ב-1997, רגע לפני שהתפוצצה פרשת מוניקה לוינסקי, נקלע נשיא ארה"ב לפרשיה לא נעימה ודומה להפליא: 11 ימים לפני הבחירות לנשיאות, הנשיא התבודד בחדר הסגלגל עם צוערת – למשך לא יותר משלוש דקות! כל הסוכנים יעידו על כך! – אך לצערו התקרית הודלפה, ולכל הסובבים אותו ברור שמרגע שאחד העיתונים יפרסם זאת, עניין של לא יותר מ-24 שעות, סיכויו של הנשיא להיבחר שנית קלושים. אי לכך, היועצת המיוחדת ווינפרד איימס (אן הייש) שוכרת את שירותיו של יועץ המתמחה בניהול משברים (רוברט דה נירו) על מנת שיחלץ אותם מהבוץ.
כדי להסיט את תשומת הלב הציבורית מהתנהגותו הלא הולמת של הנשיא, דה נירו מחליט לתת לציבור משהו אחר להתמקד בו: מלחמה עם אלבניה. למה אלבניה? כי אף אחד לא יודע שום דבר על אלבניה, ולכן לא ניתן יהיה לפקפק בידיעות. דה נירו מאמין שכדי ליצור מלחמה אין צורך להזיז גייסות: מספיק סרטון אחד שישמש כסמל, אימג' שייצרב בזכרון הקולקטיבי. לשם כך הוא פונה למפיק הוליוודי מתוסכל (דסטין הופמן) והם מחליטים לצלם קליפ – נערה "אלבנית" (קירסטן דאנסט הצעירה בהופעה קצרצרה) בורחת מכפרה המופצץ ובידה חתלתול קטן – כמו גם להפיק "שירי מלחמה" קליטים שיחדירו את המסר המבוקש, יעלו את המורל בציבור וידרבנו אותו לבחור בנשיא.
התוכנית לא מתקדמת על מי מנוחות: ה-CIA, למשל, טוען בתוקף שהנתונים שבידיו מצביעים על כך שאין מלחמה באלבניה, ובאופן כללי נראה שאלת הגורל לא נוטה חסד למיזם השאפתני. אך כל זה לא מרתיע את המפיק, שכבר התמודד עם דברים גרועים מאלו ומאלתר פתרונות כדי שיוכל להמשיך באחיזת העיניים.
"לכשכש בכלב" הוא היום יותר מושג מסרט. במקור, הכוונה היא לחלק קטן במערכת הקובע את התנהלות המערכת כולה ("מדוע הכלב מכשכש בזנב? משום שהוא חכם יותר מהזנב. לו הזנב היה חכם יותר מהכלב, הזנב היה זה שמכשכש בכלב", כדברי הציטוט הפותח את הסרט). אבל מאז הסרט, שמו הפך לביטוי שגור שמדבר על ניצול התקשורת כדי לשנות את דעת הקהל. היום כבר כולם יודעים מה משמעות הדבר אם נאמר על פוליטיקאי כלשהו שהוא מכשכש בכלב, והביטוי הזה שימושי במידה מדכאת.
ה"מלחמה" של "לכשכש בכלב" מאד צינית ונקיה: היא לא כוללת ולו חייל אחד לרפואה, גייסות לא צועדים בה (אפילו לא ב"כאילו"), פקודות לא ניתנות בה והציבור לא זוכה לדיווחים שוטפים על התקדמות הלחימה ועל מצב הפצועים או הנפגעים. ה"מלחמה" כולה נשענת על שמועה אחת שהוכחשה באוזניו של עיתונאי, על אותו אימג' בודד של הנערה ה"אלבנית" הנמלטת ועל חצי ג'ינגל קליט. היא גם מאד מהירה: רגע אחד מדווח כך, וביום שלמחרת – מהפך. והציבור מאמין.
כיום, מצב כזה נראה הרבה פחות סביר. מסרים בטוויטר, פייסבוק וכו' חולפים במהירות שיא ומאפשרים לנו לעמת ולאמת עובדות עם גולשים בצד השני של העולם, והדרישה הגוברת לקבל ולהעביר מידע לא היתה מאפשרת ל"מלחמה" להתנהל בלי הוכחות בשטח. מהבחינה הזו הסרט יורה לעצמו ברגל, שכן לרבים יהיה נוח לפטור אותו ב"זה בחיים לא יוכל לעבוד" מבלי לחשוב שאולי בסאטירה הזו יש גרעין של אמת. נאמר, גרעין איראני. או בעצם, למה לשכנע בקיומו של איום עמום ומרוחק כשאפשר לעשות מלחמה באמת: נניח, תרגיל צבאי או תקיפה אמיתית במדינת אויב סמוכה, כדרך להשכיח את מה שצריך להשכיח או כדי להזכיר עד כמה כולנו נתונים תחת סכנה ברורה ומיידית. ושלא תעזו להזכיר שוב קיצוץ בתקציב הבטחון, שמעתם? לא קשה למצוא כשכושי כלב קטנים וגדולים גם בתחומים אחרים: דיוני תקציב, גזרות כלכליות ומחטפים שונים מבוצעים על ימין ועל שמאל תוך זריית חול בעינינו והסטת הדיון לנקודות חיכוך בוערות אחרות. היי, תראו, חרדים! והם כועסים כי הם לא יקבלו כסף! וווששש – היה זה הקול של גזרות כלכליות חדשות שאושרו ביעף בזמן שהייתם עסוקים בהתמוגגות מההתכתשות הרטורית. זה די פשוט: זירקו להמונים איזו עצם שהם ישמחו לבלוע, ותראו איך הם בולעים ביחד איתה צפרדעים שלמות.
"לכשכש בכלב" מחדד נקודה נוספת: הן לנשיא הבעייתי והן ליריבו הפוליטי אין מצע, אין תכנית ואין מדיניות שיש לדון בה. המסר היחידי של כל אחד מהם לבוחר הפוטנציאלי הוא "לא מחליפים סוס באמצע העבודה", ו"את המנגינה הזו צריך להחליף", בהתאמה. במחשבה ראשונה, זה צורם לעין ובעייתי. עם זאת, ברור לי שזה נעשה כדי להדגיש את המסר: אין פה צדדים טובים או רעים, אין מסר שניתן להזדהות איתו או לצאת נגדו. אי אפשר להיות בעד או נגד הנשיא על סמך מה שעשה, אי אפשר לשפוט אותו על סמך פרטים קונקרטיים. כל מה שאנחנו יודעים עליו קשור אך ורק לפרשיה – ולניסיון הטיוח שלה. זו גם הסיבה שפרט לתשדירי הבחירות לא רואים אותו בסרט וגם בשיחות הטלפון איתו קולו לא נשמע. הוא לא רלוונטי לסרט או למסר.
עניין נוסף שכדאי להתייחס אליו הוא דמותה של אן הייש: הייש היא יועצת מיוחדת מסוג כלשהו, יש לה סמכויות רבות לפעול בבית הלבן וצוות שסר למרותה בהינף יד. עם זאת, היא מוצגת כדמות היסטרית, שעל אף כוונותיה הטובות נלחצת מסיטואציות לא צפויות ובמקרה אחד אף כמעט מביאה לנפילת התוכנית כולה. דה נירו מתייחס אליה בפטרוניות באופן קבוע ונכנס לדבריה, דסטין הופמן משתיק אותה וכמעט שאינו מתייחס לקיומה והיא גם היחידה שמאיימים עליה פיזית. באופן כללי לא ברור איך היא הגיעה לעמדה שהגיעה אליה לאור נטייתה לאבד את העשתונות. ייתכן שבתקופה בה הסרט נעשה זו היתה הנורמה המקובלת וסוג הבדיחות הזה עבד. כיום, ממרחק השנים, זה בעיקר צורם.
הבעיה של "לכשכש בכלב" היא ש-16 שנים אחרי, מה שנשאר ממנו הוא בעיקר השם. האופן שבו הוא מעביר את המסר לא מעניין במיוחד – אנשים מדברים פה, אנשים הולכים לשם, אנשים אומרים דבר אחד ואז דבר אחר. אין בו כמעט התרחשויות שדורשות תשומת לב ויזואלית, ולמעשה ניתן כמעט להקשיב לטקסטים שלו בלבד בלי להפסיד כלום. זו סאטירה, והיא סאטירה יבשה שלא מנסה להצחיק, למעט מספר חיוכים מרירים.
ממרחק השנים, "לכשכש בכלב" הוא סרט מתעתע: כשלעצמו ואם מתייחסים לאופן הצורני שבו נעשה הוא לא מבריק, אבל למעמדו כסמל שמוזכר שוב ושוב הוא זכה בזכות המסר המעניין והחשוב שלו. כשחושבים עליו לעומק מבינים שמאכילים אותנו לוקשים ומכשכשים בנו יום יום ושעה אחרי שעה. אנחנו הזנב. והכלב? מכשכש בנו בשמחה כשהוא רץ לבעליו לקבל צ'ופר.
אבל למה לדחוף דעה פוליטית לביקורת יפה?
נכון, מדובר בביקורת על סרט פוליטי, אבל לעניות דעתי ומבלי כוונה רעה – נראה לי שהיה אפשר לוותר על שיתוף הדעה האישית הפוליטית של הכותבת.
זה לא נסיון לוויכוח פוליטי או היעלבויות וכאלה, פשוט צרם לי.
קצת כמו (להבדיל) זה שבסרטים ישראליים תמיד הבמאים מרגישים צורך לדחוף עירום/גסויות.
שוב סליחה אם עיצבנתי מישהו (או את כולם), זו רק הרגשתי הפרטית ובאתי להביע אותה.
אל תבקש סליחה
שיתעצבנו.
גם לדעתי אין לערבב בין ביקורות קולנוע ודעות פוליטיות אישיות,אבל לונג ג'ון (אגב,מתי היא חזרה לכתוב באתר?) לא בדיוק הביעה דעה פוליטית,היא נתנה דוגמאות ל'כשכוש בכלב' שקורה בארץ.הויכוח אם הדוגמאות נכונות או לא אינו לחלוטין פוליטי.
קראתי שוב ולא הצלחתי למצוא דעות פוליטיות
צוינו פה כמה מניפולציות שמופעלות על הציבור מצד בעלי הכח במדינה. אני לא חושב שיש, או יכול להתקיים אפילו דיון רציני על הקיום של המניפולציות האלה. ככה זה עובד, אין פה משהו פוליטי במיוחד. זה לא משנה אם אתה תומך או מתנגד לגזירות הכלכליות שהרגע הפילו עלינו, זה שנעשים תרגילים (מאוד ישנים וחוזרים על עצמם וקלים נורא לגילוי למי שאך טורח להסתכל) כדי להעביר אותן, זו עובדה פשוטה מאוד.
אני נאלץ לא להסכים עם הביקורת
למרות הניתוח המצוין למסרים של הסרט, אני חושב שמדובר בסרט מעולה. אני מסוגל לראות אותו עוד פעם ועוד פעם והוא לא יימאס עליי.
לא מסכים
סרט מציון שעשוי בצורה מדהימה, הומלץ לי בכלל על ידי יוצרת קולנוע שאני מכיר באופן אישי. הסרט עשוי טוב וכתוב מצוין ואקטואלי גם להיום.
נכון שזה לא הצילום של חיי פי, אבל עם כל האפקטים המיוחדים והתוספות הויזואליות המרשימות אנחנו שוכחים שהטקסט הוא מרכיב לא פחות חשוב בסרט, והטקסט של הסרט הוא גאוני.
ביקורת על הביקורת
קודם, תודה ללונג ג'ון שטרחה לכתוב את הביקורת. אנו מעריכים את העבודה של כל המעורבים באתר למעננו.
עם זאת, תמוהה בעיני ההחלטה לקרוא לקטע הנחמד הזה "ביקורת" – נתחיל עם זה שיש מעט מאוד ניתוח של הסרט לגופו של עניין. ההתייחסות לסרט בפועל (סיפור? תסריט? דיאלוג? בימוי? צילום? עריכה? פסקול? ליהוק? משחק?) היא חלקית עד אפסית, ובעיקר באה כדי להצדיק איזו אמירה כזו או אחרת על המצב כיום. שזהו העניין השני שמוזר בעיני – ההתייחסות היא כה ממקודת בהווה (ובכותרות בחדשות לאחרונה) שהקורא שיפתח את הביקורת עוד 4 שנים (בדיוק כפי שאני קורא ביקורות באתר הזה מלפני שנים) לא יבין מה לעזעאל הכותבת רוצה ממנו.
בסופו של דבר, גם ההשוואות הנחרצות למצב כיום צורמות קצת – המסר האמיתי של הסרט הוא שעלינו לנהוג בתקשורת ובחדשות בחשדנות מסוימת, בדיוק משום שהן נתונות ללחצים של גופים שונים (לא רק פוליטיקאים, כמובן), ובדיוק בגלל שאיננו יודעים את כל האמת. זו מסקנה מאוד שונה מאלו של לונג ג'ון – היא, בדרך פלא, אכן יודעת את האמת המוחלטת בשלמותה וקובעות נרחצות שעובדים עלינו בעיניים. אני שמח שהיא הספיקה לבקר בבסיסי הגרעין האיראני ולגלות באופן וודאי שאין איום, ואני מציע שעם המידע בידיה עליה לפנות במהירות הרבה ביותר למנגנוני הבטחון והתקשורת בישראל ולהאיר את עיניהם.
עצוב לי קצת שאשליית ה"ביקורתיות" מולידה גם עיוורון – שהרי כל הדוגמאות ה"אקטואליות" שהוצגו ב"ביקורת" משויכות לצד מובהק של המפה הפוליטית, כאשר לא חסרות דוגמאות משתי המחנות. הרי אילו רצינו לקרוא מאמר דעה ממחנה פוליטי מסוים היינו פותחים את אתר החדשות ומשלמים את דמי המנוי, ואם רצינו להתנצח היה לנו רק לפתוח את הפייסבוק. במקום, אנו באים לכאן – אולי לברוח, אולי להתרענן, אולי להנות. כך שמסה פוליטית, גם כאשר היא עקיפה ומרומזת, מרגישה כמו פלישה לא נעימה למרחב האתר הקדוש הזה.
בכל זאת אין באמור לזלזל או להמעיט מדעתה של הכותבת אלא רק לתהות אם זהו אכן המקום הנכון והמסגרת הראויה וההוגנת לדברים.
ג'וני
אף אחד לא מכריח אתכם לקרוא.
זה אתר פרטי, ויפרסמו בו מה שירצו.
יפרסמו את מה שירצו, זה ברור
ובכל זאת מותר לאנשים לחלוק, לבקר, להעיר ולהאיר, כל עוד זה נעשה על פי כללי האתר ובגבולות הטעם הטוב, מבלי שנראה להם את הדרך החוצה.
ו...?
אני מאוכזב מהתגובה הזו. האם ראית מקום בו ביקשתי להסיר את הביקורת או לשנות אותה? מנגד, האם ראית שהאשמתי מישהו בכך שכפה עלי לקרוא את הכתוב? בכל מקרה ירחונית ענתה לך ברוח הנכונה. תודה.
הוא כתב כאן בהמון נימוס ועדינות,
ואין שום סיבה להתייחס אליו ככה. הייתה לו ביקורת על הביקורת שהגיעה מעבר ל"יש כאן עמדה פוליטית וזה לא לעניין". הייתה לו תגובה על הצורה בה הביקורת הייתה בנויה, והיא לגיטימית בדיוק כמו כל תגובה אחרת. ומעבר לזה – כשאדם מפרסם ברבים קטע כלשהו, זה הגיוני לגמרי שלאנשים יהיו תגובות כלשהן, וזה עוד יותר הגיוני שלא כולן יהיו חיוביות. זה רק טבעי ואין שום דבר רע בזה. עצם העובדה שעין הדג הוא אתר פרטי לא מונעת מהמאמרים שמתפרסמים בו להיות חסינים מפני ביקורת – במיוחד כשהיא מנוסחת כמו התגובה לעיל.
אף אחד באמת לא מכריח
זה באמת אתר פרטי שרשאי לפרסם כל דבר שירצה.
האתר הזה הוא אחד האתרים שאני הכי אוהב ועוקב אחריו באדיקות עוד מהגלגול הקודם שלו.
אני גם מאוד מעריך עצם העובדה שמדובר באתר עצמאי ואף תרמתי כמו רבים אחרים פה כדי להשאיר אותו כזה. "אתר ביקורות קולנוע לאנשים ששונאים ביקורות קולנוע".
ככה אני אוהב, אתר סרטים שמדבר על סרטים, על אנשים שעושים סרטים. ואם כבר יש פה פוליטיקה – היא עוסקת באולפן אחד שהזיז תאריך של סרט אחד, רק בשביל להשחיל לאולפן אחר תאריך של סרט אחר…
בשביל זה אני נכנס לפה. בשביל כתבות דעה פוליטיות יש לי את YNET ודומיו בשפע.
אני נכנס לפה כי האתר הזה שונה, מנותק מהפוליטיקה והבלאגן היומיומי. ואני מקווה ומאמין שכך זה ישאר.
כי אם לא… טוב, כבר אמרנו שאף אחד לא מכריח אותי להיכנס…
מה הקשר??????
בסופו של דבר לא תהיה לי ברירה אלא להגיב
אני שמחה שאתה יודע עלי כל כך הרבה דברים. עם זאת, ייתכן שתגלה שהשיוך הפוליטי שלי שונה מזה שחשבת.
צר לי שכל מה שהבנת מהביקורת הוא שאני יודעת את האמת המוחלטת. אין לי מה לומר מעבר לזה, באמת. ייתכן שהבעיה היתה בהתנסחות לא מספיק זהירה שלי, ייתכן שקראת את מה שרצית לקרוא.
כפי שכתבתי, בעיני זה סרט מתעתע. מצד אחד, לטעמי הוא לא היה מעניין ויזואלית: זו היתה צפיה ראשונה שלי בסרט, ידעתי שיש שם איזו מלחמת-דמה ולמען האמת חשבתי שהיא תבוא לידי ביטוי בסרטונים של חיילים צועדים בסך ובדיווחים כוזבים מגובים בפוטג' מזויף (האם להזכיר בנקודה הזו את מצרים במלחמת ששת הימים, או ששוב אחשד בפוליטיות יתר?). אבל לא, גיליתי שהוא מינימליסטי מאד מהבחינה הזו. סיימתי את הצפיה מאוכזבת – אבל אז קרה משהו מוזר: המשכתי לחשוב על הסרט. ואז עוד קצת. ואז ניסיתי להבין אם הוא עדיין אקטואלי ואיך. ופה נכנס הגרעין האיראני שהקפיץ אותך כל כך: כי זה לא באמת משנה אם יש גרעין איראני או אין (יש, ויש גם איום מסוג כלשהו. השאלה היא על מי ומתי) – שמתי לב שידיעות מסוג "גרעין איראני" עולות בזמנים מסוימים מאד, ולדעתי זה המסר של הסרט, כפי שהיטבת לנסח זאת בעצמך, גם אם במילים אחרות.
נ.ב
ניתוח על הסרט לא חייב ללכת לפי השטאנץ בימוי-משחק-עריכה וכו'. אין לי מה לומר עליהם. עם זאת, היה נדמה לי שכתבתי איזו מילה או שתיים בנוגע לדמות הנשית הראשית בסרט, ועוד חצי מילה על ההצגה האנמית של הנשיא (בכוונה תחילה) וייתכן שהיה שם גם משהו בנוגע לצילום (ע"ע "לא מסעיר מבחינה ויזואלית").
סבבה
היי לונג ג'ון.
תודה על התגובה המנומסת והרהוטה. ייתכן שלא הבנתי אותך כראוי, ומאידך אני עדיין חש שיש בסיס לדבריי. אם זאת אין רצוני להתנגח איתך כאן, וכאמור אני מעריך את ההשקעה שלך. ברור לי, בין כה וכה, שכוונה רעה אין לך.
ג'וני
צודק מאה אחוז!!
פוליטיקה? בביקורת על סרט שעוסק בביקורת פוליטית? אבסורדי!
סרט משעמם שמשחק על רעיון אחד
בסך-הכל הוא די משעמם. יש בו רעיון אחד נחמד: השלטון ממציא מלחמה בשביל להסתיר סיפור לא נעים. זה קורה מוקדם מאוד בסרט. זה רעיון שאפשר לעשות איתו הרבה, אבל הסרט לא עושה איתו כמעט כלום. מעבר לנקודת המוצא, לא קורה בסרט הזה כמעט שום דבר.
למי שמדגדג להם לומר "אבל למה פוליטיקה? דברו על הסרט"
זה סרט על פוליטיקה. ותעלולים פוליטיים. הוא מזמין דיון בתעלולים פוליטיים. בפרט כאלו שהם אקטואליים. אני משער שהמטרה של הסרט הייתה לגרום לאנשים לחשוב על פוליטיקה, בפרט זו שקרובה אליהם בכאן והעכשיו (כי מי רוצה לבקר נשיא בדיוני?). ביקורת שנכתבת היום, טוב תעשה אם תתייחס לפוליטיקה של היום, כל עוד היא רלוונטית.
סרט ממוצע ,גם זכור לי שראיתי אותו בזמן אמת כנער ולא התרשמתי בכלל.
מלבד רעיונות מסוימים (מלחמת דמה ע"מ להסתיר שערוריית מין) ובדיחות
על חשבון הוליווד אין בו ממש. הצופה הממוצע ייצא מהסרט הזה במין תחושה
כזו של חוסר מיצוי…ככה-ככה כמו שאומרים…
מה שכן, מעניין יהיה להשוות אותו עכשיו ל"ארגו"
(ל"ת)
יותר מעניין יהיה להשוות אותו למציאות
כפי שלונג ג'ון ציינה בתחילת הביקורת, הסרט יצא לאקרנים לפני שפרשת לוינסקי הסעירה את ארה"ב. מה שמעניין הוא שהסרט כמעט חזה אחד לאחד את מה שקרה שם. פרשיית מין מביכה שכוללת את הנשיא ומתלמדת זוטרה שמוביל לספין תקשורתי סביב קונפליקט צבאי (בסרט, אלבניה, במציאות קוסובו).
זה לא סרט פוליטי.
זה סרט על עדריות, על הטיפשות הקולקטיבית של העם. בגלל זה הזנב בסרט (הממשל) יותר חכם מהכלב (האומה האמריקאית) ולכן מכשכש בו.
למה זה לא סרט על פוליטיקה? כי אותו קונספט יכול היה לעבוד בהקשרים אחרים. רוצים דוגמאות? בבקשה: בארה"ב ה- NRA מכשכש יחד עם פוקס בכל המדינה. בישראל דנקנר כישכש בנו כעשור (וגם בן-דב, ותשובה, וזיסמן, וזיסר, ולבייב, ובני שטיינמיץ ועוד ועוד מחבריהם). אבל לא רק. גם ועדי העובדים בנמלים וברכבת (וברשות החשמל, וברשות השידור, ובבנקים ועוד ועוד ) בין המכשכשים. חברות הביטוח? קופות החולים? בטח מכשכשות עם ביטוחים כפולים ומוכפלים. סמסונג ואפל מכשכשות עם המכשיר הכי הכי עד שבוע הבא. ג'ינס ממותג ב- 1000 שקל הוא גם כשכוש מקושקש.
כולם מכשכשים כשהם גורמים לעדר להאמין במשהו שהוא לא נכון. כן, אם תדרש בדיקת רקע לרוכשי נשק ארה"ב תהפוך למשטר פאשיסטי. כן, אם יתנו לדנקנר את כספי הפנסיה שלכם בהלוואה הוא לא ימשוך דיבידנדים ואז יספר אותנו טוב-טוב. כן,נתב צריך לקבל תוספת סיכון כשהוא יושב בבית במשמרת שלו ומלגזן צריך להרוויח 40 אלף שקל. כן, חייבים ביטוח משלים למשלים למשלים למשלים. כן, טלפון עם יכולת מחשוב של מחשב מלפני שלוש שנים לא יכול לענות לשיחות. וכן – בלי טי-שירט של נאוטיקה ב 550 ש"ח אי אפשר להראות את פנינו בחוץ.
על זה הסרט. והוא אדיר.
אהבתי
"כל העולם עדר וכל אנשיו ונשותיו כבשים" הוא בערך הדעה הכללית שלי על כדור הארץ בימים אלו.
משום מה אתה מניח שהדוגמאות שהבאת אינן פוליטיקה
טוב, בחלקן באמת נסחפת. לא ברור לי איך הרעש והצלצולים של סמסונג ואפל דומים בכלל למה שקורה בסרט.
בשניהם מוכרים שקר, ואנחנו קונים
אז בסרט מוכרים שקר על מלחמה שקיימת רק בטלויזיה. סמסונג ואפל מוכרות לנו שקר על זה שאנחנו חייבים לשדרג, כי הטלפון משנה שעברה כבר לא עושה את העבודה. אז אולי הן לא ממש אומרות את זה, אבל איכשהו הן גורמות לאנשים לשדרג אייפון 4 ל- אייפון 5 (ו- SGS3 ל-SGS4). למה? כי מעבד עם פחות מ-8 "ליבות" זה לא זה, ואם אני לא יכול לגלול דפי אינטרנט עם האישונים אז למה בכלל צריך סמארטפון?
לא כל שקר או מניפולציה נחשבים ככשכוש כלב
ברור שכל עולם הפרסום מתבסס על הצורך למכור לך דברים שלא היו לך עד היום (כמו שחכם סיני אמר פעם: תפקיד הפרסום הוא לשכנע אותך שאתה לא יכול לחיות בלי משהו שעד עכשיו לא ידעת על קיומו). אבל מניפולציות בפרסום הן בד"כ לא כשכוש בכלב. (דוגמה בולטת היא הפרסומת* https://www.youtube.com/watch?v=xrxjzcPeZwo — שגם היא מניפולציה, כי היא לא אינפורמטיבית, אלא רק אומרת שהיא לא נוקטת במניפולציות כמו האחרים, וזה אמור לשכנע אותי שהם טובים יותר.)
כמו כן, רוב השקרים (לבנים או לא; שנועדו להשיג דברים, 'להחליק' דברים או סתם "כי בא לי לשקר") לא נופלים לקטגוריה הנ"ל.
מאידך, אני מודע לאפשרות של מקרים בהם תהיה חוסר הסכמה האם זה כשכוש או לא.
דוגמה א**: היה ידוע שכל פעם שהממשלה תכננה לקצץ כספים לתל אביב, צ'יץ (שלמה להט, ראש עיריית תל אביב לשעבר) היה עושה סיור עם עיתונאים בבית אבות, או מוסד דומה, ומסביר שבגלל הקיצוץ לא יהיה מספיק כסף והמקום יסגר. הפרסום גרר לחץ מהציבור להציל את המוסד והקיצוץ היה מתבטל (או לפחות מוקטן).
דוגמה ב: הכנסת והוצאת עיזים. האם כל פעם שהדבר מבוצע זה כשכוש? אני סבור שאין דין 'עיזים' בגזירות כלכליות כדין 'עיזים' ברשימת קניות משפחתית, אבל זה רק אני.
* הפרסומת הובאה כדוגמה בלבד. אני לא ממליץ על בנק זה יותר מכל בנק אחר.
** אני לא מבקר את התנהלותו של צ'יץ אלא רק מתאר אותה. ברור לי שכראש עירייה תפקידו היה לדאוג לתושבים תחת אחריותו.
לגבי השדרוג האינסופי,
אני חייב לנצל את ההזדמנות ולשתף כאן ציטוט טופיקי:
המכשיר שמדובר עליו הוא מקלט רדיו, הציטוט הוא מהסרט "נינוצ'קה" משנת 1939.
כפי שאמר פעם יצור חכם, The more things change, the more they stay the same.
באמת?
שוקלת לוותר על הלימודים האקדמאיים ולהפוך למלגזנית.
באמת. לצערי.
http://www.themarker.com/career/civil-service/1.1685841
ואם כבר שינוי קריירה – נתב מרוויח אפילו 70 אלף, ובחצי מהמשמרות הוא יושב בבית.
אני יודעת שזה OFF
אבל עו"סים לא מרוויחים 1/2 משכורת? אך הם הגיעו ל10K אם הם בדר"כ לא מגיעים למינימום?
שכר ממוצע, לא שכר חציוני.
ואגב, הכתב מביא את זה כדוגמה לכך שזה בושה וחרפה (זאת אומרת, הוא אומר ש-10,000 ברוטו זה ממש מעט).
כן, ראיתי שהוא מתמרמר על כך שהשכר הממוצע הוא 10K…
אני תוהה מי הם העו"סים שמביאים מעל 10K הבייתה ככה שהם הצליחו להעלות את הממוצע…
העניין אינו האמונה בשקר, אלא הסטת תשומת הלב מהאמת.
ולכן הדוגמאות על אפל, וכנראה גם רוב אלו על הטייקונים, לא רלוונטיות.
וגם על איגודים
אלא אם כן מתייחסים להסתת תשומת הלב מהאמת "העבודה המאורגנת בישראל נמצאת בהליך הדרגתי של פירוק על ידי גורמי אינטרסים" על ידי המניפולציה "תראו את המלגזן המושחת הזה!".
לדעתי חשוב גם מי עושה למי
אני חושב שהדבר העיקרי הוא שהגוף שמפעיל צריך להיות כפוף לגוף המופעל והשיטה (שקרים, מניפולציות, הסטת תשומת לב וכד') פחות חשובה.
בגלל זה הטייקונים שעושים תספורת לא רלוונטים (הם לא אמורים לשרת את הגופים המוסדיים אלא את עצמם) בזמן שמבצע צבאי בארץ אויב למניעת קיצוץ בתקציב (הצבא אמור לשרת את הממשלה) או התקפה של כור גרעיני לפני בחירות (הממשלה אמורה לשרת את העם) עשויים להיות דוגמאות לכשכוש בכלב*.
* אני לא טוען שזה קרה. אני רק אומר שאם הסיבה למבצע זה או אחר היה למנוע קיצוץ ואם הסיבה לתקיפת כור גרעיני הייתה לנצח בבחירות, אלו היו כשכושים בכלב. (הוספת אמוטיקונים על ידי הקורא — החל מ!מבט רציני! דרך וכלה ב!אנחת יאוש! — נעשים על אחריותו בלבד.)
אז כנראה שההגדרה שלי ל"לכשכש בכלב" היא שונה
אני רואה את זה בהגדרה רחבה יותר לפיה מדובר באופן כללי במצב בו מיעוט מסויים, בעמדת כוח או בעזרת פערי מידע לטובתו, עוסק בזריית חול בעיני הציבור באופן שמונעת מאותו ציבור מלגלות את מה שמתרחש מתחת לאפו.
מבחינתי בסרט זה היה במקרה הממשל שמכשכש בעם, ובאותו אופן זה יכול להיות גם במערכות יחסים שונות כמו שתיארתי קודם.
אני לא רואה עניין בלהיצמד לעלילה של הסרט הספציפי לפירוש המונח, גם אם הסרט טבע את אותו מונח (אם בכלל).
יכול להיות שאני טועה. כי זה כבר קרה פעם.
לתומי חשבתי שהמטרה של כל שקר היא הסטת תשומת הלב מהאמת.
כשאני סותר דברים שאחרים אומרים אני משתדל להתחיל ב- "לדעתי".
לא.
להמציא אמת חדשה לגמרי (שהיא, במקרה, שקר) שמסיטה את תשומת הלב מהדיון-שהוא-האמת זה לכשכש בכלב. סתם לשקר זה סתם לשקר.
לשקר זה לא להמציא אמת שקרית חלופית לאמת?
אני מסכימה שכאן זו לא חלופה אלא הוספה לצורך הסטת תשומת הלב, אבל המרחק לא כ"כ גדול בסופו של דבר; המלחמה בסרט היא אכן שקר. באופן כללי מניפולציות על האמת (הסתרת מידע, בחירה סלקטיבית של מידע, הוצאת מידע מהקשרו וכו') נתפסות לא פעם כשקר.
מה השאלה?
(ל"ת)
בעיני הסרט עומד במבחן הזמן
נכון שכיום, יהיה הרבה יותר קשה לזייף מלחמה כפי שנעשה בסרט, אבל ספינים שנועדו להסיח את הדעת חזקים היום כתמיד. כמו שיש גרעין איראני ושוויון בנטל, היה במזרח התיכון עד לאחרונה שר בטחון שנהג לזרוק את המילה "משתמטים" בכל פעם שנדרש להסביר את התנפחות תקציב הבטחון וכמות מדהימה של אנשים הקשיבו לו במקום לשאול למה הוא מחליף נושא. עכשיו יש שר אוצר שזורק את המילה "חרדים" כששואלים אותו למה הוא מקצץ מ-א' ולא מ-ב'. מלחמה שלמה אולי לא יזייפו, אבל כשארצות הברית נכנסה לעירק, היה כמעט בלתי אפשרי לא לחשוב על "לכשכש בכלב".
הסרט עצמו נייטרלי להפליא מבחינה פוליטית ולכן יש בו משהו על-זמני. כשיצא, הנשיא היה ביל קלינטון, דמוקרטי. שנתיים לפניו, יצא "בייקון קנדי" של מייקל מור שעסק ברעיון דומה, בהשראת אותו ממשל, רק עם גישה פרועה יותר. זה לא הפך את הסרט לפחות רלוונטי כשבוש נבחר לנשיא. לכשכש בכלב יותר יעיל בהעברת המסר כי הוא מצחיק מתוך עצב, לא מתוך לעג. בייקון קנדי הוא קומדיה טובה, אבל הקלילות שלה מדגישה את המרחק מתסריט מציאותי. לכשכש בכלב מכניס את הבדיחות מהדלת האחורית במה שנראה כמו שיחה רצינית ומשחק מצוין של דסטין הופמן ורוברט דה נירו מוסיף המון אמינות לדמויותיהם.
עוד משהו לגבי תזמון היציאה של הסרט, זה קרה בתקופה בה תפקיד נשיא ארה"ב הלך ונהפך מדמות עליונה שאינה מעורבת ישירות בעלילה, לגיבור הסיפור. בין אם זה "ניקסון" של אוליבר סטון, שנסה להסביר את דמותו של הנשיא השנוי במחלוקת, "הנשיא מאוהב" ו"דייב" שהשתדלו להראות שתפקיד הנשיא לא חייב להיות רשמי ומרוחק (כנראה בהשפעת דמותו הלא רשמית של קלינטון), או "היום השלישי" ו"אייר פורס 1", בהם הנשיא נלחם בעצמו באיום על שלום העולם. הוליווד הייתה באותה תקופה בגל של האנשת נשיאים והפיכתם לדמויות יומיומיות ופחות מעונבות. לכשכש בכלב הלך נגד הנטיה הזו והשאיר את הנשיא כמושג ערטילאי שצריך להגן עליו לטובת הממשל. הציבור יכול להפריע ויכול גם לעזור, השאלה היא רק במה אנשים מאמינים. אנחנו לא מקבלים את הנשיא כדמות אנושית ובטח שלא כמישהו שאפשר להזדהות איתו. הוא לא נלעג כמו ג'ק ניקולסון ב"הפלישה ממאדים", אבל גם לא גיבור אקשן או רומנטיקה. הנשיא הוא השלטון והשלטון הוא קבוצה של אנשים שגורמים לתסריטאים של תיקים באפלה להראות נאיביים. זה הרעיון שלכשכש בכלב נעזר בו בכדי להראות עד כמה אי אפשר באמת להאמין לשום דבר.
עם כל הקשיים של בימוי מלחמה באמצעים המוצגים בסרט, אני משוכנע שכל מה שנדרש זה עדכון קל למושגים של היום בכדי שהעלילה עדיין תעבוד. אולי במקום מפיק הוליוודי, היו לוקחים היום מומחה מדיה חברתית. אולי היו דואגים לזייף טוויטים וסטטוסים של אלבנים כדי להדגים עד כמה המצב חמור (חלק גדול מהדיווחים על הלחימה בסוריה מגיע דרך אמצעים מקוונים של תושבים. למי פה יש הוכחה שהם אותנטיים?). כמובן שהיום גם יש הרבה יותר אנשים שיודעים להוכיח שמדובר בזיוף, אבל זה יכול היה רק להפוך הצלחה במזימה ליותר מרשימה.
אני רק קצת מתפלא
למה לאורך הדיון כל כך ברור שהיום כל שמועה אפשר לאמת בקלות, כשאפילו שימוש-או-לא של נשק כימי כלפי אוכלוסיה במרחק של ~100 ק"מ מהגבול שלנו לוקח ימים או שבועות, אם בכלל, כדי לאמת את קיומו, שלא לומר מי ירה על מי מתי ולמה.
קל לאמת היום דברים, אבל אנשים לא רוצים לשמוע
הם מעדיפים לראות מה שנוח להם לראות, ולהיות עיוורים למה שלא מתיישב עם התפיסה שלהם. לפעמים העיוורון כל-כך גדול שהוא מסתיר 99% מהנוף.
(זה נכון על אנשים ככלל, בלי הבדל בין ימין ושמאל, חרדים וחילונים, יהודים וערבים, גברים ונשים, סטרייטים והומואים, וכיו"ב).
זו לא העדפה מודעת.
המוח עושה דברים מדהימים, וככל שאני קוראת על זה יותר אני מפחדת יותר.
כשקראתי לראשונה על דיסוננס קוגניטיבי, החיים שלי השתנו לגמרי.
או לפחות זה מה שאת מספרת לעצמך :)
(ל"ת)
מישום מה נראה לי
שהביקורת כאן היא מכשכשת בזנב, בדיוק שתאכלס יאיר לפיד הנחמד מעלה מיסים ועושה כשכוש בזנב לכולנו ,לונג ג׳ון מעלה ביקורת על הסרט, אבל אולי זו רק מחשבה שלי.
כדאי אולי להסתכל על הספר הזה
הם אוכלים גורים.
בספר לוביסט ימני נשכר (על ידי מישהו בתעשיית הנשק) כדי לעורר שמועות מלחמה עם סין כדי לוודא שתקציב הבטחון לא יקוצץ. אחד הדברים הכי מופרכים בספר מדבר על נסיון הרעלה של הדלאי למה. חמישה ימים לאחר יציאת הספר הדלאי למה יצא בהודעה שסין נסתה להרעיל אותו.
באופן כללי העלילה של הספר היא לכשכש בכלב מותאמת לימינו.
http://www.npr.org/2012/06/06/154443783/buckley-skewers-washington-in-they-eat-puppies
סרט מאוד חשוב ורלוונטי גם היום,
הצילום אינו מרכיב משמעותי בסרט, הוא אמור להיות אובייקטיבי עד האפשר בכדי לאפשר לצופה להתבונן (כמו זבוב על הקיר), איך הדברים בפוליטיקה ובתקשורת (ובעולם בכלל) באמת עובדים. בלי קשר, לדעתי הבעיה המרכזית של הסרט היא "הבטן הגדולה" שלו- פחות או יותר לאחר הסצנה עם קירסטין דאנסט,הסרט מתחיל להימתח מדי, סיקוונסים ארוכים ודי מיותרים, ומכיוון שגם כך הקצב שלו הוא איטי, הסרט מתחיל לייבש קצת. אבל הסוף מאוד טוב ומבהיל…
כל כך הרבה שנים?
אני לא זוכרת אם ראיתי אותו בקולנוע או בוידאו ישר כשיצא, אחד מהשניים. אני חושבת שהסאטירה שהסרט מציג היא מעולה ומאוד רלוונטית מסיבות שכבר פירטת, אני חושבת שהמשחק בסרט מצויין. לכן אני לא מסכימה שזה סרט זניח, לא תמיד צריכה להיות זוית צילום מעלפת כדי שלסרט תהיה חשיבות או השפעה על הצופה. נכון שהממד הויזואלי מוסיף משהו שבשימוש נכון יוצר מופת, אך זו לא הסיבה היחידה לעשות ולהפיץ סרטים. מידי כמה שנים אני צופה בסרט ועדיין יכולה להמליץ עליו בפה מלא.
גם היום עם טוויטר ויוטיוב ופייסבוק אנחנו חיים תחת האשליה שהכל פרוץ, וזה לא מדוייק. תחשבי כמה ראיונות וידאו פורסמו לדוגמה על שלושת הבנות החטופות ששוחררו? רק אחד של השכן השחור שחילץ אותן. אולי פורסמו עוד כמה דברים זניחים אבל תאכלס יש וידאו תיעוד אחד. תחשבי על זה שבסין אין גוגל, ובסוריה מנסים בהצלחה חלקית לחסום לאזרחים את האינטרנט כדי שלא יופצו יותר מידי מסרים החוצה. כמו בסרט, גם היום אפשר להציף את האוכלוסיה במעט מאוד מידע שיגרום לאנשים להרגיש שיש להם המון מידע. גם היום זו לא בעיה ליצר הטיה במנועי חיפוש ולחסום גישה לדברים מסויימים. גם היום מניפולציות מסוג זה יחזיקו. הסרט מציג אמנם מצב קיצוני במיוחד שבו כל המלחמה כולה מבוססת על סרטון שיר ודבר נוסף שלא אזכיר מחמת הספוילר אך למעשה הוא לא מאוד מאוד רחוק ממצב ריאלי לביצוע. למעשה אחד הטיעונים ב'לכשכש בכלב' (שהוזכר ממש בפתיחה ולכן אני לא חושבת שהוא ספוילר) שמלחמת המפרץ מעולם לא התרחשה. מכיוון שחלונות ביתי התפוצצו במלחמת המפרץ אני לא יכולה להסכים בניגוד לאמריקאי הממוצע, אבל המסר חזק ועובר יפה.
והערה קטנה לסוף:נכון שהנשיא לא ממש רלוונטי לסרט. הוא כן מופיע בכמה רגעים קטנים כדי לנאום או לחוות את דעתו על דברים לא חשובים.
אז אני אשאל -
זו סתם ביקורת על סרט מהעבר (משהו שאני מאוד בעדו) או שזו אחת הביקורות המוזמנות במסגרת הקמפיין (משהו שאני מאוד בעדו)?
סתם ביקורת על סרט מהעבר
(ל"ת)
סבבה, כן ירבו.
(ל"ת)
תיקון למשפט המסיים:
לא אנחנו הזנב והתקשורת היא הכלב, אלא התקשורת היא הזנב והמציאות היא הכלב.
במצב נורמאלי, המציאות הייתה אמורה לנווט את התקשורת המדווחת עליה.
אך מכיוון שהתקשורת ערמומית, היא זו שמנווטת את המציאות. וזה "לכשכש בכלב" – עשיית ספין תקשורתי.
לכשכש בכלב היה קיים כבר בתקופת המקרא, כנראה.
זכור לי שקראתי פעם פרשנות שגרסה שיהושע בן נון פברק מלחמה נגד עם כנעני כלשהו, משום שהעלו נגדו כל מיני טענות שאיימו לשלול את הלגיטימיות שלו כיורשו של משה, או משהו דומה.