את כל הסרט. כל הרעיון של האובר אלימות הזאת עם הצעדי ריקוד והמוזיקה ברקע מחלחלים אותי. זה בדיוק פורנו אלימות בעיניי, יכול להיות שהיו עוד מסרים בסצנה הזאת, אבל המסר הכי בולט מכולם היה להפוך את האלימות לדבר מגניב ויפה. זה ממש הרס לי את הסרט ומשם התחילה אי האהבה שלי לטרנטינו.
קיל ביל 1&2 – פורנו אלימות בלתי נגמר, בעיקר הפרק הראשון. זה שזה מסתיים באנטי קליימקס לא פוטר את זה שבמשך שעה וחצי ראיתי את אמה תורמן נלחמת עם חרב מול אלפי אנשים בו זמנית בסצנה בלתי נגמרת שרק קיוויתי שמישהו ישלוף עליה כבר אקדח.
שוב, יכול להיות שיש מסרים בסרט הזה, אפילו לא מעט. אבל זה כל כך טובע מתחת לאומה תורמן כוסית-עם-חרב (השתמשתי במילה כוסית בכוונה, מיינד יו), שלא הרגשתי צורך להגיע אליהם.
ממזרים חסרי כבוד – כבר הסברתי למה הסרט הזה עצבן אותי מאד מאד. אני מבטיחה לקרוא את התגובה שהפנת אותי אליה. אם כי לגבי הפסקה האחרונה שלך, שים לב שגם אם אתה כותב גליונות על למה טרנטינו אחלה, מה שמבורך בעיניי, לא אומר שאני חייבת להסכים איתך, ולא אומר שאתה צריך להרגיש שמה שאתה עושה מיותר או שאנשים עושים דווקא אם הם עדיין לא מסכימים איתך.
אני חושבת שהסרטים של טרנטינו הם קאלט כי הם עשוים טוב, משוחקים טובים, מעוצבים יפה, יש בהם דיאלוגים שנונים. וגם כי כן, אנשים נהנים מאד מאלימות אסתטית. אני לא מתכחשת להשפעה שיש לטרנטינו על הקולנוע ועל הצופים, אבל זה לא אומר שאני אוהבת אותו או אפילו מעריכה אותו.
ודבר אחרון – מעולם לא אמרתי שטרנטינו התחיל את האסטתיזציה של אלימות. לגבי הנקודה עם איירון מן, אני צריכה לחשוב על זה. אינטואיטיבית ממש לא חשבתי שיש באיירון מן אסתטיזציה של אלימות, אולי כי זאת אסתטיזציה שאני כל כך רגילה אליה שהיא עוברת לי מעל הראש, אולי כי באיירון מן לא מתים אנשים "אמיתיים". בכל מקרה זאת נקודה ולידית שאני צריכה לחשוב עליה עוד קצת כדי להגיע למסקנות.
טרנטינו לעומת "אלימות כל המשפחה"
בעניין טרנטינו בכלל, ובעניין הסצנה המפורסמת מכלבי אשמורת בפרט: אצל טרנטינו האלימות היא ברורה ולא מרוככת כדי לעשות אותה "אלימות לכל המשפחה", כמו שעושים בסרטים כמו איירון מן. בסרטים האלה מתים מאות ולפעמים אלפי אנשים וכמעט תמיד המות הוא "נקי" (לא רואים אנשים מקיאים, בשר משוסע או כל דבר מגעיל אחר), דומה מאוד למה שקורה במשחקי מחשב.
השאלה היא, האם העובדה שטרנטינו מציג אלימות באופן גרפי ולא "סטרילי" צריכה להחשב לזכותו ("הוא לא מייפה את העובדה שאלימות וכאב הם דבר מכוער, רק כדי להשיג לסרטים שלו דירוג PG-13") או לחובתו ("הוא רק מעלה את סף הגירוי והאדישות לאלימות, כי אפילו שהאלימות בסרטים שלו היא גרפית, זה עדיין רק על המסך").
אני לא חושב שיש תשובה חד משמעית לשאלה הזו והרבה תלוי באופי האישי. אני לדוגמה לא משתגע על אלימות גרפית כמו אצל טרנטינו, אבל מצד שני פיתחתי גם תחושת אי נוחות לנוכח מה שקראתי לו עכשיו אלימות "סטרילית", בגלל חוסר הריאליסטיות שלה.
אני חושב שהתמקדות בגרפיות של האלימות אצל טרנטינו
קצת מחטיאה את המטרה כשמדברים על המסר שהוא מנסה להעביר עם האלימות הזו, והאם הסרטים שלו מנסים לעודד אלימות או להרתיע מפניה. כשבוחנים את הקונטקסט שבו אלימות מוצגת בארבעת הסרטים האחרונים שלו (חמשת הסרטים, אם מתייחסים ל-"להרוג את ביל" בתור שני סרטים), הרי שעל פי הקונטקסט הזה התגובה הרצויה לאלימות היא עוד אלימות. תמיד. זה לא בא ברמת הסאבטקסט, זה המסר שהסרטים האלה מביעים בצורה מאוד מפורשת – שאלימות היא פתרון רצוי מאוד לבעיות בעולמנו, מהאישי ("להרוג את ביל" ו-"חסין מוות") ועד לגלובלי ("ממזרים חסרי כבוד" ו-"ג'אנגו").
אני מסכים איתך, אבל אני חושב שזה לא מחטיא את המטרה -
כי גם סרטים שבהם יש "אלימות לכל המשפחה" לרוב מחזקים את התפיסה שאלימות היא הפיתרון שעובד. הסרטים האלה אולי משלמים מס-שפתיים לעמדה שאלימות היא רק פיתרון של אין-ברירה, אבל לרוב הם לא *באמת* מציגים פתרונות אחרים כבעלי משקל / סיכוי ממשי להצליח.
ככה שלדעתי, טרנטינו גם ברמה הסגנונית ('אלימות זה כיף עם הרבה מוסיקה טובה') וגם ברמת המסר שאולי מקבלים ('אלימות זה אחלה') – לא מייצג באמת איזושהי עמדה פרו-אלימה יוצאת דופן, אלא רק הקצנה של מה שקיים במיינסטרים היותר נוח לעיכול.
אבל יש הבדל עצום
בין הבעיה השנייה שהזכרת שהיא בעיה אומנותית אסתטית לבין הראשונה שהיא בעיה מוסרית.
ואני באמת מסכים שהאלימות באיירון מן היא לא מדד. כי היא סטרילית. מצד שני גם האלימות של טרנטינו מרוככת על ידי האוירה המוזרה.
הסצינת אלימות הכי קשה שראיתי לאחרונה אני חושב, היא סצינת ההכאה ב"הרוג אותם ברכות". היא לא מרוככת בשום צורה.
ואם כבר מדברים על אלימות לצורך אסתטיקה, כמה מהסצינות בסרטי סקורסזה לגמרי נכנסות לקטגוריה.
הבעיה שלי עם טרנטינו זה לא רק שיש אצלו
כל כך הרבה אלימות, אלא שהוא עובד מאד קשה כדי להפוך את האלימות הזאת ליפה ומגניבה. חלקים גדולים מהסרטים שלו מוקדשים בדיוק לזה.
בסרטים כמו איירון מן וכו' זאת לא אלימות מיוחדת אלא זה אלימות שהיא כמעט בלית ברירה – זה פשוט המבנה של הסרט. בסוף הסרט הגיבור צריך לתקוף את כל הרעים ולנצח ולהיות נורא מגניב.
אני לא יודעת אם זה שמדובר באלימות שקופה זה פחות או יותר טוב מאשר טרנטינו, אבל מה שמבחיל זה שאצל טרנטינו הוא יושב וחושב איך להפוך את האלימות לאסתטית אפילו יותר ממה שמוכרים לי אותה בדרך כלל.
הו, מה נחמד!
שתי הודעות שלכאורה מתווכחות ביניהן, ואיכשהו, עם שתיהן אני מסכימה וחושבת שמצדיקות לייק. וואו. בדיוק כשחשבתי שאם אתה מסכים עם דיעה אחת אז אתה בהכרח לא הולך להסכים עם דיעה מנוגדת.
והנה, מסתבר שלא תמיד.
הסרטים של טרנטינו אולי לא מושתתים רק על אלימות
אבל הם כן מתענגים עליה באופן מוגזם שלעיתים גולש להגדרה של פורנו אלימות. אני לא טוען בהכרח שזה דבר רע – יש לזה ערך בידורי מסוים – אבל זו היתממות לנסות להכחיש את זה. הרי אין שום הצדקה עלילתית להראות את מייקל מדסן מתעלל גופנית בשוטר מסכן במשך 5 דקות, או את אומה תורמן כורתת איברים לקרייזי 88 במשך רבע שעה, או את ג'יימי פוקס טובח בעשרות אנשים ששופכים כמויות מופרכות לחלוטין של דם במשך כמעט מערכה שלמה. קטעים כאלו נוצרו אך ורק מטעמי מגניבות, ו"התחרמנות יצרית" היא כל תכליתם.
לדעתי לא.
לדעתי, לחלקן -לחביבות עליי יותר- יש גם תכלית אחרת, שקשורה לקונטקסט היותר רחב שבו הסצינות האלה מתרחשות, ולקונטקסט התרבותי העוד יותר רחב שאיתו הן מתכתבות. ואני חושב שאם הסצינות האלה לא היו אפקטיביות, הן היו פחות מתאימות לתכלית הזו.
אבל זו סתם התקטננות, כי אני מסכים- הסצינות האלה מהנות ברובן גם כסתם אקשן משוגע. אבל הטענה הייתה שהרגעים האלה הם כל מה שטרנטינו מציע לקהל (קרי: הוא עשה מזה קריירה), ואני חושב שזה רחוק מלהיות נכון. וזו הבעיה שלי עם ההגדרה "פורנו אלימות" בהקשר הזה. היא לא מעידה רק על קיומה של אלימות בידורית בסרטים שלו, אלא גם על העדרה המוחלט של כל איכות אחרת.
אז נראה לי שאנחנו מסכימים עקרונית.
רק שאני אישית מרגישה שהסצנות האלה כל כך בולטות ובוטות שהן מכסות על כל דבר אחר שטרנטינו רוצה להגיד.
בתחושה שלי טרנטינו רוצה בראש ובראשונה שהכל יהיה יפה ונוצץ ומגניב ושנון. וספצפית בסרט כמו ממזרים חסרי כבוד זה למרי מחביא כל אמירה אחרת, תראה למשל את מה שטווידלדי כתב – אני באמת חושבת שהצופה הממוצע יוצא מסרט כזה בלי הרבה תובנות, אלא עם תחושה של וואלה, איזה מגניב היה להתנקם בנאצים.
אוף טופיק לאוף טופיק
איך יש לך כוח לכל הדיונים הארוכים האלה?
*אין לי דיעה בנושא, סתם מתעניינת*
א. האמת שזה בכלל לא דיון ארוך או מורכב במיוחד.
ב. תקופת מבחנים. זה או לכתוב הודעות בעין הדג או לשחק פרוזן בבל.
ב. lol חופשי :) לא רוצה להכיר פרוזן בבל כדי לא להתפתות…
א. לא התעמקתי בדיון הספציפי (מעדיפה להתייחס לטרנטינו כהנאה נטו שכיום נובעת בעיקר מהשחקן האוסטרי האדיר אך נמוך הקומה ששכחתי את שמו) הנ"ל… סתם אני רואה שאת אוהבת להגיב אז תהיתי מאיפה הכוח. נגיד, אם אני נקלעת לדיון, מתישהו אני נשברת מרוב התשה, גם באינטרנט וגם פנים אל פנים… כל הכבוד על מאגר כוחות הנפש.
"יפה ונוצץ ומגניב ושנון"
זו פחות או יותר ההגדרה של 'איירון מן' – כולל האלימות.
תגידי מה שתגידי על טרנטינו, אבל לפחות הוא לא גורם לאלימות להראות כמו משחק מחשב אסתטי. הוא מאוד מדגיש את היותה, למשל, מלוכלכת וכואבת.
במובן הטוב ביותר ללכלוך וכאב
(הערה:הכותב נמנה על חובבי טרנטיניו,איירון מן,ואלימות באופן כללי)
למה שילד בן 16 יגור במרתף?
מה זה אפילו אומר?
מויקי – פּוֹרנוגרפיה או בקיצור פּוֹרנו, היא תחום שעיקרו הוא הצגה של גוף האדם או ההתנהגות המינית של האדם במטרה לעורר גירוי מיני.
בסרטים של טרנטינו אפילו לא רואים ציצי. אולי אפשר לצאת מזה ולומר שהאיברים הכרותים הם שם במטרה לעורר 'גירוי מיני' אבל נו באמת, אז למה אוהבים את סרטיו יותר מאשר סרטי אימה ב'? בגלל שטרנטינו חתיך?
פרונו כמטאפורה זה מושג מקובל,
למשל פורנו עינויים או פורנו אלימות, או אם אתה משתמש באינסטגרם אז אתה יכול להעיף מבט בטאגים foodporn או skyporn.
להסבר מה זה פורנו אלימות אני אצטט שניה מארמדילו: "משתמע הרעיון שאין בסרט שום ערך זולת הסיפוק שבצפיה באלימות. כמו שסרטי פורנו הם סרטים שכל תכליתם היא לעורר גירוי מיני."
סתם נקודה.
שדיים לתפארת אמנם אין, אבל זה (כנראה) בעיקר בגלל שטרנטינו הרבה יותר מתעניין בחלק גוף אחר: כפות הרגליים.
לראייה התקריב על בהנה של ת'ורמן (השולתת!!1) ב"קיל ביל" או ההתעסקות בכף רגלה של קרוגר ב"ממזרים חסרי-כבוד", או הדיון המפורסם בין ג'ולז לוינסנט על עיסוי כפות רגליה של אשתו של מרסלוס וואלאס או התקריב על כפות רגליה (שוב) של ת'ורמן (השולתת!!1) בסצנת הדיינר.
לגופו של עניין, אקליפסית צודקת שפורנו כמטאפורה זה מושג מקובל ואף מקובל מאוד.
לגופו של סרט ובמאית: קופולה לא עשתה שום-דבר מעניין מאז "חמש ילדות יפות" כש"אבודים" בטוקיו" הוא עדיין סרטה הטוב ביותר.
ב"מרי אנטואנט" אהבתי את התלבושות והתפאורה אבל כסרט הוא היה פשוט רע. "Somewhere" היה איום ונרדמתי מול מסך המחשב לאחר כשליש לתוכו.
צר לי לראות שהרושם המתקבל הוא שהיא רק ממשיכה במגמה עם בלינג רינג.
זה הסלוגן החדש של ג'ים קארי
(ל"ת)
ביקורת על ביקורת
לבקר את ה'ביקורת' המוכרת על הנוער (שחוזרת על עצמה בכל פורמט אפשרי) נהייתה כבר קלישאה בפני עצמה. כבר אי אפשר להבחין מה קלישאתי יותר, ליצור מערכון סטייל ארץ נהדרת על הבננות מהבלוג שמתעניינות רק ב'נצנצים וחיצוניות', או הפעולה של לבקר אותו (כנ"ל, בביקורת על הבלינג רינג).
דווקא לטעמי, הסרט לא סובל מחוסר מקוריות והטענה שהוא נופל לתלונה ידועה על המצב של הנוער/תרבות של היום לא רלוונטית. זה סיפור אמיתי, וזה סיפור מטורף. והנוער יוצא בו חרא וגם הסלבים, וגם המסיבות קצת מגעילות אבל לא מאכילים אותנו לשנוא את זה או להזדעדע מזה. העלילה נשארת נאמנה לדמויות ולאהבות שלהם. זה נושא שיש הרבה מה להגיד ולחשוב עליו, והדרך הטובה ביותר להיחשף אליו היא מתוך נקודת מבט מציאותית אם לא דוקומנטרית, הסרט מצליח מהבחינה הזו. אין בסרט איזו סחיטה רגשית חולנית סטייל רקוויאם לחלום. אחרי הצפייה בסרט, מי שראתה אותו ביחד איתי אמרה בדרך חזרה מהקולנוע שהוא גרם לה להרגיש מוזנחת ולא מגניבה, וכל המסיבות הנוצצות עוררו אצלה קנאה.-עובדה שיש גם תגובות כאלו, וכדי להגיב בצורה הזו לספרינג ברייקרז את צריכה להיות חולת נפש. אי אפשר לחשוב שמה שיש שם זה מגניב או נוצץ… זה מזעזע, זו תועבה, וזה קלישאתי.
אם אתה לא במצב רוח הנכון סביר להניח שהסגנון המונוכרומי האופייני של קופולה יתיש אותך, אבל זה עניין של העדפה. ההבדלים בין 'אי שם' שהיה די מאעפן לבין 'בלינג רינג' הם הנושא נטו. 'אי שם' תלוש ולא משכנע. ההתקדמות האיטית יכולה גם לעבוד אם הנושא תופס. זו דווקא בחירה נכונה לקחת סיפור אמיתי ואקטואלי אחרי הדרמה המוזרה האחרונה שלה.
יבש ארוך ומשעמם.
אבל עדיין סרט מעניין, ציפיתי לסרט זוהר ומלא מוזיקה וכיף אבל תמיד היה נראה שרק לדמויות כיף ולנו מהצד זה נראה כמו סתם התרחשות. סופיה קופולה לא מציגה את התרבות הזאת בצורה זוהרת ומרהיבה אלא כמו מה שהיא, יבשה ושיטחית. נכון שכדי להעביר מסר לא לצריך להתמסר ב100% למסר וזה מה שקורה כאן, היא רצתה כ"כ להראות את החיים שלהם ואת כל הגועל והשטחיות אבל החיים שלהם משעממים וכך גם הסרט.
בסופו של דבר הסרט מעביר מסר טוב ויש לו איכויות של משחק ובימוי אבל במקום 120 דקות חצי שעה הייתה מספיקה.
מאכזב
גם הסרט וגם הדיון עליו בעין הדג. אני מאוד אוהב אוף טופיקים בעין הדג וידוע במי שחטא בכתיבתם של לא מעט אוף טופיקים בעצמי, אבל זאת הביקורת הראשונה שאני זוכר שבה כמעט ולא נאמר כלום על הסרט עצמו בגוף התגובות. כמובן שאני לא מתכוון להתערב במדיניות המחיקות של דורון אבל באמת שזה מוגזם. חצי מהדיון היה דיון מוזיקלי ולא קולנועי ברוח השרת העיוור ז"ל והחצי השני היה דיון על טרנטינו שמקומו בביקורת אחרת? באמת?
רציתי במקור לכתוב את התגובה הזאת על החורים הענקיים בעלילה, טוב שדורון הקדים אותי כבר בפיסקה הראשונה של הביקורת. עוד חור הוא שפשוט לא הראו שום התפתחות של הדמויות, איך הכול התחיל, כלום. עוד לפני הגניבות, רבקה פשוט ניגשת למארק ביום הראשון שלו בבית ספר חדש ומזמינה אותו לבוא איתה, ככה סתם. כבר זה לא אמין בפני עצמו. היא נדלקה עליו? היא אהבה אותו? היא סתם הייתה ידידותית? איך זה מתיישב עם הפשעים שהיא ביצעה? לא מראים. וכמובן ששיווקו את הסרט כסרט בכיכובה של אמה ווטסון (לא נכון) כשברור שהיא סתם לוהקה בשביל הגימיק. צריכים דמות אמריקנית, תיקחו שחקנית אמריקנית. אל תיקחו שחקנית בריטית ותיתנו לה לדבר במבטא אמריקני רק כי אמה ווטסון רוצה לשבור תדמית אחרי הא-מיניות של הארי פוטר או משהו.
נ.ב. בדקתי בוויקיפדיה ולמרות שהסיפור אמיתי, כל השמות של הדמויות האמיתיות המעורבות בפרשה שונו ללא סיבה. עלוב.