-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
רובי ספארקס
Ruby Sparks
סופר שנתקל במחסום כתיבה יוצר דמות נשית אידאלית – ופוגש אותה במציאות למחרת היום. בכל פעם שהקשר שלהם נתקל בבעיות, כל מה שהוא צריך לעשות זה לכתוב מה הוא רוצה שהיא תעשה – וזה מתרחש גם במציאות.
תאריך הפצה בארה"ב: 25/05/2012
הבטחה לא ממומשת
מתחיל טוב, אבל היומרה שלו להגיד משהו על התבגרות גברית וההבדל בין מערכות יחסים מדומיינות לאמיתיות לא מתקיימת, ובאמצע הסרט הוא קצת נתקע במקום.
עד כמה הוא מתייחס לארכיטיפ של הנשים האלו?
האם הסרט משתמש בסיטואציה הבסיסית כדי לבקר באופן כלשהו את הארכיטיפ של הmanic pixie dream girl שאינה אדם של ממש אלא יציר הדמיון הגברי שנועד לספק צרכים רגשיים מסויימים וזהו?
יש התייחסות מסוימת
יש בסרט עיסוק בפער בין פנטזיה לבין מציאות. במקרה של רובי ספארקס, מתברר שאישה אמיתית אינה קלה להגדרה כמו דמות על נייר וזה משמש בסיס לחלק נכבד מעלילת הסרט.
יש התייחסות, בוודאי
כבר מהתחלה יש ביקורת על הרעיון הזה, וחלק מהאפיון של הדמות של הגיבור הוא שהוא לא מצליח לקיים מערכת יחסים עם אישה אמיתית, ומה קורה כשנערת החלומות הופכת לאישה כזו, ועל הפער בין גבולות הדמיון שלו על מערכת יחסים, לבין כל מה שהיא באמת כוללת. אח שלו מטיח בו עוד בהתחלה – you're writing a girl, not a person. אבל אני חושב שהסרט לא ידע איך להמשיך משם, ולא סיים עם אמירה יותר מורכבת מזו.
נפלא
ידעתי שאני ממש אוהב את הסרט בערך מאז שדף הסרט הזה נפתח וקראתי את התקציר, אבל עם הזמן כבר הספקתי לשכוח ממנו. אבל לפני כמה ימים גיליתי שמשדרים אותו אמרתי שאני צריך לראות אותו, ואחרי שראיתי אותו אני בעיקר שמח שהזכירו לי אותו, כי זה סרט נהדר. פול דאנו מגלם דמות שכתובה ומשוחקת מספיק טוב בשביל שתוכל להתחבר אליה, מה שמקשה נורא בקטעים שהוא מחליט להיות שמוק, ואתה אומנם ידעת לכל אורך הסרט שהוא נורא פגום ולא מסוגל להתמודד עם המציאות, אבל בקטעים האלה אתה מבין עד כמה. כל החצי השני של הסרט אומנם לוקח כיוון מעט צפוי, אבל הדרך לשם לכל אורך הסרט מאוד יפה, ואולי גם מלוכלכת ולא נעימה לצפייה, ועדיין בסופו של דבר היא גם מצליחה לעשות טוב. זואי קזן נפלאה פה, מצליחה לגלם בהתחלה בצורה מוצלחת את רובי ספארקס, האישה המושלמת, ומצליחה עוד יותר טוב ככל שממשיך הסרט להיות יותר ויותר אנושית ותוך כדי לגרום לי יותר ויותר להתאהב בה. בלי קשר, יש פה הופעות קצרות של ג'סיקה מדם אמיתי ומיביי בלו…פיונקה! זה היה ממש מגניב ולגמרי בא אלי בהפתעה.
אז בקיצור, זה סרט מאוד מאוד מומלץ, כמו שחשבתי שיהיה. הוא לפעמים כיפי ולפעמים יותר קודר, אבל את הכול הוא יודע לעשות בצורה יפה שתשלב טוב עם הסגנונות ושהשינוי לא יראה מלאכותי מדי, כולל הופעה מצוינת של מצוינת של זואי קזן, ומצוינת במידה פחותה יותר של פול דאנו, גם אנטוניו בנדרס משעשע ודי מוצלח.
נ.ב – עשרים דקות לפני סוף הסרט ההקלטה האוטומאטית הפסיקה, זה מבאס בדיוק כמו שזה נשמע, ואפילו יותר, זה היה אחד הרגעים הטובים ביותר בסרט, הוא היה אפקטיבי ממש ובסוף נאלצתי להמשיך את הסרט במחשב אחרי הפסקה ארוכה, זה ממש ביאס אותי והוציא אותי מהאווירה של אותו קטע.
אוהבת מאוד.
**אתייחס פה אמנם לפרטי עלילה, אבל רק לכאלה שמופיעים בטריילר או בתיאור הסרט בעמוד זה**
צפיתי בטיסה ארוכה – במצטבר בהלוך ושוב צפיתי בחמישה סרטים שונים, אבל זה היחיד שנשאר איתי כל פעם שעצמתי עיניים במשך לא מעט ימים.
כלל לא שמעתי עליו עד אז, לכן מיד בהתחלה היה לי ברור – אה, זה עוד סרט "מאניק פיקסי דרים גרל". כל המצרכים היו שם – בחור מופנם, בודד ומשונה שיש לו המון פוטנציאל ורק צריך את המוזה שתפתח אותו כמו הפרח הנהדר שהוא, ובחורה ג'ינג'ית וקופצנית, קלילה ומסתורית, מתוקה ופגיעה, עם עבר הפכפך והיסטוריה של החלטות גרועות.
ואז הסרט הפך את כל זה על הראש. אם לענות פה גם למורין, לא רק שהוא מתייחס לסטריאוטיפ, אלא שלדעתי הוא נבנה במיוחד כדי להפריך אותו. הרי כל רעיון הפיקסי מבוסס על המוזה, אישה מסתורית ויפה שמבקרת את היוצר, הגבר כמובן, ומעניקה לו השראה ליצור את עבודותיו. אז כמובן שפה גיבור הסרט הוא באמת באמת סופר במחסום כתיבה והיא ממש ממש המוזה שלו. וגם וההיסטוריה שהוא ממציא לה, הוא אומר בפה מלא בטריילר שהכל גחמות, כי "זה נשמע רומנטי". הכל בנוי להראות לנו שהוא יצר את התגלמות סטריאוטיפ הדרים-גרל לפי כל המוסכמות. ואז את זה הוא מעמת עם החיים האמיתיים.
בעיניי הסרט מזכיר לא מעט את "שמש נצחית על ראש צלול". מערכות היחסים שמתחילות באהבה גדולה ומסתחררות למעמקים כשמגיעים לשלב מאבקי הכוחות ומנסים לשלוט אחד בשני. אחיו של הגיבור ממלא פה תפקיד כפול: הוא גם חלק מהנפש שלו – האגו – שכל הזמן מציע לו איך לנצל את המצב לטובתו, והוא גם מייצג את מערכת היחסים ה"אמיתית", זו שכוללת שגרה, תינוקות ופשרות. וגם את אהבתו הנכזבת הקודמת של הגיבור מציגים לנו פה, וגם במקרה שלה מסתבר שלא הכל שחור ולבן.
בעיניי הסרט הוא אלגוריה פנטסטית לשלבים שעוברות מערכות יחסים והאנשים שבתוכן. החל מלראות את בת הזוג כיצור מושלם ועד להתגלעות הפערים, ומשם לדרכי ההתמודדות ולהשלמה. כמה זוגות במשבר מדברים על המאבקים האלה, ו"אם רק בן הזוג היה מתנהג כך ולא אחרת הכל היה בסדר". אז פה לוקחים את זה כפשוטו ובודקים מה באמת היה קורה לו יכולנו לשלוט בבן הזוג שיעשה בדיוק מה שאנחנו רוצים. הקליימס מתמקד בנקודה הזו ומקצין אותה, ומבחינתי שם הסרט המריא לשמיים, פשוט מלמלתי לעצמי שוב ושוב "וואו, איזה סרט". תצוגת המשחק של פול דיינו בקטע הזה היתה גם שוברת לב וגם מזוויעה, זה היה פשוט מעולה.
אחלה סרט, עם כימיה טובה בין השחקנים המצוינים והרבה בשר לחשוב עליו אחר כך.